הדרן עלך מעשר שני קמא

לאכילה ולשתייה ולסיכה. תוך חומת ירושלם. ובגמ' נפקא לן סיכה מקראי:

דבר שדרכו לאכול ולשתות. בגמ' מפ' לה:

שדרכו לסוך. כדמפ' מתני' לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן. ומפ' בפ' הערל דאפילו שמן טמא מותר לסוכו בירושלם: אין מפטמין שמן של מ"ש. לשום בו תבלין וראשי בשמים שבולעין את השמן ואזיל לאיבוד דשרשים אין נאכלין:

ואין לוקחין שמן מפוטם. בדמי מ"ש דבעינן דבר השוה לכל נפש ואין זה אלא לאסטניס ומפסיד דמיו בו לפי שמוכרין אותו ביוקר:

אבל מפטמין את היין. לעשות ממנו קונדיטון דהא אורחייהו דאינשי הוא ודכוותה נמי שרי בתרומה ובשביעית דבכולהו אית בהו מצוה דאכילה כדתנן פ' כלל גדול רבא:

נפל לתוכו דבש. לתוך יין של מ"ש נפל דבש ופלפלין דחולין והושבח היין השבח לפי חשבון כגון שרוצה לפדותו חוץ לחומה רואין כמה שוין דבש ופלפלין מעה ויין שתי מעין והשתא שהוא מפוטם שוה ד' מעין פודהו בשני מעין ושני שלישי מעה:

דגים שנתבשלו וכו'. תני לה לאשמועינן דהא דגים עיקר הויין ומסתיין שפודה הקפלוטות ולא השבח קמ"ל כיון דשבחן ניכר פודה גם את השבח:

עיסה של מ"ש וכו' השבח לשני. השבח לעיסה של מ"ש ואין נותנין כלל משבח הפת לעצים של חולין לפי שאין ממש העצים ניכרת בפת:

זה הכלל כל ששבחו ניכר. בגמרא פליגי בה אמוראי:

דם שקרש. דם שנקפא מעצמו:

אינו לא אוכל ולא משקה. קס"ד דאפילו לאיסור כרת מיירי:

כמות שהוא ושתהו:

המחה את החלב וגמעו חייב. בפ' העור והרוטב מרבינן ליה מקרא דכתיב הנפש לרבות השותה. ופי' רש"י ז"ל דכתיב ונכרתה הנפש נפש משמע דבר המיישב דעתו של אדם ואפילו שותה כמו אם יש את נפשכם שהוא לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו ע"כ הקפה את הדם ואכלו. מוקמינן ליה בפ' הקומץ רבה כגון שהקפה בחמה דהדר להיות צלול אב הקפהו באור פטור דלא מחייב כרת אלא על הדם הראוי לגב מזבח ודם שבישלו אינו ראוי לכפרה:

מה עבד לה ר' יונה דאנן נימא דכי כתיב לא תאכל היינו בהקפהו דחמה ובשתייה נמי מריבוי נפש:

לטמא טומאת אוכלין. דבעי מחשבה כדתניא בסיפא דההיא חישב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלין למשקה בטלה דעתו ואינו מכשיר כשאר דם גם לא הוי משקה שאם נגע בו טומאה ונגע בו ככר של תרומה לא טמאהו:

בכל אשר תאוה נפשך. וכתיב בסיפיה דקרא ואכלת:

אוריזנייא וגמזוזיניא. מיני תבשילין ידועין להם שנותנין בהן יין:

הכי גרסינן והכי איתא נמי ביומא פ' בתרא ר' יוסי שמע לה מן הדא שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת אמרין חברייא קומי ר' יוסי אמור דבתרה וכו'. והכי פירושא תנן בפ' שבועת ביטוי שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת וטעמא דאע"ג דשתייה בכלל שבועה של אכילה אינו חייב אלא אחת דהוי כמו אכל ואכל בהעלם אחד. ומהכא מוכח ר' יוסי דשתייה בכלל אכילה דאי אמרת בשלמא שתייה בכלל אכילה איצטריך ליה לתנא לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת אלא אי אמרת שתייה לאו בכלל אכילה מי שנשבע שלא אוכל ואכל והלך בדרך או ביקר את חברו אצטריך לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת. ואמרי ליה רבנן לר' יוסי אימא סיפא:

שבועה שלא אוכל ולא אשתה ואכל ושתה חייב שתים. כלומר דלדידך כיון דאמר שלא אוכל איתסר ליה בשתייה, וכי אמר תו שלא אשתה אמאי חייב הוי כמו שלא אשתה שלא אשתה תרי זימני דלא מיחייב:

ומשני אילו מי שהיו לפניו שתי ככרות ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'. כלומר כיון דאמר ככר זו גלי אדעתיה דלא אסר נפשיה אאידך ומשו"ה חזר ונשבע על האחרת חייב, ה"נ כיון דהדר אמר שלא אשתה גלי אדעתיה דאכילה דאמר ברישא אכילה גרידתא הוא דקאמר ולא אסר נפשיה אשתייה הילכך כי חזר ונשבע אשתייה ואכל ושתה בהעלם א' חייב שתים והכי איתא בגמ' דילן:

דאנן אמרין שבועה שלא אוכל. ותו לא ועלה קתני ושתה משקין שאין ראויין לשתייה שפיר קא מוכחת, אבל לרבי ששנה בהך מתני' שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, מאי איכא למימר:

אינו חייב אלא חטאת א'. בפ' בתרא דיומא תנן לה ותנן בסיפא אכל ועשה מלאכה בהעלם אחת חייב שתי חטאות:

אלא שתיתי. בתמיה כלומר דאינו מתודה בוידוי אלא שלא אכל באבלותו מן המעשר הא מישתא שתה אלא על כרחין היינו אכילה היינו שתיה. וכל הני אמוראי שקלו וטרו לאשמועינן דאם אמר שבועה שלא אוכל והוא שתה דחייב כדמפ' ואזיל:

שבועה שלא אשתה ואכל. מי מיחייב:

ומשני. שתיה בכלל אכילה אבל אין אכילה בכלל שתיה:

תירושך זה היין. דכתיב ותירוש יקח לב, ועוד דמתרגמינן חמרך:

ויצהרך זו סיכה. דליכא איניש דאכיל שמן לחוד דאזוקי מזיק ליה כדאיתא בריש כיצד מברכין:

ואינו מחוור. אין דרשא זו של סיכה מחוורת לדרוש יצהרך הכ' בהאי קרא דלא תוכל דבסיכה קא מיירי אלא באכילה הוא דמפ' ליה דאי בסיכה מפרש ליה אי הכי אם נכנס שמן של מ"ש בירושלם ויצא וסך אותו בחוץ ה"נ דלילקי כמו אם אכל. וכי תימא מאי שנא דאמינא נכנס ויצא למלקות:

דא"ר יוסי בר חנינא. דאינו חייב על לאו דלא תוכל אלא כשנכנס ויצא. ומפרש טעמא בפרק הלוקין דכתיב בתר לא תוכל לאכול בשעריך כי אם לפני ה' אלהיך וגו' ודרשינן הכי כל היכא דקרינן ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך:

בשבת בין סיכה וכו'. דלית ביה גזרה דשחיקת סממנין:

ביום הכפורים. דאית ביה שבתון דהוי איסור עשה, וכרת דאכילה ליכא:

והתניא שוותה סיכה לשתייה. ומשמע לכל מילי וילפינן לה בפ' ר' עקיבא מדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו:

ומשני לאיסור ולתשלומין. כגון גבי תרומה:

אבל לא לעונש. דאפילו גבי תרומה אין לוקין עליה כי סכו ממנה זרים:

ולא יחללו להביא את הסך ואת השותה. ברייתא היא בת"כ גבי תרומה:

לית כאן שותה. דלשתייה לא איצטריך קרא דלא תחללו דמדכתיב וכל זר לא יאכל קדש נפקא דהא שתייה בכלל אכילה היא כדלעיל:

דלא כן. דאם לא כן:

דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף. דהא יין דתרומה כתיב תירוש בהדיא ודרך תירוש לשתותו ומתרי קראי נפקא דכתיב לא יאכל קדש וכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן לך נתתים ולמה ליה לתנא לצרפו ולסמכו לריבוי דלא יחללו אלא דעיקר דרשא הוי לגבי סך בתרומה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהל' תרומה פ"י דהסך לוקה מקרא דלא יחללו:

מניין שהוא מחוור בעשה. דסיכה דמ"ש חוץ לחומה דאית בה עשה, כשנכנס לירושלם ויצא עובר בעשה דיצהרך הכתוב בקרא דואכלת לפני וגו' דרשינן ביה סיכה כשהיא לפני ה' יש לך היתר אבל סיכה חוץ לחומה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. ואע"ג דיצהרך הכתוב בקרא דלא תוכל לא מחוור למילקי עלה דסיכה דלא בריר לן ההוא יצהרך אלא באכילה, מ"מ יצהרך דקרא דואכלת שהוא עשה מחוור לן למידרש ביה סיכה. ומהיכא מחוור לן דהאי קרא דלא נתתי ממנו למת לא מיתוקם אלא בסיכה כדמפ' ואזיל והיכן הוזהר עליו שהוא מתודה עליו ע"כ משום דדרשינן ואכלת לפני ה' ויצהרך ודרשינן תסוך ממנו לפני ה' ולא תפסידנו. א"כ למדנו שלא יסוך ממנו למת. וה"נ דרשינן לפני ה' תסוך ולא חוץ לחומה. והסך ממנו חוץ לחומה עובר בעשה:

דבר שהוא אסור לחי הוא. ארון לחי דומיא כגון לקנות בירושלם אהל מדמיו ותכריכין לחי דומיא כגון לקנות מדמיו מלבושין:

ואסור לחי. דכל מידי דלאו אכילה אסור כדתנן במתני' אלא לסיכה הוא דאיצטריך וקמ"ל דלמת אית בה איסור אפילו בירושלם ולחי שרי בירושלם הא למת תוך ירושלם או לחי חוץ לירושלם לא. ומתני' דפ' בתרא לאו דוקא ודרשא פשוטה נקט:

ולא קניבת ירק. מה שחותכין וקוטמין ומשליכין העלין שאינן יפין לאכילה קרוי קניבה לשון כריתה וקטימה כדתנן משיחסום ויקנב פי"ו דכלים שקוטמין הקיסמין הבולטין:

נתקלקלה צורתו. שעבר עליו לילה א' דבתוספתא קתני שעברה צורתו ולינת לילה משמע דהוי עיבור צורה:

לכוס חטים חיות. כל מילתא דאינה דרך אכילה קרוי כסיסה כי ההיא דאמרינן ראוי לכוס הכוסס את החטה:

אין שומעין לו. וטעמא דכיון דכתיב אכילה היינו כדרך בני אדם:

אניגרון ואקסיגרון. מפורש בריש כיצד מברכין אניגרון מיא דסלקא אקסיגרון מיא דכולהו שלקי. ופי' רש"י ז"ל מיא דסלקא מים ששלקו בהם תרדין. דכולהו שילקי כל מיני ירק שלוק דדרך לאכלו בטיבול ולא לשתותו בעיניה:

לא יהא מגמע חומץ ופולט. בפ' שמונה שרצים פריך למימרא דחומץ מעלי לשנים והכתיב כחומץ לשינים. ומשני הא בקיוהא דפירי הא בחומץ דיין שלא נתבשל כל צרכו בענביו קשה לשינים. ואי בעית אימא הא והא בחלא הא דאיכא מכה הא דליכא מכה איכא מכה מסי ליכא מכה מרפי:

לא יגמע ופולט. דמוכח דלרפואה הוי והתורה אמרה ואכלת ולא לרפואה:

מגמע ובולע. מוקי לה התם לפני טיבול. ופי' רש"י ז"ל לפני אכילה מותר שדרכן היה לטבול בחומץ בכל יום והרואה אומר זהו טיבולו. ולאחר טיבול אסור שהכל יודעין שכבר סעד וטיבל כל צרכו:

ומטבל. כדרכו מאכלו ופתו בחומץ ואם נתרפא נתרפא וליכא משום ולא לרפואה דאפילו בשבת נמי כה"ג שרי כדתנן בח' שרצים:

החושש בגרונו. וצריך לתת בו שמן הרבה דהו"ל שמן עיקר ואניגרון טפל:

לא יערערנו בשמן. בפ' כיצד מברכין מייתינן לה ופירש"י ז"ל דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מינכרא מילתא דלרפואה הוא עושה ואיכא משום ולא לרפואה:

בשמן תחלה. כלומר לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו:

אניגרון וגומע. דדרך אניגרון לשתותו ואע"ג דלרפואה קא מיכוין מ"מ אית ליה הנאה מיניה ושרי כדאיתא התם בפ' כיצד מברכין:

סך שמן. דהא אפילו לבריאים אורחיה הוא:

ואינו סך יין וחומץ. דהא אין דרכו לסיכה:

מכיון שנסרח פקעה ממנו קדושתו. ופשיטא דפקע מיניה קדושת מ"ש דהא לא חזי לאדם וסכין בו סנדלים:

ומשני מה צריכא לי שביעית. דכי קא מיבעיא ליה שביעית דחמירא ממעשר דבמאי דלא חזי לאדם ואף על גב דחזי לבהמה לית ביה מעשר כדתנן כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל אדם וכו' מה שאין כן בשביעית דאפילו מילתא דחזיא לבהמה אית בה קדושת שביעית ושמן שנסרח חזי לסוך בו מכת בהמה הילכך אית ביה קדושת שביעית:

זה שהוא לוחש. לחישה למי שכואב לו ראשו וכבד גופו מחמת עין הרע לוחשין עליו לחישות ויש מי שנותן על היד שמן טיפין טיפין על גבי ראשו ויש שנותנין טיפין טיפין ע"ג כלי שיש בו מים. והיינו דאמרינן בפרק חלק מעבירין כלי ע"ג העין בשבת ואע"ג דקא מבטל כלי מהיכנו שלא כפי' רש"י ז"ל שם. לית כאן משום דרכי האמורי דקים להו דאית בהו רפואה ואפילו בשבת:

מאיסא. היכא שהשמן מאוס:

בין ביד בין בכלי מאוס הוא. דכיון דמאוס הוא לאו אורחיה ליתנו בראשו הילכך נותנו ביד ובכלי ולא פליגי:

מע"ש אסור. דאין נותנין השמן ע"ג הכלי דכתיב ואכלת ולא לרפואה הילכך נותן על ראשו דסיכה היא וסיכה שריא וכי קא שרי בין ביד בין בכלי לענין שבת מיירי ובשמן שאינו של מ"ש:

מעשר שני מותר. דאע"ג דהוא לרפואה כיון דשמן דרכו לסיכה על ראשו שרי:

א"ר יוסי וכי כל שהוא וכו'. ר' יוסי אתא לסייע לר' יונה וה"ק ואם תעלה על דעתך להקשות לאוקמתא דר' יונה ולומר היאך אפשר דיד וכלי שרו לענין שבת ואסירי גבי מ"ש ליתא וכי תעלה על דעתך להשוותן דכל שהוא מותר בשבת מותר במ"ש:

והא תניא מדיחה אשה ביין בנה בשבת מפני הזיעה. אם זיעת בנה מוסרח:

ובתרומה. קי"ל דאסור דמאבד אוכלי תרומה ומ"ש הוי כדין תרומה דבכולהו כתיב בהו אכילה:

ובלבד שלא יעשה בשבת כדרך שעושה בחול. שישנה קצת:

דתנינן תמן. פ' בצל בתרומות:

מתיר בצחנה. כשנתן בצל של תרומה לתוך דגים קטנים וסתמן ריחן נודף ולא הטילו בהן אלא לשאוב זוהמתן:

צחנה. דגים קטנים כדמשמע פ' הנודר מן המבושל אלמא דס"ל לר' יהודה דקפלוט ובצל אין נותנין טעם לשבח בדגים ובמתני' תנן איפכא:

ר' אבהו בשם ר' יוחנן. בפ' גיד הנשה מייתי לה. ופירש רש"י ז"ל משערין אותן כאילו האיסור בצל או קפלוט ואילו היה נותן טעם באיסור הזה אסור ובאיסורין דלא מצי למיטעמינהו קאמר כגון מין ומינו ע"כ. אלמא דבצל וקפלוט לתת טעם נותנין אותן ולא לשאוב הזוהמא:

בבצל של הקדש ושל ע"ז. כלומר ר' יהודה פשיטא דלא פליג בנתינת טעם של הבצל אלא דמקל גבי תרומה דמעשר ירק מדרבנן הוא אבל גבי הקדש וע"ז דחמירי דאיסורן שוה בכל פשיטא דחוששין לטעמם. ומ"ש נמי כיון דטעון מחיצה בין לכהנים בין לישראל כהקדש דמי:

כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון. קסבר ר' יוחנן דלא חשיב חלק חולין לגבי מעשר כדי שנחלוק השבח גם כפי החולין אלא כשהותירה מדה משיעור המעשר דמעיקרא. ושבחו ניכר דקתני היינו שניכר במדה מלבד דיש שבח דמים:

אבל אם אין בו הותיר מדה. אפילו דיש בה טעם ניכר בחיך ושבח דמים נותנין כל השבח לשני והיינו למעשר שני:

וריש לקיש. מקל ואמר דניכר דקתני היינו ניכר בטעם סגי ואע"ג דלא הותירה מדה וכ"ש אם הותירה:

עיסה של מ"ש שאפאה. בעצים וכו' והא הכ' דיש שבח עצים בפת ומשום דלא הותיר הפת ממדתו קתני כל השבח לשני:

ומשני לה שאין טעם שבחו ניכר. כגון דלא הניח בתנור אבוקה כנגד הפת דבכה"ג לא מיקרי שבח עצים בפת כדאיתא בפ' כל שעה אבל אה"נ דאם יש שבח עצים בפת השבח לפי חשבון:

דגים שנתבשלו וכו'. השבח דבצלים לפי חשבון וקא ס"ד דפרקינן לבצלים לפי חשבון אע"ג שנאכלו הדגים:

שבישל שניהם כאחד. ומודי ר' יוחנן כיון דמינכר ולא מיערבי הדג והבצל דחשיב ואפילו שנאכלו דגים, כדינן עומדין דכיון דבשלן כא' חשב לטעם שלזו ושלזו וכי א"ר יוחנן היינו כגון יין של מ"ש שנפל לתוכו דבש דלאו אדעתיה ולא נתבשל כאחד בההוא הוא דבעינן הותיר מדה:

ר' יונה בשם רב הושעיא בעי. מקשי כמתמיה על המקשן כלומר אע"ג דבשל זה לעצמו וזה לעצמו ואפ"ה יש בזה טעם של חברו ובזה טעם של חברו והותיר מדה הוי ומודי ר' יוחנן ור' יוחנן מיירי בדבש שנפל לתוך יין דאין לעצמו ניכר הדבש:

האשה ששאלה מחברתה. היא עירבה לצפון וחברתה לדרום:

הרי זו כרגלי שתיהן. דתבלין ומלח לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל, ובמים ר' יהודה פליג עליה התם והא הכא דלא הותירה המדה ואפ"ה חשיבי לחלקה ואסור להוליכה למקום חברתה:

עשו למדת הדין. דכיון דניכר הטעם לא רצו לבטלם בחלק חברתה:

ואפילו עצים. ואפילו שאלה ממנה עצים:

עצים אין בהן ממש. מקלא קלי להו נורא ואפ"ה גבי תחומין חשיבי:

השבח לשני. והא הכא דתבלין יהבי טעמא וניכרין בחיך ואפ"ה שדינהו בתר שני:

שאין טעם שבחן ניכר. דמיירי ברייתא דלא מינכרי כולי האי בחיך ואין הטעם שלהן ניכר בתבשיל וכגון דלא תקיפי כולי האי:

לא יצא מ"ש מידי פדיון שלו. כלומר דאע"ג דלא נתבשלו התבלין בהדי התבשיל אלא שאחר סילוקו מן האור נתנם ולאו קפלוטות הן אפ"ה לא יצא מידי פדיונו השנוי במשנתנו דהיינו דגים שנתבשלו דהיינו תבשיל של חולין וקפלוטות של מעשר והיינו שנתבל התבשיל בתבלין של מעשר וקתני השבח לפי חשבון. וקשיא ליה לר' יוחנן דהא הכא לא נתבשל כאחד ודמו תבלין לדבש ויין וקתני לא יצא מידי דין משנתנו. ומפ' תלמודא דמוקי לה ר' יוחנן שיהא שם הותיר מדה וכגון בולבסין דחולין שתבלן בשומין דמ"ש שיש בשומין הותיר מדה וקמ"ל דאע"ג דלא היו צריכין התבלין לתבשיל אפ"ה השבח לפי חשבון:

ור"ל. מוקי לה כטעמיה דבטעם תליא מילתא:

אין סכין שמן של מ"ש וכו'. היה נראה לפ' דר"ש פליג את"ק דריש פירקין דשרי סיכה במ"ש, וכן דעת ר"ש והרא"ש ז"ל. ואינו נכון דא"כ קא פליג ר"ש אכללין דסיכה כשתייה וא"כ הוי ליה לתלמודא לעיל למפרך ולר"ש קרא דיצהרך דכתיב בקרא דואכלת דמחוור הוא מאי עביד ליה דבשתייה אזוקי מזיק ליה ותו דשלא כדרך הנאתו הוא כדאיתא בריש כיצד מברכין. ושלא כדרך הנאתו במ"ש קי"ל דאסור כמו בתרומה ושביעית כדתנן בפירקין אלא ע"כ בסיכה הוא דמוקי ליה וכ"ת דמוקי ליה ע"י אניגרון הא ליתא דא"כ קרא [דולא] נתתי ממנו למת במה מוקי ליה ועוד דמשמע ממתני' דמודי ר"ש דאיכא סיכה בתרומה ואי ר"ש לית ליה סיכה מנא להו דמודי ר"ש בתרומה דהא גבי תרומה אכילה נמי כתיבה. והרמב"ם ז"ל פי' אסור לאדם שיאמר לחברו בירושלם שהוא המקום המיוחד להוצאת מ"ש שימשח אותו בשמן של מ"ש לפי שתמשח יד המושחו ותהיה זאת שכרו על המשיחה שמושחו והוי כמו משתכר במ"ש. וגם זה אינו נכון כלל דעל הניית אצבע מי חששו ואפילו כל היד נמי לא חששו ור"ש מאריה דכוליה תלמודא הוא דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ועוד מאי בעו בגמ' מאי הקלו בתרומה ומייתי ההיא דתניא סך כהן וכו' וההיא לאו משום שכר קתני לה אלא משום איסור סיכה לזרים נגעו בה כדמפ' טעמא בכריתות פ"ק ומתו בו כי יחללוהו כתיב והאי הא איתחיל דכיון דסך הכהן בו כבר נתערבה זיעת גופו בשמן וכיון דבטל ליה בהיתירא בטיל ליה. ולדברי המפרשים ר"ש וכו' טפי קשיא אטו מתני' שקלת מעלמא דסיכה שריא [במ"ש] (בתרומה) והא משנה שלימה היא במס' שביעית פ' כלל גדול רבא סך הוא את השמן בתרומה ובמ"ש. אבל הנכון לפ' משנתנו על דרך הגמ' וה"פ דסברי רבנן דיכול אדם בירושלם שכבר סך שמן של מעשר טהור להביא בן בתו ע"ה שהוא טמא ומעגילו ע"ג מעיו דאע"ג דאסור הטמא לסוך עצמו משמן מ"ש כשם שאסור באכילתו שאני הכא דנתבטל בהיתר דומיא דתרומה ור"ש פליג עלייהו דאין ראיה מתרומה לכאן שהרי מצינו שקלה היא גבי תלתן וכרשינין כדלקמן מה שאין כן במ"ש. ואפשר נמי דטעמא דר"ש דשאני תרומה דגלי רחמנא ביה ומתו בו כי יחללוהו והאי הא איתחיל אבל במ"ש לא גלי:

בתרומה חמורה. דאסורה לזרים והקל בה דאפילו לזרים אחר שסך שריא כדמפ' בגמ' אע"ג דחמירא דלזרים במיתה:

לא נקל במ"ש הקל. דאין זרות במ"ש דשרי לכהנים ולישראלים בירושלם. ועוד שאין בטומאתו מיתה:

שהקל בכרשינין ותלתן. דשריא בתרומה תלתן וכרשינין טמאים בין לחוף בה הראש בין שיאכילו אותן לבהמה. ולר' עקיבא סברי ב"ה דכל מעשיהן בטומאה דהיינו בידים מסואבות ואפילו גבי אכילת אדם מה שאין כן במ"ש. וטעמא דמ"ש אפרש לקמן:

יאכלו צמחונין. כדפרישנא גבי תלתן וקולי כרשינין דמ"ש קא חשיב ואזיל:

ונכנסין לירושלם ויוצאין. מפ' בגמ' כדי לעשות עיסה ולחזור כדי לעשות וכו' פי' אם עושה מהם עיסה מוציאין לחוץ לצורך כתישתן ולטוחנן להכשירן לאכילה מה שהוא צריך ולחזור אל העיר ולאכול מה שהוא צריך ועוד יוציא לחוץ וטוחן מה שהוא צריך ולא הטריחוהו לטחון כל מה שיש לו בבת א' אלא כפי רצונו אבל לא שיהא מותר להוציאן ולאכלן בחוץ דמ"מ קלטו להו מחיצות:

נטמאו וכו' מפ' בגמ' ובלבד בעיסה של כרשינין, ובלבד עיסה של מ"ש. פי' שלא הטריח ר' טרפון כשנטמאו בעודן זרעונין שלא לפדותן אלא לחלקן לעיסיות דוקא כשנטמאו כשעשויין עיסה של כרשינין. ועוד דיהו מצויות לו עיסות מ"ש אחרות אזי צריך לחלקה לעיסות קטנות ולחברן לעיסות אחרות של מ"ש דאינה כשאר מ"ש שנטמא דעלמא שפודין אותו אפילו בירושלם. וטעמא מפ' בגמ' לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לבהמה. ומפ' לה ר' יונה דכשהן זרעונין חזו לבהמה ופשיטא דמודי ר' טרפון דאין מחמירין עליהן ונפדין אבל כשנטמאו אחר שהן עיסה שכבר חישב עליהם לאדם כגון בשנת בצורת כאותה של דוד המלך, ועוד דעיסות אחרות מצויות לו והוו להו כשאר קדשים דחזו לאדם שאמרו בהן אין פודין את הקדשים להאכילן וכו' כי איכא כל הני הוא דאמרו דאין פודין אותה עיסה אלא תתחלק לעיסיות פחותות מכביצה ויחברם עם עיסת מ"ש טהור כדי שבכל עיסה ועיסה יערב בה פחות מכביצה דלא מטמא אחרים ותיאכל לאדם אגב עיסה אחרת:

יפדו. ואפילו נטמאו כשהן עיסה ונמצאות לו עיסות אחרות:

שורין. דרך לשרותן במים לברור פיסולתם וכדתנן במס' ביצה אף מדיח ושולה:

ושפין. משפשפין אותן ביד להסיר קליפה ופיסולת שלהן, מלשון שפשוף:

מאכילין בטומאה. יש מי שפי' מאכילין לכהן טמא. והנכון כפי' הרמב"ם ז"ל שפי' פ"ה דהיל' תרומות מאכילין לבהמה והיינו דתנן מאכילין ולא תנן אוכלין דאין מוזהר על מאכל בהמה כדפרישנא:

שורין בטהרה. כששורין אותן במים לא יהא בידים מסואבות משום דיש קטניות אחרות דבעו שרייה נמי להסיר הפסולת מהן [כמו עדשים כדאיתא במס' ביצה פ"ק] וא"כ לא מוכחא מילתא דמאכל בהמה נינהו אבל השפשוף אינו נוהג במין קטנית אחרת אלא בכרשינין הילכך ידיעא מילתא דכרשינין הוו ומאכל בהמה נינהו דשרו בטומאה:

יאכלו צריד. לשון יובש כמו צריד של מנחות בפ"ב דחולין. וטעמא דשמאי דאע"ג דשרינן ידים מסואבות אבל דליטמאו הן עצמן לא שרי שמאי לאכלן משו"ה אין אוכלין אלא צריד כן פי' רש"י ז"ל. והראב"ד והר"י ז"ל פירשו שישמור אותן מן ההכשר ואפילו שרייה בטהרה לא שרינן דסוף סוף מאכל אדם נינהו הילכך ישמור בהן שלא יכשירם שאם יהו מוכשרין לא יזהר בטומאתן לפיכך יאכל אותן ביובש כגון קלי:

כל מעשיהן בטומאה. מפ' בתוספתא ומייתי לה בגמ' וה"ק כך היו שונין ב"ה כל מעשיהן בטומאה דכיון דמאכל בהמה נינהו לא גזרינן בהו כלל דתניא בתוספתא דאמר לו ר' יוסי לר"מ כמשנתך בב"ה זאת היתה משנתו של ר' עקיבא בב"ה לפיכך היה אומר ינתנו לכל כהן ואפילו ע"ה. ומשמע דשאר תנאים בב"ה לא היו שונים כן אלא כמשנתנו וכר' יוסי או כמשנת ר' יהודה ותלתא תנאי נינהו אליבא דב"ה. ונראה דלא פליג ר' עקיבא אלא דוקא בכרשינין ולא אתלתן דבעדויות לא תני לה אלא בכרשינין בלבד ולא תנינן התם במתני' דתלתן כי היכי דקאי ר"ע עלה. ועוד ר"מ שונה בתלתן דב"ה בעו טהרה בשרייה ובשרייה דוקא שרי בטומאה וגבי כרשינין שונה כב"ה דכל מעשיהן בטומאה כדאיתא בגמ'. ועוד ר' יהודה נמי אסר בתלתן שרייה ושלייה בידים מסואבות ובכרשינין לא אסר אלא שרייה. וטעמא דכולהו סלקי דרגא גבי תלתן משום דתבלין היא ולא מייחדא לבהמה. ועוד בפ' בתרא דתרומות פליג ר' יוחנן על ההיא ברייתא בת"כ דתניא יכול לא יאכילנה בכרשינין ובתלתן ת"ל נפש, וא"ר יוחנן עלה לית כאן תלתן תלתן דבר תורה היא, כלומר דבר תורה הוו תרומתה ומעשרותיה ולא גזרת דוד המלך דמאכל אדם חשיב הואיל ונותנת טעם בקדרה. אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ' י"ב בהיל' תרומות התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינן מאכל אדם הרי זה מותר לעשות כל מעשיהן בטומאה ע"כ. פסק כר' עקיבא וכפשטה דמתני' דהכא דמשמע דר' עקיבא קאי אתרוייהו. ומשמע בפ' בתרא דחלה דכי פליג ר' עקיבא אפילו בכרשינין לאדם פליג וכ"ש בכרשינין לבהמה. וטעמא דאין טומאה מצויה באוכלי בהמה:

בן בתו ישראל. וה"ה אפילו דגדול דעלמא ונקט בן בתו משום דרגיל אצלו. הכי פי' רש"י ז"ל בפ"ק דכריתות. וה"ה בן בתו והוא כהן טמא אלא חדא מאיסורי תרומה נקט, ונקט איסור זרות דחמיר דאית בה מיתה:

כאן השיבו דברי סופרים לדברי תורה. דס"ל לר' יוחנן לעיל דסיכה של תרומה שוה לאכילה לתשלומין אבל לא לעונש דמד"ס הוא דאסירא. והקשו רבנן לר"ש מסיכה של תרומה שאינה אסורה לזרים אלא מדרבנן אטומאה דמ"ש שהיא מדאורייתא ואע"ג דמשם נלמוד לטמא וכדפרישנא מ"מ מסיכה נמי קא מקשו. ועוד נראה לפ' דאדר"ש קאי דקאמר נקל במ"ש שלא הקלנו בכרשינין ובתלתן ומ"ש בכרשינין ותלתן מד"ס הוא ובימי רעב של דוד נתקן כדאיתא בפ' בתרא דחלה וקא מקשי ר"ש מינייהו לסיכת שמן דשמן של מ"ש דאורייתא הוא דהוי: מעתה ליהנות ממנו כדרך שהוא נהנה מן החולין וכיון שכן דרך הסך בכל מקום שלאחר שנתן השמן על בשרו מביא את האחר ומעגיל ממילא מותר נמי לעשות בשמן של תרומה כן אבל לענין היתר סיכת הזר לא אמרינן שנתחלל השמן לגמרי ועדיין בקדושתו הוא עומד אבל אם השמן עדיין לא ניתן על בשרו של כהן אף הכהן עצמו אינו רשאי לסוך בו כדרך הסך בשמן של חולין ואין הכהן רשאי לסוך תחלה בשמן של תרומה אלא או ע"י עצמו או ע"י כהן אחר דכל בכה"ג חשיבא לה כסיכת ב' כהנים בב"א דשריא משא"כ בבא לסוך א"ע ע"י ישראל מכיון דנתינת השמן על ידו של זר לא ניתנה לשום סיכה שהרי היא אסורה לזרים וזה שהוא מקבל השמן בידו כדי לסוך בו את הכהן אע"פ שהוא תשמיש לצורך כהן ולהנאתו מ"מ הואיל וחשיב ליה תשמיש זה כתשמיש של חולין ה"ז אסור אף לכהן שאין הכהן מותר להשתמש בתרומה בתשמישין של חולין אלא לאחר שכבר נתחללה התרומה ע"י הנאתו של כהן כדפרישית והיינו דאמרו חכמים לר"ש אם הקלנו בתרומה חמורה לא נקל במ"ש הקל פי' מאחר דשרינן לכהן הסך שמן תרומה להביא ישראל ולהעגילו ע"ג מעיו ולא אמרינן מאחר דאכתי אסיר שמן זה בסיכת הזר יאסר נמי להתעגל בו שהרי עדיין גופו ניסוך בו ממילא כ"ש שיהא מותר לישראל לסוך בידיו ישראל אחר בשמן של מעשר דכיון שהוא בא לסוך גופו של בעל המעשר תו לא חשבינן ליה להאי כבא לסוך גם את ידיו בשכר סיכתו לבעל המעשר דכל כי הך סיכה לא חשיבא לה בפ"ע ובטיל לעיקר הסיכה שבגוף הבעלים ואע"ג דלא התירו בתרומה שיהא הזר סך בידו מתחלה לכהן כדדייקינן מברייתא דסך כהן וכו' שאני התם דגלי קרא ומתו בו כי יחללוהו דלא שריא תרומה להשתמש בה מתחלה כדרך המשתמשין בחולין אלא לאחר שהתחילו כבר ליהנות ממנה כדפרישית לעיל משא"כ במ"ש דלא גלי ביה קרא הלכך שרי להשתמש בו כדרך הנאתו בחולין בין בתחלה בין בסוף דלא שנא והא דלא מייתו ראיה דשרי לסוך במ"ש לחברו בידו כי היכי דשרי לכהן זה לסוך לכהן חברו בידו שהרי כל ישראל מותרין ליהנות ממ"ש בירושלם לק"מ דתרומה הו"ל ממון כהן ומותר למוכרה לכל מי שירצה הלכך שרי נמי לסוכה בידיו לכהן בשכר סיכת ידיו משא"כ במ"ש דהו"ל ממון גבוה ואסור למוכרה ואכתי הוה אמינא דמה"ט אסורין נמי לסוך בידיו לבעל המעשר משום דהו"ל כמוכר מ"ש בשכר סיכתו #(א):

תלתן של מ"ש תיאכל צמחונין וכו'. פי' רמב"ם ז"ל #(ב) צמחונין ענינו שיאכלו כשהן לחים כמו ירקות ואין מותר לו להניחם שיתייבשו כי אם בינייהו דכולהו מודי דכשבטלה מאכילת אדם דאין צריך לשומרה בטהרה דכי מתקנה לאדם הוא דצריך:

מותרת להאכל צמחונין. פירשתי במשנתנו:

מה ביניהון. דכיון דתנא דמתני' גריס בב"ה חוץ משרייתה מכלל דמשרייתה ואילך כולהו מעשים דילה שרו ב"ה בטומאה. ומסיק דשלייה קא שרו נמי וכ"ש מגיגה:

שלייה ביניהון. כשמסיר אותה מן המים, לשון שולה דגים מן הים לב"ש בעינן בידים טהורות דלא שרו אלא חפיפה בה וב"ה שרו שלייה שיהא אפילו בידים טמאות וטומאת ידים מדרבנן היא ואין להחמיר בהן. ולקמן אפרש הטעם:

זו דברי ר"מ. דאמר דלא מחמרי ב"ה אלא בשרייה דוקא אבל לא בשלייה וכ"ש במגיגה:

חוץ משלייתה. דאפילו שלייתה הוו מחמרי ב"ה וכ"ש שרייתה:

מה ביניהון. אליבא דר' יהודה דמחמרי ב"ה בשתיהן, מה פעולה אחרת יש דמחמרי בה ב"ש ומקלי ב"ה:

מגיגה ביניהון. דוקא ההיא בלחוד הוא דשרו ב"ה בידים טמאות. מגיגה נ"ל שהוא מלשון ברביבים תמוגגנה כמו לתיתה בחטים לרככה קצת. ויש בתלתן שלש מלאכות לאדם שרייה ומגיגה ושלייה. שרייה היינו כששורין אותה במים להסיר ממנה העפר מפני שגרגריה עגולין וצרורות העפר נמי עגולות הילכך אין אדם יכול לכוברן בכברה וצריך לשרותה במים, ועוד שחוזרין ומוגגין אותה דהיינו ממסמסין אותה כעין לתיתה של חטים כדי לרככה ולמתקה וקרויה מגיגה. ועוד השלייה שנוטלים אותה מן המים של טנוף ורוחצין אותה במים ומיבשין אותה בחמה. ובהא פליגי ר"מ ור' יהודה דמר סבר דלא אסר בתלתן לב"ה בידים מסואבות אלא לשרותה ותו לא אבל מגיגה ושלייה לא ור' יהודה סבר דשלייה נמי אסירא אבל מוגג בידים טמאות דטומאת ידים דרבנן ולא אחמור בהכשר זו דטפיחתו מועטת אבל בשולה מן השרייה שהיא טפיחה גדולה שמכסין אותה במים ודאי אחמור ואע"ג דההיא שעתא מים הוו להו כמו טיט דהיינו טעמא דב"ה אליבא דר"מ קסבר ר' יהודה שאם נקל בשלייה נקל נמי בשרייה, וההיא שעתא משקין בעינייהו נינהו והוו מילי דרבנן חוכא ואטלולא. מוגג קרוי ללתיתה שהיא שנייה לשרייה וכבר הגרגרין נתפחו מצד השרייה והשתא מתמוגגין ומתרככין הן: מתני' דרשב"ג. בפירקין דלקמן:

אף הפירות נכנסין. דרשב"ג פליג ארבנן דסברי דדוקא מעות נכנסות ויוצאות אבל לא הפירות דקלטי להו מחיצות, ורשב"ג סבר דאפילו פירות ומפ' התם דכי שרי רשב"ג היינו כדי לעשות עיסה ולחזור וכדפרישינן במתני' וא"כ מתני' דלא כרבנן, ומסיק דאפילו רבנן מודו משום קולות שהקילו בכרשינין דכיון דמאכל בהמה הן מאי דמיקל רשב"ג גבי שאר פירות ר"ל בחטים ושעורים מודו ליה רבנן גבי כרשינין:

ובלבד בעיסת כרשינין. כי מחמיר ר' טרפון דיתחלקו לעיסיות ולא נתן רשות לפדיון היינו כי איכא עיסת כרשינין אחרת לחבר זו עמה דמוכן לאדם הויא:

ובלבד עיסת מ"ש. כלומר שנטמאת אחר שהיתה עיסה של כרשינין של מ"ש:

אין פודין את הקדשים וכו'. טעמא דר' טרפון קא מפ' הא דלא שרי ר' טרפון פדייה היינו משום דאי שרית לפרוקינהו אתי למישרינהו לבהמה וקס"ד דפליג אסתמא דתלמודא דמפ' ליה כשעשויה עיסה הוא דקאמר וכדפרישית אלא דכיון דחזי דאין בהן קדושה אתי למישדינהו לבהמה ואפילו אין עשויים עיסה וקיי"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדאיתא בתמורה:

ובא ר' יונה ופי' נראין הדברים וכו'. דר' יוסי בר חנינא כטעמא דתלמודא דלעיל קא מפ' דכי אמרינן דאין פודין להאכילן וכו' היינו דמעיקרא חזי לאדם וכי לא הוי עיסה לאו מוכן לאדם הוו הילכך צריכין אנו לאוקומה דוקא במוכן לאדם דהיינו דוקא כי הויא עיסה וכדאוקימנא:

נטמאו בגבולין לא יפדו. דבשלמא בירושלם דכי הוו טהורים אית בהו תיקון למיכלינהו עיסה או אי בעי צמחונין, וכיון דהני אין אוכלין אותן מידע ידיע דטמאים נינהו ופרקי לה משו"ה שרו רבנן בהו פדיון דבתוך העיר הוי אבל בגבולין אתו למיטעי ויתנו כרשיני מ"ש לבהמה ולא סלקי להו:

והן נוטי נוטומי. מיני מאכלין הן, כלומר וכי נמי אתו למיטעי ליתן כרשיני מ"ש לבהמה מאי הוי וכי הוו נוטי או נוטומי דהוו מאכל אדם חשובין והלא מאכל בהמה הן:

זו משנת ר' עקיבא. בב"ה וחכמי דורו חלקו עליו ואמרי דב"ה לא מקלי כולי האי ומתני' ר' יוסי היא הילכך לא שנה בב"ה כר' יהודה דמחמרי בשורין ושפין ולא כר"מ דמיקל בכולהו אלא חדא מיהא בטהרה קא בעי:

וחכמים לא הודו לו. פלוגתייהו במס' חלה פרק בתרא:

שנתפזרו. שנשפכו לו מעות של מעשר שני ומעות של חולין כאחת:

ליקט למ"ש. מפ' בגמ' כגון שליקט בדילוג ליקט למ"ש עד תשלום מעות מ"ש כדי שירויח המעשר שני כדמפ' טעמא בגמ':

והשאר חולין. כלומר ואם חסר חסר לחולין:

ואם בלל וחפן. שבללן כולן וערבן כדי לכברן בכברה או מילא חפניו מכולן כשלקטן:

לפי חשבון. אם חסר מהן יהא החסרון לפי חשבון כיצד היו לו מאתים חולין ומאה של מ"ש וליקט מאתים ושבעים והשאר נאבדו נאמר דחסרון של שלשים הוו עשרים דחולין ועשרה דמ"ש ונמצא דהוו ק"פ חולין ומ"ש תשעים וכן כיוצא בזה:

זה הכלל. לרבות קטנית חולין וקטנית מ"ש שנתפזרו וכן פירות ופירות אם לקטן בדילוג וחסרו ישלים מדת מעשר שני וחסרו לחולין ואם חפן וכו' החסרון לפי חשבון. והכי איתא בתוספתא:

והנבללים לפי חשבון. בגמ' מפ' דהנבללין והנחפנין קאמר כי היכי דלא תיקשי רישא אסיפא:

שנתערבו. ורוצה ליהנות בשל חולין:

מביא בסלע מעות. פרוטות נחשת מביא בדמי סלע:

ואומר כל מקום וכו'. ונמצאו שתיהן חולין והפרוטות מעשר:

ובורר את היפה שבהן ומחלל עליה. המעות ותהא היא מעשר והמעות והסלע השני חולין כבראשונה:

מפני שאמרו. כלומר לפיכך הזקיקו אותו לכל אלה לחללו תחלה במעות וחוזר ומחלל המעות בסלע ולא אמרו שיטול היפה שבהן ויאמר אם זו של מעשר הרי טוב ואם זו של חולין הרי זו של מעשר מחוללת על זו:

מפני שאמרו מחללין כסף על נחשת מדוחק. כה"ג שנתערבו אבל כסף על כסף לאו דרך חילול הוא ואפילו מדוחק נמי לא. וטעמא דכסף אינו מחליד. ועוד דחריף והשלחני בכל פעם רוצה להשתכר ונמצא מ"ש מפסיד ללא צורך:

לא שיקיים כן. כלומר וכיון דאף כסף על נחשת לא התירו אלא בדוחק הילכך לא יקיים כן דבזיון דמ"ש הוא שהפרוטות מחלידות הן כן פי' רש"י ז"ל בפ' הזהב וס"ל ז"ל דמחללין כסף על נחשת מדוחק ואין מחללין כסף על כסף ואפילו מדוחק. ובגמ' נפרש בס"ד:

לא יעשה אדם סלעיו דינרי זהב. מי שיש לו סלעי כסף של מ"ש לא יחליפם בדינרי זהב להקל המשאוי. ובגמ' מפרש טעמייהו דב"ש:

וב"ה מתירין. קא סברי הכסף כסף ריבה:

כספן דינרי זהב. כספן שהיה להם ממעות מ"ש ואתא לאשמעינן דאפילו לכתחלה ואפילו לאדם חשוב שרו ב"ה דר"ג מב"ה קא אתי ועשה מעשה לעצמו ולא חש לדב"ש כלל:

כדי לשכר שני. כדי שירויח המעשר שני אמרו כן ולא מן הדין כדמפ' שמא יאבדו לגמרי השלשים ולא ימצאם לעולם וחדי כדי לסלק עליותיו, לכך כדי שישתדל עליהן ולא יאמר מה לי ולצרה מה שיאבד ממ"ש הוי לכך תקנו שיהו אלו שבידו וכו'. ומשו"ה אמר ר' זעירא דצריך להתנות וכו', כלומר כיון דתקנתא דרבנן הוא דינא דמתני' צריך להתנות ולומר אם אלו של מטה, ר"ל מה שלא לקטתי הן של שני יהו אלו שבידי תפוסין עליהן ואם של חולין הן אלו שבידי מעשר דאם לא כן אתה מכשיל המוצאים אחריו דסברי דחולין הן. וקשה דלקמן אמרינן דכסף על כסף אפילו מדוחק אין מחללין. וי"ל דלא דק ר' זעירא וצריך להביא מעות של נחשת ואח"כ יחלל הנחשת על המעות שבידו וכדלקמן. וכן פי' רבנו שמשון ז"ל:

שלקט מכאן ומכאן. דכיון דמדליג דאין לנו להחזיק ולומר ודאי מעשר וחולין בידו:

אבל אם ליקט על אומן. על השורה כולה עד סופה כמו ואוכלין מאומן לאומן דפ' הפועלים ונותנין פאה מכל אומן ואומן דמס' פאה:

כבולל וחופן הוא. ואם חסרו לפי חשבון דיינינן להו דהא ידעינן ודאי דמעות חולין בידו:

אין בילה אלא ליין ושמן. בפ' הלוקח מן הנחתום גרסינן לה ובפ"ק דר"ה. ופי' רש"י ז"ל כגון שנתערבה תבואה ישנה עם חדשה אין סומכין לומר כבר נבלל ובודאי יש משניהן בתוך המעשר לפי חשבון קמ"ל דאין בילה ולא נבלל יפה ורובו של מעשר מן החדש או מן הישן:

חוץ מיין ושמן בלבד. דאם נתערב יין ישן עם יין חדש או שמן חדש עם הישן תורם ומעשר ממנו עליו ויש במעשר משניהם כפי החשבון דדבר לח נבלל יפה אבל יבש אין סומכין בו על הבילה. כן פי' רש"י ז"ל בפ"ק דר"ה. ומיירי בודאי אבל בדמאי מודי למתני' דפ' הלוקח מן הנחתום דתנן דאפילו בגרוגרות בולל ונוטל כדתנן התם:

עד כזיתים הנבללין. בדמאי מיירי ומר אמר חדא וכו' ולא פליגי. והכי מוקי ר' יוחנן ההיא מתני' דהתם, ומפ' דדוקא עד כזיתים הן נבללין ומעשר לפי מדה:

אם בלל וחפן לפי חשבון. משמע דנבללין אפילו היו גדולים המטבעות והא דלא מקשינן אחזקיה דלית ליה במתני' דגרוגרות שיעורא ומוקי לה בכסף של מ"ש דמדרבנן כגון מ"ש של ירק אבל לר"י אפי' דמוקי לה הכי קשיא:

ומסיק דמוקי לה ר' יוחנן עד כזיתים דצריך דהמטבעות לא יהו גדולים אלא עד כזיתים דיותר מכאן אין נבללין וכל חד באנפיה נפשיה הוא וישלים המ"ש עד סכום המעות כולן של המעשר:

בשתים. בתוספתא גרסינן דפליג בן עזאי אמתני' ובעי פרוטות בשני סלעים. והשתא מפ' לה ואזיל:

מהו. כלומר מאי קאמר:

ובחלמא אמרי ליה. כשיאכיל לעולא בר ישמעאל בשר שמן, כלומר שיסביר לו פנים הוא יפשרנה לו:

למחר. כשהאיר היום אתא לגביה וא"ל מ"ט דבן עזאי:

מתוך שאת אומר לו וכו'. כלומר אם אתה מתיר לו בדמי סלע א' שמא יצטרך הסלעים של כסף לצרכיו ונמצאו אלו שניהם מחוללין ויקיים כן שיהא קדושת המעשר על הפרוטות ויחלידו ונמצא מעשר מפסיד. ועוד שישהא עליותיו דהן משא כבד ומתוך שאתה קונס אותו שיביא פרוטות בדמי שני סלעים ידחוק עצמו ויחליף א' מהסלעים על סלע הכסף כדי שלא יהיו שניהם קדושים בספק ולכך יחמיר על עצמו ויהא הכסף של מ"ש:

כשהוא מחללה עושה אותה ברעה. כשבא לחלל סלע כסף מדוחק כגון להחליפן על דינר זהב כדלקמן אין צריך לצמצם על הדינר שיהא במשקל שלם בריוח כיון שהסלע היא יפה דאין צריך אלא לשערה ברעה דהקילו בפדיון מ"ש:

וכשהוא מחלל עליה. שמחלל קדושת הפירות עליה ויהיו שוין סלע ופרוטה ויותר, יאמר סלע זו יפה וטבא ותקולא היא ושוה סלע ופרוטה ואע"פ שאינה יפה וכל זה להקל עליו:

והתנינן וכו'. ולדידך דסברת דכשהוא מחלל עליה יכול לשערה ביפה יבור את הרעה ויעשה אותה כיפה:

אני אומר היא היתה מ"ש. דדילמא היפה היתה מ"ש ולמה יחליף קדושת היפה על הרעה דדוקא פירא אטיבעא הוא דמקילינן דפירות מתרקבים הם:

ופריך מ"מ לא יצתה לחולין. כלומר והא קדושת היפה מחוללת מעיקרא היא על המעות ועומדת, דהא קאמר סלע בכ"מ שהיא וכו' וא"כ אין מחליף אלא קדושת המעות עליה וא"כ אפילו רעה נמי:

לא נתכוון לעשותה חולין ברורים. כלומר דכי מחלל קדושתה על הפרוטות לאו משום דקיימא הקדושה התם כדקתני לא שיקיים כן הילכך בעינן סלע יפה לחלל עליה ודמי כמתחלל סלע בסלע הילכך לא הקילו רעה על היפה. אבל פירות על הרעה ולשערה ביפה דקיימא הקדושה בה ויוליכנה לירושלם מותר:

כל שאמרו בדמאי מחללין. לכתחלה כדתנן בפ"ק דדמאי מחללין אותו כסף על כסף וכסף על נחשת ונחשת על נחשת אבל לא בודאי אבל מדוחק כשהוא צריך לעשות מחללין:

הא כסף על כסף לא. ואע"ג דגבי דמאי מחללין לכתחלה הכא אפילו מדוחק לא. והטעם כדפי' רש"י ז"ל דלא אמרו שיטול היפה שבהן ויאמר אם זו של מעשר וכו' דכסף על כסף לאו דרך חילול הוא ואפילו מדוחק:

ומשני ר' בא בר כהן דה"ק ר' יוחנן דאם עבר וחללו מחולל הוא. ואע"ג דחטא מיתפיס:

תניא ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר וכו'. הכי איתא בתוספתא מפני שאמרו מחללין נחשת על הכסף וכסף על הזהב וכסף על הנחשת מדוחק אבל לא זהב על הכסף. ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר כשם שמחללין כסף על נחשת כך מחללין זהב על הכסף. וה"פ הני תנאי ס"ל דדהבא טיבעא הוי משום דחשיב וכספא פירא הוי ונחית וסליק ובני מערבא שונין הכסף קונה את הזהב כמו ששנה רבי בילדותו דוק ותשכח. ומשו"ה ס"ל לרבנן דאין מחללין זהב על הכסף דטיבעא אפירא לא מחללינן שהוא הפך התורה וקאמר ראב"ש דכשם שמחללין כסף על נחשת כדתנן במתני' מביא בסלע מעות אע"ג דכ"ע מודו דנחשת פירא לגבי כספא כדתנן בהזהב הנחשת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחשת ובהא לא פליג שום תנא ומשמע דנחשת הוי פירא ואפילו הכי חזינן דמחללין כסף עליו ולא אמרינן טיבעא אפירא היא ה"נ מחללין זהב על הכסף:

ואקשי ליה רבי דלא דמי דאם מחללין כסף על נחשת שכן מחללינן כסף על הזהב. כלומר דלעולם כספא פירא הוא וכי מחללינן ליה על הנחשת היינו משום דפירא אפירא הוא וחזינן דפרוטות חריפי נינהו הילכך מחללין דהא מחללין אותו כסף על זהב כדתנן לקמן אליבא דב"ה. ועל כרחיך משום דחשבינן ליה פירא אפירא הוא אבל כי יחללו זהב על הכסף על כרחיך יטעו לומר דטיבעא אפירא מחללין דהא קא חזינן דאין מחללין על נחשת ואמאי לימא דפירא אפירא הוא ונחשת חריף אלא דלעולם זהב לגבי נחשת הוי טיבעא הילכך בודאי טעו:

ושנו ליה ראב"ש דהא אשכחן דמחללין זהב על נחשת כגון בירושלם. ור' לא ס"ל האי טעמא כדאמרינן בפרק הזהב ירושלם קא מותבת שאני ירושלם דכתיב בה ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו':

מדברי שניהם נלמוד וכו'. סתמא דתלמודא קאמר לה וה"פ דקשיא לכולהו אי לא מחללינן כסף על כסף אפילו מדוחק כדלעיל אמאי לא אקשו לר' אלעזר ב"ש כה"ג דהא כיון דלא מחללין כסף על כסף אפילו מדוחק כגון סלעים על דינרין של כסף דהוי פירא אפירא כך לא מחללינן זהב על הכסף דטפי דמי פירכא דכסף על כסף על זהב על הכסף מפירכא דזהב על הנחשת דנחשת מחליד ומתעפש ולא חשיב מדלא אקשי ליה הכי משמע דמודו רבנן דכסף כל כסף אפילו שלא מדוחק נמי מחללין:

ואין מחללין וכו'. כלומר ומדברי שניהן נלמד דאין מחללין כסף על נחשת אלא מדוחק דהא ראב"ש קאמר כשם שמחללין כסף על נחשת משמע דאמילתייהו דרבנן סמיך ורבנן מדוחק הוא דשרו. והני תנאי כולהו סברי דכספא פירא ודהבא טיבעא ולא מסתברא דפליגי על ב"ה דהא אינהו תלמידי ב"ה הוו ואע"ג דאשכחן תנאי דפליגי על ב"ה אותם מקומות שנויות הם בעדויות וזה אינו שנוי שם. וכ"ת כיון דכסף פירא ונחשת פירא מאי שנא האי מהאי. תריץ דלא דמי כסף על כסף לכסף על נחשת דכסף על כסף אע"ג דפירא אפירא הוא מתקיים, ועוד דכסף אמור בתורה. הילכך מקילינן ואפילו שלא מדוחק משא"כ בנחשת. ואיכא למידק דבשמעתין אסיקנא דמתניתין איפכא משמע דכסף על כסף חמירי מכסף על נחשת. וכן פי' רש"י ז"ל בהזהב. ונראה דהיינו דקאמר תלמודא הילין תנאי פליגי אסוגיין דלעיל וסברייהו הפוכה וסוגיין דלעיל קושטא והילכתא והכי נקטינן. ופלוגתא דר"מ ורבנן לקמן הכי אית להו. אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב עלה דמתניתין בפ"ו וז"ל סלע של מ"ש ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות ואפילו מעות נחשת וכו'. משמע דכי קתני במתניתין מביא מעות דהיינו פרוטות קולא אשמועינן דאפילו פרוטות שמחלידות שרו מדוחק. ולפי זה חוזר התלמוד ממה שאמר למעלה דסבר הא כסף על כסף לא דאדרבה כ"ש הוא. והשתא קיימא מימרא דר' יוחנן קמייתא דמחללין מדוחק לכתחילה כסף על כסף וכל השנויים בדמאי. והשתא קשיא אמאי בעי להביא מעות יקח היפה ויאמר אם זו של מעשר הרי טוב ואם זו של חולין הרי של מעשר מחוללת עליו. ותירץ רבנו שמשון ז"ל דחיישינן דילמא אתי למישקלה בלא שום תנאי ומשו"ה מצרכינן ליה להביא מעלמא וכ"ש אי יביא כסף דטפי עדיף. וטעמא דכיון דנתערבו חמירי ובעינן דליתו מעלמא וכי קתני מחללין אותו כסף על נחשת לרבותא נקטיה. והשתא אתי שפיר דפריך בפרק הזהב מכסף על נחשת ולא פריך מכסף על כסף דס"ל דאדרבה קיל טפי. כן נ"ל להעמיד דברי הרמב"ם ז"ל, ולמדתי קצת מדברי רבנו שמשון ז"ל:

אלא בסוף. שכבר חילל הפירות על סלעים מש"ה אסור להחליפם על דינר זהב:

אבל בתחלה. דהיינו לפדות פירות על דינר זהב דכ"ע מחללין דלגבי פירא טיבעא הוי וכדלקמן:

כסף ולא זהב. ר' יוחנן ס"ל דכ"ע כסף כסף ריבה ואפילו ראשון ושני ושלישי אלא דב"ש סברי דלא רבי רחמנא אלא בכסף אבל בזהב כי הוי שני לא רבי הילכך לא יעשה סלעים של כסף אבל זהב ראשון שרי לכ"ע:

ואימא כסף ולא נחשת והא תנינן וכו'. כלומר כי היכי דדרשת כסף על כסף הוא דרבי ולא זהב על כסף ה"נ תדרוש ולא נחשת שני על הכסף ואנן אשכחן דאפילו דהוי שלישי דשרו דכי חילל פירות מ"ש בפרוטות ואח"כ בסלע של כסף דב"ש שרו לצרף ומינה תשמע דכי אתי לירושלם קתני סיפא דב"ש שרו להחליף אותו כסף שני על נחשת דקתני סיפא הפורט סלע של מ"ש וקא שרו ב"ש לפרוט על הסלע ואפילו הוי כסף שני על פרוטות והוה לן למימרא דאינו יכול לחלל פרוטות על סלעים דקא אתי שוב לפורטם אח"כ דלא רבי רחמנא ראשון ושני ושלישי אלא גבי כסף ולא נחשת על כסף:

והא תנינן. כלומר וכ"ת ה"נ והא לא מצית אמרת דהא תנן הפורט סלע ממעות מ"ש ב"ש אומרים בכל הסלע מעות, ובעלי הגמרא דהיינו בני הישיבה סוברים דפורט דקתני הכא מצרף הוא דקאמר דפלוגתא דר"מ ורבנן על מצרף הוא דקאי כדפרישית דהאי גברא פרוטות של מ"ש בידו סכום סלע ובא לחללן ולצרפן על הסלע להקל המשא ושרו ב"ש ברישא קדושת נחשת על כסף שני וכסף שני על נחשת בסיפא וה"נ סלעים בזהב להקל המשא לישתרי אפילו דהוי שני:

ומאי כדון טעמא דבית שמאי. לגבי זהב:

מצרף. לשון קיבוץ כמו מצטרפין בכדי אכילת פרס פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול:

ומשני היא כסף היא נחשת. ואין לדון בו ראשון ושני דפריטי סגיין טפי וכולה חדא מילתא היא ולא שייכא דרשה אלא לגבי זהב:

בין בתחלה. פירות על דינרי זהב:

בין בסוף. כסף על דינרי זהב:

כסף ראשון. דכתיב הכסף הידוע ר"ל כסף צריך שיהיה ראשון ולא שיהא זהב ראשון בענין שיהא הכסף של אחריו שני:

ולא כסף שני. קס"ד אפילו הוי נחשת מקמי כסף:

והא תנינן הפורט סלע ממעות מ"ש. ופרישנא לה דמצרף קאמר אלמא דשרינן כסף שני על נחשת ותיובתא דריש לקיש:

ומשני האי ולא כסף שני דקאמר היינו כשהזהב הקדימו דהשת' כשמחליפו הוה ליה כסף שני אבל פרוטות תחלה דרשינן בהו תתנם עד כדי כסף דהיינו סלע כמו כסף דמוציא שם רע דהיינו סלע וכסף דמפתה. וטעמא דפרוטות פירות גופייהו חשיבי דאית בהו יוקרא וזולא ולא הוי כסף שני. ובגמ' דילן אסקינן להא דריש לקיש בתיובתא ותו מסקינן דלא פליגי ב"ש וב"ה באיסורא דאורייתא אלא בתקנתא דרבנן ור' יוחנן ור"ל בתקנתא דרבנן הוו מפרשי לה:

על דינרין. שמחלל קדושת סלעים על דינרין:

טיבעא אפירא לא מחללינן. דרחמנא אמר וצרת הכסף. אבל פירות ראשונים של מ"ש על דינרי זהב דהיינו בתחלה דלעיל דברי הכל מחללין, דאפילו לב"ש דאמרי פירא הוא היינו לגבי כספא אבל מודו דלגבי פירא ממש שהם ראשונים לפדיון טיבעא הוא:

מידי דהוה אכסף לב"ה. זהב לב"ש אנו למדין מכסף לב"ה כדמפ' ואזיל:

לגבי פירא טיבעא הוי. כדקתני סלעים אלמא תחילת הפירות נתחללו על הכסף ומודו ב"ה דקדשי במ"ש:

אף בפירות על דינרין מחלוקת. דבית שמאי נמי פליגי בהא דסברי דאפילו לגבי פירא ממש פירא הוא ואין מחללין פירא על פירא:

לפלגו בפירות על דינרין. ולימרו ב"ש אין מחללין ואנא ידענא דכ"ש סלעים על דינרין דכיון דדהבא לגבי פירא פירא הוי כ"ש לגבי כספא:

הוה אמינא. דלא אפליג ב"ה עלייהו אלא בפירות אבל בסלעים אימא מודו להו דאין מתחללין על דינרין ולאשמועינן היתירא דב"ה לא חשיב איסורא דב"ש דכחא דהיתירא עדיף:

תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר. לב"ש אין מחללין אפילו פירות על דינרין דשמעינן ליה לר' יוחנן דאיכא למ"ד דהבא פירא הוי ואפילו לגבי נפשיה:

אסור ללוות דינר בדינר. דינר זהב קאמר כדמפרש ואזיל. וטעמא שמא יוקירו ויבואו לידי רבית:

לעולם אימא לך. ר' יוחנן הוא דאמר דברי הכל מחללין דלגבי פירא טיבעא הוי כיון דלענין מקח וממכר שווינהו רבנן כפירא כדתנן הזהב קונה את הכסף:

ה"נ מסתברא. דר' יוחנן הוא דאמר מחללין וה"נ אמרינן לעיל בנוסחת הירושלמי דר' יוחנן ס"ל דבתחלה אפילו ב"ש מודו דשרי:

הפורט סלע ממעות מ"ש. כדפרישנא במתני' מי שיש לו מעות של נחשת שיעור סלע ממש ובא למנות הפרו' ולקחת בהן סלע להעלות הכסף לירושלם מפני משוי הדרך:

ב"ש אומרים בכל הסלע מעות. לקולא יכול לפרוט את כולן עד שיעור סלע ולקחת הסלע בידו וב"ה מחמרי כדפרישית לעיל. וכבר פירשתי למעלה דעתו של רש"י ז"ל בב"ה ודעתי:

השתא לב"ש וכו'. דמדקתני ממעות מ"ש ש"מ שחילל פירות מעיקרא על הפרוטות ולא חשש דפרוטות מחלידות דעכשיו בא לצרפן בסלע לגבי דהבא מיבעיא דמחללין פירות, ותיובתא דריש לקיש דאמר אף בפירות על דינרין בתחלה מחלוקת:

הכסף. וצרת הכסף בידך והלכת:

כסף ראשון. דכתיב הכסף הידוע אותו הכסף שחללת הפירות עליו אתה צריך לצור אותו בידך ולהוליכו ולא שתחלל אותו כסף על כסף אחר:

הכסף כסף ריבה. טובא כסף כתובים בפרשה:

אף בפירות על דינרין מחלוקת. וטעמא דב"ש משום דדהבא פירא הוי ולא מתחלל עליו מעשר. א"נ כדאמרינן לעיל כסף ולא זהב:

ולמ"ד בסלעים על דינרין. דוקא פליגי וטעמא דב"ש משום כסף שני הוי ולאו משום דדהבא פירא הוא:

אדמפלגי בסלעים על דינרין. שיש לטעות ולומר טעמא משום דדהבא לגבי כספא חשיב ליה פירא:

נפלגו בסלעים על סלעים. הוא דפליגי ב"ה עלייהו דלית להו כסף ראשון ולא כסף שני אבל בסלעים על דינרין אימא מודו להו דלא מיתחלי משום דדהבא פירא הוא קמ"ל:

ה"ג ת"ש הפורט סלע של מ"ש בירושלם. שהיה מחליף סלעים שבידו ולוקח פרוטות להוציאם לצורכי סעודות מ"ש בירושלם:

ב"ש אומרים וכו'. כבר פירשתי למעלה פלוגתא דב"ש וב"ה:

ירושלם קא מותבת. דשארו ב"ש:

שאני ירושלם וכו'. וב"ה סברי דאף בירושלם איכא למיגזר משום סחורה כדתנן במתני' דחשו לההיא גזרה תנאי אחריני וטפו עלה:

ת"ש. מההיא קמייתא דלא מיירי בירושלם דמחליף פרוטות ונוטל סלע ואפילו כסף שני אבל זהב שני לא כדמפרש ואזיל:

שמא ישהא עליותיו. עד שיספיק לו להיות שיעור סלעים של מעשר עד שיגיעו לדמי דינר זהב בשנה שניה שימכור מעשרות שנה שניה:

אסוקי מסיק להו. שאין משאן כבד שמעט הן:

אפילו בפירות על דינרין מחלוקת. דפירי נמי אתי לשהויינהו:

ולגבי נחשת מחללין. דאינו שוה כל כך ולא שייך ביה מיתון:

היינו דקתני לא יעשה. ולא קתני לשון חילול דקסבר יש חילול אבל חכמים החמירו עליו:

מחללין ואין מחללין מיבעיא ליה. הכי איבעי ליה למיתני בש"א אין סלעי מ"ש מתחללין על דינרי זהב אי משום כסף שני אי משום דדהבא פירא הוא דהוי איסור דאורייתא ולא מיתפסי בקדושת מעשר:

הפורט סלע ממעות מ"ש. הכא ל"ג בירושלם, וגרסינן ממעות מ"ש דהכי איתא בבבא מציעא בפ' הזהב. ופירש רש"י ז"ל דהאי גברא אית ליה פרוטות של מ"ש שיעור סלע חוץ לירושלם וקא בעי לחלופינהו בשל כסף:

בכל הסלע מעות. כלומר המעות שיש בידו יכול לחללן כולן עד שיעור סלע של כסף:

וב"ה אומרים בשקל כסף וכו'. ב"ה לחומרא הוא דמחמרי לדעת רש"י ז"ל שכתב וב"ה אומרים לא יפרוט לשולחני אלא חציין וטעמא שהפרוטות יוצאות בירושלם וכשיבא שם והוא צריך לפרוטות מיד לקנות צורכי סעודה ירוצו הכל אצל שולחני ויוקרו הפרוטות ונמצא מ"ש נפסד לפיכך אמרו רבנן דהאי גברא ישא פרוטות עמו להוציא במקצת ולכשיכלו יפרוט הכסף שבידו מעט מעט. ומה שכתב הרב שמעות דהכא היינו פרוטות מוכרח הוא דהכי מוכחן כולהו תנאי דסיפא וטעמא נפ' בס"ד. אלא מה שכתב דב"ש לקולא וב"ה לחומרא הקשו עליו התוספות דהא במס' עדויות תנן לה בפ"ק ולא תני לה בפ"ד בהדי הנך דב"ש לקולא וב"ה לחומרא ועוד הקשו עליו דהיכי תני הפורט ואלו הקושיות לא קשיין לי על דברי הרב הגדול ז"ל דרש"י ז"ל סובר דכי פרכינן בכל דוכתא וליתנייה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה לאו למימרא דבאותו פרק שמתחיל אלו דברים מקולי ב"ש וחומרי ב"ה דוקא קאמר דליתנייה שם דכמה תנאי פליגי על אותן שמנויין שם ומוסיפין עליהם בפירקין אלא בעדויות בכולה מסכתא הוא דקאמר ולכך תמצא בכל מקום שמקשה וליתנייה בקולי ב"ש וכו' מפ' שם רש"י ז"ל בעדויות כלומר בכולה מסכתא באיזה מקום שנויה וזו שנוייה היא בפ"ק (ועוד) דלפי הדרך שנפרש למטה יפה שנויה שם. ומה שהקשו עליו נמי דהא פורט קתני אינה קושיא דהא אסיקנא הכא בגמ' דמצרף הוא דקאמר כפי' רש"י ז"ל ואיידי דתנא סיפא הפורט דדוקא הוא תני נמי רישא הפורט. וכן פי' הראב"ד ז"ל בפירושיו ג"כ. ובפ' המפקיד נמי תניא גבאי צדקה פורטין לאחרים וכו' וההוא כוונתם לצרף קאמר דהפרוטות מחלידות בידם ועוד דפלוגתא דר"מ ורבנן בצירוף הוא דפליגי ורישא דומיא דסיפא ועוד דאין דרך להולך בדרך להוליך עמו משא של פרוטות אלא לצרפן בדינרי זהב או בדינרי כסף להקל המשא מה שאין כן לעומד בירושלם דדרכו לפרוט בפרוטות וליקח מן החנווני ירק וצורכי סעודה והיינו טעמא של בעלי הגמ' שפי' האי דהכא במצרף והשני כמשמעו. אבל מה שהוקשה לי בדבריו ז"ל הוא דאי טעמא דב"ה משום שיוקירו הפרוטות בירושלם ונמצא מ"ש מפסיד וכו' מאי שייכא הכא פלוגתא דר"מ ורבנן וכ"ת מילתא באנפי נפשה הוא ליתא דהא בעדויות קא תני לה בהדי פלוגתא דב"ש וב"ה דומיא דסיפא דפורט בירושלם דפליגי על ת"ק דב"ה כל הנהו תנאי ודמיין לריש עדויות דאשכחן רבנן דפליגי על ב"ה וב"ש ואמרי לא כדברי זה ולא כדברי זה. ואף שהיו ב"ד של אחריהם הנהו תנאי וה"נ נפ' הכא. ועוד לדידיה תמה דהיכי אמרינן בגמ' דינר כסף ודינר פירות דברי הכל אסור מ"ט דרבנן לכך נ"ל דטעמא דב"ש היינו דסברי דיכול אדם חוץ לירושלם לצרף אם יש בידו כל סך הסלע מפרוטות ובא לצרפן בסלע שיכול וכ"ש אם יש בידו חצי סלע מעין של כסף וחצי סלע בפירות או בפרוטות דשרי לצרפן בסלע וב"ה פליגי עלייהו בכל שעור סלע מפרוטות כיון דעבד בזיון למ"ש דפריק פירות כ"כ בנחשת עד שעור סלע ולא חייש דפרוטות מחלידות השתא שאוחז דרכו ללכת לא שרינן ליה לפרוקינהו לכולהו וכיון דלא שרינן ליה לפרוקניהו יזהר עצמן מעיקרא דלא פריק כ"כ פירות שיעור סלע בפרוטות נחשת וקנסינן ליה ולא יחליף אלא חצי סלע של פרוטות ויעמיד בידו חציין ויעלם לירושלם. והשתא ר"מ ורבנן דבית דינו פליגי על ת"ק דב"ה ביותר קלה דאפילו פירות וכסף על כסף דמודו ב"ה דשרי אפ"ה אסיר משום דמשמע מב"ה דדוקא הכא מחמרי משום דעבד בזיון למ"ש כולי האי וכדפרישנא אבל כי פריק חצי סלע במעין של כסף ויש לו פירות חצי סלע דכ"ע מודו דשרי כיון דליכא בזיון דמ"ש ואשמעינן ר"מ ורבנן דגם צרוף זה אסור ואפילו דינר כסף וחצי דינר פירות אסור לצרופי בכסף משום גזרה אחרת דאית להו כסף על כסף לא מחללינן כדאיתא במס' דמאי ומפ' בגמ' דדינר כסף דכ"ע לא פליגי דחשוב הוא ואפילו יש לו פירות שוין שני דינרין אסור להחליפן במטבע כסף דלא גריר כסף כזה אטו פירות וכן אם יש בפירות שיעור דינר חשיבי באנפי נפשייהו ולא שרינן לטפול להם מעות דכסף ולא גריר אגבייהו ואסיר ואע"ג דכסף לא הוי אלא חצי דינר דפירא אטיבעא הוא דאמר רחמנא וטיבעא אטיבעא לא וע"כ באיסורא דאורייתא פליגי דמוכח לקמן דהיכי דקתני אין מחללין דאיסורא דאורייתא חשיב ומ"ה אסור. ואע"ג דכסף לא הוי אלא חצי דינר כי פליגי בחצי דינר פירות וחצי דינר כסף שבא להחליף ולצרף בדינר ר"מ סבר אף הכא נמי לא גריר כסף גבי פירות וכסף ע"ג כסף הוי ואסור דנגע אתקנתא דכסף על כסף וכסף דתני ר"מ על דינר כסף קאמר דאסירא. ורבנן סברי דחצי דינר דבר מועט וגריר אטו פירות ולא חשיב אלא כמו פירות לחודייהו ע"ג כסף כן נ"ל:

הפורט סלע של מ"ש בירושלם. הכא ל"ג ממעות ופורט כמשמעו הוא שמי שיש בידו סלע של מ"ש ובא להחליפו בפרוטות בירושלם לצורכי סעודה כדין מעשר שני והכי מפ' תלמודא הכא דסברי ב"ש דכספא לגבי פירא מחללינן:

בכל הסלע מעות. פי' רש"י ז"ל בפ' הזהב כלומר כל הסלע יכול לחללו ולהחליפו בפרוטות. וטעמא כדמפ' ר' יוחנן היא כסף היא נחשת והוי כמו כסף על כסף. א"נ דכיון דהוא בירושלם לית לן למיגזר כדאמרינן בגמ':

בשקל כסף ובשקל מעות. פי' רש"י ז"ל לא יחליף בפרוטות אלא חציים שמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כולם ויפקידם בעיר עד רגל אחר והפרוטות מתעפשות ומחלידות ואם יחזור ויחליפם בסלעים נמצא שולחני משתכר שני פעמים ומ"ש נפסד עכ"ל. א"נ משום סחורה דדרך הוא דהמחליף כל הסלע בפרוטות דאין מפסיד אלא אדרבה מרויחין לפעמים וס"ל לב"ה דאסיר משום סחורה והוו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא:

הדנים לפני חכמים. בגמ' מפ' להו ופליגי אדב"ה ומחמרי טפי ולא שרו חצי סלע להחליף בפרוטות בירושלם אלא דוקא שיעור דינר. ור' עקיבא מחמיר טפי ולא שרי אלא שמינית סלע בפרוטות והיינו דקאמר ריבעת מין מטבע דהוו ג' מעין רביע חשיב לגבי שקל דקאמרי ב"ה:

ד' אספרי. פי' הראב"ד ז"ל היינו מעין בלשון יון קרוי מעה אספרו לבנים דהיינו מעין וכך משקלו מעה י"ו גרגרי שעורה. ור' טרפון לא שרי אלא שתי מעין להחליף בפרוטות לחוד, וה"ק הדינר השני של שקל השני יקח בו ד' אספרי כסף בכסף ונשארו שני מעין שיחליף בפרוטות לחוד וכל חד וחד אתי למעוטי משיעורא דחבריה:

יניחנה בחנות. ולא תהיה בידו. וטעמא מפ' בגמ':

כנגדה. כנגד סך המעות של הסלע ובכל פעם יחלל הפירות כי היכי דלהוו חולין ביד החנוני:

מי שהיו מקצת בניו טמאים. בגמ' מפ' טמאין טומאת מת דאין מטמאין כלי חרס אלא מאוירו שיכניסו ידיהן לתוך האויר דתנן בפ"ק דכלים השרץ והשכבת זרע וטמא מת הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינן מטמאין במשא ומפורש בהעור והרוטב דהיסט מטעם משא הוא טמא הילכך כיון דאין להן היסט מצו טמאים לערות מן הכד לתוך כוסן ובלבד שלא יכניסו ידן לתוך חללו של כלי חרס דאין כלי חרס מקבל טומאה מגבו אלא מאוירו דאילו הוו טמאים טומאת זיבה הא מטמאין בהיסטן ואין תקנה אלא שיערה אחר לטמאין. ומתני' מיירי דאפילו אם יערו טמאים גופייהו שרי כדאיתא בגמ':

מה שהטהורים שותין סלע זו מחוללת עליו. על יין ששותין. דאמרינן בפ' הערל דמ"ש בין אכלו בטומאת גופו בין אכלו בטומאת עצמו לוקה ויליף לה התם מקראי ומש"ה תני הכא כדי שלא יכשלו לאכלו בטומאת עצמו וטמאין נמי לא יכשלו לשתות מ"ש טהור בטומאת הגוף:

אומר מה שישתו הטהורים ממנו תהא סלע זו של מעשר מחוללת עליו ונמצא מה ששתו טהורים היה מעשר ומה ששתו טמאים היה חולין:

שותין מכד אחת. ואינן חוטאין וכדפרישית:

בפירות שאין בהן כדי כסף. ס"ל לתלמודא דעל כסף דתני ר"מ על דינר הוא דקאמר הילכך לא צריך לפרש דכסף קמא שאינו דינר אלא הפירות הוצרך לפרש שאין בהן כדי דינר דקי"ל דהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ומפ' ואזיל דהפירות אין בהם כדי דינר כסף ואפ"ה קא אסר ר"מ דאע"ג דהוה אמינא דגריר כסף אגבייהו דפירות דכסף לית ביה שעורא ופירות לית בהו שיעורא דהא לא חשיבי פירות שאין שיעור דינר בהם כי היכי דנימא דכסף הוי לחוד ופירות לחוד והוה ליה דמחלל פירות על כסף לכתחלה. ואשמועינן דאף בזו ר"מ קא אסר ורבנן פליגי דהני לאו כסף חשיבי וכולהו פירות מעיקרן נינהו הילכך מותר לכתחלה:

אבל אם יש בפירות כדי כסף. דהיינו שעור דינר הוי הכסף לחודיה ומודו רבנן דאסור:

דינר כסף ודינר פירות אסור. כלומר או דינר פירות אסור ואפילו לרבנן דדינר חצי שקל הוא ואפילו לאשה חשובה לב"ש חזייא דמיקדשא ביה הילכך לא יחללנו ואפילו בהדי פירות טובא ולישנא דקיימא הוא וה"ק דינר כסף לטופלו בהדי פירות שני דינרים לחללן במטבע כסף של ג' דינרין או דינר פירות ובהדייהו חצי דינר כסף לחללם בדינר בכל מקום דאיכא דינר שלם ליכא טפלה לכ"ע אלא בחצי וחצי הוא דפליגי. וכן מצאתי לרבינו יצחק ז"ל שפירש כגון שיש לו חצי דינר כסף ופירות שוים חצי דינר פליגי ר"מ אוסר ליתן הפירות עם חצי הדינר וליקח דינר שלם אלא יניח חצי הדינר ומן הפירות יקח חצי כסף אחר וחכמים מתירין ע"כ. וזהו כמו שכתבתי:

הדנים לפני חכמים בן עזאי ובן זומא. ואמרי' בפ"ק דהוריות תלמיד והוא ראוי להוראה כגון מאן אמר רבא כגון שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי שהיו יושבים לפני חכמים והיו ראויים להוראה והיו דנים לפניהם ורבנן מוחלים:

אלו הן התלמידים. לכאורה נראה שבא לפ' מאן נינהו למדין לפני חכמים. וקשה דבפ"ק דסנהדרין מפרש דהיינו לוי מרבי הקדוש. לכך נראה שבא לפ' למדין לפני ר' דגרסינן ליה בפ' התודה אמרו למדים לפני ר' וליתי לחם, ופי' רש"י ז"ל שם דהיינו לוי. וקשה דמוכח התם דלאו היינו לוי. אבל הנכון הוא הני דאמרינן הכא דהיינו ר' חנניה בן חכינאי ור' אלעזר בן מתיה והא דקרי ליה התם למדין לפני ר' וסיעתו הוא דקאמרינן. ומוכח בפ' אע"פ דר' חנניה בן חכינאי בימי ר' הוה:

עדה הקדושה. כל מקום המוזכר בתלמוד עדה הקדושה אמרו הם ר' יוסי בן המשולם ור"ש בן מנסיא ולאו היינו קהלא קדישא דאמרי' בעלמא דהא בפ' אין צדין אמרינן אמר ר' משום קהלא קדישא דבירושלם ר"ש בן מנסיא וחבריו אמרו הלכה כר' מאיר. ופרכינן אמרו והא אינהו קשישי מינייהו אלא פשיטא כר"מ אמרוה. ופי' רש"י ז"ל אמרו בתמיה וכי אפשר שקהלא קדישא אמרו דבר זה על ר"ש בן מנסיא שר' שמעון בן מנסיא וחברו אמרו הלכה כר"מ ועבדי כוותיה והא אינהו קדמי וקשישי מיניה טובא קהלא קדישא דאמרה ר' להך שמעתא משמייהו קשישי מר' שמעון בן מנסיא טובא דהא ר"ש בן מנסיא בימי ר' ובניו היה כדתניא בברייתא דאבות א"ר שמעון בן מנסיא אלו שבע מדות שמנו חכמים לצדיקים כולם נתקיימו בר' ובניו ע"כ לשון רש"י ז"ל. וכבר ראיתי מי שטעה בזה:

שמא ישכח ויעשה אותן חולין. אילו יהיו מעות בידו בכיסו ישכח שהן דמי מעשר ויוציאם בירושלם דבר שאינו צורכי סעודה אבל כשאינו נותן לו אלא שיעור אכילה מדי יום יום יזכור ולא יטעה. ע"כ פי' משניות אלו וגמרא שלהן לפי דרכו של רש"י ז"ל דסובר דרישא דתני ממעות הוא שיש לו פרוטות ומחליפן כדי לקבל סלע כסף והכי מפ' לה בירושלמי דמצרף הוא דבעי למימר. ולעיל נמי קאמר עלה מעשר מחללין לגבי פריטי והא דקתני הפורט ר"ל שמונה סכום פרוטותיו לקבל הסלע ופי' הגמרא יש לנו לקבל דאינהו הוו בקיאי בפי' המשניות יותר מדורות אשר באו לאחריהם ועוד דלהכי תני ממעות לומר דמעות הוו בידו וסיפא לא תני ממעות דהסלע הוא דבא להחליף ועוד סובר רש"י ז"ל דהני תרתי מתני' קולי ב"ש וחומרי ב"ה הוו ולא קשה דאמאי לא תני להו בפ' קולי ב"ש וחומרי ב"ה דהא בבא דלקמן דקתני דמחמרי ב"ה ואמרי לא שמענו אלא בבאה מן הקציר עד סוף הפרק לא קתני להו התם וטעמא דלא תני להו התם אלא אותם דלא חזרו ב"ה והודו לב"ש אבל הך דחזרו וכו' ה"נ לא קתני התם אלא אותם דשאר תנאים לא חלקו עלייהו דב"ש וב"ה והני חלקו עליהן שמאי גופיה ושאר תנאים כגון הכא דחלקו עליהן דנין לפני חכמים וכו' ושמאי גופיה ודלעיל דפליגי ר"מ ורבנן עלייהו דב"ה. וכבר כתב רבנו שמשון ז"ל דבירושלמי משמע כדברי רש"י ז"ל. ועוד הוכחת מחלוקת התנאים בתרי בבי הוכחה גמורה היא. ובתוספות שנץ חזרו והודו לרש"י ז"ל מן הטעם הזה:

ונקטינן השתא דאיכא תלתא גווני קולי ב"ש וחומרי ב"ה שנויים בעדויות. חדא גוונא דפליגי עלייהו תנאי דמחמרי טפי מינייהו והיינו הנהו דתנינן הכא ושנויין אגבן הנהו דפליגי עלייהו נמי דמקילין טפי מינייהו אלא שחזרו בהן והודו והדר תני חומרי דב"ה דלא איפליגי עלייהו תנאי כלל פירקא באנפי נפשיה והדר תני פלוגתי אחריני דחומרי ב"ה נמי נינהו אלא דהוו אליבא דחד תנא כגון ר' יהודה שהיה שונה ששה דברים על אותם של מעלה ור' יוסי נמי היה שונה כך וכך על אותן של מעלה ותנאי אחריני דלא מנו אלא כ"ד ותו לא הוו סברי דבשאר מילי לא אפלגי ב"ש וב"ה עלייהו אלא כולן הוו שוין בדברים ההם ומחמירין היו ויש סברות אחרות כאן ונלאיתי לכתבן:

אם באומר מכבר משקה מעורב הוא. פי' רבנו שמשון ז"ל כלומר מעכשו יהא מחולל כפי מה שיגיע לטהורים נמצא דהכל מעורב ואף הטמאים שתו מעשר ממשקה המעורב בחולין ולקו אטומאת הגוף:

ואם באומר לכשישתו למפרע חולין שתו. שאמר אחר ששתו הא אין הסלע מתחלל על מה ששתו:

אלא כן אנן קיימין באומר מכבר לכשישתו. ודומה לנותן גט ומתנה ואומר הרי זה גיטך מהיום אם מתי. לשון ר"י ז"ל:

בטמאין טומאת זיב לא בדא. דהזב מטמא בהיסט, שהטמאין מערין מתוך הכד לתוך כוסם וטימאו את הכד וכל אשר בו ואין יכול לחלל מ"ש עליו:

אפילו טמאין טומאת זיבה. מצינן לתרוצי מתני' דלעולם שותין מכד אחת ואין חוטאין:

הדרן עלך פרק מעשר שני תניין בס"ד: