אין מוכרין אותו. בין הפירות עצמן בין הסלעים שנתפש קדושתו עליהם ובא למכרן במעות או בפירות בפחות בשביל טורח הדרך כדאיתא בגמרא מנה בחמשים והמוכר יאכל אותן המעות שמקבל מן הלוקח או הפירות בגבולין או יפרע חובותיו והלוקח יעלה לירושלם ויאכל הפירות או המעות כגון שהוא דר שם, או מוליך סחורה לשם אשמועינן דאסור ובגמ' מפרש טעמא:

ואין ממשכנין אותו. בגמ' מפ' לה דמיירי שלא בשעת הלואתו. ובגמ' מוסיף אף אין מרהינין אותו דהיינו אף בשעת הלואתו:

ואין מחליפין אותו. בגבולין קא מיירי. ובתוספתא מפ' לה כיצד אין מחליפין לא יאמר לו הילך יין ותן לי שמן הילך שמן ותן לי יין. וטעמ' דמחזי כסחורה:

ולא שוקלין כנגדו. מפ' לה בגמ':

לא יאמר אדם לחברו בירושלם. עד השתא מיירי חוץ לירושלם והכא קמ"ל דאפילו בירושלם שקונין בו מאכל ומשתה לא יחליף פירות בפירות:

יין בשמן. יין של מעשר שני בשמן של מעשר שני:

וכן שאר כל הפירות. דלא תימא הני דוקא הואיל ומתקיימין לזמן מרובה הוא דאסור משום דמחזי כסחורה ומעשר שני לא ניתן אלא לאכילה ושתייה ולא לסחורה, אבל שאר פירות דמיד בעי למיכלינהו הוה אמינא דשרי להכי תני ושאר כל הפירות:

נותנין זה לזה מתנת חנם. בגמ' מפ' לה:

מעשר בהמה. הוולדות הנולדין בכל שנה דחייב לעשורינהו וכתיב בהן העשירי יהיה קדש לה':

אין מוכרין אותו תמים חי. כדיליף בגמ' מקרא דכתיב ביה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל וגמר לא יגאל דהכא מלא יגאל דחרמין כדמפרש בגמ':

תמים חי. והה"נ דשחוט אין מוכרין אלא איידי דנקט גבי בכור חי נקט נמי הכא חי כדמפ' בגמ':

ולא בעל מום חי. דכי כתיב לא יגאל בבעל מום כתיב וכ"ש תם לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל:

ושחוט. בגמ' דהכא משמע דמדאורייתא הוא דמפר' טעמא לא חילקה תורה בין חי בין שחוט בין תם בין בעל מום אבל בפ' כל פסולי המוקדשין מסקינן דגזרה דרבנן היא ורבנן הוא דגזור לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה כדאיתא התם:

ואין מקדשין בו את האשה. דקדש לה' כתיב ביה ועוד דכיון דאין מוכרין אותו אין מקדשין בו:

הבכור מוכרין אותו תמים חי. נפקא לן בגמ' ובפ' כל פסולי המוקדשין מדכתיב בפרשת קרח אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה ומשמע לאתפוסי קדושתיה הוא דאין פודין אותו אבל נמכר דבקדושתיה קאי ודאי דשרי משיבא ליד כהן:

תמים. מפ' בפ"ק דתמורה דהיינו בזמן הזה דלא חזי להקרבה אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דחזי להקרבה לאו אורח ארעא לעשות סחורה בדבר הקרב לגבי מזבח ובזמן הזה מוכרין אותו בין כהן לכהן בין כהן לישראל והלוקח ימתין עד שיפול בו מום:

מקדשין בו את האשה. דממונו הוא ובגמ' מפרש אי מקדשין בתם שחוט בזמן הבית:

אין מחללין מ"ש על אסימון. פי' רש"י ז"ל בפ' הזהב כסף שאין עליו צורה זוזים עגולים ומוכנים לצור עליהם החותם ובדבר מועט יטביעו מהן הרבה וטעמא מפ' התם דכתיב וצרת הכסף בידך כסף שיש עליו צורה:

שאינו יוצא. היינו מטבע שנפסל. ותניא בתוספתא ומייתי לה בהגוזל עצים אין מחללין על המטבע שאינו יוצא כיצד היו לו מעות כוזביות ירושלמיות או של מלכים הראשונים אין מחללין וטעמא דהוי כסף שאין בו צורה וגריע מיניה דבהני איכא סכנה ובאסימון ליכא סכנה:

ולא על המעות שאינן ברשותו. מפ' בתוספתא ומייתי לה פ' הגוזל עצים והכא אין מחללין על מעות שאינן ברשותו כיצד היו לו מעות בקסטרא או בהר המלך או שנפל כיסו לים הגדול אין מחללין, ופי' רש"י ז"ל קסטרא מקום רחוק מאוד ויש בו סכנת דרכים ואין שיירות מצויות. וטעמא מפ' הכא והתם דכתיב וצרת הכסף בידך ברשותך וליכא:

מפני שכתוב בו קדושה. דכתיב בפרשת בחוקותי וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה', ובמעשר שני משתעי קרא וכיון דכתיב ביה קדושה אין נהנין בו חוץ לחומה הילכך אין מוכרין אותו דבזיון הוא: #(ד)

מנה הזה. סתם מנה שוה מאה זוז:

מפני שכתוב בו ברכה. דכתיב בפרשת ראה גבי מעשר שני כי יברכך ה' אלהיך וקי"ל בכ"מ, דאין ממשכנין אלא בפחות שבכלים כדכתיב יוציא אליך את העבוט וכיון דכתיב ביה ברכה הוא חשוב ונכבד בעיני המקום. והאי טעמא היה נראה דאצטריך לר' יהודה דפ' האיש מקדש דס"ל דממון הדיוט הוא דאילו לר"מ כיון דממון גבוה הוא פשיטא דאין ממשכנין ואפילו משכנו אינו משכון דלאו דידיה דהאי הוא ולאו דידיה דהאי הוא והשתא מפ' לה ואזיל:

ר"מ היא. כדפרישנא דס"ל ממון גבוה הוא:

ברם כר' יהודה. דפליג עליה דסבר דממון הדיוט הוא כבכורים ותרומה מוכרים אותו וקדש דכתיב בקרא היינו דבעי לאוסופי חומש אי פריק ליה כדמפ' קרא ואזיל:

מותר למכרה. הכהן יכול למכרה לכהן אחר דכתיב כל חלב יצהר וכו' לך נתתים ותנן במס' בכורים והן נכסי כהן:

שאינה טעונה מחיצה. חומת ירושלם דכי כתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ותרומת ידך הא מפ' בפ' הערל ובמס' מכות ובמס' בכורים דבבכורים איירי:

בכורים יוכיחו. שהן טעונין מחיצה כדפרישית ותרומת ידך דדרשינן אלו הבכורים:

ומותר למכרן. דתנן במס' בכורים ומייתי לה בפ' הערל התרומה והבכורים חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורין לזרים והן נכסי כהן, וקתני התם ולמה אמרו נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה. ופי' רש"י ז"ל וה"ה לקדש את האשה:

שאין תופסין דמיהן. והוו כמו תרומה שאין בדמים קדושה דאין לבכורים פדיון כדאיתא פ' הערל למעוטי מעשר שני כדכתיב ונתת בכסף וגו' הילכך לא שרינן ביה מכירה דאינה נתפסת:

שהיא תופסת דמיה. כדאיתא פ' כלל גדול רבא ובע"ז פ' ר' ישמעאל ובהאיש מקדש:

ומותר למכרה. כדתנן פ' כלל גדול רבא אין מוכרין פירות שביעית במדה ובמשקל וכו' הא שלא במדה מוכרין דלא אסור אלא לסחורה:

מזו מכירתה של שביעית היא חילולה. בתמיה כלומר מזו שמותר למכור שביעית אתה מוכיח למ"ש וכי אם מותר למכור פירות שביעית מתחללין הן מקדושתם והלא פרי קמא של שביעית בקדושתה הוא עומד ואין מתחלל לעולם כדתנן התם והפרי עצמו אסור הילכך מאי דתפיס בתר הכי קיל במכירה, ובזה הצד שביעית דמיא לבכורים דאין תופסת וכו' ותרומה נמי אינה תופסת.

ויש פירכא לכולן. תאמר בפירות מ"ש דאם מוכרו בירושלם מתחלל הפרי עצמו או המעות גופייהו:

שאין פורעין חוב מדמיה. כדאיתא בפ' בתרא דע"ז וטעמא משום דכתיב לאכלה ולא לסחורה:

שפורעין חוב מדמיו. לר' יהודה כדמפ' ואזיל. והא דתניא במס' דמאי פ' מאכילין אחד שביעית וא' מעשר שני אין נפרעין מהן מלוה וחוב ההיא כר"מ, אבל הכא מיירי כר"י:

דתנינן תמן. לקמן פ' המוליך פירות:

משך הימנו מעשר בסלע. איש מחברו שהיו לו פירות מ"ש ורצה [לחללן] על הכסף ולהעלות הכסף לירושלם:

ולא הספיק לפדותו. לפדות המעשר שיחזור חולין כלומר שלא נתן עדיין הכסף:

נותן לו סלע. וקנה המעשר שמשעה שמשכו קנאו ולא אמרינן ברשות בעליו מעשר אייקר וצריך הלוקח לתת לו שנים אלא משתכר סלע. והך מתני' כר' יהודה היא דס"ל מעשר ממון הדיוט הוא. והכי מפ' לה נמי בהאיש מקדש ולר"מ כל עוד שלא נתן הכסף לא קנה דרחמנא אמרה ונתת הכסף וקם לו:

ומעשר שני שלו. פי' רש"י ז"ל מפני שמעשר ממון הדיוט הוא וקנה במשיכה. ובפ' המוליך יתבאר:

משך הימנו מעשר בשתים. והוזל המעשר ולא נתן עדיין המעות בענין שלא נתחללו הפירות:

נותן לו סלע של חולין. לפדותו דהיינו שיוויו דהשתא והסלע האחד שנתחייב לו משעת משיכה נותן לו ואפילו סלע של מ"ש אם לקח מחבר ומודיעו שאין זה אלא כפורע חוב בעלמא, אלמא לר' יהודה שרי לפרוע חובו:

שנייא היא שמשעה ראשונה וכו'. כלומר לעולם אין פורעין חוב ממ"ש ולא מדמיו והכא שאני שמשעה הראשונה ממעשר היה החוב:

ואילו היה חייב לו מעות חולין. ומתני' הוות שריא שיתן לו מעשר לשלם חובו אז היתה הוכחה גמורה אבל מהכא ליכא הוכחה ולעולם לר' יהודה אין פורעין חוב ואין מוכרין:

מתני' אמרה כן. כר' יוסי דס"ל דאפילו ר' יהודה מודי דאין מוכרין אותו ומתני' דקידושין דייקא כן:

דתנינן תמן. פ' האיש מקדש:

מזיד קידש. ר' יהודה קתני לה התם ודיעבד קידש ולכתחילה לא, ואי ס"ד דיהא מותר למכרו יהא מותר לקדש בו דהתם נמי האשה תעלה הפירות לירושלים:

וכל שהוא אסור למכרו אסור לקדש בו. בתמיה כלומר וכי משום דדייקא מתני' דאסור לקדש בו תידוק דטעמא משום דקדם לנו דאסור למכרו:

והתנינן. פ' כלל גדול רבא אין לוקחין עבדים וכו':

וא"ר יוסי זאת אומרת שאסור. לכתחלה ליקח אשה מפירות שביעית דאל"כ מה בין וכו' ואילו דיעבד הא תנן בפ' האיש מקדש המקדש בפירות שביעית מקודשת אלא לכתחלה הוא דקאמר והא הכא דאסור לקדש ואפילו שמותר למכור פירות שביעית כדלעיל וה"נ גבי מ"ש ולא תידוק ולא מידי:

דברי הכל היא מפני פלפולו. לעולם ר' יהודה מודי למתני' וטעמא מפני פלפולו שלא יטעה נמי כי מחללו על הכסף לאכול הכסף חוץ לירושלם דלא ידע דמוכרו אין המנה מחולל וכי מחללו המנה מחולל:

זקוקין למחיצתו. שלא יתבטל אדם מלעלות לירושלם דרחמנא תלי טעמא למען תלמד ליראה וגו' ואם ימצא מי שיעלה פירותיו ויתן לו מעות כאן לאכילה יתבטלו עליותיו:

דתנינן תמן. במס' עדויות:

הנכנס לתוך ביתו של חברו למשכנו. ברשות ב"ד:

ולא מרהינין אותו. היינו אפילו בשעת הלואתו, ואע"ג דהתם לא שייך טעמא דברכה דאז הוא יכול להרהן אפילו חשוב שבכלים אפ"ה גזור בהרהין אטו משכון:

ולא יתננו לחנוני שיאכל עליו. לומר לו יהא בידך ותן לי עליו חולין ואתה תעלנו לירושלם או לזכרון דברים שאני אפרע לך:

עבר ומשכן עבר והרהן. כלומר מהו שיקנסוהו ב"ד שיפסיד המעות:

ייבא כהדא. יהבה כהדא, כלומר תלמדנה ממקום אחר:

האוכל מ"ש שלו. הפירות עצמן של מ"ש אכלן בתורת חולין חוץ לחומה:

יצעק לשמים. יתפלל לשמים שימחלו לו שעבר על לאו דלא תוכל אבל לא קנסוהו דיאכל כנגדן:

מזיד יחזרו דמיו למקומן. אגב סיפא תנא ליה, כלומר יאכל כנגדן, בירושלם יאכל כנגד אותן הפירות:

ואם היו מעות. שפדה פירות במעות ועשה צרכיו בדמים ואכלן:

יחזרו דמים למקומן. כלומר וישלם מה שאכל למוכר ויתן לו המוכר הדמים עצמן אם לא נתערבו לו ויעלם לירושלם, ואם אינו יכול להחזיר הדמים עצמן יאכל כנגדן בירושלם. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ז כר' במעות דבמעות קנסינן ליה דלא הוה ליה למיטעי וכרשב"ג בפירות דבפירות איכא למיטעי:

והורו כר' במעות לענין מעשר. כלומר וכיון דהכא קנסוהו ה"נ הכא נקנוס:

או ייבה כהדא. כלומר מאי חזית למילף מן הכא ניליף מהכא דאסיקנא דאין מוסיפין על הגזרה:

פחות משלשים יום לפני ר"ה. מפ' רב נחמן בפ"ק דר"ה לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים והיינו שלשים לקליטה ושלשים לתוספת שביעית כדפרי' התם בשביעית פ"ב:

לא עקר פירותיו מה הן. דמיבעיא לן התם לא עקר מה שנטע וכו' ובא לידי פירות, אותן פירות מה הן דהא זה וזה גורם איכא:

ישפכו פירותיו. כלומר נפקירם בדין שביעית דכיון דנטע בשביעית לעולם הוו שביעית ואפילו מכאן ועד מאה שנים:

לא נמניתי עמהן בעלייה. מושב בית וועד החכמים להתקבץ לדבר המשפט קרוי עלייה, כלומר ואיני יודע:

אין מחדשין על הגזרה. ושרו פירותיו והיינו נמי אין מוסיפין על הגזרה אלא מר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר. וקי"ל כר' יונה וכר' יוסי דלא קנוס והכא נמי כה"ג:

מן מה דתני אין ממשכנין אותו ולא מרהינין. דעבדי רבנן גזרה על ממשכנין ואסרו נמי מרהינין כיון דעבדי הרחקה כולי האי ש"מ דמאן דעבר קנסינן ליה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל עבר ומשכן מוציאין אותו מידו:

לעשותו סלע של מ"ש. שיחלל עליו פירות מעשר אפ"ה אין שוקלין כנגדו סלעים של חולין לראות אם הן שלימים, וטעמא מפ' רבא בפ' במה מדליקין גזרה שמא לא יכוין משקלותיו ומפיק להו לחולין ופי' רש"י ז"ל שמא לא ימצאו טובים או ימצאם יתרים ויחוס עליהן ולא יחלל המעשר עליהן ונמצא שביזה המעשר שלא לצורך. ומפיק להו לחולין כלומר יניחם בחוליהן כמו שהיו:

והיא מסויימת. שיודע שמשקלה שלם:

מהו שישקול כנגדה סלע של מ"ש אחרת. דהא דאסר במתני' היינו סלע דחולין כנגד סלע דמ"ש כדמפ' רבא טעמא אבל סלע של מ"ש כנגד סלע של מ"ש אחר מי שרי. ולא איפשיטא בעיין ואת"ל הא לחומרא משום דלא ידיעא מילתא אתי למטעי גבי אחין דידיעא מילתא ולא טעי מאי:

האחין שחלקו. מ"ש מנה כנגד מנה, ולא איפשיטא בעיין ולחומרא. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג ופסק לחומרא, והתימה על הראב"ד ז"ל שהשיגו שהלשון שכתב הרב הוא על לשון פיסקא ולא יאמר אדם לחברו:

הא לך יין שאין לך יין. דהוי מתנת חנם והאחר אם ירצה יאמר לו הילך שמן שאין לך שמן:

הוון בעיין מימר דאסור. דכוונתו מפני שאין לי שמן אני נותן לך זה כדי שתתן לי שמן:

אשכח תני מותר. אהא קאי והכי איתא בתוספתא דילן:

וליי דא מלה אמר. ולהי דא מלה אמר שאין לי שמן:

דאילו הוה לי משח נמי הוינא מיתן לך. וזה הדין כבר פסק הרמב"ם ז"ל באותו פרק ובודאי טעות היה בספרו של הראב"ד ז"ל:

דו אמר אין מתנה כמכר. בפ' יש בכור, ואע"ג דאין מוכרין אותו נותנין אותו במתנה:

אף הבכור נמכר בזול. כדתנן בפרק עד כמה, והך ברייתא במזמן חברו בירושלם שיאכל אצלו מעשר שני, ובהא כ"ע מודו. וכן פירש רבנו שמשון ז"ל:

התיבון רבנן. למ"ד מתני' ר"מ היא דלרבנן כשם שאינו נמכר כך אינו ניתן במתנה:

לדברי הכל אינו נמכר. כדיליף לקמן דגמרינן מלא יגאל דחרמין:

אף זה ניתן במתנה. ואפילו מאן דפליג עליה מודי:

לא אמר כן. לא היה שונה כסתמא דתלמודא מתני' דר"מ, אלא מתני' כר' יהודה ולא כר"מ דכיון דר"מ סבר דממון גבוה הוי אינו יכול ליתנו במתנה ועל האי לישנא הוו פרכי והרי מעשר בהמה לדברי וכו':

דר' יהודה עושה אותו כנכסיו. דס"ל דמ"ש ממון הדיוט הוא ודלא כר"מ:

והשחוט מותר. בתמיה והא משמע דכ"ש דשחוט דאין מוכרין דהא קדשי שמים הוי וליכא למ"ד דקדשים קלים הוו ממונו אלא מחיים אבל לאחר שחיטה דכ"ע לא פליגי דמשלחן גבוה קא זכו כדאיתא בפ' האיש מקדש:

לא שנייא בין חי וכו'. והכי תניא בברייתא פרק כל פסולי המוקדשין במעשר בהמה נאמר לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט בין תם בין בעל מום לא ימכר ולא יגאל. דכתיב אך כל חרם אשר יחרים איש לה' וגו' ובפרק כל פסולי המוקדשין אמרינן דהך גזרה שוה מופנה היא:

כלום כתיב בבכור לא תפדה בבעל מום. לפרושי טעמא אחרינא למתני' קא אתי דגבי בכור שרי במכירה בבעל מום חי ושחוט וגבי מעשר אסור במכירה בין תם בין בעל מום חי ושחוט דכי כתיב לא תפדה בבכור תם כתיב דבתם מיירי קרא דכתיב בסיפיה ואת דמם תזרוק על המזבח ובעל מום לא חזי להקטרה א"כ הכל שרי. הילכך מעשר בהמה פשיטא דלא חילקה התורה ביה דכי כתיב לא יגאל בבעל מום כתיב הילכך כ״ש תם הוא כדאיתא במתני׳:

אבל מקדשין בגידיו ובקרניו ובטלפיו וכו׳. כדמפ׳ טעמא ר׳ אלעזר שכתוב בו ברכה ואין ברכה בלא אשה כדאיתא ביבמות ואע״ג דקידושין קניין כדכתיב כי יקח איש אשה ולעיל אמרינן דמכירה אסירא ביה מפ׳ ואזיל כיון דתרי קראי כתיבי חד מוקמינן אבשר וחד אעצמות. ובפ׳ כל פסולי מפ׳ דכתיב אך בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגו׳ ומוקמינן להאי קרא בספרי דבפיסולי המוקדשין משתעי קרא ומעשר בהמה בעל מום פיסולי המוקדשין הוי ודרשינן לא יגאל אבשר דהיינו דבר הנישום מחיים שכל חשיבות הבהמה אינו אלא בבשר ולא בגידין ולא בעצמות וגבי עצמות דרשינן קרא דברכה. ובפ׳ כל פיסולי דרשינן מהאי קרא דאפילו בשר שרי מדאורייתא ופליגא דהכא וס״ל הכא כאביי דהתם:

משכי מעשר וכו׳. דבהמה דקה נקנית במשיכה:

שתתקדשי לי בו. בקרניו וטלפיו וכו׳: מקודשת מכבר. אם שחטו הויא מקודשת משעה ראשונה דהואיל ובידו לשוחטו לאו מחוסר מעשה הוא:

או לאחר שחיטה בעינן דלימא לה דלא הוי מחוסר מעשה. ולא איפשיטא הכא הך בעיא אבל בפ' האומר בקידושין איפשיטא ואסיק ר"י דכל שבידו לאו מחוסר מעשה הוא הילכך כי שחטיה הויא מקודשת, לסברא דהכא דוקא כי א"ל בגידיו ובעצמותיו, ולגמ' דילן אפילו בבשר דמדאורייתא יכול למכור הבשר אחר שחיטה. ולענין תרומה נמי אם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין לכשיתלשו ונתלשו הויא תרומה:

מה שאכל אכל. דכיון דאינו יכול למכרו אין לו בו ממון. ודוקא במאי דשייך אכילה אבל גבי עצמות דלא שייך אכילה יתן אותם לבעלים:

אין אומרים לו שיתן. ולא אמרינן כר' זעירא מה שאכל אכל:

פחות משוה פרוטה אין אומרים לו שיתן. כגון שקרניו וטלפיו אין בהם שוה פרוטה ולהכי קאמר שיתן דהוא מידי דהוה בעין ואינו בר אכילה:

מעיקרו. כשהוא חי ואע"ג דהשתא כשהוא שחוט פורק הבשר מעל העצמות ותקנן ובהכי שוין פרוטה כיון דמעיקרא אין שוין לא יתן דהוא ניהו דזכי דקא טרח והיינו דאשמעינן ר' חיננא:

ולא שחוט. תם דכי שחטו הבכור וזרקו דמו ע"ג מזבח קדשי מזבח הוי ושלחן גבוה הוי ואין מקדשין בו אלא דוקא חי דאית ליה לכהן זכייה בגויה כדאיתא בבכורות:

תמן תנינן. בפ' האיש מקדש, משום דאקשינן מר' יהודה בן פזי אדר' יהודה בן פזי מייתי לה:

בחלקו. לאחר שחלקו עם אחיו הכהנים במשמרתו:

מקדשי קדשים. כגון בשר חטאת ואשם:

קדשים קלים. בכור ותודה ואיל נזיר:

דברי הכל. דאע"ג דפליגי ר"מ ור' יהודה בסיפא גבי הקדש ומ"ש היינו בהקדש בדק הבית אבל בקדשי מזבח חזר בו ר' יהודה וסבר כר"מ ואית ליה דבקדשי מזבח לאחר שחיטה לא קידש דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו כדאיתא בקידושין:

במחלוקת. דבהא נמי פליגי ואיתא בקידושין דפליגי בברייתא ר"מ ור' יהודה ור' יהודה סובר דבקדשי מזבח נמי מקדש בחלקו מקודשת:

ר' יהודה יליף כל הקדשים מבכור. ר' יהודה בן פזי מפ' פלוגתייהו וס"ל כר' יוחנן דאמר הכא והתם עדיין היא מחלוקת:

מה בכור תם מקדשין בו את האשה. בין חי בין שחוט כיון דמוכרין אותו דכתיב ובשרם יהיה לך לכל צרכך:

אף כל הקדשים מקדשין בהן את האשה. לאחר שחיטה:

ר"מ יליף כל הקדשים ממעשר בהמה. דס"ל לר"מ התם המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים לא קידש:

אין מקדשים בו את האשה. דכתיב קדש לה' ולא לקדש בו אשה ועוד דאין מוכרין אותו:

תמן הוא אומר בין חי בין שחוט. דמקדשין בבכור בין חי בין שחוט דקא יהיב טעמא לברייתא דפליג ר' יהודה במקדש בחלקו בקדשי קדשים ובקדשים קלים לאחר שחיטה הוא וקאמר דיליף לה מבכור אלמא דבכור תם מקדשין בו בין חי בין שחוט:

והכא קאמר ולא שחוט דמשלחן גבוה זכי ביה:

והכא בשם ריב"ל. וריב"ל ס"ל כגמ' דילן דטעמא דר' יהודה הוא דיליף מקרא דוזה יהיה לך מקדשי הקדשים מן האש ומן האש לאחר שחיטה משמע וכתיב לך ולכל צרכך:

במקדש בחי. כי אמרינן בברייתא דלר' יהודה דבכור אפילו שחוט יכול לקדש בו דהא מקדש בחלקו הוא דפליגי במקדש בחי מיירי ואמר לה מחלק הראוי לי במשמרה מאחי דראוי ליפול לי לאחר שחיטה באותו החלק הרי את מקודשת ומשום דאמר לה כשהוא חי הויא מקודשת מגו דאי בעי יהיב ליה כוליה ותמתין שיומם:

מ"ט דריב"ל. אלישנא קמא קאי דמתרצינן הא דידיה הא דרביה ופליגי ריב"ל ור' יהודה בן פזי דריב"ל סבר דאין מקדש בבכור שחוט לכ"ע ובן פזי סבר דיכול לקדש:

יהיה לך כחזה התנופה. הך זכייה דזכי לכהנים בהאי קרא כחזה התנופה הוא דזכי להו. מה חזה התנופה נאכל לזכרים ונקבות דכתיב בפרשת שמיני גבי חזה התנופה אתה ובניך ובנותיך אף בבכור כן אבל לא לדבר אחר. ובגמ' דילן מפ' דס"ל דאיתקוש לאש מה אש לאכילה אף הוא הוי לאכילה ולא לדבר אחר:

יהיה לך. ואפילו לאחר שחיטה דתרי יהיה לך כתיבי גבי בכור וריבה דיכול לקדש בבשרו דכתיב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה:

שיהא נאכל לשני ימים ולילה א'. וה"נ דרשינן להאי קרא בפ' אי זהו מקומן דהבכור נאכל לשני ימים ולילה א' א"ר עקיבא הרי הוא אומר ובשרם יהיה לך שאין ת"ל לך יהיה מה ת"ל לך יהיה הוסיף לך הכתוב הויה אחרת. ולר' יהודה בן פזי מצינן למימר דמתרי לך דריש והתם דרשינן מתרי יהיה:

דבר שהוא נצרר מחברו ויש לו צורה ויוצא על גבי צורתו. דלא דריש וצרת שיש עליו צורה כדדרשי רבנן אלא שהוא נצרר בסודר מכסף אחר כגון שברי כוסות דאסימון הוי זוזי עגולים מוכנים לצור עליהם החותם:

ויש לו צורה. כשיש לו צורה הוא יוצא על גב צורתו:

ליטרא של כסף. כלומר זוזים כך וכך כגון עשרה משקלם ליטרא בחשבון בית המלכות דאין החשבון לאסימון אלא הצורה:

משום שאמר כסף. הכתוב וה"ה זהב וקמ"ל דעל הזהב שאינו טבוע אע"פ שהמשקל שוה אין מחללין דאפילו טבוע בקושי התירו דהא דהבא פירא הוי וכ"ש שאינו טבוע:

להוציא שברי קערות. דבהני מודי ר' דוסא דשברי קערות אין מחללין דאינו ראוי לצור בהן כל צורה אלא א"כ יצרפוהו אבל מעות נתונות בסימן טפי חזו קמ"ל ליטרא דמוכן ועומד לצור דאינו חסר אלא צורה:

נתונות בסימן לאולייר. היינו הבלן והבלן יקבל מעות רעות מיד הנכנסין לרחוץ בבית המרחץ שמשמש אותן שמוש הגון ועושה להן נחת רוח ושכרן נחת רוח בעלמא דשכרן קבוע לתורמסר הוא והאולייר מכין להם אלונטות ונותנין לו מעות פחותות ורעות בסימן ואהא מודי ר' דוסא דגריע מאסימון שיש לו צורה פסולה:

שהן יפין על התורמסר. שתי מלות הן תור מסר כמו ובהגיע תור שמוסר שורה וסדר לאנשים המשמשים בבית המרחץ, לכל א' עבודתו זה לחמם וזה לשטף וזה לגלח וכו' ומקבל מעות הנכנסין למרחץ ואע"פ שהיא קצת רעה מ"מ יוצאה היא ע"י הדחק ואינן כאותן שנותנין לאוליירין:

שנפסל והמלכות מקבלתו. כגון שהמלך צוה שלא יצא ובני המדינה מקבלין אותו בחשאי:

כאסימון. ופליגי בה תנאי:

כמלכים הראשונים. ומודי בה ר' דוסא:

כגון בן כוזיבא. שמרד אחר החרבן על מלך רומי והרגוהו ופסלו מטבעו:

היו לו מעות של סכנה. בזמן הזה מיירי דאין שם מחיצות וכסף שפודה בו משליך לים המלח כמו שכתבו הגאונים ז"ל הילכך כך הוא חלול על כסף של סכנה כמו כסף היוצא:

ומשני אתא עובדא קמי ר' אמי. מי שעשה כן בימי ר' אמי, ור' אמי אחר החרבן היה:

וא"ל יוליך הנאה לים המלח. כלומר כל התוספת ששוה מעשר שני על שווי אותו כסף צוה שיפדוהו ויוליך אותו הכסף לים המלח:

דיסגנים מהו. שם שלטון שפסלו מטבעו אבל אין בו סכנה:

מחללן. מחלל בהן:

כדרך שהן יפין אצל התורמסר. דאותו אולי מקבלן:

ואם בקש להוציאן. במקום שמקבלין אותם מחלל אותן על כסף היוצא כדרך שהוא מחלל עליהן. כלומר חלל פירות שוין מאה על מאה דסיגנים בטבריא ושוין במקום שמקבלין אותם כגון בצפרי מנה וחצי אין אומרין כאן שהתפיס בהן קדושה צריך שיתן ממטבע היוצא מנה וחצי אלא במנה בלבד סגי:

כדרך שמחלל עליהן. כמו ששוין במקום שחללן דהיינו בטבריא:

ומעות של כאן בבבל. אין מחללין מ"ש על מעות של א"י בבבל כדמפ' שבעלים עומדים בבבל הואיל ואינן יוצאות במקום שמחלל הפירות ואע"ג דעתיד לעלות לא"י ומוקי לה בפ' הגוזל קמא כשמלכיות מקפידות דבחשי ובדקי:

ולא על המעות שבבבל כאן. כדמפ' שעומד בירושלם ויש לו מעות בבל הואיל ואינן יוצאות בארץ ישראל לאו פדיון הוא ולמעוטי של בבל בבבל דמפ' לקמיה דכיון דבמקום חילול הפירות יוצאין המעות אע"ג דבא"י אין יוצאין ומלכיות מקפידות הוי חילול. ומפ' בפ' הגוזל קמא דזבין בהו בהמה ומסיק לה לירושלם ואף על גב דלכתחלה אין מחללין בה כדאיתא בפירקין כיון דבדיעבד לרבנן הוי חילול מעות היוצאות חשיבי. א"נ כיון דאי אפשר בענין אחר שאינו יכול להעלות המעות לירושלם שרי למזבן בהו בהמה לכ"ע:

היו לו מעות מבבל לבבל והוא עומד כאן. דאיכא תרתי שהמעות הן ממטבע בבל והפירות בבבל ואינן כאן והבעלים עומדין בא"י:

אם היתה דרך פתוחה. ששיירות מצויות:

וטב הוא כן. וטב הוא כאן והא לאו מטבע היוצא הוא:

כל המטבעות היו יוצאות בירושלם. כגון בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם וכי תני לעיל של בבל והוא עומד כאן אין מחללין בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן. והכי מוקי לה בהגוזל קמא והיה יכול להוציא חמשים רבוא להעלותם. שיש לו מעות בחמשים רבוא אותן חמשים רבו שמרויח כמי שהן ברשותו קרינן בהו. וים הגדול דאמרינן במתני' מיירי שאין בידו מעות להעלותן או כגון דליכא בר אמוראי למישקליה:

הלוקח בהמה לזבחי שלמים. ממעות מ"ש:

וחיה לבשר תאוה. דחיה פסולה לקרבן ולא לקחה אלא לאכלה בירושלם בכל שעה שירצה בשר כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך. והא דנקט הכא הלוקח דיעבד גבי בהמה לזבחי שלמים אגב חיה נקט לה דעיקר מעות מ"ש לשלמים הן כדתניא בסיפרי ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך יכול יקח בהמה למשתה בנו נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים. אי מה להלן עולות אף כאן עולות ת"ל ואכלת ושמחת אתה וביתך וכתיב גבי עברת הירדן בפרשת כי תבוא והעלית עליו עולות לה' אלהיך וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך:

יצא העור לחולין. ואין דמיו טעונין מחיצה ודמי העור שלקח המוכר לא נתקדשו וחולין הן אע"ג דדמי מעשר שני נתן לו עליו ואע"פ שהעור מרובה בדמיו על הבשר. ובגמ' נפקא לן מקראי:

כדי יין סתומות. כדים מלאים יין סתומות. ובגמ' מפ' לה במוכר הדיוט שאינו אומן לעשות כלים ולמכרן:

יצא קנקן לחולין. בגמ' נפקא לן מקראי:

אגוזים ושקדים יצאו קליפתן כמהן. הא אתי מק"ו מצאן אגב גיזותיה דהא גיזה דלמינו קיימא ומרבינן צאן לחודיה וגיזה לחודה ויוצאת לחולין הני דלעולם נמכרין כן לא כ"ש:

התמד. מים הניתנין ע"ג שמרים וכדפרישית בסוף מעשרות דבעינן החמיץ ורמא תלתא ואתא ארבעה. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז נראה דבחדא סגי או החמיץ או רמא תלתא ואתא ארבעה. והכי מסקינן הכא:

הלוקח חיה לזבחי שלמים וכו'. לר' יוחנן דסבר בפ' התודה דהמתפיס מעות מעשר לשלמים קנו שלמים, כלומר דאלימא קדושת שלמים למיחל ע"ג מעשר שני ואין יכול לקנות מהן דבר אחר וכשירצה לפדותן בעי תרי חומשין לדידיה אתיא מתני' כפשוטה, וה"ק כיון דקנה חיה מדמי מעשר לשלמים וחיה הא ידע דלא חזיא לשלמים דחיה פסולה לקרבן כדאיתא בזבחים, ודאי לדמי הוא דקאמר שימכרנה ויביא בדמיה שלמים ובשר החיה מיהת יאכל בירושלם דפירות בעלמא הוא אבל עור החיה דחזי ליקח בו בהמה לשלמים לא יצא לחולין דקנה העור שם שלמים לדמיו דאלימא קדושת שלמים למיחל אקדושת מעשר ולא יצא העור מקדושת שלמים קאמר. וכן אם לקח בהמה ממעות מ"ש לבשר תאוה בלא הקרבה:

לא יצא העור לחולין. כדין תורת מ"ש דאין דרך מקח בכך דסתם בהמות הנקחות בדמי מ"ש דחזו לקרבן קרבין שלמים כדתניא בסיפרי ומייתינן לה לעיל וכי כתב רחמנא בבקר דמיניה דרשינן לעיל דלוקחין פרה על גב עורה ויוצא לחולין היינו כשהבשר לזבח ומבליע דמי העור בבשר בלקיחה דודאי קולא דקאמר רחמנא גבי לקיחת בהמה כשהלקיחה כדיניה הוא דקאמר אבל הכא דלאו כדיניה על כרחו נתפס השם לשלמים ויקנה מדמי העור לשלמים דלא מצי לאברוחי מן המזבח כולה אבל כשקנה חיה לבשר תאוה דקתני לעיל אין מבריח הראוי למזבח מן המזבח ויצא העור לחולין מקדושת מ"ש דגדולה מזו שרי רחמנא והיינו יין אגב קנקנו דלאו גופיה. ור' אלעזר ור' אמי פליגי עליה ומפרשי למתני' בענין אחר כדאיתא בגמ':

לא יצא הקנקן לחולין. דכיון שנהגו למכור היין בלא הקנקן לא יצא דמי הכלי לחולין דבאנפי נפשיה הוא. ועוד דגבי סתומות דשרי משום דיין מינטר אגביה והיינו נמי טעמא דסלי תאנים כשהן לחין דאילו קופה של גרוגרות הא מפלגינן לעיל בין דרוסות לשאין דרוסות:

פרה מפני עורה. שהעור מרובה בבשר:

וכן צאן מפני גיזתה. שגיזתה עיקר קניינו ודרשינן להו מדכתיב בבקר ובצאן וביין ובשכר דהוה ליה למכתב בקר וצאן ויין ושכר ואייתר בי"ת למדרש כל הני ובפ' בכל מערבי מצרכינן להו דאי כתב רחמנא בבקר הוה אמינא בקר הוא דמזדבן על גב עורו משום דגופיה הוא אבל צאן ע"ג גיזותיה דלאו גופה הוא אימא לא. ואי כתב רחמנא בצאן ע"ג גיזותיה הוה אמינא משום דמחובר בה אבל יין ע"ג קנקנו אימא לא. ואי כתב רחמנא ביין הוה אמינא משום דהיינו אורחיה אבל תמד משהחמיץ דקיוהא בעלמא הוא אימא לא כתב רחמנא שכר. ואי כתב רחמנא שכר הוה אמינא מאי שכר דבלה קעילית דפירא הוא אבל יין ע"ג קנקנו לא. ואי כתב רחמנא יין ע"ג קנקנו משום דהיינו נטירותיה אבל צאן ע"ג גיזתה אימא לא כתב רחמנא צאן דאפילו ע"ג גיזתה וכו'. וחיה שלקחה ע"ג עורה אע"פ שדמי העור מרובין דיצא העור לחולין לא אשכחן בקרא. ונראה דלמדו אותו מדכתיב בכל אשר תאוה נפשך דהיינו בשר לתאוה דלא חזיא לקרבן והה"נ עופות דנוצה שלהן יוצאה לחולין. ואולי דלהכי איצטריך בי"ת דבבקר אליבא דבן בג בג. ועוד נראה דסתם פרה דעורה מרובה על הבשר כחושה וחולה היא ופסולה לקרבן היא והיינו חיה:

המוכר אומן. יוצר עושה כלי חרס וכן עבדן או רצען גבי בהמה צריך שיאכל בירושלם דמי שווי העור או הקנקן דכיון דאומן יהיב עיניה בעור וכו':

מקום שדרכן לימכר סתומות. דהוי הבלעה אבל פתוחות לא דהוי באנפי נפשיה ילאו מידי דאכילה הוא ולגבי אומן סתומות נמי כפתוחות דמו:

אם היה הלוקח אומן. לא יצא העור לחולין, וטעמא דכיון דמכיר בטיב כלי חרס ובעור נותן עיניו בקנקן ובעור דהוה ליה כמוכר או לוקח זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ולא יצאו לחולין. והרמב"ם ז"ל פי' אומן תגר שדרכו למכור הקנקנים:

חותל של תמרים. פי' בערוך כלי שעושין אותו מחריות של דקל וממלאין אותו תמרים ואוכלין אותן לפי שעה כדאמרינן בפ' הפועלים כי תניא ההיא בתוחלני. וטעמא דאע"ג דסלי תאנים וענבים לא יצאו לחולין היינו דלא צריכי להו אבל הני כיון דדייבי דובשא ומתטנפין דרכן להניחן באותן כלים והוו כמו קליפי אגוזים ויצאו לחולין:

פטיליא של גרוגרות. בלע"ז אישפורטא שדרך לכובשם שם התאנים כשהן יבשים ודמי לחותל של תמרים. ותניא בסוף כלל גדול דמס' שבת דירושלמי חותל של תמרים ופטיליא של גרוגרות קורע ומתיר:

קופות של תמרים. שנותנין אותן שם כשהן מפורדין:

דרוסות. יצאו הקופות לחולין דצריכין לתמרים הן דכיון דדרוסות הן דמו כקליפה לפרי:

תמן תנינן. פ"ק דחולין:

התמד עד שלא החמיץ. מים בעלמא הוא ונוהג בו תורת פיסול מקוה, אם הוא חסר ונפלו בו מזה ג' לוגין פסלוהו ואינו נוהג בו תורת קיחת מעשר דבעינן פרי מפרי וכו' כדכתיב בקר וצאן:

משהחמיץ. הוי יין ונוהג בו קיחת מעשר ואין נוהג פיסול מקוה:

דתנינן תמן. פ' בתרא דמעשרות:

מתני'. דפ"ק דחולין דתלי טעמא בהחמיץ ולא בעי יתר מכדי מדתו ר' יהודה היא:

דברי הכל היא. ואפילו רבנן מודו בה דנקח בכסף מעשר דאפילו מים ומלח מעורבין ניקחין בכסף מעשר כדאסיקנא בפ' בכל מערבין. וטעמא דחזו לטבל בהן פתו והוא שעירב בהן שמן וע"י הבלעה כדאיתא התם. ולא פליגי אלא דוקא בחיוב מעשר:

לא קנה מעשר. משום דר' אלעזר ס"ל בפ' התודה דמתפיס מעות מ"ש לשלמים לא קנו שלמים דלא אלימא קדושתייהו לאתפוסי אמעשר ופרכינן עליה מהאי מתני' דתנן לא יצא העור לחולין אלמא דשלמים קנו לה לחיה כיון דאתפיס שם וסתמא לדמי קאמר ומשני לה התם איתמר עלה מאי לא יצא העור לחולין אינו בתורת שלמים לצאת העור לחולין, ופי' רש"י ז"ל דלא חלה עליו קדושת שלמים כלל שיצא העור לחולין מ"ט דהוי כלוקח שור לחרישה דלא קנה מעשר והמעות קדושים ביד המוכר דואכלת ולא לסחורה ולא להפסד דרשינן במ"ש כי היכי דדרשינן בשביעית והיינו דמפ' הכא ר' אלעזר דלא יצא העור לחולין דקתני לא קנה מעשר הוא דקאמר כדקתני סיפא ויגד עליו רעו הוא לא יצאו דמי העור ביד המוכר לחולין. וצריכין אנו לומר דבדין הוא דבעי למיתני נמי הכא לא קנה מעשר אלא אגב רישא דקתני יצא העור לחולין תני סיפא נמי יצא העור לחולין ועוד דהכא לא מעשר ולא שלמים קנאוהו:

על כרחו נתפס השם לשלמים. כדפרישנא במתני' דלא יצא העור לחולין כדין תורת מעשר שני דאין דרך מקח מ"ש בכך דקנה העור שם שלמים לדמיו וכר' יוחנן דפ' התודה. והכי ס"ל לר' יוסי לקמן דלא התירה התורה ליקח בכסף מעשר אלא שלמים בלבד מקרא דשם שם או מקרא דושמחת ושמחת ואין יכול לשנותו לד"א כיון דראוי' למזבח הילכך דמי העור לא יצאו מקדושת שלמים:

לא הוינא אמרין כלום. כלומר חוזרני בי מהא דר' אלעזר. ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ז כר' אלעזר ולא ידעתי למה דהא ר' אלעזר ור' אמי תרוייהו תלמידי דר' יוחנן והוו וקי"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב עד אביי ורבא כמו שכתבו הגאונים ז"ל. ואפשר משום דסוגיא דתלמודא הכא כר' אלעזר נקטינן כר' אלעזר:

בהמת מ"ש. שקנה מדמי מ"ש בהמה מעוברת לשלמים בירושלם כדינו:

לר"מ פטורה מן הבכורה. דהא שמעינן ליה דאמר מעשר ממון גבוה הוא וכתיב בכור בבהמת בני ישראל:

לר' יהודה חייבת בבכורה. דס"ל דמעשר ממון הדיוט הוא:

ילדה בכור אימוריו שיקרבו לגבי מזבח מהו. כלומר מי מיחייב לאכול כנגד אימוריו כיון דקרבי אימוריו לגבי מזבח. ולר' יהודה קא בעי לה:

ולא חל מ"ש על אימוריה. בפ' התודה אמרינן דלר' יהודה כ"ע לא פליגי דמתפיס מעות מ"ש לשלמים דקנו שלמים ולדידיה לא יצא העור לחולין אלא כיון דחזי ליקח בו בהמה לוקה בו בהמה לשלמים ועל כרחו נתפס השם לשלמים. והא הכא דבהמה שלמים הבאה מכח בהמה דבשר תאוה ודאי דחל מ"ש לר' יהודה על אימוריה ונמצא מבריח מן האכילה ואפ"ה לא קפדי' הכא נמי גבי אימורי בכור דבעיין לא קפדינן. ומבהמת זבח שלמים גרידא לא מצי מקשי דגזרת הכתוב הוא או מג"ש דושמחת או משם שם דבעיין הוא משום דבכור נתפס ולהכי אקשי ליה משלמים שהם נתפסים דהיינו דבאי מכח בשר תאוה:

בלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר. כלומר שאני התם שלא בא קדושה לבהמת שלמים כדרכה אלא שלא כדרכה דהיינו מטעם שלקח תחלה בכסף מ"ש בהמה לבשר תאוה דלא מצי עביד וא"כ פקע ממנה קדושת מעשר דכי אתיא לשלמים הויא שלישי והויא קדושתה קלישא מה שאין כן בבהמת מ"ש שילדה דקדושה כדרכה הויא וחמירא:

לא התירה תורה. אע"ג דדחינן לקשתיה דר' ירמיה דבשר תאוה לא דחינן לה כדדחי לה ר' זעירא, אלא הכי הוא דדחינן לה, לא התירה תורה ליקח בכסף מעשר אלא שלמים בלבד ולא בשר תאוה וכיון שכן קדושתה קלישא, והשתא מפ' ואזיל מאי בינייהו:

ילדה בכור והקדישוה שלמים. שלקחה תחלה לבשר תאוה ואח"כ ילדה בכור ואח"כ הקדישה שלמים אם מיקריא קריבה כמצותה ואין צריך לאכול כנגד אימוריה או צריך, בהא פליגי דלמאן דאמר לא התירה תורה וכו' אלא שלמים הויא שלמים וקדושה כדרכה הויא קריבה כמצותה הויא ולא קפדינן אאימורין, ולמ"ד בלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר הא נמי פקעה דהא בשעת לקיחה הוא דאזלינן וכשלקחה לבשר תאוה הוה ולא אקדשה שלמים אלא מפני שילדה בכור הילכך אינה קריבה כמצותיה ואאימורין קפדינן:

כל אילין מילייא הוינן אמרין. לחלק בין ר' יוסי ובין ר' זעירא:

ומתני' מסייעא לר' זעירא. במתני' מוכחא דטעמיה דר' זעירא איתא דשאני מקח ג' בקדושת מעשר דקליש:

דתנינן תמן. פ' התודה. והכי איתא התם מי שאמר היא ולחמה מן המעשר יביא כמו שאמר אם ירצה:

ולא יביא מחיטי מ"ש וכו'. וטעמא דגופן מ"ש אלא ממעות הנתפסין מקדושת מ"ש יקנה לחמי אודה לשם תודה ויוצא. והשתא מה לי חטים מה לי מעות דהא מעות נמי אית בהו קדושת מעשר אלא על כרחך משום דאיתא לטעמא דר' זעירא דאמר בלקיחתה דבהמה דבשר תאוה פקעה וכו' וכי קונה שלמים הוי שלישי וקלישי הכא נמי כשקונה ממעות התודה ולחמה יצא דקלישא קדושת מעשר מינייהו דהוא שלישי מה שאין כן בחטים גופייהו דהוו ראשונים לא יצא ידי נדרו דאין נראה אלא שאוכל מ"ש שלו לפנים מן החומה:

ויביא מן החטים וכו'. מן החטים שגופן מ"ש יהו הד' חלות שיתרום מן התודה דהויין מ' כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן וכו' ואית בה ד' מינין ומכל מין נותן לכהן אחת והשתא השאר דלבעלים כלומר דבעלים אכלי להו לא מינכר אלא שיהו ממעות מ"ש דקליש קדושתן אבל הד' דהוו תרומה לכהן אמאי לא הוו מחטים גופייהו דמ"ש דהא מינכרי דמעיקרא שרו לזרים והשתא אסירי לזרים:

ומשני אם נשפך הדם. מי לא מודית דנפסל הלחם כולו דכולהו פסולין א"כ אין לחלקן וכולהו בעינן דלהוו ממעות מ"ש:

נפסל הלחם. הכי אמרינן בפ' התודה דכל שפיסולו אחר שחיטה קדש הלחם הילכך ישרף הלחם כיון דנשפך הדם:

גזרו על נקבה בעלת מום וכו'. משום דבתוספתא תניא אם היתה נקבה בעלת מום בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן וכן אם היו פירות טמאים וכו' ואהך ברייתא קאי ר' יוחנן לפרושה דקשיא דבשלמא גבי פירות קנוס דלא קנה מעשר משום טומאה דאין לאכול מ"ש בטומאה אלא בהמה בעלת מום דיעבד נמי לא אמאי מ"ש משאר פירות טהורים דעלמא:

ומפ' מפני ולדה. שישהא אותו אצלו עד שיהא לו ולד ממנה שתתעבר ותלד והיינו טעמא דלקמן דיגדל עדרים שישהם אצלו לגדל ולדות והתורה אמרה גבי מ"ש ואכלת ולא לסחורה. ועוד דולדות נמי קדושים למ"ש וסתמן הוו לשלמים וניחוש שמא מעיל בהו:

על זכר בעל מום. שאין מגדלין מהן ולדות ואפ"ה גזרו רבנן אטו נקבות:

אפילו תמימה. נקבה:

גזרה. לקמיה מפ' אהייא קאי:

והיו מבריחין אותה מע"ג המזבח. והיו מגדלין ממנה עדרים:

ואפילו חיה ואפילו עופות. דלית בהו קדושת מזבח לא יקח אלא א"כ הוו שחוטין:

אחד שביעית. דפרי אחרון נתפס ונוהג בו קדושת שביעית לאכלה ולא לסחורה וכן אין נאכלין אחר הביעור:

בין מ"ש. לענין לאכלו בירושלם וכן לבערו בשנת הביעור כגון שלישית וששית:

ה"ג מתחללין על נקבה בעלת מום. ודיעבד אין לכתחלה לא והכי איתא פ' לולב הגזול דלא שרי ר"מ אלא דיעבד כדפרישית:

בין חיין בין שחוטין. דלא חייש ר"מ דולמא יגדל מהן עדרים כדרים:

מרטוטין. כמו סמרטוטין, כלומר בגדים שחוקים וישנים כלומר דברים מקוטעין, עודנו קיים ואתם תולין בו דברים שאין בהן טעם. ור' זעירא הוה אמר האי טעמא על נקבה בעלת מום כדלעיל. ור' ירמיה שמע על הך ברייתא דא"ר יוחנן אפילו תמימה גזירה והוה קשיא ליה דבתמימה ליכא גידול עדרים דכיון דחזיא למזבח אין מאחרין אותה:

ומשני ליה דלא איתמרת. ההיא מימרא אלא כל שביעית. דגבי שביעית הוא דאמרינן דתמימה אפילו בדיעבד גזור דאין מחללין בה משום טעמא דעדרים עדרים דאין בשביעית מזבח אבל גבי מ"ש בתמימה לא גזרו אלא דתפיס בה קדושת מ"ש מ"ט דחזיא למזבח ואין מאחרין אותה:

אשכח תני עלה שביעית. אמורא שהיה מפ' דברי ר' יוחנן אשביעית. ע"כ פירשתי סוגיא זו כדמשמע לקמן דאין יכול לפדות הכסף אלא תוך ירושלם וגם זו על דרך רש"י ז"ל דהאיש מקדש ולא על דרך התוס' ז"ל דסברי דלכתחלה יכול לחלל כסף חוץ לירושלם וקרא ותלמודא דהכא ומתני' דייקי כדברי רש"י ז"ל וכדפרישנא:

מים ומלח ופירות המחוברין. מים או מלח או פירות המחוברין. וטעמא דמים לחודייהו או מלח לחודיה תנן בריש בכל מערבין הכל נלקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח דבעינן מידי דזיין ומטבלין בו לאכילה ואפילו לר' עקיבא לא קדשי וה"ה עבדים ובהמה טמאה:

ופירות המחוברין. דכל המחובר לקרקע דינו כקרקע לענין שבועה ואין כסף מעשר ולא הקדש מתחלל על הקרקע כדאיתא בת"כ ובפ' הזהב. והני לא שנא שלקחן בירושלם ל"ש חוץ לירושלם ול"ש בשוגג ול"ש במזיד:

ופירות שאין יכולין להגיע לירושלם. שנרקבין בדרך דאפילו ראויין ליגע אסור לפדות הכסף אלא תוך ירושלם כדכתיב והלכת אל המקום וגו' ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וכ"ש דהני נרקבין בדרך הילכך לא נראו ללוקחן בכסף מעשר:

לא קנה מעשר. והדמים קדושים ביד המוכר ויחזרו דמים למקומן, והא נמי בין בשוגג בין במזיד קאמר:

הלוקח פירות. חוץ לירושלם והן טהורים דאילו טמאים לא שייך למתני יעלו ויאכלו. ועוד תניא בתוספתא פירות טמאים בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומן. וקתני הלוקח דיעבד אין לכתחלה לא, לפי שלקח הפירות בדמי מ"ש חוץ לירושלם דאין מחללין מעות על הפירות בריחוק מקום דלא שרי קרא לפדות הכסף במידי דאכילה אלא תוך העיר. אלא הכסף עצמו מוליכין כדכתיב וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום ובתר הכי כתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה וגו' ומהני קראי מוכחינן לה לקמן בברייתא בסוף פירקין. וכן נ"ל דעת רש"י ז"ל בפ' האיש מקדש ולא כמו שחשבו התוס' בדבריו:

שוגג יחזרו דמים למקומן. שלא ידע שהיו דמי מעשר יקח המוכר פירותיו ויחזיר הדמים שנטל מן הלוקח דהך מכירה כמקח טעות דאילו היה יודע הלוקח שהיו דמי מעשר לא היה לוקח בהן פירות משום טורח הדרך וגם היה צריך להוצאות אחרות וכיון דשוגג הוא בטל מקח:

אבל במזיד. שידע שהיו דמי מעשר, הפירות יאכלו במקום, היינו תוך ירושלם דכתיב עלה אל המקום אשר יבחר ה':

ואם אין מקדש ירקבו. דלקוח אינו נפדה טהור בריחוק מקום כדתנן לקמן פ' לא יאמר, ואפילו תוך העיר חשוב ריחוק מקום דליכא לפני ה':

הלוקח בהמה. תמימה דחזיא לקרבן וחוץ לירושלם דיעבד אין ולכתחלה לא. ועוד דתכחיש גופה בדרך, ועוד דחיישינן לגידול עדרים. והכי תניא בהאיש מקדש בהדיא אין לוקחין בהמה ממעות מ"ש ואם לקח בשוגג וכו' כמתני' וההיא ברייתא פירושא דהך מתני' היא וכדפרישית:

תעלה ותאכל במקום. בפ' האיש מקדש מפ' ר' יהודה בד"א במתכוין ולקחה מתחלה לשם שלמים ואמזיד קאי אבל מתכוין להוציא מעות מ"ש לחולין, כלומר שלקחה לאכלה חוץ לירושלם בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן. ובין שוגג לאו אמתכוין להוציא לחולין קאי דא"כ לאו שוגג הוא והאי מתכוין דקתני אמזיד קאי וה"ק אבל לקחה לשם חולין דמזיד דידיה מתכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן:

שוגג. משום דמקח טעות הוא:

מזיד. דקנסינן ליה למוכר כדאמרינן התם לאו עכברא גנב אלא חורא גנב וסתמא דמתני' ר"מ היא דגריס מתחללין דיעבד בין חיים בין שחוטים:

ע"י עורה. דאפילו עורה נמי תקבר:

אין לוקחין עבדים וכו'. דמידי דאכילה בעינן כדתני באידך פירקא:

יאכל כנגדן. לשמואל משמע ליה דברים כפשטן יאכל בירושלם כנגד אותן המעות שהוציא עליהן אבל אין הכי נמי דקנאן המוכר והן חולין בידו וא"כ קשיא דרמי מתני' אמתני' דלעיל תנן הקונה פירות מחוברין לקרקע לא קנה מעשר ומשמע דכ"ש קרקע. ובגמ' מפ' לה:

קיני זבין וקיני זבות. דהוו שתי תורים או שני בני יונה א' לעולה וא' לחטאת ועולה כולה כליל וחטאת כהנים אכלי לה כיון דעולה לאו בת אכילה לא חזי וחטאת נמי אפילו הוי כהן בעל מ"ש ומשמרה שלו ואיהו עובד דאכיל לה איהו לא חזי דקי"ל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין:

חוץ לאכילה. פשטא משמע דכל מידי דאכילה שרי ואפילו דגים וחגבים וכר' עקיבא היא:

תמן תנינן אין לוקחין. במס' שביעית פ' כלל גדול רבא:

וכא אומר הכין. בתמיה דאטו משום דשנה הכי בשביעית שנה כן גבי מ"ש בשיטפא דלישנא. והא איפכא שמעינן לה דבפחות מכן לא קנה מעשר דהיינו הקונה פירות מחוברים לא קנה מעשר והמעות קדושים ביד המוכר והכא משמע דקנה מוכר והן חולין בידו דומיא דשביעית:

כאן דרך מכירה כאן דרך חילול. פירושו כי ההיא דלולב הגזול מתני' בדרך מכירה מתחלל שמוכר לו קרקע בדרך מכירה ומשו"ה המעות קנויים אצל המוכר והלוקח יאכל כנגדן ומתני' דלעיל ע"י חילול שאמר הרי מעות הללו מחוללין על פירות המחוברין וה"ה דבהמה טמאה אי קנאה בחילול דודאי אינו מתחלל אלא דוקא במקח וממכר:

כאן כשהמוכר קיים וכו'. כי תנן לעיל דלא קנה מעשר היינו דאיתיה וכי תנן הכא דיאכל כנגדן היינו שהלך לו המוכר שברח או שמת:

ר' יוסי בשם שמואל תמן נקנה המקח. לקמן גבי מתני' דקתני יאכל כנגדן ופליגי עלה כנגד מי ור' יוסי בר חנינא אמר כי פירא כנגד פירות מעשר עצמן הוא דיאכל לא כנגד מה ששוין העבד והבהמה טמאה ללוקח דלא קנאן המעשר ואם הוקרו ברשות המוכר הוקרו ושמואל קאמר דנקנה המקח ללוקח וכנגד מה ששוה המקח ללוקח הוא דתנן דהיינו העבד והבהמה טמאה וכיון דקאמר הוקרו ללוקח משמע דמתני' בדרך מכירה משמע ליה ותסתיים ורישא בדרך חילול מוקי לה: ובגמ' דילן פ' האיש מקדש מקשינן הך קושיא דגרסינן התם אמר מר אם לקח יאכל כנגדן ואמאי יחזרו דמים למקומן כי התם ואמר שמואל כשברח המוכר ואקשינן טעמא דברח הא לא ברח קנסינן למוכר ונקנסיה ללוקח ומתרצינן לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. פי' ונקנסיה ללוקח נמי, ומשני לאו עכברא גנב וכו', ופריך ואי לאו עכברא חורא מאי קא עביד, ומשני מסתברא כל היכא דאיכא איסורא התם קנסינך ע"כ. והרמב"ם ז"ל בפ"ז כתב הלוקח מים ומלח או פירות מחוברין או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלם לא קנה המעשר אע"פ שיצאו המעות לחולין ע"כ. ודבריו מתמיהין דהא לא קנה מעשר קתני ומשמע דאין מתחלל והמעות קדושים ונראה שפסק כתירוצו דשמואל של כאן דאמר כאן דרך מכירה כאן דרך חילול, דבדרך מכירה המעות מתחללין ויוצאין לחולין ואפילו במידי דלאו אכילה. ופי' לא קנה דקאמר היינו דיאכל כנגדן. והראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר א"א זה שבוש אלא יחזרו הדמים למקומן אם לקחן מן המוכר ואם הלך לו יאכל כנגדן וה"ק שמואל בירושלמי ובגמ' דילן ע"כ. וזה כמו שפירשתי. והרמב"ם ז"ל פסק כתירוץ ראשון דהכא. והר"א ז"ל פסק כתירוץ העולה לפום גמרין. ומה שכתב הר"א ז"ל דשמואל קאמר לה הכי בירושלמי ובגמ' דילן, איברא ודאי דגמרין הכי איתא, אבל בירושלמי אסיקנא דשמואל הוא דתריץ כאן דרך מכירה כאן דרך חילול. ודעת הראב"ד ז"ל נכונה:

מתני' דר' עקיבא היא. תלמודא קא מסיק לפרושי מתני' אליבא דשמואל דאמר דמתני' במכירה דומיא דשביעית פרי ראשון היא דקנה המקח הלוקח וא"כ מתני' דקתני כל שהוא חוץ לאכילה יאכל כנגדן טעמא דבמידי דלאו אכילה הא במידי דאכילה כגון דגים וחגבים וכמהין ופטריות קונה ואפילו לכתחלה דהא מעשר ושביעית כי הדדי נינהו ובשביעית דגים וכמהין שרו לכתחלה ואין צריך לאכול כנגדן:

ר' עקיבא היא. דדריש רבויי ומעוטי כדאיתא בפ"ג דשבועות:

ולד ולדות הארץ. כגון בקר ולד אמו וכן יין ולד חרצנים ושכר. ועוד בעינן גידולי קרקע שנבראו מן הארץ למעוטי דגים וחגבים שלא נבראו מן הארץ אלא מן המים:

פרי ולד פרי. ואפילו דגים בכלל שהן נולדים מדגים:

ומכשירי פרי. שמכשירין אוכל אחר לטבל בו וא"כ כמהין ופטריות דחזו לטבל בהן שרו ליקח אבל מים ומלח דלאו מכשירין נינהו לא. ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ז דכמהין ופטריות אין ניקחין בכסף מעשר אף על גב דהוי דלא כר' עקיבא משום דבפרק בכל מערבין נקטינן בפשיטות דאין ניקחין בכסף מעשר:

מתני' אמרה שאין מחללין מעות על הפירות בריחוק מקום וכו'. מר' חמא בר יוסף קא דייק כיון דמתרצינן דומיא דמתני' כאן כשהמוכר קיים וכאן שהמוכר הלך לו ומתני' כשהלך לו מיירי ומשו"ה תני קולא דיאכל כנגדן דלהחזיר דמים לא אפשר דאם היה אפשר פשיטא דאמרינן דיחזרו דמים למקומן כי התם דהא לא קנה מעשר איכא לאקשויי אמתני' מאי שנא דבחילול מעות בריחוק מקום בפירות דלא חזו תני יחזרו דמים וכו' ולא תני ביה קולא כי הלך לו המוכר דיאכל כנגדן ואילו גבי לאו אוכלא כגון עבדים ובהמה וכו' תנן ברישא דמכ"ש דלא קנה מעשר ויחזרו דמים למקומן וחזר ושנה במתני' במידי דלאו אכילה דכי הלך לו המוכר דיאכל כנגדן וגבי חילול מעות בריחוק בפירות דלא חזו לא תני הכי אלא חומרא שמענו וקולא לא שמענו אלא הא הוא דשמעינן ממתני' דבמידי דאכילה כו"ע ידעי מדאורייתא הוא דמקרא מלא דבר הכתוב בקר וצאן ולא חש למיתני משניות הפוכות דלא טעו אינשי לומר תנאי נינהו ובודאי דדחקי אנפשייהו ולתרוצינהו אבל חילול מעות בריחוק לא ידעי אינשי דמדאורייתא הוא דאסור ודילמא הוו אמרי תנאי נינהו ומשו"ה לא הדר ותני קולא בענין חילול בריחוק מקום כדאמרינן בעלמא איידי דחביבא ליה תנא ליה בהדיא. עוד נראה לפ' ונכון דייק מדקתני פירות שאינן יכולין להגיע לירושלם לא קנה מעשר הא יכולין להגיע לירושלם קנה מעשר אבל לכתחלה אסור לחלל מעות על הפירות בריחוק מקום:

דבר תורה. לקמן מפ' בברייתא מהיכא נפקא לן:

וקלסיה. דיפה דקדק וכדפרישנא:

וקנתריה. כדמפ':

והתנינן וכו'. הכי תנן לה לקמן פ' לא יאמר מי שהיו לו מעות בירושלם וצריך להן ולחברו פירות וכו' פירות בירושלם ומעות במדינה אומר הרי המעות ההן מחוללין על פירות הללו מעות בירושלם ופירות במדינה אומר הרי המעות האלו מחוללין על פירות ההם ובלבד שיעלו הפירות ויאכלו בירושלם אלמא דאע"ג דמעות במדינה יכול לחללן על הפירות וקשה לר' חגי דאמר דמדאורייתא נמי אסור ור' ירמיה לא היה מפ' מציעתא כדרך שפירשנו אלא כדרך התוס' דסברי דאפילו לכתחלה יכול לחלל הכסף חוץ לירושלם והיה מפ' אותה כפי' שלהן ז"ל. ומשני ליה ר' חגי שאני הכא דהא חד מינייהו בירושלם הוי:

מעות ופירות בירושלם וכו'. דקא מני בתוספתא עלה דההיא דפ' לא יאמר קא מני כולהו גווני דשרי, משמע דלא שנא הכי ול"ש הכי מצי מחלל:

בעא מהדר ביה. ר' חגי רצה לחזור בו:

דר"מ היא ורבנין אמרי וכו'. ההיא ברייתא דשריא תרוייהו חוץ למקום ר"מ היא דקסבר מעשר ממון גבוה הוא ולגבי רחמנא לא שייך קירוב מקום וריחוק מקום דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה:

ורבנין אמרי וכו'. שאר בני הישיבה חלקו על ר' אלעזר לומר לעולם רבנן היא אלא הא דשריא בדמאי ומתני' דהכא דדייקינן מינה דאיסור תורה בודאי:

מן מה דא"ר אלעזר דר"מ היא. כיון דא"ר אלעזר דההיא ברייתא ר"מ:

הדא אמרה. מדברים אלו למדנו דס"ל דההיא ברייתא בין בדמאי בין בודאי מיתוקמא ולר"מ שניהן מותרין ולרבנן שניהן אסורין דרבנן לא מפלגי, וטעמא דאיסורא דאורייתא הוי וגזור אפילו בדמאי ולא תהדר בך:

מעות על הפירות בירושלם בזמן הזה. הכי תנינן לה בתוספתא אין פודין מ"ש בירושלם בזמן הזה ואין מחללין מעות מ"ש בירושלם בזמן הזה והמחלל וכו'. וטעמא דאין פודין דקלטו להו מחיצות דחשבינן להן מחיצות ואין מחללין דאין כאן מחיצות:

אלו ואלו קדשו. דמספקא להו אי קדשא לשעתה ולעתיד לבא או לא וספק קדושים הן הילכך מספקא אלו ואלו קדשו:

מעות כמות שהן. והמעות בקדושתן והפירות חולין ואם בא לפדות הפירות במעות הפירות בקדושתן לחודייהו דס"ל דלא קדשה לעתיד לבא:

פירות על המעות. דזה חילול האמור בתורה הוא דפליגי ב"ש וב"ה ומעות כמות שהן דקתני שהמעות הן חולין קאמר:

אבל מעות על הפירות. דאפילו בזמן הבית אין מחללין בריחוק מקום דטיבעא אפירא לא מחללינן וכ"ש עתה דתוכה חשיב כחוצה לה דלית לה מחיצות ודברי הכל לא קדשו:

אין מקדש ירקבו. גבי לוקח פירות חוץ לירושלם וכי לקחן בחוץ במעות מ"ש לקחן ואפ"ה תפסה קדושתייהו אפירות אף על גב דלקחן בזמן שאין מקדש ומשום הכי ירקבו:

כי ירחק ממך המקום ונתת בכסף. שמעינן דאין פודין פירות על הכסף בירושלם אלא דוקא חוץ לירושלם:

בקירוב מקום אתה מחלל וכו'. דהכי כתיב קרא והלכת אל המקום ונתת הכסף וגו' ושמעינן שאחר שתכנס אל המקום אז תחלל הכסף על הפירות:

נקנה המקח. ללוקח וצריך לאכול כנגד מה ששוה המקח דהפירות או המעות נתחללו דמתני' במכירה איירי:

כי פירא. יאכל כנגדן דקתני כנגד פירות מעשר עצמו הוא או אי פרקינהו חוץ לירושלם דיוצאין לחולין כנגד המעות הוא דיאכל אבל לא כנגד מה שלקח כמו ששוים העבד והבהמה דקסבר דלא קנה מעשר:

מן מה דתנינן יאכל כנגדן. גבי קינין:

הדא אמרה קדשו. לשם קינין ועלו לבעלים לשם חובה וקשיא לר' יוסי בר חנינא דאמר כי פירא והא לא קנאן מעשר וחולין בעלמא נינהו:

ומשני ר' יוסי מכיון שמשך. הקינין מיד המוכר נקנה המקח ושל לוקח הוו ועלו לו לשם חובה:

מכאן ואילך וכו'. לסוף כי יהיב ליה מעות מעשר אותן המעות אינן דמי הקינין אלא מקח אחר והוו ביד המוכר אונאה ומקח טעות הוא אבל לא שנתפס קדושתן בקינין דלא קנה מעשר הילכך יאכל כנגד המעות אבל לא כנגד הקינין:

וצריך להקדישן. שסבור שלקחן מחמת הכסף והוא לא קנאן מחמת הכסף אלא מחמת המשיכה וכיון דלא נתכוון למיקני בהו במשיכה לא קני להו הילכך צריך להקדישן דקי"ל במס' יומא אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים וכו':