שואלו בשבת ואוכל. בשבת על פיו. ומוקי לה בגמ' בפירות שנסמכה דעתו של ע"ה עליהן מע"ש לאכול מהן באותה שבת ואינו יכול החבר לתרום בשבת כדתנן בפ' במה מדליקין הקלו חכמים אצלו לסמוך על דיבורו של ע"ה וטעמא מפ' בגמ':

ואוכל על פיו. באותה שבת:

ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. אותה סעודה בעצמה שהתרנו לו:

לא מצאו וכו'. משום סיפא אצטריך דתנן חשכה למוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר דהוה אמינא הא איכא חד דמסהיד עליה ועד אחד נאמן באיסורין וליהימן למוצאי שבת קמ"ל:

תרומת מעשר של דמאי. להכי נקט תרומת מעשר של דמאי משום דבה דוקא נחשדו דסברי אינה במיתה כל זמן שלא הופרש המעשר ומועיל שאלתו אבל תרומה גדולה אין צריך להפריש דלא נחשדו עליה כדאמרינן פרק בתרא דסוטה:

חזרה למקומה. בבית החבר למקום שנטלוה והפרישוה וכשחזרה למקומה היא מדמעת דהא בתוך צ"ט נפלה למקום שהופרשה וכדי שלא יאסר הכל ויפסד שואלין אותו אם היה מתוקן ואוכל על פיו אפילו בחול משום דכיון דקרא שם עליה קדשה וירא ע"ה להאכיל מדומע ואומר אמת כדאי' בגמ'. וכן פי' רש"י ז"ל בפרק אע"פ ובפ' בהמה המקשה וכן פי' רבנו שמשון ז"ל והרא"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל בפי"ב דהי' מעשר פי' שהעם הארץ גופיה שלא היה נאמן ראינו שהפריש תרומת מעשר וראינו שחזרה ונפלה למקומה בביתו עצמו ושואלין אותו ואם יאמר הפרשתיה נאמן משמע שמפ' הרב דמיירי שנפלה למאה דעולה היא אלא שצריך להרים כדתנן במס' ערלה בפרק התרומה דמצטרפין וז"ל של הרב ז"ל מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש תרו"מ מפירותיו שהן דמאי וראינו שחזרה ונפלה בפנינו בין למקום אחר בין למקומה וחזר ואמר הפרשתיה נאמן אפילו בחול והשיג עליו הראב"ד ז"ל ואמר א"א דברים הללו זרים הם אצלי ואינן אלא כשנפלה למאה שעלייתה מועלת שאם נפלה לפחות מק' אין לנו להאמינו וא"כ מאי אימת דמוע איכא הכא אלא לעולם שנפלה לפחות ממאה ובשביל שלא יאסר הכל שואלין אותו אם היה מתוקן ואוכל על פיו מפני שאימת דימוע עליהן להאכילו מדומע ע"כ. וכוונתו דדברי הרמב"ם ז"ל זרים הן אצלו דבודאי אין מתיישבין אלא כשנפלה למאה דאז בעלייתה מועיל אבל אם נפלה לפחות מק' פשיטא דאין להאמינו זהו דעתו של הרמב"ם ז"ל הדין עמו לפ' כן כדבריו שכתב וחזר ואמר הפרשתיה ואי לפחות מק' נפלה מאי הפרשתיה ואפילו הפרישה מאי הוה והא מדומע הוא. ועל זה השיג עליו דמאי הימנותיה ומאי אימת דימוע שייך הכא והלא תרומה עולה במאה של חולין והפרשה דההיא שאנו מפרישין לא מפני קדושה שיש בה דלא חמירא משאר איסורין שנתערבו בשעור אלא משום גזל השבט הוא כדאיתא התם בפ"ב דערלה:

שואלו. בגמ' מפ' היכי שואלו דהא לא מצי למשאל ליה דרך עקלתון:

מפני כבוד שבת. מפני עונג שבת:

ע"י עילי עילה. דמ"מ לא התירו אלא ע"י שאלה ואולי יאמר האמת שאין מעושרין ואם יאמר מעושרין הן נאמן הוא דע"א נאמן באיסורין ואע"ג דחשודין הן רוב ע"ה מעשרין הן וכן פירש"י ז"ל בפרק הקומץ רבא:

אימת שבת עליו והוא אומר אמת. משום דאמרינן בסוף המביא כדי יין דשבת קובעת למעשר וירא לאכול קודם שיעשר:

מפני אחד שאין אימת שבת עליו. כלומר לא רצו לסמוך על אימת שבת אלא ביום השבת לפי שיש אחד שאין אימת שבת עליו לכן עשו טעם זה סעד עם כבוד השבת:

ואפילו שאלו בחול יאכל בשבת. דמשום עונג שבת הקלו ולמ"ד משום אימת שבת אם שאלו בחול לא יאכל בשבת דקסבר ע"ה דבחול רוצה לאכלו:

כשאין עמו תנאי. דאם התנה שיהו המעשרות בשולי החבית בלאו שואלו שרי כדתנן בפרק בתרא וקיימא לן כמאן דאמר משום אימת שבת דהא ברייתא שייכא כוותיה:

שאלו על א' מהן. ואמר לו עישרתים:

מזה על זה. על דמאי אחר שיש לו ולא שאל לעם הארץ עליו:

מפני כבוד שבת ניחא. דהא אית לן דחשוד אפילו בשבת וכך זה כמו זה אלא לא רצו להתיר על ידי עילה:

אלא למאן דאמר מפני אימת שבת. ליחוש דמפני האימה אמר האמת והוי כמפריש מן הפיטור על החיוב. והרמב"ם ז"ל פי"ב דהי' מעשר כתב אע"פ שהוא אוכל על פיו בשבת ה"ז לא יאכל מאותן הפירות למו"ש עד שיעשר דמאי על הכל על מה שאכל בשבת ועל השאר שלא הקלו והאמינוהו אלא לצורך אותה שבת ע"כ ואינו נכון דא"כ מאי האמינוהו ועוד דליתני חשכה למו"ש יעשר על מה שאכל מאי מזה על זה דהא מה שאכל אינו בעולם:

עד כדון כשאין לו מאותו המין. הוא דיסמוך עליו אבל יש לו מאותו המין מתוקן למה יסמוך:

ומסיק דהיצר תאב. ואקילו רבנן ומפ' לקמן דוקא שנסמכה דעתו עליהן:

למ"ד קדושה אחת היא. גבי שני ימים טובים של גליות פלוגתא דרב ורב אמי בי"ט ושבת פלוגתא דתנאי במס' ביצה פ"ק דתניא התם נולדה בשבת תאכל בי"ט בי"ט תאכל בשבת ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר עדיין היא מחלוקת שב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים לא תאכל מ"ד קדושה אחת היא אוכל דכלהו חשוב יום ארוך:

ומ"ד שתי קדושות הן אינו אוכל. דהא חשכה ותנן חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר:

ומסיק דאפילו למ"ד שתי קדושות הן אוכל דלא נראה לעשר בנתים וטעמא משום דאין מגביהין תרומות ומעשרות לא בשבת ולא בי"ט ומשו"ה נאמן. והך סוגיא אתיא כמ"ד מפני כבוד שבת דאילו למ"ד אימת שבת הא קושטא קאמר וליכא למיחש:

שאלו בי"ט אוכל בשבת. למ"ד קדושה א' לא איצטריך דתיפוק לי דחד יומא הוא אלא כמ"ד שתי קדושות הן:

והוא אינו מאמינו על המעשרות. ותנן בפירקין דאוכל עמו שבת הראשונה וסומך על פיו:

בשבת של פרוטוגמא. סעודת בחור שנשא בתולה קורין בלשון יון פרוטוגמא ולכך כיון דאיכא שמחה גדולה באותן ז' ימים הקלו:

לאו כפירות שנסמכה דעתו עליהן מע"ש היא. דסתם סעודת חופה הכל מוכן וסומך דעתו לומר כל זה לסעודה וה"נ מתני' מיפרשא דבעל הבית המודר סומך דעתו עליהן מע"ש לאכול מהן בשבת ומהנהו לקח חבר זה והיינו בין כמ"ד משום כבוד שבת בין כמ"ד אימת שבת עליו:

לא אמרו אלא מפני איבה. והיינו טעמא דלא שריא מתני' אלא שבת ראשונה ותו לא דאם לא אכלן בשבת ראשונה שבת שנייה לא יאכל עד שיעשר כדתניא בברייתא לקמן או עד שישאלנו:

ולא כבר שאלו בשבת ראשונה. בתמיה אלא שלא בא ובודאי הוא שיחזיק דבריו:

ומשני דשאל חורן עלוי. שישאל אחר בשבילו:

מהו שישאלנו דרך עקלתון. אמתני' דהתם קאי ובשבת השנייה קאי ואמתני' דהכא נמי קאי דדוקא בדרך עקלתון שלא יראה בעיניו שחושדו ודרך עקלתון היינו דלא לימא ליה מתקנן אינון להדיא דבודאי יאמר מתוקנין הן ויכעוס אלא דלימא ליה לאו דאנא חשיד לך כדמפ' ואזיל:

טען מחזקא עלוי. טען כמחזק בו כלומר שאמר לו מוחזק אתה בזה זוכר אתה יפה הסתכל וא"ל:

מה את חשיד לי. דגם בשאלה הזאת הקפיד. והרמב"ם ז"ל לא כתב להא דר' יונה ולא כתב דבשבת שנייה ישאלנו ותימה הוא:

שחזרה מקומה. לצ"ט הנותרים:

מדמעת. ונאסר הכל וימכר לכהנים:

שלא למקומה. אלא למקום אחר שעדיין לא הפרישו משם תרומת מעשר:

אינה מדמעת. טעמא מפ' לקמן:

בין למקומה בין שלא למקומה מדמעת. דכל פחות מק' אוסרת ובעינן שאלת ע"ה ואם לא מצאנוהו אוסרת:

בין למקומה בין שלא למקומה אינה מדמעת. ואפילו שאלת ע"ה לא בעיא דדמאי דרבנן הוא דרוב ע"ה מעשרין הן וגבי ודאי הוא דאמר רחמנא מה שאתה מרים ממנו אם נפלה לתוכו הרי הוא מקדשו אבל דמאי יבש ביבש הוא וחד בתרי בטיל וכגון שנפלה בשוגג וכדרך שאמרו תרומת ח"ל מבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו:

מ"ד מדמעת מדמעת וכו'. כלומר השוו מדותיהן אלא ר' אליעזר דאמר למקומה מדמעת שלא למקומה אינה מדמעת מאי טעמיה:

בדין הוא מימר. בדין הוא לפרש טעם בזה:

משה דאנא אמר טעמא. לשון שבועה וכן מצינו בפ' משילין משה שפיר קאמרת ופי' רש"י ז"ל ביקרא דמשה קא משתבע:

שהיא מתרת את השיירים באכילה. כשחזרה לצ"ט שאסרתן כשאומר ע"ה מתוקנין הן תשובתו היא מתרת את הצ"ט שנפלה לתוכן על פיו דאם אמר לא תקנתים מדומעין הן ואסורין א"כ כי לא אשכחן ליה או שמת אסירי אבל שלא. למקומה דעדיין לא הפרישו כלום משם דאפילו אם יאמר ע"ה מתוקנין הן אכתי צריך להפריש מהן דין דמאי ואינה מתרת השיירים וכי היכי דמפריש דמאי דרמי עליה מפריש אידך בהדה ולא חשיבא לשיהו מדומעין אם לא מצאנוהו לשואלו:

הורי ר' אילא כהדא דר' חגי. כלומר הורי כר' אליעזר דמסתבר טעמיה כדמפ' ר' חגי:

הפריש תרומת מעשר ונשרפה. נראה לפ' שהפרישה שלא מן המוקף שהיתה קצת תבואה של דמאי במקום אחר והפרישה וקרא עליה שם על פירות מעשר של דמאי של כאן וערבן עם אחרים בחזקת מתוקנים ואח"כ מצא שנשרפה ההיא וחיישינן דילמא נשרפה קודם שתרמה על פירות מעשר דמאי זה של כאן ולא חייל עליה שם והוו להו דמאי כשהיו וערבן עם פירותיו שואלו על אלו של כאן:

לא בדא א"ר זעירא וכו'. כלומר אלא אין הלכה כר' שמעון שזורי בזו דלא סמכינן היכא דעירב בידים אשאלת עם הארץ אבל הלכה כמותו במשנתנו והכי איתא בפרק בהמה המקשה ובפרק הקומץ רבא:

לא דמיא הדא שאלתא לההיא קמייתא. קשה ליה לר' אבין הך שאלה דמתני' היכי שייל לה דבמתני' קמייתא מצי למשאל שלא יקפיד כגון דלימא ליה לאו משום דאנא חשיד לך אבל כאן כבר תיקן אלא שחזרה ונפלה א"כ מאי לימא ליה:

בגין דחשדתיך ותקינתון ואתקריין. שם תרומה וחזרו ונדמעו דהא ע"כ צריך לומר לו שהפריש מהן אלא שחזרו ונדמעו דהא טעמא משום אימת דימוע עליו דבשלמא רישא לא יבוש מלומר לא עישרתים דהא קאמר ליה דלא חשיד ליה אלא מפני הטירדא הוא דשואל לו אבל כאן ודאי יבוש:

ומסיק. כך ישאל לו ונאמן מטעם שאימת דימוע עליו והוא אומר אמת. ובתוספתא קתני בהדיא כשם שאימת שבת על ע"ה כך אימת דימוע עליו:

המדיר את חברו שיאכל אצלו. אסר כל נכסיו עליו בהנייה אם לא יאכל אצלו:

אוכל עמו בשבת הראשונה. מפ' בגמ' בסעודת בנו בחור או בתו ומשום איבה:

בשבת הראשונה. כל ז' ימי חופה:

ובשבת שנייה. דעיקר שמחה אזלה לה לא. ואע"ג דאמרינן בפ"ק דכתובות דכל תלתין יומין בין קרו ליה מחמת הילולא בין לא קרו ליה וכו' מברך שהשמחה במעונו מ"מ ז' ברכות ליכא אלא בשבעת ימי המשתה ודאיכא פנים חדשות כדאי' התם:

פרוטוגמא. חופת בחור עם בתולה ומשום איבה:

השנייה מהו שתעשה ראשונה. ולעיל מסקינן דאין לו תקנה עד שיעשר או עד שישאלנו וכן הילכתא:

בסעודה שאין לה שם. כגון אצל ע"ה דאמרינן בעלמא סופך שיאכילך טבלים דדוקא שבת ראשונה משום איבה:

אין אדם צריך לקרות שם על מעשר עני וכו'. פלוגתייהו מפ' בגמ':

מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי. הכא לא מצי למנקט של ודאי דבישראל עסקינן והוא חייב ליתן מעשר ראשון ללוי והלוי יתן תרומת מעשר לכהן למי שירצה ואין המתנה תלויה עליו אלא על הלוי והישראל תורם שאיני שלו הוא דהוי אבל בדמאי מעשרותיו שלו דהמע"ה אלא שתרומת מעשר מפריש ונותן לכהן כדתניא במס' סוטה אבל במעשר עני נקט של ודאי דאילו של דמאי הוי שלו והא דלא תני תרומה גדולה בודאי משום דלאו אורחא דמילתא להשהות התרומה מלהפריש דרגילין להפרישה לאלתר אפילו קודם הבאה לבית כדאמר במס' מעשרות פ' המעביר שאי אפשר לגרן שתעקר אא"כ נתרמה ממנו תרומה גדולה וגם שאין צריך לטרוח במדידה דמצוה מאומד כדאיתא בתרומות:

לא יטלם בשבת. משמע לא יטלם ממקומם כלומר שאין מפרישין אותן ומפ' בגמ' דלא יתנם קאמר ואפילו נפרשו מע"ש לא יתנם בשבת והיינו כיון דאין למודים לאכול עמו לא יוליכם לתתן לביתן קאמר ומתני' ר' יוסי דפ"ק דביצה היא וכמו שאפרש בגמ':

למודין לאכול אצלו. רגילין לאכול אצלו אבל אין רגילין לאכול אצלו לא וטעמא מפרש בגמ':

ובלבד שיודיעם. אפילו רגילין לאכול אצלו לא שרי לזמנן במתנות שלהן אלא א"כ הודיען דשלהן אוכלין משום גניבת דעת דגניבת דעת אסור כדאיתא בגמ' ודכוותה נמי תניא לעיל בפ' מאכילין עושין משביעית וממ"ע דבר של גמילות חסדים וצריך להודיע שלא יחזיקו לו טובה על חנם:

טבולין למעשר עני חייב מיתה. ובפ' אלו הלוקין יליף לה מקרא דתניא א"ר יוסי יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר תרם ממנו תרומה גדולה ולא תרם ממנו מעשר ראשון מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מניין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני ואמר רחמנא לא תוכל ופי' רש"י ז"ל דאע"ג דמעשר עני אין בו קדושה שהרי לזרים נאכל ובכל מקום אפ"ה טביל מה להלן מעשר עני דכתיב לגר ליתום ולאלמנה ובעניינא דשנה שלישית כתיב דדינה מעשר עני אף בשעריך האמור כאן יש ללמוד הימנו מעשר עני וה"ק לא תוכל לאכול טבל בעוד שהמעשר שכתוב בו בשעריך הוא בתוכו וכיון דאהדריה קרא לאזהרה ממילא אית ביה מיתה. וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפ"י דמאכלות אסורות כלשון הזה האוכל כזית מן הטבל קודם שיפרישו ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים שנא' ולא יחללו את קדשי בני ישראל וגו' והשיאו אותם עון אשמה וגו' אבל האוכל מדבר שנטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ועדיין לא הפרישו ממנו מעשרות ואפילו לא נשאר להפריש ממנו אלא מעשר עני הרי זה לוקה משום אוכל טבל ואין בו מיתה שאין עון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר אזהרה לאוכל טבל שלא הורמו ממנו מעשרות בכלל שנא' לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ע"כ. ואני אומר ידעתי שאין לי ידיעה בדבור כ"ש בחכמת התלמוד אבל מ"מ איני נמנע מלכתוב דעתי איברא ודאי דטבל במיתה למדו בפ' הנשרפין מקרא דולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' בעתידין לתרום הכתוב מדבר ויליף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה וקרא דלא תוכל לאכול בשעריך היינו דרשא דאלו הן הלוקין דכתיבנא אבל ק' לי מנא ליה לרב שאין בו מיתה והרי הלכה רווחת הכא דחייב מיתה ואפילו משום מעשר עני דנאכל לזרים ואין בו קדושת מקום והטעם שכתב הרב ז"ל דכיון דאין מיתה לא במעשר ראשון ולא במ"ש ולא במ"ע דהא שרי לזרים אין מיתה בטבלו דכשהטבל יש בו תרומה דיש בה מיתה בההוא הוא דאיכא מיתה ליתא דא"כ לדבריו לכהן דשריא ליה תרומה אין בטבל לו עון מיתה וזה אין במשמע דקרא כי מזהר ביה עון מיתה לכהנים הוא דמזהר דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל וגו' ועלה הוא דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' והשיאו אותם עון אשמה וכן כתב רש"י ז"ל בפ' בכל מערבין גבי לגין של טבול יום שמילאוהו מן החבית של מעשר ופי' רש"י ז"ל מעשר ראשון שהיה עדיין טבל שלא הפריש הלוי ממנו תרומת מעשר והרי הוא במיתה ואפילו לכהנים ע"כ. והראב"ד ז"ל הרגיש זה וסייעו מטעם אחר וכתב א"א סברא היא זו והיא יפה בעיני דכתיב בהנך קראי קדש ע"כ כלומר סברא היא שאין בו מיתה דכתיב בקרא דולא יחללו קדשי ובקרא דוהשיאו אתם כתיב באכלם את קדשיהם ואין דעת הרב לומר ששום מעשר לא איקרי קדש דכל התלמוד מלא דמעשר שני איקרי קדש ועוד דמקרא מלא כתיב בה וכל מעשר הארץ וגו' קדש לה' אלא דבר הלמד מעניינו דכתיב בפרשה וכל זר לא יאכל קדש ואיש כי יאכל קדש בשגגה ונתן לכהן את הקדש ובתרומה משתעי קרא כדאיתא במס' תרומות וכי כתיב קדש גבי לא יחללו התם קאי וכל הסברות האלו אינן כלום נגד חכמי התלמוד ורב ס"ל הכא דמיתה אית ביה ועוד מצאתי תלמוד ערוך בגמ' דילן דגרסינן בפ' יש מותרות מעשר ראשון ללוי ולא לזרים דברי ר"מ מ"ע דר"מ אמר רב אחא בריה דרבא כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר ראשון אסור לזרים אי מה תרומה חייבין עליה מיתה וחומש אף מעשר חייבין עליו מיתה וחומש אמר קרא ומתו בו כי יחללוהו בו ולא במעשר ויסף חמישיתו עליו ולא על מעשר ורבנן מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון נמי טובל ופריך ההיא מדר' יוסי נפקא דתניא ר' יוסי אומר יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו כל עיקר הורם ממנו תרומה ולא הורם ממנו מעשר ראשון מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפי' מעשר עני מניין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה שעריך האמור להלן מעשר עני אף שעריך האמור כאן מעשר עני וקאמר רחמנא לא תוכל ומשני אי מההיא הוה אמינא ללאו אבל מיתה לא קמ"ל ע"כ ופי' רש"י ז"ל מה תרומה טובלת שכל זמן שלא הופרשה חייבין על אכילתה משום טבל דהא מיתה כתיבה ביה אף מעשר ראשון טובל ואע"ג דבדידיה ליכא מיתה חייבין מיתה על הטבל שלא הופרש מעשר ראשון ממנו ואפילו מעשר עני דקיל כצדקה בעלמא דלאו צד קדושה אית ביה ואכלו בשעריך בשנה השלישית משתעי קרא ע"כ. וכתבו בתוס' ואמאי לא ליליף מהיקישא דמיקרי תרומה לאו ומיתה ותירצו דהא קי"ל דאין היקש למחצה ואפ"ה מסתבר לאוקומי היקישא אמאי דאסר קרא בדוכתא אחרינא דהיינו טבל ולא לאוסרו לזרים הילכך כיון דהתם קאי לא אתי היקישא אלא לאתויי מיתה דעליה סמיך וא"ת מנא לן דטבל מ"ע במיתה הא לא איתקש לתרומה וי"ל דשמא אין בו מיתה א"נ כיון שאין חלוק משאר טבל לענין אזהרה ה"ה לענין מיתה והכי איתא בירושלמי דמסכת דמאי פרק הלוקח פירות וכן כתב בעל הערוך בהדיא בערך עשר וז"ל בפ' יש מותרות בגמ' בת ישראל מפורש דאוכל טבל שנשאר שלא הופרש שום דבר ואפילו מעשר עני חייבין עליו מיתה דתניא ר' יוסי אומר וכו' ובפ' עגלה ערופה נמי אמרינן דאמר להם יוחנן כהן גדול לישראל בני כשם שהתרומה במיתה כך הטבל במיתה כלומר דכל זמן שלא הופרשו המעשרות כולן טבל הוא ויש בו מיתה:

מכיון שהוא יודע שבעון מיתה מפריש. דנהי דמעשר ראשון בעון מיתה נמי ואפ"ה חשוד בו היינו משום דסבר אי מפרישנא ליה בעינא לאפרושי מיניה תרומת מעשר שהוא במיתה לזרים ומ"ש נמי אמר בעינא אסוקי ומיכליה בירושלם אבל מעשר עני ליכא ביה טירחא ומכי אפרשיה מותר לזרים והוא עצמו מותר בו ודאי דמפריש ליה משום עון מיתה והכי אמרינן בפ' אלו הן הלוקין דטעמא דר' אליעזר דסבר דלא נחשדו עמי הארץ על מ"ע של דמאי:

בלא כך קורא עליו שם וכו'. כלומר בלאו האי טעמא דחייבין על טבלו מיתה ופשיטא דע"ה מפרישו אין לחוש ואם נחמיר על החבר לקרות שם אבל אין צריך להפריש ומודינא לך מיהת בהאי ובפ' ואלו נדרים פליגי אביי ורב יוסף בפירושא דמתני' דרב יוסף סבר דרבנן סברי ספקו טובל דסברי דהטבל שלא הפרישו ממנו מעשר עני במיתה ור' אליעזר סבר ספקו אינו טובל דס"ל דאין בטבלו מיתה ואביי סבר דכולי עלמא ספקו טובל ואית ביה מיתה אלא בהא קמיפלגי ר' אליעזר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני דכיון דאילו מפקר ניכסיה והוי עני ושקיל ליה לית ליה פסידא ורבנן סברי ניכסיה לא מפקר איניש דמירתת דילמא זכי בהו איניש אחרינא הילכך נחשדו ביה והיינו כי סוגיא דהכא וכך פי' נמי הר"ן ז"ל אותה שמועה ומסכים למה שכתבתי:

מפריש שני. מעשר שני:

נאמן לראשון נאמן לשני. דראשון נותנו ללוי ואינו אוכלו ואפילו הכא לא חשיד כ"ש שני דהוא גופיה אוכלו:

הא שני צריך. להפריש כדפרישית טעמא לעיל וא"כ בק"ו דאיכא כשלא הוחזק לשני דודאי לא הוחזק לראשון נפקא לן ע"כ דמאן דמוחזק לשני אינו מוחזק לראשון והק"ו כשאינו מוחזק הוא:

ומה אם לשני. לא הוחזק:

דאין לו בו טובת הנייה. דאילו נתנו לפלוני בירושלם אין יכול לקבל עליו שום טובת הנייה כדתנן בפ"ק דמעשר שני נותנין זה לזה מתנת חנם מה שאין כן במעשרות ותרומות דיש לו בהן טובת הנייה כדתנן המקדש בתרומות ומעשרות מקודשת ואפילו ישראל ותנן נמי בפ' ואלו נדרים קונם כהנים אלו ולויים אלו נהנין לי יטלו אחרים וכן פסק ר"ח ז"ל בסוף האיש מקדש דטובת הנייה ממון וכיון דמעשר שני דחמיר דדמי לקדשים שאין לו בו טובת הנייה אפ"ה חשיד ביה ראשון דקיל דדמי לממונו לא כ"ש ומהכא תידוק דאם נאמן לשני לא יהא נאמן לראשון דשני שאני דדמי לקדשים אלא טעמא משום דאין חשוד להקדים המעשרות דעובר בבל תאחר כדאיתא בפ"ק דתמורה:

אמר להן פדוי הוא נאמן. ואפילו שהוא ע"ה מפני שאימת קדושתו עליו ולפיכך נאמן אפילו על הפרשתו אבל כשאמר פדו לי עדיין לא פדאו ולא חשיב בעיניה כיון דלא פדאו הילכך אינו נאמן על הפרשתו:

מתני' כר' אליעזר. דתניא דנאמן ומותר לאכלו בגבולין ולא חיישינן שהוא טבול למעשר ראשון דכיון דנאמן על השני נאמן על הראשון:

כתוספת בכורים. עיקר הבכורים תאנה שביכרה אשכול שביכר ואומר הרי אלו בכורים וכשבא ללקוט וליתן בסלים מוסיף על התאנים תאנים אחרים שאינן בכורים וכן על כולן מוסיף ממינו ואף על גב דתנן במתני' דבכורים פרק בתרא דפטור מן הדמאי מפרש בברייתא דאפילו מן הודאי וטעמא דנתפס בהדי בכורים והכי נמי כיון דמעשר שני בעי מחיצה כבכורים אפילו תימא דחשיד אראשון ויש בשני מחלק הראשון נתפס הוא בהדי שני וליכא טבלים:

דר' אליעזר היא. ובטעמא קמא וליכא לדמוייה אתוספת בכורים דשאני בכורים דלא נתנה תורה בהן שיעור כדתנן בריש מס' פאה ובמס' בכורים מה שאין כן במעשר שני ולכך לא פסקו הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל כתבו בהגהותיו:

דתנינן תמן. בפרק קמא דביצה:

אין מוליכין חלה. דאף על פי שמותר בהפרשתה לא שרו ליה הולכתה אלא לתקן עיסתו לחוד משום שמחת יום טוב:

מתנות. זרוע ולחיים וקיבה אף הם הרמתן הותרה לו שהרי נצטוה להרימן דהיאך יאכל שאר הבשר ואף על פי שאין טובלין כשאר טבל לאסור הבשר מיהו אם לא פירש שאר הבשר מהן הרי הוא אוכלן ועובר בעשה הילכך הרמתן התירו ולא הולכתן וכולן משום גזרה דאין מגביהין וכו' אבל בתרומת פירות ס"ל לתנא דמתני' דביצה דבין ב"ש בין ב"ה מודו דאין מוליכין כיון דאינו זכאי בהרמתה כדאיתא התם ור' יוסי פליג עלה וסבר דאדרבה דבתרומת פירות הוא דנחלקו וב"ה שרו כיון דמופרשת ועומדת היא ואיפסקא הילכתא התם כר' יוסי:

היא יו"ט היא שבת. השתא דאשמעינן תלמודא דלא יתנם הוא דגרסינן שמעינן דלא תימא דוקא בי"ט הוא דפליגי תנאי דמשום שמחת י"ט הוא דשרי רחמנא אתו למטעי ולהפריש תרומות בי"ט הילכך בהולכה ההיא פליגי אבל בשבת דכ"ע מודו דהולכה שריא אבל השתא דשמעינן דלא יתנם גר' דלשאינן רגילין אסור להוליך וליתן וש"מ נמי דכי היכי דההיא די"ט פלוגתא דתנאי היא כיצד נשנה מחלוקת ב"ש וב"ה ה"נ הך דשבת דהכא דמתני' ר' יוסי היא דב"ה לא שרו תרומת פירות להוליך וליתן לאינם רגילים וטעמא דלא יתנם לשאינן רגילין הוא דגר' דאילו להפרישן ולהגביהן אפילו לרגילין נמי ליכא למאן דאמר:

וההיא ילפא מן הדא בלמודים. דר' יוסי נמי דסבר דשרי התם בהו להוליך וליתן תרומה או חלה דאתמול היינו ברגילין לבא לביתו דכיון דרגילין אצלו שמיודעיו הן כיון דאי בעי מצי לזמנן לביתו להוליך נמי לביתן דורון שרי ולא יאמרו שהפרישן עכשו אבל כשאין רגילין אסור בין לזמנן בין להוליך לביתן:

מאי טעמא לא סלק על דעתיה וכו'. להאכילו פתו בביתו של חברו דהוא בוש ואם אלו היו מופרשין מע"ש או מעי"ט מאתמול הוליכן אצלו אלא משום דלא תרמן עשה הערמה להאכילן בביתו כדי שיגביהום ממקומן ואפילו גבי יום טוב דשמחה שריא אסור כך נראה לי שיטה זו:

שיודע שאינו מקבל. דהוא גונב דעת הבריות:

מהו בתקרובת. לזה שמסרב מלהתארח אצלו מהו לשלוח לו מנחה:

ידע דהוא רחיץ והוא מטרח עלוי. יודע שהוא בטוח שלא ישלח לו והוא מטריחו ושמא הוא מתבייש הילכך צריך להודיעו ולדעת רצונו:

פילכיה. משענתו, כמו מחזיק בפלך דיואב דמתרגמינן בתיגדא ותרגום שבטך ומשענתך תיגדך:

דשמאלא לימינא. לומר שימינו קופץ ואינו רוצה לקבל וזה היה סימן להם ומי שלא היה עושה כן נראה שהיה רוצה לקבל:

בכלי זכוכית צבועה. דאפי' ריקנית נראית מלאה יין ואפילו מלאה מים אסרינן בפ' גיד הנשה מפני שמתעהו והתם אמרינן ואם יש שם חבר עיר שרי:

ומכניסין כלי גוים. שנאבדו מבעליהן ואית דגרסי ומכבסין ולא קפדינן משום טומאה וכלהו מפני דרכי שלום ובפ' הניזקין איתא בגמ' דילן:

גירדאי. אורגים:

יום משתה של גוים מהו. לישא וליתן עמהן דקסבר דמתני' דתנן בפ"ק דע"ז לפני אידיהן של גוים ג' ימים אסור לישא וליתן עמהן היינו כשידינו תקיפה על האומות א"נ יום משתה לחוד ויום אידם לחוד:

האומר למי שאינו נאמן וכו' ממי שהוא נאמן. שאינו לוקח פירות מע"ה:

ממי שהוא מעשר. שלוקח מע"ה ומעשרן דמאי קודם שימכרם ור"י מסיפונטי ז"ל פי' נאמן הוא בחנווני המוכר ולוקח כדין כדאמרי' פ"ב ומעשר הוא בעל הבית מעשר פירותיו ואינו אוכל טבלים:

אינו נאמן. אין שליח זה נאמן לומר מנאמן לקחתיו ומפ' טעמא בפ' כל פיסולי המוקדשין דאית ליה לאשתמוטי כלומר דאפילו ימצא שאינו נאמן מצי לאשתמוטי ולמימר בעיני היה נאמן אפילו דלדידך לא מהימן:

מאיש פלוני הרי זה נאמן. מפרש התם טעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי מירתת דכיון דהזכיר לו המשלח שם הנאמן הרי השליח נאמן דחייש שמא יתבענו ונמצא משקר:

דתנינן תמן. במס' גיטין פ' התקבל:

עד שיגיע לאותו מקום. דקא סבר דלא עשאו שליח אלא לקבולי התם:

אוסר מיד. דקסבר מראה מקום הוא לו ואי משכחת ליה קודם טפי עדיף:

אחר הדלת מצאו. לבעל.

דר' יוסי רבא מן דר' אלעזר. כלומר עדיפא מדר' אלעזר כדמפרש ואזיל:

ולא מודי ר' אלעזר. בתמיה:

וכא אפילו א"ל מפלוני אינו נאמן. דכשא"ל מאיש פלוני הוי כאילו א"ל אל תקנה מאחר והוא סבר דמשום דנאמן על המעשרות קאמר ליה ומשו"ה לא חייש:

ואינו מכיר שם אדם. דאילו מכיר קתני בתוספתא דלא יקח אלא מן המומחה והיינו שאותו שהוא מכיר יודיענו מי הוא מומחה בעיר:

הרי זה נאמן. דכיון דמרע נפשיה דחיל אנפשיה מלהכשילו:

מוכר ישן. פי' הרמב"ם ז"ל פרק י"ב דהילכות מעשר יין ישן ורבנו שמשון ז"ל פירש דישן מעלי טפי והיינו כדאמרינן בפרק איזהו נשך חדשות נמכרות ד' סאין בסלע דהיינו כגומלין דהא אמר מי ששלחך אצלי מוכר ישן ומשביח נמי מקחו של חברו והא דקתני סיפא הרי אלו נאמנין נאמן הראשון לענין מעשר דלגבי ישן אין אנו חוששין על נאמנותו דלאו ענין היתר ואיסור הוא ע"כ. ונראה לי דישן דקאמר היינו דלאו מפירות שביעית הוא:

החמרים. מוכרי תבואה ומוליכין ממקום הזול לכרכין:

שלי חדש ושל חברי ישן. שלי חדש וזיל טפי ואתן ד' סאין בסלע ושל חברי ישן ומעלי טפי דחדשות מארבע וישנות משלש:

מתוקן ואינו מתוקן. שלי אינו מעושר ושל חברי מעושר:

אינו נאמן. הואיל וע"ה הוא ואינו נאמן על המעשר אע"פ שמעיד על שלו שאינו מתוקן ועוד שמוסיף עם זו דברים אחרים לשבח את של חברו ואינו נאמן להחזיק את של חברו בחזקת מתוקן שאינן אלא מערימין אמור אתה כאן ואני במקום אחר דחיישינן לגומלין:

ועד אחד נאמן. בתמיה דאע"ג דבעלמא עד אחד נאמן באיסורין כאן לא היה ראוי להאמינו כיון דהוא עצמו חשוד והך קושיא היינו לר"מ דאמר דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו דלמ"ד אין אדם חוטא ולא לו ודנו ומעידו אתי שפיר אלא משום דסתם מתני' ר"מ פריך הכי:

באכסנאי. אורח שאינו מכיר שם אדם:

נכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם. ובתוספתא קתני והיה בידו תרומה ומפ' לקמן דרוצה לחלקה לכהני העיר ואין יודע אם אוכלין בטומאה או בטהרה:

או שהיה עומד בגרן. ורוצה לחלק תרומה:

נשאל בין לחבר בין לע"ה. דאפי' ע"ה נאמן לומר זה כהן אוכל בטהרה:

אין נשאלין על התרומה אלא לחבר בלבד. דס"ל כר"מ דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וכיון דעמי הארץ חשידי לא מהימן:

דתנינן תמן. בפ' כל פיסולי המוקדשין הראויין לבא ע"י אדם שיש לומר אדם הטיל בו המום כגון נסמית עינו נקטעה ידו נסדקה אזנו למעוטי מומין שאין ראויין לבא בידי אדם כגון בעל חמש רגלים או עינו אחת גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז דהוי מום שאין אדם נחשד עליו:

רועי ישראל נאמנין. דכיון דלא אכלי ליה לא משקרי:

נאמן הוא על של חברו. כהן אע"ג דאינו נאמר על של עצמו:

אבל ליקח אף רשב"ג מודי. לרבי דאין ע"ה נאמן לומר זה נאמן לאכול בטהרה כדמפ':

קול יוצא לחילוק. וידעי כ"ע כשמחלק תרומה ולא משקר אבל הלוקח בצינעא לוקח: ולענין הלכה קי"ל כרשב"ג וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב דהי' מעשר וז"ל חשוד שהעיד על של אחרים נאמן חזקה אין אדם חוטא ולא לו ואין צ"ל ע"ה לפיכך ע"ה שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אפילו בשלו נאמן אמר פירות אלו מתוקנין בשל אחרים נאמן ע"כ והשיג עליו הראב"ד ז"ל ואמר א"א אין דבר זה מחוור שהרי שנינו הנכנס לעיר ואמר מי כאן מעשר ואמר אחד איש פלוני נאמן הרי זה נאמן והקשו עלה בגמ' ועד א' נאמן א"ר יוחנן קל הוא שהקלו באכסניא מפני חיי נפש ועוד ר"מ ס"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ואם קבעו הלכה כרשב"ג לענין מום בבכור שהוא קנס אבל לשאר איסורין חשוד אינו מעיד וסתם לן תנא בבכורות כר"מ ע"כ ואני רואה דברי רבנו דאיברא בפ' עד כמה סתם לן תנא כר"מ מ"מ חזינא דבפרק כל פיסולי המוקדשין נשנה במשנה פלוגתא דרשב"ג עם ר"מ והוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת והתם איפסיקא הילכתא כרשב"ג וביומא פ' בתרא גר' הכי הלכה כרשב"ג דאמר נאמן הוא על של חברו ואינו נאמן על של עצמו או הלכה כר"מ דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ופשט ליה הלכה כרשב"ג והתם לענין רשות להתיר בכורות מיתנייא ודברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר ומה שהשיג נמי מגמ' דהכא כבר כתבתי דאמרינן הכי משום דסתם מתני' ר"מ היא ודברי הרמב"ם ז"ל ברורין. וכן פסקו התוספות והרא"ש ז"ל:

ה"ג אמרו לו שהוא נאמן בפניו אינו נאמן שלא בפניו נאמן. וטעמא דמחמת בושתו שלא להתקוטט עמו אמרו כן הילכך אינו נאמן אבל אם שלא בפניו אמרו שהוא נאמן נאמן הוא ובתוספתא גר' הכי היה עומד בתוך סיעה של בני אדם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר ואמר אחד אני איני נאמן איש פלוני מעשר הוא הרי זה נאמן אמר מעשר הוא בפני אינו נאמן שלא בפני נאמן ע"כ ורבנו שמשון ז"ל כתב התוספתא ולא הירושלמי מפני שהיה לו גירסא משובשת בלשון הירושלמי:

בבן עיר בסיעת חברים. אם בבן עיר תפרש שכבר מכיר צריך שיהא סיעת חברים המעידין עליו אבל עמי הארץ אפשר שהן יחניפו לו ואם תפרש באכסנאי אפילו ע"ה נאמנין:

ואת אמרת בפניו אינו נאמן. והא לא נחשדו חברים אלא בע"ה מיתנייא:

מפני חייהן של בני העיר. כדי שיביאו תבואה חמרין לעיר סמכו על רוב ע"ה דמעשרין הן ובדמאי הקלו ובהך אוקמתא לא קשיא מדר' יהודה אדר' יהודה ומדרבנן אדרבנן דתניא בפ' האשה שנתארמלה אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה ר' יהודה אומר אף אינו נאמן להאכילו בתרומה ומשמע דר' יהודה חייש לגומלין ורבנן לא חיישי לגומלין ורמינן עלה מתני' דהכא ובהך אוקמתא לא קשיא מידי דר' יהודה אדר' יהודה דשאני הכא משום חייהן של בני העיר דחמרין הן דמספיקין לבני העיר מזונות אבל התם חיישינן רבנן אדרבנן לא קשיא הכא עדות מעשר הוא דחשידי ביה ומשום חייהן וכו' אין להקל דהא מצויין הן להתפרנס מעיר אחרת התם עדות כהן גבי אכילת תרומה הוא ותרומה לא חשידי בה עמי הארץ להאכילה לחללים ולזרים והך תירוצא נמי אית לן למימר התם לאביי דלא קשיא ליה התם דרבנן אדרבנן אבל בגמ' דילן לא משנו הכי אליבא דרבא אלא דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא בדמאי הקלו ורבנן אדרבנן נמי לא קשיא בשכלי אומנותו בידו ופי' רש"י ז"ל דקאי הכא חמר המביא תבואה למכור היה נושא בידו כלים של מכירה כגון מחק שמוחקין בידו המדה והמביא להצניעה אינו מביא בידו כלי אומנות מכר וכיון שכלי אומנותו בידו של זה המזלזל את שלו אנן סהדי שלמכרה הביאה הילכך אין זה אלא גומל וזה יעיד עליו בכרך שלפניהם. וקשה לפי' דמאן נימא לן דלא רצה למכור לשנחזיק אותו בשקרן והלא אומר שלי חדש ואתן ד' סאין בסלע לכך הנכון כפר"ח ז"ל דקאי אההיא דכהן דנאמן שיש בידו כלים שמשמשין בהן בטהרה כגון כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דאין מקבלין טומאה לא מן התורה ולא מדברי סופרים ולכך הימנוהו רבנן שהוא כהן:

הדרן עלך הלוקח פירות