קשיא לי דלא הוזכר עריס בשום מקום במכילתין דליתני השתא אי זהו עריס מאן דכר שמיה ונראה לי דקאי אההיא דתנן בפ' קרחת הכרם ר' יהודה אומר אם עירסן מלמעלה הרי אלו מצטרפות דס"ל לר' יהודה דכיון דעריס חמיר דשורה אחת חשבינן לה ככרם כדמפ' ואזיל ה"נ בטיל לגדר ומצטרפת שורה זו לשורה שלאחר הגדר ואסורין זרעים שבנתים ורבנן פליגי עליה דלעולם מעלת הגדר במקומו עומד וזרעים שבנתים שריין ומעלת עריס לגבי ד' אמות הוא דמיתנייא דוקא ומשו"ה תני השתא עריס:

עריס. הוא מלשון ערס והוא שסמך הגפנים בצד גדר מכאן כדי שיהו השריגים מתפשטין עליו ולא הגביה נוף הגפנים מעל הארץ ונתנו על הגדר אלא שנטע עיקריהן בצד הגדר אפ"ה קרוי עריס ומפ' מתני' דשורה אחת של חמש גפנים אע"ג דאין לה דין כרם מטעם עריס חמיר וטעמא משום שהן סמוכות לצד הגדר הגדר מחשיבן הלכך נותנין לו עבודה ככרם דהיינו ד' אמות לא יביא זרע אל תוכן ובגמ' מפ' האי שורה אי מכוונת דוקא או אפילו מעוקמת ומפ' דלב"ש אפילו במעוקם ולב"ה אפילו במכוון ונראה לב"ש דמיירי בנופן מועט ואינו אחוז זה בזה אלא חלוק דהא אסיקנא בסוף פירקין דתחת העלין אוסר ומקדש וכן פסק הרמב"ם ז"ל אלא בנופן מועט ואינו אחוז זה בזה פליגי ומשו"ה מיבעיא לן בגמ' באויר דבין גפן לגפן והיינו האויר שיש נגד משך הגדר כדפרישית שאין נופן אחוז זה בזה וחלוק ולב"ש אע"ג דאיכא תרתי לריעותא דמעוקם הוא ונופן מועט וחלוק אפ"ה אית ביה דינא דכרם ועבודה שלימה חוץ לעריס וב"ה פליגי דלית ליה דינא דכרם ואפילו במכוון ובגמ' מפ' מאי בינייהו:

טועין כל האומרין כן. בגמ' מפ' דלא פליג עליה דת"ק אלא בעריס מעוקם דאי בשורה מכוונת הא אפילו בלא גדר נמי מחשבי ליה ב"ש לכרם גמור דאילו בפ' קרחת תנן דלב"ש קידוש נמי אית להו בשורה אחת וכ"ש הכא דאיכא עריס אצל גדר משו"ה מודו ב"ה דמן הגדר מיהת דבעי עבודת כרם ביה אלא במעוקם דוקא הוא דפליג עליה דס"ל דכיון דמעוקם הוא אין הגדר מחשיבו כל כך לדון בשורה א' לחוד לענין תוך ככרם גמור אלא אדרבה כשהוזכרו ד' אמות כאן לקולא הוא דהוזכרו ולא לחומרא ואם יש מן הגפנים ולגדר ד' אמות מקום פנוי מרחיק הזרע מן הגפנים ו' טפחים וזורע ג' אמות דכיון דד' אמות מקום חשוב הוא דהוי שיעור בית כדאיתא בפ"ק דסוכה לא בטליה אצל גפנים דעריס ונותן שיעור עבודתו של עריס דהיינו ששה טפחים וזורע המותר אבל אם אין שם ד' אמות הכל אסור שכל אותו קרקע בטל לגבי דעריס ואסירי כל אותן אמות ואע"פ שהגפנים רחוקים מן הכותל ארבע אמות פחות משהו הכותל מחשיבו לאסור בנתיים. א"נ כדאמרינן גבי מחול הכרם כל פחות מארבע אמות לגבי גדר כיון דלא מזדרען אפקורי מפקר להו, מה שאין כן בגפן יחידית דבין כך ובין כך אין נותנין לה אלא עבודתה והשאר מותר אע"פ שהיא סמוכה לכותל או רחוקה ועריס גופיה אילו לא היה שם גדר או שהיה הגדר פחות מעשרה טפחים בין שהיה שם ארבע אמות או פחות מארבע אמות נותן לו כדי עבודתו ששה טפחים והשאר מותר מפני שהעריס והגדר גורמין האיסור. ואי קשיא א"כ מצינו גדר לאיסור ובפ' כל גגות מתמהינן עלה ולא מוכחינן מהכא תירץ הראב"ד ז"ל במס' עדיות דאיסור הזה אינו אלא גרמא שהגדר מחשיב הגפנים והוי לכל אדם מינייהו כאילו הוו שתים אבל המחיצה אינה אוסרת כלל:

נותנין לו עבודתו. ו' טפחים בגפן יחידית כדתנן בסיפא ולית ליה לר' יוחנן בן נורי חשיבותא דכרם בעריס מעוקם אלא לענין דבעינן מקום פנוי עד ד' אמות בין גפנים ולגדר כדי לזרוע בו דבציר מהכי בטיל ולא חשיב כל המקום אלא בששה טפחים דאפקורי מפקיר ליה למקום:

ר' עקיבא או' ג' טפחים. אגפן יחידית הוא דפליג ולא קאי אעריס:

בלא כך אינו אסור משום כרם. דהא תנן לעיל פ' קרחת הנוטע שורה א' בת חמש גפנים ב"ש אומרים כרם ולענין קידוש נמי תנינן לה כדאיתא התם ובמתני' משמע דדוקא ב"ש מטעם עריס וגדר הוא דאסרי ליה ולריש לקיש בלא קידוש מיתנייא כדאיתא בפ' המבריך דס"ל דאין בעריס קידוש וכ"ש דקשיא ב"ש אב"ש:

בעריס המעוקם שנינו. כדמפ' לעיל בפ' קרחת דשלש הן אצל הגדר ושתים מופלגות ויוצאות בין האויר של זו לזו אצל השדה, ויש ד' אמות מעיקרי הגפנים שאצל הגדר ולגדר וד' אמות מן העיקרים דשלש עד השתים שבולטות ויוצאות לשדה ונופן חלוק ומשום עריס שנוטה מקצת נוף כולם אצל הגדר אסורין:

מהו לזרוע בנתים. קס"ד בין הגדר ולגפנים מיבעיא ליה דלא קתני במתני' לב"ש איסורא אלא מן העיקרים ולשדה. ופריך דהא מילתא דפשיטא היא דכיון דגדר סבת האיסור אע"ג דהוי עריס מעוקם עבדי ליה ב"ש כמכוון וחוץ מעיקר הגפנים ולשדה אסור בין הגדר ולגפנים מיבעיא וב"ה נמי מודו להו בין הגדר ולגפנים א"כ מאי מיבעיא לך:

ומשני מהו לזרוע בין הגפנים. מיבעיא לן היכא דעריס מעוקם דלא שמעינן ממתני' אלא בהפלגתן בין השלש לשתים דיותר מד' אמות לב"ה דלא מהני ליה גדר לעריס אבל אויר דגפן לגפן כנגד הגדר לא שמענו:

ומסיק דודאי אסור דכיון דהנוף דרכו להתפשט אסור במוקשה כדאמרינן לעיל פ' ערוגה וכ"ש הכא ולקמן פליגי ר' יוחנן וריש לקיש גבי בנתים ובין הגפנים אי איכא קידוש:

בין הגומות. כבר פירשתי פ' ערוגה דקרחת של הדלועין קרוי בין הגומות והשריגים והנוף קרוי גומא:

בעריס המכוון שנו. וכדמסיק בסמוך בגין ב"ה תניתה ואפילו במכוונות לא הוי המדה אלא מן הגדר:

אין תימר בעריס המכוון מה אית בה טועין. כלומר היכי לימא ר' יוחנן בן נורי טועין דהא איכא תרתי חדא דשורה מכוונת היא ועוד דסמוכה לגדר אלא במעוקם בלחוד הוא דפליג עלייהו דרבנן כדפרישית במתני' והשתא שמעינן מר' יוחנן בן נורי דת"ק סבר דאפילו במעוקם פליגי ב"ש וב"ה דלב"ש נותנין לו עבודת הכרם חוץ לעיקרין וכ"ש מן העיקרין ולגדר הסמוך שרוצה לסמוך הנוף בו וב"ה מן הגדר מיהת יהבינן ליה שיעור עבודה וריש לקיש ור' יוחנן לא פליגי אלא מר פריש לב"ש ומר פריש לב"ה ור' יוחנן ב"נ פליג עליה דת"ק ואמר טועין כל האומרים שנחלקו בעריס המעוקם לומר בו ד' אמות לאסור בהם עבודה אלא לענין דבעי מקום פנוי עד ד' אמות הוא דהוזכרו במעוקם וב"ה סברי דאי יש מקום פנוי בד' אמות בטל ושרי לזרוע על דרך שפירשנו במשנה:

בין כמ"ד וכו' מה ביניהון. אליבא דר' חנניה קא דייק דאמר דמודי ר' יוחנן דאף בעריס מעוקם נמי מחלוקת ב"ש וב"ה וא"כ צריך לנו לפר' חילוק מדידתן גבי עריס מעוקם וגבי עריס מכוון:

שהיו הכרתין נתונים וכו'. השתא מפ' פלוגתייהו דעריס מעוקם כיון שהיו עיקר הגפנים נטועין מקצתן דהיינו השלש תוך ד' אמות לגדר ומקצתן דהיינו השתים וכדלעיל מרוחקות מהם ד' אמות לב"ש דאמרי דמעיקר הגפנים האחרונים ולשדה מודדין ד' אמות כדאמרינן לעיל פ' קרחת דהוו להו ח' אליבא דר' יוחנן דאמר לעיל פ' קרחת דעבודת הכרם אפילו לשורה א' לב"ש ח' אמה ניחא דאפילו השתא נותנין ב"ש שיעור שלם ואפילו חוץ לאחרונים דס"ל דבין הגפנים ולגדר אינו מן המדה ותיפוק לי דאסור משום גדר ולב"ה מקום שהחוט של מדת ד' מן הגדר כלה אסור והשאר מותר ואפילו בין ג' לשתים כלומר אחר הרחקת ו' טפחים דשתים שאין נשלמין שם ד' אמות מן הגדר ואפילו ביניהן שרי והא דתנו ב"ה אצל השדה היינו כי הוו מכוונות כי נשלמין ד' אמות אצל השדה שרי:

אית דגרסי היו שם שתי אמות מ"ד מעיקר הגפנים מושחין אינו אסור אלא עד שתי אמות ומ"ד מעיקר הגדר מושחין אסור עד שתי אמות אחרות וכך גורסין הרמב"ם ורבנו שמשון ז"ל והרא"ש ז"ל והוו ב"ה לחומרא וב"ש לקולא. ולא היה אפשר ליישב ההיא גירסא אלא שהמדה לב"ה היה חוץ ממקום נטיעת הגפנים כגון היו סמוכים לגדר ונטועין לצד מערב מודדין חוץ לגדר מצד מזרח ולב"ש דמעיקר גפנים מושחין כשהיו שתי אמות מן העיקר עד הגדר בשתים חוץ לגדר שרי ולב"ה מן הגדר הוא דמושחין בעינן שש אמות שתים מן העיקר עד הגדר וד' חוץ לגדר וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהילכותיו וז"ל פ"ח כיצד הרחיק את השורה של גפנים מן הכותל אמה ונמצא העריס מן הגפנים ולכותל מודד מן הכותל ד' אמות וזורע ונמצא בין הזרע ובין עקרי הגפנים ה' אמות. וכן פי' בהדיא גבי גנה קטנה שהיא מוקפת גדר ועירס את הגפנים סביב לה מבחוץ על כל כותליה אם יש בתוכה מלא בוצר וסלו מכאן וכו' הואיל והיא מוקפת גדר וכו' וזו הגירסא אי אפשר ליישבה חדא דהיכי יהבינן הרחקה חוץ לכותל והלא שנינו בפ' לא יחפור גבי גדר זה סומך זרעיו מכאן וזה סומך גפניו מכאן ועוד דהיאך אפשר שיהא חמור עריס מכרם והלא גבי כרם מפסיק כ"ש גבי עריס דקיל וכי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ועוד דמן הגדר ולשדה הוא דקתני דמושחין ולא מן הגדר ולחוץ, ועוד דא"כ הוו להו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא לעולם. ובמס' עדויות הוה לן למיתני דכל קולי ב"ש וחומרי ב"ה נשנו לשם הילכך עיקר הגירסא כך היו שם ב' אמות מ"ד מעיקר הגדר מושחין אינו אסור אלא עד ב' אמות ומ"ד מעיקר הגפנים מושחין אסור עוד ב' אמות אחרות ואתי לפרש פלוגתייהו כשהיו הגפנים בכוון דעלה הוא דתנו ב"ה מן הגדר ולשדה היכי דמי דאם יש ד' אמות מן הגדר ולגפנים מיבעי ליה ומוקי לה דהכי מיתרצא היו שם ב' אמות מן הגדר ולגפנים מ"ד מעיקר הגדר וכו' אינו אסור חוץ לגפנים אלא עד שתי אמות. וכך הוא גירסת הראב"ד ז"ל וז"ל בהשגות א"א מעולם לא עלה על דעת שום מפרש שיהא צריך הרחקה מאחורי הכותל שהרי הכותל מפסיק בין הגפנים והזרע אלא כולה הרחקה מעיקר הגפנים ולשדה או מן הגדר ולשדה וב"ה סברי מן הגדר ולשדה ואם היו ב' אמות מן הגדר ולגפנים מ"ד מן הגדר מושחין דהיינו ב"ה אינו אסור אלא ב' אמות חוץ לעקרין ולב"ש דסברי דמן הגפנים הוא דמושחין אסור עוד שתי אמות אחרות והכי איתא בירושלמי עכ"ד ומפ' פלוגתייהו בעריס מכוון ומצאתי לר"י מסיפונטי ז"ל גירסא מחוורת וכגרסת הראב"ד ז"ל וז"ל א"ר יונה תפתר שהגפנים רחוקים מן הגדר ב' אמות מ"ד מן הגדר מודדין אינו אסור חוץ לגפנים אלא ב' אמות ומ"ד מעיקר גפנים מודדין אסור חוץ לגפנים ד' אמות ע"כ. והרמב"ם ז"ל פסק כגרסתו ואין להאשימו אבל חולקים כבוד לאמת:

אמרו דבר א'. דכולהו ס"ל דכי העריס מעוקם שאין הגפנים מכוונות בשורה אין הד' אמות מוזכרות בו לאיסור עבודה אלא למקום פנוי הוא דהוזכרו אבל כשיש מקום פנוי ד' אמות נותנין לו עבודתו בלחוד דהיינו כדין גפן יחידית ו' טפחים וזורע את המותר:

דתנינן תמן ועל גנה קטנה וכו'. רישא בעדויות פ"ב תנינן לה הכי שלשה דברים א"ר ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה על ביצה טרופה שהיא נתונה וכו' ועל שבולת שבקציר וכו' ועל גנה קטנה שהיא מוקפת עריס מפ' בגמ' מוקפת גדר והגדרים מוקפין עריס דבתוכה נטועין הגפנים ואם יש בה מגדר זה ועד גדר זה מלא בוצר וסלו וכו' היינו ארבע אמות מקום פנוי וכדמפ' ר' יונה אמה בוצר וכו' תזרע בתוכה כולה בלא נתינת עבודה ששה טפחים לכאן וכן לכאן דס"ל דקלה גפן יחידית:

ואם לאו לא תזרע. דכיון דאין ארבע אמות פנויין בטלי אגבה וכולן אסורין:

הוון בעיין למימר. בני המדרש היו רוצין לומר:

מ"ד מעיקר הגפנים מושחין ניחא. כלומר אין תימר דר' ישמעאל סבר כב"ש ניחא הא דקתני דאם יש בה מלא וכו' תזרע ומשמע כולה דאין עבודה לגפן יחידית מדלא תני נותנין לה עבודה וזורע את המותר כר' יוחנן בן נורי ושיעור דקאמר ר' ישמעאל דאם יש בה מלא וכו' נפרש דקאי אמקום פנוי דמן הגפנים הוא דהוזכר דמודדין ארבע אמות. ואי גפנים דמכותל זו לשל כותל זו רחוקים ארבע אמות יניח עבודה דגפן יחידית לזו ועבודה לזו ויזרע שתי האמות האמצעיים קתני שפיר תזרע אלא אי ס"ל לר' ישמעאל כב"ה דמן הגדר הוא דמושחין והשיעור שהוזכר מן הגדר לגדר הוזכר מאי תזרע דקתני והלא הכרתין ממעטין כולהו ארבע אמות דסתמן העיקרין רחוקים מן הכותל אמה שלא יחלידו הכותל ונופן סמוך לכותלים ונותנין עבודה מן העיקר ולגדר תחת העלין לכולי עלמא וכן לגדר האחר ופלגא ופלגא אזלו להו לכל צד והיכי תנן אם יש בה מלא בוצר וכו' תזרע:

ומשני דלעולם ר' ישמעאל ס"ל כב"ה ומן הגדר הוזכר שיעורא דרבי ישמעאל ומיירי שהיו חבוקים לכותל דהשתא אין עיקר הגפנים ממעט כלל ד' אמותיה וארבע אמות האמצעיים תזרע:

ה"ג לאו ארבע אינן כלום דהילכות עריס בחמש. כלומר אין אתה מודי לי דארבע גפנים אין בהן דין עריס דאין הילכות עריס אלא בחמש גפנים וא"כ כיון דהילכות עריס לא נשנו בארבע גפנים האי דקתני גנה מוקפת עריס היכי דמי אי לימא שתים לרוח זו ושתים לרוח זו והאחת לכותל האחר לנגדן א"כ כרם גמור הוי דהיינו שתים כנגד שתים וא' יוצאה זנב, אלא אחת ואחת לכל רוח ד' גפנים הוא דהויין:

ומשני תפתר שהיו שתי גפנים נתונות בקרן זוית אחת. כלומר דלרוח רביעית היו שתים בקרן זוית שאין רחוקות זו מזו:

שאם ימתחם נראין כארבע רוחות בנויין. כזו דאין לו צורת כרם $ ומטעם שהיו ?נטווין על הגדר חשיבי ודמי למעוקם וקסבר דארבע אמות למקום פנוי הוא דהוזכרו אבל לא להרחיק ממנו ארבע אמות ככרם גמור אלא תזרע בגפן יחידית אבל פחות לא תזרע:

עריס שהוא יוצא מן הכותל מתוך קרן. מפ' לקמן כגון שהיה כותל שיש לו משך ד' טפחים כשיעור פס דעלמא לצד דרום והאחת מן הגפנים סמוכה לו והארבע גפנים הסמוכות לקנים או לעצים לצד כותל מערב רחוק מאותו קרן ועריס שהוא יוצא דתנן כלומר תשלום עריס שיוצא לנו להילכות עריס הוא שיוצא מן הקרן בענין שנוטה למראית העין לצד הגפנים הסמוכים לו ותשלומו בגפן החמישית מתוך קרן וכלה שם:

נותנין לו עבודתו. דהיינו ששה טפחים וזורע את המותר דלא חשיב עריס כיון דאין סמוכות כל החמש גפנים בגדר א' ועריס מעוקם הוי:

אם אין שם ד' אמות. בין ד' הגפנים לגפן החמישית שאצל הקרן:

לא יביא זרע לשם. הואיל והתחיל העריס עם הכותל אע"ג דלית ביה אלא ד' גפנים כדאיתא לקמן נדונות כולן כעריס אבל אי יש ד' אמות דמקום פנוי מודי לת"ק דנותנין לו עבודתו וזורע את המותר וה"נ עריס מעוקם הוי והשתא מפ' תלמודא הני ד' אמות דמקום פנוי דשרי לזרוע השלשה היכי דמי דאי ס"ל לר' יוסי כב"ש דהשיעור הוזכר בהרחקה מן הגפנים יפה א"ר יוסי דאם אין ד' אמות מעיקרין שלכותל הארוך לעיקר החמישית הכל אסור ואם יש ד' אמות נותן עבודה לאלו ועבודה לזו וזורע המותר אלא אי ס"ל לר' יוסי כב"ה דמעיקר הגדר מושחין וא"כ מן הכותל המחזיק ארבעה ועד גדר של הקרן דהיינו הקרן שסמוכה החמישית בו הוזכר השיעור ואם יש שיעור שרי וכשאין אותה הגפן ממעטת שיעורא דד' אמות:

ומוקי לה שהיתה הגפן חבוקה לכותל. ובעינן ד' אמות למקום פנוי ואיכא שלש להיתירא אלמא דדינא דארבע אמות דמקום פנוי גבי עריס מעוקם הוא דגמר לה:

ר' יוחנן בן נורי דהכא. דהא אוקימנא לעיל דכי פליג ר' יוחנן אעריס מעוקם הוא דפליג:

ר' יוסי ור' ישמעאל יודון לר' יוחנן בן נורי. דהא ר' ישמעאל מיירי שמפוזרין ה' גפנים לד' כותלים כדתנן גנה שהיא מוקפת וכו' ואפ"ה מצרף ליה לעריס כ"ש היכא דכל החמש גפנים נוטה נופן לצד גדר א' דפשיטא דכולהו ד' אמות למקום פנוי דאסירי, ור' יוסי נמי הא לא בעי החמש סמוכין לגדר א' אלא שכלה העריס בקרן שהוא ד' טפחים והשאר אינן באותה הקרן אלא בכותל ומצרף ליה לעריס אם אין שם ד' אמות כ"ש במשנתנו:

אבל ר' יוחנן בן נורי לא יודי לר' יוסי ור' ישמעאל. מטעמא דאמרן:

ר' יוסי יודי לר' ישמעאל. דהא היכא דליכא צירוף כותלים חשיב ליה עריס כ"ש היכא דאיכא:

ור' ישמעאל לא יודי לר' יוסי. דהתם לכולהו גפנים יש סמיכה בגדר מצורף וד' כותלים דגנה מקושרים זו בזו מה שאין כן גבי ר' יוסי. וכתבו הגאונים ז"ל דכל היכא דאמרי ר' פלוני ור' פלוני כלהו ס"ל וכו' לית הילכתא כחד מינייהו משום דאע"פ שהולכין בשיטה אחת אין כל דבריהם שוים ואין מודים זה לזה ולפי שאין מודים זה לזה ואכל חד מינייהו פליגי רבנן עליה הוי כל חד מינייהו יחיד ובטל במיעוטו ובנין אב שבכלן שממנו למדו הגאונים ז"ל שאין הלכה כשיטה הוא בפ' איזהו נשך דאמרינן התם ודילמא רב עיליש טובל בציר הוה ואמר רב נחמן הלכה כר' יהודה והלכה כר' יוסי והלכה כרשב"ג, אמר ליה שיטה איתמר דאי לא תימא הכי הלכה הלכה למה לי לימא הלכה כר' יהודה דמיקל מכלהו אלא ש"מ שיטה איתמר והתם נמי לא מודו אהדדי וכל כה"ג לית הילכתא כחד מינייהו. ואיכא מ"ד דכל היכי דאמרי' ר' פלוני ור' פלוני אמרו דבר אחד הן שוין בדבריהם לגמרי וכל א' מודי לדברי חברו וכה"ג לא חשיבא שיטה ואפש' דהויא הילכתא כחד מינייהו ונראה בעיני דהך דהכא אליבא דכו"ע שיטה הויא דהא בהדיא קאמר דר' יוחנן בן נורי לא יודי לכלהו ור' ישמעאל לית ליה דר' יוסי וא"כ אע"ג דגרסינן בהך גמרא אמרו דבר אחד הוה ליה כמו כלהו ס"ל דעריס מעוקם מקום פנוי הוא דבעינן ותו לא אבל אין כל דבריהם שוין ואין מודים זה לזה והויא להו שיטה. ונקטינן כת"ק דלא שנא עריס מעוקם ולא שנא עריס מכוון בכולהו הוזכר שיעורא דד' אמות לאיסורא ולא כל מעוקם ומעוקם דינו שוה אלא היכא דהנוף נוטה אצל הגדר אחד אע"ג דאין הנוף כולו נאחז ורצוף אלא שאויר יש בין נוף ולגדר ובין נוף לנוף כיון דקצת נוף דכל החמש גפנים אצל הגדר א' נותנין לו ארבע אמות לעבודת הכרם ומן הגדר אצל השדה הוא דמושחין והיכא דעריס מעוקם כגון ג' אצל הכותל ושתים לצד השדה ויש ד' אמות בין שתים לשלש ונופן מועט וחלוק קיי"ל כב"ה דמקום שהחוט כלה שם נשלם דין עריס ומ"מ אויר דבין נוף לנוף מיהא אסיר דלא גרע מהפלגה דמוקשה ובעריס מפוזר לד' כותלים או שאין הגדר מושך כל החמש גפנים נותנין להן עבודה כגפן יחידית ותו לא לא שנא איכא מקום פנוי לארבע אמות ל"ש ליכא מקום פנוי ואין הלכה לא כר' יוחנן בן נורי ולא כר' ישמעאל ולא כר' יוסי והרמב"ם ז"ל פסק בפ"ח כר' ישמעאל ותימה הוא דלית הילכתא כוותיה. ואפשר שנדמה לרב דמשום דהא דר' ישמעאל תנן לה בעדויות וחזינן בעלמא דקרינן לאותה מסכתא בחירתא דכל מה ששנינו שם הלכה היא. ואינו נראה דהא תני גבה דההיא ההיא דביצה טרופה ואפליגו עלה בדוכתה ולא קאמר התם אלא מה שאמר ר' ישמעאל בכרם ביבנה:

הלכה כר' עקיבא. כדמפ' בח"ל דעבודת גפן יחידית ג' טפחים:

כדברי מי שהוא מקל בח"ל. כלומר דהמקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל כדאיתא ריש פ' כיצד מברכין, ולא ס"ל לרב יהודה כרב הונא דלעיל דפסק הלכה כר' ישמעאל בחו"ל דאין עבודה לגפן יחידית דלית דחש לה להא דר' ישמעאל:

עריס שהוא יוצא מן המדרגה. דרך שיפועי הרים ומדרוניהן עשויין מדרגות מדרגות מעלות זו למעלה מזו ופי' הרמב"ם ז"ל בפ"ח כן גפנים שהיו זרועין במדרגה גבוהה והעריס שלהן יוצא ומסכך על השדה אם עומד בארץ ובוצר את כולו רואין כל המקום שתחת העריס כאילו הוא מקום עיקרי הגפנים ואוסר ד' אמות בשדה לכל רוח משפת העריס ואם אינו יכול לבצור עד שיעלה במדרגה או בסולם אין אסור לזרוע אלא תחת העריס בלבד ע"כ וכן דעת רבנו שמשון ז"ל וקשה לי דאמאי חמיר האי עריס מעריס דעלמא דלא משחינן אלא ארבע אמות מעיקר הגדר והכא לא מנינן כל שתחת הנוף ומנינן משפת העריס ולהלן בשטח השדה ארבע אמות ועוד דקשה דהיכי קאמר רואין כל המקום שתחת העריס כאילו הוא מקום עיקרי הגפנים וכי עריס מעיקרי הגפנים הוא דמשחינן והלא מן הגדר הוא דמשחינן כב"ה. ועוד היכי תני דר' אליעזר בהדה דלא דמי ליה כלל דר' אליעזר מיירי בשורות כרם והכא בעריס ועוד דהכא כולן במדרגה ור"א אחת במדרגה וא' בארץ לכך נ"ל לפ' עריס שהוא יוצא מן המדרגה יש בהר כמין מדרגה שיש לה שטח ולשם הן ה' גפנים ואין למדרגה מדרון ולא שפוע אלא סלע זקוף וקרקע דהיינו השדה למטה לפני אותה מדרגה והגפנים הן נטועות על שטחה ומאי יוצא צומח ואין צריך שיוצא מנופן קצת לצד השדה הנמוך ותלוי באויר כדברי הרב וקאמר ר' אליעזר בן יעקב דאם הקרקע הנמוך אינו נמוך כל כך אלא דמן הארץ דהיינו השדה יכול לבצור כל העריס בתר בצירתו שדינן ליה ולצד השדה נמשיך העריס ורואין כאילו עיקרי הגפנים נטועין למטה בשדה אלא שסמוך נופן למעלה בשטח המדרגה ומכותל המדרגה דהיינו ההר מודדין ד' אמות לצד השדה וכיון דרואין עיקריהן כאילו נטועות למטה מכותל המדרגה כיון שגלוי אצל השדה מודדין שהוא כגדר וטעמא מפני מראית העין כדאיתא בגמ':

ואם לאו אינו אוסר. אלא קרקע שהוא כנגדו דהיינו למעלה שסמוך שם ותחת נוף העריס לבד ולא למטה וכן מצאתי לר"י ז"ל שכתב דבר ברור לנו דתורת עריס הוא שורה של ה' גפנים ועתה יוצאין הגפנים מן המדרגה כזיזים היוצאים מן הכותל ר' אליעזר בן יעקב אומר אם עומד בארץ ובוצר את כולו דנין אותו כאילו היה נטוע העריס בקרקעית השדה ואוסר ד' אמות למטה ואם לאו אינו אוסר אלא תחתיו וזהו פי' כנגדו ע"כ. ואתא ר' אליעזר לטפויי דאפילו גבי כרם דחמיר דמקדש לכו"ע אם נטע שורה אחת בארץ ושורה אחת במדרגה שתים למעלה וג' למטה או להפך אם גבוהין עיקרין שנטועין במדרגה מן העיקרין הנטועין בארץ עשרה וכ"ש יותר אין מצטרפות לכרם ואם פחות מכאן מצטרפות לצד מטה ומקדשת השורה לצד מטה חוצה לו ד' אמות דחזינן כאילו כל השתי שורות למטה ובגמ' מפ' האי גבוה דקאמר אי קאי אשורה או אמדרגה. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז גבי כרם כר' אליעזר ומצטרפת ובפ"ח גבי עריס פסק כר' אליעזר בן יעקב דקיי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי:

א"ר שמואל בר נחמן וכו'. משום שמעתתא דראב"י דמראית העין נקיט ואזיל כדמפ':

הגומם את כרמו. שכרת גזעי הגפנים עד פחות מטפח מן הארץ ודמו לנטיעה בת שנתה וחייבין בערלה מפני מראית העין ורבנן פליגי עליה ושרו אפילו פחות מטפח:

עד שיגום מעם הארץ. דלא נשאר מגזעין כלום חוץ לארץ אז חייב בערלה ובפ"ק דשביעית מוקי להא דראב"י בשיטה דר' שמעון וראב"י אמרו דבר א' ואין הלכה כשיטה אלא כרבנן וכן פסק הרשב"א ז"ל ובפ' משוח מלחמה נמי אמרינן דכרם פחות מטפח שרי דקלא אית ליה:

העושה מן הלקט וכו'. עני שעשה גורן מהם שכנסן ועשה מהן כרי הוקבעו למעשר מדרבנן מפני מראית העין דמדאורייתא פטורין מן המשרות כדתנן בפ"ק דחלה ומשמע הכא דמשום דעשאן גורן גזור אטו גורן דעלמא. ובפ' משוח מלחמה מוקי לה עולא שעשאן בשדה אבל בעיר קלא אית ליה ופירש"י ז"ל וה"מ בשדה דלא ידעי הכל שכנסו מעט מעט וסבורין שגדל שם אבל בעיר כל שכניו ראו שכנס על יד על יד ויודעין שהן של לקט שכחה ופאה ופטורין מן המעשרות כדתנן במס' חלה ופסק הרמב"ם ז"ל לההיא דפ' משוח מלחמה בפ"ב דהיל' תרומה:

המת מטמא ד' אמות ברה"ר מפני כבודו. ונ"ל לפ' משום שיפרישו עצמן עוברי דרכים ולא יעכבו לעוסקים בכבודו. ורש"י ז"ל בפ' משוח מלחמה חכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בארבע אמותיו כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות להתקרב אצלו ויהו סבורין שלא האהילו ויש לחוש שמא יפשוט ידו והאהיל ולאו אדעתיה:

משום בית שמאי. דתנן באהלות חצר הקבר העומד בתוכה טהור והוא שיהא בה ד' אמות דברי ב"ש ובגמ' דילן מסיק דאפילו ב"ה מודו בזה כדאיתא התם:

הדא אחרייתא. הדא בתרייתא דמת:

כלהון משום ב"ש. הכי קים ליה:

הדא דתנינן. דראב"י במתני':

מפני מראית העין. הוא דרואין עיקרין דמדרגה כאילו נטועין למטה:

דלא כן מה בין העומד בארץ כו'. דאם לא כן מה טעם הוא דמפני שעומד בארץ ובוצר את העריס אפילו למעלה מעשרה שדנים אותו לצד מטה היכן מצינו בשום מקום זה השיעור לא מצינו אלא פחות מעשרה או לבוד וכיון דהאי גבוה עשרה מה לי עומד בארץ ובוצרו מה לי עומד במדרגה אלא פשיטא דמפני מראית העין הוא דגזור:

מה גבוהה שורה. כלומר האי גבוהה עשרה טפחים דקתני במתני גובה השורה הוא דקאמר כלומר שיש מסוף גובה נוף של אלו שנטועין בארץ עד סוף גובה הנוף של אותן דמדרגה עשרה טפחים אינן מצטרפין אבל ליכא עשרה גובה מנוף שורה לנוף שורה מצטרפין ואע"ג דגבוה ראש שפוע המדרגה מן הארץ עשרה טפחים, או דילמא גבוהה דקתני אגובה דמדרגה קאי ואע"ג דליכא עשרה מנוף לנוף לא מצטרפין אלא כי ליכא עשרה לגובה ראש שפוע המדרגה מן הארץ:

שיפוע המדרגה כלמטה. כדפרישית דאפילו איכא עשרה מן הארץ למדרגה כיון דבין נוף לנוף ליכא שיעורא מצטרפין לגובה עשרה הכא לא חשבינן ליה אלא נדון עיקרין שלמעלה למטה:

שיפוע המדרגה כלמעלה. דגובה המדרגה קא מפסיק ואין מצטרפות:

והתני שתי שורות במדרגה. בתוספתא לא מצאתיה אבל כיון שקצרה בעל הגמ' משמע שהיה שונה בה כדינא דמתני' והכי קתני בה שתי שורות במדרגה אם גבוהה י' טפחים אינן מצטרפות ואם לאו מצטרפות ופירושה שתי שורות במדרגות ההר שורה א' במדרגה זו ושורה אחרת במדרגה אחרת וכיון דהכי הוא שיעור הרחקתן דקתני ממדרגה למדרגה הוא אלמא דבתר גובה המדרגה אזלינן:

ודחי לה שאני עשרה טפחים דמדרגה דאין נוחה להשתמש ממדרגה למדרגה דאין הרוחב כל כך וכל אותם י' אע"ג שקצתן משופעין מחמת הנוף של אותם שלמטה אפ"ה מקום בפני עצמו חשיב מה שאין כן מן הארץ למדרגה דנוח תשמישו יותר ולעולם דבין נוף לנוף הוא דמשערינן:

תמן תנינן. בשבת פ' הזורק:

הזורק ד' אמות. ברה"ר מצומצמות ונחה בכותל:

כזורק באויר. ופטור דלאו ברה"ר נח דרה"ר לא מטי אלא עד עשרה:

כזורק בארץ. וחייב דאויר רה"ר משנח משהו הוי הנחה:

ואמר רב חסדא וכו'. רב חסדא אתא לשנויי מאי דקשיא לן עלה התם דפריך ואמאי והא קא ממעט מארבע אמות ופי' רש"י ז"ל ואמאי מיחייב והא ד' אמות קתני ואפילו מצומצמות וכי נח בפני הכותל נתמעטה הזריקה מד' אמות כדי מקום הדבלה:

ומתרץ לה רב חסדא מתני' היינו טעמא משום דמודדין האלכסון כי זרק הדבלה מן הארץ עד הכותל ונדבקה הדבלה בכותל עד גובה עשרה איכא הכא אלכסון ד' אמות דהוו להו חמש אמות:

ופרכינן עלה תו ואין סופה לירד. וכי חזרה ונפלה לתוך ד' אמות קא נייחא ולא נתקיימה מחשבתו ומפטר:

בדבלה שמנה. ונדבקה שם ולא נפלה:

שפוע המדרגה כלמטן. דהא השפוע מצרפין ותנן כזורק בארץ:

זרעים נהנין מן המדרגה. דהויא מדרגה להו כמו אפיפיורות שמשלחת שם השריגים ואינן נופלין למטה ואיכא למימר שיפוע המדרגה כלמעלן וטעמא דשבת היינו משום דרה"ר מטי עד עשרה טפחים דדרך בני אדם לסמוך עצמן בכותלים עד שם והיא נופלת למטה ומתמעט שיעור הזריקה אלא משום שהיא דבלה שלא יטנפו בגדיהם ואילו הוה מוקי לה ר' יוחנן כשהיה שם חור דזה נהנה מן החור שאינה נופלת למטה הוה מיפשטא שפיר דהא חורי רה"ר נראין מסולקין מן הרבים ודמי לדהכא:

זורע את העליונה. ושפועה זרעים:

עד שהוא מגיע לאויר עשרה. שלמטן ותו לא:

שיפוע המדרגה כלמטן. דקא חשבינן לשיפוע כמו כרם ואסרינן לזרוע זרעים:

משום זרעים נוטים לאויר הכרם. דלעולם כלמעלן חשוב והכא שאני שיש כרם גמור למטה ועשרה דאויר הכרם ככרם דמי:

לית כאן לעיקר הגפנים. דהא מיערבי היניקות אלא למטה משלשה:

שרשי פיאה. שם עשב שצובעין בו ובלשון ארמי פותא ובלשון ירושלמי פטרא והויא לרפואה כדאיתא בפ' במה אשה וחזיא למאכל אדם כדמשמע בס"פ כרם שחרב:

למטה משלשה טפחים. למטה משרשי הגפן ג' טפחים מותרין ובעיין לא איפשיטא. והרמב"ם ז"ל פסק בפ"י אם גבוהה המדרגה מן הארץ ולפי דבריו נקטינן דשיפוע המדרגה כלמעלן והיינו טעמא דנקטינן בפ' עושין פסין דמתלקט עשרה גובה מתוך משך מדרון ד' אמות דמחיצה חשיבא:

אפיפיורות. פי' בערוך ז"ל שהדלה הגפן על גבי אילן שהוא עושה פארות הרבה כמו מסעף פארה ותארכנה פארותיו ע"כ. והרמב"ם ז"ל בפ"ח העושה מטה או שבכה גבוה מעל הארץ ואין הנצרים תכופין אלא נפרדין והאשכולות והשריגים נמשכין עליה והגביה נוף הגפנים מעל הארץ על אותה המטה אותן הקנים וכיוצא בו שהדלה עליהן את הגפן הן קרויין אפיפיורות:

אפיפיורות. נ"ל שהוא לשון מושב וכן קורין בלשון יון לכסא שתחת רגלי המלכים אפיפורן:

על מקצת אפיפיורות. אע"פ שלא נתפשטו השריגים על כל האפיפיורות:

לא יביא זרע אל תחת המותר. ובגמ' מפ' סדר אריגת השבכה כמה אויר בין נצר לנצר ומפ' נמי עד כמה יהא אסור מן האפיפיורות חוץ לשריגים:

ואם הביא לא קידש. מפ' בפ' המבריך דהיינו כשהרחיק ו' טפחים:

ה"ג ואם הילך החורש. והוא ענפים ושריגים כמו כעזובת החורש והאמיר דישעיה וקאמר דאם נמשכו השריגים על הזרוע אסור לקיימו ולא סגי להחזירו לאחור אלא יעקור הזרע:

על מקצת אילן סרק. כדמפ' בסיפא דאינו עושה פירות ומשו' הכי מבטל כל פארותיו אל הגפן והוי כמו אפיפיורות ולא יביא זרע אל תחת המותר:

אבל המדלה על מקצת אילן מאכל. טעמא מפ' בגמ':

ואם הילך החורש יחזירנו. ואם נמשכים השריגים על הנוף עד הזרעים וסככו על גבן יחזירם לאחור:

לכפר עזיז. שם מקום:

והראהו. לר' יהושע:

אמר לו מותר. דאילן מאכל הוא ואין אדם מבטלו על גב הגפן:

לבית מגיניא. שדה של משפחה ידועה באותו המקום הקרוי עזיז:

בסדן של שקמה. על מקצת הקורה דכבר היה מיוחד לקורות כדאיתא בפסחים ובבבא בתרא ודמי לאילן סרק ובו היה קורות הרבה והוה מספקא ליה אם למקצת אפיפיורות מדמינן ליה:

אסור. כל שיעור משך הקורה:

והשאר מותר. והיינו טעמא דחשיבא כל קורה וקורה באנפי נפשה והכי איתא בתוספתא שאני רואה כל קורה וקורה כאילו היא בפני עצמה:

שאינו עושה פירות. דלשון סרק רצה לומר ריק מאין פרי אנשים ריקים מתרגמינין גוברין סריקין בוקי סריקי:

חוץ מן הזית ומן התאנה. דקסבר ר"מ דשאר אילנות לפעמים אדם מחשב עליהן לקורות. חוץ מזית:

מחמת ברכת א"י בשמן ותאנה לא חזיא לבניין:

אין נוטעין שדות שלימות. ולא חשיב ליה לאיניש כיון דאין נוטעין מאותו המין שדות שלימות:

משלשה ועד ארבעה היא מתני'. כמה אויר יש מן השריגים עד הנצרים האחרים של הסבכה שאין מגיעין שם שרואין אנו כאילו מגיעין שם והכל אסור ולא יביא זרע אל תחת המותר ומפ' דבפחות מג' לא מצי מיירי דכסתום וכלבוד דמי ומאי קמ"ל אלא בג' ועד תשלום ד' עסקינן ולא ד' דנפקי מתורת לבוד ולכלל חשיבות ד' לא באו:

משלים. נוף הגפן סוגר עד שם ומתפשט ולא יביא וכו' תרגום וה' הסגירם אשלימינון:

ארבעה נחת הוא לה. כשיש ד' טפחים שלימים מורד הוא לה כלומר לשם יורדין הענפים שהיא רכה ואינה מתפשטת להלן ולא יסגור הנוף הילכך אין אסור משם ולהלן דהוי כשתי אפיפיורות:

עד היכן. כשאין בין קנה לקנה ד' ויש בה שלשה עד היכן אסורין להביא זרע תחת המותר:

ארבע אמות. כדין עבודת הכרם:

עד שש אמות. כן גרסת הספרים ורבנו שמשון ז"ל לא הוה גריס הכי וגרסתנו נכונה יותר וטעמא דכיון דסמוכין קנה אצל קנה ראוי להחמיר בשיעורו יותר משיעור עבודה:

שתי אפיפיורות. אפילו אין ביניהן ארבעה דבכהאי גוונא לא גזור:

אם דרכו לפסע. אם דרכה של גפן זאת להתפשט שריגין דידה כנתפשטו דמי והכי הילכתא:

ואין אדם מבטל אילן מאכל על גבי גפנו. דיונקת לחות האילן וקא מכחיש ליה לפירא דאילן:

תמן תנינן. במס' כלים פ' כ"ו:

חמתות צרורות טהורות. בשלהי הקומץ רבא מפ' טעמא משום דכמאן דשרו דמו ופי' רש"י ז"ל נודות הצרורות שאין שוליהן תפורין אלא צרורין טהורים דאין מקבלין טומאה דרואין כאילו נתר הקשר וליכא בית קיבול והוי ככלי הנקוב ושיעורו במוציא רמון:

חוץ משל ערביים. דדרכן בכך ואחשבוה כלי:

צרור שעה. ואפי' דערביים דאינו עשוי לקיימא:

צרור עולם. קשר של קיימא הוא:

כל חמתות טהורות. ואפילו דערביים:

אית תנאי תני. מחליף בדברי ר"מ וגורסין צרור שעה טמאות צרור עולם טהורות והוו מפרשי דשינו אותה ממדרס וכשהוא צרור עולם דמי לכר שעשאו סדין אבל כשהוא צרור שעה בטומאתו קמא קאי:

כמתני'. כלומר כמשנתנו היה שונה וצא היה מחליף:

סימנא דכלים כלאים. כלומר משנתנו של מסכת כלאים הוא סימן נוסח משנת כלים היכי תנינן לה דכשם דלגבי כלאים אילן סרק אדם מבטלו לעולם ואסור ואילן מאכל אין אדם מבטלו ומותר, כך ?צרור עולם דאדם מבטלו טמא דאין עשוי להתיר וצרור שעה שאין מבטל החבל ועשוי להתיר טהור:

דלא כן. כמו דאם לא כן:

מה בין צרור עולם. ומאי טעמיה ופירושא דמטעם מדרס ליתא דבסיפא תני ואלו עורות טמאין מדרס מכלל דרישא לאו בטומאת מדרס מיירי:

צריך חיתוך. הקשר לפשטו והוי מחוסר מעשה ופנים חדשות באו לכאן עד שיחתכנו:

ואין צריך חיתוך. דנוח להתיר:

ועוד. מפ' בתוספתא כמה הוא ועוד א' מששה באמה דהיינו טפח והכי איתא בגמ':

כל מדות שאמרו חכמים בכרם. בגמ' מפ' אמאי תני בכרם ולא תני כל מדות שאמרו חכמים אין בהן ועוד:

עריס שחרב באמצעו. כדמפר' בגמ' כיון שנטע י"א גפנים בצד הגדר ובין כל גפן וגפן ארבע אמות כדאיתא לעיל וחרבה גפן האמצעית ונשארו שני עריסין כל עריס כשיעור:

אם יש שם שמנה אמות. דהיינו אוירים של הגפן הנטולה ארבע אמה מכאן וארבע אמה מכאן:

לא יביא זרע לשם. דנותנין לכל עריס עבודת ארבע אמות לצדדיו כמו לכרם שהוא כעין קרחת הכרם ואע"ג דגבי קרחת בעינן י"ו אמה כדאיתא בפ' קרחת שאני עריס דתחלתו אינו אלא שורה אחת ודי לו בשמנה אמות ועוד דהוא טפח וכתב רבנו שמשון והרא"ש ז"ל ועוד דהזורע ארבע אמות של עבודת הכרם מקדש ובעריס הזורע חוץ לששה טפחים אינו מקדש פי' דבריהם הוי בין עריס לעריס אבל בין עריס לגדר פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש הוא וקיי"ל כר' יוחנן דמקדש כדאיתא בגמ':

שמנה אמות ועוד נותנין לו עבודתו. עבודה לעריס זה דהיינו ארבע אמות ועבודה לעריס זה דהיינו ארבע אמות:

וזורע המותר. דהיינו הטפח ועלה קתני בפ' המבריך דמותר פסקי עריס דאינו מקדש דהיינו כל זמן שלא הרחיק אלא ששה טפחים של עבודת הגפן בין שהיה ההרחקה בין עריס לעריס שמנה או שמנה ועוד וזרע שש אמות וטפח באמצע אסור באכילה ומותר בהנאה. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח הרי זה מרחיק מכל שורה ששה טפחים וזורע. ופי' הרב כן כדי לפרושי האי דזורע את המותר כאורחה דכולה מכילתין דנותן לו עבודתו וזורע את המותר ומתני' דהמבריך פירשה דוקא בשמנה אמות בצמצום וז"ל היה ביניהן שמנה אמות בצמצום הרי זה לא יזרע לשם ואם זרע הואיל והרחיק מכל שורה ששה טפחים הרי זה לא קדש, והראשון עיקר, וכן מצאתי לר"י ז"ל שכתב שמנה אמות ועוד נותנין לו עבודתו פי' ששה טפחים לזה וששה טפחים לזה וזורע את המותר בין זה לזה והיינו אליבא דריש לקיש דלא חשיב לעריס כרם אבל לר' יוחנן דאמר דעריס חשיב כרם לא יכול למזרע אלא ההוא ועוד ותו לא דלכל כרם ארבע אמות עבודתו וש"מ דאפילו מאן דעביד לה ככרם לא ככרם לכל מילי הוא דאם כן ליבעי בפיסוקו שש עשרה כקרחת הכרם ותו דאפילו כרם הזורע ארבע אמות חוצה לו מקדש ואילו הזורע מותר פסקי עריס מששה טפחים ואילך אסור ואינו מקדש כדתנן לקמן מותר פסקי עריס וכו' ע"כ:

פרח היוצא. לולבין דגפן שגדלו ויצאו מן העריס תר' והיא כפורחת והיא ?כדאפרחס אפיקא לבלבין וזהו תרגומו של פורחת כדברי רש"י ז"ל וכן מצינו ויוצא פרח תרגומו ואפיק לבלבין:

כאילו מטוטלת תלויה בו כנגדו. כי ההיא דתנן במס' כלים פ' י"ב המטוטלת והמשקולת והוא כלי של הבנאים שמיישרין בו החומות לוקחין חבל ובראשו ברזל כבד ומכניסין בחבל עץ מרובע קטן ותופסין העץ אצל החומה ומניח הברזל לרדת ומתוך כך רואה אם בנין החומה ישר ואותו הברזל שמו מטוטלת ובו הוא משער בפרח היוצא חוץ לעבודת העריס לראות כמה האריכו הזמורות לדעת מה שהוא חוץ ומותר לזרוע שם:

וכן ?בדלית. גפן המודלת על גבי עצים פרח היוצא ממנה תחתיו אסור ובגמ' מפ' אי אוסר עד מקום שהוא נקמם או תחת האשכולות דוק' או אפי' תחת העלין:

תחתיה אסור. לזרוע:

סיפקה בחבל. שלא היתה הזמורה ארוכה שתגיע מאילן לאילן וקשר בראשה גמי או חבל וראשה השני לאילן שלא תפול לארץ תחת הזמורה אסור:

תחת הספוק. תחת החבל הקשור בה מותר:

כדי שיהלך עליו החורש. אם מתח חבל זה כדי שיהלכו עליו השריגים והעלין הרי הוא כאפיפיורות ואסור לזרוע תחתיו:

לית הדא פליגא על ר' זעירא. דאמר לעיל בפ' קרחת עלה דההיא מתני' דתנן הנוטע שתי שורות אם אין ביניהן שמנה אמות לא יביא זרע לשם וקאמר עלה דמודדין אותן חוץ מעיקר הגפנים וה"נ ארבע אמות שאמרו חוץ מעיקרי הגפנים הוא ותרוייהו איתקוש בההיא תוספתא דשתים כנגד שתים והשתא כאן דנעקרה ההיא גפן מבנתים בהכרח הויין יותר משמנה אליבא דר' זעירא דהיינו שיעור שתופס עיקר הגפן וא"כ אמאי תני שמנה:

ומשני שמנה אמות וכל שהוא. כנגד עיקר הגפן:

ופריך ולמה לא תניתה. לכל שהוא:

ומשני ולא תסבור כי ההיא דא"ר יוחנן כל מקום שאמרו חכמים ועוד טפח והדין דהכא פרא ציבחר. פחות מעט כנגד כל שהוא של עיקר הגפן כלומר משום הכי לא תניתה כיון דבעי למיתני ועוד דהיינו טפח ואי תני כל שהוא היה ממעטו לועוד ומשום דועוד הוא שלם מלבד עיקר הגפן משו"ה לא תני ליה:

ולמה לית אנן אמרין כל מדות שאמרו חכמים וכו'. מאי שנא בכרם דתני דמשמע דבמקום אחר שנה ועוד:

ופריך והא תנינן ר' יוסי בן המשולם אומר ועוד קב למאה וכו'. משנה היא בפ' המפריש במס' תרומות וקתני התם ר' אליעזר אומר תרומה עולה בא' ומאה ר' יהושע אומר במאה ועוד ועוד זה אין לו שיעור ר' יוסי בן המשולם אומר ועוד קב למאה סאה שתות למדומע וה"פ ר' יהושע ס"ל דצ"ט סאה ומשהו דחולין סגי לסאה של תרומה להעלותה ור' יוסי בן המשולם סבר דבעינן צ"ט סאה וקב חולין שהוא שתות המדמע והיינו הסאה של תרומה שעשתה הדמוע של הכרי הזה ובציר משתות לא והיינו שיעורא דועוד שנתנו חכמים לגבי העלאת תרומה ודלא כר' יהושע דלא יהיב ביה שיעורא והא הכא איכא ועוד ומשום הכי תני בכרם:

ודחי תמן למדות וכאן לאמות. ובאמות קרקע הוא דעסקינן הכא:

והא תנינן נמצאו עשרת קבין ירושלמיים שהן וכו'. מתני' היא בפ' התודה במס' מנחות דקתני התם התודה היתה באה ארבע סאין ירושלמיות וכו' דהיינו שלשים קב דסאה ששה קבין והיו במצה ג' מינין חלות ורקיקין ורבוכה וכל מין עשר חלות ועשר חלות לחמץ ושיעור חמץ כשיעור ג' מינין דמצה נמצאו ט"ו קב למצה וט"ו קב לחמץ דהיינו חמש קבין לכל מין ומין דמצה ותני עלה נזירות היתה באה שתי ידות ממצה של תודה חלות ורקיקין ואין בה רביכה נמצאו י' קבין ירושלמיות כדמשערינן בתודה ה' לכל מין ומין:

שהן ו' עשרונים ועודויין. דהא מצה של תודה בעשרונים של מדבר הויין להו י' עשרונים טול מהן שליש דחסר הנזירות נמצאו ו' עשרונות ושני שלישי עשרון דהיינו ועודויין אלמא דאיכא

והוא שיהא בקרן וכו'. דפחות מד' אע"ג דגבוה עשרה לא חשיב גדר ומודי ר' יוסי לרבנן ובדאיכא בגדר שיעור משך הוא דפליג והכי תניא בתוספתא העושה מחיצות לכרם גבוהין עשרה ואין רחבים ד' לא ביטל ד' אמות שבכרם והעושה מחיצה לגפן גבוה עשרה ואין רחבה ד' לא ביטל עבודת הגפן ע"כ:

ותניתה תמן. בפרק כרם שחרב דאמר ר' יוסי גפן יחידית שהיא נטועה בגת או בנקע אם אין שם ד' אמות לא יביא וכו' וטעמא דנקע או גת שגבוהה עשרה גפן שסמוכה להן סמוכה לגדר היא ובעיא מקום פנוי וצריכי דאי תני ליה הכא הוה אמינא הכא ע"י שהיא הילכות עריס שהרי יש כאן חמש גפנים עמה אע"ג דאינה סמוכה כאחת בגדר אסור ובעיא מקום פנוי:

תמן דאינה הילכות עריס. דהתם בגפן יחידית מיירי:

ע"י שהוא מגופף. דבמוקף מחיצות מד' רוחותיו מיירי משו"ה בטל פחות מד' אמות אגבה ובעיא מקום פנוי ושמעינן מהכא דההיא מתני' בדאית ליה לגת או לנקע שיעור מחיצה איירי דהיינו עמוק עשרה ורחב ד' ואפילו אהא פליגי רבנן עליה דר' יוסי דסבר דכיון דמגופף אפילו הכא בעינן מקום פנוי דד' אמות ורבנן סברי אין כאן אלא גפן יחידית. והרמב"ם ז"ל פסק כר' יוסי בההיא דנקע וגת ופי' דהא דתנן אם אין שם ד' אמות לא יביא זרע לשם היינו שצריך הרחקה ד' אמות דבתוך ד' אמות אסור לזרוע אלא חוץ לד' אמות וז"ל בפ"ז גפן יחידית שהיתה נטועה בתוך הנקע או בתוך החריץ ואינה גבוהה עשרה מרחיק ו' טפחים לכל רוח וזורע כדרך שעושה במישור ואם היה עמוק עשרה ורחב שפתו למעלה ארבעה אסור לזרוע בתוכו אע"פ שהרחיק ו' טפחים וכן גפן יחידית שהיתה מוקפת גדר גבוה עשרה לא יזרע בכל המחיצה אע"פ שהרחיק ו' טפחים ואם הרחיק ו' וזרע לא קידש וכמה ירחיק לכתחלה ויזרע ד' אמות לכל רוח ואח"כ יזרע שאר החריץ או שאר מקום המוקף גדר ע"כ. ותמהני עליו דהא לא כר' יוסי ולא כרבנן דר' יוסי לא איירי אלא במקום פנוי וכדפרישנא ועוד דהא קיי"ל לעיל דאין דין עריס פחות מחמש גפנים ועוד דהא אוקמינן לדר' יוסי בשיטה ואין הלכה כשיטה:

כאלו שפוד של מתכת תחוב בו. בפרח ומשם ואילך מותר לזרוע:

עד מקום שהוא נקמז. פי' גאון כמו נקמץ בצדי במס' עירובין והיינו במקום שעושה נוף הרבה שעושה צל רצוף וקמוץ עד שם הוא דאסר פרח דמתני':

תחת האשכולות. עד שם חשוב גפן אבל פשיטות עלין לא:

אפילו תחת העלין אסור ומקדש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו וז"ל כל הזורע תחת השריגים והעלין היוצאות מן הגפן הרי זה קידש ע"כ. ומיירי שארכו זמורות הגפן או העריס חוץ לעבודתו ובלאו אפיפיורות וכן כתב הרמב"ם ז"ל ואע"פ שהזרע רחוק מעיקר הגפן כמה אמות:

הדרן עלך פרק עריס בס"ד