המבריך את הגפן וכו'. כמו ויברך הגמלים שכופף זמורת הגפן בקרקע וכיסה אותה בעפר עד שתשתרש לשם מוגרון בלעז. ובגפן יחידית עסקינן:

אם אין על גבה. על ההברכה עפר ג' טפחים ובגמ' מפ' טעמא:

בדלעת. יבשה וחלולה והכניס הזמורה לתוכה וקברה בארץ אינו מפסיק דחלחולי מיחלחלא:

סילון. צנור שמביאין בו מים כדאיתא בפ' כירה סילון של צונן ובגמ' מפ' לה בסילון של חרס דמחלחל:

הבריכה בסלע. מפ' בגמ' של צונמא אבל בסלע רכה הנקרא בא בידים השרשים מפעפעין:

אלא ג' אצבעות. דבפחות מכאן אין ראוי לזרוע:

ארכובה שבגפן. פי' הרמב"ם ז"ל היינו גפן שנכפפת על גבי קרקע וכיסה הגזע ועיקומה בעפר אלא שאח"כ הגזע חוזר ונזקף כמין ארכובה כפופה כמו $ל ומשו"ה מודדין לה עבודה של ששה טפחים מהעיקר השני כלומר ממקום שנזקף הגזע ולא מן העיקר הראשון דבטל הוא בתוך הארץ אבל אם העיקר הראשון נמי נראה נותן לזה עבודה ולזה עבודה כדאיתא בגמ':

במה אנן קיימין. הך הברכה מאי נדון בה דמשמע ממתני' כיון דמכוסה דלא נדון בה דין עיקר כדאמר דלצדדין מותר:

אי משום זרעים באילן. הוא דאסר להביא זרע על ההברכה דחששו חכמים שמא שרשי הזרעים נכנסין בתוך הגפן:

אפילו שאר וכו'. וסברינן השתא דאפילו בהרכבת אילן נמי אסור כדתנן בפ"ק אין מביאין ירק באילן ומיהו איכא מ"ד לאקולי בה טפי מאילן:

ואי משום עבודה. דגפן יחידית ודיינינן בה דין עיקר גלוי:

נתני ששה. טפחים כדתנן לעיל בעבודת הגפן ו' טפחים:

ומשני כר' עקיבא. דאמר עבודת גפן יחידית ג' טפחים דפליג ארבנן בריש פ' עריס ואע"ג שהמכוסה בארץ צריך על גבה עפר ג' טפחים:

אפילו מן הצד ניתני ג'. כיון דדין עיקר דיינינן לה ולעיל דייקינן דמן הצד שרי ור' עקיבא לא פליג ארבנן אלא בשיעור עבודה אבל מודי לרבנן דיהבינן לה לכל ד' רוחותיה:

ומשני משום זרעים על גבי הגפן. כלומר לעולם כיון דמכוסה שריא ולא דיינינן בה דין עיקר דמגולה דמכילתין אלא לפי שהגפן היא רכה נכנסין בה שרשי הזרעים אבל שאר אילנות דקשין שרי לזרוע על גבי הברכתן דלא חיישינן שיכנס שורש הזרע לתוכן וכן פי' ר"י ז"ל בפ' לא יחפור אבל מטעם עבודה לא דאין איסור עבודה אלא בגילוי ממנה אבל קבורה לא אלא למעלה כדאמרינן הכא ולמטה תחתיה ממש כדאמרינן בפ' עריס גבי שרשי פיאה אבל לצדדין לא כדמפרש בסמוך דאין השרשים מהלכין מן הצד:

תמן תנינן. בפ' לא יחפור:

מרחיקין את הזרעים. כדמפ' לקמיה והתם מפ' ותיפוק לי משום מחרישה שהרי חרשו תחלה ואפילו לא זרע ליה איכא היזק ומוקי לה במפולת יד שזרע הזרעים בלא חרישה אלא שחופר במרא וחצינא ואינו מעמיק כמו המחרישה:

ואת מי רגלים. דמלקין ארעיתו של כותל:

מקשי. כשהיה שונה המשנה הזו שם:

תמן את אמר אין השרשים וכו'. גבי כלאים שרינן זרעים לצדדי ההברכה אע"ג דאין עפר ג' על גבה:

והכא את אמר דמהלכין מן הצד. דהא מרחיקין אותן שלשה טפחים:

מעלין עפר תיחוח. מחלידין הקרקע במקומן אצל הכותל ומתמוטט קרקע יסוד הכותל לצדדין:

של אבר. של עופרת שאין השרשין מפעפעין לתוכה אין צריך עפר ג' טפחים:

בהדין צונמא. סלע חזק וקשה מאד שלא יפעפעו שרשיו בתוכו:

מיתפתפת היא. והשרשים מפעפעין דסלע רך היא ובעינן שיהא עפר עליה שלשה טפחים:

מתפתפת. מלשון פתות אותה פתים:

המבריך ג' גפנים. וכשהוברכו נעשה שש והוי כרם ג' כנגד שלש:

כשאין הראשון נראה. מודדין מן העיקר השני אבל אם שניהם נראין נותן ששה טפחים לכאן וכן לכאן:

המבריך שלש גפנים. פירשתי במשנתנו:

בד"א. דאין מצטרפות לענין דין כרם דביניהן וחוצה להן אין להן ד' אמות:

אבל לענין עבודת. גפן יחידית:

נותן ששה טפחים. לעיקר זו:

וששה טפחים. לכל הברכה:

אם יש ביניהן מארבע אמות ועד שמנה. בין מזקן לזקן בין מזקן להברכה בין מהברכה להברכה דאין הרחקתן פחות מד' אמות ולכל היותר אין רחוקין אלא עד שמנה שהן שמנה עם הגזעים הוו להו כרם קטן של שתי שורות וכ"ע מודו דמצטרפין לכרם ואפילו אין שם גפנים אחרות אלא אלו הן נדונות ככרם של ג' כנגד ג' העיקרין שורה א' והבריכות שורה אחרת ויש לו עבודה ארבע אמות ביניהן וחוצה להן וכן כתב ר"י ז"ל וזה לשונו בין שתים כנגד שתים ובין שתים לשלש והיא הזנב מארבע אמות ועד שמנה הרי אלו מצטרפות להיות כרם ותניא היו שתים כנגד שתים מארבע אמות ועד שמנה וזנב פחות מארבע אמות או יותר על שמנה אינו כרם או שתים כנגד שתים פחות מארבע אמות או יותר על שמנה וזנב מד' אמות ועד שמנה אינו כרם עד שיהו שתים כנגד שתים מארבע אמות ועד שמנה וזנב מארבע אמות ועד שמנה ע"כ:

ואם לאו אינן מצטרפות. להיות כרם אלא הוו להו כל אחת ואחת גפן יחידית ונותנין לכל חדא וחדא עבודתה ו' טפחים ותניא נמי הכי בד"א לענין הכרם אבל לענין עבודה וכו' כדאיתא בגמ':

גפן שיבשה אסורה. בגמ' מפרש מאן קתני לה:

גפן צמר. אותו שגדל בו המוך שקורין קוטון ועלין שלו דומין לעלין של גפן:

משמו. של רבי מאיר:

אף על גבי הגפן. בגמ' מפ' מאי קאמר דהא לעיל אמרינן אפילו תחת העלין מקדש: ?

מותר מחול הכרם וכו'. בגמ' מפ' לכולהו שיעורי דמתני':

תחת הגפן. כי ההיא דאמרינן בפרק עריס למר תחת אשכולות הגפן ולמר אפילו תחת העלין מקדש כשהוסיף מאתים:

עבודת הגפן. ו' טפחים. ד' אמות שבכרם. של תוכו ושל עבודת סביבו דחוצה לו ואפילו כרם קטן ב' כנגד ב' וא' יוצאת זנב יש לו עבודה דד' אמות:

הלכה דר' מאיר היא. מתני' דקתני גפן שיבשה אסורה מתני' יחידאה היא ור' מאיר שנאה ואינה הלכה דרבנן פליגי עליה וכולה ר"מ קתני לה וה"ק גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת דברי ר"מ שהיה ר"מ אומר אף גפן צמר אסור ואינו מקדש ומהך מימרא דר' אלעזר פסיק תלמודא לעיל בפ' כל סאה דמותר לזרוע מצד גפנים יבשות וכבר כתבתי שם שדברי הרמב"ם ז"ל מן המתמיהין וכן דעת הראב"ד ז"ל:

ניחא בסיתוא. כלומר בשלמא בחורף איכא למימר דסבר ר"מ דגזרו רבנן דאוסרת גפן יבשה דבימות הקור אינו ניכר היבש מן הלח אבל בקיץ שהלח מוציא עלין והיבש אינו מוציא עלין אמאי שייך לגזור כלל:

ומשני אית אתרין וכו'. יש מקומות דאפילו בימות ה?חמה נושרין העלין ונראין כיבשין כך פירש רבנו שמשון ז"ל והראב"ד ז"ל פירש בהשגות כן ניחא בסיתוא דאם נשרו עליה מיד בהתחלת זמן הקור קודם לשאר גפנים דעלמא ניחא דאפילו הכי אוסרת שאפשר שעדיין לא יבשה לגמרי ומפני הקור נשרו עליה קודם לשאר הגפנים שיש גפן מרגשת יותר מחברותיה אבל אם נשרו עליה בקיץ אפילו בחורף דכולן מלאים עלין נמי אמאי אסור הא ודאי לגמרי יבשה ולמה אסור לזרוע בצדה עץ בעלמא הוא ושני ליה יש מקומות שמשרת עלין שלה אפילו בקיץ ואיפשר שלא יבשה לגמרי ע"כ ודבריו נכונים:

על גבי זמורה היא מתניתא. פי' רבנו שמשון ז"ל כלומר על גבי זמורה מכוסה שאין עפר על גבה ג' טפחים ועל גבה אסור לזרוע ואינו מקדש ור"י ז"ל פי' במשך הזמורה חוץ מעבודת הגפן ועל גבי דקתני ה"ק בשביל הזמורה אסור לזרוע תחתיו:

לאויר עשרה היא מתניתא. ר' בון סבר דעל גבה הוא ממש אלא תוך אויר עשרה של גפן יחידית וכגון שתי שדות זו למעלה מזו ולמטה אצל קרקעית העליונה שהיא גדר לתחתונה נטועה גפן וקמ"ל דאסור לזרוע בעליונה בשיפוע שמגיע לאויר עשרה של אויר הגפן:

כרם יש לו אויר. כדתניא לעיל בפ' עריס שתי גנות זו למעלה מזו וכו':

הדא אמרה וכו'. דהלכתא כר' אלעזר בר' שמעון וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ו וז"ל שתי גנות זו על גב זו התחתונה עשויה כרם וזרע את העליונה עד שהוא מגיע לאויר עשרה טפחים קרוב לכרם שאויר עשרה טפחים סמוך לכרם או לגפן יחידית אסור לזרוע בו ע"כ:

מותר מחול הכרם ד' אמות. כלומר מד' אמות הסמוכין לו ואילך הוא דהוי מותר דאין בו קידוש כלו' ד' אמות חוצה לו דהיינו סביבו מטעם עבודה שמעינן דמקדש ומשם ואילך עד י"ב ולא י"ב הוי מותר ועל זה המותר שנינו דאין מקדש ובגמ' מפרש איזה כרם יש לו מחול ואיזה כרם אין לו מחול אבל עבודה מיהא אית ליה:

מותר חרבן הכרם. היינו קרחת הכרם:

ד' אמות. כלומר מד"א ואילך דד"א הוי הגבול דמקדש והמותר עד י"ו ולא י"ו הוא ששנינו בו דלא יביא ושמעי' דאם הביא אינו מקדש:

מותר פיסקי עריס. שורה אחת סמוכה לגדר של י"א גפנים וחרבה האמצעית דבעינן ח' אמות ועוד כי היכי דשרי גבולו לקידוש הוי ו' טפחים לכאן וששה לכאן וכיון דלא הויא אלא שורה אחת דינו לגבי קידוש הוי כגפן יחידית והמותר הוא מששה טפחים ולהלן עד ד' אמות לכאן וכן לכאן אוסר ואינו מקדש והיינו לצדדין אבל בנתים דהיינו בין אויר גפנים לגדר דשיעורו ד' אמות כדתנן בריש עריס פלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן הוא:

מותר אפיפיורות ו' טפחים. גפן יחידית המודלית על גבי אפיפיורות גבול קידוש אפיפיורות הוי ו' טפחים מסוף השריגים ולהלן דכי היכי דנתנו שיעור עבודה למטה לעיקר הגפן כך נתנו למעלה מסוף השריגים ומששה ולהלן אסור ואינו מקדש למר עד ד' אמות ולמר עד שש אמות. ובספר ר"י ז"ל היה כתוב שש אמות:

בינתים. בין הגדר ולגפנים:

ערים עצמו. בין נוף גפן לגפן וכגון דעריס היה חלוקין נופן אף בזה ר' יוחנן חולק ומקדש. ונר' בעיני דבהא קמפלגי ר' יוחנן וריש לקיש דר' יוחנן סבר רישא דוקא אלו אוסרין קתני בהדייהו פסקי ערים ומשמע פיסקי עריס אין בנתים ועריס עצמו לא, וריש לקיש סבר סיפא דוקא אלו מקדשין ותו לא דקי"ל כר' יוחנן. גרסינן בפ"ק דערובין כל אמות דכלאים מרווחו' הן ולחומרא:

מה נפשך אי כרם גדול הוא. אי בכרם גדול הוא עוסק דהיינו מתני' של ג' שורות דפ' קרחת:

למה לי חרבנו וכו'. כיון דתנן דאם היו ג' שורות אם אין בין שורה לחברתה י"ו אמה לא יביא זרע לשם ומסקינן הא אם הביא דיעבד לא קידש אמאי לא תני אלא חרבן דאינו מקדש אפילו תחלת מטעתו נמי אינו מקדש וליתני מותר מטע הכרם:

ואי בכרם קטן הוא. דהיינו שתים כנגד שתים וכו':

אין לו מחול. כדאיתא בפ' קרחת ואילו מתני' קתני דאין קידוש במותר המחול דהיינו מארבע דחוצה לו ולהלן אבל איסור מיהא אית ביה:

בכרם גדול. דהוא ג' שורות:

שנטעו על מטע כרם קטן. כלו' שנטעו עד שיעור אורך כרם קטן דהיינו עד שמנה אמות בין שורה לשורה דעד ח' מצרף כדתנן בריש פירקין ואית ביה מחול וכשנעקרה אחת מבנתים הויא קרחתו עכשיו י"ו ולא שייך למיתני מותר אלא בחרבן:

הדא אמרה כרם גדול שנטעו שמנה על שמנה. גמורים דלית ליה קידוש בתוכו לית ליה מחול וכ"ש כי נטעו עד מטע י"ו על י"ו ומותר מארבע אמות ולהלן ואפילו לכתחלה דרישא דומיא דסיפא היא וכי היכי דסיפא מתוקמא שנטעו על מטע כרם קטן הכי נמי רישא:

דאין תימר. דלהכי קתני מותר חרבן וכו' לומר לך דוקא חרבן דמעיקרא לא אחשביה להרבות קרקעו ולנטוע עד ח' ונחרב הוא דקיל דעד י"ו אסור ואינו מקדש אבל נטעו מתחלה ח' גמורים עד י"ו אוסר ומקדש דכרם גדול הוא דאית ביה שורות הרבה וכי קתני דטפי משמנה אין מצטרפין בכרם קטן הוא אי הכי היכי קתני סתמא דמותר מחול אין בו קידוש הא גבי גדול על כרחך מקדש דק"ו הוא דהשתא תוכו עד י"ו מקדש אע"ג דקיל גבי כרם קטן חוצה לו דחמיר גבי כרם קטן מיבעיא ור' זעירא לטעמיה דאמר לעיל פ' קרחת החמירו חוצה לו יותר מתוכו דאע"ג דתוכו אין לו קידוש אלא עד ח' אמות וח' אמות גמורים שרי עד ו' טפחים סמוך לעקרין אפ"ה חוצה לו בכרם קטן כגון גבי קרחת שנשאר לו כרם קטן לצדו אסור להביא עד י"ו אלא ע"כ להכי תני מותר מחול סתם לאשמועינן דרישא דומיא דסיפא ולית מחול אלא כי איכא איסור קידוש בתוכו דהיינו על מטע דכרם קטן דוקא וכי בנה אצלו גדר החשיבו ודמי לחוצה דכרם קטן. ונקטינן מהכא ממימרא דר' זעירא דכרם גדול שנטעו ח' על ח' מחול די"ב לית ליה אבל עבודה דד' אמות אית ליה וה"מ לרבנן דאית להו דבתוכו אסור להביא אבל לר"ש דסבר מותר להביא בתוכו אפילו עבודה לית ליה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל:

אין לוקין אלא על עיקר הכרם. אע"ג דמקדש חוצה לו עבודת הכרם מ"מ לא לקי אלא כשזרע בעיקר הכרם דהיינו באמצעו דתזרע כרמך כתיב דומיא דשדך מה שדך באמצע דאין עבודה בירקות וקטנית ותבואה אף כרמך כן:

גפנו על גבי תבואתו של חברו. וקידש תבואה וכ"ש גפן ואע"ג דהתבואה אינה שלו אסורה בהנייה אם הוסיף סאתים וטעמא פליגי אמוראי בגמ' ובגמ' מפ' דאפילו גפן חברו על גבי תבואת חברו קידש לת"ק:

וחייב באחריותו. בגמ' מפ' דהאי תנא ר"מ דקניס ר"מ דדיין דינא דגרמי דקא עביד מעשה בידים כדאיתא בגמ':

אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. ובגמ' פליגי אמוראי דנהי דהתבואה שריא אי אסירי הגפנים מיהת או לא:

זרע כרמו בשביעית. ואע"ג דהזרע הוי שלו דהכרם הוי הפקר כל מה שצמח וגדל בו נמי דאפקעתא דמלכא היא מלכות של עולם כדאמר בפ' המקבל בבבא מציעא:

כרם אחר מניין. מפר' לקמיה כרם גוי שאם זרע בו כלאים דיאסר:

ת"ל כרם לא כלאים. דכתיב בסיפיה דקרא ותבואת הכרם ולא כתיב כרמך רבי כרם מ"מ ואפילו כרם שאינו שלו אסור:

דר"מ היא. דפ' הלוקח מן הנחתום במס' דמאי:

אין קנין לגוי בארץ ישראל לפטרו מן המעשרות. ולעולם בקדושתה קיימא ואם חזר ישראל ולקחה מן הגוי פירות בעו עשורי אע"פ שגדלו ברשות נכרי כדאיתא התם וכשהכרם הוי של גוי וזרעו מיתסר דכיון דלא קנאו הגוי אסורין הגפנים לישראל דס"ל לר' אלעזר דאחר דקתני בברייתא אפילו כרם גוי במשמע ומשו"ה קשיא ליה והא ליכא הכא כל שתיעבתי לך וכו' דגוי אינו מוזהר על כלאי הכרם ומשו"ה מוקי לה כר"מ וכדאמרן:

דברי הכל היא. ברייתא ככו"ע אתיא כדמפרש תפתר בגוי שזרע כרמו כלאים ולקחו ממנו ישראל דאע"ג דליכא משום זורע משום מקיים איכא ואסור כדילפינן לקמן בריש פ' כלאי הכרם ובפ' בתרא דע"ז:

דר"מ היא. וכדר' אלעזר:

בין שלו בין של אחרים. בין שהשתחוה לבהמה שלו בין שהשתחוה לבהמת אחרים אסיר לגבי מזבח כדילפינן בפ' כל האסורין מן הבקר להוציא את הנעבד:

ר"מ. דהא ר"מ אית ליה גבי כלאים דאדם אוסר דבר שאינו שלו ומיניה ילפינן:

ר' יוסי ור"ש. דפליגי עליה דר"מ במתני':

אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה. כדילף מקרא פ' כל האסורין:

ודכוותה הכא וכו'. שהשתחוה לבהמה דלאו דידיה דבמילי דעלמא אע"פ שאין נאסר להדיוט נאסר לגבוה ואפילו ר' יוסי ור"ש מודו בהכי, אלא תנאי דאמרי של אחרים מותר תנאי אחריני נינהו דטובא תנאי איכא בהאי מילתא כדאיתא בחולין בס"פ השוחט:

קנסא דר"מ. כלומר מתני' דמשתחוה ילפא ממתני' דסכך שהיא מקנסותיו דר"מ דדיין דינא דגרמי וריש לקיש לא מפ' ברייתא דלעיל כר' אלעזר אלא משום קנסא הוא דקא עביד מעשה בידים:

ועבד עובדא כוותיה. קושיא היא דהיכי דמי להשתחוה לבע"ח דבע"ח מיתסר דנהי דעביד מעשה בגופיה שכופף קומתו מיהו בבהמה לא קעביד מידי:

ומשני דהתם נמי לא עביד מעשה. בגופה דתבואה אלא משום התוספת כשהוסיף מאתים לפי דעתו הוסיף וניחא ליה בתוספת דתבואה והסיכוך עלה ה"נ ניחא ליה בגידול הבהמה אחר שהשתחוה לה:

חוי סלעיה לר' אלעזר. הראה לו מטבע דהיינו סלע לר' אלעזר לומר לו אם היא טובה סלע לשון נקבה דתנן עד כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה בפ' הזהב:

ואיפסלא. ונפסלה:

מפני שהוא נושא שכר. ואפילו אומן דלא צריך למגמר חייב כדאיתא בהגוזל קמא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר:

ור' אלעזר נושא שכר. בתמיה:

ומשני המחזיק בו כנושא שכר. כלומר שבוטח בו שא"ל חזי דעלך קא סמיכנא חייב כנושא שכר וכסוגיא הזו מתיישבת ההיא דפ' הגוזל קמא:

קנסיה דרבנן. דינא דהמראה דינר דרבנן היא ור"ל סבר דר"מ קתני לה דדיין דינא דגרמי והוו פליגי בברייתא מקמי הך עובדא דהאי בר נש דאחוי סלעיה לר' אלעזר:

כד אתא עובדא. הך עובדא שראה המטבע והיה פסול וטעה:

א"ל פוק שלים. לדברי אתה פטור אבל לדבריך הריני מחייבך ובגמ' דילן מסיק והא את הוא דאמרת דר"מ היא מאי לאו ר"מ ולא ס"ל כוותיה א"ל ר"מ וסבירא לן כוותיה ואפילו לדעת ר"ל חייבו:

בגפנים שהן אסורות. דבתבואה הוא דפליגי אבל בגפנים דאינהו דמסכך כדקתני המסכך גפנו מודו דאסירי גפנים בהנייה דלגבי דידיה דעביד איסורא מיהא אהנו מעשיו:

האוסר אינו נאסר. קשה להולמו דשניהן אוסרין ונאסרין הוו והיה נראה לפ' זרעים שיש להם כח לאסור טפי מגפנים דהא אפילו גבי כלאים דזרעים דשרו נמי אסורין דבעינן לכל זרע וזרע שיעוריה אתה מודה שאינן נאסרין כדתנן במתני' גפנים דקילי דאין להם כח לאסור דאילן אצל אילן שרי כ"ש שלא יאסרו הן עצמן. לשון אחר דתבואה חשיבא אוסר לר' יוחנן דאמר לקמן משתשריש גרסינן בענין שלעולם אוסרין עד שיבשה כל צרכה וכי יבשה לאו זרעים הוו מה שאין כן גבי גפנים דאי הוו סמדר וכ"ש אי לא הוו סמדר א"נ שבצרום אינן אוסרין מדאורייתא כדתנן לקמן וקשה לכולהו דל"ג הכי בפ' הקומץ זוטא דהתם מייתי ברייתא דמסייע לר' יוחנן דתניא מעשה בא' שזרע כרמו של חברו סמדר שלא הגיעו ענביו לפול הלבן ובא מעשה לפני חכמים והתירו הגפנים ואסרו הזרעים. ופריך התם דלר' אלעזר נימא ק"ו האוסר אינו נאסר הבא ליאסר אינו דין שלא יאסר ופי' רש"י והתוס' דאוסר קאי לגפנים ובא לאסור קאי לזרעים וקשה מהכא דאמרינן דאוסר שב לזרעים ונ"ל לתרץ דהכא גבי תבואה אוסר שב לתבואה וה"פ כיון דאתה אומר דגפנים נאסרו א"כ התבואה בכחה היא לאסור לחוץ ואפ"ה אע"ג דחשבת לה כתבואה ובכחה קמא קיימא אפ"ה אתה מודי דאינה נאסרת לענין גופה ואינך חושש לומר לאו תבואה היא, גפנים שאתה פוגמן לתבואה לאסור לחוץ מעיקרא דהא אינן אוסרין לא כ"ש דלגבי גופן דלא נחוש לומר דלאו גפנים נינהו ואילו התם דזרעים נאסרו האוסר אותן הם הגפנים א"כ גפנים חשיבי בכחם דאילו חשיבי אילן דעלמא לא היו אוסרין ואתה אומר לענין גוף הגפנים דלא חשיבי גפנים כתבואה אלא כתפוחים ושריין וכ"ש דלא חשיבי כתבואה וק"ו הוא שלא תאסור את הזרעים דלא חזינן בהו הכא כח דזרעים אלא כצמר גפן נינהו שלא תאסור אותם אלא דלא דייני הכי ?ושפיר פרכינן לר' אלעזר התם דאיהו פריך הכא הכי לר' יוחנן ולא קשיין אהדדי כללא דמילתא דהאוסר קרוי אותו שלא דחוהו ממקומו ועושה מעשה בכחו בין הכא בין התם. וכת' רבנו שמשון ז"ל ותימה הוא דמשמע התם דקנסינן אפילו לר' אלעזר ההוא בעבד איסורא אפילו בשאר זרעים דרבנן וכ"ש בתבואה דאורייתא. ושמא הכא מדאורייתא פליגי ר' אלעזר ור' יוחנן ע"כ. ולי לא קשיא כלל דההיא ברייתא מיתניא כר"מ דסבר מסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו דמקדש מדאורייתא וכשהוא סמדר דלא הגיעו הגפנים לפול הלבן איסורא דרבנן הוי ומשו"ה כשהיו הזרעים דרבנן וכרם דרבנן אחמירו מיהת גבי ההוא דעבד איסורא אבל לר' יוסי ור"ש דסברי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בין מדאורייתא בין מדרבנן כדאמרינן ס"פ השוחט לאו כל הימנך שתאסור ייני לאנסי אפילו בתבואה דאורייתא וכרם דאורייתא כגון פול הלבן אינו אסור לר' אלעזר שום א' מהם ולר' יוחנן אמרינן דמודו בגפנים או בזרעים כמעשה דבתרה דלדידיה דעבד איסורא מיהת אהנו מעשיו:

במה פליגין במסכך גפנו וכו'. בההוא פליגי ר' יוחנן ור' אלעזר דר' אלעזר סבר כיון דהאוסר דחמיר דהיינו התבואה לא עביד מעשה בה אפילו גפנו נמי אינה נאסרת אבל כשבעל התבואה סכך גפן חברו על גבה כלהו מודו דנאסרה התבואה דהא עביד מעשה בדבר האוסר דהיינו התבואה דשלו היא. ועוד חילוק אחר דאע"ג דטעמיה דר' אלעזר הכא נמי שיוך דאי גפנים לא חשיבי ה"נ שרי מ"מ לא דמי דגוונא דמתני' דמקלינן היינו משום דדרך הגפנים להתפשט שריגיהן למרחוק ואינשי הכי עבדי אבל הכא דאיהו בעל התבואה הביאן והכניסן מה שלא היה צריך וחטא לעבור על ד"ת קנסינן ליה:

המסכך גפנו של חברו. כלומר עד כאן לא שמענו במשנתנו דפליגי אלא א' שלו וא' של חברו, שניהן אילן שלו וסכך זו על זו מאי, ואמרינן תא שמע וכו':

שזרע כרמו בשביעית. שהכל הפקר ולאו דידיה חשיב והשתא קאמר דשמעינן מן הדא דפליגי נמי במסכך גפנו של חברו בתבואה של חברו דאפילו בהא פליג ר"מ דתבואה וענבים בשנה שביעית הכל הפקר:

ואיתותבת. וקא מותיב מינה ר' יוסי תיובתא לת"ק ש"מ דפליגי בה. ולענין הלכה קי"ל כר' יוסי ור"ש וכהוראתו של ר' עקיבא וכן פסק הרמב"ם ז"ל וסתם מתני' דמאימתי נקרא אנס כוותיה וכן משמע בכולה מכילתין דמהדר תלמודא לאוקומי מתני' כר"ש דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואע"ג דבשאר איסורין כגון בשר בחלב או אם זרק חלב לקדרת חברו ואסרה שאני כלאים דתלוי במחשבה כדתנן לעיל בפ' כרם שחרב דמפליג בין כשאגיע שם אלקטנו ובין כשאחזור וכו' וכן בין סערתו הרוח לפניו או לאחריו והיינו נמי גבי ע"ז דקי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דתלוי במחשבה ולא מיקרי תקרובת דאילו הוי אנוס פטור. וגבי פרה דתניא העושה מלאכה בפרת חטאת חייב בדיני שמים אלמא דפסיל אע"ג דאינה שלו וטעמא הוא משום דתלה רחמנא מלאכה בניחותא דעושה מלאכה דגבי עגלה כתיב עבד וקרי עובד דמה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה ופרה ילפא מעגלה ערופה כדאיתא בפ' עגלה ערופה וגבי כלאים כתיב תזרע דבעינן זורע וכתיב כרמך ולא דריש הכרם להך מילתא כל זה פלפל רבנו שמשון ז"ל:

האנס שזרע את הכרם. ראובן גזלן שגזל הכרם משמעון והיה תקיף כ"כ עד שנשקע שם הבעלים מן הכרם שאוסר הכרם בזריעתו:

ויצא מלפניו. יצא הכרם מלפני הגזלן קודם שנאסר הכרם בידו כגון שלא הביאו הגפנים עדיין פול הלבן וחזר לבעלים:

קוצרו אפילו במועד. יקצור אותו מיד קודם שיגיעו לפול הלבן ויתקדשו ואפילו בחולו של מועד התירו לו לבצרה ומשום דאינו זמן בציר קרי ליה קצירה ופי' הרא"ש ז"ל ואע"ג דאינו דבר האבד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מפני מראית העין התירו לו לקצרה שלא יהא נראה כמקיים כלאים בכרם ועוד כת' ז"ל ונ"ל דמיירי באותו ענין שלא יוסיף מאתים במועד ומשו"ה אם לא מצא כשליש שרי לאחר המועד דאי לאו הכי הוי דבר האבד דאע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון שחזרה לבעלים אם הוסיפה מאתים קידש דלא גרע מלכשאחזור אלקטנו או סיערתו הרוח מלפניו ואני אפ' בגמ' בס"ד:

עד שליש. מפ' בגמ':

יותר מכאן. אם בקשו ממנו יותר משליש וה"ה אם לא מצא פועלים:

קוצר כדרכו והולך. ואפילו לאחר המועד הרי זה מבקש בנחת וקוצר ואפילו אם נשתהא לאחר המועד כך פי' הרמב"ם ז"ל פ' חמישי:

מאימתי נקרא אנס משישתקע. פי' הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה משיתחבא בעל הכרם מפחד האנס שאנס אותו דדמי לסקריקון דגיטין. והרא"ש ז"ל פי' מאימתי נקרא הכרם על שם האנס להחשב כשלו לאסרו בזריעה משישתקע שם הבעלים מן הכרם ונקרא על שם הגזלן, והכי מוכח בגמ':

מותר לו לקוצרו ואפילו במועד. משום דבמתני' הוה משמע דאינו מתוייב לקוצרו משום שאינו עושה מעשה אומן אבל אי אומן הוי לא ואתא ר' יוחנן לפרושי דמותר לו לקצור אמרו ולא משום חיוב והשתא אשמועינן דאפילו הוי אומן במועד ומתהני ממלאכת מועד התירו משום דלא לישהי כלאים בכרמו ויגיעו לטול הלבן ויתקדשו וכשהוא טרוד ואינו יכול כמה יהיב לפועלים דבקיאי והוו אומנין וקאמר עד שליש דהשתא לא מתהני ממלאכת מועד וטפי מהכי לא אטרחוה רבנן והשתא לא דמי אלא לכשאגיע שם אלקטנו:

שליש לשכר. שיוסיף להם שליש על שכרן שרגילין להשתכר בעיר כדי למהר בעקירת הכלאים כגון אם היה שכרן שלש מעות בכל יום יוסיף להם עוד מעה:

שליש לדמים. שנותן לפועלים שליש שוויין של פירות הכרם אבל יתר מכאן לא יתן לפועלים אלא קוצר כדרכו והולך ואפילו לאחר המועד:

נשתקעו הבעלים ולא נתיאשו איסורו דבר תורה. דאם נשקע שם בעלים מן השדה ונקרא על שם האנס אע"פ שלא נתיאשו הבעלים ולא אמרו ויי ליה לחסרון כיס מיתסרא מדאורייתא בזריעת האנס דשקיעת שם בעלים הויא לה שקיעה אבל נתייאשו דאמרו ויי ליה לחסרון כיס כיון דלא נשקע שמם מן הכרם לא מיתסרא מדאורייתא דקרקע ברשות בעליה עומדת ומדרבן הוא דאסירא ומתני' איסורא דאורייתא קתני איסורא דרבנן לא קתני:

ופריך ויש קרקע נגזלת ומשני אע"פ שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע. קהי בה רבנו שמשון ז"ל משמע לכאורה דמועיל ייאוש לקרקע ואי אפשר לומר כן כדמוכח בריש לולב הגזול דאמר להו רב נחמן להנהו אוונכרי כי זבינתו אסא מן הגוים לגזזו וליתבו לכו מ"ט סתם גוים גזלני ארעא נינהו וקרקע אינה נגזלת כי היכי דלהוי יאוש בידא דידהו ושינוי רשות בידא דידן ואי יאוש מועיל לקרקע מאי נפקא לן מינה במאי דאינה נגזלת אי קודם יאוש אפילו היתה נגזלת לא קני ואי לאחר יאוש הרי קונה ביאוש. ועוד אמרינן בההיא שמעתא גבי פלוגתא דר' אליעזר דפליגי בסוכה גזולה דמכשרי רבנן משום דקרקע אינה נגזלת והויא לה סוכה שאולה ואדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו והשתא היכי דמי אי לפני יאוש הא אפילו מטלטלין אינן נגזלין אלא ודאי לאחר יאוש ומשם אין ראיה דאם היתה סוכה מטלטלין כגון שהוציאו מסוכתו שבראש העגלה ובראש הספינה לא היה יוצא בה בין קודם יאוש בין לאחר יאוש משום דממעטינן בפ"ק דסוכה מדכתיב לך להוציא את הגזולה ולפני יאוש לא חשיבא כשאולה דמטלטלין הנגזלין לאו משום בעלים קיימי אבל קרקע הנגזלת ברשות בעליה קיימא ויש לדקדק מהא דתניא בפ' חזקת הבתים מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה ומוקי לה בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער דינא הוא דלא ליזיל שמעון לאסהודי ללוי דניחא ליה דהדרא אבל פרה וטלית דלא הדרי דהוה ליה יאוש ושינוי רשות מש"ה מעיד משמע בהדיא דבקרקע לא מהני יאוש וכ"ת משום דקסבר יאוש כדי לא קני ושינוי רשות לא שייך בקרקע הא טעמא דיאוש לא קני הוי משום דבאיסורא אתא לידיה כדמפ' במרובה והכא גבי קרקע נתיאש קודם שהחזיק בה הלוקח כמו גבי פרה וטלית לפיכך צריך לפרש הך דהכא דקאמר ר' אילא אעפ"כ יש יאוש לקרקע היינו דוקא לענין כלאים לאסור מדרבנן וה"ק נשתקעו הבעלים ולא נתיאשו איסורו דבר תורה דאם נשקע שם בעלים מן השדה ונקרא על שם האנס אע"פ שלא נתייאשו הבעלים ולא אמרו ויי ליה לחסרון כיס אנן סהדי דמייאש ואפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ספינתו שטבעה בים ומיתסרא מדאורייתא בזריעת האנס אבל נתייאשו ולא נשתקעו לא מיתסרא מדאורייתא דקרקע אינה נגזלת אבל מדרבנן אוסר ופריך ויש קרקע נגזלת ואפילו מדרבנן ומשני דאע"פ כן יש לאסור מדרבנן משום כלאים אבל מדאורייתא אין יאוש מדלא אסיר מדאורייתא ומיהו היכא דנשקע שם בעלים אפילו מדאורייתא יש יאוש מדהוי איסורו דבר תורה ע"כ דבריו. והרא"ש ז"ל פי' דלאו דוקא יאוש דאי יש יאוש לקרקע אמאי קאמר נתיאשו ולא נשתקעו אסור מדבריהם כיון שיש יאוש לקרקע יאסר מן התורה אלא ארישא קאי דאמרינן דנשתקע שם בעלים דאיסורו מדאורייתא. והכי פריך וכי נגזלת היא משום שיקוע שם ואמאי תאסר מן התורה ומשני אע"פ שאינה נגזלת כשחוזרת אליו מ"מ יש יאוש וכו'. וה"ק יש יאוש מחמת שקוע לקרקע ואפילו לא נתיאשו שלא אמרו ויי ליה לחסרון כיס הוה ליה כמו צווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים ה"נ כיון שנשתקעו שם הבעלים ממנה ונקראת על שם האנס בודאי לא תחזור עוד ואפילו מצפה הוא שתחזור לו אוסרה אנס דבר תורה אבל יאוש בלא שיקוע לא תני ובהכי רווחן כמה שמועות בתלמוד דמוכחן דיאוש לא קני בקרקע בפ' לולב הגזול ובפ' חזקת הבתים ע"כ וזה נכון:

שעלעלה את הגפנים על גבי התבואה. שעקרה הרוח פארות הגפן ושלחה אותן על גבי התבואה תרגום סערה עלעולא:

יגדוד. בדל"ת גרסינן מלשן גודו אילנא ואית דגרסי יגדור ברי"ש מלשון גורר אדם מטה כלומר יסירם משם מהרה:

ואם אירעו אונס מותר. פי' ר"י ז"ל אם ארעו אבל או שאר אונס ולא סלקן לא נתקדשו ואפילו הוסיף מאתים דומיא דלכשאגיע שם אלקטנו שהיא נוטה תחת הגפן:

וכן בירק. שהוא נוטה תחת הגפן מחזיר התבואה והירק למקומו:

ואינו מקדש. ואפילו נשתהא שהוסיף מאתים דהא דאמרינן לעיל דתחת הגפן מקדש היינו כשעיקר התבואה תחת הגפן כמו המסכך גפנו על תבואתו של חברו אבל הכא עיקר התבואה עומדת חוץ לגפן ונוטה תחת הגפן כן נ"ל לדקדק מן המשנה והרמב"ם ז"ל לא פסק זה והרא"ש ז"ל פי' כמו שכתבתי:

משתשליש. משתביא שליש דבההיא שעתא קרויה תבואה ומקמי הכי לא. וטעמא דכתיב ותבואת הכרם דבשעת הקידוש תהוי תבואה דכרם וגמר זרע מכרם דאיתקוש להדדי דכתיב הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם ובגמ' פליגי אמוראי חד תני משתשליש וחד תני משתשריש:

וענבים עד שיעשו כפול הלבן. בגמ' יליף לה מדכתיב ותבואת הכרם ובשביעית נמי כתיב מן השדה תאכלו את תבואתה ותנן הבוסר משהביא מים אוכלו בשדה דחשיב פירא לענין ברכה ומברכינן עליה בורא פרי העץ וגרסינן בריש כיצד מברכין הוא בוסר הוא גירוע הוא פול הלבן אבל פחות מכאן לא חשיב פרי וטעמא דכל שלא בא לעונת המעשרות לאו פרי הוא לא לכלאים ולא למעשר ולא לשביעית וכ"ש לברכה מפני הזכרתה דגבי מעשר כתיב פרי דכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ ובמעשרות לא קתני אלא הבאישו שהוא להלן ממדרגת בוסר כדתנן בפ' בנות שוח מפני הברכה ופול הלבן דמתני' היינו בוסר דקתני התם כדאיתא בפ' כיצד מברכין וכתבתיו וטעמא דקרוי פרי הבוסר לענין שביעית וכלאים כדמפ' התם לפי שהקיהות אוכלות אותו:

שיבשה כל צרכה. ענבים העומדות ליבצר וכן התבואה:

ה"ג אינן מתקדשות. כדאיתא בגמ' כיני מתקדשות ולא גרסינן מקדשות טעמא דהם כיון דגדלו כל צרכן שוב לא יוסיפו מאתים ואינן נאסרות אבל מצי לאסור את אחרים כגון סיכך גפנו על גבי תבואה והתבואה לא נגמרה ותבואת הכרם נגמר הנגמר אוסר את שלא נגמר אם הוסיף מאתים וכן פי' הרא"ש ז"ל:

וכבן עזאי יספור. גוזז במספריים כדאיתא במס' ביצה גוזזין את הירק בתספורת שלו ומתני' כר' עקיבא היא:

משתשריש. משיתפשטו שרשיו בארץ:

מ"ד משתשריש מסייעא לר' יוחנן. דאמר בפ' כרם שחרב עלה דמתני' דתנן עשבים יופך אביב ינפץ דהכל אסור כיון דהשריש:

משתשליש מסייע לר' אושעיא. דאמר דכל זמן שלא הביא שליש לא אסיר ומש"ה שרו עשבים ואביב דלא הביאו שליש וקיי"ל כר' יוחנן דאמר משתשריש דהא רבא דהוא בתרא קאי כוותיה בפ' כל שעה דאמר רבא כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף מאתים אין לא הוסיף לא פי' כשיזרע חטה בין הגפנים או חרצן בין החטים בהשרשה נאסרו מיד זרוע ובא כגון מעביר עציץ נקוב בכרם בעינן הוסיף מאתים והא דתניא בסיפרי פרשת כי תצא מאימתי התבואה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן התם מיירי בזורע בין הגפנים והתבואה נאסרת בהשרשה ולר' אושעיא נמי משתשליש גרסינן אבל כר' יוחנן קיי"ל דרבא קאי כוותיה וקיי"ל כרבא דהוא בתרא וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכפי' דר' יוחנן עלה דההיא דעשבים יופך ור' אושעיא מפ' לקרא בזרוע מעיקרו בהשרשה היינו כשנשרשו שניהם באיסור התבואה והכרם אבל אם קדם זה את זה דהוי ראשון בהיתר והשני באיסור מדמינן ליה לשניהן בהיתר דהיינו המעביר עציץ נקוב בכרם דתבואה עד שתשליש דהיינו מלאה וענבים כפול הלבן שיקרא תבואה ור' יוחנן סבר דההוא בתרא מיתסר בהשרשה הואיל ותחלתו באיסורו:

דכתיב ותבואת הכרם. שתהא קרויה תבואה ובפול הלבן קרוי נמי תבואה בשביעית דאסור לקצצו ומקמי הכי לא כדאיתא התם והגפנים משיגרעו וגרוע היינו פול הלבן דמתני':

כיני מתני' אינן מתקדשות. פי' במשנה:

עציץ נקוב וכו'. הסכימו התוספות בפ"ק דגיטין דסתם עציץ המוזכר בתלמוד הוא של חרס ובההוא תנן דבעי נקיבה מהא דאמרינן בפ"ב דגיטין כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר ותניא בתוספתא דשביעית הטומן את הלוף בשביעית ר"מ אומר דרך ארץ טומנו בעציץ שלא יצמח ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ונתתם בכלי חרס למען יעמדו וגו' אלמא סתם עציץ של חרס הוא אבל של עץ לא בעי נקיבה וקיי"ל דעציץ נקוב הרי הוא כארץ כדתנן במס' דמאי פ' הלוקח מן הנחתום ובניקב כדי שורש קטן מיירי כדאיתא בפ' המצניע וקאמר דעציץ נקוב המניחו בכרם או בד' אמות של עבודת הכרם קידש והכי איתא בתוספתא. ונראה דהך רישא מיירי במונח ואפילו באויר הכרם דכלהו אמוראי מודו דאם הניחו באויר הכרם כגון על גבי יתדות או תלוי באפיפיורית דמקדש לכו"ע דדוקא גבי מעביר באויר הוא דפליגי וקיי"ל דאפילו במעביר באויר אוסר וכר' יוחנן: ומשמע בפ"ב דגיטין דפליגי אביי ורבא בכל עציץ נקוב דכולי תלמודא דלאביי אפילו בלא אשריש חשיב מחובר ולרבא דוקא דאשרוש ופירש"י ז"ל שיצא השורש חוץ לנקב אבל לא יצא הוי כלא השריש והוי כעציץ שאינו נקוב:

ושאינו נקוב. אע"פ שהוא מונח בכרם אינו מקדש אבל אוסר מדרבנן באכילה:

אסורין ולא מקדשין. אסורין להביא תוך הכרם ואם הביא לא קידש דנקוב לר"ש כאינו נקוב משוי ליה אפילו לענין תולש בשבת כדאיתא בגמ' חוץ מלענין הכשר זרעים וגרסינן בס"פ המצניע יצחק בר אוריין אמר מה פליגין בשלא תלש כנגד הנקב אבל אם תלש כנגד הנקב אפילו ר"ש מודי וה"ה דקידש נגד הנקב. והא דאמרינן דשאינו נקוב אינו מקדש היינו באין נופו נוטה חוץ לעציץ אבל אם נופו נוטה חוץ לעציץ מקדש אליבא דרבנן דתנן בפ"ב דעוקצין ומייתינן לה בפ' העור והרוטב קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצתה חוץ לעציץ טהורה אמר ר"ש וכי מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו ע"כ ופי' רש"י ז"ל קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב כתלושה דמיא ואם היתה טמאה הרי היא בטומאתה ואם הגדילה ויצא נופה לחוץ ונוטה על הארץ יונקת מריח הארץ דרך אויר וכמחובר דמיא וטהורה כל הקישות שבעציץ לפי שחוזר מה שבפנים ויונק מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ ור"ש סבר הטמא בטומאתו מה שבתוך העציץ לפי שהוא בתלוש והנוף שיצא לחוץ יונק מריח הארץ והוי כמחובר ואיהו לחודיה טהור ולרבנן לית להו שום ריבויא בהכשר זרעים אלא כל הדינין שוין וכיון דלענין הכשר יניקת נוף חשיבא כמחובר ה"נ לענין שבת ולענין קידוש דכלאים:

אם הוסיף מאתים. כשהעביר עציץ נקוב שבו תבואה או ירק והכרם הגיעו ענביו לפול הלבן והעבירן בכרם אע"פ שלא הניחו בארץ אם הוסיפו הזרעים דרך העברתו א' ממאתים ממה שהיו תחלה אסורין העציץ והכרם ובגמ' מפ' דבעציץ שאינו נקוב בהעברה דאינו אוסר הכרם אפילו הוסיף מאתים, ועציץ מיהא אי אסיר מפ' לה בגמ', ועציץ נקוב בהעברה דגזור דשניהן אסורין דוקא בכרם הוא דגזור משום דחמיר דאית ליה מחול וקרחת ועבודה בתוכו וחוצה לו אבל תחת גפן יחידית לא גזור בשניהם:

הוסיף מאתים. שהוסיף הצמח בהעברתו בכרם א' מן המאתים שיש בו עכשו שמתחלה היו בו קצ"ט שיעורין בתוספת זו ועכשו יש בו מאתים אסור לפי שאין בהיתר הראשון כדי לבטל התוספת האסור שהערלה והכלאים אין בטלים אלא במאתים של היתר לבד האיסור. לא הוסיף כל כך עד שהגיע למאתים אלא פחות כל שהוא מותר דיש בו כדי להעלות מאתים של היתר ובפ' שני דמס' ערלה ילפינן לה מקראי:

אלא הכשר זרעים בלבד. דהזרעים הזרועים בעציץ נקוב אינן מקבלין הכשר לטומאה ואם היו טמאים נטהרו דלהא מחובר חשיב ליה ר"ש ושאינו נקוב מקבל הכשר דתלוש הוא וטעמא כדמפ' לקמיה:

אית חורנין. יש דברים אחרים:

התולש מעציץ נקוב בשבת חייב חטאת. ובפ' המצניע תנינן לה במתני':

אמר לה סתם. משמא דגמרא א"נ משמא דנפשיה:

ור' חנינא מטי בה וכו'. היה מגיע קבלה של מקרא זה לר' שמואל בר רב יצחק:

כל זרע זרוע אשר יזרע. כל הני זריעות למה לי אלא להכי אהנו לומר לך כיון דמחובר כל שהו טהור מ"מ ומשום הכי מודי בזה ר' שמעון:

מהלכה. מדברי סופרים:

אינה מדמעת. ובטלה ברוב כדין תרומת חו"ל דמדרבנן היא:

נטע בו דלעת. כתלוש הוא וראוי לסכך בה בימי החג דכתלוש חשיבא ואוקמוה אדינא דדוקא לענין תרומה גזור משום פרנסת כהן מה שאין כן הכא:

שאינן נקובין. דמדרבנן את אמר כרם הוא לחומרא אם העביר עציץ נקוב ביניהן אסורין דמחוברין חשיבי מדרבנן כי היכי דמיחייבי מדרבנן בתרומה ומעשר:

הפכן ויש כרם מיטלטל. מיבעיא לן בהפכן דאינן השתא בצורת כרם מי אמרינן כיון דאין כרם מיטלטל כיון דהפכן חזרו להתירן או דילמא כיון דנאסרו נאסרו ודוקא משום דנטועין בשאינן נקובין הוא דמיבעיא ליה אבל בעציצין נקובין כיון דאסירי מן התורה אפילו הפכן בתר הכי שוב אין היתר לאיסורן:

במעביר תחת כל גפן וגפן. דס"ל לשמואל דלא אסור הכרם היכא דהעביר כיון דלא הניח בארץ אלא מתני' מיירי בהעביר תחת כל גפן וגפן דבהכי דמי למקיים או לנוטע אבל תוך אויר הכרם לא אסיר הכרם אלא עציץ לחודיה הוא דאסיר:

לאויר עשרה היא מתני'. אפילו העביר באויר עשרה אסורין שניהם כרם ועצין וכ"ש תחת העלין דאויר כרם הוא ככרם כדלעיל ואוסרו אם נטוע כהלכתו עד מ"ה גפן כדתנן לעיל וקי"ל כר' יוחנן:

חמשה עציצין שאינן נקובין תחת גפן אחת. דקים להו דלא גזור אפילו על עציץ נקוב בהעברה בעלמא אלא בכרם דחמיר וכדכתיבנא במתני' אבל תחת גפן יחידית לא מ"ט דגפן יחידית לית בה קידוש מן התורה דלא כתיב קידוש אלא גבי כרם:

העביר חמשה עציצין וכו'. לרבותא דר' אלעזר נקט הכי דלר' יוחנן בעציץ אחד שאינו נקוב תחת גפן יחידית סגי וטעמא דפליגי משום דבמתני' איכא תרי טעמי להחמיר עציץ נקוב ובכרם דבנקוב הוא דאוסר מדאורייתא דכארץ חשיב ומעביר בכרם דחמיר ובעציץ נקוב תחת גפן יחידית לא שמענו וכ"ש שאינו נקוב תחת גפן יחידית ועציץ שאינו נקוב ובכרם נמי לא שמענו. והשתא מפ' ואזיל דלר' יוחנן עציץ שאינו נקוב תחת גפן יחידית עציץ מיהא אסור וגפן שריא ומתני' דבעיא תרתי לאסור כרם ועציץ הוא דתנן. ומפ' תלמודא דלר' אלעזר שרי דכי קושייתו דלעיל אמרינן ומה האוסר מדאורייתא דהיינו הגפן דהויא מחוברת ובכחה עומדת ואוסרת לחוץ אינו נאסר דהרי אתה מודי דחשיבא כאילן בעלמא עציץ שאינו אוסר דהיינו שאינו אוסר השתא תימר דאסור הילכך הכא נמי שרינן העציץ אבל לר' יוחנן בין בזו ובין בזו עציץ לחודיה מיהת אסור בהנייה דלית ליה האי ק"ו. וטעמא דכיון דעבד איסורא לדידיה קנסינן:

אבל עציץ שאינו נקוב תחת חמש גפנים. נטועות כהלכתן דיש להן דרך כרם:

כולי עלמא מודו. דעציץ מיהא אסור דטרח להעבירו תחת כ"א מהם כדאמר לעיל דהיכא דעשה מה שלא היה צריך וחטא בכוונה הוי דאפילו ר' אלעזר מודי מה שאין כן בה' תחת גפן א' דמצי למימר כדי שלא ייבשו העציצין העביר. ולאו חוטא בכוונה הוא דהוי כי הכא:

שהוא נאסר. גרסינן ויש גורסין שהאוסר. ואפשר דמודו בעציץ נקוב תחת גפן יחידית דמדאורייתא איכא ועציץ מיהת אסור:

הדרן עלך פרק המבריך בס"ד