מאכילין את העניים דמאי. היינו כב"ה דסיפא דקתני וחכמים אומרים גובין סתם וכו' דאילו ב"ש כיון דפליגי בסיפא ה"נ דפליגי הכא והכי איתא בפ' ג' שאכלו ובפ' בכל מערבין בהדיא תנא ב"ש אומרים אין מאכילין:

העניים. בגמ' פליגי בהו אמוראי איכא מ"ד דדוקא בעניים חברים ואיכא מ"ד אפי' בעניים עמי הארץ:

אכסניא. אורחים ובגמ' פליגי אי אפילו בישראל או דוקא בגוים:

מאכיל את פועליו דמאי. בגמ' משמע שנותן להן סעודתן מדמאי בשכרן ומשום שהיה דמאי לא חשיב פורע חובו בטבל דאילו ודאי דכ"ע אסור לפרוע בו חובו ועניים היו וחברים וקסבר ר"ג דפועלים נמי דאע"ג דנהנין ממעשה ידיהן עניים חשיבי ורבנן פליגי עליה כדמוכח בגמ' אלא דבעל הבית מפריש ומאכילן:

את שאינו מעושר למעשר. בגמ' פריך משום שהוא כשר יפסיד ומשני לה:

בעניים חברים. מתני' דשריא עניים שפרנסתן קצובה על בני העיר דוקא בעניים חברים וכדלקמן וצריך להודיען ומי שרוצה להפריש יפריש:

ובאכסניא עוברת. אכסניא דתנן במתני' הייני לא שנא אורחים חברים שעוברין לדרכן לא שנא עמי הארץ דטעמא דלא ילינו שם בלילה דטרידי ואין להן פנאי להפריש ואפילו לאו עניים הן נמי כיון דעוברין לדרכן שרי:

בר' יהושע שהלך וכו'. והיה מוליך תלמידיו עמי ללמוד תורה עם ריב"ז:

לברור חיל. שם מקום ושם היתה ישיבתו של ריב"ז כדאמר בפ' אחד דיני ממונות אחר ריב"ז לברור חיל:

בני העיירות. עמי הארץ מביאין להן פירות לפרנסתן:

ואמרו לו. תלמידיו לר' יהושע פירות הללו בחזקת דמאי הם ומה אנו לעשר:

והשיב להן אם לנו כאן וכו'. דס"ל דאכסניא דמתני' בלא לנו מיתנייא אלא בעוברת:

בעניי עמי הארץ וכו'. אפילו בעניי עמי הארץ כדמפ' ואזיל דנמצאת נועל דלת בפני עמי הארץ שלא יתנו צדקה כיון דבעניי עמי הארץ מדקדקין עמהן לחשבן כרשעים:

מה מקיים ר' יוסי לאכסניא. אכסניא דמתני' במאי מוקי לה דבשלמא לר' יונה רישא דוקא בעניים חברים וסיפא. מוקי לה בין באכסניא של עמי הארץ בין באכסניא של חברים כיון דעוברת היא הקלו על מכניסי אורחים ועל האורחים אלא לר' יוסי הא תני רישא ע"ה עניים תושבים דפרנסתן קצובה וכ"ש אורחים:

ומשני לה כי ההיא דמפ' ר' אלעזר ברייתא דתניא בת"כ גבי פירות שביעית הגרים עמך לרבות האכסניא ומאי איצטריך ריבויא ומפ' ר' אלעזר דבאכסניא של גוי קאמר דשרי להאכילו פירות שביעית והכא נמי כה"ג בעי וקמ"ל דאע"ג דגוים ידן תקיפה הוה וכפורע חובו בדמאי הוי קמ"ל וזו היא דרך התוס' פ"ק דעירובין וטעמ' דר' יונה דעניים דקתני דוקא בחברים ולא בע"ה משום דכיון דע"ה חשודין על הדמאי לכ"ע שרי ולדידהו אסיר כדי שלא להחזיק בידן מה שהן מורין בו היתר:

וצריך להודיע. כשנותנין לעניים דמאי:

ואפילו מודיעו מה מועיל. דהא ע"ה מתוקן חשיב ליה:

ומשני מפני א' שאינו מתקן. שאם נודע לגבאין שגבו מבית א' טבל ודאי אז מודיעין להן ואומרים זה ודאי וזה ספק וק' לי לר' יונה דאמר דוקא בעניים חברים מתני' והא קתני סיפא וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם והיינו בין למעשר בין לשאינו מעשר, וניחא לי דמאכילין שאני דהיינו דנותנין להן תמחוי דמוכן לאכול מיד וספו להו איסורא בידים בעיניה ומש"ה אסר ר' יונה לאינם חברים אבל סיפא גבאי צדקה קתני דנותנין להן קטנית או ירק ובההיא מודי ר' יונה דנותנין דלאו מאכילין בידים הן וה"נ משמע בעירובין דמייתי לה על מתני' דקתני ד' דברים פטרו במחנה דגבי פת מיתנייא ומשו"ה תני רישא מאכילין להודיעך כחן דב"ה ובסיפא תני גבאי צדקה להודיעך כחן דב"ש. ורש"י ז"ל בפ"ק דעירובין פי' אכסניא חיל המלך של ישראל שהולך למלחמה על אויביהם ומוטל על בני העיר לזונן. ודבריו נכונים לפי סוגיא דהתם דמייתי לה גבי מחנה דפטורין מן הדמאי וההוא במחנה היוצא למלחמה מיירי דמייתי עלה ברייתא דמלחמת הרשות דמותרין בעצים יבשים ובירושלמי נמי פרישו לה הכי והיינו כמו כי תצא מחנה על אויביך וסוגיא דהכא סברא דאכסניא היינו אורחים כי ההיא דאמרינן אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו בפ' החובל וחיל המלך מחנה איקרי ולאו אכסניא ועובדא דר' יהושע אורחים הוו ולאו הולכין למלחמה אלא ללמוד תורה ובההוא בעינן דלא לנו אבל בחיל המלך ל"ש לנו ול"ש לא לנו פטורין ואפשר נמי דכי מייתי ההיא דאכסניא גבי מחנה דלא גריעי מאכסניא אמרינן אבל פשיטא דקילי מיניהו דאפילו לנו לא חשיבא לינה דבחרבם עומדים דלא חשיבא לינה דשלום כלינה דאינה של שלום, כנ"ל פי' סוגיא זו ובזה לא יקשה מה שהקשה רבנו שמשון ז"ל בפירושיו:

הדא אמרה וכו'. מדקתני ר"ג היה מאכיל את פועליו דמאי שנותן להם סעודתן בשכרן וסבר ר"ג דלא חשיב פורע חובו בדמאי דלגבי עניים מתוקן חשיב ורבנן פליגי עליה אלמא ס"ל דאסור לפרוע חובו בדמאי וא"כ אלו שנותנין בבתים בכל ע"ש פת לעניים חוב חשיב ואסור ליתן דמאי:

כהדא דתני וכו'. דקתני בה גבי מעשר עני אין פוסקין מהן צדקה ואין פורעין מהן וכו' ודמאי דמי למעשר עני וה"נ כיון דאין פורעין אין פוסקין:

אחד שביעית. דכתיב בה ואכלו אביוני עמך ומ"ע דכתיב ביה ונתת ללוי ולגר וגו' ולא בפריעת חוב:

אין עושין מהן שושבינות. דשושבינות נמי נגבית בב"ד כדתנן בפ' מי שמת:

ואין משלמין מהן תגמולין. דדמי לפריעת חוב:

ואין פוסקין מהן צדקה לעניים. דכיון דמוטל על בני העיר לזונן חוב מיקרי:

וצריך להודיע. למקבלי החסד דמ"ע הוא משום דאסור לגנוב דעת הבריות ומדידיה קא יהיב ליה:

תמן תנינן. בפ' בתרא דמכילתין פועל חבר שאינו מאמין לבעל הבית וההיא לאו משום דבעל הבית ע"ה והחבר אינו מאמינו דא"כ ליתני סתם פועל שעשה מלאכה אצל ע"ה ועוד אמאי תנא שאינו מאמין לבעל הבית דמשמע דאיהו לחוד לא מהימן ליה הא אחריני נמי לא מהימני ליה אלא בבעל הבית חבר נמי עסקינן ואינו מאמינו היינו דסבר בעל הבית עלי סמיך דאנא אפריש והשתא מקשה שפיר לרבנן דפליגי עליה דר"ג:

הכא את אמר בעל הבית מפריש ותמן את אמר דפועל מפריש דמצי בעל הבית ליתנו כך ולסמוך על הפועל:

ומשני תמן במאכילו מן המנויין. כגון פירות גדולים שהן מנויין דליכא טירחא לאפרושי מעשר מצי סמיך על הפועל אבל הכא במאכילו מן האבוס דלא ידע היכי מפריש ולהכי חייב בעל הבית להפריש:

ואינו נותן לתוך פיו. דבכל התורה קי"ל להזהיר גדולים על הקטנים והיינו שלא יאכילנו איסור בידים כדאיתא בס"פ חרש ביבמות וכ"ש גדול לגדול:

אבל בודאי אפילו לתוך עירו אסור. דהוי כמו מושיט כוס יין לנזיר דאסור כדאיתא בפ"ק דע"ז:

משל חולה. כלומר האי דשרינן לתוך ידו בדמאי היינו שהדמאי משל חולה דבשל רופא אסור דקי"ל דאין מוסרין דמאי לע"ה דתנן הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר לא יחזיר עד שיעשר:

אבל משל רופא אסור. משום דהוו טהרות ואין מוסרין טהרות לע"ה וכ"ש לגוי:

שלא יבא לידי תקלה. שיאכלנו ואינהו מוזהרין על אבר מן החי דקא עבר הרופא אלפני עור לא תתן מכשול:

בגין דו כשר יפסיד. מפני שהעני הזה דרכו לעשר יפסיד דהא כי מעשר מעשר שני ותרומת מעשר בצר ליה שיעורא:

ומשני נותן לו כדי תיקולו. כדי משקלו של המעשר שהוא מפריש יותר על הפרס שלו ולא חסר:

אפילו אם לא תגדרנו. למי שאינו מתקן דלא ישכח דרכיו המקולקלין:

לאחר זמן אי אתה יכול לגודרו. ועכשיו שהוא תחת ידך גדרהו:

אף הוא ממעט בצדקה. שאם יטרידו עליו לעשר ימנע מליתן צדקה לכשיהא לו יכולת ליתן:

גבאי צדקה. שגובין מעות לצדקה:

אוכלי שביעית. אוכלי ספיחי שביעית אחר הביעור כגון פת חטים או של שעורים אחר רביעה שנייה דמוצאי שביעית אפילו דשל גוים דאין בו משום ספיחי שביעית יש בו קדושת שביעית ובעי ביעור:

לא יהו מדקדקים. לומר להן אם הן פירות שביעית:

שלא נחשדו ישראל. ליתן פירות שביעית אלא או מעות מדמי שביעית או ביצים מדמי שביעית וכן פי' הרמב"ם ז"ל פ"ח דשמיטה ויובל:

הדא דתימר. נתנו להן פת מותר:

ולא אוכלין. ספיחי שביעית:

מדקדקין. מפני חלתן המותרת שלא תתערב זו בהן:

מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה. כדמפרש ואזיל דמבריחו מן הקלה שאין אוכל הגבל ספיחי שביעית ומכניסו לחמורה דטבל בעון מיתה, שאם אין אתה מתקן לו חלה מכשילו אתה בטבל אבל אם אתה נותן לו רשות לתקן גם אם יכשל שיהא מספיחי שביעית קאי באיסור לאו דהיינו כר' עקיבא דאמר דספיחין בלא תעשה בת"כ ובפ' מקום שנהגו. א"נ איירי אחר הביעור דאסורין באכילה לכ"ע מן התורה דכתיב מן השדה תאכלו בזמן שיש בשדה למעוטי אחר הביעור והוי לאו הבא מכלל עשה ונראה כפי' קמא וה"ק ואפילו לדר' עקיבא דהוי היותר מחמיר אית ביה לאו והתם מיתה:

ומטבילו. דע"ה חשיב כזב:

ומאכילה לו. נמי דחשיד לאכול ספיחי שביעית:

ולא נמצא מוסר טהרותיו לע"ה. דזה הגבל גבלה בטהרה ובמילי דחברות תניא לעיל בפ"ב אין מוסרין טהרות לע"ה ואע"ג דטבל דדילמא לא שהי עד הערב שמש ותרומה וחלה בעו הערב שמש כדתנן בפ"ק דמס' חלה:

ומשני משמרו עד הערב. כדי שיעריב שמשו:

ולא נמצא מחזיק ידי עוברי עבירה. דהא הוא חשוד לאכול ספיחי שביעית ואתה מאכילו בידים:

ומסיק משמרה עד ערב הפסח. דדילמא לא הוי מספיחים ואית בה לאו שלא להפסידה כמו שיתבאר בס"פ האשה אוכלת הילכך בערב הפסח הוא דשורפה כדתנן בפ"ק דפסחים:

הרוצה לחזום. נר' בעיני שהוא כמו לחסום דהיינו לכרות העלין כמו שעושין לכרישין ולשומין ולצנונות דכלהו חזו לאכילה ולהקל ממשאו עקלן בידיו וקצצן והשליכן בדרך ומנא לן דחסימה לשון כריתה דתנן בפ' י"ו מכלים הסלים של עץ משיחסום ויקנב והיינו כשכורת אותן קצוות של נצרים או של גומי בסוף הסל וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ועוד נראה לפ' שהוא כמו לעזום תר' ירושלמי ומלק את ראשו ויעזים את רישיה. ולא מימנעי רבנן מלהחליף סמ"ך בזי"ן כדכתיב נתעלסה באהבים וכתיב ועלזו לפניו, וכן שנינו במתני' שאינו מעושר ומפ' בגמר' כמו מחוסר:

הרוצה לחזום עלי ירק. מוכח בגמ' דבדמאי מיתנייא ובתוספתא משמע נמי דבדמאי מיתנייא דתניא התם הרוצה להחזים עלי ירק ולהקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר ר' יוסי אומר ודאי אסור דמאי מותר משמע דת"ק אפי' בדמאי קאמר וכגון שלקח החבר מע"ה דמקח קי"ל דטובל כדאי' בפ"ק דמעשרות ובס"פ המביא כדי יין ואין צריך לאוקומה בירק שנאגד וקאמר דאם מפקירן על אם הדרך ולהשליכן לאיבוד לא יעשה כן אבל פשיטא דאם הפקיר דמהני ודמי להא דתנן בפ"ק דפאה ונותן משום הפקר ופטור וכו' עד שימרח הא מירח לא יפקיר ואם הפקיר מופקר כדאמרינן התם:

שאינו מעושר אלא מניין. מפ' בגמ' שאינו מחוסר לבעלים אלא מניין כלומר כבר קנה במשיכה או בהגבהה ואינו מחוסר אלא מניין שהיה להן מניין קצוב כמה קלחים נותנין במעה או בדינר א"נ שהתנו ביניהן כמה קלחים יתן והמנין כבר משלים תנאי המכירה ואינו חוזר בו הלוקח מטעם זה וקנייתו קיימת וכיון דזכה בו אי אפשר לו להחזירן עד שיעשר כדתנן לעיל שצריך לעשר את שהוא מוכר:

היה עומד ולוקח. כגון שהיה בורר אי זה מהן יקח ולא גמר בלבו לקנות והכי מפ' בגמ':

וראה טוען אחר. משא אחרת שיש בה אגודות אחרות יפות מזו מותר להחזיר בלא מעשר מפני שלא משך:

דר"מ היא. מתני' דקתני אפילו בדמאי לא יפקיר דר"מ היא דאמר בפירקין דלעיל לא התירו למכור בדמאי אלא לסיטון בלבד דמחמיר ר"מ בדמאי דאי אדם אחר שאינו סיטון רוצה למכור בגסה חייב לעשר הואיל ואין דרכו הגסה טפלה לו וה"נ מחמיר הכא דאפילו בדמאי לא יפקיר שאין דרכו של אדם להפקיר מאי דחזי ליה אלא א"כ יעשר כדפרישנא:

שהזוכה זוכה בדקה ואין המפקיר וכו'. פי' רבנו שמשון ז"ל כלומר זה שהשליך והפקיר לא דמי למוכר בגסה דאמר בפירקין דלעיל שהוא פטור מלעשר שהזוכה דהיינו אותו שמוצאן מלקט מעט מעט דהיינו דקה והקשה על זה הרא"ש ז"ל ולא ידענא מה צריך לטעם זה דהא דאמר לעיל דהמוכר בגסה פטור מלעשר היינו במוכר לחבר לפי שיודע שפטרו חכמים למוכר ויעשר הוא אבל במוכר לע"ה בכל ענין חייב לעשר דהכא נמי חייב לעשר משום ע"ה המוצאן דאילו חבר המוצאן יעשרן דמאי שירא שמא הושלכו אחר שנגמרה מלאכתן למעשר עכ"ד וכן כתב הרמב"ם ז"ל הטעם הזה בעצמו בפ' י"א דהיל' מעשר ותמהני וכי בעלי הגמרא קטלי קני באגמא הוו ונעלם מהם הטעם של אלו הרבנים ועוד מה שייך במלקט מעט מעט מה שימצא ילקוט אם ירצה דמופקר ועומד הוא ועוד מה שייך חיוב במוצא עלי ירק אלו לא בע"ה ולא בחבר דהא קיי"ל דהפקר פטור מן המעשרות ואפילו הפקיר דבר שנגמרה מלאכתו כדאיתא בהדיא במס' מ"ש בפ' לא יאמר ומתני' דפרק קמא דפאה דתנן ונוטל משום הפקר עד שימרח דמשמע אבל אחר מירוח לא הא מוקמינן לה דבהפקר זוטא מיירי כגון דהפקיר לעניים ולא לעשירים וכב"ש אבל בהפקר רבא דכ"ע לא פליגי אפילו אחר מירוח נמי פטור. לכך נ"ל לפ' דה"ק אפי' רבנן מודו הכא דלא יפקיר אלא א"כ יעשר כי היכי דלא יפקיר חיובא דרבנן דבשלמא גבי מוכר אקילו רבנן בכל מוכר גסה משום דהזוכה כלומר המשתכר עמו דהיינו הלוקח יזכה בדקה ומשתכר בה ומפני גדרו של המוכר פטרוהו כדאיתא לעיל אבל הכא אין מפקיר הזה מפקיר בגסה כלומר דלא מפקיר בשופע ובעין טובה אלא מפני כובד המשא הוא שמפקיר ובעל כרחו הוא ומשום הכי אפילו בדמאי אחמור ובהא אפילו רבנן מודו:

כיון שאדם מפקיר דבר וכו'. פלוגתא דר"מ ור' יוסי איתא לעיל במס' פאה פ' ב"ש ובפ' אין בין המודר והכי תניא התם ר"מ אומר כיון שאדם מפקיר יצא דבר מרשותו ר' יוסי אומר אין הפקר יוצא מתחת ידי בעלים אלא בזכייה וה"פ ר"מ סבר מיד שהפקירו הוי הפקר ופטור מן המעשר ואפילו שקדם וזכה לו הבעל דהיינו הוא היינו אחר ור' יוסי סבר הפקר כמתנה מה מתנה לא זכי בה מקבל עד דאתיא לרשותיה אף הפקר לא נפיק מרשות מפקיר עד דאתי לרשות זוכה וכיון דלא זכי בה אלא הוא לא נפקא מרשותיה וחייב במעשרות כך מפורש במס' פאה פ' ב"ש וכי אמרינן לית הדא פליגא על ר"מ מסקנא דמילתיה דר' יוחנן היא להכריח אוקמתא שלו דמקשה לר' אלעזר דמוקי לה כר"מ דהיכי מצי לאוקומה כר"מ על כרחין אי אתה יכול לחלוק ולומר דהא כר"מ דהא כיון דהשליך העלין בארץ יצאו מרשותו והפקר גמור הוא ופטור מלעשר ומ"ט דמתני' אלא מאי אית לך למימר משום דהפקר דהכא בעין רעה הוא ולאו הפקר גמור חשיב דחיישינן שמא יעשה כן לכתחלה ואפילו ליכא כובד דהא אינו מפקיר אלא משום כובד המשא:

ואפילו על דר' יוסי לית הדא פליגא. לר' אלעזר קאמר לה כלומר ובהך אוקמתא גופא מצינא לאוקומה נמי אפילו כר' יוסי דהיינו דקאמינא דדברי הכל היא דאע"ג דר' יוסי סבר התם דעד דלא אתי לידי זוכה לא הוי הפקר אבל בזכיית אחר מיהת הא קא מודי דהוי הפקר וא"כ תקשי לך מתני' לר' יוסי דלדידיה מה איכפת לן דהשליך העלין דמאי אמרת דימלך ויחזור הוא ויזכה בהן כיון דזכייה דאחר ליכא אין הפקרו הפקר ובזכותו הוא דאיכא חששא ולא בהשלכה לאחר ולא יזכה עד שיעשר מיבעי ליה מאי לא ישליך דקתני בהשלכה ליכא מידי ואי דלא נמלך וזכי בהו אינש דעלמא הפקר גמור הוא לדידיה ומי לא מודי ר' יוסי דהויא זכייה כי זכי ביה אחרינא ומאי לא ישליך לא קשיא דכי אמר ר' יוסי היינו במפקיר כרמו שמפקיר ברבוי שופע דבעין יפה מפקיר ומשו"ה אפילו שהפקיר בלא מעשר כי אתי לידי זוכה הוי הפקר אבל הכא דאין מפקיר אלא הגרוע דהא עלין הוא דמפקיר ואפילו מאי דמפקיר לאו מדעתיה הוא אלא בעל כרחיה ואפילו שזכה אחר לאו הפקר הוא הילכך לא ישליך עד שיעשר כן נ"ל פי' סוגיא זו:

חזקיה אמר אינו מחוסר לבעלים וכו'. פי' הוא דמפ' למתני' דהלוקח ירק מן השוק דקתני טעמא דאינו מעושר אלא מניין ומפ' דמחוסר הוא דקאמר:

נוטל מן העליון. לשון ירושלמי הוא דלעלין קרי עליון ולא חשיבי וכדלעיל הילכך אין בהן משום גזל כדמייתי עובדא דר' אלעזר ששאל להביא לו מן הגדר קסם לחצות בו שיניו דאין דרך להקפיד עליו ובעלין נמי אין דרך להקפיד בהן ועוד שדבר מועט הוא דאין להפריש אלא מ"ש ותרומת מעשר:

אזיל סייגא דגברא. הלך הסייג של האיש דכולי עלמא שקלי מיניה ואזלי:

מוביל דקיסין. משוי של עצים:

לאו דר' זעירא כשר כל כן. כלו' לא אמר ר' זעירא זה בשביל שהיה מדת פרישותו כל כך שלא לקחת קסם מן הגדר דהא בעינן תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם ואין דרך לבא לחששא זו לומר שכל אדם יעשה כן אלא להודיע לתלמידים בדברים שהיצר תאב כגון ליטול פרי קטן מסל מלא פירות לפי שכל אדם יעשה כן וילך הסל להפקר:

ר' אבהו בש"ר יוחנן וכו'. מפ' למתני' כחזקיה דמחוסר קאמר אלא בתיקון פליג עליה דחזקיה שיתן דמי האחת מהן דמי המעשר ומתקן:

ולא נמצא עושה תקלה לבאים אחריו. שיסברו הכל שהן דמאי ויפרישו ממה שתיקן זה שהוא פטור על השאר שהוא חיוב:

ומשני עושה אותן ציבור לפניו. ואומר למוכר שלא יערבם עם שאר הירק אלא ימכרם לאחד לבדו:

ויקבע אותן לתוך פירותיו. פירכא היא דפריך תלמודא אדר' יוחנן אמאי תקינו דנותן דמים לבעל הירק שיעור אגודה יפריש מפירות ביתו עליהן דהכי תניא קובע אדם מעשרו פירות חברו וכו' והא הכא דלא חיישינן דילמא עושה תקלה וכו' דדילמא אתי לאפרושי מינייהו על אחרים:

ומשני תקנו בלוקח ולא במחזיר. ההיא ברייתא איירי בלוקח שהביאן חבר לביתו ולקחן אחר ומשו"ה מתקן להו בפירותיו דהא כו"ע ידעי דכיון דלקחן בודאי מתקן להו אבל במחזיר לא תקינו וסברי דילמא לא עישר ומשו"ה בעי למיתב דמי א' מהן וכדאמרן:

היה עומד ובורר. ולא משך כי ההיא דתניא בפ' הספינה הלוקח ירק בשוק בירר והניח בירר והניח וכו' אפילו כל היום כולו אינו חייב לעשר:

עד כדון באותו המין. כשבירר באותו מין עצמו אבל בבירר מין אחר שמא נאמר דחייב לעשר דדמי למחזיר ומסיק אפילו במין אחר וטעמא דלא משך כדתנן במתני':

המוצא פירות. וסתמן דנפלו מן הבעלים בלאו אדעתייהו:

נטלן לאכלן. דזכה בהו:

ונמלך להצניען. יעשר מיד ולא ישהה מעשרותיו שלא יהא תקלה לאחרים שיחשבו בני ביתו שכבר עישרן שהרי היו לפניו לאכול ואע"ג דהפקר פטור מן המעשר הכא בידע דראו פני הבית ונגמרה מלאכתן דטבל נינהו מיירי ולהכי מייתי בגמ' ברייתא דאין מעבירין על האוכלין ומשמע בפ' מי שהוציאוהו דבפת הוא דקאמר דאע"ג דאמרינן לעיל ובפ' לא יאמר דהפקר מהני לגבי מעשר ואפילו בדבר גמור שאני הפקר דגזל מהפקר דמעשר הפקר לאפקועי איסור דגזל מהני אפילו מציל מהגיים ואע"ג דעומד וצוח דדרשינן אשר תאבד ממנו וכו' אבל לאפקועי איסור מעשר הפקר דמדעתיה מהני והפקר דבעל כרחיה לא מהניא דקי"ל כב"ה דהפקר כשמטה בעינן והאי הפקר שלא מדעת הוא דשלא מדעתו נפלו וגבי גזל מהני דתנן מצא ברשות הרבים הרי אלו שלו:

בשביל שלא יאבדו. לא נתכוון לזכות בהן:

פטור. מלעשר דאינן שלו שירצה להחזירן לבעליהן אבל לשלחן לאחר אז צריך לעשר כדתני סיפא לא ישלח לחברו דמאי:

כל דבר שאין אדם רשאי. בגמ' מפ' לה:

לא ישלח לחברו דמאי. וכ"ש ודאי ואפילו בשיודיענו:

מתיר בודאי. וביודיענו ואוסר בדמאי דמשום דדמאי קל החמירו שלא ישלחנו אלא א"כ יעשר וטעמא דר' יוסי מפרש בגמ':

אין מעבירין על האוכלין. המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור מעליהן ולהניחן שם:

הדא דתימר בראשונה. שלא היו בנות ישראל פרוצות בכשפים אבל עכשיו שבנות ישראל פרוצות בכשפים מעבירין. ובפרק מי שהוציאוהו מפ' דדוקא שלימים מעבירין פתיתין אין מעבירין אלא נוטלין אותן דליכא למיחש בהו לכשפים דבפתיתין לא עבדי כשפים:

תמן תנינן. בפ' המניח את הכד:

ההופך את הגלל. בני הכפרים מדליקין בגלל יבש ולכך היה הופכו כדי שיתיבש מן הצד האחר ומשמע דבבעל הגלל קאמר:

ותני עלה אסורין משום גזל. התם פליגי אמוראי גבי ההיא דתנן כל הקודם בהן זכה איכא מ"ד דלא קנסו אלא שבחן מה שהשביחו בר"ה אבל גופן לא והיינו דתני דאסורין משום גזל ואיכא מ"ד דקנסו גופן ושבחן וכי קתני אסור משום גזל לאותו שקדם וזכה בהן:

והוא שהפכה ע"מ לזכות בה. גלל המופקר בר"ה הפכו כדי שיתיבש מהצד האחר ונתכוון לזכות בה אסור משום גזל:

הפכו שלא לזכות בו. אלא לפנות המקום אינו אסור משום גזל ואפ"ה חייב בנזקו:

וכא את אמיר הכין. דכשנטלן ע"מ שלא יאבדו פטור מלעשר משום דלא זכה בהן:

בעל הנזק וכו'. כלומר דדרשינן בעל התקלה בפ' הפרה:

ואי אתה מעשר משל אחרים. דכיון דלא נתכוון לזכות בהן כשל אחרים דמו:

מדה גסה. ישלח לחברו דמאי דמתנה כמכר וכי היכי דבמכר לא גזור ה"נ במתנה ואע"ג דבדקה נמי משתכר מקבל המתנה ולא הנותן מ"מ לא פלוג רבנן בין מתנה למכר:

מפני גדרו התירו גסה בדמאי. דהא מתני' ר' יוסי היא וכו' נ"ל דהכי פירושא דר' אבהו אתי לאכרועי דמהך ברייתא שמעינן דטעמא דשרו רבנן למכור בגסה בדמאי מפני גדר המוכר ותקנתו בגסה דאינו משתכר לא קנסו ובדקה דמשתכר קנסו כטעמא דר' אילא דלעיל דהא אשכחן בהך ברייתא דאתיא בשיטת ר' יוסי דגבי שולח גסה פטור מלעשר היכא דשרי גבי מכר אלמא דחשו לאכסרא אי לאו משום דמתנה כמכר וגבי דקה החמירו דגזור בשולח אטו מוכר דמש"ה תליא הך ברייתא שולח במוכר והיינו כר' יוסי דשמעינן ליה לר' יוסי גבי מכר טעמא דאכסרה משמע משום אכסרה הוא דהקלו ורבנן פליגי עליה בסלים כדפרישית דאין כאן מדה קבועה להשתכר ולא דמי לסיטון ופסק הרמב"ם ז"ל כדרבנן בפ' י"ח דהי' מעשר וז"ל סלי זיתים וענבים וקופות של ירק אע"פ שמוכרן אכסרא אסור למוכרן דמאי ע"כ. והשיג עליו הראב"ד ז"ל ואמר א"א לא ראינו מחלוקת על ר' יוסי שהוא מתיר במשנה ע"כ. וכבר בררתי שהרמב"ם ז"ל ראה וכן עיקר:

ר' יוסי ברבי היינו ר' יוסי דמתני' כדמוכח לקמן וברבי לכבוד:

שהוא ודאי. דרובא ישראל היא:

מרביצין עליו מים. כלומר והוי מוכשר ויזהר על הפרשת תרומה ומעשר שלא יגרום להן טומאה שלא במתכוין ואיכא לאו במטמא תרומה והשתא ניחא מה שהקשו התוס' פ"ק דחולין וא"ת ודילמא עישר והוצרך להודיעו משום הכשר דהא ליתא דאי ליכא אלא הכשר ותו לא מאי איכפת ליה:

ופריך ויעשר ממנו עליו. כיון דלית ליה אחר:

ומשני אין דרך בני אדם לשלוח וכו':

ר' יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיעו. כלומר היכי למד שלא היה בידו אחר ודילמא לעולם ר' יוסי היה בידו אחר ומה שלא עישר משום דאזיל לטעמיה לפי שהודיעו שע"י כך היה אומר זה בא לידי מקסרין:

אע"ג דהוא פליג על רבנן. דר' יוסי פליג על רבנן במתני':

לא עביד עובדא. בנפשיה:

ולאו מפירות המותרין בקסרין הוא. דהא קיסרין שריא כדאיתא לעיל פ' מתעשרין והתם מנינן דברים הנמכרים בתוכה שהן מארץ עולי בבל ואסירי והן חטין ופת ויין ושמן ותמרים ואורז וכמון ולא תני בהו אתרוגין:

ולאו רבי התיר קיסרין. כדאיתא התם ותנא דהכא רשב"ג אביו היו ועדיין לא הותרה בימיו:

המוליך חטין לטחון. וסתמא כשמוליך לטחון ממורחין ומתוקנין מוליכן:

לטחון כותי. בפ' הניזקין מייתי לה ופי' רש"י ז"ל לטחון שם האומן בלשון משנה ובלשון מקרא טוחן וכן מוסר קרוי בלשון משנה מסור:

בחזקתן למעשרות ולשביעית. שאינן חשודין להחליף וכיון שכן ליכא למיחש בהני שהחליפום בפירות ודאי שאינן מתוקנין או בפירות מעשר שני או בפירות שביעית ונימא דאסור למכרן או לעשות בהן סחורה או דאסירי באכילה משום ספיחי שביעית ואשמעינן דבחזקתן הן עומדין:

אבל לא לטומאה. דחיישינן שמא נגע בהן ובפרק הניזקין מפ' לה כגון שהוכשרו ומש"ה גבי תרומה טהורה אין טוחנין ומפקידין כדאיתא בתוספתא ומייתי לה התם:

לטחון הנכרי הרי הן דמאי. הרי הן ספק אם החליפן הגוי אם לאו ונוהג בהן דין דמאי:

אצל הנכרי כפירותיו. מפ' בגמ' הרי הן כפירותיו של נכרי וטבל ודאי נינהו דודאי גוי חלפינהו ותנא דמתני' דפליג אדר"ש ר"מ הוא ור"מ ס"ל דפירות גוי ודאי נינהו דאין קנין לגוי וכו' וצריך להפריש מהן מעשרות. ובגמ' מפרש מאי שנא רישא דחשיב להו דמאי וסיפא חשיב להו ודאי ומשני לה. ופליגי אמוראי בגמ' ר' יוחנן ור' אלעזר ר' אלעזר סבר כדפרישית דתנא דמתני' כר"מ דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר כדאיתא לקמן בפ' הלוקח מן הנחתום וס"ל דמירוח הגוי אינו פוטר הילכך הוו ודאי מדאורייתא ור' יוחנן סבר חכמים ממש ומדרבנן הוא דאמרינן דפירות גוי זה ודאי ובדמרחינהו בין ישראל ובין גוי מיירי ואינו נוטל דמים מן השבע:

ר' שמעון אומר דמאי. ר' שמעון לא ס"ל דודאי חלפינהו אלא ספק חלפינהו ואפילו תמצא לומר דחלפינהו מדרבנן מפריש דר"ש לטעמיה דפליג עליה דר"מ וסבר יש קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר ומירוח הגוי פוטר מדאוריי' הילכך אי אחלפינהו גוי והיו ממורחין מדאורייתא פטור ופליגי אמוראי אי מהלכה מפריש או לא ואי לאו ממורחין הן וישראל בתר הכי הוא דגמר מלאכתן מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותנן לכהן ומפ' לקמן בפ' הלוקח מן הנחתום דמשתיהן נוטל דמים מן השבט וקיי"ל כר"ש כדאיתא התם אבל מסוגיא דפ"ק דבכורות משמע דדוקא מתרומת מעשר הוא דנוטל דמים מן השבט דהמע"ה וקילי מדין דמאי דעלמא ושאר מעשרות יעכבם לעצמו כדין דמאי דעלמא:

נתחלפה קופתו אצל הטחון. שהטחון אינו מכירה ולא שהחליפה בכוונה דלחלופי לא חיישינן כדתנן במתני' אלא דנתחלפה לו בשוגג והרי החבר עצמו נמי אינו מכירה:

ויחוש. פירכא היא ואפילו לא הוחזק לטחון היום ע"ה כיון שבשאר הימים הוחזק לטחון ניחוש אפילו היום:

סירקי. סיעה של ערביים שהיתה מסתפקת יום א' להביא חטים ממקום האסור דהיינו מארץ עולי בבל לעולם חוששין לכל חיטיה וחייבין לעשר כל הלוקחים ממנה:

אי אפשר לה שלא להסתפק. דהא אומנותן בכך ליקח חיטים מקום הזול ולהביא למקום היוקר הילכך חיישינן לעולם שמא הביאו ממקום האסור אבל הטחון אינו מחזר הוא שיביאו לו החטים לטחון אלא הם עצמם מביאין לו ולא הוי נוטל מן הקבוע וכיון דלא הוחזק ע"ה אותו היום לטחון שרי:

כותיים נאמנין על הפקדון. ואפילו משנחשדו על עבודה זרה כדאיתא פרק קמא דחולין דמות יונה מצאו להם בהר גריזים:

מהו שיהא נאמן לומר. כותי משנחשד:

אמר לו עם הארץ. לחבר:

ישנים. הן מאשתקד ואינן מפירות שביעית. אם אתה מאמינו שנטל המתוקנין שלך:

האמינו שנתן. מתוקנין במיגו דאי בעו אמר לא נטלתי:

כותי את מאמינו שנטל. המתוקנין:

ואי אתה מאמינו שנתן. מתוקנים וטעמא מפרש לקמן:

אם אומר משלי הן. המתוקנים מ"ש כותי מעם הארץ דאפילו עם הארץ נמי אינו נאמן דאף על גב שאין מתוקנין הן בעינו הם מתוקנין:

ואם. מתוקנין דקאמר היינו פלוני חכם עישר לי אפילו כותי נמי אמאי אינו נאמן דהא מילתא דעבידא לאיגלויי היא ולא משקר:

ומשני דקסבר כמאן דאמר כותי כגוי. וגוי משקר אפילו בהאי גוונא דכתיב בהו וימינם ימין שקר אבל כי לא משתעי בחזקתן הן:

כאן קופות בקופות. פי' ר"י מסיפונטי ז"ל והוו דמאי:

פירות בפירות. כפירותיו ונ"ל הטעם גבי טוחן גוי יש לו קופות דעלמא שמביאין לו לטחון וכיון דאיכא קופות דישראל נמי בהדיא הוי דמאי דכיון דמחליף שמא החליפן בקופות חטים של ע"ה אבל גבי מפקיד דרך הוא להפקיד פירות ולהניחן בקרקע הנפקד ואין לחוש אלא פירות ישראל בפירותיו דגוי וכיון דמחליף הוה ליה פירותיו ואה"נ דגם בקופתו נמי מפקיד אלא דאינו צריך כיון דליכא ערבוביא דפירות אחרים ואע"ג דנקט ר' חייא בר בון כדי קופתו גבי ר"ש היינו שהביא הפירות לתוכה כשהפקיד אבל לעולם לא הניחה בבית הגוי אלא הוליכה עמו שהיא אצלו מדה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בדברים הללו. והראב"ד ז"ל פי' בהשגות טעם אחר ואמר דפירות בפירות ודאי דבנקל יכול לערב בהן וליקח מהן דלא מינכר אבל קופה בקופות דמאי דמתיירא שמא לא יכוין במילואה ע"כ. ויש לרבנו שמשון ז"ל ולהרא"ש ז"ל פי' אחר:

ה"ג ר' חנינא בעא קומי ר' מני מה כפירותיו ממש וכו'. והכי מוכח לקמיה והכי איתא נמי בפ' אין מעמידין בירושלמי:

כפירותיו ממש ופוטר טבל ברור במקום אחר. דיכול להפריש מזה על טבל ברור מדאורייתא ולפטרו וטעמא כר' אלעזר או דילמא כר' יוחנן וכפירותיו דקאמר היינו דחייבין בכלהו מעשרות ונותנן לבעליהן ואינו נוטל דמים מן השבט אבל לעולם דאינו פוטר בו טבל אחר:

א"ל ולכלרבא. כך תפרש דודאי כפירותיו ממש קאמר בין לקולא בין לחומרא. ולכלרבא לכל הספינה יכול לעשר באלו והאל"ף נבלעת כדרך הארמית:

ולא על יאות הוה ר' חנינא מתריס לקבליה. תלמודא קאמר לה בתמיה' כלומר בטעם גדול ובדין היה לו לר' חנינא להלחם נגדו של ר' מני שלא ירצה לקבל ממנו דפשיטא דלא קים להו לרבנן שזה טבל גמור:

מתריס. נלחם כדאמרינן בסוף יבמות מעשה בר' הושעיא ברבי שהתריס נגד פ"ה זקנים:

לא אמר ר' שמעון אלא כדי קופתו. כלומר ר"ש ות"ק לא פליגי אלא כדי קופתו והיינו בכדי שיעור קופת הגוי הנפקד כן שיעור של ישראל שהפקיד אצלו ובההיא הוא דהוי טבל ודאי לת"ק דס"ל דודאי חלפינהו ום"ל דמירוח הגוי אינו פוטר ור"ש סבר דמאי הוא וספק החליפן הוא ואפילו החליפן ומירחן אח"כ ישראל נוטל דמים מן השבט וכדלקמן אבל אם אין לנכרי אלא קופה אחת והפקיד אצלו שתים לת"ק אחת ודאי טבל ואחת ודאי בחזקתה מתוקנת ולר"ש אחת דמאי כשמרחן ואחת ודאי בחזקתה ופטורה דלא חיישינן שמא הביא הנכרי פירות מן החוץ והחליפן ורישא משום דאיכא קופות דעלמא ודישראל ע"ה מודו כלהו דהוו דמאי:

ואחת ודאי וכו'. פי' ר' שמשון ז"ל ואחת ודאי בחזקתה ופטורה לר"ש דכיון דאין לגוי אלא קופה אחת לא חיישינן שמא החליף ולת"ק אחת ודאי טבל ואחת מתוקנת בחזקתה:

בקיימות. שתיהן זה הדין שאמרנו כשנשאל לחכם היו קיימות שתיהן אבל אם נאכלה הראשונה השנייה הנשארת דמאי היא דלחומרא אזלינן דהאיסור כבר היה מוכיח ולת"ק השנייה ודאי טבל:

נטלו ממנו מאה בני אדם ק' סאין בבת אחת. ולגוי זה לא היה לו אלא סאה אחת כל אחד ואחד מתקן דמאי דבכל אחד ואחד איכא למימר דילמא לו החליף:

נתנום לאדם א' כבר נראו וכו'. כלומר לא תימא חזרו והותרו דלא פליגי ר"ש ורבנן אלא בכדי קופתו דוקא והא כבר נאסרו:

נטל הימנו אדם אחד ק' סאין בבת א'. ולנכרי לא היה לו אלא סאה אחת משלו הראשונה דמאי והשאר ודאי בחזקתן ומותרות:

כבר נראו להיות ודאי. בחזקתן וכבר הותרו ביד אחד ושוב לא יחזרו לאיסורן:

עשו פירות ישראל זה וכו'. גוי שהפקיד אצלו עם הארץ:

עשו פירות עם הארץ זה לפירות הגוי וכו'. ומשמע אפילו שפירות הגוי הוו מרובין הוו דמאי כיון דחיישינן לחלופי:

ומשני דאפילו הכא תוקי דלא אמר אלא כדי קופתו כדפרישית ולתנא קמא לא הוי ודאי טבל אלא כדי קופתו:

מאוצרה של יבנה. שכלו גויים וישראל מעט מטילין לתוכו כדאיתא בתוספתא פ"ק והכי איתא התם אוצר שישראל וגוים מטילין בו אם רוב גוים ודאי אם רוב ישראל דמאי מחצה על מחצה ודאי דברי ר"מ וחכמים אומרים אפילו כלו גוים וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי אמר ר' יוסי במה דברים אמורים באוצר יבנה אבל באוצר מלכים הולכים אחר הרוב אמרו לו אחר שהודית לנו על אוצר של יבנה שלפנינו שהוא דמאי א"ר יהושע בן קבסאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה והזה הטהור על הטמא טהור אחד מזה על טמא אחד ולא מצאתיו אלא באוצר יבנה בלבד ומאוצר יבנה למדתי שטהור אחד מזה על כמה טמאים ע"כ. והשתא מפרש לה היכי למד כן ר' יהושע בן קבסאי ומפסיק בגופא דבריי' ומפרש לה דאף על גב דסבירי ליה לרבנן במתני' דמירוח הגוי אינו פוטר ואפ"ה תני בתוספתא דסבירא להו דבשביל ישראל אחד שנתן שם סאה ספק מעושרת ספק אינה מעושרת עושה את הכל דמאי ולא אזלינן בתר רובא:

הדא אמרה שטהור אחד מזה על כמה טמאים. כי הכא דגרגיר אחד מתערב בכל סאה ומפקיעה מדין ודאי:

דתנינן אצל הנכרי וכו'. כלומר היכא אשכחן דרבנן סברי דמירוח הגוי אינו פוטר דמדמית לה לטמאים ודאי ומוכח לה בהא תנינן אצל הנכרי כפירותיו ואסיקנא דכפירותיו ממש קאמר ופוטר טבל ברור במקום אחר:

א"ר אלעזר חכמים שהן בשיטת ר"מ. כלומר הני חכמים דברייתא ודמתני' בשיטת ר"מ נינהו דר"מ אית ליה אין קנין לגוי בארץ ישראל כדאמרינן בפרק הלוקח מן הנחתום ומירוח הגוי אינו פוטר אית ליה והיינו טעמא דר"מ דפליג בתוספתא וסבר דרוב גוים ודאי ורבנן דהכא אזלי בשיטת ר"מ דפירות הגוי ודאי דאורייתא אלא דס"ל דסאה דישראל דספק מפקע כמה סאין דכוותיה דהזייה ונפקא מינה אליבא דר' אלעזר דכיון דודאי דאורייתא נינהו אסור לישראל לערב סאה לתוכו דאין מבטלין איסור דאורייתא לכתחילה ופירושא דברייתא דר' יהושע כדפרישנא:

ור' יוחנן אמר. לעולם חכמים ממש ודלא כר"מ ומדרבנן הוא דאמור דניעשר פירות הגוי ומש"ה כי נפלה של דמאי לתוכן כלהו חזרו דמאי ונפקא מינה דשרי לערובינהו ולבטלן ואפילו לכתחילה דאיסור דרבנן שרי לבטל ור' יהושע בן קבסאי הכי קאמר כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון וגבי הזייה נמי כה"ג הוי:

מה טעם. הוי דרבנן ושרי לערובי:

כד תסאבון. כשתגיעו לזקנה:

מאיליהון קבלו וכו'. ולכך הקלו עליהן והם אמרו והם אמרו:

מפני גדר טהרות. שלא יזלזלו בתרומה לערבה ולהאכילה לזרים תרומה קרויה טהרות כמו מטמא טהרותיו:

קדשים. מ"ש דאיקרי קדשים וטעון מחיצה:

ואילו אמר לון מה הוה וכו'. כדי שלא יזלזלו בטהרות ובקדשים:

ומשני דהכי הוה אמר לון גבי מעשרות כמאן דאמר וכו'. כלומר דוקא גבי מעשרות:

כמאן דאמר מאיליהן. פלוגתא דאמוראי היא בפרק ג' ארצות:

מהלכה. מתקנתא דרבנן:

ורבנן אמרי מפריש. מתקנתא דרבנן לר' יוחנן ומאי בינייהו:

ונוטל דמים מן השבע. תרומה שנותן לכהן ומעשרות לבעליהן מוכרן והדמים שלו לר"ש ולרבנן נותנן בלא דמים:

ואפילו כתרומת ח"ל אינה. קס"ד דכי נמי ודאי חלפינהו ובאמרחינהו ישראל נמי אשמעינן ר"ש דצריך להפריש ונוטל וכו' ומשו"ה פריך וכי גרעי הני דאמרחינהו ישראל מחלת ח"ל ומתרומת ח"ל כגון של בבל ומצרים דאפילו היא גופה לכ"ע אינו נוטל דמים מן השבט:

ונוטל דמים מן השבט. בתמיה כלומר שמא נוטל דמים וכו':

ומסיק דלא קאי אלא על עיקר טבלו של גוי דהיינו כי אמרחינהו גוי. ונקטינן לר"ש אליבא דר' יוחנן כי אמרחינהו ישראל מפריש ואינו נוטל דמים לא גרעי וכו' ומתני' דאפילו דאמרחינהו ישראל נוטל וכו' דס"ל דספק חלפינהו הוא דהוי וקי"ל אוקי ממונא בחזקת מריה נטלן ממורחין מן הגוי מעשרן והן שלו ונוטל דמים ולקמן פ' הלוקח מן הנחתום פליג ר' אושעיא אדר' יוחנן דלגמרי פטר ר"ש ואפילו מדרבנן. גרסינן בפ"ק דבכורות עלה דמתני' א"ר אלעזר להפריש כ"ע לא פליגי כי פליגי למיתבינהו בלא דמים ת"ק סבר ודאי חלפינהו ובעי מתבינהו לכהן ור"ש סבר דמאי. יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא א"ל אביי טעמא דמספקא לן אי חלפינהו אי לא חלפינהו הא ודאי חלפינהו דלכו"ע בעי מתבינהו לכהן והא אמר ר' שמואל בר נתן א"ר חנינא הלוקח טבלים מן הגוי ממורחין מעשרן והן שלו דילמא כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר. א"ל אדכרתן מילתא דא"ר יהושע בן לוי מנין ללוקח טבלים ממורחין מן הגוי שהוא פטור מתרומת מעשר שנאמר ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל וגו' טבלים שאתה לוקח מבני ישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנן לכהן טבלים שאתה לוקח מן הגוי אי אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן ע"כ. ופי' רש"י ז"ל להפריש כו"ע לא פליגי דאפילו ר"ש דאמר ספק מספק לא אכיל טבלים שבמיתה הן ובעי אפרושי הכל דדמו לדמאי דע"ה דמפריש בעי מיתבינהו לכהן לקמיה פריך הא דאמרן מעשרן והן שלו. דמאי והמוציא מחברו עליו הראיה וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו והאי דמאי לא דמי לשאר דמאי שנותן לכהן תרומת מעשר ותו לא דהתם איכא טעמא כדמפ' במס' סוטה משום דסבר ע"ה ללוי הוא דפקיד רחמנא למיתב ולא לדידי אבל הכא ההיא טעמא גופא דאיכא בתרומת מעשר איכא בתרומה גדולה. להא שמעתא דר' אלעזר. מעשרן והן שלו ואוקימנא דאמרחינהו ישראל מרשות גוי. בתרומת מעשר והן שלו. בתרומה גדולה פליגי ת"ק ור"ש ע"כ. ודע דפליגי בני מערבא אליבא דר' אלעזר סתמא דתלמודא ס"ל לעיל דלגמרי קאמר ר"מ דאין לו קנין אפילו לאכילת פירות ור' זעירא ם"ל לקמן דר"מ מודי דלאכילת פירות מיהת יש לו קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר והיינו כי מרחן הגוי דיש לו קנין פירות כדאיתא לקמן בפ' הלוקח מן הנחתום אבל בגמ' דילן סברי כסתמא דתלמודא דלעולם ס"ל לר"מ אין קנין לגוי ודרשא דכי תקחו וכו' לר"ש היא דלר"מ לא אתיא. ולענין הלכה קי"ל כמ"ד מירוח הגוי פוטר דאיפסיקא הילכתא כוותיה לקמן ועוד מדפריך בבכורות פ"ק עלה דההיא דר' שמואל בן נתן דאמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו גוי דיגונך אמר רחמנא ולא דיגון גוי וכיון דפריך בפשיטות הכי משמע דהכי קי"ל וכ"ש היכא דהפירות והמירוח הוי דגוי פשיטא דפטור. וליכא למימר דמשום בעלי כיסין דהיינו עשירים הרבה דיש להן קרקעות הרבה וחסין על רוב מעשרות ויקנום לגוים ויעשו מירוח הגוים ומפקעי להו ממעשר דהכי אמרינן במנחות ולעולם דחייבין מדרבנן וכי אמרינן מעשרן והן שלו היינו מדאורייתא הא ליכא למימר דא"כ כי פריך עליה דר' אלעזר מההיא דמעשרן והן שלו מאי קושיא לימא ההיא דר' אלעזר מדרבנן היא ואמאי דחיק נפשיה לאוקמא בתרומת מעשר וההיא דר' אלעזר בתרומה גדולה דוקא אלא ודאי סתמא דתלמודא לא סבירא ליה כי ההיא גזרה דבעלי כיסין וההיא דלוקח חטין ממורחין מן הגוי לאו דמרחינהו גוי הוא אלא כדפריש רש"י ז"ל שהיה ישראל אריסו של גוי וישראל מרחינהו והדר לקחן מן הגוי אי נמי כמו שפירשו התוס' ז"ל דהכי קאמר הלוקח טבלים מן הגוי והן עכשו ממורחין דהכי מוקי לה התם דמרחינהו ישראל מרשות הגוי. ומההיא דהקומץ רבא דר"ש שזורי אין ראיה אע"ג דמשמע התם דנפסקה הלכה כר"ש שזורי כיון דלא נתברר אהי גירסא קאי לא סליק לן מידי דאפשר דאקח מן השוק קאי אבל קח מן הגוי לא דס"ל כר"ש דלאו מועיל כלל דמן הפיטור על החיוב הוי והכי איתא לקמן בפ' הלוקח מן הנחתום ואמרינן דר"ש פליג עלה ואיפסיקא הילכתא כוותיה התם. הילכך לדידן דקי"ל דמירוח הגוי פוטר לגמרי לר' זעירא דבני מערבא ואפי' לר"מ ולבני בבל לר' שמעון דוקא הילכך הירקות שעשאן אגודה הנכרי וכן הקטניות והחטים שנגמרה מלאכתן ביד הגוי פטורין ואפילו שהישראל עושה להן תיקון לאכילה דיש לגוי קנין נכסים ושוב אין להן חיוב. אבל ענבים כשבוצרן הגוי אדעתא דישראל בצר להו וישראל עביד להו גורן מחייבי וקי"ל נמי דנכרי ספק הוא דמחליף דקי"ל כר"ש ור' טרפון ס"ל נמי כר"ש. כי מפקיד ישראל אצל הגוי טבלים ממורחין אפילו בתרומה גדולה נוטל דמים מן השבט דספק חלפינהו הוא דהוי. ואם מתוקנין הפקידן פטור לגמרי ממה נפשך וכותי כגוי הוא לכל דבר כדקי"ל בפ"ק דחולין. והמוליך חיטיו לטוחן והן מתוקנין אם ע"ה הוא הרי הן בחזקתן שאינו חשוד להחליף כדאיתא בפ"ק דחולין ובלא הוכשרו. ואם הוכשרו טמאים דע"ה כזבין הן לכל דבריהן כדאיתא בפ' חומר בקודש. ואם טוחן כותי או נכרי הוא אע"ג דמשום חילוף הגוי ליכא למיחש וכדאמרן אפ"ה כיון דאית גביה קופות דעלמא שמוליכין לו לטחון חיישינן שמא החליפם בחטים של ע"ה וכן כ' הרמב"ם ז"ל ויפה כתב ומה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל אינו כלום. מה שהשיג עליו ואמר ואם מפני הספק הזה והלא ספק ספקא הוא תימה הוא דהא תנן לקמן מעשר את שהוא נותן לה וכו' מפני שחשודה מחלפת ולדידיה אמאי נימא ספק ספקא הוא ספק מחלפת ספק אינה מחלפת ואת"ל מחלפת מעושר נותנת לו אלא מאי אית לך למימר אלמוה רבנן לתקנתייהו משום דשכיחי דלא מעשרי וחשיב כחד ספקא עוד ק' דהראב"ד ז"ל חשב דהרמב"ם ז"ל מלבו הוציא אותו הטעם והאמת הוא דהרמב"ם ז"ל סובר דזהו טעם הגמ' של קופות בקופות וטעמא דמסתבר הוא המפקיד פירות אצל הנכרי אם היא שנה שביעית והן פירות האילן נוהג בהן תורת שביעית עדיין דספק החליפן הוא דאמרינן ואם בשאר שני שבוע והן תבואה או קטנית והן פירות מכנסו ועדיין לא נגמרה מלאכתן ביד ישראל אחר שלקח הפקדון מפריש מעשרותיו מטעם ישראל וכיצד תרומה גדולה נותנה לכהן בלא דמים ותרומת מעשר מוכרה לכהן ומעשר ראשון הוא שלו מההיא דר' שמואל בר נתן ואם לקח מע"ה והפקידן לגוי כיון דאיכא למימר דילמא חלפינהו והויא תבואת ע"ה דפטירא מתרומה אפילו התרומה מוכרה בדמים ותרומת מעשר נמי מוכרה בדמים לכהן וכן דעת הרמב"ם ז"ל פי"א דהי' מעשר ופ"א דהי' תרומה. וכן מצאתי לרב ז"ל בתשובה וזה לשונו שם על ענין המעשר בזמן הזה וכו' עיקר הדבר הוא אם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות אם אין לו ודבר זה מחלוקת ר"מ וחכמים וכבר נתבאר בגיטין בבבלי ובכמה מקומות בירושלמי שאע"פ שיש קנין לגוי בא"י להפקיע מן המעשרות מן התורה הרי היא חייבת במעשרות מדברי סופרים. נמצא דין המעשרות בזמן הזה כך הוא מי שהיתה לו קרקע בא"י חייב בתרומה ומעשרות מדבריהם מפני שהיא לקוחה מן הגוי ונותן מעשר ראשון ללוי כר' עקיבא וכן הלוקח פירות מחוברין מן הגוי בא"י חייב בתרומות ובמעשרות מדבריהן ונותנין לבעליהן הכהנים והלוים. ומי שאין לו קרקע ולקח פירות תלושין מן הגוי בא"י אם נגמרה מלאכתן ביד גוי פטורין שנ' ראשית דגנך ולא דגן גוי. ואם מרחן ישראל ברשות הגוי הרי זה מפריש עליהן תרומה גדולה בלבד ונותנה לכהן ומפריש מעשר ראשון והרי הוא לבעלים דאמר ליה ללוי קא אתינא מחמת גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדאי לפי שאין באכילת מעשר איסור כמו שיש בתרומה שמעשר ראשון אע"פ שהוא חלק הלוים אינו אסור לזרים אלא חול הוא ואינו מפריש מפירות המעשר אלא תרומת מעשר שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל וגו' טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן וכל הדברים הללו מפורשים בגמ' בבכורות פ"ק ומפריש מפירות אלו מ"ש ופודהו ע"כ ואם שנה שמחייבת מ"ע יפריש מ"ע והרי הוא לבעלים נמי דאמר ליה לעני קאתינא וכו'. והראב"ד ז"ל חולק על זה בהשגותיו וסובר דמירוח הגוי חייב מדרבנן כר' יוחנן דפליג עליה דר' אלעזר דס"ל כרבנן ואין נראין דבריו דבבכורות לא חשו אלא לדר' אלעזר והמנהג פשוט כאן כדברי הרמב"ם ז"ל:

הנותן לפונדקית שלו. יש גורסין שלו וזו היא גירסת רש"י ז"ל והיינו תלמיד היושב לפני רבו ונתאכסן אצל ע"ה ואשתו נעשית לו פונדקית ואופה לו את הלחם וצריך לומר שהטבילה לכך כדי להפריש חלה בטהרה וכן פי' רש"י ז"ל בפ' הניזקין. ויש שאין גורסין שלו וסוברין שהיא פונדקית לכל עובר ושב:

מעשר את שהוא נותן לה. שאם תחליפנו נמצא מאכילה שאינו מעושר:

ואת שהוא נוטל הימנה. שאם החליפה נמצא אוכל שאינו מעושר. ובפ' הניזקין פריך רישא לסיפא דלעיל תנן הרי אלו בחזקתן למעשר ולשביעית ואינן חשודין להחליף והכא קתני מפני שהיא חשודה מחלפת ומשני התם מוריא ואמרה בר בי רב ליכול קרירא ואנא איכול חמימא ופי' רש"י ז"ל מוריא לעצמה הוראת היתר ואומרת מצוה היא זאת בר בי רב וכו' לאחר שני ימים או ג' שנצטנן הלחם היא מחלפת והיינו דלא תני הכא המתקלקל משום דאפילו אין מתקלקל נמי אלא שנצטנן הלחם מחלפת והיינו דגרסינן לפונדקית שלו:

אין אנו אחראין לרמאין. ואע"ג דהכא למצוה מתכוונת משום שחשודה על הדמאי וגם שמפסידו קרי לה הכי:

כן רשב"ג אמר תמן וכו'. בפ' בתרא דמעשר שני דאמרינן התם כרם רבעי מפני עוברי דרכים שנוטלים קצת אשכולות ואכלי להו בלא פדיון צריך לציינו בקזוזות אדמה כדי שאם יבואו ליטול ידעו שצריך פדיון וקאמר רשב"ג דבשאר שני שבוע אין מציינין כיון דאין רשות לגעת בהן גזלנין הן והלעיטהו לרשע וימות וכל היכא דאיכא איסורי טפי עדיף טפי כדי שימות מהרה אלא דוקא בשנת השמטה הוא דמציינין:

שאין דרך חבר להיות מוציא מביתו דבר שאינו מתוקן. ושאני הכא שמוסר לה הדמאי בידים ולא שייך למקרייה לשון דמאי:

הנותן לחמותו. עסתו לאפות:

מפני שחשודה מחלפת המתקלקל. מפ' בגמ' דהך בבא דחמותו ר' יהודה קתני לה וה"ק שאמר ר' יהודה וכו' ורבנן פליגי בה:

המתקלקל אם יתקלקל הלחם מחליפתו הילכך מעשר את שהוא נותן לה וכו':

אמר ר' יהודה. טעמא קא יהיב למילתיה והכי איתא בפ"ק דחולין ובפ' הניזקין ומשום דכאן אינה עושה אלא משום בושת החתן קתני בה להחליף את המתקלקל. ומפ' בגמ' דרישא דהיינו פונדקית ר' יהודה ורבנן מודו בה. ובגמ' מפ' דחמותו לא שנא מן הנשואין ול"ש מן האירוסין:

שאינה חשודה להחליף ולהאכיל וכו'. כדאמרינן בהניזקין דבאתריה דר' יהודה חמיר להו שביעית:

ובקמייתא על דעתיה דר' יהודה. דלא תימא כיון דר' יהודה יהיב טעמא דרוצה בתקנת בתה ובפונדקית לא שייך ם"ל כר' יוסי בפונדקית קמ"ל דאדרבה דפונדקית כו"ע מודו דחשודה להחליף דמוריא וכו' דאע"ג דלאו בר בי רב הוא נהי מצונן לא תחליף מ"מ מתקלקל מיהא מחלפת ובחמותו פליגי וקסבר ר' יהודה דגם בחמותו יש לגזור ותנא דחמותו ר' יהודה היא:

כנותן לפונדקית. וכי היכי דנותן לפונדקית מודו רבנן דחשודה להחליף דמוריא ואמרה וכו' ה"נ חשודה להחליף מפני בושת חתנה:

כנותן לשכנתה. ובנותן לשכנתו תנא בברייתא דאינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר. וטעמא דרבנן דכיון דמודה ר' יהודה דאינה מחלפת כשנצטנן הלחם וטעמא דכיון דאשתו אינה מקפדת גם היא אינה חוששת ה"נ גם המתקלקל אינה מחלפת דאשתו עומדת שם ותאמר לו ועוד דחיישינן דילמא לימא הבעל דאשתו נותנת משל בעלה לחמות דלא על חנם מחלפת הרע בטוב ואדרבה תקנת בתה שלא להחליף מה שאין כן גבי פונדקית:

אבל אם לא נתן לה שאור וכו'. בפ"ק דחולין לא גרסינן הכי אלא ה"ג ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין ומפ' התם טעמא דכיון דאמר לה עשי לי משליכי כמאן דערב בידים דמי ופי' רש"י ז"ל כיון דאמר לה עשי לי משליכי הוי כמו שלקחן הימנה קודם תערובתן ואח"כ עירבן דהא על פיו עשתה ונעשית שלוחו ונראה דסתם עיסה בעיא שאור וסתם תבשיל בעי תבלין ואפילו לא אמר לה כאמר לה דמי ולטעמיה דרפרם דאמר שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי וכו' אתי שפיר ומשמע הכא דתבלין חייבין במעשר ובפ' בא סימן לא משמע הכי בפרק בתרא דתרומות יתבאר בס"ד:

מן האירוסין או מן הנשואין. דדוקא בנשואין הוא דמחלפא ליה או אפילו באירוסין:

בין מן האירוסין. דהא טעמא הוי משום דבאתריה דר' יהודה חמירא ליה שביעית וא"כ ליכא לאפלוגי וה"נ הכא ל"ש דהא בבי דמתני' דמיין להדדי ולעולם מחלפת. ולענין הלכה קי"ל גבי חמות דאינה מחלפת וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"א דהי' מעש' וז"ל אבל הנותן לחמותו בין שנשא בתה בין שארסה או לשכנתו פת לאפות ותבשיל לבשל אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית מפני שאינה חשודה להחליף בד"א בזמן שנתן לה שאור לעיסה ותבלין לקדרה אבל אם לא נתן לה חושש משום מעשר. אם היתה שנת השמטה אסור שמא השאור מספיחי שביעית הוא ע"כ ומתוך דבריו אתה למד שלא פסק כגירסא דחולין דאמר לה עשי לי משליכי אלא כגירסא דהכא וכטעמא דאמרן:

הדרן עלך מאכילין בס"ד