כלאי הכרם אסורים מלזרוע. דכתיב לא תזרע כרמך כלאים:

ומלקיים. אפילו שלא עשה מעשה אלא שרצה בקיומן ובגמ' יליף לה מקרא:

ואסורין בהנייה. בגמ' יליף לה מקראי:

כלאי זרעים אסורין מלזרוע. דכתיב שדך לא תזרע:

ומלקיים. בפ' בתרא דע"ז ובפ' בתרא דמכות ובפ"ק דמ"ק יליף לה ר' עקיבא מקרא דתניא התם שדך לא תזרע כלאים אין לי אלא זורע מקיים מנין ת"ל כלאים שדך לא ופירש"י ז"ל בפ' בתרא דע"ז כלאים דכתיבי בהרבעה קא דריש מדסמך כלאים דלא תרביע גבי שדך דרשינן כלאים שדך לא מדלא כתיב בהמתך כלאים לא תרביע ושדך כלאים לא תזרע ש"מ שדך אכלאים נמי דלעיל דרשינן ליה ומשמע דמזהיר הכתוב שלא יהו כלאים בשדה כלל וע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' עקיבא אלא גבי מלקות אבל לגבי איסור כיון דרבי קרא מודו ליה וכדאיתא בגמ':

ומלקיים. שראה אותם ונתיאש מלעקרם דניחא ליה בהו ואפילו דלא עשה בהן מעשה וכי עשה בהן מעשה בגמ' מפ' לה:

ומותרין באכילה. כדנפקא לן בפ' כל הבשר דאיתקוש לכלאי בהמה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך כלאים היוצא ממנה מותר אף שדך כלאים היוצא ממנה מותר וכלאי בהמה גופייהו מנא לן דשרו מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וכלאים לגבוה אסורין מדתניא שור או כשב פרט לכלאים:

אינן אסורין אלא מללבוש. וה"ה להעלותן עליו כדכתיב לא יעלה עליך ובפ"ק דיבמות מצרכינן להני קראי:

כלאי בהמה. כגון סוס וחמורה מותרין לגדלן זה עם זה כדיליף בגמ' מקראי ואפילו אם רואה אותן זה עולה על גב זה מותר והיינו מותרין לקיים דקתני דניחא ליה בכלאים דאינו אסור אלא להרביען ממש כדאיתא בפ' הפועלים והכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת ופי' רש"י ז"ל אינו חייב עד שיכניס בידו אבר הזכר בנקבות כמכחול בשפופרת כדרך בני אדם להכניס מין במינו מכחול קיסם או כף שמכניסין בשפופרת חלולה שהכחול לתוכה ומוציאין הכחול ומעבירין על גב העין:

כלאי בהמה אסורין זה עם. כגון הנולדים מן הסוס שאביהן חמור עם הנולדים מן החמור שאביהן סוס וכמ"ד אין חוששין לזרע האב וחלק חמור של זה בטל וחלק סוס של זה בטל והוי כלאים דלמ"ד חוששין לזרע האב כל מיני פרדות אחת הן כדאיתא בריש פרק אותו ואת בנו:

אין לי אלא הזורע. בכרם:

מקיים. שראה אותן ולא חשש לעקרן:

מניין. שאסור:

ת"ל וכרם ולא כלאים. סיפיה דקרא קא דריש דכתיב ותבואת הכרם דלכתוב פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואתו למה לי למכתב הכרם אלא למדרש פן תקדש הכרם כלומר אפילו שהוא זרוע בכרם ואין אתה זורעו אסור:

מה כר' עקיבא. דדריש בפ"ק דמ"ק ובפ' בתרא דמכות דהמקיים בכלאי זרעים עובר בל"ת וה"ה נמי כלאי הכרם ופליגי רבנן עליה:

ומשני דברי הכל היא. הכל מודים דאסור לקיים דהא רבי קרא בין בכלאי זרעים בין בכלאי הכרם ומתני' אסורין הוא דקתני לוקין עליהן לא קתני: היינו בשלא קיים ע"י מעשה אבל אם קיים ע"י מעשה. כגון שכסה עפר על גבי זרעים לכו"ע לקי ולא פליגי ר' עקיבא ורבנן אלא בלא עשה מעשה דר' עקיבא סבר אפילו למלקות רבי ורבנן סברי לאיסורא הוא דרבי למלקות לא רבי. ומה שכתבו התוס' פ' בתרא דע"ז דר' עקיבא לא לקי במקיים אלא דוקא כשעשה מעשה דהכי ס"ל בעלמא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אינו מחוור מתוך הסוגיא דהכא דבמכות מצינו למימר דבעלמא סבר ר' עקיבא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ושאני הכא דאקיש רחמנא מקיים לזורע וכי היכי דהאי לקי האי נמי לקי וכי רבי ליה למלקות אפילו לא עביד מעשה בידים הוא:

כהדא דתני המחפה בכלאים לוקה. וס"ל השתא כר' ינאי דעדיף ליה מחפה ממקיים דמחפה כזורע חשיב ליה וחייב לכו"ע:

פן תוקש בו. בפרשת עקב כתיב גבי ע"ז דכתיב בו והיית חרם כמוהו ודרשינן כל מה שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו דאסור בהנייה ותופסת דמיה:

פן תוקד באש. פן הוא במקום לא תעשה הלאו הזה גורם שריפה באש המליאה והזרע והך דרשא איתא בגמ' דילן פ' כל הבשר:

שני מינין בכרם. חטה ושעורה בכרם ולקמיה מפ' לה:

על דעתיה דר' יונתן לאי זה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים. נראה בעיני לפרשו כן דמכריח ר' יונתן פירושו ומקשה לר' יאשיה אי ס"ד כר' יאשיה למה לי לא תזרע כרמך כיון דלקי משום כלאי זרעים אלא לאשמועינן דמחייב על חטה וחרצן לחוד או חרצן ושעורה לחוד ולא גרסינן חברייא אמרין הכא אלא בדר' יאשיה גרסינן ליה וכן נראה לפ' מתוך דברי הרא"ש ז"ל בספ"ק דקידושין. ונראה לקיים הגירסא בדוחק ואדר' יונתן פריך והכי קאמר דכיון דשדך כולל זרעים ואילנות כדאיתא בפ"ק דפאה וכיון דאין בכרם דין מחודש מכלאי זרעים בלא תזרע שדך סגי ובשלמא לר' יאשיה אתי למדרש כלאים לבר מכרמך. ומשני חברייא אמרי להחמיר עליו אפילו מין אחד דאילו גבי שאר אילנות הזורע שני מיני אילן וזרע אחר מותר כדאיתא לקמיה דהכא דוקא אסר רחמנא גבי כרם חרצן ומין אחר דזרעים:

על דעתיה דר' יאשיה לאי זה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים. דהא מודי ר' יאשיה דמשום כלאי זרעים חייב משום חטה ושעורה לחוד וא"כ קרא דכרמך למה לי והא בלא כרם איכא איסורא משום זרעים:

ה"ג חבריוא אמרין להתרייה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה. וה"פ אינו חייב משום כלאי הכרם אלא בכך משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דאלמא בעינן כלאים לבר מכרמך אבל במין אחד בין משום שדך לא תזרע כלאים בין משום כלאי הכרם לא לקי אלא בשני מינין בכרם ואם התרו בו בשנים אז לוקה שתים משום שדך ומשום כרמך וכפי דרך זו שפירשתי מצאתי בתוספי הרא"ש ז"ל בספ"ק דקידושין וז"ל עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד והיונו דוקא להתחייב משום כלאי הכרם אבל משום כלאי זרעים יתחייב לר' יאשיה בחטה ושעורה לחוד וכן מוכח בירושלמי במס' כלאים דפריך לר' יאשיה כתיב שדך לאי זה דבר כרמך כלומר בלא חרצן נמי מתחייב משום כלאי זרעים בחטה ושעורה לחוד ומשני להתרייה התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה כלומר דכי איכא כרם בהדי כלאי זרעים לוקה תרתי עכ"ד. והא דמחייב ר' יאשיה בכלאי זרעים בשני מינין ובכלאי הכרם בעי תלת טעמא הוא משום דמשמע ליה כרמך לא תזרע כלאים שיש כלאים לבר מכרם אבל בשדך לא שייך למימר הכי שלא נתחייב עד שיזרע כלאים לבד משדך דהא בעי למכתב שדך לא תזרע כלאים ובלא כלאים לא סגי למכתב דהא גבי שמטה כתיב נמי שדך לא תזרע אבל גבי כרם לא תזרע בכרמך סגי וכלאים מיותר הוא אלא לאשמועינן כלאים לבר מכרמך כך נראה לי. עוד כת' הרא"ש ז"ל ומיהו בפ' בתרא דבכורות משמע דלית ליה לר' יאשיה איסור בכלאי זרעים בלא כלאי הכרם גבי ההיא דאין תורמין ממין על שאינו מינו ודריש לה מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן אמרה תורה תן חלב לזה וחלב לזה אשכחן תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן מניין ק"ו ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אין תורמין מזה על זה דגן ודגן שהן כלאים זה בזה מיבעיא ולר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן וכו' מייתי לה הכי ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אפילו ע"י דבר אחר אין תורמין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהן כלאים זה בזה ע"י דבר אחר אינו דין שאין תורמין מזה על זה אלמא אפילו על דגן ודגן לא מחייב ר' יאשיה בלא חרצן וי"ל דלא אצטריך למימר ע"י דבר אחר אלא משום תירוש ודגן אבל בדגן ודגן מחייב בלא דבר אחר והשתא ניחא דלא צריכין לאוקומה כולה שמעתין דלא כהילכתא דקיי"ל כר' יאשיה ובכולה שמעתין משמע דכלאי זרעים מדאורייתא דקאמר שדך למעוטי כלאי זרעים בחוץ לארץ ואביי ורב יוסף דבסמוך דקאמרי דכלאי זרעים דבארץ לא אסיר בהנייה וכו' וכן בעובדא דרב נחמן בההוא עובדא וכו' משום דקי"ל כר' יאשיה משמע דר' יאשיה מודי בכלאי זרעים אלא משום דלא גזרו בהן בח"ל ע"כ דבריו ז"ל:

ליתן לו שיעור אחר תמן מן ששה טפחים. גבי שאר זרעים או תבואה שיעורו לחיוב ששה טפחים על ששה טפחים מוקרחים תוך שדה תבואה כדאיתא בספ"ק:

וכאן. גבי כרם מקדש ארבע אמות וס"ד השתא ארבע אמות חוצה לו וכן בתוכו פחות משש עשרה עד ארבע אמות אינו מקדש ובארבע אמות מקדש וכיון שאין שיעורן שוה צריכי תרווייהו וכהך תירוצא מצי לתרוצי נמי לר' יונתן:

במה אנן קיימין וכו'. לר' בון פריך היכא דזרע שני מינין בבקעה חרצן וחטה או חרצן ושעורה לא מחייב בזריעה דנימא האי לכאן והאי לכאן ה"נ אפילו שזרע תוך ד' אמות של עבודת הכרם אמאי לא נימא דחשיב שדה לעצמו אי נמי דזרע סמוך לשדה חטים חרצן ושעורה נימא דשדה לעצמו וליכא חבישה ואפילו דמקדש תוך עבודת הכרם כדתנן לעיל מיהו לענין מלקות מיהא ליפטר:

אם שעשה גדר מבפנים. לכרם הזרוע ראשון:

בטלי הכרם. הני ד' אמות דדיינינן להו לעבודת הכרם בטלי להו דהגדר מפסיקן ואפילו קידוש ליכא:

ואם שעשה גדר מבחוץ. שהקיף מה שזרע סביב דהשתא הוו חבושין:

זהו מחול. א"כ הגדר סבת האיסור ולא הזריעה וקרא בזריעה לחוד קא מיירי:

שדה תבואה. לאו דוקא הוא אלא שדה כרם הוא והסופרים משום לישנא דספ"ק כתבו כן וה"פ היה שם אוור תוך הכרם והקריח לתוכם תשלום ד' אמות וכגון דהגפנים גבוהין עשרה והקרית תשלום ד' אמות בתוכן וזרע בתוך הקרחת שני מינין חטה ושעורה בזריעה לחוד לקי דאילו הוה שדה תבואה לא הוה מיחייב אלא תוך קרחת ו' על ו' והשתא מיחייב תוך קרחת ד' אמות דמותר חרבן הכרם אין בו קידוש להלן מארבע אמות כדאיתא לעיל אלא עד ד' אמות הוא דהוי וכי קאמר ד' אמות ר' בון בר חייא בקרחת הוא דקאמר:

כדאמר ר' חנינא. לעיל ריש פ' קרחת דקמה וקשין עושין מחיצה לעשות מחול לאסור עד י"ב אמה ואין נעשין מחיצה להציל כדאיתא התם וא"כ הכא נעשין מחיצה לחבוש השני מינין להלקותו ואע"ג דאינן מחיצה:

כן מצאתי בספרים על דעתיה דר' יונתן כתיב שדך לא תזרע כלאים לאי זה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים ומשני כי האי דאמר ר' הילא הן דאיתמר לא אמרינן למה איתאמר? וקשה לי להולמו ונ"ל דהכי פריך דלכתוב לא תזרע בכרמך ותו לא כיון דמחייב בחטה וחרצן דהא כרמך חד מינא ותזרע חד מינא כלאים למה לי דבשלמא גבי שדך לא סגי דלא לכתוב שדך לא תזרע כלאים כדפרישית לעיל:

ומשני כדר' הילא. לא ידענא היכא איתמר מימרא דר' הילא ונ"ל פירושו דה"ק דכל פרשה שבאה לחדש שום דבר לא אמרינן דלא לכתוב אלא החדוש דבשביל החדוש נשנה כולו והכא נמי לאוסרו בהנייה כתביה או לשיעורא דד' אמות דלעיל ולאו למדרש ביה תו:

כי האי דא"ר זעירא. בפ"ק דפאה איתמר על ההיא ברייתא דתניא אתם זורעין זרעים וזרעי אילן כאחת והזורע מן החרצנים לוקה וההיא כר' יונתן היא ואפילו בזריעת חרצנים לחוד בשדה חטים לוקה:

עיקר כרמך כלאים לא תזרע. דאילו כתיב לא תזרע בכרמך כדקאמרת הוה אמינא כי הוי כרם מעיקרא הוא דאסור לזרוע בו מין אחר וכתב כרמך כלאים מיותר לומר לך אפילו דלא מחזי כרם עם מין אחר דלא מינכר אלא כלאים בעלמא חרצן עם שדה תטה אפ"ה לקי:

עיקר כרמך. היינו זריעת החרצנים:

תמן את אמר אין זרעי אילן קרויין זרעים. כגון ההיא ברייתא דלעיל דתניא בפ"ק דפאה זורעין זרעי אילן כאחת דהיינו זרע אילן בהדי חרצנים כדאמר לעיל תירוש ויצהר אינן כלאים או זרע אילן בהדי זרע אחר שרי משמע דאינן בכלל זרעים:

וכא את אמר. גבי הכשר אוכלין הוה קאי וכדלקמיה וכלהו פירי נכנסין בקרא דעל כל זרע זרוע לא שנא דאילן ול"ש דארעא כדמשמע בעוקצין:

תמן מיעט הכתוב. גבי כלאים דכרם דכתיב הזרע אשר תזרע ומשמע מה שדרך בני אדם לזרוע בגרעין והיינו אילנות דדרכן לנטען זמורות ויחורין וגרופיות ואילו זרעים כגון קטניות ותבואה דרכן לזורען בגרעין ואלו הן דאסרי בכרם:

ברם הכא. גבי הכשר:

רבה הכתוב על כל זרע. וכל ריבוייא הוא וכ"ת הא גבי הכשר נמי כתיב אשר יזרע כי היכי דגבי כלאים כתיב אשר תזרע. תריץ הא דרשינן ליה בת"כ מניין לזרעים טמאים שחזר וזרען שטהרו ת"ל אשר יזרע טהור הוא. ולענין הלכה קיי"ל כר' יאשיה דאמר דאינו לוקה אלא א"כ זרע שני מינין עם החרצנים וגבי שדך מודי דבשני מינין חייב ובכלאי הכרם לוקה שתים ודוקא אינו חייב מלקות הוא דקאמרינן אבל פשיטא דאסור ומקדש אפילו במין אחד והיינו מתני' דהמעביר עציץ נקוב בכרם. וכתב הרא"ש ז"ל דירק או תבואה אסורין מן התורה וכל מיני זרעים אסורין מדברי סופרים ומותרין מן התורה וכן דעת הראב"ד ז"ל ונ"ל כיון דאמרינן בפ' הקומץ זוטא קנבוס ולוף אסרה תורה משום דכתיב הזרע ותבואה איתקוש להדדי דבעינן הזרע דומה לתבואת הכרם ובפ' כרם שחרב פירשתי דהיינו דמדאורייתא בעינן אוכל ומכניסו לקיום וקנבוס ולוף אוכל אדם ומכניסו לקיום הוו דלוף חייב בפאה הוי כדאיתא התם ובפאה בעינן תרוייהו וכן קנבוס דזרעו מאכל אדם הוי ומכניסו לקיום ומנא לן דמדאורייתא כיון דהחמירו בהו גבי כלאי זרעים אע"ג דקילי דשרו באכילה ואפ"ה כשלא צמחו אסור לזרוע על גביהן דאפשר דיוציאו גידולין לשלש שנים והיכי אחמירו כולי האי אלא דקים להו דגבי כלאי הכרם עד גדר הני נחית בהו רחמנא לאיסורא ומש"ה אחמירו נמי אינהו גבי כלאי זרעים ושאר זרעים מדרבנן ומשמע דכל מיני זרעים אסורין מדרבנן ובחד לחוד סגי או מכניסו לקיום ואין מאכל אדם או מאכל אדם ואפילו אין מכניסו לקיום כגון ירק וההיא דשרשי פאה א"ש לדידיה. והרמב"ם ז"ל סובר תנאי ג' שזורעין ממנו שדות דומיא דתבואה ופי' שאר זרעים היינו כל ירק וכל מיני קטנית אבל מיני זרעים שאין מאכל אדם אינן כלאים בכרם ואפילו מדרבנן ויש לו גירסא אחרת במשנה בפ' כרם שחרב שמוכיח כן ובכל ספרים שלנו נמי כך היא:

המחפה בכלאים. שהיו זרעים שהן כלאים על גבי קרקע וכסה אותן בעפר כדי שיצמחו. לוקה. משום זורע דקא עביד מעשה:

דתנינן תמן. במס' מכות פ' בתרא:

יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמנה לאוין. דבההיא מלאכה גרידא של חרישה לוקה שמנה:

החורש בשור וחמור. דבשתי בהמות מוליכין המחרישה וחרש בשור ובחמור עובר משום לא תחרוש בשור ובחמור:

והן מוקדשין. התם מוקי לה בבכור ונראה דהאי בשור לחודיה עובר משום לא תעבוד בבכור שורך והחמור לא צריך שיהא דהא איכא שמנה בלאו הכי:

בכלאים. בחרישתו היה מכסה כלאים דבהדי דאזיל מחפה:

בכרם. והיה תוך הכרם ואיכא תרי לאוי אפילו לר' יאשיה א' משום כלאי זרעים וא' משום כלאי הכרם דהא לעיל מודי ר' יאשיה דלוקה שתים וכן כתבו בתוספו':

ובשביעית. דאיכא נמי לאו משום זורע בשביעית דכתיב שדך לא תזרע:

ויום טוב. דקא עביד חרישה בי"ט:

וכהן ונזיר בבית הטומאה. והיה כהן והוא נזיר שהולך אחר מחרשתו במקום טומאה דאיכא חד לאו משום כהן לנפש לא יטמא בעמיו וחד משום נזיר על נפש מת לא יבא:

היך אפשר. בלאו דכלאים ע"י חרישה והא זריעה הוא דאסר רחמנא:

לאו במחפה. דבהדי דקא מנהיג מחרשתו היה מחפה זרעי הכלאים בכרם:

הזלים זהב מכיס. מגנה עובדי ע"ז שמזלזלים בזהב לעשותו פסל ומבטלים שם הזהב שהיה טוב להם יותר בכיס לפרנם עניים והם ישכרו צורף וגו' וה"ה שמגנה העשירים שמזלזלים בכסף ובזהב לעשות ממנו אזורות וקיתונות ושלשלאות ומשבח לזה שעוסק בתורה:

בני אל ילוזו מעיניך וגו' תן לחכם ויחכם עוד. משום דר' ינאי למד לו זה הבין ר' ינאי טעמה של משנה זו:

המקיים עובר בל"ת. וחורש בכלאים מקיים הוא דהוי דשביק ולא עקר להו וכר"ע היא ומאן דאית ליה מקיים בכלאים פטור פטר נמי במחפה:

ודחי כלום א"ר עקיבא אלא לעבור שמא ללקות. והכא משמע דבללקות מיירי במאי דמודי לרבנן ולא פליג עלייהו ובגמ' דילן לא משמע הכי דבר' עקיבא תני בהדיא המקיים בכלאים לוקה. ונראה לומר דה"ק כלום סתם מתני' אליבא דר' עקיבא אלא לעבור אבל למלקות מי סתם לן כוותיה והכא סתמא קתני וחייב עליו וכו' הילכך רבנן היא:

דתנינן שביעית. גבייהו דלאוין:

אית לך מימר שביעית דר' עקיבא היא. בתמיה והא לא אשכחן דפליג ר' עקיבא ארבנן גבי שביעית אלא ע"כ טעמא דמתני' משום מחפה דחשיב זורע בשביעית וה"נ גבי כלאים משום משום זורע הוי:

ודחי תלמודא פתר לה שביעית כר' אלעזר. כלומר ריש לקיש אמר לך אנא דאמרי כר' אלעזר דקאמר החורש בשביעית לוקה ומשום חורש מחייב ליה הכא ולאו משום זורע:

הזרע והזמיר בכלל. ושבתה הארץ לה' הוו דכלהו מלאכות בהאי עשה נכללין:

ולמה יצאו להקיש. אליהן: ולומר לך מה אלו מיוחדין:

שהן עבודה בארץ ובאילן. כלומר להכשיר זריעת אילן וזרעים ולוקין עליהן וכו': שני דברים הן ושני דברים שיוצאין מן הכלל אינן חולקין. בשבת פ' כלל גדול בירושלמי מסקינן דדבר אחד שיצא שלא לצורך מן הכלל חולק כגון הבערה דאמרינן בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה הבערה מיוחדת חייבין עליה בפני עצמה וכו' אבל כששני דברים יוצאין אינן חולקין ולומר שלוקין על זו בפני עצמה ועל זו בפני עצמה דאי הכי לכתוב רתמנא חד וילמוד ממנו חברו אלא אם עשה שניהם כאחת אינו חייב אלא אחת וה"נ או לא לכתוב אלא לא תזרע לחודיה או לא תזמור לחודיה וכיון דכתב תרוייהו אינן חולקין ואם עשה שניהן בשביעית אינו חייב אלא אחת וא"כ גריעי ועוד גריעי שהכלל בעשה ופרט בל"ת כדמפ' ואזיל:

הא ללמד מלמדין. דלהא מיהת ללמד על אבות מלאכות דקרקע דאיכא לאו על כלהו ולוקין עליהן מלמדין דלחלק לאוין על שתי אבות והתראה אחת הוא דאין מלמדין:

הכלל בעשה והפרט בל"ת. ואפילו לא הוי אלא חד ע"כ לא אהני לן לחלק ולהפכו ללא תעשה ולמדרש כדקיי"ל גבי מחמץ מנחה דדרשינן בפרק כל המנחות באות מצה וחייב על עריכתה ועל לישתה ועל אפייתה וטעמא משום דדרשינן אפייה בכלל לא תעשה חמץ היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה אפייה מיוחדת וכו' והתם משום דהכלל איתיה בלאו ופרט איתיה בלאו הוא דדרשינן והכא כלל בעשה ופרט בלאו לא דרשינן לחלק:

ואין ל"ת וכו'. כלומר ועוד טעם אחר דכשם שאין ל"ת מלמד על עשה שבו והיינו להרבות איסורין לשאר תולדות דזורע גופיה ולומר דכל תולדות זריעה חייב לאו כגון המבריך והמרכיב והעושה בתים וכל אותן השנויין בפ' כלל גדול בירושלמי דהוו תולדות לזורע ואפילו דזומר תולדת נוטע הויא ולא הוי גילויא לשאר תולדות ולהלקות בהן דאין ל"ת הכתוב בלא תזמור מלמד על שאר תולדות דזורע האסורים בכלל עשה דושבתה ולומר שהמרכיב ומבריך וכו' שיהא לוקה בהם דבהא ר' אלעזר מודה דדוקא אב אחרינא כמו זורע הוא דבעי לרבויי אבל תולדה לא. וטעמא דכיון דזומר תולדת זורע אי ס"ד דאתא זומר ללמד אשאר תולדות דזורע ומחייב בהו לכתוב רחמנא זומר ולא בעי זורע דכ"ש הוא ומה תולדת זורע חייב זורע לא כ"ש אלא כיון דכתביה ש"מ הזומר דוקא הוא דחייב מילי אחריני לא:

ואין עשה מלמד על ל"ת. כלומר וה"נ אין עשה מלמד וכו' לומר כי היכי דזורע שהיה נלמד בכלל ושבתה והיינו בעשה וגלי רחמנא דלאו הוא דהוי ה"נ חורש דהוי אב כמוהו לאו הוא דהוי ותוסיף על ל"ת חורש ואפילו דמעשה רבא הוא גבי שאר מצות גבי כלאים כגון חורש בשור וחמור וחורש בי"ט ור' אלעזר סבר דלהא מיהא אהני עשה להוסיף על לאו חורש דהוא אב אחר כמו לא תזרע ונהי דלא אהני להוסיף תולדות על האב אבל ללקות על אב אחר אהני:

מותר לחפור בה בורות. כדתנן בס"פ מאימתי בשביעית וכן החופר בור ושיח ומערה דכיון דאין מלמדין כלל שרי:

אלא לר' אלעזר מהו לחפור בה. כלומר היכי שרי והא נהי דאין אתה יכול להוסיף על ל"ת ולהלקותו דהא לא דמי לל"ת בשני צדדין דבעינן עבודה בארץ ובאילן באיסור עשה מיהא ליקו דהא שבת הארץ לרבות וללמד קא אתי וכי לא דמי לפרטא באיסור מיהא ליקו דתולדת חרישה הוי כי היכי דחופר בור בשבת חייב:

ומשני לר' אלעזר כשם שאינן מלמדין לענין איסור כך לענין היתר לא ילמדו. כלומר מי סברת דכשם שאין מלמדין הלאוין לענין איסור דהיינו לרבויי תולדות וכדפרישית סברת דאף לענין היתר לא ילמדו הא פשיטא דלענין היתר דרשינן לאוי ללמוד על עשה דבמה הכתוב מדבר בזריעה ובהכשר זריעה ולמעוטי חופר בור וכו':

טעמא דר' יוחנן. דאמר אין לוקין על חרישה בשביעית וכו':

עשה הוא. כלומר לאו לא חשיב כיון דבא מכלל עשה ואין לוקין עליו דכעין לאו דחסימה בעינן ולהכי אתא שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור להוסיף על עשה של זורע לאו ועל עשה של זומר לאו ואין כאן יתורא לרבות וכ"ש לחלק וכדאמרינן וליידא מלה כתיב ושבתה הארץ לענין ל"ת שבו ותו לא:

ועבר בעשה. בעיא היא מי מודי ר' יוחנן דעובר בעשה חורש ותולדותיו ולאו הבא מכלל עשה מיהא איכא:

ר' יוסי אומר אפילו עשה אין בו. דאין בכלל ושבתה הארץ אלא מאי דמפרש בתר הכי שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור והזורע והזומר שכ' בעשה ול"ת:

ליידא מילה. לאי זה דבר:

יכול יהו לוקין על התוספת. וסיפא דברייתא מסיים ת"ל וכו' דפטור והשתא מפ' לה ואזיל היכי תנינן לה:

ר' יוחנן פתר מתניתא הכי יכול יהו לוקין על חרישה. דשביעית וקרי לה תוספת כאינה כתובה בהדיא אלא אתיא לרבוייה מפרטא דלא תזרע וכו' ותלמודא לפיטורא מפ' לה ואזיל: לוקין על איסור חרישה דשני פרקים הראשונים. דתנן בריש שביעית בשדה הלבן חורשין עד הפסח ובשדה האילן עד עצרת וילפינן להאי תוספת מבחריש ובקציר תשבות כדתנן התם. ופרש"י ז"ל בריש מס' מ"ק האי ילקה לאו מלקות דאורייתא הוא דהא בחריש ובקציר עשה הוא ואין לוקין על עשה אלא מכת מרדות מדרבנן קאמר דכל העומד ואינו עושה מצות עשה מלקין אותו עד שתצא נפשו ע"כ. ואין דבריו אלו מחוורין דלר' אלעזר הוא דקיימינן דסבר דלקי על החרישה והתוספו' כתבו ואיכא למימר דמבחריש ובקציר מפקינן דצריך תוספות כלומר שהשביעית מתחלת מהשנה הששית וא"כ תהוי כשביעית ע"כ:

אית תנאי תני שש שנים וגו'. היינו תלמודא לפיטורא דברייתא דיכול ילקה על התוספת:

מ"ד שש שנים תזרע שדך מסייע לר' אלעזר. דהכי יליף ת"ל שש שנים תזרע שדך כלומר כל שש שנים שרי במלאכה וא"כ קרא דבחריש ובקציר לא יעקר קרא ממשמעותיה. אלא שלשים יום לפני ר"ה בעשה בלחוד הוא דקאי ומהאי קרא משמע דברייתא איירי באיסור שני פרקים ולהכי נסיב לה האי קרא לפיטורא:

מ"ד שדך לא תזרע וכו' מסייעא לר' יוחנן דמיירי בחרישה דשביעית ונסיב לה תלמודא קרא דשביעית גופיה ודריש. דאי ס"ד דלוקה כל הני פרטי זריעה וזמירה למה לי דכתבינהו רחמנא אלא לאשמועינן דאהנך הוא דלקי אאחריני לא לקי. כך נ"ל לפ' הסוגיא הזו ובספרים מוחלפת השיטה וה"ג מ"ד שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך מסייעא לר' יוחנן ומ"ד שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור מסייעא לר' אלעזר ובשבת ירושלמי פ' כלל גדול נמי הכי גרסינן לה ובודאי טעות סופרים הוא הכא והתם ומנא אמינא לה דגרסינן בפ"ק דמ"ק כי אתא רב רב דימי אמר יכול ילקה על התוספת ונסיב לה תלמודא לפיטורא דא"כ כל הני פרטי למה לי ור' יוחנן אמר ימים שהוסיפו חכמים לפני ר"ה וה"ק יכול ילקה על התוספת דאתיא מבחריש ובקציר תשבות אתיא תלמודא לפיטורא כתיב הכא שש שנים תזרע שדך וכתיב התם ששת ימים תעבד מה להלן היא אסורה ולפניה ולאחריה מותרין אף כאן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין ע"כ ולעיל גרסינן התם איתמר החורש בשביעית ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה והקשה רש"י ז"ל עלה ואיכא למידק הא דאמרי לעיל ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר לוקה וחד אמר וכו' אמאי לא קאמר תסתיים דר' אלעזר הוא דאמר אינו לוקה דהא כי אתא רב דימי וכו' ואית דגרסי לה בהדיא החורש בשביעית ר' אלעזר אומר אינו לוקה ור' יוחנן אומר לוקה ע"כ והתוספות כתבו כיון דאיתיה בהדיא בכי האי אין צריך לומר תסתיים דאין דרך התלמוד לומר תסתיים המפורש כל כך ע"כ. ונקטינן מהך גירסא דמ"ד אינו לוקה דריש תלמודא לפיטורא בתוספת שביעית ויליף לה משש שנים תזרע שדך וצריכים אנו לומר דהתם במועד קטן נשתבשו הסופרים שכתבו ר' יוחנן מחייב אחרישא דשביעית ור' אלעזר פוטר וסוגיא דהכא מוכחא איפכא וגירסא דהכא עיקר וכן פסק הרמב"ם ז"ל דהמתפה בכלאים לוקה וחורש בשביעית פטור ולוקה מכת מרדות: השמר לא תעשה פן לא תעשה. קרא דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך קא דריש משום דקוימא לן בכריתות ובת"כ דלא מחייב חטאת על שום כרת אלא א"כ יש בו לא תעשה כדאמרינן התם הוקשה כל התורה כולה לע"ז מה ע"ז מיוחדת וכו' וקא דריש תרי לאוי בהאי קרא למה לי וקאמר משום דכתיב שם תעלה עולותיך וכו' משום דתנן בזבחים פ' השוחט והמעלה בחוץ חייב וחייב על השחיטה וחייב על ההעלאה כלומר דמיחייב חטאת על כל אחת בפני עצמה ואפילו עשה שתיהן בהעלם אחד מ"ט דשני שמות נינהו ומיבעיא לן בגמ' בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה עונש דכתיב ואל פתח אוהל מועד לא הביאו לעשות אותו ונכרת האיש ההוא מעמיו אזהרה דכתיב השמר לך פן תעלה וא"ר אבין ת"ר אילעא כל מקום שנאמר השמר פן ולא אינו אלא לא תעשה אלא שחיטה בשלמא עונש אשכחן דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך אלא אזהרה מנא לן דבשחיטה ליכא לאו בהדיא דהאי דכתיב בההיא פרשתא ולא יזבחו עוד את זבחיהם מוקי לה התם בזובח בהמה למרקוליס ומייתי לה הכא מדכתיב בפרשת ראה שם תעלה עולותיך ושם תעשה איתקש שחיטה להעלאה דשם תעשה היינו שאר עשיות מה העלאה שהיא בעשה היא בל"ת דכתיב פן תעלה וכו' ולהכי כתיבי לאוי יתירי גבי תעלה עולותיך לאורויי על תעלה עולותיך ושם תעשה:

בגין דכתיב שם תעלה עולותיך. מיותר דכיון דכתיב ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך כלהו מיני קרבנות בכלל וכ"ש עולות ומשמע טעמא משום דקרא דשם תעשה מיותר הוא הא אי לא הוה כתיב שם תעלה וכו' לא הוה ילפינן ולדברי ר' אלעזר ד?ר דעשה מלמד על ל"ת לרבויי לאוין ואכלהו אזהר למה לי ייתורא דשם תעלה וכו' הא גבי שחיטה כתיב ושחט לפני ה' ולא בחוץ והעלה הכהן את העולה המזבחה ולא בחוץ ואהנו לא תעשה דהשמר פן תעלה ללקות ובשוגג לקרבן חטאת וא"כ קרא דשם תעלה עולותיך ושם תעשה למה לי:

ומשני שלא תאמר כמא דתימר גבי שבת חפר תרץ נעץ בבת א' אינו חייב אלא אחת. דתולדה דחורש לינהו הכא נמי אי לא הוי כתיב הוה אמרינן דכי שחט וזרק והעלה בבת אחת כיון דליכא לאו מפורש גבי כל חד וחד חטאת אחת הוא דמחייב דאע"ג דלר' אלעזר עשה מלמד על ל"ת ללקות הא מודי דאין מלמד על ל"ת לחלוק תולדותיו וכדלעיל להכי אתא ייתורא דשם תעשה לאגמורי לאו לזורק ולאו לשוחט דאילו כרת נפקא לן מדכתיב דם שפך לרבות השוחט ולרבות הזורק בפ' אחד דיני ממונות. והתם פליגי אימוראי אי חייב על שוחט וזורק על כל אחת בפני עצמה והכא סבר תלמודא כמ"ד דתייב על א' וא' חטאת בפני עצמה:

הנוטע בשבת. בשביעית דנקראת שבת לה' וכתיב והשבת ונפתחה בר ומתרגמינן ושמיטתא:

חייב משום זורע. אפילו לר' יוחנן דכתיב בה לא תזרע, ולא תימא דתולדה הויא כשאר תולדות ושאר תולדות אמר לעיל דפטור לכ"ע. והכי אמרינן בפ' כלל גדול דנוטע חשיב אב:

הזומר כנוטע. דהאי והאי לצמוחי פירא קא מכוין ואין מתרים בו אלא משום זומר:

נטע וזמר בבת אחת. בשביעית ובהתריי?ם אחת שהזכירוהו המקרא שדך וגו'.

חייב שתים. שתי מלקיות נוטע משום זורע וזומר בהדיא כתיב ביה:

אינו חייב אלא א'. דהיינו הזומר כנוטע והוי כאילו נטע וחזר ונטע בהעלם אחת:

ואקשינן כלום אמר ר' זעירא אלא הזומר כנוטע שמא הנוטע כזומר. כלומר הזומר כנוטע כל התולדות דזורע השנויין בפרק כלל גדול בירושלמי בכלל לא תזרע הוו דהכל היה בכלל זריעה דזומר תולדה דזורע הוא כדאיתא בפ' כלל גדול ולכתוב לא תזרע ולא בעי לא תזמור יצתה זמירם להחמיר על עצמה ואילו אמר ר' זעירא נוטע כזומר נראה דלהקל בה אתי והשתא דאמר זומר כנוטע להחמיר הוי דחשיב כאב הוא דאתי ושמעינן בשביעית דזומר ונוטע חייב שתים אחת משום זורע וא' משום זומר דאילו בשבת אילו עביד אב ותולדה דיליה אינו חייב אלא אחת:

את פוטרו משום זורע. בתמיה':

הוי. אומר דחייב שתי מלקיות לכלהו אמוראי:

בהמה עם בהמה וחיה עם חיה וכו' פי' הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כשאמרו דכלאי בהמה אהורין להרביע הוא בבהמה עם בהמה וחיה עם חיה ושאר מה שיסדר אבל טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה יש בה תוספת איסור והוא שהן אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג ע"כ לשונו. וכן פסק בהלכותיו פ"ט וז"ל כל העושה מלאכה בשני מינין בהמה או חיה כאחד והיה האחד מין טהור והשני מין טמא הרי זה לוקה ואחד שור וחמור ואחד שני מינים אחרים שאחד טמא ואחד טהור בין בהמה עם בהמה כחזיר עם הכבש או חיה עם חיה כיחמור עם הפיל או חיה עם בהמה ככלב עם העז או צבי עם החזיר על כל אלו לוקה מן התורה אבל מדברי סופרים כל שהן כלאים בהרבעה אסורין לחרוש בהן ע"כ. סובר הרב ז"ל דלעולם בעינן דומיא דקרא שאחד טמא ואחד טהור אבל שניהן טמאים או שניהן טהורים לא לקי בהנהגה ואע"ג דגמרינן להו בפ' הפרה בג"ש דשור שור משבת הולך הרב לשטתו בספר המצות ולכך המשנה הזו חתכה בסכינא חריפא וקשר חצייה עד טמאה עם טהורה לענין הרבעה ומשם ואילך קשר למטה לענין איסור ההנהגה ומכאן יצא לו לפרש דטעמא דלקי בשור פסולי המוקדשין היינו משום דאיקרי נמי טמאה דכתיב ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה וגו' מפי השמועה למדו ונכו' וזו גמרא חדשה היא דבפ' אלו הן הלוקין היא מימרא דר' אושעיא ומימרא דר' יצחק ומפ' בבכורות טעמא דר' אושעיא וטעמא דר' יצחק משום דצבי ואיל כתיב בהו וחיות הן וטהורות אלא אשני מינין קפדינן ותו לא ועוד קשה דאיני יודע לו לא יתור ולא הכרח לדרשתו דהיך לכתוב לכתוב לא תחרוש בשור ותו לא א"כ הוי אדם עם השור כלאים בהנהגה ולהכי איצטריך בהדיה חמור וכי תימא לכתוב שור וכבש הא ליתא לגבי שבת נמי כתיב שורך וחמורך ועוד דנקיט קרא בעלי כח בעלי משא ורגילין בבית כדכתיב ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ולנפילת הבור נמי כתיב וצפל שמה שור או חמור. ועוד דלעיל בפ"ק אמרינן בהדיא המרביע בחית הים מהו ולמלקות איבעיא לן והכי איתא בפ' הפרה דלוקה ומסיק משום מנהיג וקא מפ' כגון דקטר אודניה דלכיסא ובאודניה דירוקא וקא מנהיג ולקי ואי ס"ד דלא לקי בהנהגה אלא בחד טמא וחד טהור אמאי נקט לכיסא וירוקא כיון דלאו משו"ה לקי אע"ג דשני מינין הן אלא דוקא בטמא וטהור אלא ודאי משמע דשניהן טהורין או שניהם טמאים נמי לקי משום מנהיג וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בההיא דשור פסולי המוקדשין והעיקר כדברי רבנו שמשון ז"ל דפי' בהמה זכר עם בהמה נקבה וחיה זכר עם חיה נקבה ובהמה זכר עם חיה נקבה וחיה זכר עם בהמה נקבה והכל א' דמה לי בזה מה לי בזה וקא מפ' השתא כולן דבין טמאה עם טמאה או טהורה עם טהורה או טהורה עם טמאה או טמאה עס טהורה אסורין וכו' ואע"ג דכתיב בקרא שור וחמור הא ילפינן שור שור משבת דחיה ועוף כיוצא בהן בס"פ הפרה:

ולמשוך ולהנהיג. כגון בגמל שמושכין אותו מלפניו ובחמור דדרכו בהנהגה שמכין לו באחוריו כדאיתא בפ"ק דבבא מציעא בשמעתא דרכוב ומנהיג:

המנהיג. שרוכב עליהם והיינו דמנהיגם ברגליו אפ"ה מחמתיה קא אזלי או שהוליך בארץ ומנהיגם במרדע שבידו דאילו בקולו בגמ' מפ' לה:

והיושב בקרון. ואינו מנהיגן לא בכלי ולא ברגל ולא בקול פליגי רבנן דסברי כרכוב חשיב:

היושב בקרון. דרך עגלה להיות מושכת בקרון וה"ה היושב בקרשי המוריגים שדשין בהן ובפ' כיצד הרגל אמרינן דמחייב נזק שלם משום רגל אלמא גופה תשיבא ומשו"ה סופג את הארבעים:

ור"מ פוטר. מפ' טעמא בגמ': והשלישית שהיא קשורה לרצועות. כגון שני סוסים קשורים בקרון וקשר שם חמור ואע"ג דבלאו חמור קא אזלי אסורה ולא אמרינן חזינן ליה לחמור כמאן דליתיה וטעמא כדמפ' בגמ' דמפרעה ואילך נהגו העולם למשוך הרכב בשלשה וד' סוסים:

זכרים אצל נקבות. באבוס אחד של שני מינין:

וכי מה עשה מעשה לא בהטיל. בתמיה והיינו מכניס מכחול בשפופרת ולפי דעתו הוא מטיל דגם במעמיד לפי דעתו הוא מטיל והוה לן למיסר ולא חש לשנויי דגזרת הכתוב היא דהאדם הוא מוזהר שלא לעשות בידים ובפ' הפועלים אמרינן דבמקום פריצותא הא והא נמי אסיר:

אין למדין מן המלכות. רעיו של אבשלום שלא כדין עשו אלא שלא יכלו למחות בהן:

בריה מששת ימי בראשית. כדאמרינן. בפסחים אף הפרד וב?שוספתא קתני אין משיבין מן התקוע פי' דוד תקע עצמו לדבר הלכה ולא שמע לחבריו שחלקו אמרו לו והא כתיב ויעש הישר בעיני ה' לא סר מכל אשר צוהו רק בדבר אוריה החתי וכו' ויש לומר דבתחלה השיב להן כן כמו שכתוב בהוספתא וכשהקשו לו מקרא דויעש הישר בעיני ה' השיב להן בריה היתה והכא נקט המסקנא:

המנהיג בכלאים בקולו לקי. דס"ל דעקימת פיו הויא מעשה והכי ס"ל לר' יוחנן בפ' הפועלים:

נתחייב בה לשלם. אם מתה בדרך דקמה ליה ברשותיה דשואל ותניא בפ"ק דקידושין כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל ורצתה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה:

ודחי לה בשואל. דדוקא בשואל הוא דמחייב דחייב באונסין אבל גבי כלאים לא מיקרי הנהגה. וקשיא לי מההיא דפ"ק דקידושין דלאו דשואל קיימא ונראה דבההיא נמי מצי לדחויי דשאני כלאים דהנהגה דכתיב בהו חרישה וסתם חרישה בידים שמסייע הבהמה ליישר המחרישה:

חוץ לתחום. ומחזירה השואל לאדוניה:

ובאת אחריו. ומתה בדרך:

פטור. השואל ואי ס"ד חומרא דשואל שאני אמאי פטור אכתי לא החזירה למקום המשתמר:

לדעתה היא מהלכת. דניחא ליה לשוב לבית אדוניה ולא לעמוד במקום שאינו משתמר ומשו"ה פטור. על כרחה היא מהלכת. דמחמת ביעתותא דמרה קא אזלא:

נגד עיניו וסימאה נגד אזנו וכו'. פירש"י ז"ל בפ"ק דקידושין שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה או שנתחרש דקלא באדם לאו כלום הוא:

שהוא יכול לברוח. ובפ"ק דקידושין מפ' שאני אדם דכיון דבר דעת הוא מיבעית אנפשיה ופי' רש"י ז"ל מדעתיה קא מבעית שנותן לבו אל קול הבא אליו פתאום:

תפש בו הרי זה חייב. בפ' החובל איתא להך ברייתא ופי' רש"י ז"ל דאחזו מעשה דידיה הוא ואינו כן אלא מפני שאינו יכול לברוח כדאיתא הכא:

משקל הוא. עוזר ומסייע להנהגתן ומיישרן וכך מנהיג אותן כמו אילו היה רכוב עליהן דהוה ליה מנהיג ור"מ סבר דלאו משקל הוא ולא קא עביד מידי. ולענין הלכה בפ' שנים אוחזין פסיק שמואל הילכתא כר"מ ותני לדר"מ בלשון חכמים. והרמב"ם ז"ל פסק כלישנא דמתני' וכרבנן ונראה בעיני דיפה כיון מכח סוגיא דתלמודא בפ' כיצד הרגל ולא שבקינן סוגיא דתלמודא משום תד אמוראה אבל ר"י ז"ל פסק כשמואל. ומצאתי להרא"ש ז"ל שכתב בהילכות כלאים שלו והאלפסי ז"ל לא הביא דברי שמואל כלל אלא הביא המשנה כצורתה משמע דליתא להך דשמואל משום דפרכינן עליה טובא. ואע"ג דשנינהו נראה להריא"ף ז"ל דשינויי דחיקי נינהו ולא מפכינן למתני' והיושב בקרון לוקה משום דאזלא מחמתיה ע"כ. ולי נראה דמכח סוגיית כיצד הרגל פסק הרי"ף ז"ל כרבנן והמשנה כצורתה ורכוב קני אע"ג שלא ינהיג לא ברגליו ולא בכלי ויושב בקרון אפילו דאינו עושה כלל נמי כרכוב בגופה דמי דאם הזיקה בקרון היזק דגופה ממש חשיבא ולא צרורות כדאיתא התם ומנהיגה בקול אפילו הולך בארץ נמי חייב וקי"ל כרב חמא בר עוקבא דר' יוחנן קאי כותיה בפ' הפועלים:

ושלישים על כלו. כל רכב ורכב היה של שלשה סוסים והיינו טעמא דמתני' דקרי לה שלישית:

מלכות הרשעה. רומי הרשעה שכתוב עליה וקראו להם גבול רשעה:

לא בצדדי הקרון ולא לאחר הקרון. קרון שהיו מושכין אותו שני חמורים או שני שוורים ובא לקשור סוס בצד הקרון או לאחריו כדי ללמדו למשוך את הקרון אע"פ שאין זה דרך משיכה אסור ובגמ' מפ' טעמא:

ולא הלובדקיס לגמלים. שהגמלים מושכים הלובדקיס לאחוריהם שקשר מוסירה שלו או האפסר בהן.

לובדקיס. בגמ' מפ' ליה:

הנולדים מן הסוס. מן הסוסיא נקבה שאמותן של שני הפרדים סוסיא:

ואע"פ שאביהן חמור. מסקינן בפ' אותו ואת בנו דר' יהודה ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא והכל מודים דפרי עם האם אסור דהיינו פרד בן סוסיא נקבה להנהיגו עם סוסיא נקבה והשתא קאמר ר' יהודה אע"פ שאב שניהם חמור והוה אמינא אין כחן שוה וזה כח סוס חשוב וזה כח חמור חשוב ואתי צד דסוס דזה ומשתמש בצד חמור של זה וצד חמור של זה משתמש בצד סוס של זה קמ"ל דהא לא אמרינן דלא קפדינן אלא אביהן שוה ואמן שוה:

וכן הנולדים מן החמור. נקבה ואב שניהן הוי סוס שרו להנהיג זה עם זה:

אבל הנולדים מן הסוס. סוסיא נקבה:

אסור. להנהיגם עם פרדים הנולדים מן החמור נקבה דשמא אין חוששין לזרע האב והוי האי כוליה סוס והאי כוליה חמור. ובגמ' מפ' דרבנן פליגי עליה דר' יהודה:

ור"מ פוטר. ממלקות את של צדדין או שלאחריו דלאו מנהיג הוא מכלל דלרבנן לקי וכן פסק הטור קשר שני סוסים בקרון וקשר עמהן חמור אע"פ ששני הסוסים יכולין למשכו בלא החמור דהיינו מתני' דשלישית לוקה וכן עגלה המושכת בקרון וקשר מין אחר לצד הקרון או מאחריו חייב עכ"ל:

מסייעו בעלייה. כשמושכין הקרון ויורדין זה שלאחריו מסייע שלא יפול על המנהיגים לפנים ובמעלה נמי אותו שאחר הקרון נוגע בקרון ומסייען למנהיגין של מעלה שלא ישמטו:

מפני שזה נושא עצלותו של זה. טעמא דרבנן דלקו מפ' דכשמנהיגין דלפנים מתעצלין גוף שלאחר הקרון נוגע בקרון ומנהיגו בגופו:

שנושאין חבל שבנתים. דראש החבל קשור בקרון ואיכא כל שהוא הנהגה בשניהן:

קשרו בשערו. לקמיה מפ' מאי קא מיבעיא ליה אי בשקשרו בשערו. שער הזנב של החמור בשער צואר הסוס:

כך אנו אומרים וכו'. בתמיה והא לא לקי אלא בהנהגה כל דהו דלא תחרוש אמר רחמנא שמנהיגין המחרישה וכיוצא בה:

נימר מפני שהן נושאין את החבל בנתים. ולרב אסור ומאי קא מיבעיא ליה ור' ירמיה לא הוה מפ' דרב פליג עליה דר' יוחנן בהכי אלא כלומר אף אם אינו נוגע חייב מטעם המשכת החבל ור' יונה הוה גריס מימרא דר' יוחנן בפלוגתא בהדי מימרא דרב והוה מפ' בה:

מה נפק מביניהון קשרו בשערו. דלר' יוחנן דטעמא הוא משום נושא עצלותו כשקשור לקרון בחבל ובשערו לא יסייעם לדחוף הקרון דכשהקרון נמשך להלן שערו נמשך וכואב לו וניחא ליה בסמיכת הקרון ולא בדחיפת הקרון ולרב מטעם החבל הקשור בשערו חייב דהנהגה כל דהו איכא ומסיק תלמודא דעד כאן לא פליג ר' יוחנן עליה דרב אלא לענין פטור דאפילו רב מודי דאין כאן אלא פטור אבל אסור דהנהגה כלאחר יד היא דאין מלקות אלא כשקשור החבל בצוארו וכן פסק בעל הטורים דפטור ממלקות כשקשרו לשערו כרב:

על שם לובים. ומפ' לקמן דלוב היינו מצרים והיינו חמרא לובא כדאמרינן בפ' במה בהמה:

ניבדקוס אבהנוס. כלומר היינו ניבדקוס היינו אבהנוס תרגום ירושלמי כהן מדין אונוס דמדין ופי' בערוך חמור של מדין לשון גנאי וכאן רצה לומר חמור גדול אבי החמורים תרגום ירושלמי ועיירים עשרה ולובדקין עשרה:

כדרטיב. כשהוא לח:

כדנגיב. כשהוא יבש תרגום חרבו המים נגיבו מיא:

כדברי התלמיד. ר' יונה בוצראה תלמידו של ר' אושעיא היה ורצה ללמוד שאלתו של ר' אושעיא ממאי דאמרי אינשי:

כל מין פרדות אחד הן. לדברי חכמים כולן מותרין שביניהן יש שני צדדין וסברי דודאי חוששין לזרע האב ובפ' אותו ואת בנו מפ' מאן חכמים חנניה הוא:

אלו הן סימנין. לר' יהודה דמתני' להכיר הפרדים מי הן בני סוסיא או בני חמורה:

אזניו קטנות אמו סוסיא. דהסוס זנבו גדול ואזניו קטנות והולד כל בנין גופו דומה לנקבה כדלקמן:

מיזבון מולוואן. מולאש בלעז הן פרדים ובלשון תלמוד מולאות של בית ר' כשתרצו לקנות פרדים להכניס בעגלה שהנשיא יושב בה:

בן סוס בן חמור. שאביו סוס זכר ואמו חמור:

עם חמור בן חמור. זכר ואמו סוס וקשה לי דהא בההוא פליגי ונראה דהכא מיירי בנדמה ומשו"ה מודו רבנן דתניא בתוספתא חמור שילדה מין סוס מותר עם אמו ופי' ר"י ז"ל היינו נדמה וקתני סיפא ואם היה אביו סוס אסור עם אמו ע"כ ואגב רישא נקט סיפא דכו"ע מודו פרי עם האם אסור וה"פ סוס נדמה שאביו סוס ואמו חמור עם חמור נדמה שאביו חמור ואמו סוס אסורין זה עם זה דאע"ג דרבנן דהיינו חנניה אית ליה ודאי חוששין לזרע האב מ"מ הכא משום מראית העין אסור:

דלא כן מה אנן אמרין. תלמודא פריך בלאו מימרא זו מה היינו אנו אומרים כלומר פשיטא ומאי קמ"ל:

ומשני כן אנן קיימין עז נדמה זכר בן עז זכר ואמו רחל. עם רחל נקבה נדמה רחל בן רחל נקבה בן עז זכר וקמ"ל כרב:

הפרוטיות אסורות. פי' רבנו שמשון ז"ל והרמב"ם ז"ל מין פרדות הן ואין אדם יכול לברר בהן ע"י הסימנין אי זה מהן אמו חמור ואי זה מהן אמו סוס דלא מינכר בהן ולכך אסורין זה עם זה ולדבריהם סתם לן תנא כר' יהודה או שמא סיפא דמילתיה דר' יהודה היא:

והרמך מותר. עם סוס דידן דהיינו סוס מדברי עם סוס ביתי דכולו מין אחד הן:

והרמך. בגמ' מפ' דהיינו סוס מדברי:

ואדני השדה. בגמ' מפ' ליה:

חיה. ונבלתו מטמא בכזית ואינו מטמא באהל ולמעוטי דר' יוסי ולוקין על בשרו משוס חיה טמאה ואם הנהיגו עם חיה או עם בהמה לוקה משום כלאים ואילו אי הוה אדם מותר להנהיגו עם חיה ועם בהמה ובשר אדם בעשה:

מטמא באהל כאדם. פליג אחדא וה"ה לאינך ובגמ' מפ' טעמא:

הקופד. פי' הרא"ש ז"ל למורש קיפוד תרגום קופדא שרץ שגופו מלא קוצים וכשיגיע בו אדם יכפול עצמו ומכניס ידיו ורגליו בבטנו ונעשה ככדור והקוצים בולטין ממנו מכל צד ובלעז איריזו וקשיא לי טובא דא"כ זו היא אנקה האמורה בתורה והוא שרץ והיכי תנן במתני' שהוא חיה ומנא אמינא לה דאנקה תרגם אונקלוס ילא וילא היינו איריצו כדמוכח בעובדא דבן בוטא בריש בבא בתרא וכן פי' רש"י ז"ל שם בפי' התורה אנקה הריצון וכן מוכח נמי במדרש במדבר סיני רבא ושרץ הוא ומטמא בכעדשה וראיתי בפ' במה בהמה דתנן ולא פרד בעור הקופד ופי' רש"י ז"ל קופד שרץ הוא שנימיו חדין כמחט וקורין לו הריצון וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יניקוה השרצים. ונראה לתרץ דהסנאים קאי אתרוויהו אקופד וחולדה דכי היכי דחולדה סתם היא שרץ כמפורש בתורה והגדלה בסנה היא ספק שרץ ספק חיה לב"ש ולרבנן ודאי חיה ה"נ בקופד הגדל בסנה ומשום דקופד הגדל בסנה הוא דומה לאנקה הוצרך לומר דהוא מין חיה ואינו מין שרץ:

חולדת הסנאים חיה. בפ' מרובה מפ' שרצא חרצא ופי' התוספות שם דחולדה דכתיב בקרא דמתתאי שקיה שרגליה קצרות ושורצת על הארץ האי ניהו שרץ ומטמא בכעדשה אבל זו החרצין שהן המתנים נכרין בה השוקים מתוך שהן דקין ונראין גבוהין וב"ש סברי דספקא הוא ומטמא בכזית במשא דדילמא חיה היא ויש לה טומאת משא ושיעורה בכזית למשא כדין חיה טמאה מתוך שרגליה גבוהין ודקין או שמא היינו חולדה ויש לה תורת שרץ ושיעורו בכעדשה ואין לו משא כדין שרץ דאין לו משא כדתנן בריש כלים:

שור הבר מין בהמה. ומותר להרביעו ולהנהיגו עם שור דידן וחלבו בכרת וכשר לגבי מובח:

שור הבר. היינו תאו האמור בתורה דמתרגמינן תורבלא פי' שור היער כדאיתא בפ' אותו ואת בנו והוא אותו שקורין בופלו ובלשון יון בובליו וכן פי' ר"ח ז"ל בופאלו:

מין חיה. ואסור להרביעו עם שור דידן ולהנהיגו עם שור דידן וחלבו מותר ואסור לגבי מזבח ופלוגתייהו מפ' בגמ':

כלב מין חיה. ונפקא מינה למקדיש חיתו דקדוש ובתוספתא קתני דנפקא מינה לכותב חיתו לבנו דלר"מ לא כתב לו כלב ולרבנן כתב לו כלב ועוד נפקא מינה להאי דאמרינן בריש מכילתין דלא הוי כלאים עם כלב כופרי דשניהם מין חיה ומותרין בהרבעה ובהנהגה ואילו לר"מ דסבר דכלב סתמא הוא דהוי מין בהמה הוה ליה כלאים עם כלב כופרי כדאיתא התם ונראה דפליגי בקרא דכתיב והיתה נבלתו וכו' ולבהמת הארץ וכו' ר' מאיר סבר מאן אורחיה למיכל בשר נבלות כלב וקרי ליה בהמה וגבי אחאב נמי כתיב המת לאחאב בעיר יאכלו הכלבים ורבנן סברי בהמת הארץ איקרי בהמה סתמא לא איקרי:

החזיר מין בהמה. ואם הקדיש בהמתו קדוש קדושת דמים:

ערוד מין חיה. וכלאים עם החמור הוי כדתנן בפ"ק דמכילתין:

ערוד. חמור הבר:

הקוף. שימיו בלעז:

פיל. אוליפנטי בלע"ז:

מין חיה. קשיא לי דמאי אתא לאשמועינן ועוד קשה לי דתניא בת"כ הולך על כפיו זה הקוף כל הולך להביא את הקופד וחולדת הסנאים בכל החיה להביא את הפיל ע"כ. וקשה לי בה בשלמא קופד וחולדת הסנאים איצטריכו קראי לאשמועינן דלא מספקינן בהו בשרץ אלא דינן כחיה דלא כב"ש אלא קוף ופיל אמאי צריכי קראי לרבויינהו וכתב עלה הראב"ד ז"ל קוף רבותא קאמר שאע"פ שדומה צורתו כאדם ואצבעות ידיו ורגליו כאדם אפ"ה הויא טומאתו כחיה. כל החיה להביא את הפיל לא ידעתי אי זה שינוי יש בפיל משאר החיות שהוצרך להביא אותו מן הריבוי ושמא מפני שהוא כולו עצמות שוקיו וארכבותיו ואין אדם יכול להרגו אלא מטיבורו או מסימניו שלא תאמר אין זה נקרא הולך על כפיו ועוד שמעתי שהוא גאה שבחיות ואינו הולך עד שמסרגין אותו במסרג תחת תרטומו ומוליכין אותו שלא תאמר אין זה הולך על כפיו אלא שמוליכין אותו לכך הוצרך לומר בכל החיה להביא את הפיל ע"כ דבריו ואינן נראין ושמעתי מפי חכם חסיד מקובל ר' משולם זצ"ל על ההיא דתניא בברכות בפ' הרואה הרואה פיל וקוף וקיפוף אומר ברוך משנה הבריות דקשיא לי מאי שינוי שייך התם טפי מכולן והלא כולן משונין צורתן זו מזו ותירץ לי דבזמן דור המבול נפרע הקב"ה מן האנשים שהפכן לקופין ופילין והיינו שהקוף דומה לאדם ופיל נמי אומרים שמבין לשון בני אדם ומצאתי סמך לדבריו בבראשית רבה דגרסינן התם ארבעה דברים נשתנו בדור אנוש ההרים נעשו טרשים והתחיל המת מרתיש ונעשו פניהן כקופין ונעשו חולין למזיקין ע"כ והשתא אתי שפיר דאנשים משונין הן דומיא דננס וגיחור ודומיהן דמפ' התם. והשתא נפרש מתני' וברייתא מתני' בין לענין טומאה בין להנהגה מיתנייא אלא שלענין טומאה אליבא דר' יוסי איצטריך דאע"ג דפליג גבי אדני השדה וסבר דאין בבשרו טומאת חיה ולא לקי בהני מודי דחיה הן ואין בהן טומאת אהל דאיתרבו מקראי וברייתא דת"כ בהכי מיתרצא נמי ולגבי הנהגה נמי דלא תימא אדם משונה הוא ואם הנהיגו עם מין אחר לא לקי קמ"ל דחיה היא ולקי ונראה דהני תנאי סבירא להו דגוי מטמא באהל ודלא כר"ש ומשו"ה נמי ממעט בחלון בפ' לא יחפור:

ואדם מותר עם כולן וכו'. בגמ' יליף לה מקראי:

רמכא דלא כלינס. סוס מדברי שאין אדם יכול לשום בו רסן ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה כן שהוא סוס מדברי שקורין זברא בלעז וטעמא דשרי דכולהו סבירא להו הכא מינן הוה וערק לתמן:

כלינס. הוא רסן שמנהיגין בו הסוס כדתניא באבות דר' נתן אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה למה הוא דומה לסוס שיש לו כלינס ושאין בו מעשים טובים דומה לסוס שאין לו כלינס כיון שרוכב עליו זורקו בבת ראש:

יאסי ערקאי. שם איש מן ארץ הערקים שפי' אדני השדה השנוי במשנה הוא בר נש דטור וכו' וכתב רבנו שמשון ז"ל בשם הרב רבנו מאיר ב"ר קלונימוס משפירא שהיא חיה טמאה ששמה ידוע והוא ידעוני דקרא ומעצם שלה נעשין כשפים וכנוין חבל גדול יוצא מטיבורה מושרש בארץ שבו גדלה אותה חיה ששמה ידוע כעין שורש הקישואין והדלועין שיוצאין מן השורש כמין שריגים גדולים שבהן הקישואין והדלועין תלויין והידוע מחובר מטיבורו באותו שריג וצורתו כצורת אדם בפנים וגוף וידים ורגלים אלא שטיבורו מחובר לחבל היוצא מן השורש ואין כל בריה יכולה להתקרב כמלא החבל שטורפת והורגת את הכל וכמלא החבל רועה כל סביבותיה וכשבאין לצודה אין אדם רשאי ליקרב אלא מורים בחצים אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה ע"כ. ובספר איוב מתורגם כי עם אבני השדה בריתך ארי עם בר נש דטור וכתב רש"י ז"ל שם אבני השדה מין אדם וחית היער היא שנקראת גדולא'ש וזו היא חית השדה ממש ובתורת כהנים ובמשנה נקראים אדני השדה עכ"ד:

בגדל על פני השדה. כלומר בגדל על פני השדה אזהר רחמנא בחלל חרב וכל הפרשה ורבנן דפליגי אדר' יוסי דרשי ליה להאי קרא בפ' בהמה המקשה לרבות גולל ודופק כדאיתא התם:

הירודות. תנים שבמקרא תרגמו יונתן יארוד יארודין וכתב רש"י ז"ל בפ' ארבע מיתות ירוד עוף ששמו תנים והוא שוטה ובוכה ומספיד תמיד וכל תנים שבמקרא מתרגמין ירודין ע"כ. ויש לשאול מאי קמ"ל הך ברייתא ונראה דקמ"ל אע"ג דעוף טמא אין מטמא בגדים אבית הבליעה והוה אמינא כיון שזה בעל ארס ונראה שהולך על ארבע כיון שיש לו שדים להניק כדכתיב גם תנים חלצו שד וגו' ואמרו במדרש הלין ירודאתא וכו' וגם רש"י ז"ל עצמו פי' בספר ישעיה הוא מין חיה רעה והוה ליה חית השדה ועוף ונבלתו מטמא במשא קמ"ל עוף לכל דבר וכן גבי הנמיות לא חזו למאכל כלל והוו להו עץ בעלמא ואפילו חשב עליה נמי לא לקביל טומאה קמ"ל:

יענה. מתרגמינן נעמיתא:

נחש הרו הוא כחוה. והתם בפ' ד' מיתות נמי אמרינן ובכל חית הארץ לאיתויי נחש שאינו שרץ אלא חיה דבר מלאכה היה קודם שנתקלל כן כתב רש"י ז"ל שם ואנו לפי דרכנו נוכל לפרשו דנחש קודם שנתקלל היה מדבר דהא לא כתיב ביה ויפתח ה' את פי הנחש ויאמר אל האשה אלא ויאמר הנחש אל האשה סתם ודרשו ז"ל דבקומה זקופה היה הולך וכתב רש"י ז"ל רגלים היו לו ונקצצו ולהכי קאמר דהרי הוא חיה ואין בו לחשוב אדם הוא כמו אדני השדה ועוד שאמרו במס' נדה המפלת נחש טמאה לידה מפני שגלגל עינו דומה לשל אדם והוה אמינא דמנהיג נחש עם חיה אחרת ליפטר דהוה ליה אדם עם חיה קמ"ל דחיה הוא ולקי והוי כלאים בהנהגה עם מין אחר ואין לפ' דלענין טומאה קאמר שנבלתו מטמא בכזית דבפ"ק דעירובין מוכח דהנחש טהור לגמרי דאמר התם אמר רבינא אני אדון ואטהרנו ומה נחש שממית ומרבה טומאה טהור שרץ שאינו ממית ומרבה טומאה לא כ"ש ע"כ ופי' רש"י ז"ל נחש שממית אדם ובהמה ומביאין טומאה בעולם טהור כשמת דהא שמנה שרצים כתיבי ע"כ. ועוד נמי אפשר לפרש דטהור שאמרו מדין שרץ בכעדשה אבל מטמא נבלתו בכזית מטעם חיה דהא חיה הוי אלא שנקצצו רגליו:

הצלף באילן כב"ש. בפ' כיצד מברכין ובפ' כרם שחרב גרסינן צלף ב"ש או' כלאים בכרם וב"ה או' אינו כלאים בכרם ואלו ואלו מודים שחייב בערלה ומפ' התם דב"ש ספוקי מספקא להו אי מין אילן הוא אי מין ירק הוא:

כלי נתר. דתניא בתוספתא דכלים בפ"ב ב"ש או' כלי נתר מטמאין מתוכן ומאוירן ככלי חרס ומאחוריהן ככלי שטף וב"ה אומרים כלי נתר הרי הם ככלי חרס לכל דבר:

חולדת הסנאים. במתני' דהכא אלו שלשתן לב"ש הוא דמספקא להו ולא לב"ה ויש שלשה אחרים דלכו"ע מספקא להו:

פול המצרי בזרעים. פי' רבנו שמשון ז"ל אין לפרש דהיינו ספקא ההיא דהקומץ רבא ופ"ק דר"ה דפול המצרי שזרעו לזרע מקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו השריש לאחר ר"ה כיצד יעשה דאין תורמין מן החדש על הישן ומן הישן על החדש דא"כ ליחשוב נמי אורז ודוחן ופרגין ושומשמין אלא היינו ספקא לפי שיש בו מדות הרבה כדאיתא בפ"ב דשביעית דתניא ר"ש שזורי אומר שש מדות מנו חכמים בפול המצרי זרעו לזרע מתעשר לשעבר לירק מתעשר להבא לזרע וירק או לזרע וחישב עליו לירק מעשר מזרעו אירקו ומירקו אזרעו וכשהביא שליש לפני ר"ה ע"כ. ואיני רואה פירושו דכמה דברים שזרען לזרע דינן בתר שליש וזרען לירק מתעשרין ירק ובתר לקיטה כמו כסבר ושבת כדאיתא במס' מעשרות ובתוספתא שביעית. ומה שהקשה דליחשוב ר' יוחנן נמי אורז ודוחן אינה קושיא דר"ש שזורי ה"נ קאמר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה כיוצא בהן כלומר דומה הוא נמי לאורז ודוחן וכו' וא"כ השנויין ראשונה הן אורז ודוחן והוא הוסיף פול המצרי ור' יוחנן ס"ל כר"ש שזורי וכיון דנמנה פול המצרי כ"ש אורז ודוחן והנכון דהיינו הספק דתניא בתוספתא דפול המצרי שזרעו לירק והביא קצצין גמורין לפני ר"ה דמתעשר זרעו דהיינו גרעיניו לעבר ואע"ג דלא מנע ממנו מים ג' מורביות קודם ר"ה וגם לא לקט עלין ממנו קודם ר"ה ותניא בפ' שני דשביעית זרעו לזרע והביא קצצין ולא מנע ממנו מים לפני ר"ה מתעשר לעבר אפ"ה ירקו בשעת לקיטתו עישורו והיינו להבא ובודאי דאין מעשר מירק זה לירק דלעיל ולא מקצצין לקצצין דזה אין בו תערובת מחשבה וזה יש בו תערובת מחשבה והיינו דמספקא ליה לר' יוחנן וכמו שכתבתי שם:

ואנדרוגינוס באדם. דמספקא לן אם ספק איש אם ספק אשה ותניא בתוספתא דבכורים ומייתינן לה במס' בכורים סוף פ' שני אנדרוגינוס יש בו דרכים שוה לאנשים ויש בו דרכים שוה לנשים וכו':

וכוי בחיה. שהוא ספק חיה ספק בהמה ותנן פ"ב דבכורים כוי יש בו דרכים שוה לחיה ויש בו דרכים שוה לבהמה וכו':

דברי הכל. כלומר דלא אשכחן דפליגי בה ב"ש וב"ה בהני תלתא אבל שאר תנאי אשכחן דפליגי בין באנדרוגינס בס"פ הערל ובכוי ריש פ' אותו ואת בנו:

ואמה טרקסין. לפני ולפנים היה ארכו עשרים ורחבו עשרים ולסוף עשרים היו שם שתי פרוכות המבדילות בין הקדש ובין קדש הקדשים וביניהן אויר אמה ומשם ולהלן קרוי היכל ארכו ארבעים ורחבו עשרים ובבית ראשון היה שם בנין במקום אותה אמה בנין רחבו אמה ואותה מחיצה שהפסיקה במקדש ראשון קרוייה אמה טרסקין כדאיתא בפרק הוציאו לו והתם מפ' דמספקא להו לרבנן בקדושתיה דההוא אמה אי כלפנים אי כלחוץ ומשו"ה עבוד שתי פרוכות:

מה מבפנים או מבחוץ. פי' רש"י ז"ל בפ' הוציאו לו טרסקון לשון פנים וחוץ הוא וכך ראיתי בתלמוד ירושלמי וראיה לדבר חסידים הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסון כדי לחייבן במעשר למדנו שהטרק לשון פנים הוא ע"כ. ובערוך פי' לשון יון פנים וחוץ חוץ קורין אוקסו פנים טריסי וזה נכון:

הדא אמרה מבפנים. דעד ארבעים הוא היכל ומכאן ואילך לפני ולפנים ואמאי לא פשיטא להו ודחי ליה דהא איכא קרא אחרינא ויעשו דכו' ומשו"ה איסתפק להו:

עיקרו מן תמן הוה. מן ההרים הוא ואע"ג דמפ' באלו טריפות סימני חים כל הנהו סימנין בשאר חיות אהנו חוץ משור הבר וכן כתב רבנו שמשון ז"ל:

עם שור הבר אינו כלאים. לת"ק דמין בהמה הוא:

תור ברא ורימנין כר' יוסי. דסבירא להו למתרגמין תאו תור בר ס"ל כר' יוסי דמין חיה הוא וצריך עיון דבפ' אותו ואת בנו אמרינן רבנן סברי דמתרגמינן תורבלא מינא דבהמה הוא ור' יוסי סבר מדחשיב ליה בסיפא בהדי חיה מינא דחיה הוא:

אווז עם אווז מדברי כלאים. להרבעה ולחרישה ומפ' טעמא בס"פ הפרה דזה ביציו מבפנים וזה ביציו מבחוץ:

בשור ובחמור אי אתה חורש. דלכתוב קרא לא תחרוש בשור דהוו כלאים האדם עם השור א"נ לכתוב לא יחרשו שור וחמור יחדיו ומדלא כתב הכי משמע בשור וחמור ואתה אי אתה חורש אבל אתה חורש עם השור לבד ועם החמור לבד ואי קשיא דשור וחמור בלא אדם לישתרי דשלשה גופין הוא דאסר רחמנא תריץ אי דחורשין הן מעצמן פשיטא דשרי דאין כאן הנהגה דאדם ומאן לקי אלא פשיטא דמנהיגן בקול או במקל ועל כרחך הנהגת אדם בעינן עם שניהן כי היכי דלילקי:

הדרן עלך פרק כלאי הכרם