המקבל שדה מישראל. חבר שקבל שדה באריסות למחצה לשליש ולרביע וזרעה החבר בין שקבלה מישראל בין שקבלה מן הנכרי:

חולק. לפני הבעלים מה שהוציאה השדה ואינו לא מעשר ולא תורם אלא יהיב להו פירות בטיבלייהו ואשמעינן דאע"ג דהתבואה נגמרה מלאכתה ביד ישראל וקי"ל דבדאורייתא אין ברירה ליחוש לחלק דיהיב לגוי חלקו דאריס הוא דהויא ומחליף ליה במנתא דגוי והוי ליה מוכר טבל ותנן לעיל אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ולחבר והוה אמינא ליעשר וליתיב ליה א"נ ליחוש דכי יהיב חלקו לגוי בלא מעשר פורע חובו בטבל הוא ותניא לקמן דאסור לפרוע חובו בדברים האסורים באכילה ואיתא נמי בפ' השוכר את הפועל אפילו הכי שרי וטעמא מפ' בגמ' דתקינו קולא זו במקבל שלא תבור ארץ ישראל ומתני' רשב"ג היא ורבנן פליגי עליה ואמרי דבגוי תורם ונותן לו:

החוכר שדה. שקיבלה עליו בין עבדא בין לא עבדא בכך וכך כורין לשנה וכיון דקימא עליה באחריותה כדידיה דמיא הילכך תורם ונותן לו ובדין הוא דבעי עישורי נמי דמיחזי כמוכר טבל אלא טעמא דמודי רשב"ג דבתורם סגי דכיון דלא ראה פני הבית ולאו טבל ודאי הוי מדאורייתא והפקעת מעשרות נמי ליכא דהא בעל השדה בודאי יעשר כתקנתא דרבנן בתרומה דתורם סגי, והיינו דקתני סיפא החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו דבישראל הוא דמקילינן דלא ליעשר משום דליכא הפקעת מעשרות דבעל השדה יעשר אבל גבי נכרי דאיכא הפקעה חייב לעשר ור"מ פליג עלייהו דרבנן כדאיתא בגמ':

אמר ר' יהודה אימתי בזמן שנתן לו מאותה שדה ומאותו המין. לכאורה משמע דקאי אף אמקבל דרישא וה"נ משמע בתוספתא דתניא התם המקבל שדה מישראל תורס ונותן לו ר"מ אומר מעשר ונותן לו ר' יהודה אומר אם נותן לו מאותה שדה ומאותו המין תורם ונותן לו ואם משדה אחרת או ממין אחר מעשר ונותן לו ע"כ וקשה לזה דבגמ' אמרינן דרבנן מודו לרשב"ג דמקבל מישראל חולק לפניו וא"כ ברייתא דקתני דמקבל מישראל תורם ונותן לו מני לא רבנן ולא רשב"ג, אלא ודאי דמתני' עיקר ור' יהודה אחוכר דוקא קאי ולא שכיח לתת לו משדה אחרת אלא בחוכר דהא מצי אמר ליה כל לא עבדא מהכא הוא דיהיבנא לך השתא נמי מהכא תשקול אבל במקבל דהיינו אריסות לא שכיח ומקבל דקתני בתוספתא חוכר הוא דהוי דלכולהי קרי תנא מקבל כדאיתא בבבא מציעא פרק המקבל. ובגמ' נמי מייתינן להך ברייתא דתנינן בה פלוגתא דר"מ ורבנן ובחוכר תנינן לה וכן עיקר וכן כתב הרא"ש ז"ל ורבנו שמשון ז"ל ואף הרמב"ם ז"ל פ"ו דהי' מעשר פסק אימתי דר' יהודה גבי חוכר וה"פ אימתי סגי ליה לחוכר בתורם ולא בעי לעשורי בנותן לו מאותה שדה ומאותו המין שגדל בשדה דדמי למקבל באריסות דמדידיה יהיב ליה אבל אם נתן לו משדה אחרת אפילו מאותו המין או ממין אחר אפילו מאותה שדה כיון שזרע מקצת שדה מין אחר כשיעור חכירותו חייב אף לעשר דהוי מחליף ממש ומוכר טבל וחשו הכא אף לטבל דרבנן:

החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו. סתמא היא דאפילו רבנן דאמרי לעיל המקבל ותורם הכא מודי דמעשר ובגמרא מפרש טעמא דאמאי לא חשו הכא שלא תבור ארץ ישראל כמו ברישא:

המקבל שדה אבותיו מן הגוי. בגמ' מפ' שגזלה הגוי מאבותיו דהכי מפ' בב"מ פ' השואל וכיון דחביבה לו שהיתה של אבותיו קנסוהו שיעשר דמתוך שיכבד עליו שיעשר לאחרים ובוזזים זרים יקננה מן הגוי ולא יניחנה בורה דשל אבותיו הויא וחייס עלה:

מישראל חולק. דליכא הפקעת מעשר:

מן הגוי תורם. דאיכא הפקעה וקשה דבשלמא רשב"ג נוכל לומר דם"ל יש ברירה וכדי שלא תבור א"י סמכו לומר יש ברירה אלא רבנן מ"ט אמאי לא החמירו עליו אלא דתורם ותו לא דהא אסיקנא בפ' מאכילין דאפילו לא נשאר לתקן אלא מעשר עני הוי טבל ובמיתה מה הועילו חכמים בתקנתן יש לומר דכיון דבורה קיבלה לזורעה וחשו דלא תבור ארץ ישראל כדלקמן כיון דקיימא לן אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית כדאיתא במס' מעשרות ואיתא נמי בפ' הפועלים וכיון דחולק להם חלקם בגרן שלא ראה פני הבית במעשרות לא מיחייבי אבל גבי תרומה גדולה דמפריש בשדה מיד אחר המירוח כדתניא לקמן במס' מעשרות מצא פירות בשדה מפוזרין מותרין משום גזל וחייבין במעשר ופטורין מתרומה דאי אפשר לגרן שתעקר אלא א"כ נתרמה ממנה תרומה גדולה וטעמא דכתיב ראשית דגנך בתרומה בדיגון תליא מילתא הילכך אתרומה גדולה חשו אבל אמעשר לא חשו:

ה"ג ותני כן המקבל שדה מן הגוי תורם ונותן לו אמר רשב"ג והכי איתא בתוספתא בריש פירקין ולא גר' החוכר דמה שייך הכא:

אם ירצה הגוי הזה שלא לתרום. שלא יתרום הישראל פירותיו וס"ל לרשב"ג דלא מקרי פורע חובו בטבל אלא היכא דאם הגוי ידע בהכי לא שקיל ליה דאינו רוצה ליהנותו אבל אי ידעינן ודאי דאינו רוצה לתורמן אלא כמות שהן דכיון דאין תורמין אלא מן המובחר אותו מובחר איהו קא בעי ליה לא מיקרי פורע חובו בטבל:

אתם גם אתם לרבות שלוחכם. מייתי לה הכא משום דפרכינן עלה מברייתא דרשב"ג:

לרבות שלוחכם. בפרשת קרח בענין מעשר כתיב כן תרימו גם אתם תרומת ה' והוה ליה למכתב כן תרימו אתם דדרשינן גם לרבות שלוחכם וקסבר ר' ייסא דאין הגוי נעשה שליח מחברו גוי אבל לישראל עושה גוי שליח ור' זעירא פליג עליה דמינה ומינה ילפינן כדמפ' ואזיל:

לא בישראל. בתמיה מי לא איירי רחמנא בישראל דאתם אשולחים קאי ובישראל קא עסיק וכי מרבינן גם לשלוחים ישראל וכי ממעטינן לשולחים גוים אפילו בישראל שלוחיהן הוא דממעטינן:

הא אם רצה תורם. הישראל והוי ישראל שלוחו והויא תרומה וקדשה:

במאמין על ידו. שנותן לו נאמנות דהוי אפוטרופוס על נכסיו ודמי לבעל בההיא מיירי רשב"ג והכי קי"ל כר' זעירא דתרוייהו ישראל בעינן:

החוכר בפירות. שנתן לבעל השדה שכירות הקרקע בפירות:

השוכר במעות. בתוספתא קתני לה הכי וקאי אהא דתניא התם דמודי ר' שמעון בשוכר דאפילו ר"ש דפליג לקמן גבי חוכר בשוכר מודי ומפרש טעמא משום דשוכר הוי במעות כלומר ומוכר גמור הוא דהתנאי היה במעות ונותן לו פירות ומשו"ה מפ' מה בין חוכר לשוכר והכי תניא התם החוכר שדה מן הגוי מעשר ונותן לו ר"ש אומר תורם ונותן לו לפיכך אם עמד הגוי ונתגייר או שמכרה לישראל מעשר ונותן לו שכר ממנו שדה מעשר ונותן לו מה בין חוכר לשוכר שוכר במעות חוכר בפירות ע"כ:

עד כדון ישראל. עד כאן לא שנינו דחולק ומניא לפניו אליבא דרשב"ג אלא כשישראל הוא שמקבלה מן הגוי אבל כשהגוי או הכותי מקבלה מישראל מי בעי לעשורי בעל השדה או לא:

למי שאינו נאמן על המעשרות. פי' ישראל חשוד דאילו ע"ה בסיפא קתני לה וכן פי' הראב"ד ז"ל בהשגות:

אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן. דתנן בפ"ק דע"ז אין משכירין להם בתים בא"י ואין צ"ל שדות ויליף לה התם מדכתיב לא תחנם חסר קרי ביה לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע:

בקבלה. באריסות למחצה לשליש ולרביע:

צריך לעשר על ידיו. בשבילו על חלקו דאין בידו להפקיע המעשרות:

לע"ה דרוב עמי הארץ מעשרין הן:

עונת המעשרות. בפ"ק דמס' מעשרות מפורשת עונתן:

אינו צריך לעשר. על חלקו של ע"ה דלגבי דע"ה הוא דרמיא:

משבאו לעונת המעשרות צריך לעשר. על חלקו דכיון דרמיא עליה תו לא פקע:

עד כדון במקום שישראל מצויין. הוא דאסור להשכירן משום דאיכא הפקעת מעשר:

במקום שאין ישראל מצויין. מהו להשכירן דהא בורות ועומדות הן וליכא הפקעה:

מקום שאין ישראל מצויין כהדא סוריא. מותר להשכיר כמו בסוריא דבסוריא קי"ל כר' וכדלקמן דאמר בפ"ק דע"ז ר' יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להם בתים ובסוריא מוכרין להם בתים ומשכירין להם שדות:

והדא סוריא נשמעינה מן הדא. כלומר וסוריא גופה מנא לן דשריא כר' יוסי ומפ' נשמעינה מן הדא וכו':

חמץ. שם מקום בסוריא:

בר עשתור: משפחה באותו מקום:

הא לעשר על ידיהון אינו צריך לעשר על ידיהם. כיון דשרי להשכיר ומינה נפקא לן דהילכתא כר' יוסי דשרי להשכיר:

קבל ממנו. ישראל מן הגוי באריסות למחצה וכו' השדה זרועה כדמפ' ואזיל:

שדה לקצור בחטים. לקצור השדה ולעשות כל המלאכה עד שיהו חטים ברורים דהיינו לעמר ולדוש ולזרות ולהבר ולברור ולעשות כרי:

ענבים לבצור ביין. לבצור הענבים ולדורכן עד שיהו יין:

זיתים למסוק בשמן. מסיקה בזיתים היא כמו בצירה בענבים וקבל עליו לעשות כל מלאכת הזיתים עד שיהו שמן אע"ג דאיהו לא זרעה אלא שקבלה מן הגוי עכשו כיון דנגמרה מלאכה ביד ישראל מעשר ונותן לגוי:

עד שלא זרע תורם. דכשקבלה עד שלא זרעה בעל השדה אלא דהמקבל גופיה זרעה קתני לעיל דרבנן סברי דהמקבל תורם ואיכא טעמא לחייבו במעשר דהא קרינן ביה תבואת זרעך ואפ"ה מיפטר וכ"ש הכא דכי קבלה משזרעה הגוי ועמדה בקממותיה לקוצרה דמיפטר:

תקנו במקבל שלא תבור א"י. דמן הדין אפילי במקבל הוה לן לחיוביה לעשר וליתן לגוי מעושר כדפרישנא במתני' אלא אם היינו מחייבין המקבל לעשר היו נמנעין ישראל מלקבל שדות דאינו רוצה לזרוע לריק שיאכלוהו האויבים ומשו"ה תקון רבנן דבתרומה לחוד סגי:

ברם הכא זורעה הגוי. כבר זרועה ועומדת דהוי זרעה ולא שייך טעמא דתבור ואוקמוה אדינא:

בסהרי שבלים. שלא קבל אלא לתת העומרים במקום שעושין עיגול וקרוי סהר ובאותו מקום מאספין אותם תרגום ירח סיהרא ובשביעית תנן עושה סהר בית סאתים ובפרק עושין פסין עושה דיר או סהר:

מניח כמות שהן. דכיון שהוא לא זרען ולא נגמרה המלאכה ביד המקבל משו"ה פטור:

מאותו שדה שלא מאותו המין. כגון שזרע מקצת השדה מין אחר כגון שקבל עליו לזורעה חטים וזרע במקצתה גם כן שעורים מעשר ונותן לו כדפרישנא במתני' דדמי למוכר טבל:

בין ממין אחר תורם ונותן לו. דכיון דהקרקע זורע אע"ג דחוכר הוי משום טעמא דלא תבור א"י הקלו ואע"ג דזרע מין אחר כיון דהקרקע קרוי על שם הבעלים ומדידיה הוא דיהיב ליה סגי בתורם דלהוי כמו דמאי אבל משדה אחר דמי למחליף ומוכר טבל:

מתני' כרשב"ג. כדאוקימנא רישא כרשב"ג וסיפא נמי רשב"ג ומקל רשב"ג במקבל בחכירות מן הגוי ומחמיר בחוכר מישראל דבעינן מאותו שדה ומאותו המין:

מה דתני ר' חייא כחכמים. ובתוספתא קתני לה בלשון חכמים ומחמרי בגוי דבעו תורם ומקלי בחוכר מישראל דבאותה שדה אפילו ממין אחר סגי בתורם:

ופליגין. בתמיה וכי חולק ר' יהודה דמתני' על רבנן:

ומשני מתני' במקום שלא נהגו לעשות שעורים כפלים בחטים. ומשו"ה בעי מאותו המין דוקא והא לא קביל עליה בעל השדה והוה ליה מחליף כדפרישנא:

ומאי דתני ר' חייא במקום שנהגו לעשות שעורים כפלים בחטים. דנהוג לזרוע שעורים יותר מן החטים אע"ג דקבלה לזרוע בה חטים מסתמא קבל עליה לזרוע בה שעורים יותר מן החטים אע"ג דקבלה לזרוע בה חטים מסתמא קבל עליה לזרוע בה שעורים ואע"ג דלא פירש ליה כמפורש דמי הילכך כי יהיב נמי שעורים מאותה שדה לא הוי מחליף וסגי בתורם ולעולם ר' יהודה כרבנן ס"ל ומתני' בחוכר שדה מישראל רבנן היא. והרמב"ם ז"ל פ"ו דהי' מעשר פסק כרשב"ג וכסתם משנתנו ואינו מחוור דהא לעיל סתמא דתלמידא מרבנן הוא דפריך ואמרינן איתא חמי עד שלא זרע תורם ומשזרע מעשר וטפי הוה ליה לאקשוייה מסתם מתני' עד שלא זרע חולק וכו' ואי משום דא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ליתא דכסתם יחידאה לא קאמר כדאיתא במרובה. ואע"ג דאמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג במשנתנו חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה הא מסקינן בפ' המפקיד דאימוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן ור' יוחנן גופיה להכי אתא לדחוייה מהילכתא ולהכי אמר מתני' כרשב"ג אבל חכמים אומרים וכו' והוא אומר בכל מקום אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה וכבר כתבתי בפתיחה מה שכתב הרי"ף ז"ל בפ' אלו נערות גבי זו דברי ר' מאיר ועוד בפ' גט פשוט כתב הרי"ף ז"ל גבי הלכה כרשב"ג במשנתנו והדין כללא לאו דוקא עד דאיכא טעמא וכן כתב הרמב"ן ז"ל בב"מ בפ' המקבל ת"ל הא דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ליתא לההוא כללא ולאו דוקא הוא ובכל מקום אין הלכה כרשב"ג ואפילו במשנתנו אלא היכא דמוכחא מילפא לפום גמרא וכן כתב רבנו הגדול והוכיח מסוגיא דפ' המפקיד ודפ' המדיר ובפ' זה בורר פליג רבה בר רב הונא עליה דכללא והילכתא כבתראי. ואשכחינן טובא מרבנן אחרינא דפסקי בכמה דוכתי הלכה כרשב"ג בהדיא כי ההיא דאמרינן במם' ביצה רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין ואמר רב יוסף וכו' הלכה כרשב"ג ובפ' יש נוחלין בענין כותב נכסיו לאחרים סוגיא מוכחא דליתא לדרשב"ג וש"מ דבכל מקום ששנה אין הלכה פסוקה כמותו אלא עד דאיכא טעמא וכדברי רבנו הגדול ז"ל ע"כ:

הכא את אמר תורם ונותן לו וכו'. כלומר מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דגבי ישראל תנן החוכר ממנו בתורם סגי ליה ולאו פורע חובו בטבל הוי אע"ג דחוכר הוא וטעמא כדאמרן דלאו טבל גמור הוא וגבי נכרי תנן מעשר וכו' ואמאי לא סגי ליה בתורם דהא איכא למיחש נמי הכא לטעמא דלא תבור ארץ ישראל:

קנסו חכמים בחוכר מן הגוי. דכיון דקבלה עליה אפילו לא עבדא מסתמא עשיר הוא א"נ יהיב דעתיה עילוה וחס עלה ולא יניחנה בורה ולהכי קנסוהו שיתן תבואה מעושרת לגוי כדי שיכבד עליו ויקננה ולא תהא א"י ביד גוים מה שאין כן במקבל דמינה ובה הוא דפרע לגוי ואי סלקא אית ליה ואי לא סלקא לית ליה מסתמא עני הוא א"נ לא יהיב דעתיה עילוה ואם יאמרו שיעשר יניחנה ומשו"ה לא קנסו וחוכר מישראל שאני דביד ישראל קיימא ולא שייך אנס:

תפשה מדת הדין בחוכר מן הגוי. קסבר דלא הוי קנס כדי שיקננה אלא דינא הוא דהוי כיון דקבלה עליה באחריות כדידיה דמיא ואיכא הפקעת מעשר להדיא לא חשו לתקנת שלא תבור:

ולא תפשה בחוכר מישראל. דליכא הפקעה דישראל סופו להפריש וקרוב לענין הזה פי' ר"ש ז"ל:

ה"ג מתניתא מסייעא לר' לא החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו ר"מ אומר מעשר ונותן לו. וה"ג נמי בתוספתא דהבאתיה למעלה ופלוגתא דר' מאיר ורבנן בחוכר מישראל קיימא והכי פירושו מתניתא מסייעא לר' לא דטעמא משום תפשה ולא משום קנם דאשכחן דר' מאיר פליג עלייהו דרבנן גבי חוכר מישראל וסבר דמעשר ונותן לו:

הא אי רבנין אמרין קנסו חכמים בחוכר מן הגוי ולא קנסו בחוכר וכו' ויש קנס בישראל. בתמיה כלומר אי טעמא דרבנן משום דקנסו שיקננה מן הגוי ולא קנסו גבי ישראל דהא ביד ישראל קיימא והיכי קאמר ר' מאיר מעשר וכי שייך לקנוס גבי ישראל שיקננה מן הישראל כדי שתעמוד ביד ישראל והא ביד ישראל קיימא אלא ודאי בהכי פליגי רבנין אמרין לא תפשה מדת הדין בחוכר מישראל דליכא הפקעת מעשרות דישראל סופו להפריש ור' מאיר סבר אין תפשה מדת הדין אפילו בחוכר מישראל דכיון דטעמא דגוי הוא דכיון דקבלה עליה באחרייתיה כדידיה דמיא ומחליף הוא הכי נמי ביד ישראל:

ר' שמעון אומר תורם ונותן לו. טעמא כדמפרש ואזיל:

הא אי רבנין אמרין וכו'. כלומר אי סלקא דעתך דטעמא דרבנן היינו משום דינא דהא קבלה עליה באחריות ואיכא הפקעת מעשרות א"כ היכי פליג ר' שמעון על רבנן ואמר דסגי בתורם וכי סובר דליכא הפקעה גבי גוי וקבלת אחריות לאו כדידיה דמיא: אית בר נש דיימר הדא מילתא. בתמיה:

אלא כיני וכו'. אלא ודאי בהכי פליגי ר"ש ורבנן רבנן סברי קנסו כדי שיקננה דס"ל דלא חיישינן שיניחנה ותבור כיון דיהיב דעתיה עלה ור"ש חייש לטעמא דתבור כמו ברישא דמתני' דחשו גבי מקבל:

לפיכך אם חזר הגוי ונתגייר. סיפא דר"ש היא כדתניא לעיל בתוספתא:

מ"ד תפשה ניחא. דס"ל לר"ש כר"ע דחוכר מישראל דהא קבלה עליה וכדידיה דמיא ומשו"ה נתגייר מעשר ונותן לו:

מ"ד קנסו כדי שיקננה. ור"ש חייש לשלא יניחנה ותבור כי נתגייר מאי הוי:

ומשני בידו. משום הכי נתגייר חייב לעשר שבידו של זה חבר המקבלה לעשר תקינו דאיהו מעשר ונראה דמנכה לו מחכירותו וכן כתב רבנו שמשון ז"ל בפירושיו:

מן המסיקין שנו. בסמ"ך נראה לי והכי איתא בפרק הגוזל בתרא שזה הגוי היה מן האנסין וגזלה מאבותיו של זה:

מתוך שאתה אומר לו כן. שיעשר הוא דותק עצמו ופודה אותה.

כהן ולוי שקבלו שדה מישראל. למחצה לשליש ולרביע:

כך חולקין בתרומה. ונותן לבעל השדה חלקו מתרומה והוא נותנה לכל כהן שירצה:

המעשרות שלהן. דלדידהו חזו ותחלה נוטלין תרומה ומעשר מכל השדה והשאר חולקין למחצה לשליש ולרביע:

שעל מנת כן באו. ואע"ג דלא פירשו כן בהדיא ם"ל לר' אליעזר דכמפורש דמי וטעמייהו מפרש בגמ'. והא דנקטי רבנן תרומה רבותא אשמעינן דאע"ג דתרומה לא חזיא ליה לישראל והוה אמינא דשיירה למקבל דחזיא ליה קמ"ל. ור' אליעזר נקט מעשר לרבותא דאע"ג דמעשר חזי לזרים וחזי לבעל השדה והוה אמינא דבמעשר מיהת שניהן שוין בו קמ"ל כיון דבעי למיסביה ללוי אחר משום גזל השבט מקבל קדים:

במה קנו. היאך זכו כשהכהן או הלוי לאו בעלי קרקע הן אלא מקבלין דהא אין להן חלק בקרקע אלא מה שמזכין להן הבעלים ובשלמא סיפא ניחא דבעלי הקרקע נינהו הילכך זכו דמשיירין לעצמן הן:

אי אתם מודיס דאם התנו ביניהם. דקנו והיאך זכו בשעת התנאי והא אין אדם מתנה דבר שלא בא לעולם ובשעת התנאי עדיין לא בא לעולם שום דבר אלא כיון דמכח אותו תנאי החזיק בשדה בשעה שקוצר או בוצר או תולש קונה דנעשה כאומר לו בשעת קצירה תלוש מן הקרקע ויתיפה הקרקע ויהא נקי לחרישה כדאמרינן בפרק חזקת הבתים האי מאן דזכי זכיא אדעתא דארעא קני ועוד יפוי זה הוי כמו נעל וגדר כל שהוא ותהא שאולה לך להיות כחצרך שתקנה המעשרות ואע"ג דלא פירש אותו להדיא בשעת מעשה חשבינן ליה כפירש וה"נ כה"ג:

אמרי ליה אופנא לית לון. אופנא לשון מנהג הוא כדאמרינן בהגדת ילמדנו ואין אומה כאומה זו לדעת אופייה של אלהיה שפירושו מנהגיו ודיניו כלומר שאני התנו דהוי תנאי והוי כמי שמוותר לו קצת דהא אם רצה לתת לו רביע משום אריס ונתן לו שליש זכי אבל הכא שקבל סתמא וכי אין מנהג לבני הבקעה ודאי מנהג יש להם ובתר המנהג שנותנין להן בני הבקעה לאריסין אזלינן:

ומשני לון אופנא לית ליה סתמא וכו'. כלומר אין מן המנהג ראיה לכאן דקסבר דסתמא נעשה כאומר וכו' כדתנן שע"מ כן באו ורבנן סבירא להו דלא חשבינן לה כאלו אמר לו כן אלא דוקא במפרש לו בהדיא והכי מוקמינן מתני' בפ' הספינה דתנן התם הלוקח פשתן מחברו אם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה ופרכינן עלה משום דתלש כל שהוא קנה ומשני אמר רב ששת הכא במאי עסקינן דא"ל יפה לך קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה כך נ"ל סוגיא זו:

כהן מכהן. כהן שקבל קרקע מכהן:

למי נצרכה לר' אליעזר. דאילו לרבנן פשיטא דהא תנן במתני' דכהן המקבל מישראל אע"ג דלבעל הקרקע לא חזי דחולקין וכ"ש דלבעל הקרקע חזי כמו למקבל דודאי חולקין אלא לר' אליעזר הוא דנצרכה:

א"ל ע"מ שיהו המעשרות שלי. אבעל השדה קאי וכיון דהוא כהן וישראל הוא המקבל אין כאן משום כהן המסייע בבית הגרנות דאסור כדלקמן הילכך בין שאמר בעל השדה שלי יהיו בין שיאמר שלך יהיו בין שלי ושלך מותר:

כהן שקבל שדה מישראל. וא"ל בעל השדה דהיינו ישראל ע"מ שיהו המעשרות שלי מותר, אבל א"ל על מנת שיהו שלך אסור דמיחזי דיהיב להו משום דטרח בקרקע ואיכא משום שחתם ברית הלוי וכדלקמן:

שלי ושלך אסור. דאכתי מיחזי דקא יהיב ליה משום דטרח. קבלה ממנו כדרך המקבלין מותר וכו'. קס"ד דאפילו לא אמר ולא מידי אלא דאי מוזיל גביה יותר משאר המקבלין כגון דשאר המקבלין של אותה בקעה לרביע מקבלין ויהיב ישראל להאי כהן שליש דאסור דקא מוזיל דמרווח גביה המעשרות משום טירחא ומשו"ה פריך ובלא כך אין המעשרות שלהן כלומר ואפילו לא הוי כדרך המקבלין מי לא תנן ר' אליעזר אומר יש להן המעשרות דאתנו לר' אליעזר הך ברייתא וכולה חדא היא וסיפא דלעיל היא:

ומשני אלא הא כיני שלי שלי שלך שלי ושלך אם קיבלה וכו'. כלומר החולין המגיעין לחלקי הן שלי והמעשרות שהן שלך יהיו שלי ושלך והשתא אם קבלה ממנו כדרך המקבלין דלא אוזיל גביה במעשרות ולא בחולין מותר דלא מיחזי דיהיב ליה מעשרות משום טרחיה אבל במוזיל גביה אסור כיון דקאמר בשעת התנאי המעשרות שלי ושלך ומתני' בדלא מפרש ליה כלל במעשרות אלא סתם לשליש ולרביע והשתא הך ברייתא דתני קבלה ממנו לאו בבא באנפי נפשה היא אלא דמפ' בבא דשלי ושלך. והכי תניא בתוספתא כהן שקבל שדה מישראל וא"ל ע"מ שהמעשרות שלי מותר שהמעשרות שלך אסור א"ל שלי ושלך אם קבלה עליו כדרך שמקבלין עליהן מותר ואם לאו אסור:

ה"ג תניא ישראל שקבל שדה מישראל ע"מ שיהו המעשרות של זה אסור. וה"פ א"ל ישראל בעל השדה ע"מ שיהו המעשרות של זה לוי או כהן קרובו או בן בתו אסור כדמפ' לקמיה:

ולא דא היא קדמיתא. דהא תני לעיל ישראל שקבל שדה מכהן בין שאמר הכהן בעל השדה המעשרות שלי או שלך או שלי ושלך מותר דכיון דלא טרח ליכא משום שחתם ברית הלוי וכ"ש הכא דהוי בעל השדה ישראל:

ומשני ר' אחא אם תרצה ביניהון. כלומר אם תרצה סלע או איזה טובת הנאה אסור כיון דלא שקלה איהו ויהיב סלע בשביל קרובו מיחזי דקא יהיב אגרא לשיתננו לכהן או ללוי המעשרות וחשיב כאילו הכהן או הלוי קרובו גופיה יהיב ליה ואיכא משום שחתם ברית הלוי אבל היכא דקאמר אני אטלם לעצמי דאיהו מקבלו שרי דמישראל לישראל הוא דשקיל אגרא וס"ל לר' אחא דאדם יכול לקבל ממעשרותיו טובת הנייה דהיינו דבר מועט כדלקמיה וכדפרישנא:

מותר כשקבלה כדרך המקבלין. דס"ל לר' יוסי בר זבידא דאין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה ואפילו ישראל מישראל ומוקי הא דתניא ע"מ שיהו של זה אסור שלא קבלה כדרך המקבלין אלא דמוזיל גבי הנהו מעשרות שנותן לקרובו בההוא סלע ואיכא משום שחתם והא דתני סיפא שאטלם אני מותר היינו כי לא מוזיל גביה כלל אלא בטרחו לוקחן לעצמו וברייתא דלעיל דתניא ישראל שקבל מכהן בין שלי או שלך או שלי ושלך מותר כלהו כדרך המקבלין עסקינן כיצד המעשרות שלי ואתן לך כנגדן חולין או שלך ואטול חולין כנגדן ולעולם דלא יהיב בהו מידי:

אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה. כגון ההיא דאמרינן פ' אין בין המודר התורם משלו על של חברו טובת הנייה של תורם ומפ' שם הר"ן ז"ל זכאי בנתינת התרומה זה התורם ותהא טובת הנייה שלו דהיינו שיתן לו ישראל דבר מועט שיתן אותה תרומה לבן בתו כהן דאילו כהן אסור למיתב ליה מידי לישראל כדי שיתן לו תרומתו דכהן המסייע בבית הגרנות קרינן ביה שחתם ברית הלוי ע"כ והכי איתא בריש פ' עד כמה:

אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה. ואסור לקבל עליהם שום ממון:

לו יהיו. ומשמע להנייתו יהיו שיכול לקבל כהן הנייה:

יתנם לכל מי שירצה. ולמעוטי פרט שכחה ופאה דאמרינן פ' הזרוע דאין בידו ליתנן לכל מי שירצה אלא כל הקודם זכה דכתיב בהו תעזוב:

יעלו בעל כרחו. משנה היא בפי' בתרא דנדרים דתנן אמר קונם כהנים לוים נהנין לי יטלו על כרחו מתנות כהונתם דלאו דידיה קא שקלי אלא דידהו הוא דשקלי ואי אמרת טובת הנייה אית ליה אמאי יטלו על כרחו ממונא שקלי מיניה:

ומשני דהתם קאמר אי אפשי ליתן מתנה כל עיקר. דאסר עליה כל הכהנים שבעולם ומתנה לבטל ולעבור על דברי תורה הוי ומשו"ה על כרחו שקלי ליה:

תדע לך. דהיינו טעמא דמתני' דבסיפא דההיא תנן כהנים או לויים אלו נהנין לי יטלו אחרים ולא אותם שאוסר עליהם הנייה דכיון דאיכא למאן דיהיב ליה מדעתיה ובטובת הנייה כי שקיל ליה האי דאסר עליה הנייה אסור דקא שקיל ליה דידיה:

אומר הוא ישראל לישראל הילך סלע זה ותן בכור זה וכו'. תוספתא היא במכילתין אלמא דשקיל ישראל בשביל הבכור סלע:

ברוצה ליתנו לשני כהנים. ובן בתו של זה הישראל הנותן סלע א' מהשנים ושרי דהא משעה ראשונה יהיב פלגא להאיך ויהיב סלע דליתיב ליה כוליה דהא יהיב ליה פלגא בחנם ודרך כבוד:

בהדא כהן לישראל אסור. כלומר מהך ברייתא משמע דדוקא ישראל לישראל שרי אבל כהן שיאמר כן לישראל אסור ולר' יוחנן דמוקי לה ברוצה ליתנו לשנים אמאי נקט ישראל לישראל אפילו כהן לישראל מ"ט אסור דלא משמע איסורא דשחתם אלא היכא דלא בעי למיתב ליה אלא בדמים או היכא דכהן טרח כגון דמסייע אבל להמציא לו הכשר יותר לא משמע דאיכא שחתם:

לא אגיבון. לא השיבם ר' זעירא:

ור' חזקיה פליג ואמר שתשובה זו השיבם, דכי היכי דלר' יוסי בר חנינא אסור מפני מראית העין ולאו מדינא דהא שרי ליתנם בטובת הנייה אף ר' יוחנן אית ליה כהן לישראל אסור דאפילו הכא גזר:

חילול קדשים יש כאן. כדתניא לקמיה ולא יחללו את קדשי בני ישראל והם מחלין אותן דאין נותנין להן חלקן בכבוד אלא בשביל טרחן או בדמים:

יותר מכאן אמרו תרומתן אינה תרומה. לא ס"ל לתנא דהך ברייתא כי ההיא דתניא בפ' עד כמה בקשו חכמים לקנסן ולהיות מפרישין תרומה עליהן ומפני מה לא קנסום דילמא אתי לאפרושי מן הפיטור על החיוב והכא סבר דקנסום ממש:

וכהניה במחיר יורו. דכיון דאין נותנין להן חלקם בכבוד אלא כשמסייעין או בדמים מורים להם ההוראות במחיר כיון דאין להם פרנסתם:

ציון שדה תחרש. כיון שבזיתם חלקו של הקדוש ברוך הוא כדכתיב אני חלקך ונחלתך אני אבזה מקדשכם מחמד עיניכם:

המקדש בתרומות ומעשרות. משנה היא בם"פ האיש מקדש:

ובמתנות. הזרוע והלחיים והקיבה:

ואפילו הוא ישראל. דאין לו בכל אלו אלא טובת הנייה שבידו לתתן לכל מי שירצה וגם היא לא זכתה בהן אלא טובת הנייה שהרי היא ג"כ צריכה ליתנם לכהן או ללוי ובההיא טובת הנייה מקודשת וקשיא לר' יוחנן דקאמר דאין לו בהן טובת הנייה:

ומשני בתרומה שנפלה לו משל אבי אמו כהן. דבירושה נפלה ליה והוו שלו דיורש כרעיה דאבוה היא וכיון דאבי אמו מצי למכרה לכהנים דדידיה הוא ה"נ מצי האי יורש ופסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהי' תרומה כר' יוסי בר חנינא אלא שפסק דטובת הנייה אינה ממון והכי אמר עולא בפ' האיש מקדש אבל רבנו חננאל ז"ל כתב עלה אע"ג דסלקא שמעתא דטובת הנייה אינה ממון קי"ל דממון הויא דהכי אסיק רבא למתני' דקונם כהנים ולוים נהנין לי בפ' ואלו נדרים דטובת הנייה ממון ומילתיה דר' בא עיקר וכן הלכה ע"כ וכתבו הרא"ש ז"ל ס"פ האיש מקדש:

מי חטאת ואפר חטאת. מפ' התם בשכר הבאת האפר ממקום למקום ושכר מילוי המים דמילתא דטירחא הוא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל אגרא ומשו"ה מקודשת אבל בשכר הזייה או נתינת האפר במים אינה מקודשת דליכא טירחא ושכר לימוד מצוה הוא נוטל והתורה אמרה ראה למדתי אתכם כאשר צוני וגו':

וא"ל על מנת. כהן שהוא בעל השדה א"ל על מנת שיהו שלי:

הן שלו. כגון ששייר לו בשדה א' מעשרה וכדלקמיה:

מהו שימכרם לכהן. מי קנה אותם כהן וכגון דיהיב ליה סלע בטובת הנאה ומי מצי למיהדר בעל השדה או לא:

לא עשה ולא כלום. דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

ולד שפחתו. אינן בעין דלעביד בהו משיכה וכן בעוברי בהמתו:

אויר חורבתו. לית ביה מששא ואינו נקנה לא בכסף ולא בשטר ולא בחזקה:

והיך אפשר וכו'. תלמודא מפרש ואע"ג דאמר ר' אבהו המוכר אויר חורבתו לא עשה וכו' יש אפשרות שתמכר וכגון באומר לו תלוש מן החורבה הזו ויפה לך קרקע כל שהו והוי כמו נעל גדר כל שהו וקני ואגבו קני אויר דכוותה דמוכר מעשרות דאמר ר' אבהו לא עשה וכו' והכא גבי מתני' אמרינן דכהן אומר לישראל כשהקרקע הוא לפניו שיאמר לו תלוש מן הקרקע וכו' וקונה מעשרות אגבו והכי הילכתא והכי איתא לעיל:

מת אין לבניו במעשרות. דשלי קאמר ולא תימא שיורי שייר בקרקע א' מעשרה ומוריש לבניו:

אפילו ביורשין שאינן מדברי תורה. כגון דמת האי כהן והיה לו בת קטנה ונשאה לאחר מיתת אביה ומתה כשהיא קטנה דאמרינן בפ' האשה רבה דבעלה ירית לה מדרבנן וקאמר הכא דאית ליה להאי בעל הני מעשרות דכל יורשין במשמע:

מכרה לאחר אין לו במעשרות. דהא כל זמן שהיא לפניו קאמר:

חזר ולקחה ממנו. מי חזר תנאו למקומו או לא:

דתנינן תמן שהמגרש את האשה. משנה היא בכתובות סוף פרק הכותב:

לכתובה אבל לא לתנאים. כתובה כגון מנה מאתים במקומו עומד אבל לא תנאים אחרים דכיון דגרשה פקע דהכא נמי כה"ג:

קבל שדה מכהנת המעשרות שלה. כדתנן במתני' ישראל שקבל מכהן המעשרות לבעלים:

נשאת לישראל חולקין במעשר. דמכי נשאת לא חזו לה:

נתארמלה חזרה לתחלתה. והוו המעשרות דידה אלמא דלא אמרינן כיון דפקע פקע:

ומשני כאן שמכר כאן שקבל. ברייתא דכהנת היא בעלת השדה כדקתני בה ישראל שקבל שדה מכהנת כיון דקרקע בחזקתה קאי כי נתארמלה חזרה לדינה הראשון וכי קאמר ר' חייא דאין לו במעשרות דכיון דפקע פקע היינו שמכר:

והתני ר' חייא מכרה. בהך ברייתא דכהנת תני ר' חייא דאם מכרה הכהנת שדה זו לכהן דמאי דמשעבד לה מקבל הוא משועבד והמעשרות שלה:

ומשני תמן יצאה מרשות שניהן. כדתני לעיל כהן שמכר שדה לישראל ע"מ שיהו כל המעשרות שלי כל זמן שהיא לפניך וחזר הלוקח ומכרה לאחר ומשו"ה אפילו כי חזר הלוקח גופיה ולקחה אין לו למוכר קמא במעשרות כלום דיצא מרשות הבעלים:

ברם הכא יצאו מרשות מוכר ולא יצא מרשות לוקח. דהיינו המקבל דמשעביד לה ומשום הכי שעבודה קיים:

שלא ליטעם כרם באותן ד' שנים. דערלה ורבעי מפקעי לה ממעשרות:

איסטיס. אינריקו ואינו אוכל ופטור מן המעשרות כדאמרינן בעלמא אוכל למעוטי ספיחי סטיס וקוצה והיינו נמי טעמא דקנים:

שלי לעולם יכול ליטעה כרם וכו'. דהכי קאמר ליה כל זמן שתהא מחוייבת במעשרות הם שלי ויכול לומר לסוף העולם תהא חייבת במעשרות ולעולם מצי למידחי ליה:

אתא עובדא קומי ר' אחא בר עולא. ארישא קאי באחד שאמר לו ד' שנים וזרע בה קנים:

וחייביה מיתן ליה חד מן עשרה דקניא. משום קנס:

וא"ל על מנת שיהו המעשרות שלי. ישראל בעל השדה אמר ליה כן:

לעולם אסור שאין כהן עושה כהן. אין כהן הלוקח יכול לעשות לישראל כהן:

כהן שמכר שדה לישראל ואמר ליה. בעל השדה דהוא כהן לישראל:

על מנת שהמעשרות שלי. אפילו אמר ליה ד' שנים אסור ומקשה רישא לסיפא:

ומשני כאן זיכהו בדבר שהוא ברשותו. דהיינו רישא דהלוקח הוא כהן יכול לזכותו בשלו אבל סיפא הלוקח ישראל ואינו יכול לזכות למוכר במה שאינו שלו ומיירי שזיכה לו שלא בשעת מכירה דאילו בשעת מכירה הא אמרינן לעיל דשייר לו קרקע. והרמב"ם ז"ל בפ"ו דהי' מעשר משמע מלשונו דגריס הכא ברישא ישראל שקבל שדה מכהן ובסיפא גריס כהן שקבל שדה מישראל וא"ל על מנת קאי אמקבל וטעמא דכיון דישראל בעל הקרקע זיכהו במה שאינו שלו איכא איסורא דכהן המסייע וכו' ואתי שפיר דזה לשונו שם ישראל שקבל שדה מכהן ומלוי וא"ל ע"מ שהמעשרות שלי ד' או ה' שנים מותר ע"מ שהן שלי לעולם אסור שאין כהן עושה כהן ע"כ. וכתב עליו הראב"ד ז"ל א"א נוסחא דתוספתא ישראל שמכר לכהן וזה עיקר וכן הוא בירושלמי ע"כ:

ישראל שקבל מכהן ולוי המעשרות לבעלים. בהא אפילו רבנן מודו לר' אליעזר דכיון דבעל השדה כהן משייר בשדה חלק א' מעשרה ולשם קנו לו המעשרות ומפ' בתוספתא היינו תרומה ומעשר ראשון והכי תניא התם ישראל שקבל שדה מכהן תרומה ומעשר ראשון לכהן ומעשר שני חולקין בשוה. לוי שקבל שדה מכהן תרומה לכהן מעשר ראשון ומעשר שני חולקין בשוה. כהן שקבל שדה מלוי מעשר ללוי תרומה ותרומת מעשר חולקין בשוה ע"כ:

אף הקרתני. כפרי שדרך בני כפרים לקבל שדות מבני הכרכים:

מ"ש לירושלמי. דס"ל לר' ישמעאל דכיון דמודו רבנן לר' אליעזר היכא דלבעל השדה חזי דשיורי שייר הכא נמי כיון דבעל השדה הוי ירושלמי יושב בירושלם לדידיה חזי מ"ש ושיורי שייר חלקו בקרקע:

יכול הוא הקרתני לעלות ולאכלו בירושלם. אע"ג דטרח וכיון דלדידיה חזי אע"ג דע"י טורח הוא שניהן שוין מה שאין כן בישראל שקבל מכהן ומלוי:

על דעתיה וכו' מתמיה תלמודא על דעתיה דר' ישמעאל וכי סבר ר' ישמעאל אילו כהן טמא וכו':

שמא אין חולקין במעשרות. משום דההיא שעתא הכהן טמא אינו יכול לאכול תרומה טהורה והלא יטהר וחזיא ליה:

ומשני לא דמי תמן יכול למכרה לכהן טהור אחר. ומשו"ה חולקין מה שאין כן במעשר שני שאינו יכול למכרו כדתנן במס' מ"ש אלא מה שיכולין אתם לומר היינו לעלות ולאכלו בירושלם וקסבר ר' ישמעאל דלא טרח הילכך הוי דירושלמי כדתנן במתני':

המקבל זיתים לשמן. לא שנא ישראל שקבל מכהן ומלוי ול"ש כהן ולוי שקיבל מישראל אילנות דזיתים על מנת לעבדן ולמוסקן ולעטנן בבית הבד ולטחנן ולעשותן שמן וקבל אותם למחצה לשליש ולרביע שיקח ממדות שמן:

כדרך שחולקין בחולין כך וכו'. לא מיבעיא כהן שקבל מישראל דרבנן סברי חולקין במעשרות אלא אפילו ישראל שקיבל מכהן דתנן לעיל דמודו רבנן לר' אליעזר דהמעשרות לבעלים הכא חולקין וטעמא מפ' בגמ':

ר' יהודה אומר וכו'. מפרש בגמ' טעמיה:

למחצית שכר. למחצית הריוח כגון שקבלן עליו בשומא בכך וכך מעות ומוכרן למחצית הריוח וכגון דיהיב ליה שכר עמלו או טובל בציר עמו כדאיתא באיזהו נשך דליכא משום רבית:

ר' יהודה עבד זיתים כקרקע. כלומר מצינן למימר דטעמא דר' יהודה היינו דעבד זיתים כקרקע דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע והוי כמו ישראל שקבל קרקע מכהן דתנן לעיל המעשרות לבעלים ורבנן סברי דלא דמי דבההוא אמרינן דמשייר בקרקע מקום לזכות בו א' מעשרה וכדלעיל, ובכהן שקבל קרקע מישראל חולקים אבל הכא שכבר זיתים עומדים למסוק דלמלאכה דעכשיו הוא דמקבלן אע"ג דבעלים הוו כהן לא דייני בהו המעשרות לבעלים ומשום הכי חולקין דפועל הוי ולא אריס:

מעתה. כלומר דמיד ישלים עבודתו וילך וכתלושים דמו כיון דמעתה חזו למסקן:

דאין יסבור ר' יהודה כר' אליעזר וכו'. כלומר דאי ס"ד בטעמא דר' יהודה דס"ל כר' אליעזר דאמר שהמעשרות שלהן שעל מנת כן באו ולאו משום דעבדינן ליה כקרקע אלא דחשבינן להו כפירשו בהדיא כדאמר ר' אליעזר לעיל ה"נ ליתני בדר' יהודה כהן ולוי שקבלו מישראל וכל שכן ישראל שקבל מכהן ולוי דמעשרות לבעלים ובמתני' לא תני דפליג ר' יהודה על רבנן אלא דוקא בישראל שקבל מכהן ומלוי אבל כהן ולוי שקבלו מישראל מודי להו אלמא דטעמא דר' יהודה משום דעבד להו כקרקע וס"ל בהו מאי דס"ל לרבנן כי עביד אריס בקרקע וחולקים:

פרחו של כהן שהיתה שומה. כי ההיא דתני בפרק איזהו נשך השם פרה לחברו וא"ל הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר אם לא אשיבנה לך ואני אעלה לך בשכר שאחרוש בה סלע בחדש דמותר ואין זה רבית לפי שלא עשאה דמים ומפ' התם שלא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו פרות ויעמדו דמיה על עשרים לא ישלם הפחת אלא דוקא אם תמות או תשבר דכל כמה דלא קביל עליה זולא לא מלוה היא:

הבכור לכהן דברי ר' יהודה. דס"ל דלעולם היא ברשות הבעלים:

לשניהם. ויש לישראל טובת הנאה בחציו:

אי אתם מודים לי במעשרות שדהו שהוא שלו. של בעלים כהן כדתנן לעיל ישראל שקבל שדה מכהן ולוי המעשרות לבעלים ובודאי דהכי דינא בחכירות:

מפני שהשדה גופה לכהן. ועושה בה מלאכתו של בעל השדה:

והפרה גופה לשניהם. דהא מושכרת למלאכתו של שוכר:

השם באחריות שניהם. כדפרישית דזולא הויא דבעל הפרה ומיתה ושבירה באחריות דשוכר:

באחריות הנותן. נותן דמים:

ליקח לו פירות למחצית שכר. שלוקח בכפרים מעמי הארץ דמאי שש סאין בסלע ובעיר דמיהן ארבעה סאין בסלע ונותן לו דמי סאה בטרחו בכל סלע שלוקח:

וא"ל אחר כך מכור אותן בחנות ואם יותירו או פיחתו שירקבו או יתעפשו אחריות שלי:

והמעשרות שלך. כלומר ותרומת המעשר שלך בטרחך ואתה תתנם למי שתרצה מותר וליכא משום שחתם ברית הלוי דלעיל דישראל הוא הטורח והא דתנא הכא שנותן לו מחצית שכר משום לקיחת פירות ועוד המעשרות משום מכירתן משום סיפא נקט לה כדלקמן:

ישראל שנתן מעות לכהן. ליקח לו בהן פירות למחצית שכר ואמר ליה אם הותירו או פיחתו שלי והמעשרות שלך כיון דכהן הוא דטרח איכא משום שחתם וצריך ליתן לו שכרו מן המכירה ולא מהני שכרו דיהיב ליה בלקיחתן דהיינו מחצית שכר דרישא ומשו"ה תני שכר הלקיחה ושכר המכירה דלא מצטרף אלא דנותן לו שכרו בפועל מלבד המעשרות ומלבד מחצית שכר דיהיב ליה קודם על הלקיחה:

בס' לוג טבולים. מנהגו היה שנותן זיתיו לבדד שיתן לו שמן צלול טבול מדת ששים לוג ומוכר כל פרי זיתיו שיש לו:

אמר ליה תנם לי. אמר ליה הכהן תנם לי ואטול המעשר לעצמי ואני נותן לך ס' לוג מתוקנין ואטול אני מעשרותן ותיקונם מותר וקמ"ל דאע"ג דמיחזי דשקיל מעשרות בטרחו שרי דהא אי חסר משלם מביתו וקבלת אחריות הוא:

ומתמיה תלמודא כדיהיב ליה כוליה. כגון רישא דס' מתוקנין נותן לו הכל מתוקן תני דשרי הכא דנותן לו טבול ואינו לוקח אלא פלגא דמעשרות לא כ"ש דשרי:

ומשני כאן במרויח לו. זמן לתתן לו סיפא שאין לו שמן שכשנותן לו ס' לוגין הוא בהרוחה דהא כ"ע אי פרעי ליה השתא לא יהבי ליה ס' לוג אלא מ' או נ' ומשום דמרויח לו זמנו הוא דמקבל הזיתים במלוה אצלו בס' לוג שמן טבול ואיכא רבית דהויא מלוה גביה דאי איתניסו ברשותיה דכהן קיימי עד ס' לוג ובההיא הנייה דיהיב לבעל הבית דמקבל עליה אחריות ונותן לו ס' לוג ונותן לו חצי המעשרות ואיכא נמי בזיון קדשים משום שחתם ברית הלוי ורישא ה"ק ואני נותן לך בס' לוג שאמרת אבל יהו מתוקנין כלומר שמעשרותיהן שלי והכי תניא בתוספתא ישראל שמכר את זיתיו בס' לוג מתוקנין והמעשרות שלו מעשרות שלו ואינו חושש לא משום רבית ולא משום מחלל קדשים ע"כ. ובאינו מרויח לי זמן קמיירי:

את זיתיו. תלושין ונתונין במעטן דהוו להו טבל ומיירי שהלוקח ליקח אותן בענין דשרי למכור הטבל דתנן לעיל אסור למכור הטבל אלא וכו' ונראה דהם מועטין כדי חייו שרי דומיא דשבלין דברייתא ומפרש בגמ' דכי פליגי ב"ש וב"ה היינו קודם שיזועו במעטן שלא הוכשרו לכלהו תנאי ואפ"ה אסרי ב"ש שלא ימכור אותם אלא לחבר העושה בטהרה ותרומתו וחלתו טהורין שקבל עליו דברי חברות המפורשין בפ' ואלו דברים מתעשרין:

אף למעשר. ואפילו שאינו עושה בטהרה אלא שאינו חשוד על המעשרות מותר למכרן לו כיון דלא הוכשרו אבל אי חשיד על המעשרות אסור דהא קי"ל דאין מוכר אפילו דמאי לע"ה כדאמרן לעיל פ' מאכילין וכ"ש ודאי והכא הא נגמרה מלאכתן למעשרות. ובגמ' מפ' טעמייהו דב"ה דהא סתמא המעשר עצמו יעכבם שם עד שיזיעו לב"ש אי עד שיתחברו ג' זה עם זה לב"ה כדתנן פ"ט דטהרות ואז הוכשרו והו"ל גורם טומאה לטהרות וטעמא דפליגי ב"ש עלייהו היינו משום דאמרינן בפ' ר' ישמעאל במס' ע"ז דביד ישראל אסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי:

וצנועי ב"ה. הכשרים המחמירים על עצמם:

שנים שבצרו כרמיהם. ונתנו כל הענבים של שני כרמים לתוך גת א':

א' שאינו מעשר. שאינו ודאי מעשר שאינו נאמן על המעשרות:

מעשר את שלו. השתא משמע את היין שנוטל לעצמו:

וחלקו בכל מקום שהוא. כלומר צריך לו לחבר לחוש לחלקו המבורר לו מן השמים בכל מקום שהוא דשמא כולו ביד חברו עם הארץ או מעורב חציו תוך חלק שנוטלו וחציו תוך חלק חברו עם הארץ ומעשרו ובגמרא מפרש היכי מעשר ליה אי דמאי אי ודאי:

טעמא דב"ה. דלא חיישי שיעכבם במעטן עד שיוכשרו דתנן פ"ט דטהרות זיתים מאימתי מקבלין טומאה משיזועו זיעת המעטן כדברי ב"ש אמר ר"ש שיעור זיעה ג' ימים וב"ה אומרים משיתחברו ג' זה בצד זה:

דרך בני אדם לאכול זיתיהם עטונין. מפ' בסמוך זיתיהן מועטין ואפילו נתונין במעטן כלומר בעוד שלא הוכשרו דהיינו לב"ה קודם שיתחברו זו בזו דלא שהי לעשותן שמן:

וכן דרך בני אדם. קושיא היא וכי דרך בני אדם כן והלא כשהכניסום למעטן לעשותן שמן הוא:

ומשני ע"י עילה. מועטת התירו ב"ה ואזלי לטעמייהו דשרו ע"י עילה:

דתנינן. במסכת שביעית פרק בנות שוח:

לא ימכור לו אדם פרה החורשת. לחשוד על השביעית לא ימכור לו החבר בשנת השמטה פרה המלומדת לחרוש משום ולפני עור לא תתן מכשול:

מיכוס תורתא דידיה. וכי דרך בני אדם לשחוט פרה החורשת המלומדת אצלו: ושוין ב"ש וב"ה:

שבלין לעסתו. שהוא דבר מועט:

משום כדי חייו. אע"ג דגורם טומאה לחלה:

ובזיתים. אע"ג דהם מועטין הוא דפליגי ב"ש וב"ה מקילין כיון דמועטין נינהו:

גדיש של חטים. דבר מרובה:

עבט של ענבים. פי' רש"י ז"ל בפ' איזהו נשך כלי גדול שצוברין בו הענבים לפני דריכה והן מתחממין ומתבשלין להוציא יינן יפה יפה:

מעטן. כלי גדול שצוברין בו זיתים כדי שיתחממו ויתבשל שמנן לתוכו ויהא נוח להוציאו בבית הבד ומוהל זב מהן שם והוא צלול כמים ולאחר שעמדו ימים ונדחקו זה עם זה ונתחברו כי ההיא דתנן עד שיתחברו ג' זה עם זה חוזר מוהל לזוב מהן והוא קרוב להיות שמן וקמ"ל דאע"ג דב"ה סברי דאין מוהל קרוי משקה להכשיר אלא האי שני שקרוי בפי חבית דבתר איצצא אפ"ה מודי לב"ש מכי הזיעו זיעת מעטן דאסור למכרן ואע"ג דעבט וגדיש לא נגמרה מלאכתן מודו דאסור למכרן אלא לחבר משום חומרא דלא שייך כולי האי להקל ולומר דרך בני אדם לאכלן כך כך מפרש ר' יוחנן הברייתא הזו ולקמו מפ' לה ואזיל:

ועבט של ענבים לאו תורה היא. קושיא היא דהא משקה היוצא מן הענבים מיד מכשיר כדאמריק בפ"ק דפסחים מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה וכו' וכי היכי דטעמא דעבט משום הכשר טומאה מדאורייתא ה"נ מעטן:

כשם שאמרו קטן חומרין. בפ"ק דחולין מסקינן דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין להן מדרבנן יש להן דחומרא בעלמא הוא דאמור דחשיב מעשה אבל מדאורייתא לא חשיב מעשה כדמפ' התם:

מעטן של זיתים חומרין. גבי מתני' בפ"ע דטהרות הוה קאי:

ר' יונה בש"ר ירמיה. קושיא אחרת מקשה ר' יונה לר' יוחנן:

מה פליגין בחבורין. ע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה בפ"ט דטהרות אלא דמר לא בעי חבור ומר בעי חבור אבל כי איכא חבור דכ"ע מודו דמוכשרין ואמאי מודו והא אית ליה לר' יוחנן דמעטן חומרא:

לפי שבכל מקום נשוך. הוא דהוי חבור כגון לענין חלה דתנן בכרק קמא דחלה ומצטרפין זה עם זה ובפרק בתרא תנן החטים אינן מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין ורמינן להו אהדדי ומשני להו הכי כאן בנשוך כאן בבלול ופי' כשכל הקמחין נילושו ביחד בתערובת מצטרפין כל ה' מיני דגן אבל כשכל מין בפני עצמו נעשה עיסה בפני עצמה ואח"כ נישוכו כלומר שתחב קצותן זה עם זה וחיברן כל כך בענין שכשיבא להפרידן מתדבק קצת מזה לזה דזהו לשון נשיכה כדאיתא התם אז אין מצטרף אלא כוסמין עם החטים ואי הוו מעוכין דהיינו חיבור בעלמא אין מצטרפין ולא הוי חיבור וכן לענין טבול יום לב"ש מיהא הוי חיבור כדתנן התם:

וכאן אפילו מעוך הוי חיבור. כדאמרינן לעיל וב"ה אומרים משיתחברו ג' זה לזה סגי משמע דהכשרן מדאורייתא:

קם ר' יונה עם ר' ירמיה. עמד עמו לשאול לו טעם דמאן תנא דאמר דההוא מוהל הוי משקה מדאורייתא:

אין מני. אם ממני תשמע:

אפילו הוכשרו והן חומרין. כלומר אפילו ההוא חיבור לאו דהוכשרו מדאורייתא אלא מדרבנן דחומרא הוא דאחמירו:

והא תני ושוין שאין מוכרין וכו'. ומשמע דטעמא דהאי כטעמא דהאי וכי היכי דמשקה דענבים מדאורייתא ה"נ מעטן דזיתים מדאורייתא:

מאי כדון. כלומר עכשיו שאתה מכריח לומר דהוא מדאורייתא מי הוא ששנאה:

ומשני תפתר כר"מ. דר"מ אמר המוהל כמשקה. נראה בעיני דהיינו הא דתנן בפרק בתרא דמכשירין דקתני התם המוהל כשמן שאין המוהל יוצא מידי שמן והיינו ההוא דבתר איצצא וכן פי' התוס' בפרק קמא דשבת:

ר"מ אומר. אע"פ שאין עמו שמן והיינו ראשון וא"כ שני דהיינו בתר איצצא ס"ל לר"מ דמכשיר מדאורייתא והך ברייתא ר"מ שנאה:

אלא למעשר. דכל מידי דהוי דמאי אין מוכרין לע"ה אלא לחבר ומאי רבותייהו דזיתים שעלולין לקבל טומאה אלא דוקא לעושה בטהרה:

כאן שנינו שהכשר נקרא צנוע. דבפרק בתרא דברכות אמרינן ההוא ספדנא דנחית קמיה דרב נחמן אמר האי צנוע באורחותיו הוה א"ל רב נחמן את עיילת בהדיה לבית הכסא וידעת אי צנוע אי לא דתנינן אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבית הכסא והכא משמע דלכשר קורין צנוע:

דר"מ היא. בפ' אלו דברים מתעשרין:

לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד. סיטון משפיע למכור במדה גסה ודרכו לקנות פירות מרובין ומוכרן לחנוונים ולא הצריכוהו לעשר אבל בעל הבית אפילו מוכר במדה גסה לא מצי למכור והכא מדה גסה הויא ובעל הבית הוא דהוי ומשום דשמא חלקו המבורר לו נפל ביד חברו והוי כמוכרו לו וחוטא הוא ומשו"ה תנן מעשר חלק דנטל חברו והא וחשיב ליה כמוכר דמאי אע"ג דהכא ודאי הוא משום שהוא ספק מוכר דשמא חלקו לידו נפל ואין כאן מוכר ואין ידוע אם מוכר טבל אם לאו והתם נמי ר"מ דאסר לבעל הבית למכור דמאי ואפילו בגסה ספק מוכר טבל הוא וכן דעת רבנו שמשון ז"ל:

הוא פתר לה. ר' אלעזר:

מעשר את שלו ודאי. מה שנפל בידו של חבר מעשר ודאי דבין הוא שלו בין של חברו ודאי טבל הוא:

וחלקו בכל מקום שהוא דמאי. וחלקו שמא נופל כולו לע"ה שאינו מעשר:

בכל מקום שהוא. מעשרו דמאי כלומר כדין דמאי דהמעשרות שלו חוץ מתרומת מעשר דאולי ע"ה יעשר ור' אלעזר ם"ל דמתני' יחידאה היא דלרבנן דאמרי דבעל הבית בגסה שרי נמכור דמאי אין צריך עוד להפריש משום חששת חלקו בכל מקום שהוא:

ר' יונה בעי מוכר ודאי ומתקן דמאי. מקשה אדר' אלעזר דהא דאפילו כר' מאיר לא מיתרצא וכל שכן לרבנן דעל כרחך לא שרו רבנן לבית הלל למכור בגסה אלא משום תקנתא דלוקחין שמרויחין ומוצאין מזונות אבל הכא כיון דכרם הוה לו למעשר בעצמו ולעם הארץ בעצמו דכרמיהם קתני כרם לזה וכרם לזה דלא קתני כרמם ומה לו למעשר להתחבר פירותיו עמו בגת אחד ובודאי דהכא רבנן מודו לר' מאיר וכיון דמוכר טבל ודאי הוא ולא ספק מוכר כדקאמר ר' אלעזר ונראה דמתכוין למכור טבל ולקנות טבל הוי דכיון דמופרש היה ובא להתחבר מה שלא היה מוכרח מוכר ודאי הוי דבשעה שאתה אומר דמחליף הוי צריך לומר ע"כ דמוכר טבל הוא דהוי דהיינו מוכר היינו מחליף ואם כן מוכר ולוקח איכא ואתה אומר דיתקן דמאי מה שמוכר:

ומסיק לה ר' יונה אליבא דר' יוחנן דאין כדקאמרת דהמעשר מעשר את שלו ודאי דמה שאוכל המעשר שמכניס לביתו כגון אם הכניס מאתים לוגין מפריש כל תרומה ומעשרות הנוגעין להם כדין טבלים:

וחלקו בכל מקום שהוא. נופל ביד עם הארץ בין אם ימכרנו לאחרים בין אם העם הארץ ישתנו אע"פ שהמעשר החליפו ומכרו טבל חוזר דמאי מדינא ולא החמירו עליו חכמים יותר דקי"ל דמן התורה אינו חייב אלא הזורע גופיה שישתנו דדרשינן ואכלת ולא מוכר כדאיתא בפרק קמא דפאה ובפרק הפועלים אם כן כמו דמאי הוא ביד עם הארץ דמן התורה פטור:

וחצי חלקו וכו'. ועוד טעם אחר להקל דקי"ל יש בילה לגבי יין ושמן כדאמר בפרק קמא דראש השנה ואיתא בפרק ב' דשביעית וכיון דיש בילה צריך לומר בודאי דחצי חלקו של ין הנופל ביד עם הארץ הוא של מעשר ותו לא דחצי חלקו שלו בעצמו נפל לו ולא נפל לו מכרמו של מעשר כי אם מאה לוגין בלבד דהא קי"ל יש בילה וכפי החשבון נבלל ודאי וא"כ לא היה לנו לקונסו למעשר כי אם מאה לוגין שנפלו ליד עם הארץ דמאה האחרים דידיה גופיה נינהו וטופיינא בקנסא דיינינן ליה הילכך סגי ליה בהאי קנסא והיינו דאמרינן דמאתים לוגין יפריש עליהם כדין דמאי:

כי ההיא דא"ר יוחנן דברי הכל וכו'. בפ' מאכילין גבי מתני' דהרוצה לחזום עלה ירק פליג התם ר' יוחנן עליה דר' אלעזר דר' אלעזר מוקי לה כר"מ כי הכא ור' יוחנן מוקי לה אפילו כרבנן כן נ"ל פי' סוגיא זו כפי השרשים האלו ואין נ"ל לפ' דס"ל לר' יונה דלא יעשר דמאי מחלק הנופל לע"ה אלא חצי חלקו דכי אמרינן וחצי חלקו וכו' היינו שבא לגמור תשלום התירוץ וכדפרישית אבל לא שיאמר שלא יעשר אלא חצי דהוה ליה חוטא נשכר שמחליף טבל ומוכר טבל הוא דהוי והרמב"ם ז"ל לקח לו כל כך השורש של בילה ביסוד חזק עד שפסק דאין לו להפריש על חלקו של ע"ה אלא ק' לבד ומעשרן דמאי וז"ל פ"ט דהי' מעשר שנים שבצרו כרמיהם לתוך גת א' והא' מהם אינו נאמן על המעשרות אע"פ שעישר הנאמן על חלקו שלקח כשהוא נוטל חלקו מן היין חייב להפריש מעשר דמאי על חלק ע"ה כיצד היה לו מחצה יין הגת ונוטל בחציו מאתים לוג יין הרי זה מפריש ממנו לוג א' לתרומת מעשר ועשר מעשר שני כנגד המאה לוג שהרי הפריש המעשר של ודאי תחלה על חצי כל מה שדרכו בגת ע"כ. ונר' שהיה מפ' וחצי חלקו הוא פי' לחלקו בכל מקום שהוא דמאי ולכך לא כתב בענין ספק דמאי אלא תקנה בחציו וגירסת ספרינו מחוורת והיא גירסת רבנו שמשון ז"ל וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל או שרצה לקצר כדרכו כי בכלל דבריו הענין שפירשתי:

שנים שקבלו שדה באריסות. למחצה לשליש ולרביע:

או שירשו. את אביהן הקרקע:

או שנשתתפו. שקנו הקרקע בשותפות. ונראה לי לפרשה דבשניהם חברים עסקינן ומשום דאמרינן אין מוכרין טבל אלא לחבר ולצורך אשמעינן דמחליף ממינא למינא נמי אסור ואפילו התנו בתחלה דמעקרא תקנתא דרבנן וי"מ דבא' חבר וא' ע"ה עסקינן וארישא סמיך א' מעשר וא' אינו מעשר:

טול אתה חטים שבמקום פלוני וכו'. ולא אמרינן מחליף הוא ומוכר טבל הוא ומדלא תלי טעמא בהתנו מעיקרא משמע דממינא למינא אפילו התנו מעיקרא אסור ובמינא גופיה אפילו לא התנו מתחלה אלא בשעת לקיטת הפירות שרי וא"כ קשיא רישא לסיפא דנימא ה"נ אין ברירה ומוכר טבל הוא וי"ל דלעיל בצרו הכל לגת אחת ונתערב הכל למקום אחד אבל הכא לא נתערב חלקו והראב"ד ז"ל תירץ דברישא חטא שלא היה לו להתערב בגת א' שהרי לא היה לו שותפות עמו בכרם דהא כרמיהם קתני ולא קתני כרמם משמע דלזה יש לו כרם ולזה יש לו כרם ומה לזה שיתערבו פירותיו עמו אבל בסיפא לא חטא כלל דבשדה א' הן שותפין בירושה או באריסות ואם התנו מתחלה מיירי אתי שפיר:

אבל לא יאמר לו וכו'. דמחליף טבל בטבל הוא:

טול אתה חטים שבמקום פלוני. שיודע בהם שהוכשרו כן פי' רש"י ז"ל ואינו כן כדלקמן אלא חטים שבמקום פלוני שאינו יודע אם הוכשרו אם לאו ואני חטים שבמקום פלוני שיודע שלא הוכשרו דחד מינא הוא אמרינן יש ברירה ואלו חלקו של זה ואלו חלקו של זה ולא החליף לו חבר לע"ה חלקו שבטמא בשביל חלקו שבטהור אבל בשני מינין אין לומר ברירה דכשמת אביהן נפל חלק לזה וחלק לזה בכל המינין ונמצא חבר זה מחליפה לו ועובר בלפני עור לא תתן מכשול ובפ' חומר בקודש אמרינן ותני עלה שורף הלח דאביו ע"ה טימאו ומניח את היבש והני בבי לדעת הראב"ד ז"ל דמיין להדדי וצריכי דאי תנא רישא הוה אמינא התם שאני שלא יחליף עמו שלא יאכיל לו טבל אבל סיפא דלענין הכשר הוא אמינא סוף סוף מאי מהני ליה לתת לו שאינו מוכשר דהא ע"ה כזב חשבינן ליה ולסוף מטמא להו לפירות ולישתרי לחבר ליטול שאינו מוכשר קמ"ל ואי תני סיפא הוה אמינא הכא גבי טומאה משום דלא זהיר בה ע"ה שרינן חטים וחטים אבל לענין טבל דמאכילו הוה אמינא נגזור חטין וחטין אטו חטין ושעורים קמ"ל ועוד צריכותא אחריתי דאי תנא רישא הוא אמינא דכיון דשניהם עבדו הקרקע לא מצי א"ל טול אתה חטים ואני שעורים ולא גמר ומקני ליה אבל סיפא דירשו החטים והשעורים נימא דגמר ומקני ליה ואי תנא סיפא הוה אמינא הכא הוא דיכול לומר לו טול חטים וכו' משום דגמר ומקני אבל רישא דלא גמר ומקני אפילו חטים וחטים נמי לא קמ"ל:

כטבל וכמעושר מעורבין זה בזה. בפ' השולח מייתי לה וגריס התם ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות ומוקי לה התם בסוריא כדתניא הכא ופי' רש"י ז"ל התם טבל וחולין מעורבין אין לך כל חטה וחטה שאין חצייה טבל וחצייה חולין שחלק הגוי פטור דשם יש לו כח ביד הגוי להפקיע קדושתה ואף לאחר שחלקו התבואה הלוקח מן הגוי צריך לעשר וישראל צריך לעשר את שלו מיניה וביה ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו מפני שמפריש מן הפיטור על החיוב ומן החיוב על הפיטור אבל כי מעשר מיניה וביה מעשר שלם נמצא מעשר מן החייב שבו על החייב שבו ומן הפיטור שבו על הפיטור שבו ע"כ. ומה שכתב הרב דאין מעשר מטבל גמור עליו אדרבא מטבל גמור מרויח דאין מוציא אלא לפי חשבון אבל כי מפריש מיניה וביה מפסיד וצריך להפריש אף מן החולין כדי תרומה ותרומת מעשר שבטבל כדאיתא לקמן ובתוספתא לעיל ובפרק ראשית הגז האריך הרב הגדול מאור הגולה להוכיח דברים שפי' כאן והודה שם דהתוספתא חולקת עליו ובפרק בתרא יתבאר זה בס"ד:

של ישראל חייב. לאחר שחלקו הוי של ישראל טבל גמור ומעשר ממנו על אחר ומאחר עליו דסבירא ליה לר' שמעון בן גמליאל דיש ברירה ושל גוי פטור לגמרי:

כשחלקו שדה בקמותיה. הוא דאמרינן יש ברירה:

אבל אם חלקו גדיש. דהיינו העומרים מקובצין במקום א' במקום דישה כולהו מודו דאין ברירה:

מה בין גדיש ומה בין עומרין. ואמאי נקט ר' יונה עומרים ולא נקט גדיש כדנקט ר' ייסא:

ומשני בקוצר כל שהוא ומניח לפניו. שלא הזיזום ממקום קצירתן אלא קוצר ומניח כל מה שהוא קוצר לפניו וקודם שהוליכום למקום דישה שם באו לחלוק דלר' ייסא אכתי יש ברירה וחשבינן להו כאילו הן מחוברין וכאילו השדה בקמותיה ולר' יונה אין ברירה דאין ברירה אלא במחובר דלא שייך למימר החליפו ונתערב חלקם:

קנו על מנת לחלוק. מעיקרא יהיב דעתיה שלא יהא חלקו מעורב ואמרינן יש ברירה וזה חלקו המגיע לו משעה ראשונה:

האחין השותפין. הדינין ששנינו גבי האחין השותפין דהיינו מתני' דפרק קמא דשקלים דתנן השותפין כשחייבין כקולבון פטורין ממעשר בהמה ומוקי לה התם כשחלקו והדר נשתתפו ואמר עלה ר' יוחנן דאפילו חלקו גדיים כנגד גדיים לקוחות חשיבי ופטירי ממעשר בהמה והא התם דקנו על מנת לחלוק הם ואפ"ה תנן דאין ברירה כר' דפליג עליה דרשב"ג ולקוחית הן ולאו יורשין הילכך פטורין ממעשר בהמה:

יכול לומר לו טול אתה ע"ז ואני אטול מעות. ואע"ג דדמי לטול שעורים ואני חטים שרי. וטעמא מפ' בפ"ק דקידושין דירושת גר את אביו גוי הוי מדרבנן דאין מתיחס הבן אחר הגוי וכקטן שנולד דמי ותקנתא הוא דעבוד רבנן שמא יחזור לסורו משום ממונו ולהכי לא מפליג לעיל גבי חבר וע"ה שירשו את אביהן ע"ה בין עד שבאו לרשותו ללא באו לרשותו דהתם ירושה דאורייתא היא וכולהו חשיבי כבאו לרשותו דבכל הנכסים אית ליה בהו פלגא ולקמן מפ' דדוקא ירשו אבל לקחו ע"ז ויין נסך ומעות ופירות בשותפות לא דקנה אותן בכסף וכבאו לרשותו דמי דאין ברירה:

ואם משבאו לרשות הגר דכבר זכה בהן במשיכה.

אסור. להחליפו דקא מיתהני מאיסורי הנאה:

משל ארץ ישראל הן. שעיירות של סוריא של גויים הן ואינו חייב לעשר ויש קנין לגוי בסוריא לכ"ע להפקיע מידי מעשר כדאמרינן בפרק השולח מה שאין כן בא"י:

חייב לעשר. דעד א' נאמן באיסורין:

מעושרין הן נאמן. ואפילו הוי ע"ה במגו שהיה יכול לומר מסוריא הן ופטורין הן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

משלי הן. והוא ישראל ומיחייבי במעשר מדבריהם דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש כדאיתא בספ"ק דע"ז:

מעושרין הן נאמן. במגו שהיה יכול לומר משדות גוים של סוריא הן:

ואם ידוע הוא שיש לו שדה בסוריא חייב לעשר. אע"ג דלא קאמר שלי דחזקתו משדהו הביאם ומשו"ה חייב הלוקח ממנו לעשר ואפילו אמר מעושרין הן דהא ע"ה לא מהימנינן ליה והכא לא מהימן משום מגו דהוה מגו במקום עדים וכיוצא בה שנינו בפרק ב' דכתובות כן נראה בעיני לפרש משנה זו:

טול אתה יין נסך וע"ז. כדמפ' טעמא לקמן דקנה אותן בכסף וכבאו לרשותו דמי מה שאין כן בירושה דמדרבנן וכדפרישית:

עשוי כמין דלופקי. פירש בערוך כלי עץ שמניחין בו כלי היין כוסות ואשישות ויש צלם עשוי שתולין בידו וברגליו ובאזניו כלי היין ושרי דהא מן המבוזין הוא ותניא בפרק כל הצלמים שעל המכובדין אסורין ושעל המבוזין מותרין ושעל היורות ושעל הקומקומוסין וכו' ואף על גב דהכא לא מיחזי מחליף ממינא למינא דהא צלם וצלם הוא אפילו הכא אסור כיון דקנו וכטעמא דאמרן:

ויאות. יפה אתה אומר דאף בזה אסור:

טול אתה את המוכשרין. דאף על גב דהני והני חד מינא כיון דאלו מוכשרין ונטמאו שהרי אביהן עם הארץ היה ואינו נאמן על פירות שהוכשרו לומר טהורין הן דודאי נטמאו כדאיתא לעיל פ' ואלו דברים מתעשרין והללו הן טהורין מחליף הוא ואסור והכא נמי כהאי גוונא:

טול אתה ע"ז ואני מעות. ומ"ש הכא דאסור:

ומשני לה כדאמרן לעיל:

דמי ע"ז הוליך לים המלח. שלקח אחיו ע"ז והוא מעות ודמים כנגד הע"ז הוליך לים המלך:

דמי חלקו של ע"ז. לא כל דמי הע"ז אלא חצייה והיינו שאמר בדעתו שיחלקו הצלם לחצאין והחצי שמגיע לחלקו שהחליף במעות הוליך:

ע"ז עצמה הוליך. ופרע לאחיו כנגדה מעות בשביל לעקור ע"ז מבית אביו:

ע"ה שאמר לחבר וכו'. מדקתני סיפא זו שלי וזו של חברי ונתערבו חייב לעשר מכלל דמיירי שלקח א' לעצמו ואחרת לעם הארץ אלא דרישא לקח סתם ובסיפא פירש ומפ' בגמ' דתנא דמתני' ר' יוסי היא ומפ' בפרק בכל מערבין דפליגי רבנן עליה דר' יוסי ואמרי צריך לעשר והיינו תנאים בני סיעתו דר' יהודה דגמ' דהכא דפליג עליה דר' יוסי ומפרש התם דבהכי פליגי דר' יוסי סבר יש ברירה ור' יהודה סבר אין ברירה ופירש"י ז"ל ע"ה שאמר לחבר שראה דהיה החבר הולך לשוק ליקח לו ירק לעצמו ואמר ליה עם הארץ קח גם לי אגודת ירק אין צריך לעשר החבר דמאי אותה שנותן לעם הארץ אע"פ שלקח שלו ושל ע"ה סתם ולא פירש כשקנאן זו שלי וזו לעם הארץ והוא מעם הארץ לקחן יש ברירה לומר כשנותנה לעם הארץ שזו היא שלצורכו לקח ואין חבר זה מוכרה לו ור' יהודה סבר צריך לעשר משום דסבירא ליה אין ברירה ויש לומר זו שנותן לעם הארץ לצורך עצמו לקחה והוא חוזר ומחליפה לעם הארץ ומוכרה לו והיינו משום דסבירא ליה לבעלי הגמ' דהתם דכולי עלמא לא פליגי דודאי זכה הע"ה בככר וכאילו אתיא לידיה היא ומשום הכי פליגי אי חשיב מחליפה ומוכרה לו או לא ותלמודא דהכא לא ם"ל הכי ובגמ' יתבאר בס"ד:

גלוסקין. ככר של לחם:

ואם אמר זו שלי וזו של חברי. בגמ' אפרש:

תמן תנינן. בפרק בתרא דמס' פאה:

נאמנין על הלקט וכו'. עניים עמי הארץ שאמרו פירות אלו של לקט שכחה ופאה הן נאמנין ופטורין הלוקחין מהן מלעשר כדתנן בפ"ק דמס' חלה:

נאמנין בשעתן. דהיינו כל זמן הגרנות שהלקט והשכחה והפיאה מצויין בשעתן אין שלא בשעתן לא וטעמא כדקתני סיפא אין נאמנין אלא על דבר וכו' והכי נמי אין דרך בני אדם להביא פירות ארץ ישראל מעושרין לסוריא:

ומשני תמן שתיקתו חייב. דסתמא דגריסים לא הוו דלקט והרי הן אסורין וכי אמר דמעושרין הן לא מהימן כדתניא בתוספתא היה מוכר פירות בשביעית ואמר של ערב שביעית הן חייבין במעשר וחייבין בביעור פי' דסתמן הן דשביעית שפטורין מן המעשרות וחייבין בביעור ואיהו אמר של ערב שביעית וחייבין במעשרות ולא מהימן להפקיען מביעור ושדינן עלייהו תרי חומרי:

ברם הכא שתיקתו פטור. דסוריא רובה אינה חייבת במעשרות כדפרישית והכי תניא בתוספתא חזקת בעלי בתים שבסוריא אין מפרישין עליהן דמאי וכי אמר מעושרין הן נאמן לאקולי:

ותני את ששתיקתו פטורה נאמן להחמיר לפיכך פירושו להקל נאמן. סיפא דתוספתא דההיא דלעיל היא והכי תניא לה היה מוכר פירות במוצאי שביעית ואמר של שביעית הן אינן פטורין ממעשר ומביעור שכל דבר ששתיקתו פטורה נאמן להחמיר לפיכך פירושו להקל פטור ע"כ. פי' כגון של שנת שביעית הן ומן כזיב הן שלא כבשוה עולי מצרים:

שהיה צווח כדי שיקנו ממנו לפי שראה שקונין מאחרים ולקמן בעי צווח לפי תומו שהיה הגוי סח עם חברו עסקיו וצווח בקול רם מעניני שדהו וכרמו כגון אלו הפירות הם מהכרם שאמרתי לך שעתה חרשתי אותו ונטעתי אותו:

פירות עזק הן. מפרדס מעוזק וגדר סביב לו לשמרו והיא שנת שביעית והוה לן למיסרינהו דתניא בתורת כהנים את ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המובקר ורש"י ז"ל פירש דהאי עזק שם עיר שבארץ ישראל ופירותיה משובחין ואם היה גוי זה בחוץ לארץ והיה משבחן ואמר מעזקה הבאתים אין חוששין לומר אמת דבריו ושל נטיעה אילן בחור הן משובחין מפירות אילן זקן:

אינו נאמן. דלא נתכוון אלא להשביח מקחו והכי מסיים לה התם בפרק בתרא דיבמות:

מגוי פלוני הבאתים. וידעינן ודאי ששדותיו ערלה:

הדא דתימר כותי כגוי. כלומר הא דקי"ל כותי כגוי בפרק קמא דחולין מי אמרינן היינו לענין שאינו נאמן באיסורין להקל כגון מצה ושחיטה ויין נסך אבל לאסור כגון הך דשמעתין של ערלה הן מי הוי נאמן לרבנן או דילמא כגוי לכל דבר אמרינן:

כישראל לכל דבר. אמרינן כר' שמעון בן גמליאל והכי איתא בפרק קמא דחולין ובפ"ק דגיטין ובפ' בתרא דקידושין והיינו היכא דאחזוק בה והכי איתא נמי לעיל בפרק מאכילין וקי"ל כר' בהא דדמות יונה מצאו להן והתם נמי אמרינן כגוים גמורים לכל דבריהם הילכך לא מהימני בין לקולא בין לחומרא:

רוב מכנסו משלו. שיהא רוב ממכרו משדהו אז חייב הלוקח לעשר אע"ג דלא קאמר שלי שחזקתו שמשדהו הביאם וכן פי' הרמב"ם ז"ל פרק י"ב דהלכות מעשר:

שהיה לו אריס בסוריא. ישראל שהיה לו קרקע בסוריא והוריד לה אריס שהוא עם הארץ למחצה ולשליש וכו':

ושלח לו האריס פירות ואמר ליה מעושרין הן הרי אלו מעושרין. משום דסוריא דרבנן הקלו ופסק הרמב"ם ז"ל זה הדין פרק ראשון דהלכות תרומות:

הלוקח סתם. שלא פירש החבר זו לי וזו לחברי. במה אנן קיימין. במאי עסקינן דאע"ג דקתני הלוקח סתם מכל מקום אם א"ל צא ולקח לי שלוחו הוא דהוי דכיון דעם הארץ העיר לבו של חבר לצאת לשוק ולקנות מסתברא כיון דיצא מיד שלוחו הוא דהוי וכיון דשלוחו הוא ומהימן ליה ומאי דיהיב ליה ההיא גופה הוא דהויא דידיה דעם הארץ משעה ראשונה וליכא חליפין כלל ומאי טעמא דר' יהודה:

ואי אמר ליה צא ולקח לך. כלומר אם תרצה לצאת לשוק יהא לעצמך א"נ אין כאן שליח כלל וכשלקח אע"פ שלקח שתים ודאי דלא לקח החבר אלא לעצמו וכי נמלך עם הארץ ושקיל חדא מינייהו דישרה אחת בעיניו ודאי דדידיה דחבר יהיב ליה ומוכר דמאי לעם הארץ הוא ומאי טעמא דר' יוסי:

ומשני בסתם. שלא אמר ליה צא ולקח לי ולא קח לך אלא החבר מעצמו היה הולך לשוק ליקח לו ירק או גלוסקין לעצמו ואמר לו עם הארץ קח גם לי כמו שכתב רש"י ז"ל ונתן לו מעות והוא לקח סתם ופליגי תנאי אי הפלטר מזכה לעם הארץ הככר או החבר:

ר' יוסי. סבר פלטר הוא דמזכה לעם הארץ שהוא בעל המעות ואע"ג דפלטר לא ידע מי הוא מכל מקום דעתו לזכות הככר לבעל המעות ולא לחבר דהוא הנותן וא"כ אין כאן יד דמקבל הככר ושליח אין כאן דלא יצא לקנות אלא בשביל עצמו הילכך לא זכה העם הארץ בככר כלל ובשעתא דאתיא לידיה הוא דזכי בה דוקא:

ור' יהודה. ם"ל הפלטר נתכוון לזכות ללוקח ואפילו אם המעות אינם שלו ואפילו בהקפה נמי הילכך כי שקיל חבר מידא דפלטר דידיה שקיל ולבסוף מוכר הוי לעם הארץ אבל אם אמר זו שלי וזו של חברי הנה החבר מזכה לי וזכה עם הארץ בה כיון דזכין לאדם שלא בפניו ואם נתערבו חייב לעשר דמחליף גמור הוי ואפילו הם ק' הנהו דעם הארץ ואיכא למימר חדא דחבר בטילא ברובא אפ"ה חייב לעשר דקי"ל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף וכו' זהו ע"ד בפי' סוגיא זו. וראיתי להרמב"ם ז"ל דאין דרכו דרך הגמ' וגם ר"ש ז"ל לא פי' בזה כלום:

אם נתן לו א' יתרה. בתוספתא מיתנייא גבי חמשה שאמרו לא' צא והבא לנו עשרה גלוסקיות ופליגי תנאי היכא שנתן לו במתנה המוכר ללוקח א' או שנים למי היא המתנה:

ה"ג בספרים שלנו כאן על ידי מעותיו של זה ועל ידי רגליו של זה שניהם חולקין. וכך פירושה שאני הכא דשני דברים גורמים המתנה א' שבא זה ברגליו להמציא לו המעות של הרווחה והוי כמו סרסור רבים ורגליו דלוקח חשיבי למוכר והמתנה שלו והב' המעות הללו סבה לפתוח לבו למתנה וא"כ הויא דבעל המעות לכך הוי של שניהן אבל רישא דלא לקח אלא לא' אין כאן מציאת חן לסרסור ור"ש ז"ל גורס גירסא אחרת דמשני מעות של זה ורגלים של זה ופירש הרב ז"ל כלומר שאמר הלוקח למוכר אני שלוחו של פלוני ולכך פטור מלעשר ע"כ וגרסתנו נכונה יותר:

אם החליף את המעה. לפי שמרויח בפרוטות ולא נתן אותה מעה עצמה של ע"ה צריך לעשר דקם ליה ברשותיה דחבר כדמפרש ואזיל:

והחליפן ואבדו חייב באחריותן. אפילו החליפן בשוגג שלא נתכוון לשליחות יד דומיא דמתני' דאילו לקחן והוציאן והניח אחרים במקומן היינו שליחות יד ממש וכן פירש הרא"ש ז"ל:

חייב באחריותן. ואפילו נאנסו דקמו ליה ברשותיה:

ובמחלק בידיו. לאו אנתערבו קאי אלא אשמעינן דמחלק בידיו נמי חייב ואפילו בלא נתערבו ובלא החליף את המעה נמי חייב לעשר את שתיהם וכדמוקי לה ר' אלעזר בשנטל חלקו לבסוף דהוי כמזבין ליה ותרתי בעינן כדמפרש ר' יונה:

אבל חלק בידו ולא אמר זו לי וזו לחברי. ונטל חלקו תחלה א"כ לאו נתערבו הוי דהא עיניו נתן בה אינו מעשר אלא על שלו דלא מזבין ולא מידי דהך דפיישא ממילא שקיל לה עם הארץ:

לא חילק בידיו וכו'. דלא מיזבן ליה ולא מידי אלא דעם הארץ שקל מנפשיה ולא איהו פלג ליה:

לפועליו. עמי הארץ או גוים:

לא משום שביעית. שמא יקחו בו פירות שביעית ואיכא משום פורע חובו מדמי שביעית וגרסינן בפרק בתרא דע"ז דאסור הכא ליכא למיחש שכבר פרע לו הדינר ואין שום חוב מוטל עליו לפרוע והן שאכלו האיסור:

ולא משום מעשר. אם עמי הארץ הן ולקחו שאינו מעושר ונמצא זה מאכילן הכא שרי דהא איהו לא ספי ליה מידי ולר"ת ז"ל דאמר דכל מעשר השנוי גבי שביעית מעשר שני הוא נפרש לה דקאי האי גברא בירושלם ונותן לו החנווני פירות מ"ש דשריין דבגברא אחרינא איכא משום פורע חובו ממ"ש:

ולא משום יין נסך. אם הן גוים ונמצא מאכילן יין נסך דמזונותיהן עליו ונהנה מיין נסך הכא שרי:

אבל אם אמר צא וקח וכו'. ואני פורע בשבילך וכדמפרשי לה אמוראי:

נעשה החנווני שלוחו של בעל הבית לזכות לפועל. ושליחותיה דבעה"ב קא עביד וחשיב דאיהו ספי להו בידים:

פועל זכה לבעה"ב. הפועל שלוחו של בעל הבית:

היה החנוני חרש על דעתיה דר' זעירא. דקאמר דחנוני שלוחו של בעה"ב כשהחנוני חרש הוי כמו קטן ואין שליחותו כלום ומפטר בעה"ב וליכא איסורא גביה אבל לר' הילא דפועל הוא שליח אסור:

וחושש. וה"ה דהוה מצי למימר איפכא כגון שהפועל חרש דלר' אילא אינו חושש ולר' זעירא חושש וחדא מינייהו נקט. ובפרק בתרא דעבודה זרה שקלינן וטרינן בהך ברייתא טובא:

ה"ג לא יאמר אדם לחברו. ובפרק בתרא דע"ז גרם בהך ברייתא לגוי ובתוספתא גרס לשניהן:

לאוצר. ממונה של אוצרות יין למלך או לשלטון העיר, ואית דגרס לעוצר לשון שלטון כמו זה יעצור בעמי ופי' הרמב"ם ז"ל בפי"ג דהי' מאכלות אסורות מלך שהיה מחלק יינו לעם ויקבלוהו עליהם אנשי העיר בכך וכך מעות אל יאמר אדם לגוי הילך מאתים זוז וקבל עליך אחריותי במקומי וקח היין שכתבו עלי לאחריותך ותמכור היין כרצונך ותפרע למלך דכיון דקאמר על ידי או תחתי הוי שלוחו ושכירו הוא ורוצה בקיומו ואסור כדאיתא בפ' בתרא דע"ז וק' לזה הפי' דבתוספתא קתני לא יאמר ישראל לגוי ולכותי ולמי שאינו נאמן על המעשרות הילך ק"ק זוז ופול תחתי וכו' ועוד דלא יתיישב פי' אלא ביין דאיסורי הנאה הוא ועוד דבסיפא קתני וכן לא יאמר אדם לחברו הילך ק"ק זוז ופול תחתי לאומנות והתם בישראל קמיירי אלא הנכון לפ' ישראל שאמר לע"ה אהובו טול לך ק"ק זוז וקנה חטים ופרנסתו של מלך או של שלטון לחדש זה או לשבת זו על ידי או תחתי ותן לאוצר של המלך ולשון שקול הוא כלומר שקול עצמך וצמצם בהוצאה לקנות בזול דברים הצריכים ואם תותיר יהא העודף לעצמך שהמלך יש לו מס על העם לתת לו כל א' כפי יכלתו יש לחדש ויש לשבת ונותן לו יושב העיר יין וחטה ומה שצריך וע"ה אינו נאמן על המעשרות ונותן למלך במקומו של זה החבר שהיה עליו לתת לו שבת זו או חדש זה נותן לו למלך טבלים ודברים האסורים ושלוחו הוי ופורע חובו בטבל ודברים האסורין וכן דעת הראב"ד ז"ל וכן דעת הערוך ז"ל שכתב והחבר היה רגיל להאכילו ולהשקותו וזה שנופל תחתיו ומשקהו יין נסך אסור ע"כ:

אלא אומר הילך מאתים זוז ופרשני מן האוצר. והכא גרסינן ומלטני מן האוצר, כלומר סלקני וקח מעות הללו דהשתא לאו שלוחו הוא:

הילך מאתים זוז ושקול על ידי לאומנות. נראה לי לפ' (ב) דהאי אומנות כי ההוא דתנן בפרק מי שמת אחין השותפין שנפל א' מהן לאומנות ומפ' בגמ' לאומנות המלך כגון שרי מלחמה שמלמד לבני המלחמה לצחוק בחרב שהוא אומנות או שומר העיר וכיוצא בו א"נ אומנות לחפור מוצא הכסף ומוצא הזהב ויש שם סכנה ולכך אסור לומר לו שקול דמשמע מצמצם בהוצאת הפועלים שיכנס תחתיו לאותה סכנה ואסיר דדמי לדאמרינן בפסחים מאי חזית דדמא דילך סומק טפי דילמא דמא דחברך סומק טפי אבל אומר לו פרשני וכטעמא דאמרן:

הדרן עלך פרק המקבל שדה מישראל בס"ד