פירות הללו. של מעשר שני:

לחלק. שתטול שם חלק בהן דמשמע כדי לחלק לך חלק מהן בשכר טרחך דהוי פורע חובו מדמי מ"ש ואע"פ שאוכלו בירושלם ותני' במס' דמאי פר' מאכילין אחד שביעית וא' מ"ש אין נפרעין מהן מלוה וחוב וטעמא דאין פורעין מלוה מדמי שביעית ומפ' טעמא בר"פ בתרא דע"ז משום דהוי סחורה והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה ה"נ גבי מ"ש כתיב אכילה דכתיב ואכלת שם ודרשינן ביה נמי הך דרשה גופה ולא לסחורה ולא להפסד כדתנן בשביעית וה"נ דרשינן גבי תרומה דכתיב בה נמי אכילה והני שלשתן כי הדדי נינהו בהך דרשא:

העלם שנאכלם ושנשתם. דחשיב דהאי יהיב ליה מתנה והאי יהיב ליה מתנה:

מה בין האומר לחלק לאומר וכו'. דהא סוף סוף לא יהיב ליה אלא בשכר טרחו:

מהלכות של עמעום היא. כדמפ' להו ואזיל. כלומר ראוי היה ליאסר אלא שעמעמו עליו והתירוהו משום תיקון מ"ש שלא ימצא מי שיעלנו בחנם:

תמן תנינן. פ' כלל גדול רבא במס' שביעית:

לקט לי ירק היום שכרו מותר. ואין בו משום קדושת שביעית ואע"ג דשביעית תופסת דמיה כדאיתא התם הא לאו שביעית הוא אלא שכירות בעלמא כמו שכרו ללקט מציאות:

לקט לי בו שכרו אסור. פי' רש"י ז"ל פ' בתרא דע"ז דלקט לי בו לשון מכר הוא דמשמע לקט לי בו שיווי ירק הילכך נתפסין הדמים כדין שביעית ואסור לעשות בו חפצו דשביעית לא ניתנה אלא לאכילה כדתנן התם:

מה בין האומר לקט לי מה בין האומר לקט לי בו. דהא כי לא אמר ליה בו נמי לא יהיב ליה ירק אלא דמי האיסר ותו לא:

מהילכות של עמעום היא. ראוי היה לאוסרו אלא שעמעמו עליו והתירוהו משום כדי חייו דפועל:

תמן תנינן. במס' שבת:

שואל אדם מחברו. בשבת:

ובלבד שלא יאמר לו הלויני. וטעמא מפ' התם דלשון הלואה אסור גזרה שמא יכתוב דהלואה אינה חוזרת בעין ואין ממהרין לפרוע ורגילין לכתוב אבל שאלה דהדרא בעין אין רגילין לכתוב ואע"ג דהכא לא הדרא בעין מ"מ כי אמר בלשון שאלה מידכר ולא אתי למיכתב ואין הטעם ברור כל כך לפיכך התירו בדוחק וע"י עמעום:

פיתן. פת היא מי"ח דבר כדאיתא בפ"ק דשבת. וגרסינן פ' אין מעמידין כי אתא רב דימי אמר פעם א' יצא ר' לשדה והביא גוי לפניו פת פורני ואמר ר' כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאסרה בשדה כסבורין העם לומר ר' התיר את הפת ור' לא התיר את הפת ומשום דאין היתרו בהדיא מיבעיא לן גבי פת מאי מהילכות של עמעום היא לאיסורא או להיתרא:

בדין הוא שתהא פת של גוים מותרת. משום חיי נפש כדלקמן:

ועמעמו עליה ואסרוה. דר' לא התיר את הפת:

ויש עמעום לאיסורא. בתמיה דצריך לפרושי בשיטתא דהנהו דלעיל דכולהו להתירא:

ופת לאו כתבשילי גוים הוא. כלומר ותו קשה לומר דעמעום לאיסורא דהא עולה על שלחן מלכים ואינו נאכל בלא אפייה ובישולי גוים נמי משום חתנות הוא כדאיתא פר' אין מעמידין ואפילו בכלי טהור אסרום:

ועמעמו עליהם ואסרום. בתמיה הא מעולם לא נסתפקו בהן. ולאיסורא נקטינן להו אלא מאי מספקא לן הכא היינו לקולא וטעמא משום חיי נפש מה שאין כן בבישולי גוים ולכך עמעמו עליה והתירוה:

כדברי מי שהוא מתיר. רבנן דקיסרין היו אומרים דבהדיא היה מפ' לה ר' יעקב בר אחא דלהיתירא היה העמעום. והכי אשכחן עובדא בגמ' דילן בפ"ק דע"ז ר' ירמיה זבן פיתא וטעמא משום חיי נפש. ופליגי בפ' אין מעמידין אמוראי איכא מ"ד דפלטר גוי שרי היכא דליכא פלטר ישראל ואפילו בעיר ואיכא מ"ד דדוקא בשדה ובלבד מן הפלטר ולא משל בעל הבית:

ולא עבדין כן. דאע"ג דמקילין לאחרים לעצמן לא היו רוצין להקל:

העבר לי חבית זו של יין ממקום למקום. ואפילו שהחבית כבר היא בירושלם אסור להעבירה ממקום למקום:

לחלק. שיתן לו חלקו ממנה בשכרו דהוי פורע חובו ממעות מ"ש. ומפ' לקמיה דהאי לחלק דקאמר היינו דא"ל בריא לי דאנא פליגנא בהדך:

ואסור. אליבא דר"י ור' נחמיה:

ככר בפונדיון. והככר אינו מפירות שביעית ולא קצץ עמו דמים כסתם הקפת חנות אלא שא"ל אני אביא לך ירקות שדה במתנה כשאלקוט ותן לי הככר במתנה דעבדין זה לזה מתנת חנם ואין כאן משום פורע חובו בפירות שביעית:

ירקות שדה. ירקות שמנו חכמים שם בפ' כלל גדול רבא ובפ' הפיגם:

אוסרין. דס"ל גבי שביעית דאפילו כשא"ל כשאלקוט ירקות שדה בריא לי דאנא יהב לך אסור כדמפ' טעמא לקמן דס"ל אין ירקות שדה מצויין ואין המתנה מצוייה בידו והכא נמי גבי מעשר אסור שמא יבקע הנוד וחייב לשלם לו שכרו וכבר כתבתי למעלה דדין מ"ש ודין שביעית כי הדדי נינהו. ותנא דמתני' לא חייש להכי ולא אסר אלא העל את הפירות האלו לירושלם:

במה אנן קיימין. במאי עסקינן הך פלוגתא דר' יהודה ורבנן גבי ככר:

הב לי ואנא יהב לך. תן לי ככר במתנה ואני אתן לך ירק במתנה הא עבדין דין לדין מתנת חנם ודמי להעלם ונאכלם ונשתם ומ"ט דמאן דאסר:

הא לך והב לי. הילך ירק והב לי ככר פשיטא דאסור דפורע חובו מפירות שביעית:

ומסיק אלא הכא במאי עסקינן בההוא דא"ל הב לי ובריא לי דאנא יהב לך ירקות כשאלקטם. ר' יהודה ור' נחמיה סברי דאסור דאין ירקות שדה מצויין ואין המתנה מצוייה בידו ונשאר הככר חיובא עליו וכי הדר יהב ליה נמצא פורע חובו. ורבנן סברי ירקות שדה מצויין הן ושרי ולא חשיב אגריה:

מהו שיאמר לו טול חלקך ואני חלקי. דכיון דכבר העלם הוא עצמו בסתם והשתא הוא דא"ל הכי מתנה היא דקא יהיב ליה. או דילמא מ"מ אסור כיון דא"ל טול חלקך משמע שכר טרחך ולא איפשיטא:

ואנו אוכלין חבית של שמן שיש לי שם. ממ"ש כיון דלא א"ל ונשתה אותה שם אסור. או דילמא כיון דלא א"ל וטול חלקך בשמן מותר:

אף במעשר בהמה כן. בעיא היא דינא דמתנה דשריא גבי מ"ש מי שריא גבי מעשר בהמה כן כגון העל בהמה זו לירושלם ונאכל מבשרה מהו. וטעמא דמיבעיא לן דאשכחן צד גבי מ"ש דקיל כדמפ' ואזיל דמ"ש שרי דמכירתו מיוחדת כלומר מכירתו המותרת אינה אלא במקום מיוחד דהיינו בירושלם ואינו אסור אלא לעשות בו סחורה ומשו"ה ונאכלם ונשתם שרי ביה אבל מעשר בהמה אין מכירתו מיוחדת דאפילו ביחוד מקום לא שריא דאיסורא דאורייתא אית ביה ואפילו בירושלם ואפילו בבעל מום כתיב ולא יגאל כדאיתא לעיל פ"ק:

בהא לית פשיטא לך וכו'. כלומר ואת"ל דכיון דאשכחן דמעשר בהמה חמיר בהא אפשר דמאי דשרי גבי מ"ש לא יהא כל כך פשוט להתירו גבי מעשר בהמה:

מהו שיאמר לו העל בהמה וחיה זו ואנו אוכלין בשר בהמה וכו'. מהו שיאמר לו העל בהמה של מעשר בהמה וחית חולין נמי בהדה ונאכל בשר בהמת חולין שיש לי שם. מי אמרינן נאכל ביחד לאו אגרא הוא. ואת"ל אגרא הוא משום טורח החיה קא יהיב ובהמה דמעשר בהמה בה בלעה מסיק לה ושרי. ולא משני לה: ונראה דנקטינן בהו לקולא דספק ספקא הוא ואפילו בדאורייתא לקולא:

ה"ג מפני שממעט באכילתו. והקפידה היא משום מ"ש כדאיתא בגמ' דמעיקרא שרי לזרים ולטבול יום והשתא אסיר. ובגמ' פריך אמאי לא חשו נמי משום דהא ממעט באכילת תרומה דמעיקרא שריא לאונן וחומה נמי לא בעיא והשתא אסירא לאונן וחומה בעיא ומשני לה:

ור"ש מתיר. דס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול:

אם הקל בזבחי שלמים. דתניא בספרי דממעות מ"ש קונין בהן שלמים וכתבתיה לעיל בפ"ק דמכילתין:

פגול. כגון אם שחטן חוץ לזמנן דהאוכלן בכרת וחוץ למקומן האוכלן בלאו:

ונותר. כגון אם הותיר מהן אחר שני ימים ולילה יש בהם כרת מה שאין כן במ"ש:

ויוצא. גרסינן ולא גרסינן וטמא דהא גבי מ"ש נמי אית בהו איסור טמא בין טומאת הגוף בין טומאת עצמו כדאיתא בפ' הערל ויוצא חוץ לחומה אסור באכילה דנפקא לן מובשר בשדה וכו' ואפילו חזר למקומו כדאיתא בזבחים מה שאין כן במ"ש דיוצא חוץ לחומה יכול להחזירו ושרי כדאיתא בריש פ' בהמה המקשה. ושוב מצאתי בפ' התערובות בתוספות דל"ג וטמא:

שכן מותרים לזרים. ולית בזה מיעוט אוכלין אע"ג דאית בהו מיעוט זמן:

נקל בתרומה. שהיא אסורה לזרים ולא אשכחן דהתיר הכתוב במיעוט אוכלין:

תניא שלא יביא לידי פיסול. בתוספתא שנו טעם על מה ששנינו אין לוקחין תרומה וכו' מפני שלא יבא לידי פיסול. ומפ' השתא מאי לידי פיסול דתרומה פוסלה טבול יום בנגיעתו כדאמרינן פ' הערל:

לאוכלו אי אתה יכול שהוא טמא דבר תורה. כלומר פסול דבר תורה דמטעם תרומה פסולה היא בנגיעתו:

לטמאו וכו'. ונגיעת טבול יום אי אתה יכול לומר שהוא טמא שהרי הוא טהור גבי מעשר דבר תורה כדתנן טבל ועלה אוכל במעשר וילפינן לה בפ' הערל מקראי ותרומה זו הלקוחה בכסף מעשר אם נגע בה טבול יום אינה טמאה ואינה טהורה הוי שלא יבא לידי פיסול:

כשם שהוא ממעט באכילתו כך הוא ממעט באכילתה. קושיא היא דאפילו משום מיעוט אכילת תרומה נמי הוה לן למיחש דכיון דלקח תרומה בדמי מ"ש חל עליה קדושת מ"ש דתרומה מותרת לאונן כדאמרינן פ' הערל זרות אמרתי לך ולא אנינות והשתא אסור דמעשר אסור לאונן כדכתיב בהדיא לא אכלתי באוני ממנו:

תרומה אינה טעונה מחיצה. דיכול לאכלה חוץ לירושלם אבל מ"ש טעון מחיצה:

אשכח תני מפני שהוא ממעט באכילתו ובאכילתה. ומתני' חדא מינייהו נקט. ובפ' התערובות מייתי ברייתא דגרסינן בה באכילתה. וכך גריס רש"י ז"ל והיינו האי תנא דהכא דחייש אף למיעוט אכילת תרומה וקושיית התוספות שהקשו על רש"י ז"ל אינה קושיא כדגרסינן הכא דמתני' מודי לברייתא אלא דחדא מינייהו נקט. והא דנקט התם ההיא ברייתא ולא נקט מתני' משום דקאי אהך ברייתא דתניא התם שביעית אין לוקחין בדמיה תרומה מפני שממעט באכילתה ומשום דלעיל חייש לדין תרומה מייתי ברייתא נמי דחייש לה:

אין לוקחין פירות שביעית בכסף מעשר. מפני שממעט בזמן אכילת מעשר שני דפירות שביעית אסורין באכילה אחר זמן הביעור דהיינו מכי כלה לחיה:

במחלוקת. דר"ש דפליג במתני' מטעם ק"ו פליג נמי אהא:

אוכלי תרומה זריזין הם. ומש"ה שרי ר"ש ליקח בכסף מעשר תרומה מה שאין כן גבי שביעית ושמן תרומה בירק של שביעית שרי ר"ש דמשום תרומה אכיל ליה לירק:

והא תנינן. בפסחים פ' מי שהיה טמא:

נתערב בבכורות. נתערב הפסח בבכורות שמתן דמן ומתן דם הפסח שוה ואין טעונין תנופה חזה ושוק ולא סמיכה ונסכים:

ר"ש אומר. אם כל החבורה כולה כהנים דהבכור נאכל לכהנים יאכלו את כולן בו בלילה ויקרב הפסח לשם פסח בכל מקום שהוא ובכורות לשם בכור בכל מקום שהוא דקמי שמיא גליא:

כחמור שבהן. דאע"ג דבכור לשני ימים ולילה אחד ימעט בזמן אכילת בשר כדין פסח ושורפו לנותר עד הבקר כדין פסח. והא הכא דאכיל לבכור כדין פסח וקשה לר' יונה:

ומשני דאוכלי פסחים בשעתן זריזין הן:

דתנינן. בפ"ק דשבת:

כדי שיצולו מבעוד יום. כמאכל בן דרוסאי שמא יחתה אבל אם לא נצלה כמאכל בן דרוסאי אסור:

ותנן התם משלשלין את הפסח. משום דתנורין שלהם פיהם למעלה קרי תנא להורדה של הפסח כשהוא תחוב בשפוד קרי ליה שלשול דשלשול מלמעלה למטה הוא כמו שכתב רש"י ז"ל בעירובין. ותנן דיכולין בני חבורה להורידו עם חשיכה כשחל הפסח בע"ש שיו"ט ראשון חל בשבת ואע"ג דלעיל תנן אין צולין וכו' הכא שרי דבני חבורה זריזין הם ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי בגחלים. וה"נ מפ' התם דטעמא משום דבני חבורה זריזין הם:

אין מוסיפין חומש אלא על תחלת הקדש. משום דמייתי עלה שלמים שלקחן בכסף מעשר מייתי לה הכא:

אלא על תחלת הקדש. אבל אם חזר והתפיס הקדש שני תחת הראשון וחזר ופדה השני אין מוסיף חומש עליו. ובפ' הזהב מפ' טעמא דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית וכו' המקדיש ולא המתפיס. פירש רש"י ז"ל המתפיס זה תחת הראשון שהשני נתפס בקדושה של אחר ולא מחמת עצמו באה לו:

ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך וגו'. הוה ליה למכתב ואם בהמה טמאה דהטמאה משמע טמאה ראשונה והכי איתא בהזהב במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית הכ' מדבר:

שהיא תחלת הקדש. כדנפקא לן מהי' יתירא. וה"ק בהקדשות שהן בבהמה טמאה שהיא ראשונה ויסף וגו' ולמעוטי הקדש שני:

והוממו ופדאן מוסיף חומש. ולא תימא הקדש שני הוא דתחלת הקדש הוי דאית בהו פיגול ונותר ויוצא מה שאין כן במ"ש כדלעיל. ובסמוך נמי אמרינן דפקע מינייהו קדושת מעשר הילכך מצי למיכלינהו חוץ לחומה כשהוממו. וכת' הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' מעשר לקח בהמה לשלמים ונפל בה מום פקעה ממנה קדושת מעשר ופודה אותה ואין הדמים מעשר ואעפ"כ אם פדאה לעצמו מוסיף חומש ע"כ. והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א מאי אע"פ אטו שלמים דעלמא שהוממו ופדאן מי לא מוסיף חומש בשביל הקדשן ע"כ. ואני אומר לכאורה כוותיה משמע אבל כי מעיינת שפיר יפה כיוון הרמב"ם ז"ל לשמועתנו והיינו דקאמר משום דס"ד לומר כיון דקונה מכסף מעשר שלמים בג"ש דשם שם וא"כ נהפכה ונתפסה קדושת מעשר לשלמים והקדש שני הוא וקי"ל דעל הקדש שני אינו מוסיף חומש כדאיתא בשמעתין וכתבו הרב ז"ל פ"ז דהל' ערכין וחרמין קמ"ל דאפ"ה מוסיף חומש וטעמא דפנים חדשות באו לכאן כדלקמן דפקע מיניה קדושת מעשר ולא בעי חומה מה שאין כן במ"ש:

מדמי פסח. ממותר דמי פסח דקרב שלמים כדתנן בשקלים אם נפל בהם מום והוממו מוסיף חומש דתחלת הקדש הוי דפסח אין טעון תנופת חזה ושוק ונסכים וסמיכה ושלמים טעונין סמיכה ותנופת חזה ושוק ונסכים:

חדא צורכא וחדא לא צורכא. כדמפ' ר' מנא דפסח צריכא ושלמים לקוחין ממעשר לא צריכא דלקמן אמרינן דפקע מינייהו קדושת מעשר ופנים חדשות באו לכאן הילכך פשיטא דמוסיף חומש דתחלת הקדש הוא דהוי אבל פסח לא אצטריך לאשמועינן:

הואיל ופסח משתנה לשם שלמים. דאם הפריש פסח ואבד והקריבו אחר תחתיו ואח"כ נמצא קרב שלמים כדאיתא פ' מצרפין ופ"ק דזבחים כיון דראשון נמי אפשר לחזור ולהיות שלמים א"כ למתפיס דמי והוי האי הקדש אחר ולא מוסיף חומש קמ"ל:

טעמא דר' שמואל. דס"ל דשלמים שלקחן מדמי פסח מוסיף חומש דהא ליכא למימר דפקע מיניה קדושת פסח דבהדיא תניא בתוספתא דאינו נאכל אלא ליום ולילה. ואיתא נמי בפסחים פ' האשה ולמתפיס דמי אלא משום דקסבר אין פסח עושה תמורה ושונה משום דתנן פ"ק דתמורה דממירין וחוזרין וממירין ואפילו עד אלף והיינו בראשון דאילו שני הנתפס אין תמורה עושה תמורה כדתנן התם וקאמר דגבי פסח קסבר ר' שמואל דאין עושה תמורה ושונה דתמורה ראשונה קריבה שלמים והראשון הוי פסח ושוב אינו יכול להמיר בו. ויש שאם חזר והמיר בראשון דהיינו פסח גופיה ממיר ושונה כגון שאבד ואחר הפסח נמצא דחזר שלמים ואז יכול להמיר בו ואפילו אלף וכן הני שלמים דהוו דמי פסח יכול להמיר בהן ואפילו עד אלף וטעמא דתמורת פסח קרב שלמים נפקא לן בפ' מי שהיה טמא מדכתיב אם כשב לרבות תמורת פסח שקרב שלמים ובשאר קדשים דממירין ואפילו אלף נפקא לן התם מיתורא דבהמה בבהמה:

המיר בו ועודהו פסח המיר בו וכו'. כלומר כיון דיש חילוק בין המיר בו ועודהו פסח והמיר בו ועודהו שלמים דבזה ממיר ושונה ובזה ממיר ואינו שונה כפקע קדושה קמייתא דמי וכיון דגבי פסח לא הויא תמורה אלא חד ואלו דמי פסח הוו שלמים ממירין ואפילו אלף הילכך תחלת הקדש הוא:

ולאו דמויי הוה ר' מדמי לה. דקסבר דאף בפסח גופיה נמי ממירין עד אלף והוו שלמים ואיהו גופיה עודנו פסח:

אינן חוזרין לכמות שהיו ליעשות שני. ומותר לאכלן חוץ לחומה דלא נשאר קדושת מ"ש בהן וכדלקמיה:

תרומה לא פקעה ממנה קדושת מעשר. ואית בה תרתי קדושות כדתנן במתני':

המשנה שוברת זה. זה הדין דסברת דשלמים שלקחן בכסף מעשר פקעה מהן קדושת מעשר משנתנו שוברתו, דא"כ משיבין דבר שפקעה ממנו וכו' על דבר שלא פקעה ממנו וכו' כלומר היכי מייתי ר"ש ראיה במשנתנו להתיר תרומה משלמים דשלמים שאני דפקעה מהם קדושת מעשר והילכך לא ממעטי מאכילת מעשר מה שאין כן כשקונין בו תרומה דתפיס בה קדושת מעשר וממעט מאכילתו ומאכילתה כדלעיל ולא משני:

וחרינא אמר לית הדא אמרה וכו'. וטעמא דר"ש משום שהוא אומר לרבנן אבד עלי טבילה אחת. דבין למעשר בין לתרומה שאני מתיר לתרוייהו בעינן טבילה אלא דתרומה בעיא הערב שמש ולא אבדתי ולא מידי בקנותי תרומה הילכך אין כאן מיעוט אכילה:

וצריך להם. לשאר דברים שלא בא לאכילה ולשתיה:

ולחברו פירות. והוא אוהבו שיעשה כן בעבור שיתחללו מעותיו עליהן:

אוכל פירותיו בטהרה. בקדושת מ"ש דנאכל לטבול יום:

ולא יאמר כן לע"ה. מפ' טעמא בגמ' דאין מוסרין ודאי לע"ה שאינו נזהר בו:

פירות בירושלם ומעות במדינה. כלומר בגבולים וקמ"ל דאין צריך שיהיו המעות והפירות במקום אחד ובסוף פ"ק מפ' שאר גווני נמי כגון מעות ופירות בירושלם מעות ופירות במדינה:

נכנסין ואינן יוצאין. משום דקלטינהו מחיצות:

נכנסין ויוצאין. מפ' בגמ':

פירות שנגמרה מלאכתן ועברו תוך ירושלם. נגמרה מלאכתן הקובעתן למעשר כדתנן בפ"ק דמעשרות בענין דאכתי שרי לאכול מהן עראי אפ"ה ירושלם קבעה למ"ש ואינו רשאי לפדותן ואע"פ שיצאו. וטעמא מפ' בגמ' דירושלם עשו אותה כחצר בית שמירה שלו ונטבלו ואסור לאכול מהן ומיחייב לעשרן וכל העומד לעשר כמעושר דמי וכמי שהורמו דמי וקלטוה מחיצות:

ושלא נגמרה מלאכתן. כדמפ' ואזיל:

סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה. [רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה ומתכוין להכניסן שם] לעשותן קציעות דאילו סלי ענבים ותאנים לאכילה גמר מלאכה נינהו כדאיתא בגמ':

יחזור מ"ש שלהן ויאכל בירושלם. לא יאמר כשבא להפריש המ"ש שלהן יחזור המ"ש לירושלם ואין לו פדיון דקלטוהו מחיצות לב"ש אפילו דכשעברו תוך ירושלם לא נגמרה מלאכתן:

יפדה ויאכל בכל מקום. דלא קלטוהו מחיצות כיון דכשעברו לא נגמרה מלאכתן:

משום ר' יוסי. דקסבר ר' יוסי דמתנות שלא הורמו לאו כהורמו דמיין. ומש"ה תני אליבא דב"ה יפדה בנגמרה מלאכתן דב"ש במקום ב"ה אינה משנה:

שיפדה מ"ש שלהן. עדיין יש לו פדייה דכיון דלא נגמרה מלאכתן כולהו מודו דלא קלטו ליה מחיצות:

יחזור מ"ש שלהן ויאכל בירושלם. דקסברי ב"ש כמי שהורמו דמיין וראו פני החומה ואין לו פדייה:

יפדה ויאכל בכל מקום. דכיון דהוו בטבלייהו לאו כמי שהורמו דמיין ולא קלטו ליה מחיצות דקליטת מחיצות דרבנן הוא וכי גזור רבנן כי איתיה בעיניה בטבליה לא גזור רבנן כדאיתא פ' אלו הן הלוקין:

והדמאי נכנס ויוצא. מפ' בגמ' טבל של דמאי נכנס ויוצא ונפדה אבל מ"ש של דמאי גופיה אסור להוציאו לכתחלה אלא אם יצא מותר לפדותו בחוץ דלא קלטוהו מחיצות. והכי תנן נמי פ"ק דדמאי ואיתא נמי הכי פ' הזהב:

כדי לעשות עיסה ולחזור וכו'. כלומר אין יוצאין ליפדות דמודה רשב"ג דמחיצה קולטת מדרבנן כדאמרינן בפ' הזהב אלא דפעמים מוצאין סביב ירושלם ריחיים בזול ומוציאין תבואתן לטוחנן ומחזירן לירושלם לנפותן וכגון דאין שם מרקדי קמח או מוציאי סולת אלא בפנים תוך החומה ומוצא תנור בזול חוץ לחומה מותר להוציאן לחוץ כדי לטוחנן ולחזור ולהכניסן לאכלן. ולכך כפל הלשון כדי לעשות עיסה ולחזור שלא יאמר כיון שצריך לאפותם בחוץ יהיו בחוץ עד שאשתדל להוציא לחוץ המרקדים שירקידוה בחוץ ויהיה מזומנת שם בשעת אפייה זה לא הקלו אלא להחזירה מיד בפנים שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכה"ג הוא דשרי רשב"ג. ועוד פירשתי פי' אחר בפ' מ"ש תניין:

כחצר בית שמירה. דטובלת למ"ש ומש"ה קלטה דאי ס"ד דמותר לאכול מהן עראי הא מצי לאפקועינהו ממ"ש כגון לאכילת עראי או לאכילת בהמה אלא דטבלא:

שהן של כל ישראל. דהא ירושלם לא נתחלקה לשבטים כדאיתא במרובה ותניא נמי בריש פ' בני העיר אין משכירין בתים בירושלם מפני שאינן שלהן ר' אלעזר בר צדוק אומר אף לא מטות. ופי' רש"י ז"ל אין משכירין בעלי בתים את בתיהם לעולי רגלים אלא בחנם נותנין להם ונכנסין לתוכן דלא נתחלקה לשבטים. וגרסינן בפ' היה עובר דבית שאינו שלו אינו טובל לו אלא דוקא ביתו הלכך בתים של ירושלם לא טבלן וכ"ש העיר גופה אלא דדנו אותה כחצר בית שמירה והיא שלו ומשו"ה טבלא:

טבל טבול לראשון ולשני. שנמרה מלאכתו:

אם התרו בו משום שני לוקה. דטבל טבול למ"ש ועבר בירושלם ויצא חשיב כאילו הוי מ"ש בעיניה דהא מתני' חשבא טבל של מעשר דאסור לפדותו וקלטו ליה מחיצות כאילו הוי בעיניה:

אית לך מימר על דב"ש לוקה. כלומר אדתידוק מת"ק תידוק מר"ש בן יהודה דהוא תני דב"ש הוא דאמרי הכי ואב"ש ניקום ונסמוך אלא מתני' דקתני פירות נכנסין ואינן יוצאין חומר הוא במחיצות דמדרבנן קלטו ואף הכא ב"ה נמי דאמרי יפדה היינו משום דיצאו אבל לכתחלה אסור להוציאם דאית להו חומרא דמחיצות מדרבנן ולא לענין מלקות ואוקמוה אדאורייתא ואין לוקה אלא על ראיית פני חומה דמ"ש גופיה:

הפריש עליו שני ממקום אחר. היה לו כרי של פירות שנגמרה מלאכתן שיצאו מירושלם והפריש עליהן מ"ש מכרי של פירות שלא נכנסו מי אמרינן נפטרו ומצי לאכלן חוץ לירושלם או דילמא נימא הא הוטבלו וצריך להפריש מהן עצמן מ"ש ולהכניסן לירושלם ולא משני לה. ולקמן פשיט לה מברייתא לחומרא:

עשה כולו שני למקום אחר. כגון שהיו לו כאן ט' כורין מפירות שלא נכנסו וכור א' מפירות שנכנסו והפריש כל הכור אחר שיצאו על שלא נכנסו מי אמרינן כולו נתפס כיון דשם מ"ש עליהם ונכנסו או דילמא לא טבלא ירושלם אלא א' מעשרה שבכור שהיה ראוי להפריש מהן והאחרות חולין הוו אלא שרצה לעשותן מעשר על אלו שלא נכנסו. ולא איפשיטו בעיין. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב דהיל' מ"ש בשניהם לחומרא וזה לשונו פירות שנגמרה מלאכתם ועברו בתוך ירושלם ויצאו אינו יכול להוציא עליהן מ"ש מפירות אחרות שלא נכנסו לירושלם אלא יחזור מ"ש שלהן ויאכל בירושלם. ואין נפדה בחוץ. ואפילו עשה כל הפירות האלו מעשר שני אחר שיצאו על פירות אחרות שלא נכנסו יחזרו ויאכלו בירושלם חומר הוא במחיצות ירושלם הואיל וקלטו קלטו ע"כ:

כך אמרו להם בית הלל לבית שמאי. ר' שמעון בן יהודה בשם ר' יוסי קתני לה. והכי איתא בתוספתא:

אף פירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן. דכיון דאין המעשר בעין לא קלטו ליה מחיצות:

אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא להפקירן. האי יכול מדאורייתא הוא דקאמר א"נ מדרבנן וכגון דאפקר להו בעיר דמילתא דאוושא היא והכי מוכח בפ' משוח מלחמה. ואיתא נמי בפ' עריס לקט שכחה ופאה שעשאן כרי בשדה חייבין במעשרות ואם עשאן גורן בעיר פטורין דקלא אית להו ולקט ושכחה מטעם הפקר פטורין כדאיתא בפ"ק דחלה ואיתא נמי בריש מסכת תרומות ואפ"ה בשדה חייבין. וכן כתב הראב"ד ז"ל פ"ב דהיל' מעשר וז"ל והרי הפקר פטור ואפילו נתמרח מי שזכה בו פטור מן התורה כדאמרינן בלקט שכחה ופאה עשאם גורן בעיר שהן פטורין ש"מ בשדה שחייבין מדרבנן ע"כ. וכי קאמר דיכול מדינא דאורייתא קאמר:

גמר מלאכה. ולא אמרינן דכיון דרובן הוו ליין ולעשות גרוגרות לא חשיבא גמר מלאכה ואכילת עראי שריא:

שהוא יכול להוציא עליהם שני. מפירות שלא נכנסו:

שאינו יכול להוציא עליהן שני ממקום אחר. ואפילו אחר שיצאו אלא מינייהו ובייהו דקלטינהו מחיצות וכיון דקלטינהו אינהו גופייהו בעי לעשורי וב"ה דמתני' לגבי פדיון הוא דמקלי:

דר' זעירא. דלעיל דמיבעיא ליה אי קלטינהו מחיצות או לא ויכול להפריש עליו ממקום אחר. והכא קתני דאינו יכול ואפילו בדיעבד משמע:

ובקשו לפדותן. פירות מעשר שני הוו ובקשו לפדותן שם בירושלם, כדמפ' ואזיל דבטלו להו מחיצות דבזמן מחיצות הוא דתקון דאינו נפדה שיכולין לאכלו שם אבל השתא דנפול מחיצות הוי כמו גבולין:

מפקין חוץ לחומה. בטבליה ושם חוץ לעיר מפרישין אותו ופודין אותו דבפנים אין פודין אותו דקסבר דחשבינן למחיצות כאילו הן קיימות הילכך צריך להוציאן לחוץ ולפדותן ואע"ג דבזמן הבית אינו יכול להוציאן ולפדותן כדתנן פירות נכנסין ואינן יוצאין כיון דקליטת מחיצות מדרבנן השתא לא גזור כשהן בטבלן וכר' יוסי דמתני':

רואין את המחיצות כאילו עולות. כדמפ' ואזיל דס"ל כר' יהושע דאמר קדושה ראשונה של יהושע קידשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ואינהו סבור כר' אליעזר. ופלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע איתא בעדויות פ' בתרא ומייתי לה פ"ב דשבועות. והכי איתא התם א"ר אליעזר שמעתי כשהיו בונין בהיכל עושין קלעים להיכל וקלעים לעזרה אלא שבהיכל בונין מבחוץ ובעזרה בונין מבפנים. א"ר יהושע שמעתי שמקריבין אע"פ שאין שם בית ואוכלין קדשי קדשים אע"פ שאין שם קלעים קדשים קלים ומ"ש אע"פ שאין חומה מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ופי' רש"י ז"ל שמעתי מרבותי, כשהיו בונין בהיכל בימי עזרא, תולין קלעים במקום חומת ההיכל כדי שיהא מזבח הבנוי קרוי אשר פתח אהל מועד שאלמלא כן לא היו מקריבין עד שיגמר הבנין והם התחילו להקריב קרבנות משבאו שם בימי כורש ועד עשרים ושתים שנה אח"כ לא נגמר, בונין מבחוץ שהיו הקלעים פרושים לפנים מעובי החומה שלא יכנסו הבונים לתוך ההיכל, אע"פ שאין חומה בירושלם קודם שנבנית החומה ע"כ. ואע"ג דבעי לדחויי מר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמע וכו' היינו מקמי דקים לן דאיכא תנאי דפליגי בקדושה ראשונה אי קדשה לעתיד לבא אי לא קדשה אבל בתר דקים לן הכי הכי הוא פירושא דמתני':

מסאב להו ופריק להו. מטמא את הפירות כדי שיוכלו לפדותן דאפילו בזמן הבית מצי לפדותו כשנטמא כדתנן לקמן:

כדברי התלמיד. כר' פינחס. והרמב"ם ז"ל פסק בפ"ב כי ההיא סבתא וז"ל ואם נכנס לירושלם אפילו בזמן הזה אין מוציאין אותו משם ומניחין אותו שם עד שירקב לפיכך אין מפרישין מ"ש בירושלם בזמן הזה אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישו שם בזמן הזה ירקב ע"כ:

ובלבד בפירות שהן טבולים לדמאי. זהו שמותר להוציא ולפדות אבל מ"ש שהפריש מן הדמאי קלטו ליה מחיצות ואסור לכתחלה להוציאו מכאן נראה כגיר' הרמב"ם ז"ל דגריס בפ"ק דמס' דמאי ונכנס לירושלם ויצא דהיינו דיעבד. ול"ג ויוצא וכמו שכתבתי שם:

שהוא עומד בפנים. עיקרו עומד בירושלם:

ונוטה לחוץ. נופו נוטה לחוץ:

מכנגד החומה ולפנים כלפנים. מדאמרינן בגמ' לחומרא ומפרש דהיינו מציעתא דקתני בתי הבדין וכו' ותנן מכנגד החומה ולפנים כלפנים משמע דדוקא מציעתא הוא דהוי לחומרא אבל רישא דוקא קתני בין לקולא בין לחומרא, לקולא דלפנים נאכלין בלא פדיון ולחומרא דאין פודין שם דגבי מחיצות איכא בעלמא בין בפנים בין בחוץ חדא לקולא וחדא לחומרא. חומר בפנים מבחוץ שבחוץ יכול לפדותן בפנים אינו יכול לפדותן דקלטי ליה מחיצות וחומר בחוץ מבפנים דבחוץ אינו נאכל בלא פדיון ובפנים אוכלו בלא פדיון וא"כ פליגא אההיא דמס' מעשרות בפ' המעביר דתנן התם ובירושלם הלך אחר הנוף ואמרינן התם דאי עיקרו לפנים והעלהו דרך עיקר דכבר קלטו עיקר ומוקי לה כב"ש. ובפ' אלו הן הגולין רמינן להו אהדדי ומשנינן דמתני' דהכא כרבנן ומתני' דהתם כר' יהודה ור' יהודה אית ליה גבי מ"ש דבמערה הלך אחר פתחה ובאילן אחר נופו:

בתי הבדים. שעושין בהם שמן מלשון בית הבד:

הכל כלפנים. דכשפתחן תוך ירושלם דמעשר שני הנכנס בו דרך פתחן נכנס קולטין אותו פתחן וכשפתחן לחוץ כיון דכל חללן לפנים אין דרך להניח מה שמכניסין לבית להניחו בפתח אלא להכניסו לחלל וקלטו חללן והואיל וחללן לפנים כלפנים הם ואוכלין שם קדשים קלים ומ"ש בלא פדייה וכ"ש שאין פודין שם:

מכנגד החומה ולפנים כלפנים. כשכל חללן לחוץ אע"ג דפתחן לפנים פשיטא דהן כלחוץ אלא כשחצין לפנים וחציין לחוץ ופתחן לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים לכל דבר:

ומכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. להחמיר הוא כדאיתא בגמ' דאין אוכלין שם אבל פודין שם להחמיר, וכשפתחן לחוץ מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ הוא לכל דבר. ומכנגד החומה ולפנים כלפנים להחמיר דאין פודין שם אבל אין אוכלין שם כיון דפתחן לחוץ הכי מפרש לה בגמ':

בנויות בקדש. בתוך העזרה כל גוף חללם:

ופתוחות לחוץ. להר הבית המקיף את העזרה:

תוכן חול. מפרש בתוספתא אין אוכלין בהן קדשי קדשים ואין שוחטין בהם קדשי קלים ואין חייבין עליהן משום טומאה:

וגגותיהן קדש. בפ' כיצד צולין מוקמינן לה כשגגותיהם שוות לקרקע עזרה:

בנויות בחול. וכל חללם חוץ:

תוכן קדש. מפרש בגמרא:

בנויות בקדש ובחול ופתוחות לקדש ולחול. מפרש בתוספתא כגון לשכת בית המוקד דתנן במסכת תמיד ובמסכת מדות דד' לשכות היו בה ושתי לשכות היו בקדש ושתים בחול וראשי פסיפסין היו שם להבדיל בין קדש לחול והיתה פתחה לעזרה ופתוחה נמי לחול:

מכנגד הקדש ולקדש קדש. משמע דאתוכן וגגותיהן קאי. אבל בגמ' לא קאמר הכי אלא דתוכן קדש דבתר דפתחן דקדש שדינן להו. ובגגותיהן תנן מכנד הקדש ולקדש כקדש. ומתני' דייקא דתנן ברישא דגג בתר מקום הבנין שדינן ליה:

לחומרין. פירשתי במשנתנו:

בנויות לקדש ופתוחות לקדש ולחול תוכן קדש. דאיכא תרתי בנויות בקדש ופתוחות לקדש:

ושוחטין שם קדשים קלים. דשחיטתן בכל מקום בעזרה כדתנן בפ' איזהו מקומן:

אין לוקין משום טומאה. טמא שנכנס להר הבית אינו חייב אלא א"כ נכנס לתוך היקף חלל העזרה והיתה אורך קפ"ז על רוחב קל"ה כדתנן במס' מדות למעוטי הנכנס ללשכותיה הבנויות חוצה לה ופתוחות לתוכה שלא נתקדשו בקדושת עזרה בתודות ובשיר של פגעים ובאורים ובתומים שמקדשין בזה העזרה כדתנן בפ"ב דשבועות. וכי תנן במתני' בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש לענין אכילת קדשי קדשים לחוד הוא דתנן:

והתני. בניחותא:

בשיווי חומת העזרה. שגגה קדש:

אוכלין שם קדשי קדשים. מפרש טעמא באיזהו מקומן דכתיב בחצר אהל מועד יאכלוה התורה ריבתה לה אכילות הרבה:

אין שוחטין שם קדשים קלים. דכיון דבנויות בחול אין להם קדושת עזרה:

זו משנת רבי עקיבא. דקסבר דלא נתקדשו הנהו דתוכן קדש בקדושת עזרה:

הרי אלו. בתי הבדים:

כלשכות. הכי איתא בתוספתא:

הולכין אחר פתחיהן. וכיון דפתוחות לקדש שוחטין בהן קדשים קלים וחייבין עליהם משום טומאה. ובתרתי פליגי בבתי בדים ובלשכות ור"י פסיק הילכת' כר"ע והכי קי"ל פ' איזהו מקומן. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' בית הבחירה וז"ל היו בנויות לחול ופתוחות לקדש תוכן קדש לאכילת קדשי קדשים אבל אין שוחטין שם קדשים קלים והנכנס לשם בטומאה פטור:

מעשר שני שנכנס לירושלם ונטמא. דרשאין לפדותו כדיליף מקרא בגמ':

בין שנטמא באב הטומאה. כגון שנגע בו שרץ:

בין שנטמא בולד הטומאה. כגון דנגע באוכלין שנגעו בשרץ דראשון עושה שני:

בין בפנים בין בחוץ. בין שנטמא בפנים בין שנטמא בחוץ נחלקו ב"ש וב"ה:

יאכל בפנים. טעמא דבית שמאי ובית הלל מפרש בגמרא:

כי לא תוכל שאתו ונתת בכסף. והיינו פדיון:

אם בריחוק מקום. אם בא ללמדנו שפודין אותו בריחוק מקום, והלא כבר נאמר וכי ירבה ממך הדרך:

ואם בקירוב מקום. ואם בא ללמדנו דאם רחוק פסיעה אחת חוץ לחומה דפודין אותו דמהאי קרא נפקא לן בפר' אלו הם הלוקין:

והלא כבר נאמר וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום. דקרא יתירא הוא דכיון דכתיב ואכלת שם לפני ה' אלקיך פשיטא דצריך לילך שם אלא לאשמועינן דכל זמן שיש לך דרך לילך ואתה הולך בדרך מותר אתה לפדותו בכסף. והך דרשא אתיא שפיר טפי מההיא דפ' הלוקין:

לא תוכל לאכלו. ודריש ליה בפ' הלוקין ואין שאתו אלא אכילה שנא' וישא משאות מאת פניו אליהם והתם על השלחן הוה כדכתיב קראי ושאתו לשון כבוד הוא דכתיב שאת פני רשע, פני יהושפט אני נושא, כי לא תוכל שאתו חסר ויו וכי לא תוכל שאתו כלומר או כי לא תוכל לכבד בו אין לך רשות בכבוד שלו ובחשיבות שלו מפני טומאתו שאסור באכילה בטומאת עצמו כדאיתא בפ' הערל וה"ק קרא כי ירחק ממך המקום שיהא המעשר טהור חוץ לירושלם או אפילו הוא בירושלם אלא שאין לך היתר בכבוד שבו כלומר להיות נהנה מנהג עונג אכילתו לפי שהוא טמא וקאמר אתרווייהו ונתת בכסף:

אב הטומאה דבר תורה. כשנגע המ"ש בשרץ טומאת המ"ש דבר תורה:

ולד הטומאה מדבריהם. כשנגע מ"ש או תרומה בולד הטומאה אין טומאת מ"ש או תרומה אלא מדבריהם. ונראה בעיני דסבר בר קפרא כרבינא דפ"ק דפסחים (יד.) דאמר התם עלה דההיא דתניא בת"כ יכול יהא אוכל מטמא אוכל ת"ל וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא, הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו. ומפ' רבינא דמקרא מלא דבר הכתוב לא שנא חולין ול"ש תרומה אינו עושה כיוצא בו אלא מדרבנן הוא דטמא. ור' יוחנן דהכא סבר כאביי דאמר התם לא שנו אלא בחולין אבל בתרומה וקדשים עושה כיוצא בו. וה"ה גבי מ"ש דחמיר מתרומה גבי טומאה דאילו תרומה ליכא אלא איסור עשה לאכלה בטומאת עצמה כדאיתא בפ' הערל דדוקא בטומאת הגוף בלחוד איכא לאו וגבי מ"ש בין בטומאת עצמו בין בטומאת הגוף איכא ביה לאו ולוקה עליה כדאיתא התם בפ' הערל ובפ' הלוקין, ומנא אמינא לה דבהכי פליגי הני אמוראי דתנן פ"ק דפסחים מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה הוסיף ר' עקיבא ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת. וגרסי' עלה בגמ' בירושל' על דעתי' דר' יוחנן שורפין טומאת תורה עם טומא' תורה ובא ר"ע והוסיף פיסול תורה עם טומא' תורה. כלומ' דהבשר שנטמ' באוכל שהוא ולד טומא' דהוי השתא בשר שנטמא דאורייתא עם טומאת תורה דהיינו בשר שנטמא באב הטומאה ובא ר' עקיבא להוסיף פיסול תורה דהיינו נגיעת טבול יום דהוי פסול ואין הטומאה יוצאה הימנו עם טומאת תורה דהיינו דמיטמא לה בטמא מת, כלומר לדעתיה ניחא דהא קא מוסיף ר' עקיבא, אבל על דעתיה דבר קפרא תמן שורפין טומאת דבריהם עם טומאת תורה והכא פיסול תורה עם טומאת תורה לא בא אלא לפחות בתמיהה ומאי קא מוסיף ר' עקיבא ומוקי לה בטבול יום מבית פרס שהוא מדבריהם אלמא דבהכי הוא דפליגי בר קפרא ור' יוחנן. והשתא הכי פירושא כשנטמאו אוכלין דמ"ש בשרץ טמאים מן התורה ולוקין על אכילתו כדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כדנפקא לן פ' הלוקין ופ' הערל אבל כשנטמאו אוכלין דמ"ש באוכל שנטמא בשרץ דהוי האוכל ראשון ומעשר הוי שני דאורייתא מותר לאכלן דאין אוכל ראשון מטמא אוכל ואינו טמא אלא מדרבנן, ור' יוחנן סבר דכי כתיב טמא הוא דדרשינן מיעוטא היינו גבי חולין גרידי אבל גבי מעשר דחמיר גמרינן מנבואת חגי דכתיב ביה לחם ונזיד וכו' אלמא דאוכל מטמא אוכל הילכך כולהו מדאורייתא טמאין נינהו ולוקין עליהן באכילתו בטומאת עצמו:

מה בין אב הטומאה בחוץ לולד הטומאה בחוץ. והא תרויהו לא קלטו להו מחיצות דתרוייהו טמאין מדאורייתא ואפילו שנטמא בולד הטומאה בחוץ יפדה ויאכל בחוץ:

ואפילו דב"ה לא מקשייא. בתמיהה דאפילו דברי ב"ה קשו נמי לר' יוחנן:

מה בין. לשון טעם:

מה בין וולד הטומאה בפנים מה בין אב הטומאה בפנים, זה וזה לא דבר תורה הוא. דכיון דנגיעת אוכל באוכל טמא מדאורייתא טעמא דכשנטמא בולד בפנים דאמרינן דיאכל בפנים היינו משום דקלטיה מחיצות בטהרה ולא אתיא טומאה דאורייתא ומפקע לה אי הכי כשנטמא באב הטומאה בפנים נמי הא קלטוה מחיצות:

לא הוו בה רבנן אלא על דעתיה דבר קפרא. מלשון והוינן בה כלומר רבנין לא הוו מקשין אלא על דעתיה דבר קפרא דאליבא דר' יוחנן לא חשו להני קושיות דמצינן אמרין דשפיר פליגי ב"ש וב"ה טעמא דב"ש כי נטמא בפנים בין באב בין בוולד הא קלטיה מחיצות הילכך יאכל בפנים ונטמא בולד בחוץ יאכל בפנים דכיון דהיה ראוי לפדותו בחוץ עדיין אין בו קדושת מ"ש וכחולין דמו והוי טהור הילכך יפדה בפנים. נטמא באב הטומאה בחוץ אפילו הוי חולין טומאה הוא הילכך לא קלטוה מחיצות ויאכל בחוץ. טעמא דב"ה דכשנטמא באב בין בחוץ ובין בפנים פקע מיניה קדושת מחיצות, נטמא בולד בחוץ כיון דטמא מדאורייתא לא קלטוה מחיצות. אלא כשנטמא בולד בפנים החמירו דאיכא תרתי חדא דטומאתו קילא דבחולין טהור ועוד דנטמא בפנים הילכך קלטוה מחיצות:

מה באב הטומאה בין בחוץ בין בפנים. דבשלמא כשנטמא בולד טומאה בחוץ וכ"ש בפנים כיון דמדבריהם הוא קלטוה מחיצות הילכך יאכל בפנים אלא אב הטומאה כשנטמא בפנים הא דאורייתא הוא:

ומסיק בשעה שנטמאה בפנים מחיצה תופסתו. דקלטוה מחיצות כיון דנכנס טהור אבל נטמא בחוץ באב לא קלטוה דמדאורייתא הוא אבל נטמא בולד בחוץ מדבריהם הוא וקלטוה מחיצות:

ואפילו על דב"ה לית היא מקשייא. בתמיה. לא זה וזה מדבריהם הוא ואמאי לא קלטוה מחיצות כשנטמא בולד בחוץ והא קשיא לבר קפרא טפי ולר' יוחנן אתי שפיר:

ומשני בשהכניסו ע"מ שלא תתפסנו מחיצות. ולא קלטוה כדלקמן דאפילו הוי טהור לא קלטוה כדמפ' ואזיל:

ר' יונה בעי טהור דבר תורה. מתמיה עליה דבר קפרא דכיון דדבר תורה טהור אמאי לא קלטוה מחיצות ואפילו הוי טמא מדרבנן:

עבר ופדאו. פירות שנכנסו לירושלם ופדאן תוך ירושלם פדוי ואפילו הוי טהור ואין לו איסור בהוצאתו הילכך הכא דטמא הוא ופדאוהו מותר אפי' לכתחלה:

לא יצא. בלא פדיון:

קול יוצא ליוצא. בלא פדיון ואין קול יוצא לפדוי:

נטמא. מעשר עצמו:

בולד הטומאה ופדאו. על הכסף וחזר ונטמא באב הטומאה מה שפדה כגון שפדה הכסף בפירות שניים ונטמאו באב הטומאה:

אם המעות הראשונות קיימות. שישנן ברשותו:

מחלל עליהן. פירות בשניים:

ואם. הוציאן בצרכיו:

אינו מחלל עליהן. אלא בעי מעות אחרות וכרבנן דאמרי הלקוח בכסף מעשר יפדה:

ואין לוקין על מעות הראשונות. אם היו קיימות ופדה אלו עליהן כדאמרן אם אכל דמיהם בחוץ:

ולא על מעות השניות. אם לא היו קיימות הראשונות ופדה בשניות וזו ואין צריך לומר זו קאמר דס"ל דכי תנן בפ' אלו הן הלוקין על מ"ש שאכלו חוץ לחומה דלקי היינו על מ"ש גופיה:

אף ללקוח כן. דר' חייא בר אדא לא קאמר אלא היכא דנטמא פרי ראשון ופדאו על הכסף דעל כרחיה הוא דפריק ליה אבל כשנתן לחנווני מעות בירושלם שיתן לו פירות ולקח ממנו דההוא לא על כרחיה הוי מי נימא דלקי אם אכלן לאותן פירות בחוץ דכיון דמדעתיה הוא דאתפסינהו כפרי ראשון דמו וחייב או דילמא הכי קים ליה דאינו חייב אלא על מ"ש גופיה:

ומסיק ר' מנא דודאי לקי דכי היכי דמחיצות תופסות ה"נ לוקח ברושלם תופס דרחמנא לא שרי לוקח אלא מטעם מחיצות, ולקי אם אכל בחוץ:

הלקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה. שהוא עצמו לא היה מעשר, אלא צרכי סעודה שלקח להביא לירושלם בכסף מעשר ונטמא:

יקבר. דקסבר דלא אלים קדושתיה לאתפוסי פדיונו. ובגמ' יליף לה מקרא:

הרי זה נפדה. כדילפינן לעיל מקרא דלא תוכל שאתו:

אינו דין שיפדה. כדתניא בתוספתא אמרו לו תחמיר בטפלה יותר מן העיקר:

בטהור ובריחוק מקום. חוץ לירושלם:

תאמרו בלקוח. שאינו נפדה טהור ובריחוק מקום והא מילתא ודאי דמודו ליה רבנן דאי לא מאי פריך ר' יהודה. ועוד הא תנן לעיל בפ"ק מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו וקשיא דלדידהו נמי תיקשי מצינו טפל חמור מן העיקר דמעשר גופיה נפדה טהור בריחוק מקום ולא לקוח ותירץ רבנו שמשון ז"ל דמעשר עצמו נפדה כדי לקנות בדמיו בירושלם צרכי סעודה כדכתיב בקרא אבל אם לקח פירות חוץ לירושלם כדי לאכלם בירושלם הרי זה כאילו קנאן בירושלם דלא חזו לפדייה. וטעם הדבר כיון דלקח צורכי סעודה מן הכסף וגלי אדעתיה דלא היה קשה בעיניו להעלותו דהא חוץ לירושלם לא מצי אכיל ליה הילכך קנסוהו דיעלהו ולא מצי פריק ליה דהוי זלזולו של מ"ש ושם פירשתי דאיסור דאורייתא נמי איכא כדאיתא התם:

צבי שלקחו וכו' יקבר ע"י עורו. עם עורו כדמפ' בגמ' דעשו אותו כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה כשלקחו חי ונראה בעיני דמיירי שלקחו לשלמים אבל לא לבשר תאוה דכיון דגמרינן בג"ש דצריך לקנות שלמים דקדשי מזבח והוא לקח חיה דלא חזיא למזבח ולדמי עורו הוא דקנאו ולפדיון הוא עומד ודנו ביה דין קדשי בדק הבית:

ר"ש אומר יפדה. אזיל לטעמיה דס"ל פ' יש בקדשי מזבח ואיתא נמי הכא בגמ' דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ומוקי התם קרא דוהעמיד והעריך גבי קדשי מזבח:

ושחטו ונטמא יפדה. אע"ג דלקחו חי לשלמים כיון דשחטו דמי לפירות לקוחים שנטמאו הואיל וחזי לאכילה:

ר' יוסי אומר וכו'. כיון דלקחו חי לשמים ובעי העמדה והערכה אפילו שחטו קנסוהו רבנן ויקבר אבל אם לקחו שחוט אפילו ר"י מודי שהוא כפירות שנטמאו ופודין אותו דהא לא קנאוהו שלמים לענין העמדה והערכה ולא זכי ביה מעשר כי הוי חי ובקדשי בדק הבית נמי ילפינן מקראי בגמ' דאי אקדיש מתה דלא בעי העמדה והערכה:

הרי הוא לו כפירות. ובאנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן כדלעיל:

המשאיל קנקניו למ"ש. שפירש כשנתן המעשר שני לתוך הקנקנים שלא יתפשם המעשר לקדושה ולא היה נותנו שם לשיעמוד בו היין אלא עד שימצא כלים אחרים לרצונו דהיינו לשום שאלה:

אע"פ שגפן לא קנה מעשר. שגף אותן וסתמן במגופה שלהן אף על גב דהן שמירה ליין אכתי אינן אלא לשאלה בעלמא ומהני ליה תנאה ולא נתפסו ואע"ג דגפן דמשמע שביטלן אגב היין והוי כמו קליפה לפירות:

זילף לתוכן יין. הריק לתוכן סתם ולא פירש דלהוו כשאלה:

עד שלא גפן לא קנה מעשר. מפ' לה ר' יוחנן בגמ' כיני מתני' אם עד שלא גפן קרא שם לא קנה מעשר משום דקשיא ליה לר' יוחנן מאי קאמר דהא פשיטא דכשהריק היין בהן קודם שגפן היה ולא לאחר שגפן ומתרץ לה דהכי קאמר אם עד שלא גפן קרא שם וכו'. כלומר כשהריק היין לתוכן לא פירש בהן לשון שאלה אלא סתם נתן בהן היין אם כשקרא שם מעשר היה קודם שגפן גלי אדעתיה דלא תפסינהו מעשר דכשקרא שם יין לחוד וקנקנים לחוד הוה וכשיבוא לחללן בגבולין אינו משער דמי הקנקן דהא לא דמי לקניית קנקן סתום מן החנוני בירושלם דהתורה אמרה דיצא קנקן לחולין ואין צריך לאכול כנגד הקנקן דבטל קנקן אגב יין. ואמרינן בגמ' א"ר זירא אמרה תורה פורטהו במקדש וכונסהו בגבולין. כלומר דאדרבא מהתם גמרינן מה התם בשעת היתר הוצאותיו דהיינו פרטהו בירושלם שנתפס הקנקן דרחמנא שרי להתפיסו היינו דוקא סתומות ומשו"ה המעשר מוציאו לחולין ה"נ כשכונסו בגבולין שיתפס הקנקן כה"ג הוא והיינו כשקרא שם אחר שגפן קנה מעשר הקנקן ואם בא לחלל היין ולהוליך המעות לירושלם צריך לחלל כנגד דמי הקנקן דהמעשר קנה הקנקנים והוקדשו:

עד שלא גפן עולות בק"א. בתרומה מיירי השתא שקרא שם לחבית של תרומה ונתערבה בהם:

כל שהן. כדתנן במס' ערלה וחביות סתומות בהדי דברים שאוסרין בכל שהן:

עד שלא גפן תורם מא' על הכל. בדין תורם מן המוקף מיירי דקי"ל בפ' אין תורמין דתרומה גדולה אינה ניטלת אלא מן המוקף. וה"נ אמרינן בגמ' אם עד שלא גפן קרא שם. ונ"ל אם בא לקרות שם בחביות של יין אם עד שלא סתם את פיהן בא לקרות שם תרומה ולתורמן תורם מא' על הכל דכיון דפתוחות הן ראויות ליערות בגת וכתורם מן הגת דמי דחילוק חביות לא חשיב חילוק וכב"ה דלקמן אבל אם בא לקרוא שם אחר שסתם פיהם לאו מוקף מיקרו ותורם מכל א' וא' דחביות שייכי ליין:

מפתח ומערה לגת. בגמ' פליגי אמוראי אהייא קאי פלוגתא דב"ש וב"ה אי אמעשר או אמילתא דתרומה דהיינו דקתני עולות בק"א אבל אדין מוקף שהוא דין שלישי דסליק מיניה פשיטא להו דחילוק חביות לא שמיה חילוק דומיא דשקין בגורן ולכ"ע אין צריך לערות:

בד"א במקום שדרכן לימכר סתומות וכו'. נ"ל לפרשו כן בד"א דכי קרא שם אחר שגפן דקנה מעשר וצריך להתפיס מעות אף כנגד הקנקן אם בא לחללו בגבולין כשהיה אותו מקום שגפן מנהגו שהקונים יין בחביות דרכן לקנותן סתומות ואין צריך להן לבודקן שמוחזק אותו מקום שהיין הוא טוב הילכך בטל הקנקן לגבי היין אבל אם המקום אינו מוחזק שיינו טוב ואין אדם בטוח בחביות ללקחה סתומה אלא א"כ בודקה ופותחה וטועמה לא מהני אפילו שקרא שם אחר שגפן ולא יצא קנקן לחולין כלומר לא קנה מעשר ואין צריך להתפיס מעות בגבולין אלא בכדי היין לחוד:

לא יצא קנקן לחולין. כלומר אין צריך להוציא הקנקן לחולין דלא תפסו המעשר כדי שיצא לחולין שהרי לא נכנס ואינו יוצא מחמת פדיונו ודכוותה אשכחן בפ"ק דתנן לא יצא העור לחולין ומפ' לה ר' אלעזר דהיינו לא קנה מעשר. ורבנו שמשון ז"ל פי' בד"א דקנה מעשר כי קרא שם כשגפן במקום שדרכן לימכר סתומות דכה"ג בירושלם הקנקן טפל ליין כדתנן לעיל בפ"ק הילכך בגבולין נמי קנה מעשר אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות כה"ג לא יצא קנקן לחולין בירושלם אלא צריך לאכול כנגדו כדתנן לעיל הילכך בגבולין נמי לא קנה מעשר עכ"ד:

ה"ג ואם רצה להחמיר על עצמו וכו'. וכן היא בספר ישן ול"ג אבל אם רצה וכו'. ונתקשה בו רבנו שמשון ז"ל לפ' מאי למכור במדה דהא אין מ"ש נמכר כדתנן בריש מכילתין ופירושו פי' דחוק מאד ואין דבריו נראין. ועוד קשה לי דקתני בהדה ר"ש אומר אף וכו' משמע דדמי רישא לסיפא ויצא קנקן לחולין דקתני ר"ש על כרחין לא קנה מעשר הוא דקאמר כדמוכח בגמ' ובתוספתא הילכך רישא נמי צריך לפרשה כן. לכך הנכון דברי הראב"ד ז"ל שפי' בהשגותיו כן דבירושלם קיימא וה"פ שמדקדק המוכר בירושלם היין שמוכר ללוקח שנותן לו שם מעות מ"ש מדקדק עם הלוקח שישוו כל מעותיו של הלוקח מדות היין ואינו מבליע לו הקנקן בשיעור המעות כאילו בא למכור במדה כזאת הרי הקנקן חולין שלא חלה עליו קדושת המעות ומצי הלוקח ליקח מעות בקנקנים קודם שישתה היין ולפרוע חובו בהן דלא תפסן המעשר ולומר דנתקדשו ואינו יכול למכרן עד שישתה היין דמדרשא דביין דדרשינן בפ"ק יש בה קולא וחומרא דלוקחין קנקן אגב יין ונתקדש ואינו יכול למכרו לקנקן ולפרוע חוב במעותיו דמ"ש הוא וכששתה היין יצא הקנקן לחולין דשמירה הוה ליין וכיון דיין אזל ליה בטל הוא ואין צורך לאכול כנגדו וכי קתני הכא יצא לחולין היינו לגבי קדושה דהתם דעד שלא ישתה היין יכול לפרוע חובו. ולקושית מכירה שהקשה רבנו שמשון ז"ל אינה קושיא דכיון דתני מכירה ודאי בירושלם קא מיירי דמוכר חולין הוא דקא זבין ליה וביד הלוקח הוא דנתפס. ואם תאמר היכי תני מתני' תרי לישני הפוכות זו מזו ואינהו חדא ודמיין להדדי מעיקרא תני לא יצא קנקן לחולין והיינו לא קנה מעשר והשתא תני יצא קנקן לחולין דהיינו לא קנה מעשר. תשובתך ברישא אין שם מוכר אלא דעל היין שבא להתפיס הקדושה אין צריך להוציא קנקן לחולין. ובסיפא דאיכא מוכר דרצה להחמיר על עצמו ולתת לו יין בשיעור המעות ודקדק בסך המעות ונתכוון שיהא הקנקן חולין ובדעתו יצא הקנקן חוץ מן הדמים ומתנה הוא דיהיב ליה מוכר ובערך המוכר קתני יצא כלומר המוכר הוציאו בדבריו ולצד החולין נשאר הקנקן שלא חלה עליו קדושת המעות מה שאין כן ברישא דליכא מוכר ולרבנו שמשון ז"ל שפי' דמלא יצא נולד יצא א"ש. והשתא אתי ר"ש שפיר ואשמועינן דאף יש דין אחר בלוקח יין בירושלם במעות מ"ש דבמוכר לחברו חבית של יין חולין בירושלם בדמי מ"ש וא"ל כל חבית זו אני מוכר לך בדמי מ"ש שאתה נותן לי חוץ מקנקנה דהיינו חוץ משיעור קנקן שאני נוטל בהיין הימנה שאני מפקיד בה אצלך דלהוי חולין בשוליה לעצמי יצא קנקן לחולין כלומר יצא חבית לחולין ואגב רישא דתני קנקן קתני הכא קנקן דכיון דמשייר לנפשיה שיעור קנקן אע"ג דמוכרה סתומה כפתוחה דמי ויצא לחולין ולא קנה מעשר ודקדקו מכאן בגמ' דאף אם אמר לו המוכר רביעית חולין יש לי בחבית זו יצא קנקן לחולין ולא קנה מעשר כדאיתא בתוספתא אף אם בירושלם דרכן לימכר סתומות דדוקא כשמכר לו כל יין שבחבית הוא דתנן בפ"ק דקנה מעשר:

כסף ראשון ולא כסף שני. באלה הדברים רבתי גרסינן לה והכי תניא לה התם ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך ר' יהודה אומר יכול אף הלקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה וד"ה ומה מעשר עצמו שנטמא נפדה הלקוח לא כ"ש ת"ל הכסף כסף ראשון ולא כסף שני. אין לי אלא טהור, טמא מנין ת"ל הכסף כסף ראשון ולא כסף שני שלש כספים נאמרו בענין אחד למעשר טהור וא' ללקוח בכסף מעשר ואחד ללקוח שנטמא ע"כ. והא דאמרינן בפ' הזהב גבי סלעים על דינרין דהכסף כסף ריבה ה"מ כסף על כסף אבל לחלל ב' פעמים פירות על כסף לא:

הוא מותיב לון. כלומר לדידי אית לי קרא וליכא למיפרך אקרא לדידכו דאמריתו ק"ו ק"ו פריכא הוא. ותמהני על התוס' שבפ' הזהב שהתלמוד היה לפניהם כשולחן ערוך מה הקשו על משנה זו דגמ' ערוכה היא:

כקדשי בדק הבית. להיות טעון העמדה והערכה דזה קדושת דמים וזה קדושת דמים וכיון דמת קודם פדייה דשוב אין כאן והעמיד והעריך יקבר ולכאורה הך סוגיא משמע דסברא כריש לקיש דאמר בפ' יש בקדשי מזבח דכי אמרי רבנן מתו יקברו היינו בקדשי בדק הבית אבל בקדשי מזבח לא בעו העמדה והערכה ואפילו מתו נמי יפדו ומש"ה נקט במתני' צבי דבהכי הוא דקנסוהו דיקבר כי מת. אבל ר' יוחנן סבר התם דלא שנא קדשי מזבח ולא שנא קדשי בדק הבית בעו העמדה והערכה ומתני' דקתני צבי ה"ה כבש שמת אלא משום ר' שמעון נקט לה:

בהמה טמאה מהו שתטעון וכו'. כגון שהקדיש חמור או סוס לבדק הבית ומת מהו שיפדה דס"ד דדוקא כי אקדיש בעל מום קבוע לבדק הבית או למזבח בעי העמדה והערכה ואם מת יקבר דמצינו דמתפסי לקדושת מזבח ואסורין בגיזה ועבודה כגון בתמורה הילכך חשיבי חיותן ובעי העמדה והערכה אבל סוס או חמור דלית ביה שום צד מזבח הוו כמו עצים ואבנים ולא קפדינן אהעמדה והערכה:

חיה טהורה. צבי דמתני':

טעונה העמדה והערכה. כדמוכח מתני':

בהמה טמאה לא. כלומר הייתי אומר בהמה טמאה לא בעיא דדמיא לעצים ואבנים אבל השתא דשמעינן להא דר' יוחנן גבי חיה דבעיא שמעינן נמי גבי בהמה טמאה דבעיא דהא חיה נמי לא חזיא למזבח ואפילו בתמורה ואפילו הכי קתני מתני' דבעיא העמדה והערכה והכי נמי גבי בהמה טמאה:

לרבות את המתה. שהקדישה אחר שמתה מצי פריק לה ודריש לה מריבוי כל:

מה בהמה טמאה מיוחדת. דיש לה פדיון:

אף אני ארבה. המקדיש את הבהמה שמתה שיש לה פדיון ואף על פי שאין לה עמידה:

הואיל ושוה שעת פדיונה לשעת הקדשה. אלמא דבהא תלי מילתא דשוה שעת פדיונה לשעת הקדשה אם כן אפילו בהמה טמאה נמי כיון דבשעת הקדשה היתה חיה בשעת פדיונה נמי בעיא שתהא לה חיות. ונראה לי כיון דשמעינן ר' יוחנן דטעמא דמתני' משום קדשי בדק הבית נגעו בה, אם כן טעמא דסיפא דלקחו שחוט ונטמא דיפדה הוא דגבי קדשי בדק הבית נמי דנו הכי:

מתני' אמרה. דהמקדיש מתה בת פדיון היא אף על גב דאין בה עמידה:

חמור מועלין בה ובחלבה. משנה היא במסכת מעילה פרק ולד חטאת וקאמר השתא והא חלב לאו בר העמדה הוא ואפילו הכי קתני דמועלין בו וכל שמועלין בו טעון פדיון וכיון דקתני מועלין למדנו דבר פדייה הוא אע"ג דאין בו עמידה משום דשוה וכו':

אין תפתריניה לשום הילכות מיתה לא יכיל. כלומר טעמא דחלב לאו משום דינא דמקדיש מתה הוא דהא תני חמור בהדה ואסיקנא לעיל דבהמה טמאה כי אקדשה חיה בעיא העמדה והערכה. אלא טעמא הוא כדאמר במעילה משום גידולין דהקדש נגע בה:

תפתר כר"ש. כלומר לעולם נוקי מתני' בהילכות מיתה וכברייתא דלעיל ומאי קשיא לך חמור לעולם בחמור דומיא דחלב קתני וכגון שמת דלאו בר עמידה הוא ואתיא כר"ש דלא בעי העמדה וכו' וכולה בהילכות מיתה תנינן לה וכי פליגי רבנן עליה בחמור דלא שוה הוא אבל בחלב דשוה הוא מודו ליה:

למה לי חמור. אפילו שאר כל בהמה ואפילו טהורה דלר"ש כל קדשי בדק הבית לא בעו העמדה והערכה אלא אמאי נקט חמור כדאמרינן במעילה דכשהקדישו קדושת דמים לגבי מזבח נעשה כמי שהקדישו לבדק הבית כגון חמור דהוא דבר טמא דאין דרך להקדישו למזבח מועלין בגידולין:

אמרה תורה פורטהו במקדש וכו'. קא יהיב טעמא למתני' דהכא אמרינן דאם קרא שם אחר שגפן דבטילי אגב יין וקנה מעשר והתם תנן גבי כדי יין סתומות במקום שדרכן לימכר סתומות דכ"ש דבטלי אגב יין ויצא קנקן לחולין וקאמר ר' זעירא דכולהו מחד טעמא דהתורה אמרה שיחליף מעות מ"ש בצורכי סעודה בירושלם דמקדש מלך היא וכי קנה יין בקנקן סתום אע"ג דנתן דמי מעשר על הקנקן הוו חולין ביד המוכר דקנקן מידי דסעודה מיקרי ולא הוי כמי שמכר עבדים ובהמה טמאה דאי מוכר איתיה קנסינן למוכר ויחזרו דמים ללוקח ואי ליתיה למוכר הלוקח בעי שיאכל כנגדן ואילו גבי קנקן לא קנסינן לא למוכר ולא ללוקח שיאכל כנגדו והיינו משום יתורא דבי"ת ביין ובשכר הוא כדאיתא לעיל פ"ק והכא נמי בטיל אגב יין הילכך כי פודהו בגבולין צריך לחלל כנגדו:

אם עד שלא גפן קרא שם. פירשתיה במשנתנו:

חבל בשל שמן. ובתוספתא תני נמי דבש או ציר והיינו שלקחן בכסף מעשר אין חילוק בהן בין קרא שם אחר שגף הקנקנים לקרא שם קודם שגף וטעמא דגבי יין אם הם פתוחות נפסד היין וריחו כלה הילכך יש חילוק בו בין גפן ללא גפן אבל שמן או דבש אין סתימתן אלא לשלא ישפך או לנקיות אבל לא לעילוי השמן הילכך כלא גפן דמי וכן לענין ביטול של ק"א וכן לענין מוקף והוא שעומדין בהקפה דומי' דשקין בגורן:

וקשיא על דב"ש. דס"ד דב"ש אמוקף דסליק מיניה קאי וקאמרי דאם בא לתרום ואח"כ גף דאינו מועיל אלא א"כ פותח ומערה כל החביות לגת ופריך מה צריך פותח ומערה דאמאי לא סגי בפותח לחודיה דכיון דנטל מגופה שלהן דמו לתבואה שבתוך השקין והא תניא בתוספתא פ"ג דתרומות דחמשה שקין בגורן דאם כולן בהקפה א' דתורמין ומעשרין מזה על זה ואיתא נמי בפ' אין תורמין ולא אשכחן דילשמיט שום תנא ולימא דב"ש פליגי עלה:

ומשני ריב"ל על הראשונה הושבה. כשהושבה משנה זו בבית המדרש על שאלה ראשונה ששאלו לא על בבא דגפן שנאוהו אלא על הבבא הראשונה דהיינו כי זילף סתם וקרא שם קודם שגפן עלה הוא דאמרי ב"ש דאימת הוא דאמרינן דלא קנה מעשר ויכול לפדותן בגבולין בלא דמי קנקן כשמיד בכניסתו למקום שבא לפדותן עירה ופתחן לגת דאז הוי גילוי דעת דלא גף אותן אחר שקרא שם אלא משום שמירתן בדרך וב"ה סברי דדי בפתיחת כולם לבד אבל כולהו מודו דאם לא פתח אלא הקנקן ששותה ותו לא גלי דעתיה דניחא ליה בגפן וקדשי ומתפסי בקדושת מעשר:

על השנייה. אביטול דא' ומאה קאי דבטלות בק"א כי קרא שם לתרומה קודם שגפן ואח"כ גפן ונתערבו היאך שותה מהן ב"ש אומרים פותח את כולן ומערה לגת אבל לא פותח ושותה פותח ושותה, וב"ה אומרים פותח מודינא דבעי שיהו כולהו פתוחות אבל אינו צריך לערות:

אם אמר רביעית חולין יש לי בחבית. בתוספתא תניא אבל המפקיד לתוכה רביעית חולין לא קנה מעשר ויצא קנקן לחולין דתני הכא כלישנא דמתני' משום דבדברי המוכר הוציאו לו ולא הכניסו כדפירשתי במשנתנו:

מתני' אמרה כן וכו'. דטעמא דמתני' משום שהשאיר לו בפקדון שם יין וא"כ ל"ש יהיה שיעור קנקן השיור ול"ש יהיה רביעית השיור ולא קתני קנקן אלא שדברו חכמים בהוה דטעמא דמילתא דכיון דיש לו יין למוכר בה אע"פ שמכרה לו סתומה בירושלם ודרכן לימכר סתומות שם ואפילו לא צמצם לו מעותיו כיון דיש לו יין בפקדון בתוכה חשיבא כאילו היא פתוחה:

הדרן עלך פ' לא יאמר בס"ד.