הלוקח מן הנחתום. חבר הלוקח מהנחתום ע"ה עיסה מגולגלת שכבר נתחייבה בחלה וזקוקה למעשרות ולחלה נוטל כדי תרומת מעשר וחלה והא דתנן בפ"ב דנחתומים חייבין להפריש תרומת מעשר וחלה בשלהי פ"ב פליגי בה אמוראי ר' יוחנן מפ' התם והכא דמיירי מתני' בנחתום ע"ה העושה בטומאה ומשו"ה חשיד שאינו מפריש כלום ור' אלעזר מפ' מתני' נמי בנחתום חבר היא אלא דעושה בגסה עסקינן דשרינן ליה למכור דמאי כיון שהלוקחין משתכרין כדתנן בפ"ב כל המשפיעין למכור בגסה רשאים למכור את הדמאי:

נוטל כדי תרומת מעשר וחלה. שחולק את הככר לק' חלקים ונוטל ג' חלקים ועוד מק' כיצד ב' ועוד לחלה שהיא א' ממ"ח וא' לתרומת מעשר ונותנן לכהן דאית בהו מיתה דאילו מ"ש מפ' במתניתין שמחללו על המעות ומעשר ראשון נמי שקיל ליה לנפשיה דהמע"ה ובשנת מעשר עני קורא שם ואינו מפרישו ונוטלו לעצמו כדתנן לעיל בפ' הלוקח פירות והשתא מפרש ואזיל היכי מפרישן:

ואומר א' ממאה שיש כאן. דהיינו תרומת מעשר שיקראנו לבסוף הרי הוא מעשר אצל התשעה הסמוכים לו:

הרי הוא בצד זה. במקום שמסיים במזרחו של ככר או במערבו:

ושאר מעשר סמוך לו. התשעה חלקים המחוברין לו יהו מעשר והרי מעשר ראשון על כל הככר וחוזר ואומר החלק הא' שקראתי מעשר תחלה יהא תרומת מעשר על אלו תשעה חלקים והיינו דתנן זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו:

והשאר חלה. ב' חלקים ועוד סמוכים לו כדפרישית ולפי זה אפילו החלה עצמה היא מתוקנת ומעושרת ממעשר ומתרומת מעשר:

ומעשר שני יהא בצפונו. של ככר או בדרומו כדי לסיימו שלא יהא טבל:

ומחולל. אותו החלק של מ"ש:

על המעות. ואין צריך להוסיף חומש כדתנן בפ"ק והמעות יעלם ויאכלם בירושלם ובגמ' מפ' טעמא דמשום דמתני' בדמאי מפריש חלה קמי מעשר שני:

וחלה חייבת בדמאי. מדקתני מתני' מ"ש בתר חלה משמע דבדמאי מיירי דשרי להקדים ואפ"ה קתני מתני' ברישא שיפריש מעשר ראשון ותרומת מעשר והדר חלה כדי שהחלה תהא מתוקנת משמע דחלת דמאי אית בה משום טבל וצריך לתקנה והא תנן בפ"ק חלת ע"ה פטורה מן הדמאי והך קושיא לא שייכא לר' אושעיא דמפ' בפ"ק דההיא מתני' דוקא שהפרישה ע"ה והכא בחבר שלקח עיסה מע"ה עסקינן אלא לר' יוחנן שייכא דאמר התם דגם בזו פוטרת מתני' דפ"ק כדאמר התם היא הדא היא הדא ומריה דהאי תלמודא ר' יוחנן הוא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בריש ספר מדע. ויש גורסי' א"ר אבא וכו' א"ר יוחנן מתני' בדמאי והכי איתא לקמן וא"ש:

דב"ש היא. דתניא בתוספתא בפ"ק דמכילתין דבחלה ושיירי מנחות ותוספת בכורים ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין וטעמא דב"ש אליבא דר"ש דאע"ג דאיכא תרתי ס"ל דרוב עמי הארץ לאו מעשרין הן ולית להו נמי אימת קדשים ולר"ש כ"ש דפליגי ב"ש אלוקח לזרע וכו' דליכא אלא חדא:

כלום אמרו ב"ש וכו'. כלומר תנא דמתני' משמע דפליג אר"ש בן יהודה דכיון דתני פלוגתא דשמן ערב בהדי ההיא דחלה ושיירי מנחות ולא בעי לערובינהו משמע דס"ל דודאי בהנהו לא מחייבי ב"ש אלא בשמן ערב ובזריעה וכיוצא בה דלא שייך אימת קדשים דהיכא דשייך פשיטא לן דבית שמאי מודו לב"ה והשתא אם במילי דכמו בזריעה וכו' לא חש תנא דמתני' אסברא דב"ש דלא כתב סברא דב"ש אלא בשמן ערב משום דקא סברי ב"ש סיכה כשתייה לכל דבר ועוד דלית ליה אימה אבל בשיירי מנחות דאיכא אימת קדשים לא פליגי ובזריעה אע"ג דמודי דפליגי דליתא אימה מ"מ אכילה גופה ליכא לא כתב סברא דב"ש בה וליכא למימר דס"ל לתנא דמתני' דמודו ב"ש בזרע ולא פליגי אלא בשמן ערב משום דחשיבא אכילה ממש וכדפי' דסיכה כשתייה וכו' דא"כ ליתני פלוגתא דשמן ערב בהדי זרע ושמעינן דבזרע לא פליגי אלא כיון דלא תני ליה אלא בהדי שיירי מנחות ש"מ דדוקא בשיירי מנחות הוא דלא פליגי משום דאיכא תרתי ודלא כר"ש בן יהודה אבל בזרע וכיוצא בה פשיטא דפליגי ואפ"ה אע"ג דבזרע וכיוצא בו פליגי ב"ש לא חש מתני' לכתבו והשתא אם בזרע ודמי ליה לא חש תנא דמתני' אב"ש דהא תנן הלוקח לזרע סתם ולא תני בה שום פלוגתא ש"מ דתנא דמתני' לא חש להו לב"ש ואפילו ר' פינחס בן יאיר לא חש אלא משום שלקחום מתחלה לאדם כדאיתא התם בפ"ק דחולין והשתא ליחוש לה לר"ש בן יהודה במקום דאיכא אימת קדשים ומה שפי' ר"ש אינו נכון דאפשר שיחמירו בשיירי מנחות וכו' ולא בזרע וכו' דליכא אכילה התם ובשיירי מנחות איכא:

אלא במגבל עיסתו במי פירות מתני'. מתני' דפ"ק דפטרא מיירי דטורח לגבל במי פירות דלא הוכשרה כגון במי ביצים כדי שלא תקבל טומאה וכיון דטרח כולי האי מסתמא תקוני נמי תקנה ומתני' דהכא במגבלה במים:

דר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא היא. פי' ר"ש וכן התוס' פ"ק דיומא דר' אלעזר בן יהודה היא דפטר מדמאי היכא דגיבלה במי פירות אבל רבנן פליגי עליה ומחייבי. וקשה לי מאד דאיפכא משמע פ"ב דחלה דקתני התם עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ומוקי לה ר' יוסי בר חנינא גופיה כר' אלעזר בן יהודה וכו' דס"ל פ"ג דטבול יום דחשיבא חיבור דאילו לר' עקיבא לא הוי חיבור אפילו בודאי כ"ש בדמאי והיכי אמרינן הכא דרבנן סברי דאפילו בדמאי הוי חיבור. והנכון בעיני לפ' דהכי פריך דכיון דאסיקנא דמתני' דחלה ושיירי מנחות דפ"ק כ"ע היא בין לב"ש בין לב"ה ומיירי במגבל עיסתו במי פירות וקתני בה דחלתה פטורה מן הדמאי משמע דלכ"ע שמא דחלה שייך בה וא"כ היכי קאמר ר' יוסי בר חנינא דמתני' דפ"ב דחלה דתנן עיסה שנילושה במי פירות חייבת דיחידאה היא ור' אלעזר בן יהודה קתני לה מכלל דרבנן פטרי לה והא לדידך כ"ע היא:

כאן בעושה בטהרה. לעולם מתני' דפ"ק דמגבלה במים ואתיא ככ"ע אלא כי היכי דר' יוחנן תריץ ואוקי מתני' דפ"ב בנחתום עושה בטהרה ומתני' דהכא בעושה בטומאה בהך תירוצא גופיה נתרץ מתני' דפ"ק ומוקמינן לה אליביה דמיירי בעושה בטהרה דכיון דקא טרח להביא גבל טהור שיגבלנה בטהרה מסתמא ודאי כדינא תקין ולית חלתו דמאי. ומתני' דהכא כדאוקמינן לה בעושה בטומאה ומש"ה חשדינן ליה שאינו מפריש כהוגן:

ואילא כר' אלעזר. ואילא גר' בחירק האלף ואם לא ישר בעיניך זה יהיה כר' אלעזר וכדאוקמינן לה בפ"ב ומתני' דהכא במוכר במדה גסה דלא מיחייב נחתום להפריש אלא הלוקח הוא דמפריש ומתני' דפ"ב במדה דקה לדידיה נמי מתני' דפ"ק לאו בנחתום מיירי אלא במתארח עם בעל הבית דאקילו רבנן גביה כדתניא בפ' בתרא דמס' חלה הלוקח מן הנחתום ומן האשה שעושה למכור בשוק צריך להפריש חלת דמאי מבעל הבית והמתארח אצלו אין צריך להפריש חלת דמאי וטעמא דגבי אורחים הקלו ומתני' דהכא בנחתום עושה לרבים ובמדה גסה כדאמרן:

לא כן תני. מסקנא דתירוצא היא כלומר לא תקשי לך כיון דמתני' בעושה בטהרה עסקינן ולר' אלעזר אמאי אינו נאמן על המעשרות דהא תניא דנאמן לא תיקשי לך דהא איתמר עלה ר' ינאי וכו':

אבל לרבים אינו נאמן וכה לרבים אנן קיימינן. דקתני מתני' הלוקח מן הנחתום דסתמו מוכר לשוק וכדאוקמינן:

שמעי לה מן דבתרה. היו מפרשים משנתנו לתרצה אליבא דר' יוחנן מפירושא דסיפא וכי קתני נוטל כדי תרומת מעשר וחלה כאחת הוא דתנן בענין דאין החלה מעושרת:

תרומה ותרומת מעשר כאחת. שלא לטרוח ולמדוד ולחזור ולמדוד אלא בבת א' נוטל ג' מק' דהיינו א' מל"ג ושליש:

א' מק' שיש כאן. ק' סאין יש כאן ומסיים סאה ואומר הרי היא בצד זה חולין ואיני קורא לו שם לתרומת מעשר עד שאפריש תרומה:

ושאר תרומה על הכל. שני סאין תרי ממאה:

ומאה חולין שיש כאן. כדמפ' ואזיל:

כמא דתימר וכו' חוץ מן הראוי ליקדש לשם תרומה. דהא אי אפשר לומר שאחר שתרם השנים וקרא להם שם חזרו והכניסן בכלל החולין אלא צ"ח סאין דוקא הוא דבעי עשורי ואין התרומה מעושרת והשתא הא דתנן נוטל א' מל"ג ושליש לאו דוקא הוא אלא קרוב הוא ולא דק, וה"נ במתני' חוץ מן הראוי ליקדש לחלה הוא דתנינן וה"ק א' מק' חוץ מן הראוי ליקדש לשם חלה דחסר מאותו אחד ממ"ח שהוא שיעור חלה וכן מכל י' ממעשר ראשון היינו עשרה חוץ משיעור חלה שבהן בענין דאין החלה מעושרת כדר' יוחנן דלעיל דלוקח עיסה מע"ה אין צריך לעשר חלתה:

תנינן חלה בין ראשון לשני. קשה להו לאמוראי דלעיל דמפרשי מתני' דחלה היא מתוקנת ממעשרות ומקדים לה מתני' קמי מ"ש היכי מקדים חלה למ"ש דהא מ"ש מיחייב מכי נתמרח ואילו חלה לא מיחייב עד גלגול עיסה:

אין בה משום בל תאחר. דקסבר דכיון דחלה מיקריא ראשית לית בה משום לא תאחר ומצי מקדים לה:

אין משנה אמורה על הסדר. ותני מ"ש בצפונו או בדרומו והשאר חלה:

ופריך תלמודא מאי קושיא והא מתני' בדמאי מוקי לה ר' יוחנן לעיל דבעושה בטומאה מוקי לה וגבי דמאי תנן בפ"ק דאין בכך כלום ור' חייא בש"ר יוחנן סבר בפרק קמא דלכתחילה בדמאי מותר להקדים שני לראשון ומשני כיני בדמאי אנן קיימינן:

תני ר' חייא וכו'. כלומר איברא ודאי דמתני' בדמאי מיתנייא וכי איתמר דר' יונה ודר' יוסי על ברייתא דר' חייא איתמר דתני ר' חייא אף בודאי דמקדים חלה למעשר שני ולקמן מייתי לה דקאמר דנוטל אחד מעשרים וקסבר ר' יונה דהכי קאמר דאף בודאי מצי מקדים חלה למעשר שני וטעמא דאין בה משום בל תאחר דכיון דכתיב בה ראשית מצי לאקדומה ראשונה:

אין משנה זו. דר' חייא:

אמורה על הסדר. דמקדים חלה למעשר שני וכדלקמן ולא אתא לאשמועינן אלא כמה עולה החשבון של טבל שיש בו כל מצותיו היכי מפרישן כאחת וקאמר חמש ממאה:

אלא תקדים חלה לראשון. אדר' יונה פריך דאמר על ברייתא דתני ר' חייא דאף בודאי טבל אין בחלה משום בל תאחר וברייתא כפשטה היא ודוקא קתני לה אי הכי ליקדמה לחלה קודם למ"ר ואמאי אקדים ראשון ותרומתו לחלה:

ומשני דהתנא נזהר דאי אקדים חלה לראשון תהא החלה חייבת במעשרות:

שכל דבר הקודם. מדינא לחברו השני הוא מחוייב בהכשרו של ראשון וא"כ אם הקדים השני מחוייב בהכשר הראשון כיצד התורה אמרה תרומה תקדום לראשון הרי שהראשון צריך שיהא מוכשר ומתוקן מן התרומה ואם הקדים הראשון לתרומה גם אם הפריש התרומה אחר כך צריך לעשר שיעור המעשר ולהפריש גם עליו תרומה:

ומעשרות לא יהו חייבין בחלה. אינן מחוייבין להיות אחרונים לה משו"ה אקדים ראשון לחלה:

**תרומה לא תאכל עד שיוציא עליה חלה.**אע"ג דבדין הפריש דתרומה קדמה כיון דבהפרשת חלה צריך לברך להפריש תרומה כמו שכתב רב אחא גאון ורש"י ז"ל והראב"ד ז"ל טעי בין תרומה לחלה ששניהם שם חד וגזור בהקדמת תרומה אטו הקדמת חלה מה שאין כן גבי מעשר דליכא למיטעי וכדאמרן:

ולמה קדם ראשון מפני וכו'. ר' חייא מאי שנא דאקדים ראשון ותרומתו מקמי חלה:

מפני שקדם לגרן. שחל חיובו בגרן בחטים קודם חיוב חלה דחלה לא חיילח אלא אחר גלגול עיסה:

אי הכי שני נמי. הרי קדמו לגרן ואמאי תני שני בתר חלה והרי החלה מחוייבת בשנייה:

שתקדום חלה לכל. דחלה נוהגת בעיסת שביעית ואילו מעשרות לא נהגי בה:

אלא דאקדים מעשר ראשון. דאית ביה תרתי שקדם חיובו בגרן ואית ביה תרומת מעשר שקרוייה ראשית אבל שני אע"פ שקדם בגרן אין כתוב בו ראשית אבל חלה כתוב בה ראשית. וכי קאמר ר' יונה איי בה משום בל תאחר על השני קאמר:

הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר. הא מתני' בודאי מיירי מדקתני תרומה בהדה ומשו"ה א"ר יוחנן לעיל דבבא דלעיל בדמאי מיתנייא כלומר למעוטי בבא דבתרה ותני לה במכילתין אגב רישא ומוקי לה בגמ' בכהן ולוי אבל בישראל לא מצי מפריש תרומת מעשר מן המעשר דתורם שאינו שלו הוא ואין בה קדושת תרומה כדתנן בפרק קמא דתרומות:

נוטל אחד מל"ג ושליש. פי' נוטל ג' מק' ב' לתרומה גדולה וא' לתרומת מעשר וג' מק' הוי א' מל"ג ושליש:

א' מק' שיש כאן. פי' הראב"ד ז"ל כנגד הכרי הגדול ס"ל לרב ז"ל דכיון דלא הוזכר חלה במשנה דלאו בעיסה מיירי אלא בכרי של חיטין:

הרי הוא בצד זה חולין. ואיני קורא לו שם עד שאפריש תרומה:

בצד זה חולין. בזה הצד שאני מסיים למזרח הכרי או למערבו להוו חולין:

והשאר תרומה על הכל. והשתי סאין שאצל האחת שאמרתי שהיא חולין תהא תרומה על הכל כדי שתכנס בכלל גם הסאה הראשונה שסיימתי והרי קראתי שם לשני סאין:

וק' חולין שיש כאן. עתה חוזר וכולל השתי סתין שקרא שם תרומה עליהן בכלל הכרי ומפריש גם עליהן מעשר ובגמ' פריך דאי הכי מוסיף על מעשרותיו הוא דהא תרומה שתרמה בגרן ועשה ממנה הכהן עיסה פטורה מן החלה וכ"ש מן המעשר דתני בסיפרי מראשית עריסותיכם שומע אני אף עיסת תרומה במשמע ת"ל תרימו תרומה את שמורם קדש והשאר חולין ולא שזה וזה קדש ע"כ וגדולה מזו שנינו דהמדומע פטור מן החלה דכיון דמקדשו בתוכו הוי ככלו תרומה וא"כ היכי מפריש מעשר גס על התרומה ומפרש לה בכדי שהדעת עועה תנאי ב"ד הוא:

הרי זה בצד זה. בצד זה שקראתי התרומה זה השלישי מעשר:

ושאר הט' סאין סמוכין אצלה כולן מעשר דחוזר ואומר זה שקראתי מעשר:

עשוי תרומת מעשר עליו. על הע' סאין של מעשר:

והמ"ש יהא בצפונו או בדרומו ומחילל היא על המעות. ואוכלן בירושלם והיינו דקתני תרומה ותרומת מעשר כאחת דהא התרומה עצמה נכנסת בכלל מעשר ומפריש גם עליה תרומת מעשר ומשו"ה לא ס"ל תלמודא הכא כדסבר ר' אבין ור' שמאי לעיל בפי' משנתנו:

הרוצה להפריש תרומה וכו'. בעיסה של טבל טמא מיירי דרוצה להפריש קתני ואפילו בעה"ב דנחתום לא קתני וקתני א' ממ"ח גבי חלה ואילו בטהרה א' מכ"ד הוא דהוי ומשום דאי אפשר דחלה ותרומה תקדש בענין אחד כדאמרינן לעיל החלה לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ותרומה לא תאכל וכו' ואיתא נמי במס' חלה:

כמה הוא א' מעשרים. דהוו להו חמשה ממאה. דתרומת מעשר א' מק' ותרומה גדולה תרי ממאה וחלה נמי תרי מצ"ו:

א' מק' ממה שיש כאן. איני קורא לו שם עד לסוף אלא שאני מסיימו שיהא בראש העיסה בתחלתה והרי הוא עתה חולין:

ועוד א' ממ"ח. משום דשיעור חלה בטומאה היא א' ממ"ח כדתנן התם תני הכל אבל הכא א' מחמשים מפריש דהא א' מעשרים קתני:

הרי הוא בצד זה חולין טבל. והרי אלו השנים סמוכין לאותו הראשון שסיימתי הרי הן למטה מאותה שורה שסיימתי וכדי ניכר אלי מה אעשה בו אני קורא לאלו השנים החולין טבל:

והשאר שורה השלישית שלמטה הימנה תרומה על הכל גם על השנים שקראתי להן חולין טבל וגם על הראשון שקראתי לו חולין ובזה תרם על חלה ועל מעשר ועל חולין:

ובמאה חולין שיש כאן. עתה אני חוזר וכולל גם התרומה כדי שתהא גם היא מעושרת ואומר הרי זה הראשון שסיימתי בשורה הראשונה מעשר וכל קו השורה דהיינו הט' הראויין למעשר יהו סמוכין לו והריני קורא לראשון שקראתי מעשר עם הט' הסמוכין יהא תרומת מעשר על המעשר שבסמוך לו:

וזה שעשיתי חולין טבל. דהיינו תחלת שורה השנייה הריני קורא על אותן שנים חלה והריני תורם עליה גם על שיעור התרומה וכו' והרי כאן שקורא שם תרומה בתחלה ואחר מעשר ראשון ותרומתו ואחר חלה ואחר מעשר שני בכל מקום שירצה וטעם הברייתא הזאת מפורש למעלה. ואיכא לעיוני אמאי תני לחלק שקורא בו חלה חולין טבל טפי מהאיך וי"ל דטבל דעלמא קיל אפילו נתמרח אם לא ראה פני הבית אכילת עראי שרי מה שאין כן בגלגול עיסה דכי איכא גלגול חיוב מיתה איכא:

חמש ברכות. לכל אחת ברכה הראויה לתרומה גדולה אקב"ו להפריש תרומה למעשר אקב"ו להפריש מעשר לתרומת מעשר אקב"ו להפריש תרומת מעשר למ"ש אקב"ו להפריש מעשר שני לחלה אקב"ו להפריש תרומה כן פסק רש"י ז"ל. והראב"ד ז"ל כוללן ברכה אחת דכיון דכל הסאין מצטרפין כוללן כאחת ויאמר אקב"ו להפריש תרומה ומעשר ותרומת מעשר וחלה ומעשר שני וכ' הרמב"ם ז"ל בפ"א דהי' מעשר ואם הפריש הכל זה אחר זה מיד ולא סח ביניהו כוללו בברכה אחת ומברד להפריש תרומות ומעשרות:

עד כדון כהן ולוי. כשהטבלים מפירות שלהן ניחא דכהן יכול לקרות שם בתרומה גדולה ותרומת מעשר ומעשר לוי נמי יכול להפריש מן המעשר תרומת מעשר דהמעשר הוי שלו אבל בישראל לא מצי מיירי דבשלמא תרומה גדולה מצי מפריש אבל תרומת מעשר היכי מפריש:

נמצא מפריש על דבר שאינו שלו. ואית דגריס עד כדון כהן. לוי וישראל אם יאמר וכו'. ואתיא כמ"ד ביבמות פ' יש מותרות ובכתובות פ"ב דקנסינהו עזרא דתיקן מעשר לכהן ולא ללוי כדאיתא התם:

מעשר ואח"כ תרומה נמצא וכו'. בעיא היא דקא בעי אמתני' וה"ק אע"ג דהוה ניחא טפי שיפריש מעשר תחלה דהיינו עשרה למאה והדר יפריש תרומה וכי מוסיף על התרומה לא איכפת לן עד ארבעים כדאיתא בתרומות ובהכי לא הוי מוסיף במעשרות דהא מתני' לא בעיסה איירי אבל יכולין אנו לתרץ זה משום דנמצא מקדים ועובר משום בל תאחר:

תרומה ואח"כ מעשר נמצא. אם אינו מפריש אלא הט' עשרות פוחת ואם מוציא עשרה הרי מרבה במעשרות דהא בצרי שנים שנתן לתרומה נומאה:

ותניא המרבה על מעשרותיו מעשרותיו מקולקלין ופירותיו מתוקנין. והמעשרות שנותן ללוי מקולקלין הן שהרי טבל מעורב בהן דלא חל מעשר אלא על הראוי למעשר דמעשר בהדיא אמר רחמנא אחד מעשרה. ולא דמי לתרומה שניטלת בעין יפה ובעין רעה ובבינונית דבתרומה לא כתיב בה שיעור וכן פי' רש"י ז"ל בפ' מי שהוציאוהו. ומפ' בפ' האיש מקדש אמאי פירותיו מתוקנין דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו ומפרש משום דיכול להקדיש למעשר פלגא דחיטתא הילכך כי הפריש א' מחמשה אילו רצה להקדיש כל חצי גרגיר וגרגיר נמצא דנתפשת הקדושה בכל המדה והשתא נמי תפשה הקדושה שמתוקנין מיהא הפירות ורמב"ש פי' דמפוחת לאו דוקא אלא משום מוסיף נקטיה:

בסומך לתנאי ב"ד הוא. דעד מקום שהדעת טועה דתנן במתני' דבר מועט הוא והדעת טועה הוא:

מהו תנאי ב"ד. ומפני מה לא הטריחוהו למדוד או לשקול ולא ירבה במעשר:

ומשני כדי שיהא קובע וכו'. ויוכל לאכול מיד כגון בע"ש סמוך לחשכה:

מהו. כלומר ומה הועילו והלא המותר שיש במ"ר דכיון דאינו שוקל אלא בסיום בודאי איכא מותר ויש לשם חלק מ"ש ואוכלו בלא פדיון ומשני תנאי ב"ד הוא לכשיפדה מעשר שני שבעודף פדוי:

עד כדון ביבש. שאינו נבלל וכל גרגיר עומד לעצמו:

בלח. בתמיה דכיון דנבלל לא מהני לומר בצפונו או בדרומו או בפי החבית או בשולי החבית ולא איפשיטא ולחומרא וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ז דהל' מעשר:

הוו ליה מאה תאנים. מימרא בעלמא היא דבעינן עלה דברייתא דתניא המרבה במעשרות ובעינן עלה בעיא:

אין יסב מן רברביא. אם יקח מן הגדולים על הקטנים די בתשע שהגדולים והקטנים משקלם עשרה ליטרין וע' גדולים שוקלין ליטרא:

מן דקיקתא צריך מיסב י"א. כדי שיעלה המשקל לליטרא:

אי נסב עשרה מן רברביא אית תמן חדא חולין. ומרבה במעשרות:

וחש לומר שמא אותה חולין עושה אותה תרומת מעשר למקום אחר וכתיב תרומת ה' מעשר מן המעשר. ולא חולין מתוקנין מן המעשר ובמתני' לא חיישינן הכי דמקום שהדעת טועה הוא אבל הכא כולה הוי חולין למקום אחר משום דתרומת מעשר לא בעיא מוקף כדאיתא בריש פ' אין תורמין קאמר הכי אבל ה"ה דקשיא ליה נמי אי הפרישה על ט' אלו:

ומשני דמתנה ואומר מעשר הזה קבוע בתחלת כל עוקץ ועוקץ:

אית בהון חדא תרומת מעשר. דהא נתפס ויש במקצתו קצת חולין והיינו כל שהוא חולין:

עד כדון דבר מרובה. ולא הטריחוהו אלא בתנאי זה סגי:

היה דבר מועט. כגון הוו ליה עשר תאנים וכו' וכל השמועה פשוטה:

פרא ציבחר. חסר מעט:

הרי הוא בצד זה חולין. פיסקא אברייתא דלעיל היא וכן אמתני' דחולין שייכא דקתני בה טבל קאמר ופריך כיון דלבסוף אומר ומאה חולין שיש כאן הרי זה בצד זה מעשר לימא ליה מעיקרא הרי הוא בצד זה מעשר ומשני נמצא מקדים:

ופריך ויאמר הרי הוא בצד זה תרומה ומשני נמצא פוחת את התרומה. דתרומה א' מחמשים ופוחתה מן הכהנים ולהכי קאמר בצד זה חולין דהיינו טבל ושאר תרומה דאם יוסיף יוסיף:

מן הנחתום. ע"ה מעשר דמאי וכ"ש חלה על הכל ומפריש תרומת מעשר וחלה:

מן החמה על הצוננת. ומפ' בגמ' עד כמה הוי צוננת:

ואפילו מדפוסין הרבה. ואפילו שאין דמות הככרות או העגולין דומות לגמרי זו לזו והיה לו למיחש שנחתום זה לקח תבואת ככרות של דפוס זה מאיש אחד ותבואת ככרות של דפוס זה מאיש אחר ועמי הארץ יש מהן שמעשרין ויש מהן שאין מעשרין ושמא זה עישר וזה לא עישר והמפריש מזה על זה או מפריש מן החיוב על הפיטור ואין שם מעשר חל עליו ונתן טבל לכהן או מן הפיטור על החיוב ונמצא שאין שכנגדו מתוקן בדמאי לא חיישינן להכי ותלינן למימר מחד גברא זבין:

ומן הצוננת על החמה. מפ' בפ' הזהב דאע"פ שהחמה יפה מן הצוננת לא חיישינן דס"ל לר"מ כר' אילעא דא"ר אילעא מנין לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה שנא' ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אם אינו קדוש נשיאות חטא למה מכאן לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה:

ר' יהודה אוסר. השתא ס"ד דמשום דהוו דפוסין הרבה קא אסר ואפילו שניהם חמה או שניהם צוננות ובגמ' מפ' לה:

ר"ש אוסר. בתרומת מעשר כר' יהודה:

ומתיר בחלה. משום דהנחתום הוא שנתחייב בה שהוא גלגל העיסה ואצלו הוא דנטבלה ובגמ' פריך ולגבי חלה ליכא לאפלוגי אדר"מ כלל דלגבה כלהו חד גברא נינהו דהנחתום עורס כל העיסות וכולם נטבלו בידו ובגמ' מפ' פלוגתא דר"ש ור' יהודה:

עד היכן. עד כמה הוא צוננת דחשבינן לה חד מינא עם החמה כי היכי דליעשר מן החמה על הצוננת:

ומשני עד ל' יום. ולא עד בכלל אבל ראש ל' עם אמצע ל' מצטרף ואמצע עם הסוף נמי מצטרף:

ור' יהודה אוסר בחלה. בתמיה כדמפ' ולא אצלו היא נטבלת:

ומשני אלא בשואל שאור טמא לעשות עיסתו. וכיון דלא חייש אשאור טמא חשוד נמי בחלה דם"ל אסור לגרום טומאה לחולין בארץ ישראל כדאיתא במס' ע"ז:

ופריך ולא אצלו היא בטבלת. ואפילו נימא דשאור מתוקן נתן חשיב כשל טבל כדתנן במס' חלה דשאור בטל לגבי עיסה ולא מיחייב חבר הלוקח לאפרושי מכל ככר חלה:

ומשני אלא בשואל ככר טמא למלות התנור. דהא ככר בעיניה הוא וחיישינן דכל ככר וככר הך הוא:

ופריך ומעשר מכל ככר וככר. כלומר ומשו"ה מפריש חלה מכל ככר וככר והא אצלו וכו' וככר דשייל לא חיישינן ליה דלדידיה גופיה חשבינן ליה טבל דבטל הוי דיבש ביבש הוא וכדאמרן:

אלא כר' יוחנן. דמשני מתני' דלעיל בעושה בטומאה וכיון דחשיד אהך חשיד נמי אחלה וכדלעיל:

ואלא. ואם לא ישר בעיניך אוקי לה:

כר' אלעזר דר' אלעזר אמר כאן וכאן בעושה בטהרה. ומתני' דפ"ק דשריא היינו בדקה:

אלא תמן במתארח אצלו וכו' וכאן עושה וכו'. וכיון דעושה לרבים טריד ואפשר דמזו תרם ומזו לא תרם:

ור' יודן. משני דבעושה בטומאה קיימינן ואצלו היא נטבלת ור' יהודה גבי חלה מודי לר"ש אלא גבי תרומת מעשר לחוד הוא דקמפלגי דר' יהודה סבר דשרי:

מן התנור על התנור. כלומר היכא דשניהן של היוה או שניהם של אמש ואפילו משני תנורים. כלומר משני דפוסים שרי מזה על זה כר' מאיר דלא חייש אדפוסים ולא אסר אלא משל היום על של אמש ומשל אמש על של היום ואפילו הוו דפוס אחד מטעם שאני אומר:

ור' שמעון סבר. כיון דשני תנורים הן דהיינו שני דפוסים אפילו משל יום על של יום אסור דודאי מתרי גברי זבין את התבואה ועשה מה שקנה מזה בדפוס אחד ומה שקנה מזה בדפוס אחר אבל בחלה לא פליגי אלא מודו לר' יהודה דכיון דאצלו היא נטבלת אפילו משל אמש בשל היום ואפילו משני דפוסים שרי כר' מאיר וכן פירש רבנו שמשון ז"ל:

הלוקח מן הפלטר. פלטר הוא הלוקח מן הנחתום ככרות הרבה ומוכר בשוק. פלטר לשון פלטיא:

מעשר מכל טפוס וטפוס. דס"ל לר"מ דפלטר מתרי תלת גברי זבין והני דפוסין הוא שיש מנהג בעיר שכל נחתום יש לו דפוס לעצמו ודפוסין המוריס שהן מנחתומין חלוקין מיירי דאילו דפוסים קרובים הא איהו קאמר לעיל דטפוסין לאו כלום הוא דנחתום מחד גברא זבין ואע"פ שהוא עושה דפוסין הרבה ואפילו של אמש בשל יום:

מאחד על הכל. דדרך כל פלטר לקנות מנחתום א' הילכך אפילו דיש כאן כמה דפוסין מנחתום א' הם ובלבד שלא יהו של אמש בשל יום דאפילו בנחתום עצמו אסר לעיל:

מן המנפול. מפרש בגמרא פלטר שקונה משני נחתומין ומג':

נחתום עושה דפוס א'. כלומר אע"ג שהנחתום עושה כמה דפוסין כדקתני במתני' לעיל מ"מ מחזר כל נחתום ונחתום שיהו קרובים להיות א' כדי שיהא משונה דפוס של נחתום זה מדפוס של נחתום אחר והיינו טעמא דמתני' דלעיל דמעשר מדפוסין הרבה אבל פלטר משתמש בכמה נחתומין הילכך מעשר מכל דפוס המורה של נחתום פלוני ודפוס זה מורה של נחתום פלוני ואפילו מן חמה על חמה דיום א':

ר' יהודה סבר נחתום עושה וכו'. דפוס לכל יום ומשל יום בשל אמש אסור כדאמרינן לעיל דאפילו ר' יהודה מודה דדפוסין לאו כלום הוא כל זמן שהוא של יום א' או של אמש ולא אסר אלא בשני ימים:

ופלטר משתמש בנחתום א'. הילכך כל זמן שהוא של יום א' שרי:

אי זהו מנפול. דמודי ביה ר' יהודה דהא כיון דדרכו לקנות משני נחתומין פשיטא:

ומשני ט' פלטרין וי' נחתומין תמניא זבני מן תמניא. ועל כרחין יש פלטר א' שקונה משני נחתומין משום חד גזרינן אכולהו וטובא אשמעינן ר' יהודה וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ד דהי' מעשר:

היו לפניו שני דפוסין היכיח על עצמו שהן שנים. דלא שרי ר"מ בדפוסין אלא בדפוסין הדומין שהן של נחתום א' אבל אם מוכיחין שהן של שנים מודי:

הושוו כלן לעשות דפוס אחד מעשר מכל ככר וככר. כיון דס"ל דמתרי תלת זבין:

ה"ג ודכוותה ט' נחתומין ועשרה פלטרין תמניא מן תמניא וחד מן תרי או ט' מן ט' וחד מן כלהון ומעשר מכל ככר וככר. וה"פ דמיבעיא לן כי היכי דלר' יהודה כשיש לחוש היינו היכא דעל כרחיך חד פלטר זבין מן תרי נחתומין חוששין לכלהו הכא מאי כשיש י' פלטרין וליכא אלא ט' נחתומין מי אמרינן תמניא מן תניניא שקלי ושני פלטרין שקלי מאד נחתום וליכא למיחש לחבר שלוקח מן הפלטר שמא לוקח מן שנים דאדרבא יש בעיר שני פלטרין מקבלין מנחתום א' או נימא דילמא ע' פלטרין מקבלין מט' נחתומין והפלטר הנותר מוכר ככרות של כל הפלטרין הילכך איכא למיחש אכלהו דזבני מתרי נחתומין ומעשר הלוקח מהן מכל ככר וככר וסלקא בתיקו ולקולא דמדרבנן הוא וספקא דרבנן לקולא כן נ"ל וחד מן תרי דקאמר אגב לישנא קמא כתבוהו וכוונתו נחתום חד משמש לשני פלטרין והוא בעל שתי חנויות והנכון דגר' ותרי מן חד:

הלוקח מן העני. המחזר על הפתחים:

וכן עני. חבר שבא לעשר שנתנו לו פרוסות פת של המחזר על הפתחים:

פלחי דבלה. דבלה היא כשהתאנים לחים דורסין אותן ומעמלין אותן בידים ועושין מהן עיגולין כעיגולי פת. פלח לשון חתיכה ופלחים הללו כל א' מבעל הבית הוא לעצמו וזה עישר וזה לא עישר:

בתמרים או בגרוגרות. שנתנו לו תמרים מפורדים וכן גרוגרות שאינם דבוקים אלא כל אחד ואחד בפני עצמו. תאנים לחים. גרוגרות תאנים יבשים:

בולל ונוטל. בוללן ומערבן יחד ומפריש מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפיטור שבו על הפיטור שבו ואע"ג דקי"ל אין בילה אלא ליין ושמן כדאיתא בגמ' מקולי דמאי שנו כאן, אבל פרוסות ופלחי דבלה אין נבללין ואתי לאפרושי מן הפיטור על החיוב:

בזמן שהמתנה מרובה. מפרש בגמ' כגון שהכל נותנין בשוה כגון בשנת השובע כדמפ' בתוספתא:

אבל בזמן שהמתנה מועטת. שאין השנה מבורכת שא' נותן הרבה וא' נותן מועט לא מהניא בילה דדילמא כל חד לא מיתרמי דיליה וחיישינן שמא מן הרוב מפריש על המועט ומעשר מכל תמרה ותמרה ומכל גרוגרת וגרוגרת ובגמ' מפ' דהני גרוגרות דנבללין היינו כשכל אחד אינה גדולה אלא עד כזית ואז נבללין אבל אי הוו גדולים חשיבי ואין בילה:

הלוקח מן הסיטון. דמשפיע למכור במדה גסה ובסיטון ע"ה עסקינן וכיון שלוקח תבואה מאנשים הרבה חיישינן שמא התבואה שמכר תחלה לקחה מע"ה שפירותיו דמאי וזה שלקח בסוף הן מחבר דפירותיו מתוקנין ובגמ' מפ' דינא דחנווני:

מאותו הסוג. פי' בעל הערוך ז"ל קופה גדולה:

מאותו המין. דשניהן שחמתית או לבנה:

משל אחד הן. דבהא נאמן ומסיק בגמ' דאפילו השביח לו מקחו הלוקח אם הם טובים כשל אתמול וע"ה לו משל א' הן כלומר וטובים הם כראשונים:

נאמן. דבדמאי הקלו ומעשר מזה על זה:

אין בילה אלא ליין ושמן. כגון נתערבה תבואה ישנה עם חדשה אין סומכין לומר כבר נבללה ובודאי יש משניהם בתוך המעשר לפי החשבון דאין בילה ולא נבלל יפה ורובו של המעשר מן החדש או מן הישן חוץ מיין ושמן בלבד דהמערב יין ישן עם החדש או שמן חדש עם הישן תורם ומעשר ממנו ויש במעשר משניהם כפי החשבון שדבר לח נבלל יפה ואפילו נצוק גדול לתוך חבית אבל יבש אינו נבלל ואין סומכין בו על הבילה וכן פי' רש"י ז"ל פ"ק דר"ה ומיירי בודאי אבל בדמאי מודי למתני' וכדמפרש ר' זעירא ור' יוחנן מיירי בדמאי דעד כזיתים נבללין דפלחי דבלה או פרוסות אם שחקן או חתכן חתיכות קטנות עד כזיתים בילה אית בהו דמעשר לפי מדה או לפי חשבון וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ד דהי' מעשר:

בגרוגרות בולל ונוטל וכו'. דמשום דקשה עלה לר' יוחנן דסתם גרוגרות טפי מזית כדמשמע בעירובין ובפ' המצניע ומשו"ה מפ' דמיירי מתני' שהגרוגרות והתמרים הן קטנים עד כזית הן נבללין אלא לר' פדייה מאי איכא למימר:

**בדמאי התירו.**האי דאמרינן דבתמרים וגרוגרות יש בילה דוקא משום דמאי הקלו אבל בעלמא לא:

דתנינן ר' יהודה אומר. וקי"ל כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי במשנתנו לפרש דברי חכמים ואשכחן לר' יהודה דקאמר דכשאין המתנות שוות דלא מיקרי בילה ומעשר מכל אחד ואחד ובשוות תלינן מילתא ואפילו גדולים כל שהן והיינו כר' פדייה:

ממאה מאה. ק' גרוגרות או ק' תמרים. כל א' וא' ונותנין כולן בשוה ובעין יפה:

וא' מנ' מעשר מנ'. כלומר יחלקם בצבורין עשרה חמשים תאנים בכל צבור וצבור ומעשר מכל חלק של חמשים דהשתא דילמא מיתרמי בהני חמשים הנהו גופייהו ומעשר מינייהו ובייהו וכן כולן תלינן דילמא כל חלק וחלק מיתרמי דידיה אבל בענין אחר לא מעשר הואיל ויש ביניהן א' שאין מתנתו שוה:

אפילו השביח לו מקחו. החבר הלוקח משביח מה שלקח מן הסיטון עם הארץ כגון דאמר ליה אינון חיטייא דזבנית מינך אתמול הויין טבין מאילין אינון והשיב לו מאדם אחד קניתים אפילו הכי נאמן וקולי דמאי הוא:

הלוקח מן החנווני. שמוכר בדקה:

אם מכיר הוא את החבית מעשר ממנה עליה. דאין דרכו לקנות בשפע מן הרבים:

אולותוקרימא. כן מצאתי בספרים והענין מורה עליו דהיינו שמוכרין דבר יבש כגון דבש עב שאינו נבלל וחמאה ובלשון יוני שרף האילן כמו שעוה קשה דקרימא:

באילין שפייא. פי' בערוך מוריקי יין:

מפנתון אילין לגו אילין ואפילו מן החנווני ומכיר מן החבית אין מעשר מזה על זה מהיין שלקח אתמול מאותה חבית על היין של היום:

ואפילו משתי עיירות. דכיון דכלהו שדותיו יכול לעשר מזה על זה דודאי בעל הבית או כלהו מעשר או לא מעשר:

מגנותיו בגמ' מפ':

מגנות אחרות. של אחרים:

מעשר מכל א' וא'. חבר הלוקח ממנו מעשר מכל אגודה ואגודה שמא זה עישר וזה לא עישר:

דתנינן תמן. במם' מכשירין בפ' בתרא:

וכי מפני מה טמאום וכו'. הכי איתא התם כל האגודות של בית השווקים טמאים ור' יהודה מטהר בלחין אמר ר' מאיר וכי מפני מה טימאום אלא מפני משקה הפה ותני עלה בתוספתא לא במקום בלבד אמרו אלא כולה מפני שמתפרפרת וחוזר ואוגדה דברי ר"מ רשב"ג אומר אם כדברי ר"מ יהו אגודות של שווקים טהורות ע"כ. וה"פ כל האגודות של ירק בין לחים בין שאינן לחים טמאים של אותו מקום שנקרא בית שווקים שאינן לחים דמרבינין עליהן מים ללחלחן ולחים הבאין מן הגנה אע"ג דאותן מים דגנה מחוברין ולא מכשרי מ"מ מכשרי דניחא ליה שיהו עליהן מיה כשתולשן ומוכשרין אגודות הירק כדתנן אם חשב שיודחו רגליה הרי הן בכי יותן וסתמא הוו בהו מים בשעת תלישה ור' יהודה פליג בלחין פרישקוש בלע"ז דלמים לא חיישינן דהא לא חזינן מים דקא סבר שאין קושרין אותן בפה ור"מ פליג אדר' יהודה ות"ק דכל עיקר טומאת האגודה אינו אלא משום משקה הפה דשעת קשירה. וכך לח כמו שאינו לח וטמאים וקאמר רשב"ג דלר"מ אגודות של שווקים טהורות הן דודאי אין דדכן להדקן בפה והשתא מיבעיא ליה הכא דלר"מ כשמביאין לו מגנות אחרות מעשר מכל קלח וקלח כי היכי דסבר דדרך אגודה ליתור והוא קושרה בפיו ורוק הזב כשהוא לח מטמא במשא כדאיתא פ' דם הנדה:

אוף הכא דרך אגודה ליתור ונותן מה שבפנים. דהיינו מה שבתוך האגודה נותן בחוץ דהיינו באגודה האחרת שאינה גדולה כזו והקטנים שנפל מהן קצת ירק מוסיף בהן מאגודות אחרות הילכך מעשר מכל קלח וקלח:

אם מעשרין הן לדעתו. שהן נשמעין אליו וצריכין לו ואם יאמר להן לעשר הכל יעשרו ומסתמא לא יעברו על דעתו של בעל הבית דכייפי ליה הילכך מעשר מזה על זה וגנותיו דקתני ה"ק בעלי גנות שנשמעין אליו ונושאין ונותנין עמו:

טבל משני מקומות. ששני המוכרים הודיעוהו שהוא טבל:

אלא לצורך. כגון שנתערב נקונה חולין מועטין בטבל מרובה שאין תקנה לטבל אלא א"כ יעשר עליו ממקום אחר:

שנתערב טבלו בחולין. כלומר וחולין כשיעור טבלו ואין לו תקנה כיון דאין מוכרין טבל אלא לחבר ואי חולין הוו רובא על הטבל פלוגתא דאמוראי היא בפ' אוכלין עראי במס' חלה ובתרומות פ' המפריש אם בעל ברוב ורבנו שמשון ז"ל כתב דאם החולין המתוקנין מרובין מן הטבל לא מיחייבי במעשר אלא מדרבנן כדמוכח ההיא דר"ש שזורי בהקומץ רבא ולקמן מייתי לה:

מעשרין משל ישראל על של גוים. בגמ' מפ' דהך מתני' דר"מ היא והכי איתא בתוספתא והכא מפ' דאית ליה אין קנין לגוי בא"י ולקמן מפ' לה ר' אבא:

ומשל ישראל על של כותיים. דקסבר דפירות כותיים ודאי טבל הן ואע"ג דאמרינן פ' ג' שאכלו הני כותאי עשורי מעשרי דבמאי דכתיב באורייתא מזהר זהירי ה"מ כשרוצים לאכול ממנו אבל למכור לא חיישי אלפני עור דדרשי ליה כפשטיה שלא לשום אבן לפני עור בדרך ומשום דגזל כהן ולוי לא חיישי דהוי ממון שאין לו תובעין ועוד משום דלא הוברר חלקם ועוד כדדרשינן פ' הפועלים עשר תעשר ואכלת ולא מוכר:

ומשל כותיים על של כותיים. הא דלא תני ברישא ומשל גוים על של גוים דכ"ש הוא ולא תני לה הכא אלא משום ר' אלעזר:

ור' אלעזר אוסר וכו'. טעמא דר' אלעזר בגמ' מפ' לה:

עציץ נקוב. מפ' בסוף פרקין דצריך שיהא הנקב כדי שורש קטן:

הרי הוא כארץ ופירותיו טבל גמור מדאורייתא הילכך בין תרם מן הנטוע בארץ על פירות עציץ נקוב בין מן פירות עציץ נקוב על הנטוע בארץ הויא תרומתו תרומה וחייבין עליה מיתה וחומש:

משאינו נקוב על הנקוב. הוי מן הפיטור על החיוב תרומה היא אצל כהן ואין הכהן חייב להחזירה ומקדש בה את האשה:

ויחזור ויתרום. מן הנקוב הבעל הבית שלא נפטר בראשונה ומפ' בפ' האיש מקדש דהא דלא אמרינן ניהדריה כהן דאי לא מהדר לה שמא יאמר בעל הבית נתקנו פירותיו כיון דלא מהדר לי משום דנקוב ואינו נקוב שני כלים הן ובתרי מאני ציית בעל הבית לדברי חכמים דטעה:

מן הנקוב על שאינו נקוב. הוה ליה מן החיוב על הפיטור ותרומה היא לכהן שאין הכהן חייב להחזירה אבל לא תיאכל לכהן דהא טבל גמור הוא דנקוב מדאורייתא הוו פירותיו טבל ולא חל שם תרומה עליה שהרי בשביל דבר פטור הפרישה וטבל במיתה אף לכהן:

עד שיפריש עליה תרומה ומעשרות. בפ' האיש מקדש גרסינן ממקום אחר ופי' רש"י ז"ל דממקום אחר לאו דוקא וה"ה דמפריש עלה כהן מיניה וביה ואיכא למידק דהא עציץ שאינו נקוב נמי טבל מדרבנן ואמאי לא תני נמי גבי משאינו נקוב על הנקוב לא תיאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות וי"ל דברישא תני יחזור ויתרום דהוי אזהרה לבעה"ב משום דגבי דידיה הוי טבל מדאורייתא דסבר דהנקוב נשאר מתוקן וגבי כהן אין כאן אלא טבל דרבנן וכן בסיפא תני לא תיאכל עד וכו' דהוי אזהרה לכהן דטבל הוי גבי דידיה דלא חל שם תרומה במה שהפריש מן הנקוב ולגבי בעה"ב פשיטא דהוי טבל דאיהו לא חשיב נקוב מתוקן דלא תרם אלא על שאינו נקוב וכי נמי אכיל בעה"ב שאינו נקוב אין כאן אלא איסור דרבנן וכללא דמתני' דלא תני תנא תקנתא אלא היכא דרמי איסור טבל החמור וכל זה למדתי מתוך דברי רש"י ז"ל דפ' האיש מקדש:

תרם מן הדמאי על הדמאי. שלקח תבואה משני ע"ה ותרם תרומת מעשר מזה על זה דאילו תרומה גדולה לא שייך למיתני יחזור ויתרום דהא ע"ה אין חשודין בה כדאיתא בסוף סוטה:

ומן הדמאי על הודאי. תרומת מעשר שהיה לו לתרום ממעשר טבל ודאי תרמה מן הדמאי עליו:

תרומה ויחזור ויתרום. גבי מן הדמאי על הודאי טעמא כמו גבי משאינו נקוב על הנקוב הילכך יחזור ויתרום בעה"ב מן הודאי ובגמ' פריך מן הדמאי על הדמאי אמאי לא חשו לומר דדילמא האי דתרים מיניה לא עישר ע"ה מיניה כלל והאחר שתרם עליו שמא עישרו והוי מן החיוב על הפיטור והו"ל למימר תרומה ולא תיאכל עד שיוציא עליה תרומה וכו' ומשני לה:

מן הודאי על הדמאי. גם זו בתרומת מעשר מיתפרשא תרומת מעשר שהיה לו לתרום מן הדמאי הפרישה מן הודאי על הדמאי:

מתני' דר"מ. מתני' דתנן מעשרין משל גוים על של ישראל דהוו טבל ודאי ר"מ היא:

דר"מ אמר. בתוספתא והכי תניא בתוספתא תורמין ומעשרין משל ישראל על של גוים ומשל גוים על של ישראל ומשל ישראל על של כותיים ומשל כותיים על של ישראל ומן הכל על הכל דברי ר"מ ר' יהודה ור' יוסי ור"ש אומרים מעשרין משל ישראל על של ישראל ומשל גוים על של גוים ושל כותיים על של כותיים אבל לא מישראל על של כותי ועל של גוים ולא מהן על של ישראל ובגמ' דילן פר' ר' ישמעאל במנחות גרסי בהך תוספתא ר"מ ור' יהודה בחד שיטתא ור' יוסי ור"ש בחדא שיטתא וזוגי זוגי קתני לה והכא גרים תלמודא דהכי פליגי ר"מ לחדא גיסא ור' יהודה ור"ש לאדא גיסא ול"ג בה ר' יוסי ומפ' תלמודא דבהא פליגי:

ר"מ סבר אין קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר. כלומר אפילו שהקרקע הוי של גוי והפירות גדלו ברשות הגוי גזל הוא בידו ולא פקע מרשות ישראל אע"פ שגלו מן הארץ והיינו דאמרינן נמי במנחות דלית ליה מירוח הגוי פוטר ולא דריש דגנך אלא למעוטי הקדש ור' יהודה ור"ש סברי דיש לו קנין ופטורין טבלים שלו מן המעשרות:

אתם קונין מהן. לעולם ואינן יוצאין לעולם ואפילו ביובל:

והם אינן קונין מכם. לעולם דעברי הנמכר לגוי יוצא ביובל ועוד דאפילו לשעה אינו עבד להיות מותר בשפחה:

אף אחוזה. נמי בקדושתה עומדת לעולם בכיבוש יהושע בן נון:

והן אינן קונין מכם. ואף לכשיגלו ממנה:

הא אם נמכרה חלוטה היא. דלא תמכר קאמר לכתחלה הא נמכרה בטלה קדושתה:

כהדא דר"ש. דיש קנין לגוי בא"י ומפקיע מידי מעשר:

מודי הוא הכא דיש לו קנין נכסים. ומירוח הגוי פוטר דלא מיקרי דגנך דגוי קונה בכסף וכי קאמר ר"מ דאיי קנין לגוי היינו כי הדר ולקחה ישראל ואפילו בתר שליש קמא א"נ לקח הפירות קודם גמר מלאכה ואשמועינן דלא תימא דהויא לה כי סוריא וכיון דבטלה בטלה דבקדושתה קיימא וכי תנן במתני' מעשרין משל ישראל על של גוים לאו במירחם הגוי עסקינן אלא במי שמכר שדהו לגוי וחזר ולקחה ישראל ממנו ואפילו תלושין ומרחינהו ישראל או שקבלה ישראל באריסות וזרעה ור"ש סבר יש לגוי קנין והויא כי סוריא. ואיכא למידק דהכא קאמר רבי זעירא בשם ר' אלעזר דר' מאיר מודי דכי אמרחינהו גוי יש לו קנין ואילו בריש פ"ב קאמר ר' אלעזר דהלוקח מן הגוי ודאי ובאמרחינהו גוי מיירי דהא הלוקח דבלה קתני וכן משמע נמי בפ' מאכילין וי"ל דאמוראי נינהו ואליבא דר' אלעזר וכבר פירשתי שם דסתמא דתלמודא לא ס"ל כר' זעירא אלא דמכל וכל ס"ל לר' אלעזר דר"מ אית ליה אין קנין ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"א דהו' תרומות כר"מ כפי' דר' אבא דלקמיה ובגמ' דילן פ' ר' ישמעאל לא פירשו כן בר"מ אבל מדריב"ל דלקמן ואיתא נמי בבכורות פ"ק דדריש קרא דכי תקחו מאת בני ישראל וכדלקמן משמע דכי לקחן מן הגוי ומרחינהו ישראל דחייבין בתרומה גדולה ופטורין מתרומת מעשר מלתתו לבעליו אבל אפרושי מפריש מן התורה והיינו כר"מ ואי ס"ד יש קנין לגוי ובטלה קדושת הארץ ביד גוי אמאי מיחייבי והא גדלו בח"ל אלא ש"מ דלא בטלה. והכי איתא לקמן דריב"ל ס"ל כר"מ וכבר הארכתי למעלה בפ' מאכילין בס"ד:

א"ר בא אכילת פירות. שהפירות שאוכל הגוי ממורחין שלו הוא אוכל והלוקחן ממנו פטור מן המעשרות ואע"ג דאין לו קנין בקרקע מ"מ קנין פירות בעלמא אית ליה וקנין פירות לאו כקנין הגוף נמי:

והא תנינן הלוקח מביא בכורים. בפ' השולח תנן לה המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא בכורים מפני וכו' דמשמע הא לקח פירותיו לחוד והקרקע נשאר ביד גוי פטור מן הבכורים דגוי יש לו קנין נכסים והתורה אמרה תביא מארצך ומודי בה ר"מ אבל כי לקחה ישראל מן הגוי הא קאמר לדידך ר"מ דחזרה לקדושתה:

ויביא בכורים מן התורה. ובשלמא כדס"ד מעיקרא לא מיתוקמא כר"מ דאפילו קרקע ברשות הגוי חייב בבכורים מן התורה אבל לר' בא קשיא דכר"מ היא והיכי תני דכי לקח הקרקע יביא מפני תיקון העולם ויביא בכורים מן התורה ולא משני לה ונראה דלא חש לתרצה דס"ל לר' בא דתיקון העולם נמי דאורייתא היא וכמ"ד בפ' הניזקין דקתני התם הניזקין שמין להם בעידית מפני תיקון העולם ודאורייתא נמי קרי לה תיקון העולם וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א דהילכות תרומות ובהי' בכורים דמביא בכורים מן התורה:

הלוקח פירות תלושים. בפ"ק דבכורות מייתי לה ומפ' התם בדמרחינהו ישראל כגון שלקחן מן הגוי אחר שתלשן ונגמרו בידי ישראל דחויבין בתרומה ומעשר מן התורה דאין קלין לגוי וכו' והכי מפ' התם:

מפריש תרומה ותרומת מעשר. מהלכה לא גרסי' דאע"ג דסבר דפעור כי מרחינהו גוי מ"מ כי מרחינהו ישראל מדאורייתא מפריש אלא שנוטל דמים מן השבט כך מפורש לעיל פ' מאכילין:

ונוטל דמים מן השבט. ומוכרן לכהן והמעשר ראשון הוי דיליה כדמפ' התם קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה:

פירות מחוברין. ואע"ג דלא קנה קרקע כי קנה קרקע דמי:

מה טעם כי תקחו מאת בני ישראל וגו'. בתרומת מעשר כתיב בפרשת קרח:

ואי אתה מוציא מאת מכירי. כלומר מכיריהן וקרוביהן כלומר ומיבעי לה נמי לאידך דרשא דאמרינן התם ישראל שהיו טבלים ממורחין בתוך ביתו שנפלו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו מבית אבי אמו ישראל מעשרן והן שלו ומוכר תרומה ומעשר לכהנים דדרשינן ואי אתה מוציא מאת מכרי כהונה ולוייה ותרתי שמעית מינה:

כיי דא"ר אלעזר. כלומר ר' סימון סבר לה כר' אלעזר בפ"ק דבכורות וכתיבנא לה לעיל בפ' מאכילין דדריש מאת בני ישראל אתה מוציא ואי אתה מוצא מיד הגוי ובגמ' דילן לא אמרינן שיהא שלו וימכור לכהנים אלא תרומת מעשר בלחוד אבל לא תרומה גדולה ולא ס"ל לר"ש בפ' מאכילין הכי אלא משום דספק חלפינהו אבל ודאי חלפינהו תרומה גדולה מיהא בעי למיתב והכא סברא האי סוגיא דאפילו תרומה גדולה ימכרנה לכהנים דתרומה ותרומת מעשר איתקש להדדי. והרמב"ם ז"ל פסק כי ההיא דבכורות בהי' תרומות פ"א:

בקשו להמנות על הר המלך. לקבץ חכמים לעמוד למנין על הר המלך אם ירבו המתירין לפוטרו מן המעשרות ולאו משום דלא כבשוהו עולי בבל דבברכות משמע דכבשוהו אלא הטעם לקמן בפ' המקבל משמע דלא היו ישראל מצויים שם והשכירו לגוים שדותיהן או מכרום להם ושמא אח"כ ייאשו אותן להן וגמר מלאכה ע"י גוי הוא דהוי:

יבא ר' הושעיא. דסבר הילכתא כר"ש כדלקמיה ופטורין מן המעשר:

הלכה כר"ש. דיש קנין לגוי ופטור אפילו מדרבנן דפליג אדר' יוחנן דאמר לעיל מודי ר"ש דמפריש מעשרותיו מתקנתא דרבנן ולא מדאורייתא ואסיקנא בדאמרחינהו גוי קאמר כדאיתא בפ' מאכילין:

דלא כן מה אנן אמרין ר"מ ור"ש אין הלכה כר"ש. בתמיה דלבני מערבא פשיטא להו דהלכה כר"ש לגבי ר"מ דגר' בפ' התורם קישות ר"מ ור"ש הלכה כר"ש:

ומשני אלא בגין דתני א"ר שמעון שזורי וכו' פירות טבולים. טבל ודאי וההיא דהקומץ רבא היינו טבל דמאי שנתערב בחולין ומשו"ה א"ל קח מן השוק דהוי מן הפיטור על הפיטור דבטל ברוב אבל מן הגוי לא דהוי ודאי כדאמר הכא ולא פליגאן:

כלקביל תרי. כנגד תרי תר' ירושלמי מול בית פטור כלקביל:

בפירותי. מתוקנים וקסבר אין בילה אלא ליין ושמן והיכי אתקן להו וצריך פרנסה ממקום אחר וקאמר ליה:

צא וקח מן הגוי. לר' אלעזר לסתמא דתלמודא דלעיל ולתלמודא דידן אף שמירחן גוי:

ועשר עילהן. וקסבר כר' מאיר דאין קנין לגוי כדלעיל:

ותני עלה ר' יהודה ור"ש אומרים יש קנין לגוי בא"י. והוי מן הפיטור על החיוב ואינו מועיל אלא ליקח טבלים מישראל:

דלא תסבור מימר תרי כלקבל תרי אינון. שנים כנגד שנים דהא איכא ר' טרפון דקאי כר"מ:

זבין פירי מן דארמאי. לקח פירות מן הגוי ובמרחינהו ישראל מיירי כדמוכח לקמן:

שלח למנחם בריה דר' יהודה בן לוי. לביתו של אבא אנטולי לעשרן דס"ל אין קנין לגוי בא"י ויהיב ליה המעשרות ובלא דמים דלוי היה:

מאן יעבד דא אלא אבוך. ריב"ל אמר למנחם מי עשה הוראה כזו אלא אביך ומשמע ליה השתא דריב"ל דלמעליותא הוי ולשבחו דקי"ל אין קנין ואינו נוטל דמים ובסמוך מוכח לה ר' זעירא ממימרא אחריתי דריב"ל:

הלוקח פירות תלושין. ואוקימנא בדמרחינהו ישראל:

נוטל דמים מן השבט. דנפקא לן מכי תקחו מאת בני ישראל, והיינו כר"מ:

וכא הוא אומר הכין. דמשמע דשבחו שלא נתן דמים לבעלים:

ואיקפד. וה"ק אין זו הוראה וגינהו על שלא נתן דמים:

זה שנתערב טבלו בחולין. מפריש מעשר ותרומת מעשר אף על החולין וכדאיתא בפ' בתרא ואע"ג דלאו כהן הוא והויא תרומה:

וזה שלוקח מפסיקיא של כותיים. לשון שוק שפוסקים שם השער וכותיים היו דרין בו אבל מוכרי התבואה גוים היו וודאי הן ומעשר ראשון דלוי הוא והוי תורם שלא ברשות והשלישי לא קחשיב דהיינו תורם תרומת מעשר מפירות שלקח מע"ה דהיינו כולה מכילתין ומילתא דפשיטא הוא:

זאת אומרת שאינו נוטל דמים מן השבע. מדאמר ריב"ל דתורם שלא ברשות הכהן והלוי ש"מ דכהן ולוי הן בעלים ואפ"ה תורם הישראל שלא מדעתן ואי ס"ד דנוטל דמים הרי ברשותו תרם דדידיה הוא כיון דשקיל דמים ופליגא הך מימרא דריב"ל אקמייתא אלא על כרחן הא דאין נוטל דרבנן הא דאורייתא נוטל וע"כ נימא דלשבח קאמר מה שהורה ר' יהודה בן לוי ואיפכא מדר' יהודה בן פזי דפסק כר"ש דפטר ואפילו מדרבנן ומשום הדא דר' זירא איצטריך לעיל למימר הלכה כר"ש ואינו נותן דבר ולא קי"ל כי הא דריב"ל אלא דנוטל דמים ובדמרחינהו ישראל אבל מרחינהו גוי פטורין ואפילו מדרבנן:

דמאי אחר רובן ואין תורמין ומעשרין מזה על זה. ולא אמרינן כיון דרובן מעשרין כולהו הוו מן הפיטור על הפיטור ואפילו הכי אין מעשרין נתה על זה כדתנן לעיל עני שנתנו לו פרוסות מעשר מכל אחת ואחת הכא נמי ניחוש לחד דמעשר ולא יעשרו מזה על זה אע"ג דרובן לא מעשרי:

עשו אותה ספק. עציץ שאינו נקוב ספק הוא ביד חכמים ולא יכלו לעמוד בו וקאמר הכי דמשמע ממתני' דמדמי ליה לבבא דמן הדמאי על הודאי משמע דמסופק להם בו כמו דמאי ותרומת מעשר שלו נותנה לכהן:

אינו מקדש. משמע דפשיטא להו דכמונח בקופסא דמי דאי לא הוה לן למיסר הכרם מספק:

ומשני מספק. דמשום דלא דמי לרישא דרישא ודאי מקדש דקי"ל דהוא כארץ ובסיפא הוי ספק לא תני הכא ולא קי"ל הכי אלא דלאו זרוע הוא כלל אלא מדרבנן הוא דמחייב ובשבת לא מחייב אשם תלוי ביה וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ה דהי' כלאים:

ואמור מן הדמאי על הדמאי כן. כדפרישית במתני' ואמאי פשיטא לן דתרומה ממש היא לכהן ומצי למיכלה ואין בה איסור דימוע דילמא תרם מן הודאי על הדמאי הוי ואמאי לא נימא בה דלא תיאכל וכו':

ספק דימוע זה כספק תרומת מעשר של דמאי וכו'. תרומת מעשר זו שתרם פטור מלחוש בה חששא דחיישינן גבי תרם מן הודאי על הדמאי ושריא לכהן בשאלה לע"ה כדין ספק תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה דקי"ל כר"ש שזורי דאף בחול שואלו ואוכל על פיו ופטור מלעשות בה דין ודאי דלא בעיא פרנסה ממקום אחר ולא לאפרושי מינה ובה משום גזל השבט ומשו"ה לא אמרינן לא תיאכל וכו' דבשאלה שריא. תניא בתוספתא בפ"ד דמאי שתקנו ודאי וודאי שתקנו דמאי לא עשה ולא כלום דברי ר' עקיבא ור' יוסי אומר משום ר' יצחק ודאי שתקנו דמאי לא עשה ולא כלום דמאי שתקנו ודאי מעשרותיו מעשרות ואין תרומתו תרומה שאין תרומה אחר תרומה ע"כ ופסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג דהילכות מעשר כן אם תקן את הדמאי כודאי והפריש ממנו תרומה גדולה ומעשרות או שתקן את הודאי כדמאי לא עשה ולא כלום ע"כ. וה"פ תקן את הדמאי כאילו הוא ודאי כלומר שהפריש ממנו תרומה ומעשרות והתרומה הקדישה שקרא עליה שם והמעשרות נהג בהן דיני ודאי לא עשה ולא כלום וטעמא תרומה אינה קדושה דאין תרומה אחר תרומה כדתנן בתמורה ובדמאי כבר קי"ל דהפריש ממנו תרומה ע"ה דהא לא חשידי בה ומעשרות נמי לר' עקיבא לא הוקדשו וגזל הוו ואולי יטעה ויפריש אותן על מקום אחר שהוא ודאי ומפריש מן הפיטור על החיוב ור' יצחק פליג בהא וסבר דלא הוו גזל אם נטלם לו ור' עקיבא סבר דמשום גזרה נמי אמרינן לא עשה ולא כלום אע"ג דמדאורייתא הויא תרומה כדמפורש בהאשה רבה כ"ש הכא דס"ל רוב עמי הארץ מעשרין הן תיקן את הודאי כדמאי כאילו היה דמאי שלא הפריש תרומה ממנו וגם במעשרות הקל בהן כמו דמאי לא עשה ולא כלום לכו"ע ופסק הרמב"ם ז"ל כר' עקיבא ודין משנתנו כתבו הרב ז"ל בהי' תרומות בפ"ה והראב"ד ז"ל סבור דפליגי מתני' אברייתא דבמתני' בתרוייהו תנן דהויא תרומה והכא בתרוייהו קאמר ר' עקיבא לא עשה ולא כלום ואע"ג דפשיטא להראב"ד ז"ל דברייתא מיירי דתרם מיניה וביה כדפרישית ובמתני' תרם מאחר עליו כ"ש דפליגי דבמתני' קתני תרם מן הודאי על הדמאי דהויא תרומה דהוי מן החיוב על הפיטור כ"ש מיניה וביה ולכך כתב דתוספתא הויא עיקר ואין דבריו מחוורין דכי תנן במתני' תרם מן הודאי על הדמאי דהויא תרומה מתנה לכהן הוא דאמור ומצי לקדש בה את האשה וליכא למיגזר משום בעל הבית דטעי דילמא אתי למיכל טבלו כיון דלא מהדר לה כהן דהא בתרי מאני כבר אמרו דציית דינא ולכהן כבר הזהירו דלא יאכלנה עד וכו' כדתנן מה שאין כן בברייתא בודאי שתקנו כמו דמאי תרומת מעשר דיהיב לכהן טבל הויא וגזל היא בידו ומיחייב לאהדורה דחיישינן דילמא אתי למיטעי בעל הבית דבחד מנא לא ציית וברישא דקתני מן הדמאי על הודאי תרומה וכו' בתרם תרומת מעשר על הודאי איירי דשייך בדמאי דתרומה הויא לכהן ומצי למיכלה כדפרישנא וכ"ש דמקדש בה את האשה ולבעל הבית כבר אמרו דיחזור ויתרום מה שאין כן בברייתא בדמאי שתקנו כמו ודאי דשם תרומה שקרא פשיטא דלאו תרומה הוא דאין תרומה אחר תרומה וגזל היא ביד כהן דאתי למיטעי בעל הבית דבחד מנא לא ציית אי לא מהדר לה כהן וגבי מעשרות נמי משום גזרה לא הוו מעשרות וגזל הוא ביד לוי וכהן דחד מנא הוא וזה ברור הוא לכל מבין ועלו פסקי הרמב"ם ז"ל כהוגן:

הדרן עלך פרק הלוקח מן הנחתום