ב"ש אומרים כ"ד אמות. מפ' בסיפא דהאי שיעורא להתירא הוא וה"פ כ"ד אמות צריך שיהא בקרחת להתיר לזרוע באויר הפלגת הגפנים שמכאן ומכאן בהרחקת ד' אמות ולזרוע בנתים ואם פחות אסור לזרוע בה ואפילו טפח וטעמא דב"ש מפ' בגמ':

י"ו אמה. מפ' טעמא בפ' כל גגות כל ד' אמות דלהדי כרם עבודת הכרם נינהו דביני ביני אי איכא ד' אמות חשיבן ואי לא לא חשיבן ופירש"י ז"ל לפי שיש כרם מכאן ומכאן צריך להרחיק ולתת ד' אמות לכרם לכל צד לעבודתו כמלא בקר וכליו שהיו חורשין בשוורים ואם נשארות ח' אמות באמצע שאם באת לחלקן לכאן ולכאן יש ד' אמות לכל חלק חשיבי ולא בטלי ולא אתי כרם דהאי גיסא ומבטל פלגא וכרם דהאי גיסא ומבטל פלגא:

מחול הכרם. סביב הכרם כמו מחולות וכמו עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים:

י"ו אמה. בגמ' מפ' טעמא:

וב"ה אומרים י"ב אמה. מפ' טעמא בפ' כל גגות כל ד' אמות דלהדי גדר כיון דלא מזדרען אפקורי מפקר להו דביני ביני אי איכא ד' אמות חשיבן ואי לא לא חשיבן וטעמא דהא בעינן ד' אמות לעבודת הכרם וכיון דצריך לו הוי כרם גופיה וארבע דלהדי כותל כיון דלא מזדרען משום דמקלקל ליה לכותל של אבנים שהמחרישה מעלה עפר תיחוח והכותל נופל כשאין תחתיו עפר חזק ואפקורי מפקר להו לגבי גדר ולא מצטרכי בהדי האי דפייש לאחשובינהו דלא ליבטלי לגבי כרם:

שחרב מאמצעו. שהיו בו גפנים כבר ונטלן ומשו"ה הוא דאחמור בה ולמעוטי כשהיה תחלת נטיעתו כך:

אם אין שם שש עשרה אמה. סתמא כבה:

לא יביא זרע לשם. ואפילו טפח:

היו שם י"ו אמה נותנין לו עבודתו. ד' אמות לכל צד:

וזורע את המותר. ובתוספתא מפ' ומייתי לה בגמ' דהיינו בכרם גדול כל כך דאחר שנחרב באמצעו נשארו ד' כרמים של שתים כנגד שתים וא' וכו' דהוי שיעור כרם לכל ד' רוחות ובגמ' מפ' שיעוריה:

בין כרם לגדר. סתם גדר של אבנים הוא ובגמ' מרבינן ואפילו פסין ואפילו קש:

אלא גדר הכרם. ואפילו אין שם אלא שש אמות מרחיק ד' אמות וזורע את המותר:

בין שני כרמים. דס"ל לר' יהודה דנעשה כקרחת תוך הכרם וההוא הוא דבעי י"ב אמה ובגמ' מפרש לה:

אי זהו גדר וכו'. אמתני' דלעיל ודפ' כל סאה קאי דתנן בפ' כל סאה דגדר מקל דזה סומך לו זרעים מכאן וכו' ותנן התם דשיעורו עשרה להקל והכא קתני דלעשות מחול כשאין י"ב דשיעורו עשרה להחמיר דתופס כל מה שבתוכו ולפנים ואכלהו קאמר דיש פרטים אחרים דמהנו בגדר כגון לבוד וכגון פרוץ מרובה על העומד ועומד מרובה וכו' וכל הני בבי מהנו בין להקל בין להחמיר, להקל תולה לו, ולהחמיר לפנים הימנו והכי איתא בתוספתא ומייתי לה בפ' כל גגות יש במחיצות הכרם להקל ולהחמיר כיצד כרם הנטוע עד עיקר המחיצה זורע מעיקר המחיצה ואילך שאילו אין שם מחיצה מרחיק ד' אמות וזורע וזהו מחיצת הכרם להקל, ולהחמיר כיצד היה משוך הכרם מן הכותל י"א אמה לא יביא זרע לשם שאלמלא אין שם מחיצה מרחיק ד' אמות וזורע וזהו מחיצת הכרם להחמיר ופי' רש"י ז"ל להקל ולהחמיר פעמים שהמחיצה מתרת לענין כלאים ופעמים שהיא אוסרת עד עיקר המחיצה כלומר עד יסוד המחיצה סמוך דבוק למחיצה, היה משוך הכרם היה רחוק מן הגדר י"א אמה וכ"ש פחות לא יביא זרע בין כרם לגדר משום מחול ע"כ. ומתני' מוכח' נמי דלהקל נמי מיתנייא דקתני סיפ' גדר שנפרץ עד עשר אמות הרי הוא כפתח והיינו דמותר לזרוע חוצה לו עד סמוך לו דפתח אהני כמחיצה בין לענין שבת בין לענין כלאים ואין לפ' דאסור לזרוע לפנים קאמר אם אין מן הפתח ולכרם י"ב דקתני בהדה יתר מכאן כנגד הפרצה אסור והיינו תוצה לו א"כ כי קתני הרי הוא כפתח חוצה לו מיתנייא ולהקל ונראה דמ"מ חילוק יש בין מחיצה דלהקל למתיצה להחמיר דלהקל בעינן מחיצה שיכולה לעמוד ברוח מצויה ולהחמיר לא בעינן אלא אפילו קנה ואפילו קשין כדאסיקנא לעיל. ויש מי שפי' דלהחמיר הוא דקא אתי לפרושי ואינו נכון:

היא קרחת היא כרם שחרב. אלא דקרחת מקריחין אותו מאמצעו וכי תימא מאי קמ"ל ר' יוחנן דהא מתני' היא אי זוהי קרחת הכרם כרם שחרב מאמצעו תריץ פירושא דכרם שחרב אתא לאשמועינן התם עיקר והכא כדי נסבה:

ממטע כרם גדול. כדמפ' ואזיל התם הוא דבעינן י"ו אמה אבל כרם קטן שחרב כגון שהיו שתי שורות ארוכות ונחרבו באמצען ונחרבו הגפנים כשמונה אמות שרי להביא זרע לשם דהכי גמירי דלא נאמר שיעור קרחת אלא גבי כרם גדול:

איזהו קרחת הכרם. דמתני' דאסרה עד דאיכא י"ו אמה שנשתייר בו כדי כרם שתי שורות רחבן בין שורה לשורה ד' אמה וארכן ח':

בין מד' רוחות בין משלש רוחות. שהוא גדול כ"כ שיש בו להשתייר אחר חורבנו לפעמים ד' כרמים ולפעמים ג' ולפעמים ב' זו כנגד זו והשתא מפ' לה היכי דמי: ה"ג היך עבידא חמש שורין מן שובע שובע נסב חד כמין כי אית תמן ארבע כרמין ותלתא ביניים נסב חד חורן אית תמן תלתא כרמין ותרין ביניים נסב חד חורן אית תמן תלתא כרמין וחד ביניים נסב חד חורן אית תמן תרין כרמין ואין ביניים. וה"פ שים טבלא לפניך וצייר בה חמש שורות ואורך כל שורה שבע גפנים ובין גפן לגפן ד' אמות גפן כנגד גפן בענין שרוחבה מן המזרח למערב י"ו אמה חוץ ממקום כרתין ומצפון לדרום כ"ד אמה חוץ ממקום כרתין כזה # ויש בצורה הזו שש אוירין שקרויין ביניים מן לפון לדרום קח משורת ג' גפן ג' ואחרת להלן הימנה דהיא גפן ד' מאותה שורה וא' משורה ד' כנגדה דהו"ל כצורת נ' כפופה כזה # דפי' כ"י פירש רש"י ז"ל כן בפרשת ואתה תצוה כמין כ"י כמין נון כפופה כזה # ע"כ והרי כאן ד' כרמים א' לקרן צפונית מערבית דהיינו שתי שורות מג' ג' גפנים משורת ד' וה' והחיצונה חתרה א' ויוצאת זנב ובקרן צפונית מזרחית שתי שורות ארוכות מד' גפנים כל שורה משורת א"ב ועוד משורה ג' שתי גפנים ולקרן מערבית דרומית טבלא של ט' גפנים ג' שורות משלש שלש גפנים ולקרן מזרחית דרומית שתי שורות של ג' ג' גפנים וג' אוירים קיימין מן הצפון לדרום והן תלתא ביניים וטעם לחילוקין הללו שכל שיש שורות דומות לשם נמשיך הכרם. בבא שנית קת משורת ג' הגפן שנית וא' משורת ב' כנגדה ואחת למטה הימנה בשורת ב' גופה הרי החרבנו כרם לפוני מזרחי ונשארו ג' כרמים כרם מערבי צפוני וכרם מזרחי דרומי וכרם דרומי מערבי וכדקיימן ואין כאן אלא שני אוירים קיימין. בבא ג' קח משורת ב' גפן ד' וא' למטה הימנה בשורה עצמה ואחת משורה ג' כנגדה ולא נשאר אלא אויר א' ולעולם נשארו ג' כרמים מערבי לפוני כדקיימא מערבי דרומי כנגדו שתי שורות של ג' ג' גפנים דהיינו סוף שורת ד' וה' וכרם דרומי מזרחי והפך לשתי שורות של ג' ג' דהיינו סופי שורות א' ב' ג' ועוד גפן אחרת משורת ה' והנך תרתי בבי חדא נינהו דעלייהו קתני משלש רוחות. בבא ד' קח משורת ד' גפן ה' ואחת למטה הימנה בשורה עלמה וא' כנגדה משורה ג' נשארו שני כרמים א' בקרן דרומי מזרחי וא' בקרן לפוני מערבי הרי שתי כרמים זה כנגד זה ואין שום אויר קיים. ובכל זה לא היה לי לא רב ולא עוזר אלא מה שהראוני מן השמים:

כתחלת מטעתו עושין אותו ב"ש. מפ' רב כהנא טעמא דב"ש דס"ל דכרם גדול של ג' ג' שורות דאם הגפנים נטועין מתחלתן כן עד כ"ד אמות מגפן לגפן דהן מצטרפין לכרם ונכנס כוליה לעבודה ולא כ"ד אמות בכלל ומשום הכי בחורבנו נמי בעי כ"ד הרחקה משטח החרבן כי היכי דלא מצטרפין ולזרוע באמצע:

מחמרי בחרבנו יותר ממטעתו. דאילו במטעתו מודו לב"ה דעד י"ו שיעוריה כדתנן לקמן גבי כרם של ג' ג' שורות אלא שבחרבנו מחמרי טפי דכיון דנאסר פעם אחת נאסר ואין להקל אלא כשהשליש נוסף:

וכל הדברים ב"ש מוסיפין שליש. סיפא דמילתיה דר' יוחנן והיינו שליש מלבר דעל י"ו כשתשים ח' הוו כ"ד:

ופריך מחול הכרם על דעתיה דב"ש שמנה עשרה וכו' והתנינן וכו'. כלומר לדידך דסבירא לך דב"ש מוסיפין שליש על ב"ה בכל דבר והיינו שליש מלבר א"כ גבי בבא דמחול הכרם דב"ה סברי הוה להו לב"ש למיתני י"ח ואילו אנן תנן מחול הכרם ב"ש אומרים י"ו:

ומשני אית דבעו מימר צא מהן ד' אמות לזריעה. כלומר בשיעורי מחול לא נחלקו אלא בשיעור עבודת הכרם דב"ש אומרים שמנה אמות ואפילו של שורה א' ס"ל לב"ש הכי דהוי כרם וב"ה אומרים דוקא ב' שורות ודוקא ד' לעבודה והוי שליש במחלוקתן שב"ש היו שונין ח' לעבודת הכרם דידהו וד' דגדר הרי כאן י"ב וב"ה היו שונים ד' לעבודת הכרם דידהו וד' דגדר הרי כאן שמנה וארבעה דשיעור זריעת הקרקע צא מכאן שלא דברו בו בשעת מחלקתן נשארו י"ב לב"ש למחול ולב"ה ז' הרי שליש מלבר ושוב חזרו וכללו כל השיעורין ושנו התלמידים ב"ש אומרים י"ו וב"ה אומרים י"ב ופי' י"ו ד' לצד הגדר וח' לעבודת הכרם וד' לעבודת קרקע הרי כאן י"ו ב"ה סברי ד' לעבודת הכרם וד' לצד הגדר וד' לעבודת קרקע הרי כאן י"ב ואי אמרינן גבי קרחת הכי אתיא שפיר שמנה דעבודת הכרם להאי גיסא ושמנה להאי גיסא וח' לקרקע לזריעה משום חומרא דארכן כי היכי דלא ליתי כרם דהאי גיסא וכרם דהאי גיסא ומבטל ליה ולר' יוחנן צריך לומר דבתחלת מטעתו בעו ב"ש עשרים שמנה לעבודת האי גיסא ושמונה לעבודת האי גיסא וד' לקרקע דזריעה וכי קאמר לעיל תחלת מטעתו י"ו התם נמי הוציא ד' אמות דזריעה אלא משום חרבנו אחמירו ב"ש עוד ד' טפי והוו להו כ"ד:

לפיכך הזורע ד' אמות. סיפא דמתני' דתנן הנוטע שורה של ה' גפנים ב"ש אומרים כרם ובעו עבודה ואין דינן כגפן יחידית וקתני סיפא דמן חומרא זו נמשכת קולא לב"ש דהזורע ד' אמות שבכרם קדש שורה אחת ותו לא דהא איכא שיעור כרם לב"ש ולב"ה קדש שתים דלדידיה אין כרם פחות מכאן ולדידך הא לב"ש עבודת הכרם שמנה אמות:

ומשני בגין ב"ה תניתה. כששנה התנא ד' אמות לעבודה לפי דבריו דב"ה הוא דשנה והכי קאמרי להו ב"ש לב"ה לדבריכם דעבודת הכרם ד' אמות אינו אוסר אלא שורה אחת: ופריך והתנינן אי זהו עריס שנותנין לו עבודה ככרם הנוטע שורה של חמש גפנים וקתני עלה דההיא ב"ש אומרים מודדין ארבע אמות מעיקר הגפנים ולשדה דכך שיעור עבודתו ד' אמות ולדבריך ח' אמות מיבעי ליה והתם ליכא למימר לדבריהם דב"ה שנו דהא עריס תחלת דין הוא ולא איירי ביה תנא מידי:

ומשני הא מוקי לה ריש לקיש דבעריס מעוקם שנינו. שאין ה' גפנים מכוונות בשורה אחת אלא נטועות בעקום זו נכנסת וזו יוצאת באויר שבין זו לזו בענין דתרי מיפלגן לצד השדה ומרוחקין מן הג' של צד הגדר ד' אמה וד' אמה שמודדין מעיקר הגפנים המרוחקין הרי שמנה לעבודת עריס דהוא כרם:

לא סוף דבר גדר. דלא תימא דוקא בגדר הוא דבעינן שיעורא דמחול משום טעמא דדוושא כדפרישית:

אלא אפי' עשה פסין. מקורות דלית בהו משום דוושא בעינן נמי שיעורא דמחול:

אם אין בין פס לחברו ג' טפחים. דאיכא לבוד:

ואפילו קמה. שהיא גבוהה עשרה:

ואפילו קשין. גבוהין עשרה אית להו שיעורא דמחול דלא פלוג רבנן במחיצות:

אין האסור נעשה מחיצה להציל. דתניא בתוספתא יש במחיצות הכרם להקל ולהחמיר דכי איכא שיעור במחיצות מותר לזרוע בצדה וקאמר ר' חנינא דדבר האסור כגון קמה שזרועה תוך המחול וגבוהה עשרה שהיא אסורה אינה נעשית מחיצה להציל ולא שרי לזרוע בצדה וכגון שאין מן הגפנים עד הקמה הזרועה ארבע אמות ומשמע דלהציל אינה מחיצה אבל לאסור חשיבא מחיצה וכגון אי ליכא י"ב אמה בינה ובין הגפנים והיינו דקאמר סברין מימר וכו' כלומר כי אמרינן דאפילו קמה חשיבא מחיצה כמו גדר ואתיא כר' חנינא היינו משום דסברין בדברי ר' יוסי בר חנינא דהאיסור נעשה מחיצה ליאסר לזרוע בינה ובין הגפנים אי ליכא י"ב נעשה כבתוך הכרם ומשו"ה לא סגי בשמנה אמות:

ויאסר בשש עשרה. כדין קרחת ומשמע מדברי ר' יהודה דשיעורא דמחול יהיב ליה דהיינו י"ב:

ומשני א"ר יונה הדא דתימר שאין הכרתים מכוונים. כרתים קורא לגזע ולקמן קרי ליה כוורת דלגבי נוף הוי כמו כוורת רחב מלמעלה וקצר מלמטה דמשפע ועולה עד הנוף וה"פ כי קאמר ר' יהודה דמחול הכרם י"ב דהיינו בין שני כרמים היינו שאין שורות הכרמים שוות זו כזו אלא שורת הכרם הא' מצד אחד שורותיו מדרום לצפון ומצד אחר שורותיו ממזרח למערב כזה # דאם היו מכוונות אז היה נקרא קרחת הכרם והיה צריך י"ו אמה. וכתב הרא"ש ז"ל דטעמא דאותן הנטועין ממזרח למערב אין צריכין ד' אמות לעבודת הכרם כי הוא מוליך המחרישה והשוורים לבצור בין שורת הכרם אבל הנטועות צפון ודרום צריכות להפך המחרישה משורה לשורה ע"כ. ויותר נכון בעיני לפרש שהן זה בצד זה אלא שאין הגפנים מכוונות דגפנים של זו כנגד אוירים של זו ונראין שני כרמים ואין כאן קרחת דקרחת הוא בחד כרם כדתנן כרם שחרב מאמצעו הילכך בשיעור עבודה חדא סגי:

עד שיהא מוקף גדר מד' רוחותיו. בעיא היא דמיבעיא לן כי בעינן י"ב למחול היינו כי הוי מוקף הכרם גדר מד' רוחותיו דחשיב או דילמא אפילו מרוח א' נמי:

ומסיק מן מה דתנינן בין שני כרמים הדא אמרה ואפילו מרוח אחת. דמדר' יהודה נשמע לרבנן דלר' יהודה בין שני כרמים הוי מחול בלא גדר ולרבנן אי איכא גדר אית להו מחול היכא דאיירי ר' יהודה. ותו מיבעיא לן בגמ' שיהא מוקף גדר כל אותו רוח ומשני נשמעינה מן הדא דר' זעירא וכו':

אין זנב לכרם גדול. כדמפ' טעמא שאין את זקוק לו דלקמן אמרינן היכא שנטוע שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב מודדין מן האחרונה הארבע אמות דעבודת הכרם וקא"ר יוחנן דרואין כאילו אחרת נטועה כנגדה וחזינן כאילו הוי הכרם ג' כנגד ג' וקאמר ר' יוסי דאם הכרם גדול ויש אחרונה כעין זנב אין מודדין עבודת הכרם מאותה אחרונה אלא מהגפנים האחרים וטעמא דאין אנו צריכין לה לעשותה צורת כרם וששה טפחים דילה מיבלען תוך ד' אמות דעבודה ואם היא מופלגת ד' אמות בענין שהיא בקו של סוף עבודת הכרם נותנין לנגדה ו' טפחים כדין גפן יחידית:

ולא מחול לכרם קטן. שאם יש גדר אצל כרם קטן אין נותנין לו י"ב ולסור חוצה לו יותר מתוכו דלא מצינו טפל חמור מן העיקר:

תוכו שמנה. דעד שמנה שיהו מרוחקים השתים מכנגד השתים אית להו דינא דכרם טפי משמנה לא אלא כגפן יחידית נינהו וכדתנן לקמן:

שלש כנגד שלש. אע"ג דכרם קטן הוי שתים כנגד ב' ואחת יוצאה זנב כיון דרואין אנו כאילו גפן אחרת נטועה כאן וכדאמרן הו"ל ג' כנגד ג' אי נמי ה"ק דאפילו שלש כנגד ג' מיקרי קטן ולית ליה מחול י"ב אלא ארבע אמות ותו לא:

הא ג' כנגד ג' כנגד ג'. דהוו להו ג' שורות של ג' ג' גפנים כל שורה כיון דכרם ג' שורות חמיר מכרם ב' שורות דשתי שורות הפלגו עד שמנה ושלש שורות עד י"ו אמה כדתנן לקמן אית ליה דינא דמחול ובעי י"ב וקאמר עלה ר' זעירא כיון דלענין מחול ג' שורות של ג' גפנים הוי כרם א"כ כי עשה פסין נגד ג' גפנים בכרם דשייך ביה מחול יש לו מחול ובעי י"ב ואפילו במקום שאין שם פסין דהא מיקרי מחול הכרם כנגדו ובהדי הך משכינן כל אורך הכרם לאוסרו ואיפשיטא בעיין:

אם יש ג' טפחים. מגדר לגדר דליכא לבוד מותר לזרוע בנתים:

היה מקום י"ב אמה ניטל המחול. אמתני' קאי דלא תימא במתני' יש שם י"ב אמה יביא זרע לשם היינו דכל אורך הכרם בעינן שיהא כן דיש לשם וקמ"ל ר' יעקב דאע"ג דיש הרבה ממנו דאין שם י"ב ונאסר היה שם מקום שיש שם י"ב ניטל מן אותו מקום איסור המחול ושרי לזרוע כלהו עד ד' אמות של עבודת הכרם:

ובלבד י"ב על י"ב. ולאפוקי דאי לצד מזרח איכא שיעורא ולצד מערב ליכא שיעורא דאז הכל אסור ואפילו צד שיעור אינו ניטל ואסרינן הך צד דאיכא בהדי צד דליכא וכ"ש דממעט מצר והולך:

ואפילו מצר והולך. שרי:

אם אין בין קנה לחברו וכו'. הוי לבוד וחשיב הכל כסתום:

כדי שיזדקר הגדי. כלומר דכשיש שלשה טפחים אויר מזדקר הגדי כלומר נכנס לשם בהדיא בלי עיכוב. מזדקר שיארוג"א בלעז. דזקירת גדי מבטל לה למחיצה כדאמרינן בעלמא הויא מחיצה שהגדיים בוקעין בה ולא שמה מחיצה:

ואם אין בין זה לזה ג' טפחים. הויא כמחיצה ואפילו פרוץ מרובה על העומד כגון עומד של שתי אצבעות וריוח של שני טפחים בין זה לזה כשר ואפילו כנגד הפרוץ מותר לזרוע ירק חוצה לו ואפילו סמוך לגדר דכל ריוח פחות מג' אמרינן לבוד וכוליה הוי עומד כדאמרינן בכמה דוכתין והה"נ דחשיב גדר לאיסורא דאם הוא מרוחק ואין שם י"ב אמה לא יביא זרע לשם:

הרי הוא כפתח. ומותר לזרוע ירק חוצה לו כנגדו ובסמוך לו דפתח הוי כמחיצה לענין כלאים ובעשר אמות מיקרי פתח ובפ"ק דערובין יליף לה מפתחו של היכל דטפי מהכי לא מיקרי פתח אלא פרצה ואפילו כולו עומד אסור נגד הפרצה לזרוע ובגמ' מפ' דאף אם אינו אלא עשר לא שרי אלא בעומד מרובה או פרוץ כעומד כדאסיקנא בפ"ק דערובין דאילו פרוץ מרובה על העומד כנגד הפרוץ אסור ואפילו אם אינו אלא עשר:

נפרצו בו פרצות הרבה. ובעשר:

אם העומד מרובה על הפרוץ. וה"ה פרוץ כעומד מותר ואפילו נגד הפרוץ וסיפא דוקא ורישא לא דוקא כדאסיקנא פ"ק דערובין:

כנגד הפרצה אסור. עד תשלום ד' אמות אם יש יותר מד' אמות אפי' תוכו כנגדו זורע במותר:

כנגד הפרצה אסור. אבל כנגד העומד שרי חוצה לו מפ' בגמ' דהיינו כשהעומד יש בו ד' טפחים וגבוה עשר כדין פס כדאמרינן בעלמא פס ד' וגבוה עשרה:

כנגד הביניים. כנגד האויר שבין גפן לגפן ולא עשה כנגד הגפנים הך מחיצה לא חשיבא ומחמרינן בה דאפילו יש בעומד ד' והעומד מרובה אפ"ה כנגד העומד הוא דשרי לחוד וכי תניא לקמן דאם יש בעומד ד' אם עומד מרובה על הפרוץ מותר ובודאי דאפילו כנגד הפרון קאמר דאילו כנגד העומד ותו לא אפילו פרוץ מרובה על העומד נמי אלא ודאי דאפילו כנגד הפרוץ שרי י"ל דההיא דהפסין אינן בכוון לא נגד הביניים כולן ולא נגד הגפנים כולן דאיכא דחשיבי ואיכא דלא חשיבי משו"ה סגי בעומד מרובה על הפרוץ להתיר כולו או בעומד להתיר כנגדו אבל כי הוו כלהו נגד הגפנים דאפסקינהו לאיסורייהו דנגד הגפנים הוא דהוי תוקף איסור עבודת הכרם כדאמרינן לקמן הילכך אפילו ליכא פס ד' ופרוץ מרובה שרי כנגדו אבל כי גרעינהו לכלהו פסין שעשה אותן כולן נגד הביניים כיון דנגד הביניים לא חמיר שם איסורא דעבודת הכרם כמו נגד העיקר כדאמרינן לקמן הילכך אפילו איכא תרתי לטיבותא לא שרי אלא כנגדו של עומד ובגמ' דילן פ"ק דערובין מייתי ברייתא דלקמן ולא קא מפליג הילכך ליכא לפלוגי ופחות מד' לא חשיב בשום דוכתא וכפשטא דברייתא דלקמן הוא דנקטינן וכן דעת הרמב"ם ז"ל:

קשר גמי מלמעלה. ביתר מעשר איירי כדלקמן והכי איתא בפר' קמא דעירובין:

מציל משום פיאה. פיאה קרוייה קליעת הזמורה המתוחה מקונדס לחברו ופי' בערוך כל מידי דמקיף לה אוירא וליכא מגין ומכסי לה קרוייה פאה וכתבתיו לעיל וכן פאה נכרית במס' שבת ותניא בפ"ק דעירובין כוותיה היו שם קנים הדוקרנין ועשה להן פיאה מלמעלן ואפילו ביותר מעשר מותר דצורת פתח מהנייא בכלאים ואפילו ביותר מעשר:

כמחיצות שבת כן מחיצות כלאים. וכי היכי דלגבי שבת ביתר מעשר לא כדילפינן לקמן ממתני' דחבלים ה"נ לענין כלאים:

לננגינר. שם מקום:

שדה אחת. והיו לה כרמים סביב:

בית בירתא. שם משפחה:

פרצות יותר מעשר. וזמורה מתוחה על הפרצות:

מקנים הדוקרנין. שחתך ראשי הקנים שהיו משופין כדקירות:

לפחות מעשר. ועשר כמו פחות מעשר דהא מפתח של היכל גמרינן:

מתני' אמרה כן. דבשבת לא מהני יתר מעשר בפאה:

מקיפין ג' חבלים: התם קאי בפ"ק דערובין אשיירה שחנתה בבקעה וסתם שיירה תופסת בחניית כליהן יותר מעשר על עשר:

זה למעלה מזה. כדתנן התם שיעור חבלים ועוביין יתר על טפח כדי שיהו הכל עשרה טפחים וצורתן כדפירש"י ז"ל שם משימין יתדות לד' רוחות ומקיפין סביבם בחבלים ומן התחתון לקרקע פחות מג' והוי כולו עומד דלבוד הוי וממנו לאמצעי פחות מג' הרי ששה עומדין פחות משני משהויין בשנים האוירים ומאמצעי לעליון פחות משלשה הרי בשלשה אוירים ט' עומד פחות שלשה משהויין ושיעור עובי החבלים יותר על טפח שלשה משהויין כדי שיהא הכל עשרה טפחים:

אם אומר את שהפאה מצלת יותר מעשר די בחבל אחד. דחבל א' ע"ג היתדות איכא פאה ומספיק:

אמה איתאמר. על מה איתמר הכשרא דכלאים ביתר מעשר ואיסורא דשבת דקא מודי ריש לקיש:

מלמעלן. שעשויה הפאה מלמעלן כמו משקוף על שתי המזוזות:

או מן הצד. באמצען דיתדות ומאי נפקא לן מינה:

אין תימר. ריש לקיש איירי מלמעלן ואפ"ה אמרינן דלא מהני לשבת לטלטל בו ביתר מעשר א"כ כ"ש מן הצד דלא דהא אמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום:

אין תימר מן הצד. הוא דמודי ריש לקיש לענין שבת ואפ"ה גבי כלאים מהני יתר מעשר הא מלמעלן לא מודי לענין שבת אלא דמהני דהא צורת פתח איכא. ותו נפקא מינה דאין תימר וכו':

יאות א"ר חגי. יפה הוכיח מן המשנה דחבלים דאפילו מלמעלן לא סגיא:

ואין תימר מן הצד. הוא דמיירי ריש לקיש אבל מלמעלן פליג וסבר דמהני אף לשבת ואפילו ביתר מעשר:

לא אמר ר' חגי כלום דעל כרחיך מתני' דחבלים קשיא עליה דריש לקיש וריש לקיש צריך לפרוקה למתני' דפאה לחוד וחבלים לחוד דגבי חבלים עמוד ונעשה מלאכתנו איכא דלקשור חבילתן הן ואילו פאה מבוטלת שם לעולם ומתוקנת לכך או כדמתרץ לה ר' ירמיה לקמן: ופריך תלמודא דלעולם קשיא לריש לקיש ולר' יוחנן ממה נפשך דאין תימר דריש לקיש איירי מלמעלן דלא מהני ביותר מעשר הא בעשר מהני הרי כאן מלמעלן ודי בחבל אחד וכגון דמניחין יתדות תוך י' וקשיא לכלהו ואין תימר דריש לקיש ור' יוחנן איירו מן הצד ומתני' דחבלים נמי תפ' בקושר מן הצד דביתדות מיירי ומלמעלן אין החבל עומד א"כ מן הצד נמי קשיא עליה דביותר מעשר הוא דמיירו אבל בעשר מודו דמהני ואפילו לענין שבת והא הכא דמן הצד קושר ולא מהני בחבל אחד ובעשר בין יתד ליתד:

כמין דוקרן. מתני' דחבלים מיירי כגון שנעץ קונדס ארוך וגבוה באמצע מקום תחנותם גבוה כמו תורן דאמצע ספינה וקשר בו חבלים של שתי דצריך הוא לשפען עד הארץ לכל ד' רוחות ואם לא היה נותן אלא חבל א' לערב לא מהני כלל דאין כאן צורת פתח כלל דהא חבלים משופעין הן ואפילו למן הצד לא דמי וכ"ש ללישנא דמלמעלה הילכך צריך להקיף בחבלים פחות משלשה וצורתן כשיעורא דמתני' אבל לעולם אימא לך דבצורות יתדות זקופות כדפי' רש"י ז"ל מודי מתני' דבחבל אחד דיו. ובגמ' דילן פ"ק דעירובין מוקמינן להך פלוגתא דר' יוחנן ור' לקיש במן הצד דוקא ור' יוחנן סבר דיותר מעשר לא מהני לא לכלאים ולא לשבת וריש לקיש סבר דלשבת לא מהני אבל לכלאים מהני דאי מלמעלה אפילו לשבת מהני וצריכין לתרץ משנתנו דחבלים כמין דוקרן וכדפרישנא והתוס' ז"ל דחקו עצמן לתרץ משנה דחבלים ותמהני עליהם דהתלמוד היה לפניהם כשלחן ערוך ולא זכרו סוגיא זאת:

לגובה אפילו מאה אמה. מציל פאה דהויא צורת פתח ובפ"ק דעירובין איכא תנא דמכשר צורת פתח למעלה מעשרים לענין שבת:

לענין כלאים. הוא דמציל אבל לענין שבת לא תהא פאה גדולה מן הקורה וקורה תנן התם בפ"ק דעירובין דלמעלה מעשרים ימעט וקורה הויא טפח כדתנן התם:

היא כלאים היא שבת. ומהניא לתרוייהו:

מה בין פאה מה בין קורה. דקורה לא מהניא ופאה מהניא:

עד שתהא מגופפת מד' רוחותיה. קשורה וארוגה הזמורה לכל ד' רוחות כמין אזור הילכך חשיבא ואפילו למעלה מעשרים:

מגופפת. תרגום ונעל הדלת אחריה ואגף דשא בתרה: טיטרפליות שבכרמים אסור לטלטל

תחתיהן. פי' בערוך לשון יוני הוא ונראה שהן זיזין שהן עשויין כסנפירין וככנפיים לקורות אחת מפה ואחת מפה, טט לשון שנים כפתרון טט בגדפי שתים פראות נפירין וכנפים לשון פרס ע"כ. ולא תימא דעד סוף אית ליה דין פאה ומותר לטלטל עד שם עציץ נקוב קמ"ל דהוי סוף תקרה ואסור:

ד' פיסליות. כמו פיסלא דפ' הזורק בגיטין עמוד גבוה י' ורחב ד' קרוי פיסלא והיו מוטלות על ד' עמודים מזה לזה ואיכא צורת פתח:

פאה מהו שתציל בסוכה. כיון דהוי מחיצה גבי שבת וגבי כלאים:

אמר לון פאה מצלת בסוכה. והכי אמרינן בפ"ק דסוכה נעץ ארבעה קונדסין וסכך על גבן ר' יעקב מכשיר ואיכא מ"ד התם אף באמצע הגג מחלוקת וטעמא דר' יעקב היינו שחגר אותן ד' קונדסין בזמורה כעין פאה דשמעתין וסיכך על גבן דהוי צורת פתח לכל ד' רוחות ומהני לדופן:

סוף סכך מהו שיציל בסוכה. כגון שנופלין העלין מן הסכך סביבה ודמי כעין פאה ומסיק דפסול:

ופריך מה בין זה לזה. דהא סוף סוף דמי לפאה ומשני זה נעשה לכך וזה אין נעשה לכך:

לענין משא ומתן הא להורות אשור. כלומר להלכה אבל לא למעשה ולהורות דפאה מתרת לענין סוכה וקא יליף תלמודא ק"ו לענין שבת דפשיטא דפאה לא מהניא לענין מעשה ואפילו לענין כלאים נמי לא שרי:

כר' יוחנן בן נורי. דר' יוחנן בן נורי היה המתיר ואפ"ה מיעט ר' יהושע הפרצות והפתחים עד פחות מעשר וכדלעיל ולא קיי"ל כעובדא דר' ירמיה נמי דשרי בכלאים:

אדה תנא. כמו הדא תנא והכי איתא בפ"ק דעירובין ירושלמי כלומר אין ההוא תנא הוא דשרי:

תניא נמצאת אומר. תוספתא במכילתין תנינן לה דמפרשא למתני':

כל שהוא פחות מג'. כל גדר שעשוי בקנים עומדין פחות מרוחב ג' בין זה לזה בין הבנין בין הפרוץ הוא פחות מג' הרי הוא כסתום דכל פחות מג' כלבוד דמי ואפילו כנגד הפרוץ שרי לזרוע תולה לגדר ואפילו גפנים סמוכות למחיצה ואפילו פרוץ מרובה על העומד כדפרישית במתני':

מג' ועד ד'. ולא ד' בכלל שהפרוץ הוא פחות מד' אם העומד רבה על הפרוץ מותר דלא אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה והוי להו פתחים ואם הפרוץ מרובה על העומד אפילו כנגד העומד אסור דלא חשיב עומד פחות מד':

מד' טפחים ועד עשר אמות. ועשר אמות בכלל:

אם עומד מרובה. הכל מותר דפרצת עשר הויא כפתח כדתנן במתני':

כנגד העומד מותר. לזרוע דהקף חשוב הוא ופסין חשובין:

יותר מעשר. פרצה יותר מעשר אפילו שעומד מרובה אסור נגד הפרוץ דלית בה דין פתח גבי שבת אין חילוק בין שהפרצה מג' ועד ד' ומד' ועד עשר אמות דלעולם אם הפרוץ מרובה הכל אסור ולא מהנו פסין כיון דנפרצה למקום האסור לה וכן ביתר מעשר הכל אסור:

לית כאן מג' ועד ד'. טעות הוא בברייתא לומר דכשהבנין יותר מג' והפרוץ ג' דמותר אף כנגד הפרוץ דהא יש כאן פרצת ג' דאין בה לבוד ואין כאן פס ד'. והני אמוראי לא סברי כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר. ולענין הלכה קיי"ל כרב פפא דפ"ק דעירובין ונמלאת למד שיש ג' מדות במחיצות, א' פרוץ מרובה על העומד ואיכא לבוד בסתום שרי ואפילו נגד הפרוץ, ב' כי ליכא לבוד וליכא ד' בעומד ואי פרוץ כעומד שרי כולו ואפילו נגד הפרוץ ואם פרוץ מרובה אפילו נגד העומד אסור. ג' כי איכא פס ד' כנגד העומד לעולם מותר וכנגד הפרוץ אם פרוץ כעומד שרי ואם פרוץ מרובה נגד הפרצה אסור. היה עומד עשר או טפי ופרוץ עשר מצומצם הוי פתח ושרי אפילו כנגד הפרצה. היה פרלה יתר על עשר נגד הפרצה אסור הכי איתא התם. ולענין צורת פתח לא מהני לכלאים אלא בעשר ומרוח אחת טפי לא. וגבי שבת מחלוקת הוא ואיכא מאן דפסק כרב דשרי גבי מבוי ויותר מעשר:

ב"ש אומרים כרם. ויש לו עבודה לכל סביבותיו ד' אמות:

אינו כרם. ואין לו אלא ו' טפחים כדין גפן יחידית:

ד' אמות שבכרם. דעשוי כהלכתו:

קידש שורה אחת. דקי"ל דהזורע בתוך עבודת הכרם קידש הכרם ואסרי בהנייה כדכתיב פן תקדש וגו' הלכך כיון דלב"ש שיעור כרם שורה אחת כך הוא השיעור דמקדש דהא אסר כרם דכתיב ותבואת הכרם דאע"ג דכרמך גדול הוי אינו מקדש אלא שיעור כרם לחוד:

וב"ה אומרים שתי שורות. חמש גפנים בשתי שורות דהיינו שיעור כרם שתים כנגד שתים וא' יוצאת זנב ובגמ' מפרש דלפעמים ב"ש מחמרי בשורה א' טפי מב"ה ולפעמים ב"ה מחמרי מינייהו:

והוא שזרע כנגד האמצעית. יש ספרים דגרסי הכי ויש ספרים דל"ג והוא והראשונה עיקר ואסיפא קאי וה"פ הכרם נטוע גפן כנגד גפן עשר שורות ממזרח למערב וכן מלפון לדרום עשר גפנים לשורה או יתר ובין גפן לגפן ד' אמות כדתנן לקמן בענין כשתסתכל בהן מצפון לדרום נראין שהשורות הן מצפון לדרום גפן כנגד גפן וכשתסתכל בהן ממזרח למערב נראין השורות ממזרח למערב שהן גפן כנגד גפן וכיון שזרע תוך עבודת הכרם נגד גפן האמצעית שהוא האיסור החמור ולמעוטי זרע כנגד הביניים וכנגד גפן הזוית דלקמן מפ' להו:

אדעתיה דב"ש אוסר את כל השורה. כלומר כמות כרם דהיינו חמש גפנים וכיון דמספקא לן אם הקידוש הוא כל ה' גפנים לצד מזרח או חמש לצד מערב מאותה גפן או ממש מצפון לדרום נגד אותה הגפן כל השורה אסורה דכל מקום שנוכל לתפוש הקידוש נתפיסנו וא"כ הוי להו נאסרות י"ג גפנים וליכא למימר ה' דוקא דאי הכי מאי חומרא דנגד האמצעית היינו ביניים אלא ע"כ י"ג הן כיצד מאותה גפן ה' לצד מערב וד' לצד מזרח הרי כאן ט' וד' לצד צפון חוץ מאותה גפן הרי לך י"ג כזה #:

אדעתיה דב"ה אוסר ג' כנגד ג'. אוסר גפן שזרע כנגדה ושתים לצד מזרח ושתים לצד מערב לאותה שורה וכן חמש בשורה השנייה דלא ידעינן מהיכא מנינן שתים כנגד שתים אם לצד מזרח או לצד מערב וכן אותה יוצאת זנב מספקא לן היכן נתן אותה אי למעלה אי למטה אי לחוץ אי לפנים הילכך אסרינן זנב בסוף שתי שורות למעלה ולמטה ועוד ג' גפנים בשורה השלישית שמא הכרם והזנב הניתן לפנים לשמאל לצד לפון או לצד דרום כזה # והוו להו י"ג גפנים לב"ה וי"ג גפנים לב"ש ולזה דעת הרא"ש ז"ל נוטה והוו להו ג' כנגד ג' לכלהו צדדין. ומה שיש לדקדק כאן ממשנת הנוטע ירק דתנן בפ' כרם שחרב פי' עליה שם בס"ד:

זרע כנגד הביניים שבאמצעית. היינו כנגד האויר שבין גפן האמצעית לגפן שאצלה דס"ל לבני מערבא דחמירא זריעה דנגד הגפנים מזריעת הביניים כדאמרינן לעיל גבי פסין:

על דעתיה דב"ש אוסר שתים מכאן ושתים מכאן. בשורה החיצונה אוסר ב' מצד הזרע מכאן כגון למזרח ושתים לצד הזרע למטה כגון למערב דאין לנו לאסור עוד דהביניים מקום גפן האמצעית הוי דהא הנאסר מן הדין שהוא שיעור כרם ה' גפנים גמירי ולגזרה דרבנן סגי: הגפן החמשית לאי זו. צד נאסור אותה נראה הזרע להיכן קרוב יותר ומקום שיפול העץ שם תהא החמישית וטעמא דכשהזרע נגד הגפן תופסת מדאורייתא כשנפלה תוך ד' אמות שכנגדו ועוד מתפשטת לצדדין עד שיעור כרם אבל כשזרע נגד ביניים בענין דעד שיגיע בין הגפנים הוי טפי מן השיעור מתמעט האיסור אבל אם זרע נגד הביניים והיה קרוב שנתקרב כל כך לא' מן הגפנים לימין ולשמאל שתופס הגפן תוך ד' אמות הרי אלו ה' גפנים של שיעור כרם שלמדו אסורות ומנויות ממקום שנתפסה הגפן ונתפסות שתים למעלה ממנה ושתים למטה ותו לא דמ"מ נגד הביניים קל הוא דאיסור הגפן מטעם אלכסון הוי:

הרי אלו מותרות. מדין התורה כיון דאין הגפן תפוסה הילכך מדרבנן סגי ב' מכאן וב' מכאן כן נ"ל. ור"ש פי' בענין אחר:

על דעתיהו דב"ה אוסר. והזרע קרוב מיירי:

ד' בנגד שתים. שתופס משורה הראשונה ד' ובשנייה שתים כזה # דהא בעינן החמש בשתי שורות הילכך אסרינן א' למעלה וא' למטה ושתים בשורה האחרת כנגד האויר והזנב נתן אותו השתא דוקא בשורה חיצונה. ומשום דלא ידעינן נתן אותו מספק למזרח ולמערב הילכך הוו להו ד' בשורה החיצונה כדאמרן דנגד הביניים קל הוי דאיסור קמא מטעם אלכסון ולא מטעם גפן נתפסת וליכא למימר דד' דאמרינן לב"ה היינו כטעמא דב"ש דאמרו ב' מכאן וב' מכאן דלקמן אמרינן גבי ביניים דקרן זוית דב"ה יהבי ליה זנב וליכא למימר דב"ה קיימי אאין זרע קרוב דלקמן גבי ביניים שבקרן זוית חזינן דב"ה דייני כגוונא דהכא אלא שמפני שאין שם מקום לומר ד' אמרינן ג' כנגד שתים כדאמרינן על דעתיהו דב"ה אוסר ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב מכאן וההיא בקרוב הזרע מיירי דהא ב"ה קיימי עלייהו דב"ש וב"ש אמרי עלה אוסר את כל השורה וב"ש לא מודו שורה דחמש אלא בזרעים קרובים לא' מהן ואי באין זרע קרוב ג' גפנים מיבעי ליה אלא משום דשמעי להו לב"ש ה' דשורה בזרעים קרובים אלא שהקלו ב' מכאן וב' מכאן אמרי להו אנן לא יהבינן אלא א' מכאן וא' מכאן וכן ב' כנגדן אלא דיהבינן זנב למעלה וזנב למטה:

זרע כנגד קרן הזוית. כלומר שזרע כנגד גפן שבקרן מערבית דרומית כיון דאותה גפן שבזוית משמשת לב' רוחות אסרינן ט' גפנים ה' לשורה שבדרום וד' לצד מערב חוץ מן הגפן של הזוית יש לאסור לב"ש כעין ד' והרי כאן ט' כזה # ולב"ה אוסר שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב מכאן וכו'. וקס"ד דהיינו ו' גפנים בין הכל כזה ולקמן מפ' לה ומוספינן עלה שתים אחרות עד ח' גפנים:

זרע כנגד הביניים שבקרן זוית. אז ליכא הנך ספיקי וכדפרישית ואע"ג דנגד הביניים קל הוא מ"מ יש לאסור לב"ש אלו ה' גפנים בשורה א' שהיא נגד שזרוע הזרע לאותו הרוח החיצון ובקרוב לתוך ד' אמות של הגפן מיירי ומ"מ מקילינן שאין אוסרין של שורת המערב:

על דעתיהו דב"ה. שתופס ב' שורות אוסר הג' שכנגד הירק כזה שקרובה אותה שורה לזריעה ושתים כנגדם ובשורה של נגד הירק שהיא החיצונה שם נתן הזנב וכולהו אחריני שרו ולא גרסינן הכא תרי זימני א' יוצאת זנב מכאן ור"ש נמי לא גריס ליה ובספר ישן אינו וראיה דאמרינן לעיל ד' כנגד השתים והזנב לא רמי ליה אלא לרוח החיצון שזרוע הירק לאותו הקו והכא נמי ג' כנגד ב' דשם יש מקום להוסיף הד' דהיינו זנב למטה וזנב למעלה וכאן אין מקום:

ששית אי זו היא. לעיל קאי אזרע ננד קרן זוית כננד גפן שבקרן דחמיר דמשמע דאין לה אלא שתי זנבות וד' הוה לן למיהב דהא לעיל כי זרע נגד האמצעית מחמרי ב"ה ואמרי ג' כנגד ג' לכל הצדדין דהיינו י"ג וכדפרישית דהוו להו שבע זנבות דאין לנו מקום מסויים לסיימן והכא נמי הששית דמחמרינן דיהבינן זנב לכאן וזנב לכאן וכי מסויימת היא שנתן אותה דוקא לצד החוץ הא לאו מסויימת הויא כיון דנגד הגפן זרע חמיר לן: ומשני דאיברא כגוונא דקמייתא הוא דיהבינן דהיינו שלישית שבראשונה ושנייה ושנייה שבשלישית דהוו להו ח' גפנים כזה דהוו להו ד' זנבות דכשאתה רואה השורות ממזרח למערב אתה אוסר בה השלישית שבראשונה וכן ג' בשורה שאצלה ומספק תאסור השנייה שבשורה שלישית דשמא שורות הכרם הן מצד דרום או לצד מערב ואין לנו לאסור התשיעית שיהא דומה חומרת ב"ה לחומרת ב"ש כדלעיל דלמר י"ג ולמר י"ג דהתם היה מקום להתפשט האיסור וכאן אין מקום להתפשט ולקמן ס"ל לר' יוחנן את רואה כאילו אחרת נטועה כאן ומשום דעד השתא לא איתאמרא ההיא דר' יוחנן משו"ה לא אסרינן הששית מדינא אלא משום ספק וכן לעיל בצורת י"ג ועוד דבעינן לאוקומה ככו"ע אפילו כשמואל דפליג עליה התם ולקמן מוכחינן ההיא דר' יוחנן ממתני' והילכתא היא וליכא למימר דהאי בעיא דששית אי זו היא קיימא אזרע נגד ביניים דמאן דכר שמה דששית נגד הביניים לא בב"ש לא בב"ה ועוד דקל הוא אלא ודאי כדאמרן:

אחת יוצאת זנב. כגון ג' גפנים נטועות בשורה א' ושתים בשורה השנייה כנגד השתים של שורת ג' כזה#: הרי זה כרם. ונותנין לו ד' אמות עבודה לכל סביבותיו והזורע תוך ד' אמותיו קדש אבל מחול אם יש לו גדר סביביו הא אמרינן לעיל דאין מחול לכרם קטן ובגמ' פליגי אמוראי כיצד מודדין ארבע אמות דעבודה נגד הזנב איכא מ"ד באלכסון ואיכא מ"ד בקו ישר דהוו להו נגד השנייה ח' אמות:

שתים כנגד שתים וא' בנתיים. כגון שהשתים שבשורה זו נגד שתים החיצונות שבשורת השתים והאמצעית כנגד אוירן כזה # אין כאן כרם דהא מרוחקות השתים ח' אמות:

ואחת באמצע. כגון גפן נטועה באמצע וד' גפנים לד' רוחותיה כזה#:

אינו כרם. דאין כאן צורה שיהו שם שש למר ולמר הילכתא גמירי לה:

עד שיהו שתים כנגד שתים. הדר תני לה למעוטי הך צורה # דאחת יוצאה זנב איכא ושתים כנגד שתים ליכא:

גבולות שבדו. מלבם:

הכנעניים. בהם אני מסכים ועליהן אני דן דכך היה דרכן לעשות כרם כזה שהיו בקיאים בטבעה של ארץ כדאיתא בפ' ר' עקיבא למה נקרא שמן חוי וכו' ואמנהגייהו הוא דאסר רחמנא:

ולמדין מן הכנעניים. תמיהא בעלמא היא שהיה מתמיה בשמועה זו. תניא בתוספתא שתים כנגד שתים מד' אמות ועד ח' וזנב מד' אמות ועד ח' הרי זה כרם היו ב' כנגד ב' מד' אמות ועד ח' וזנב פחות מד' או יתר על ח' או ב' כנגד ב' פחות מד' אמות או יתר על ח' וזנב מד' אמות ועד ח' אינו כרם עד שיהו ב' כנגד ב' מד' אמות ועד ח' וזנב מד' אמות ועד ח' והך ברייתא הילכתא היא ותנינן לה במתני' דתנן בפ' המבריך המבריך ג' גפנים ועיקריהן נראין ר' אלעזר בר צדוק אומר אם יש ביניהן מד' אמות ועד ח' הרי אלו מצטרפין ואם לאו אינן מצטרפין וכתב ר"י ז"ל דטעמא דבין ב' כנגד הב' ובין ב' לשלישית והיא הזנב בעינן מד' אמות ועד ח' ומצטרפות להיות כרם כדתניא בתוספתא היו ב' כנגד ב' מד' אמות וכו' ואם לאו אינן מצטרפות להיות כרם אלא הוו להו כל א' וא' גפן יחידית ונותנין לכל א' וא' עבודתה ו' טפחים עכ"ד:

במודד לוכסן. כשבא למדוד ד' אמות של עבודת הכרם רואין כאילו חוט מתוח מגפן שנייה של שורת שתיה עד גפן הזנב שבשורת שלש ומן החוט מרחיק ד' אמות ואזיל באלכסון:

ור' יוחנן מחמיר טפי דרואין כאילו גפן שלישית נטועה כנגד הזנב ומשם מתחילין למדוד וחשיב כאילו היו ב' שורות של ג' ג' וקי"ל כר' יוחנן דשמואל ור' יוחנן הלכתא כר' יוחנן:

ר' יונה בעי נטע שתים וכו'. כלומר פשיטא לי נטע ב' כנגד ב' ואחת יוצאת זנב מכאן וכו' כזה דמודדין בקו ישר מן החיצונות ורואין מקורי הריקן כאילו נטועות שם גפנים דהא קי"ל כר' יוחנן כי קא מיבעיא לי נטע ב' שורות של ג' ג' גפנים לשורה וא' מכוונת כנגד האמצעית כזה # מי אמרינן את רואה כאילו אחרת נטועה כאן וכו' כלומר מי חשבינן לה שורה ומרחיק מאותה גפן ד' אמות בקו ישר כאילו כל השורה שלמה ושדינן לאמצעית להכא ולהכא דומיא דלעיל: ופריך ולא כן את אמר אין זנב לכרם גדול. כדאיתא לעיל בריש פירקין:

ומשני בשעה שהוא גדול. ולעיל אמרינן דשיעורו ג' שורות של ג' ג' גפנים ג' כנגד ג' הוא דאמרינן דאין לו זנב ויש לו מחול אבל הכא דלית לן אלא ב' שורות של ג' ג' מיבעיא לן מהו ליתן לו זנב ולעשותו גדול ולא איפשיטא ולחומרא:

שורה א' בתוך שלו ואחת בתוך של חברו. דב' שורות בעינן לכרם כדלעיל והשורה של שתים דיינינן לה כג' לר' יוחנן ומצטרף אע"ג דהיא של חבירו ובגמ' מפ' דאפילו לר"ש דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לקמן בפ' המבריך וקיי"ל כוותיה מ"מ אתיא מתני' כוותיה ואוסר הזרעים שבנתיים ובעינן ד' אמות:

דרך היחיד ודרך הרבים. פי' רבנו שמשון ז"ל דרך היחיד ודרך הרבים וכותל נמוך מעשרה תנן במס' פאה דאין מפסיקין לאילן וה"ה לגבי כלאים דלגבי אילן לא חשיב הפסק ע"כ ומשמע מדברי הרב ז"ל דדרך הרבים דהכא היינו ט"ז אמה כדאמרינן התם וקשה לזה דא"כ הך מתני' כמאן לא כרבנן ולא כראב"י דאי כראב"י הא מודי בתחלת מטעתו דאי איכא ח' אמות בין שורה לשורה דלא מצטרפי ואפילו גבי חרבנו מודי דאי איכא ט"ז אמה דלא מצטרפי ואי כרבנן דמדמו להו אהדדי הא מודו דאי איכא ט"ז דלא מצטרפי. לכך הנכון כדברי הראב"ד ז"ל והרמב"ם ז"ל דמפרשי ולאו ט"ז אמה כדרך הרבים אלא שביל הדרכים לרבים:

אם עירסן מלמעלה. שפירס הבדים והשריגים על הגדר כמין ערס מתערבין שבצד הגדר מזה ושבצד הגדר מזה דכיון דעריס חמיר כדאמרינן לקמן ה"נ מבטל ליה לגדר אליבא דר' יהודה וה"נ גבי פאה תנן לעיל אם היה שער כותש אינו מפסיק ורבנן סברי דלעולם גדר מפסיק:

תמן אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. גבי מסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו:

אבל הכא שלו ושל חברו מצטרפין לאסור. הזרעים שבאמצע ונראה דנאסרין נמי גפנים שלו ושל חברו דאיכא נמי שורה של חברו וזרעים של חברו:

ר' מנא לא אמר כן. לא הוה פריך הכי אלא כה"ג:

לא כן א"ר שמואל. בריה דר' זעירא לעיל בפ' כל סאה עלה דמתני' דתנן מותר לסמוך לו תלם של פשתן ולא תלם של מין אחר ר"ש אומר א' זרע פשתן וא' כל המינין דקא סבר ר"ש אין אדם חובש דבר שאינו שלו ובלאו לבדוק מתיר ומגו דלא מתסר משום דנפשי' לא מיתסר משום דחבריה וה"נ כיון דלא איתסר משום דאבריה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו פשיטא דלא מיתסר נמי משום דידיה ואין כאן כרם:. ומשני דשאני הכא דאינו אלא לצרף שיש בו תבנית כרם ולאסור האמצעי דהא על כרחיה דחבריה בעי עבודה להו וחשיב כאילו יש כאן כרם ויש כאן כרם:

אם אין ביניהם שמנה אמות. דעד ח' מצטרפין ואסור לזרוע ירק בינתים ולא בעבודתו דחוצה לו ד' אמות אבל אם יש ביניהן ח' אמות מרחיק אמה מכאן ואמה מכאן כדין גפן יחידית וזורע את המותר וכ"ש חוצה לו:

היו ג'. שורות. אם אין בין החיצונה לאמצעית:

י"ו אמה. וכן בשאר:

לא יביא זרע לשם. דעד י"ו אמה מצטרפין דמשוינן מטעתו לחרבנו ולא דמי לשתי שורות דאין מצטרפין אפילו בשמנה שלימות דג' שורות הוו ככרם גדול דיש לו מחול ולהכי עד י"ו נמי מצטרפין אבל יש חילוק בין כרם של ג' שורות לכרם של ה' שורות או של שש שורות דג' שלש כי חרבה האמצעית לא בעינן ביניהן שיעור קרחה אלא כדין גפן יחידית כיון שלא נשתייר שיעור כרם מכל צד אבל בכרם גדול דאפילו אחר שנקרח איכא שיעור כרם לכל ד' רוחות וכדאמרינן לעיל בריש פירקין בעינן קרחה י"ו אמה ור"ש פליג בסיפא ואמר דאפילו כרם גדול של ק' שורות אם יש בין שורה לשורה שמנה אין מצטרפין דלא משוה מטעתו לחרבנו ומשו"ה תנן הנוטע את כרמו שמנה אמות על שמנה אמות מותר ואפסיק הילכתא כוותיה לקמן ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ז כוותיה וזה לשונו וכן אם היו ג' שורות ובין כל שורה ושורה שמונה אמות או יותר הרי זה זורע בין השורות לפיכך הנוטע את כרמו מתחלה והרחיק בין כל שורה ושורה שמנה אמות או יותר (הרי זה זורע בין השורות) מותר להביא זרע בתוכו ומרחיק מכל שורה ששה טפחים בלבד אבל אם זרע חוצה לו צריך להרחיק מן השורה החיצונה ד' אמות כשאר הכרמים ואין דין בין השורות של זה הכרם ככרם שחרב באמצעו שהרי מתחלה נטע מרוחקין ע"כ וכתב על זה הראב"ד ז"ל א"א נ"ל לפי המשנה שהיה לו לומר בכאן שאם היה בין כל שורה ושורה י"ו אמה או יותר הרי זה זורע בין השורות לפי שראיתי הפרש בין שתים לשלש שהשתים אין לו תבנית כרם כמו השלש ובשמנה אמות הוא יוצא מכלל כרם אבל השלש יש לו תבנית כרם ואינו יוצא מכלל כרם אלא בריחוק י"ו אמה ע"כ וכבר סלקתי השגתו דפסק כר' שמעון וכדאיתא בגמ' אבל יש תמה אחר כדברי הרמב"ם ז"ל דבפ' הספינה בגמ' דילן פסיק הילכתא בהדיא כרבנן דסברי דעד י"ו אמה מצטרפין ומה שכתב הרמב"ם ז"ל בדין חוצה לו בגמ' אפרש בס"ד:

אם חרבה האמצעית. דאין כאן אלא שתי שורות אפ"ה עד י"ו אמה מצטרפי ובגמ' מפ' טעמא ול"ג אפילו:

שאילו מתחלה נטען. בגמ' מפ' ליה:

י"ו אמה על י"ו אמה. שמרוחקין השורות י"ו אמה שלימות מצפון לדרום וכן מרוחקין ממזרח למערב:

הנוטע כרמו. שכל שורות הכרם נטועות כן ועד י"ו אמה מצטרפי למהוי כרם ולא י"ו בכלל והיינו כתנא דלעיל דכשלש שורות דאית לו תבנית כרם כשאר כרמים שיעורו עד י"ו ולא י"ו וכי תנינן שמנה אמה היינו בשתי שורות וכדלעיל ומשו"ה תני הכא כרמו והרא"ש ז"ל חשב דתנא דלעיל כר"ש וכי ניים ושכיב אמרה וכן מצאתי לר"י ז"ל כדברי:

אמר ר' יהודה וכו'. אתא לפרושי בהיפך שער:

בצלמון. שם מקום ובספר שופטים כתיב גבי אבימלך הר צלמון:

והיה הופך שער שתי שורות. שער היינו הענפים והשריגים הנוטים והפכן לצד אחד כגון שאורך השורות מן המזרח למערב וסדורות זו כנגד זו מצפון לדרום והפך זמורות של שורה דרומית לצד צפון ושורה שאצלה נתן גבי צד עצמו ונמלא אויר שבין שתי השורות הללו מלא ושחוצה להן ריקן וכן עשה לכל הכרם י"ו מילא וי"ו ריקן:

וזרע את הניר. החרישה הריקנית אבל אם לא היה מהפך נמלא שכל שורה תופסין זמורותיה מאויר הי"ו ואמרינן לקמן פ' עריס דתחת נוף הגפן אסור להביא זרע לשם:

הופך את השער למקום הזרע. שזרע בו אשתקד וזרע את הבור שהיה בור אשתקד:

והתירוהו משום דהפך אבל אם לא היפך דבציר ליה אויר י"ו דהוי כרם כך פי' רבנו שמואל ז"ל משנה זו פ' הספינה. ורבנו שמשון ז"ל פי' דלא משום איסור עשה כן דלעולם אפילו לא היפך היה יכול לזרוע כל שנה ושנה בין השורות רק שירחיק ו' טפחים מכל שורה ושורה אלא שהיה דרכן להניח השדה שנה א' בורה שמתוך כך טוענת פירות יותר. ובעל הערוך ז"ל בערך סער פירשה כן פי' אדם נטע כרמו שורות והרחיק זמורות שורה זו מזמורות שורה זו י"ו אמה והיה הופך את הזמורות של שורה המזרחית בתוך י"ו אמות שהן מופנות בלא זמורות כנגד השורה שהיא לה מערבית הן מתוחות בכלל י"ו אמה שבינה ובין השורה שהיא לה מזרחית ובענין הזה כל הכרם נמצאו זמורות בשורות מתוחות בכלל י"ו אמה שביניהן ואחוריהן קרקע פנוי י"ו אמה בלא זמורות והיה זורע זה הקרקע הפנוי תבואה דאינו כרם והתירו לו חכמים ע"כ דעתו כדעת רשב"ם ז"ל:

אף הנוטע כרמו. ואפילו הוי מאה שורות לדבריהם דר"מ ור"ש אין הפרש בין כרם בן שתי שורות לכרם בן ג' או ד' שורות אלא לענין מחול בלבד ובגמ' מפ' מאי מותר דקתני אי מותרין הגפנים ואסור לזרוע לכתחלה או אפילו לכתחלה נמי שרי לזרוע ומסיק דאפילו לכתחלה שרי לזרוע קאמר:

שמנה חוץ ממקום כרתין. בסמוך מפ' ר' אלעזר דאין ביניהם שמנה דקתני לא יביא ולא תימא לכתחלה לא יביא הא דיעבד שפיר דמי אלא דקידוש נמי איכא ובשמנה הוא דשרינן והשתא מפ' ר' זעירא האי ח' דמתני' דשרינן להביא זרע כי איכא שמנה חוץ מעיקר הגפנים הוא דמודדין וארבע אמות של עבודת הכרם נמי חוץ מעיקרי הגפנים הוא דהא כי מצטרפי עד לשמנה היינו טעמא דשדינן ד' אמות לזו וד' אמות לזו וכיון דפגעה עבודה בעבודה קידוש איכא ומצטרפין ואי איכא שמנה לא מצטרפי דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי:

ודכוותה ארבע אמות חוץ ממקום כרתין. כלומר ואי אמרת דארבע אמות בהדי כרתין הוא א"כ אויר פחות מד' הויא עבודה שאינה פוגעת בעבודה ואפילו פחות משמנה ליכא קידוש ואנו קיבלנו דאין ביניהן שמנה קידוש איכא ותליא בההיא דזורע ארבע אמות דמקדש דחוץ לכרתין הוי:

החמירו חוצה לו יותר מתוכו. כלומר גבי כרם קטן החמירו חוצה לי יותר מתוכו דתימ' דעבודה דתוך אינן שמנה שלמות בעינן מרכיבין זה על גב זה אבל שמנה שלימין שריין ובעבודה דחוץ בעינן שלימין ור' אלעזר לא פי' דבריו: ומפ' ר' זעירא דה"ק דתוכו כי הוו ח' בין הכרתין מותר להביא וכו' וכי נהפך תוכו לחוצה לו כגון קרחת כדפרישנא במתני' דנשאר כרם חוץ לקרחת אע"ג דאינו אלא כרם קטן בעינן שש עשרה להתיר וקרי ליה חוצה דאפילו בשני כרמים לחוד והכל פרוץ אפ"ה בעינן קרחת י"ו והיינו ד' דעבודה לכאן וארבע דעבודה לכאן ודאמצע אי איכא ד' להכא וד' להכא דחשיבי ואי לא מפקר להו וכדלעיל ואילו תוכו בח' לחוד שרי לזרוע בתוכו ולעולם דחומרת חוצה היינו כי איכא איסור זריעה בתוכו דגבי כרם הוא דעסקינן אבל כי לית ביה איסורא דכרם כגון לרבנן בשתי שורות בהפרש ח' ולר"ש אפילו שש שורות דכרמו קאמר ולעולם אימא לך כיון דשרי לזרוע בתוכו נמי שרי חוצה לו דאין בו דין כרם ומדברי הרמב"ם ז"ל דלעיל נראה דמפ' ליה גבי האי כרם גופיה דשרינן אם בא לזרוע בתוכו ואפ"ה אם לא זרע בתוכו אסור לזרוע חולה לו ובעינן ד' אמות דהרחקה ולהכי אתא ר' אלעזר ור' זעירא מכריח דבריו על הדרך שפירשתי והראב"ד ז"ל השיג עליו בזה ואמר לא מלאתי לזה עיקר והטעם שהיה מפ' הראב"ד ז"ל הלשון הזה על הדרך שפירשתיו:

מארבע אמות ועד ח' אסור ומקדש וכו'. ולא דמו איסור דשתי שורות דשיעורן שמנה לאיסור דשלש דשיעורן י"ו דעד שמנה אסור ומקדש כדפרישית לעיל:

ומשמנה ועד י"ו אסור ואינו מקדש. ומה שכ' הרמב"ם ז"ל פ"ז ואם אין בה י"ו אמה הרי זה לא יביא זרע לשם אאם הביא הואיל והרחיק ד' אמות לכל רוח מן הגפנים של כרם ה"ז לא קידש פי' למתני' דפ' המבריך דמותר מחול הכרם ולא קאי אהאי:

כן אמר ראב"י דשורה א' כרם. הילכך בעינן י"ו אמה אם חרבה האמצעית דאכתי נשאר כרם מכל צד ויהבינן ליה קרחת ובקרחת מודי לב"ה דאי לא כ"ד איבעי ליה למיתני:

מה נפשך אי כרם גדול הוא אסור בשמנה וכו'. אדר' יוסי דאמר דראב"י סבר כב"ש פריך כלומר היכי תני ר' אליעזר בן יעקב שאילו מתחלה נטען היה מותר בשמנה אמות דמשמע דאפילו בג' שורות שהוא כרם גדול דחמיר דיהבינן ליה מחול כדאמרינן בריש פירקין אם נטען בשמנה אין מצטרפין מה נפשך כיון דסבר כב"ש דשורה א' הויא כרם ובעיא ד' אמות כי הוי בין שורה לשורה שמנה מתחלה היכי שרי כל ד' אמות וד' אמות כרם נינהו ואפילו הוי כרם קטן וכ"ש כרם גדול:

ומשני דה"ק דשמנה אמות וכל שהוא מותר. אותו משהו אבל שמנה גופייהו מצטרפין:

שאילו מתחלה נטען מטע י"ו. היה מותר בשמנה אמות האמצעיות לזרוע והיינו מותר בשמנה אמות דקתני מתני':

מחמיר ר' אליעזר בן יעקב בחורבנו יותר ממטעתו. דבמטעתו מודי דאי איכא בין שורה לשורה שמנה אמות אין מצטרפין כדתנן שאלו מתחלה וכו' והשתא אפילו איכא ט"ו אמה מחמת החרבן מצטרפין:

ב"ש מחמירין בחרבנו. דבעו כ"ד דקרחת ובמטעתו תנן בפירקין היותר מחמיר הוא עד י"ו דתנן הנוטע את כרמו י"ו אמה על י"ו אמה מותר ולא חזינן דב"ש פליגי:

ואסור לזרוע. לכתחלה עד י"ו:

מותר לזרוע. לכתחלה:

משח לי. רב חייא בר אשי מדד לי נטיעת הכרם בהרחקת שמנה כדי לזרוע בנתים ובהרחקת אמה מן הגפן: הילכתא כר"מ וכר"ש דבשמנה לא מצטרפי ומותר לזרוע וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ז וכדלעיל מכח האי סוגיא דשמעתין ואינו נכון דיכולין אנו לדחות דרב חייא בר אשי דשרי אחוצה לארץ הוא דשרי דלא פסקינן כר"מ אלא בחוצה לארץ דדבר הלמד מענינו הוא דכך הוא עובדא דרב חייא בר אשי כמו עובדא דרב הונא אבל בארץ אין לנו להקל ועוד דבהדיא איפסיקא הילכתא כרבנן בפ' הספינה דעד י"ו מצטרפין וכולה קרקע חשיבא עבודה לכרם ותלמוד דידן עיקר דהוא בתרא כמו שכתבו הגאונים ז"ל.

זרע כרמיה כרתין. כולו תרגום כרישין חציר כרתין דעד עיקר הגזע של גפנים זרע הירק וכדלקמיה ובח"ל: ופרכינן ואינו אסור משום כלאי הכרם ומשני מערבבן הויין ולא היו שתים כנגד שתים וכו' ואין עליהם דין כרם:

ופריך ואין עבודה לגפן יחידית. דאע"ג דמערבבן הויין לא גרעי מגפן יחידית דעבודתה ששה טפחים כדתנן לקמן והיכי זרע עד העיקר:

ומשני כר' ישמעאל. דס"ל דאין עבודה לגפן יחידית כדאיתא לקמן בפ' עריס וילפינן לה מההיא דתנן גנה המוקפת עריס וכו' תזרע ומשמע דתזרע כולה אלא שמניחין תחת העלין:

ופריך דברי חכמים. כלומר והא איכא רבנן דפליגי עליה ואמרי יש עבודה לגפן יחידית והיכי שבק רבנן ועבד כר' ישמעאל והא תנן לקמן בפ' עריס וכמה היא עבודת הגפן ששה טפחים לכל רוח:

ומשני הלכה כדברי המקל בח"ל. ובח"ל הוי קאי:

הלכה כדברי המקל בחו"ל. דכל המקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואפילו נגד הרבים והכי איתא נמי בגמ' דילן פ' כיצד מברכין אלא היכא דאיפליגו ב"ש על ב"ה ומקלי לא עבדינן כוותייהו דאינה משנה:

ותנאי תמן. ושניתי שם:

הדרן עלך פרק קרחת הכרם בס"ד: