היה עובר בשוק ואמר וכו'. עם הארץ שהיה בא מן הגנה והיה טעון משם ועבר בשוק ואמר לחברים טולו לכם:

אוכלין ופטורין. אוכלין החברים עראי ופטורין וקמ"ל דע"ה ידע דחבר מותר לאכול עראי מטבל ודאי כשלא ראו פני החצר ואלו מן הגנה הביאן ולא חיישינן דמן הבית הביאן ומשו"ה אם הכניסו החברים לבתים מעשרין ודאי תרומה ומעשר ותרומת מעשר ומעשר שני דודאי לא עישר ע"ה וטבל גמור הוא. ובגמ' מפ' לה דדוקא מתנה מועטת כדמפ' טעמא בגמ' למר משום דלא חשיב מתנה כמכר ולמר משום דמעשרות מדרבנן הם ולא אקילו אלא במתנה מועטת ולא במתנה מרובה דמתנה מרובה דמיא לטולו והכניסו לבתיכם ותו מפ' בגמ' דאע"ג דהם חברים לא שהיו פרנסי הדור או אנשים רשומים דהא ידע דפרנס הדור אינו אוכל בשוק אלא מכניס לביתו וע"ה ירא לנפשו ועישר הילכך לא יעשר אלא דמאי כדמפ' בגמ':

טולו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהן. אפי' עראי דחיישינן כיון דאמר להם כן הוי כמי שאמר להן לא תאכלו מהן כאן דטבולין הן שכבר ראו פני הבית אלא לכו לבתיכם ושם תאכלו ואין אוכלין מהן עראי:

אין מתקנין אלא דמאי. דשמא כיון דידע דיכניסום לבתים יבא ויעשר עליהן דקסבר שיסמכו עליו הילכך חבר מפריש המעשרות והן שלו אלא תרומת מעשר נותנו לכהן ומעשר שני מוליכו לירושלם כדין דמאי:

היו יושבין בשער וכו'. חברים הן ובעל השער עומד עמהן:

ואמר טולו לכם. ע"ה שבא מגנתו בכלכלה מליאה תאנים ואמר להם טולו לכם:

הן אוכלין עראי ופטורין. ואין השער או החנות טובל להם כדמפ' בגמ':

ובעל השער וכו' חייבין. דהשער טובל לו:

ר' יהודה פוטר. לבעל השער לאכול עראי ובגמ' מפ' טעמא:

מקום ישיבתו. מקום שיושב בה למכור בחנות ובשער נמי ישנה מקום שיושב בו לראות הרבים:

דר"מ אמר אין מתנה כמכר. פלוגתייהו בס"פ יש בכור דתנן אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו והמיבם אשת אחיו והמתנה דברי ר"מ וחכמים אומרים מתנה כמכר ע"כ. ומפ' התם טעמא דרבנן תשובו לרבות המתנה:

אין מתנה כמכר. ולא תאמר אילו לא היה אוהבן לא היה נותן להם והוי כמכר דודאי צריכין לגמול לו חסד אפ"ה כיון דאין כאן דמים שרי עראי דלרבנן דאמרי מתנה כמכר ה"ל מקח וטובל כדאיתא בפ' הכובש ואפילו לא יכניסו לבית אסורין:

דברי הכל היא. ואפילו רבנן מודו כדמפ' טעמא מאיליהן וכו':

כמ"ד מאיליהן וכו'. פלוגתא היא במס' שביעית פ' שלש ארצות והכא סבר ר' יוסי כר' אלעזר דתרומה ומעשר בזמן הזה דרבנן ורבנן הקילו בכה"ג:

שרוב מכניסין לבתים. ולא למכור בשוק הילכך בתר רובא שדינן ליה ובהכניסן לביתו היה דרכו נעשר דבביתו יעשרם כדקי"ל רוב עמי הארץ מעשרין הן ואמרינן ודאי גמר מלעשר עד שיכנס לביתו דבביתו יעשרם ומש"ה הוי טבל גמור כי מכניסין החברים לבתיהם אבל במקום שרוב מכניסין לשוק נימא דזה למכור בשוק מוליכן ושמא בגינה עישרן הילכך אפילו הכניסו לבית מעשרין דמאי:

ופריך בדא תנינן טולו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי. משמע לכתחלם הוא דלא הא דיעבד שפיר דמו מדלא קתני אסור לאכול מהם עראי ותו סיפא דקתנו דאם הכניסו לבתים דאין מעשרין אלא דמאי ואמאו והא כיון דמכניסי לבתים ודאי לא עישר:

ומשני מכיון שאמר טול והכניס כמי שאמר טול ואני וכו'. דניחא ליה לע"ה זה שיהא לו עם החבר נחת רוח ומעשר ע"ה על החבר דסובר שסומך עליו כדפרישנא במתני':

לא עישרתי. דאע"ג שאוהב ת"ח דבתר רובא שדינן ליה ושמא עישר ואין מפרישין מהן על הודאי דהוי מן הפטור על החיוב:

לתוך ביתי אני מכניסן. ולא למכור טבל גמור הן אלא אין מעשרין מאן אלא

דמאי: כמי שא"ל טול והכנס. הלכך אם הכניסו לבית החבר חיישינן דילמא עישר עליהן ע"ה ועוד דאינו אוכל עראי ממנו עד שיתקן דשמא סבר ע"ה הך מתנה מרובה לא אכול לה בשוקא אלא בבית וכאילו א"ל הכניס לבית וממילא ידע דטבולין הן:

טול ואכול פטור. כרישא דמתני' דאוכל עראי:

טול והכנס חיוב. כסיפא דמתני' ואע"ג דלשניהם נתן כאחד ואע"ג דמקופה אחד נתן להם:

הן אוכלין ופטורין ובעל השער ובעל החנות חייבין. מתני' היא לקמן וקיימא ארישא דהיה עובר בשוק וה"ק אם היו אנשים בשער או בחנות של אדם אחד והיה עמהם בעל השער ובעל החנות ועבר ע"ה ונתן להם תאנים וא"ל טולו לכם תאנים הן אוכלין ופטורין דנכריים הן ואע"פ שהן יושבים בחנות מפ' לקמן דביתו של אדם טובל לו דוקא אבל לאחרים לא ובעל השער ובעל החנות חייבין דנעשה כאומר לו טול והכנס לביתך אלמא דאע"ג דנתן לשניהם כאחת לא אמרינן דשניהן אוכלין עראי לר"מ ומאי קמ"ל:

ומשני דהכא אליבא דכ"ע קאמר דבמתני' בעל השער חייב לעשר דמאי. לר"מ והן אוכלין ופטורין והכא קמ"ל דאע"ג דזה אוכל ופטור זה שא"ל טול והכנס חייב אפילו בודאי ואפילו ר' יהודה מודי בהכי כיון דמתני' במקום שרוב מכניסין לבתים קא מיירי:

הממלא כריסו פטור. דלא תימא מחליף ולוקח הוי וחייב אלא להגיס דעתו שיאכל אמר כן כדמפ' לקמיה:

והאוכל במנין חייב. כדמפ' לקמן:

במצרף. לתוך ידו שנים או שלשה והוי קבע:

אפילו הממלא כריסו יהא חייב. דהא רישא אסיפא קיימא ובמאי דתוקי סיפא תוקי רישא ולא משני ליה הילכך שניהם פטורין אם לא צירפו ואם צירפו ואכלו שניהם חייבין. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ה דהילכות מעשר:

ואינו אסור משום חליפין. בתמיה והיינו מקח:

צא ולקט לך עשרים תאנים אוכל והוא פטור. בע"ה שאמר לחבר מיירי ופטור דמתנה הוא ובלא צירף עסקינן:

ה"ג האומר לחברו צא ולקט לך וכו'. ובע"ה שאמר לחבר מיירי כדמפרש בסיפא והא דקרי ליה חבר לקמיה מפ' לה:

צא ולקט לך תאנים מתאנתי. ולא נתן שיעור וקצבה ללקיטתו ובצירפן מיירי:

אוכל מהן עראי. המלקט אוכל מהן עראי בלא מעשר:

ומעשרן ודאי. וכשבא לאכלן קבע מעשרן מעשרות ודאי שאין ספק לומר שמא בעל הבית מעשר עליהן דהא לא ידע כמה לקט:

אבל א"ל מלא לך כלכלה זו. הואיל ונותן זה יודע כמה מלקט דהא שיעורא דכלכלה דיליה ידיע ליה כמה מחזקת יש לומר שמא זה הנותן חושש שמא יסמוך עליו שיתן לו דבר היתר ומעשר עליהן ממקום אחר הילכך מלקט זה אוכל מהן עראי בלא מעשר וכשבא לאכלן קבע אין צריך לעשרן ודאי אלא דמאי יפריש ויאכל הוא בעצמו המעשרות של לוי ושל עני כשאר לוקח פירות מע"ה שמחזיקין אותן בספק מעושרין דאף אלו ספק מעושרין הן ותורת דמאי עליהן:

בד"א בע"ה. בד"א דספק הן ודמאי מיהא בעי לאפרושי כשהנותן ע"ה דשמא אינו חושש ללפני עור וכו' אבל בחבר ודאי מעושרין הם ואפילו שאינו מן המוקף ואין צריך לעשרן ואפילו דמאי:

רשב"ג אומר בד"א. דסגי בדמאי בזמן שהנותן ע"ה וחשוד לתרום שלא מן המוקף:

אבל. היה הנותן חבר לא יאכל קבע הלוקט עד שיעשרם מעשרות ודאי:

מדברי אבא. ר' בנו של רשב"ג היה:

ולא להאכיל לעמי הארץ טבלים. ואע"ג דחבר הוא הלוקח ממנו דאילו ע"ה לא ציית לפלוגתא דר' ורשב"ג מפ' לה בפ' בכל מערבין בחבר שאמר לע"ה וחבר אחר שומעו דאמר חבר לע"ה לקט כלכלה זו וחבר אחר שומע ממנו ונותן לו ע"ה לחבר לאכול וה"ק ר' בד"א דלוקט צריך לעשרן דמאי בע"ה שא"ל לחבר לקט דאיכא לספוקי אי עישר עלייהו האי בעה"ב או לא אבל בחבר שא"ל לע"ה לקט כלכלה זו וחבר אחר שומע ממנו אוכל אותו חבר בתרא ואינו צריך לעשר דודאי כיון דנותן קמא חבר ולוקט ע"ה חייש נותן דלא ליכלינהו בטבלייהו ותורם אף שלא מן המוקף דמוטב שיתרומו שלא מן המוקף וכו'. ומפ' התם במאי קמפלגי ר' סבר ניחא ליה לחבר דליעבד בהו איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא ורשב"ג סבר ניחא ליה לחבר דניעבד ע"ה איסורא רבה ואיהו אפילו איסורא קלילא לא ליעבד. ואיסור דשלא מן המוקף בפ' אין תורמין נפקא לן מקראי:

אפילו חבר ששלח. לא מיבעיא כשהחבר שולח לע"ה מידי דבידו לתקן דעליו מוטל לתקן קודם שישלחנו דהא פשיטא דכולהו מודו בהכי וע"כ לא פליגי אלא דמר סבר נחשדו ומר סבר לא נחשדו אבל הא דבידו הוא לתקן ומן המוקף מצי תרים כ"ע מידו דמוטל עליו לעשר מה שהוא נותן ואל יאכיל איסור לע"ה אלא אפילו כששולח לחבר נמי מוטל על החבר השולחו לעשר דהא בידו הוא לעשר מן המוקף:

הוין בעיי מימר. רצו לפ' הא דר' זעירא גבי חבר ולומר דודאי צריך דלמ"ד לא נחשדו חברים וכו' המקבל חבר הוא ולא יאכל איסור ועליה דשולח רמיא לעשר דטעמא דרשב"ג היינו דניחא ליה דלעביד ע"ה איסור זוטא וכו' הכא דחבר הוא מודה ולר' דאמר דלא יאכיל לע"ה טבלים כ"ש לחבר:

הכא את עביד ליה חבר. דרישא דברייתא קתני האומר לחברו צא ולקוט וכו':

והכא את עביד ליה ע"ה. דבסיפא משמא דע"ה הוא הנותן:

ומשני דקרי ליה תנא לחכם חברו של עם הארץ בשביל אחר שהוא מתקן נקרא תבר. וכר' זעירא נקטינן דקיימא לן חזקה אין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:

אין צריך לעמוד. עמו עד שיראה אם יעשר אם לא יעשר דהא ודאי מעשר כיון דאיהו מקבל עלויה בלא מטו של חברו:

תמן תנינן. בפ' בכל מערבין:

שאינו מודה בעירוב. מפ' התם דהיינו כותי:

לקבל הימנו. קודם שיגיע שם והמקבלו עירב עליו:

וצריך לעמוד עמו. לעמוד לראותו עד שאותו האחר יקבלנו מיד הקטן ויראה שמערב עליו:

כאן בגדול כאן בקטן. מתני' דעירובין מיירי בקטן דחיישינן שמא הקטן לא יוליכנו למקבלו מש"ה אמרינן דצריך לעמוד עמו והיינו עד שיראה שמוליכו למקבלו ומתני' דהכא מיירי בגדול דקא עביד שליחותיה ודאי דבן דעת הוא:

באומר לו ערב על ידי. דהוא מצוה לו שיטרח בשבילו ספק הוא אם עושה אם לאו:

באומר לו אני מעשר על ידך. דאיהו מנפשיה מקבל למעבד ליה מילתא בלא מטו של חבר ואין צריך לעמוד עמו אי מעשר דודאי יעשר וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"א האומר לחברו הריני מעשר על ידיך אין צריך לעמוד עמו עד שיראה אם יעשר אם לאו ואם אמר הוא לחברו עשר על ידי צריך לעמוד עמו ע"כ:

צריך להראות לו את הכלכלה. אם היא גדולה או בינונית או קטנה משום גזל:

תרקב. ג' קבין:

למעשרות. איתמר הא דר' שמואל בר נחמן דאם ליקט ט' כלכלות מליאות תאנים והן בינוניות מדה של ד' קבין אין צריך לו למעשר למדוד כולן בכלכלה אחת דהא שיעור ידוע להן:

וכ"ש למדת הדין. דצריך האומן שעושה לעשותן כמדתן ונפקא מינה למקח וממכר:

הא למעשרות לא. דאין מדתן מצומצמת והוי מרבה או ממעט במעשר:

אבל לא לאחרים. ומשו"ה אוכלין דאין החנות והשער שלהן:

דתנינן תמן. לקמן פ' המעביר:

כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה. והכא במקום שהוא מוכר אדם חשוב בוש לאכול שם בלא החזרת פנים ואי אכיל התם לא קבע אבל במקום שאינו יושב ומוכר אינו בוש:

פליגין ר' נחמיה ורבנין בחצר שהוא בוש לאכול בכולה. והא דתנן כל שאין אדם בוש וכו' שיש חלק בה שאין אדם בוש קאמר ורבנין פליגי עליה וסברי דאפילו בוש בכולה נמי חייבת והיינו שהיא פתוחה לר"ה ואין לה פסין כלל לצדדין. ור' נחמיה פליג עלייהו וסבר דכולה בוש פטורה אבל מקצתה בוש ומקצתה אינו בוש אפילו ר' נחמיה מודי דחשיבא חצר וקובעת אפילו במקום שבוש:

ומדאמר ר' אלעזר שניהן אמרו דבר אחד הדא אמרה. דלר' נחמיה הך נמי מקום שהוא בוש פטור ומקום שאינו בוש חייב וכר' יהודה דמתני' דבחד מקום קא מפליג:

כייחור שהוא נוטה לבית. דתנן לקמן פ' המעביר תאנה שהיא עומדת בגנה ונופה נוטה לחצר דחיובא אוכל פירות אותו הייחור אחת אחת ואם צירף חייב והה"נ כשהתאנה עומדת בחצר דפיטורא וייחור שלה נוטה לבית ה"נ דאוכל אחת אחת ואע"ג דעיקרה עומד במקום הפיטור אפ"ה פירות ייחור הנוטה אינו אוכל אלא אחת אחת. והכא נמי בהחזרת פנים אע"ג דגופו במקום הפיטור כשמעקם ראשו ומחזיר פניו חייב אפילו בעראי דבמחזיר פניו דמי לייחור הנכנס תוך הבית ומפ' ואזיל מאי בינייהו:

באוכל אחת אחת. כלומר האי דפטר ר' יהודה בלא חזרת פנים א"נ בלא שינוי מקום היינו דוקא באוכל אחת אחת דומיא דייחור:

ואפילו אוכל ברשות הכל. דהיינו אצל הפתח ממש שיש רשות לכל להשתמש ולמשמש שם כי ההיא דתנן פ' כיצד הרגל מפתח החנות משלמת מה שנהנית דלא חשיבא שן ברשות הניזק מתוך החנות משלמת מה שהזיקה:

ובמשייר. ועוד שמשייר מצורך אכילתו דהוי אכילת עראי אפ"ה לא שרו אלא אחת אחת דומיא דייחור לר' יוחנן. אבל לר' אלעזר אפילו לא אכל אצל הפתח ואפילו לא שייר ואפילו אינו אוכל אחת אחת שרי דכיון דאכיל במקום שבוש אי לא החזיר פניו אין כאן חצר:

המעלה פירות מן הגליל ליהודה. שליקט פירותיו מן השדה והיה מעלה אותן מגליל ליהודה למכרן ואמרינן לעיל בפ"ק דמוליך לשוק דנטבלו הפירות מיד משום שמא ימצא לקוחות מיד וגזור רבנן שלא יאכלה מוכר אטו לוקח שמא יחזור למכרן וקי"ל דמקח טובל. והכא כיון דאין דעתו למכרן אלא ביהודה או בירושלם אע"פ שהוא נכנס בהם לבתים ולחצרות בדרך לא הוטבלו ויכול לאכול מהן עראי. וכתב ר"י ז"ל והוא כשלקטן משעה ראשונה להוליכן למכרן ביהודה או בירושלם ואם אינו מוכרן שם מחזירן לביתו ובזה התנאי ליקטן ואפילו לן בדרך ואפילו שבת אינן נטבלין כדאיתא בגמ':

וכן בחזרה. אם היה לו שדה ביהודה ואחר שמכר פירות גליל שם אסף פירותיו מן השדה והוליכן לגליל כשחוזר לביתו כיון דמגמתו הוא לגליל לא הוטבלו וקמ"ל דלא גזרינן כיון שזה היה הולך ליהודה וחוזר לגליל מיחזי שהחליף פירותיו פירות בפירות והוה ליה מקח ונגמר קמ"ל דלא גזרינן:

למקום השביתה. מפ' בגמ' אם נמלך בדעתו לשבות במקום אחד לילה ויום באי זה יום שיהיה הוטבלו דכשהוא שובת לילה ויום הוא שמא יזדמנו לו שם לקוחות. ומן הדין מעיקרא הוה לן למיגזר כדתנן במתני' אלא כיון דהכא מגמתו ליסודם ליכא למיגזר אבל כששובת הוטבלו:

והרוכלין המחזירין בעיירות. בכפרים, ומוליכין בשמים למכור ומוליכין פירות שלקטו משדותיהן ולא הכניסום לבית אוכלין מהם עראי:

למקום הלינה. מפ' בגמ':

בית הראשון הוא ביתו. כלומר מכיון שהגיע לבית הראשון שבעיר שילינו שם נטבלו הפירות אע"פ שלא לנו שם אלא באמצע העיר או בסוף העיר. ובגמ' מפ' טעמא:

שבת טובלת. ואפילו אוכל מהן אחר השבת כיון דנכננה שבת עליהן:

אין השבת טובלת. דקסבר אין השבת קובעת אלא פירות שזימנם לשבת:

ואפילו שבת. באמצע הדרך אינו טובל עד שיגיע ליהודה וכו' שהוא מגמתו:

ברוצה לשבות. שרוצה נוח שם בחול לילה ויום כשיעור שבת:

ואפילו שבת בשני. ר"מ דמתני' תני לה בתוספתא והכי תניא לה ר"מ אומר עד שיגיע למקום השביתה ואפילו שבת ביום השני חייבין לעשר ור"מ דמתני' פליג כדפרישנא דודאו הא דמתעכב כל כך היינו שמא ימצא לקוחות:

הכל מודים. ר"מ ורבנן:

בלינה שאינה טובלת. ר' יוחנן קאמר לה דלריש לקיש כי קתני דפליג ר"מ בשביתה בשני היינו לאשמועינן דפליג נמי אלינה:

בלינה שאינה טובלת. דאע"ג דפליג בשביתה באם לא שבת לילה ויום אלא לן דהיינו לילה לחוד מודי כדמפ' טעמא ואזיל:

אדם מגלגל בלינה. אם רוצה האדם שלא ללון בדרך מנוח דהיינו ע"ג כרים וכסתות אלא בדרך עראי וכגון לישון מעט על הבהמה עולה לו ללינה:

ואין אדם מגלגל בשביתה. כשהבהמה יגעה ועייפה או הוא עייף שהדרך ענה כחו על כרחו הוא שובת ואינו יכול לישמט מלשבות:

בכל מקום אדם לן. שהוא עראי ואפילו באמצע הדרך דאיכא סכנה:

ואין אדם שובת בכל מקום. אלא במקום שהוא רואה שהוא בטוח. כך נ"ל לפ' מגלגל מגלגל זמנו כי ההוא דפ' המדיר עד שלא אדרתן גלגילנא בהדך וכו':

ברור חיל. שם מקום ושם היה יושב ריב"ז כדאמר בפ' א' דיני ממונות אחר ריב"ז לברור חיל והיה הולך לדרכו בעיירות ללכת שם ללמוד עמו:

מביאין להן פירות. והיו דמאי ותנן מאכילין את האכסניא דמאי:

ואמר להם. לתלמידיו ההולכים עמו:

אם לננו כאן. בשני נונין גרסינן והגורס בא' בנון דגושה גריס ליה כמו ונתנו את בנותינו שהוא כמו ונתננו:

אנו חייבים לעשר. וקשיא למ"ד דאין לינה טובלת ואע"ג דר' יהושע לא היה רוצה למכרן מ"מ כיון דגבי דמאי חשיבא לינה דביתו טובל כ"ש גבי ודאי:

דעתו נקייה. ומדקדק במעשרות:

לוייתיה שכיחא ליה. שת"ח וחשיב כל מקום ומקום ביתו ויכול ללון בכל מקום שירצה וכלן ברשותו הוי שלעולם ימצא אנשים שילווהו עד מקום שירצה אבל שאר בני אדם אין לינתן לינה דאנוסים הן ועראי בעלמא הויא:

וסחרין ארבע וחמש קיריין. מסבבין ארבע וחמש כפרים:

ועיילין דמכין בבתיהון. ובאין וישנים בבתיהם:

בבית הראשון שהוא פוגע. בעיר שהוא מוכר מיד מפלח עסקיו דישמירסאר בלע"ז ואפילו אין שם ביתו:

פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן. דכיון דהפריש מהן תרומה התרומה טובלתן וחשיב להו כנגמרה מלאכתן ובגמ' מפ' לה:

וחכמים מתירין. דקסברי דאין תרומה טובלת יותר משער הבית וכי היכי דאין שטר הבית טובל אלא בנגמרה מלאכתו כך תרומה אינה טובלת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו:

חוץ מכלכלת תאנים. שאין בדעתו לעשותן גרוגרות וכיון דהשתא כמות שהן נגמרה מלאכתן נינהו חשיבא תרומתן להטביל ונקט כלכלת תאנים לאשמועינן דאפילו אם נמלך אח"כ לעשותן גרוגרות אפ"ה כיון דבשעה שתרמן לא היה בדעתו כן ונגמרה מלאכתן הוו תו לא פקע:

ר"ש מתיר. לעשותן גרוגרות וטעמא מפ' בגמ':

האומר לחברו. בגינה:

הילך איסר וכו' לא יאכל עד שיעשר. דמקח קובע וטובל כדאיתא בפ' הכובש:

אוכל אחת אחת ופטור. מפ' טעמא בגמ' משום דמקח טביל דרבנן ולא גזור אלא כשצירף ומיירי בלוקט בעל הגנה ונותן לו אבל אם הוא עצמו מלקט ורוצה לאכול אחת אחת מודי ר"מ:

ואם צירף חייב. דכיון דצירף שתים בידו משוי להו גרן וילפינן לה בפ' הפועלים מקרא דאסמכתא כי קבצם כעמיר גרנה משמע דאין גרן בלא קיבוץ ואין קיבוץ פחות משתים ומייתי ראיה ר' יהודה מגנת וורדים דלוקט אחת אחת ונותן לו היה שלא היו מניחין ליכנס לכל שלא לקלקל את הוורדים:

דברי הכל אסור. כדתנן חוץ מכלכלת תאנים:

בזיתים על השמן. כלומר בזיתים ועתיד לעשותן שמן כדאיתא בתוספתא:

דברי הכל מותר. כדתניא בתוספתא מודה ר' אליעזר לחכמים במקום שבלין ועתיד לעשותן גרן ענבים ועתיד לעשותן יין זיתים ועתיד לעשותן שמן שאוכל מהן עראי ע"כ. דהני רובן לדריכה ולטוחנן ולעשותן גרן הוא דקיימי ותרומה לא אהניא בהו:

בתמרים ועתיד לדורסן. ולעשותן חביצא דתמרי:

לדושן. בחבית כדי שיהו מקובצין כמין דבלה מר סבר כיון דאוכלין אותן בלא דרסה ובלא דישה תרומה טובלתן ורבנן סברי דאכתי לענין מעשרות לא נגמרה חשיבי וכדאמרינן לעיל סוף פ"ק לענין מעשרות כל הדברים יש להן מוקצה:

ראשון מהו שיטביל. מעשר ראשון מהו שטובל ומפרש לה ואזיל:

שהקדימו בשבלין. שהקדימו למעשר ראשון בשבלים:

דברי הכל מותר. דגבי תרומה גדולה שרינן כדקתני לה בתוספתא וכדפרישנא כ"ש מעשר ראשון:

והפריש מהן תרומה גדולה. ועדיין היה דעתו לדורסן ולדושן ולקח מהן אחד כדי לאכלו אכילת עראי כרבנן דשרו דתרומה אינה טובלת אלא דבר שנגמרה מלאכתו:

והפריש מהן ראשון. ובלבו גמר לאכלו כן עכשו כשהפריש מעשר ומיבעיא ליה אי מצי למיכל התאנה שהפריש לאכלה עראי או שמא אסורה עכשו מי אמרינן מצטרף ראשון לתרומה ולמפרע נטבלו ואסירי ומודו רבנן לר' אליעזר בהא או דילמא מכאן ואילך נטבלו ושריא דהראשון הוא דטביל ולא תרומה:

הלוקח גרוגרות. חבר שלקח גרוגרות מע"ה:

ועתיד לדורסן. החבר:

אסור לאכול מהן עראי. דס"ל לר"מ גבי מקח כר' אליעזר בתרומה כדאיתא בתוספתא ואמרינן לקמן בסוף פירקין ר"מ ור' אליעזר אמרו דבר אחד וכו':

ומתקנן דמאי. דאימור ע"ה לא היה בדעתו לדרסן ואימור ראו פני הבית ועישרן ונמלך למכרן:

אוכל מהן עראי. דאין מקח טובל אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ובלא ראו פני הבית עסקינן:

ומתקנן ודאי. דקסבר דודאי טבל הן דאין מעשרין מדבר שנגמרה מלאכתו:

ה"ג כתוב בפינקסיה דחילפאי אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי. והכי איתא בתוספתא ובמילתייהו דרבנן גריס לה והכי תניא התם וחכמים אומרים אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי והשתא פריך לרבנן וקשיא אם אכל מהן עראי משמע דלא הכניסן לבית וע"ה גם כן דעתו לדורסן היה ולכך לא עישרן אם כן ליתקן מהן ודאי:

אם מתקנן דמאי. דס"ל דתרמן ע"ה אם כן ליחוש דלא היה דעתו לדרסן והכניסן לבית ואפילו עראי נמי יהא אסור דנגמרה מלאכתן נינהו:

אף הוא מפריש תרומה ומעשר משעה ראשונה. בלא ראו פני הבית ותורם אותן כדאמרינן בפ' המביא דעמי הארץ מעשרין אפילו דבר שלא נגמרה מלאכתו ואפ"ה שרי לאכול עראי דאין תרומה ולא מקח טובלת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו:

בכלכלה של כל דבר הוא מתני'. דטעמא מפני שאין בדעתו לעשותן גרוגרות דכלכלה מוכחת עליהן דאין דרך להניחן בה אלא לאכילה ואפילו פירות דאין דרך לשנותן נמי פליג ר"ש כגון שקדים וכיוצא בהן:

זיקת שלשה מעשרות. קודם שיתרום דאיכא תרומה ומעשר ראשון ושני:

את אמר מותר. כיון דלא ראה פני הבית:

ראשון מהו שיטבול לשני. אליבא דר"ש קא בעי מי אמרינן כיון דבסדר המעשרות מפריש ודאי קבע ואע"ג דא"ר שמעון אין עליה זיקת ג' מעשרות וכו' דילמא האי לאו עיקר טעמיה דר"ש הוא אלא דתרומה לא קבעה דאין הגורן נעקר אלא א"כ תורמין אותו וה"נ עתה בכלכלה ולאו משום דרצונו שיטביל אבל כיון דמפריש כסדר והולך מודי דטביל וקבע או דילמא עיקר טעמיה דר"ש מהכא ומסיק דלעולם לא קבע ודוקא הוא:

בלוקט ונותן לו. דחשיב מקח לר"מ להטביל ואפילו בלא צירוף דכיון דנתן דמים עליהן חשיבא אכילה אבל לוקט ואוכל כיון דהלוקח עצמו לקטן אין הלוקח קובע דנימא דהדמים הן משום נחת רוח של הלקיטה שמניח את הלוקט ללוקטן אי נמי דזכי בהו במחובר דלא נגמרה מלאכתו:

בחצר בית שמירה. לחצר שיש בו בית שמירה דהא משום דמקח מדרבנן הוא דטובל כדאיתא לקמן בריש הכובש משו"ה מקל בו ר' יהודה ובעי צירוף וה"נ גבי חצר דטביל מדרבנן:

דא"ר יוחנן. לקמן בריש הכובש:

מקח וחצר ושבת אינן תורה. מה שטובלין אינן טובלין מדאורייתא אלא מדרבנן וקרא דוקראת לשבת עונג אסמכתא בעלמא היא:

זו חצר בית שמירה. דס"ל כר' יוחנן דפ' הפועלים דאמר אפילו חצר קובעת והכא סבר ר' יוחנן כר' ינאי רביה דדוקא בית טביל מדאורייתא ולא חצר:

בנותן לבנו שהוא פטור. דס"ל לר' יהודה דמתנה כמכר היא וה"נ קבעא אלא משום דליכא צירוף ור"מ סבר דלא קבעה דס"ל דאין מתנה כמכר כדלעיל:

או נימר בלוקט ואוכל. שמא יכולנו לפ' גם בלוקט ואוכל נמי פליגי:

אין את עליל את מקלקל וורדייא. אם אתה נכנס אתה מקלקל הוורדים:

שלא מכר לו אלא שמו. שהיה מקדם כרם או פרדס וה"נ נפרש במתני' גנה שהיו בה וורדים מקדם מימות נביאים הראשונים כדאיתא בפ' מרובה ואליבא דר' מנא משמע דלא מיקרייא גינת וורדים אלא שהיו בה וורדים כשהיה מעיד ר' יהודה דאי בשהיו בה מקודם ולא בזמן העדות היכי מוכח ר' מנא מינה דקאמר אין את עליל את מקלקל וכו' דילמא כיון דליכא וורדים בנכנס ולוקט ואוכל עסקינן:

שאבור לי בורר ואוכל. תולש ואוכל אחת אחת דליכא צירוף ומתני' ככ"ע היא דהוא עצמו מלקט ואוכל:

מגרגר ואוכל. שתולש הגרגרים ואוכל אחת אחת דאם תולש כל האשכול נתחייב ואפילו שני גרגרים ביחד כדאיתא בגמ':

פורט ואוכל. בעוד הרמון מחובר מגרגר פרצידין של הרמון ואוכל:

סופת ואוכל. עושה חתיכות שזהו סידור אכילתו ובעודו מחובר בעצו חותך ואוכל:

בעשרים תאנים אלו. כיון דייחדן לו קנה אותן כשהן מחוברין והקונה במחובר לקרקע פטור דנעשה בעל הגנה ותנן לעיל אוכל מהן עראי עד שהוא מגיע לביתו ובעי אש או מלח או חצר או שבת לקבוע כדאיתא לקמן פ' הכובש:

לקצות בתאנים. לייבשן בשדה לעשותן קציעות:

הרי זה אוכל ופטור. דכיון דעומדין לקצות לא נגמרה מלאכתן למעשר ותנן בפ' הפועלים ואלו אוכלים מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו:

על מנת שאוכל תאנים. והיה עומד במחובר לקרקע:

אוכל ופטור. ובפ' הפועלים אמרינן דאוכל אחת אחת דכיון דקיצץ הוי מקח והכי נמי תנן לקמן פ' המעביר ובגמ' מפ' אמאי תנא הכא על מנת:

אני ובני. ואין הבן נשכר לבעל הבית:

בני בשכרי. או ע"מ שיאכל בני בשכרי שקצצת לי:

הוא אוכל ופטור. שהתורה זיכתה לו ודמי לבעל קרקע דדרשינן לקמן ובפ' הפומלים כנפשך כן נפשו של פועל מה נפשך אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור:

בנו אוכל וחייב. במעשר דהוה ליה כמקח הואיל ואתני אכל אכילה דידיה דאינה בתנאי אע"ג דאתני לא דמי למקח:

בשעת הקציעה. שאינה גמר מלאכה:

קציעה. חותך עוקציהן ודורס אותן בדפוסין שלהן עגולין וקרויין עיגולי דבלה:

ולאחר הקציעה. דהוי גמר מלאכה למעשר:

אוכל ופטור. דהתורה זיכתה לו:

לאחר הקציעה. דנגמרה מלאכתו וילפינן מדיש מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו וכו' כדאיתא בגמ':

אוכל וחייב. דהוי מקח ובנגמרה מלאכתו ואפילו באחת אחת צריך לעשר:

בלפסין. מין תאנים חשובין. ובפרק הנודר מן המבושל גר' בבלופסין ומפרש מין תאנים דעבדי מינייהו לפדא:

בנות שבע. מין תאנים משובחין כדמשמע בפ"ק דשבועות. ובגמ' נפקא לן מקרא דבעי' ממין שאתה נותן לכליו של בעל הבית:

אבל מונע הוא עצמו וכו' ואוכל. כל אכילתו מהן ופטור מן המעשר והא מתני' לדין פועלין תני לה אגב:

המחליף. פירות והיינו מקח:

זה לקצות. לייבשן ולעשותן קציעות דהיינו לא נגמרה ולא זו אף זו קתני:

חייב. מפ' בגמ' דר"מ היא וס"ל דאפילו בלא נגמר מקח קבע וכדאיתא לעיל ולא חשיבא סתמא וקי"ל כר' יהודה. והכי אסיקנא בפ' המביא:

וכן ר' עביד. שלא לאכול אלא מגרגר אחת אחת ולא לתלוש ואפילו שני גרגרים כאחת:

שספת בו. שחתך בו ואפילו כל שהו קנאו ושוב אינו יכול להניח זה ולברור אחר סופת גרסינן וכן גריס בערוך וכן בע"ז ספת לה צואה ולשון סוף הוא ורבנו שמשון גורם כופף:

אפילו שלא על מנת. דכיון דזיכתה לו תורה מה צריך תנאי:

אפילו א"ל ע"מ. דהוי מקח אפ"ה אחת אחת שרי וסתם לן תנא כר' יהודה:

תמן תנינן. בפ' הפועלים:

היה עושה בידיו. כדמפ':

אוגד. שבלים שעושה אגודות:

ברגליו אבל לא בידיו. מסמיך קורה לאילן שלא תבעוט:

ואפילו על כתפו. שאינו מזיז ידיו ורגליו כגון טוען על החמור:

כדיש מה דיש מיוחד שהוא עושה בידיו וברגליו. מקרא דלא תחסום שור בדישו קא דריש דמשמע ליה בין שור שלך בין אינו שלך אלא שכור לך לא תחסום והשתא אשכחן דבין פועל אדם בין פועל בהמה אתרוייהו חייס רחמנא דאכלי וכיון דהוקשו דתרוייהו קא אכלי דדרשינן בפ' הפועלים מכדי כל מילי איתנהו בחסימה דילפינן שור שור משבת א"כ ליכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה שור דכתב רחמנא למה לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר ומה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש וא"כ הוי כאילו כתיב לא תחסום כשור וקרא דכתיב בשור כתיב באדם וקרא דכתיב באדם כתיב בשור וכיון דגבי שור כתיב דיש באדם נמי כתיב:

המנכש בשומים ובבצלים. שעוקר מביניהם עשבים רעות ובפ' הפועלים פריך ההוא מואל כליך לא תתן נפקא דמוקמינן לההוא קרא התם בפועל ודרשינן בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית ומשני לא צריכא דקא משליף קטיני מביני אלימי ופי' רש"י ז"ל יש בבצלים שמסתרסין ואינן גסין לעולם וקורין אותן בלע"ז ציב"אש ועוקרין אותן מבין הגדולים להרחיב מקומן ולהתפשט דאיכא השתא נתינה לכליו של בעל הבית ולא אימעיט מואל כליך לא תתן וממעט להו מדיש דלאו שעת גמר מלאכה הוא דעיקר פעולה משום תיקון הגדולים הוא שהן מחוברין ועומדין ע"כ:

והמסמיך בגפנים. נותן קנים ביניהן תחת השריגים שלא יתפשטו על הארץ שיורקבו האשכולות:

והעודר. החופר:

והמקשקש. לכסות שרשים המגולים דכל אלו במחובר לקרקע בשעה שאינו גמר מלאכה:

החולב. שמוציא החלב מן הצאן אורדינייאר בלע"ז:

והמגבן. המקפיא החלב והקבץ פתיתי החלב הקפוי לעשותן חריץ של גבינה:

והמחבץ. מוציא החמאה מן החלב כדכתיב כי מיץ חלב יוציא חמאה כך פי' בערוך ופריך בפ' הפועלים למה לי מכי תבא בכרם רעך נפקא ומשני סד"א הואיל וכתיב קמה לרבות כל בעלי קומה וליחייב נמי מידי דלאו גידולי קרקע קמ"ל:

שלא נגמרה מלאכתו. למעשר דאכתי מיחסר לעשות התבואה כרי ומירוח דהיינו לייפות הכרי ולהחליקו כדאיתא לעיל בפ"ק:

הבודל בתמרים. שמדובקין זו בזו ומבדילן במגריפה:

משקפה. שצפו החרצנים והזגין על גביו למעלה ושכרו להעלות יין מן הבור לחביות ומשקפה תנן לעיל דנגמרה מלאכתו למעשר:

עוקה. גומא שהשמן יורד בה והוי גמר מלאכה כדתנן לעיל:

הלש. שנתן מים בעיסה ומגלגלה ומקבץ הקמח כולו עד שנילוש:

המקטף. עורך הפת ותותך עיגולים של הפת וטח פניו במים של ביצים ומחליקו ובפ' הפועלים פליגי בה אמוראי דהא מקמי הכי כבר בא לזיקת המעשרות ואימעיט ואמאי איצטריך השתא למעוטי ומר מוקי לה בשבע שכבשו ושבע שחלקו שנתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר כדאיתא פ"ב דכתובות ומר מפ' לה כרוך ותני:

תמן תנינן. בב"מ פרק הפועלים:

בשאר כל אדם. הכתוב מדבר ואפילו אינו שכירו. ובפרק הפועלים פריך לא שבק איסי חיי לכל בריה. ומוקי לה בסעודתן דעבדי ואכלי:

עד כדי הנפת מגל. דדוקא בשעת הנפת מגל שפותח פתח ודעתו זחה עליו ומפקיר:

מפני שלא היו עושין מלאכה. דכתיב אחר כך עוד כל ימי הארץ זרע וקציר. ובתנחומא גר' שלא היו זורעין אלא מארבעים שנה למ' שנה. והיתה תבואתן מספקת להן עד ארבעים שנה ולכך בעטו ונפלו בגזל כדכתיב ותמלא הארץ

לא תחסום שור. בין שלך בין שכור מדלא כתיב שורך:

שור בתלוש. דגבי שור כתיב דיש:

ואדם במחובר. דגבי אדם כתיב קמה וכרם:

שור שאינו אוכל במחובר. כלומר דלא אשכחן ליה קרא בהדיא:

ת"ל לא תחסום שור בדישי. קשיא דל"ל קרא הא אתיא לי' בק"ו אלא משו' דאי' פירכ' מה לשור שכן אתה מצווה על חסימתו תאמר באדם שא"א מצווה על חסימתו דנפק"ל מכנפשך כך נפשו של פועל מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמתו פטור:

ואין אדם בלא תחסום. דהיינו פועל דנפקא לן מהאי קרא דשרי לקיץ דמים וליטול מעות ולא יאכל משמע דאית ליה למיכל בתלוש אלא דשרי ליטול מעות:

אדם שאינו אוכל. כלומר דלא אשכחן ניה קרא בהדיא:

אינו דין שיאכל במחובר. בפרק הפועלים סתרינן ליה להאי קל וחומר דמה לאדם שכן אתה מצווה להחיותו תאמר בשור שאי אתה מצווה להחיותו. ומסיק דנפקא לן מהיקישא דחוסם לנחסם דכתיבנא לעיל:

חוסמו את במחובר לקרקע. והרמב"ם ז"ל לא פסק כן פי"ג דהלכות שכירות דסבר ליה דגמרא דילן סברא דאיתקוש לגמרי מחובר ותלוש:

מכאן אמרו. ארישא קאי דאין אדם בלא תחסום:

קוצץ אדם ע"י עצמו. ליטול מעות ולא יאכל:

ע"י עצמו. בשביל עצמו:

עבדו ושפחתו הגדולים. אבל לא קטנים דקסבר משל שמים הוא אוכל הילכך לית להו למרייהו זכיה באכילתן דאפילו שלהן אינה עד שיתנוה לפיהן:

שיש בהן דעת. וידעי וקא מחלי:

ולא ע"י בהמתו. משום לאו דחסימה דאפי' הוא עצמו דש בהדישה שלו אינו רשאי לחוסמה:

שאין בהן דעת. אבנו ובתו קטנים, ועבדו ושפחתו הכנענים:

לא צורכא האוכל מן התורה לא יהא חייב. כלומר המשנה הזו לא הוצרכה לטעם אמאי הוא פטור ואפילו דאתני דא"ל ע"מ והא כיון דאתני דמי למקח ואמאי פטור:

התורה פטרה אותו. וזיכתה לו כבעל הקרקע מכנפשך סתם וכדלעיל:

לאכול חייב. זה שדעתו לאכול חייב דלדידיה גמר מלאכה:

ותני עלה. בתוספתא:

בייחור זה. בענף זו לא יקוץ תאנה מייחור אחר וילך למקום שהוא עושה שם ויאכל ואפילו במין א' נמי אסור כדתנן בברייתא הכא ולא תני התם תאנים וענבים אלא משום דהכי נפקא לן מקרא כדאיתא בגמ' וכי אין אנו יודעין שאין בכרם לאכול אלא ענבים ומה ת"ל ואכלת ענבים וכו' ואתו רבנן וגזור ואפילו מייחור לייחור וא"כ אמאי תנא לופסין ובנות שבע דהא לא דינא דאורייתא ולא דינא דרבנן דסתמא תרי מיני נינהו ושני אילנות הן:

שתיהן בייחור א'. וכגין דמורכבין שני מיני תאנים ביחד ואפ"ה גזור רבנן באילן א' דלא ליתי למיכל בשני אילנות:

לכליו של חברך. דלכתוב קרא ואל כלי לא תתן כליך משמע דלכלי אחר אתה נותן והיינו שהוא פועל. ובפרק הפועלים דרשינן נמי מהאי קרא בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל ובשעה שאי אתה נותן לכניו של בעל הבית אי אתה אוכל:

כל דבר שהיצר תאב. כדתנן פועל אוכל קישות ואפילו בדינר כלומר דאפילו קישות שוה דינר יאכלנו:

מה את אוכלו ופטור. מן המעשר דהא לא נגמרה מלאכתו למעשר:

אף פועל אוכל ופטור. ולא אמרינן הואיל ובאגריה אכיל ועל כרחו של בעל הבית הוה ליה כי מקח ומקח קובע למעשר. והאי דרשא דפטור אסמכתא היא דהא אסיקנא הכא ובפ' הפועלים דמדרבנן הוא דמקח קבע:

מקלף בתאנים. ולזרוק הקליפות דבני אדם מעונגין עושין כן:

ולמצוץ בענבים. מוצץ התירוש וזורק החרצנים:

להרעיבה בלילה ולהשכירה ביום. וכגון שמודיעו דאי לא אסור כדאיתא פ' המזמן:

התריגו. לפחמין בפ' כיצד מעברין גר' ר' אבהו הוה משתעי בלשון חכמה והוה אמר התריגו לפחמין. ופי' רש"י ז"ל הבעירו את הפחמין להיות ירוקים כאתרוג והיה אומר לפועלים שיצלו בשר על הגחלים כדי שלא יאכלו ענבים הרבה וכשנופחין האש הפחמין ירוקרוקים ואית דגרס הכא לבהמין והן עובדי האדמה בחמורים ושוורים:

אסטפניני. מין ירק הוא ואיתיה במס' דמאי. ופי' בערוך אלג'זר בערבי אסכוריאיש:

אשכול ראשון. ואע"ג דלא נתן עדיין לכליו של בעל הבית:

אשכול אחרון. ואע"ג דאינו עתיד ליתן [לכליו] של בעה"ב ובעינן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית:

נתני לסל אסור. נתנו לסל של בעל הבית הא זכה בו בעל הבית וכבר סלק ידו מן המלאכה:

הוא בוצר ואחר מוליך. לגת לדרוך בההוא אמרינן נתנו לסל אסור:

אבל אם הוא בוצר והוא עצמו מוליך בתחלה. קודם שיתננו לסל:

אוכל משום הילכות מדינה. דנהגו כן:

ולבסוף. אחר שנתנו:

משום הפועלים אוכלין וכו'. מתני' היא פ' הפועלים:

הפועלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן. כשגמרו שורה זו הולכין להתחיל בחברתה ואע"ג דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא ניחא ליה לבעל הבית בהכי:

ובחזירתן מן הגת. כשחוזרין הפועלים ריקנין מן הגת אצל הבוצרים לקבל ענבים אע"ג דבחזרה אין עושין מלאכה:

ובחמור שהיא פורקת. מפ' התם עד שתהא פורקת ובהליכתה אוכלת ממשוי שעל גבה:

ניחא אוכלין תשע וקוצין אחת קוצין תשע ואוכלין אחת. בתמיה הוי סיפא דלישנא דהכי אורחיה דהאי. וקשה להולמו דאיפכא הוה ליה למימר דבשלמא קוצין תשע ואוכלין אחת הויא הערמה אלא אוכלין תשע וקוצין אחת מאי הערמה שייכא דמשמע דהוי תועלת לבעל הבית אדרבה והא קא מפסיד. ואי הוי גר' ניחא קוצין תשע ואוכלין אחת אוכלין תשע וקוצין אחת הוה ניחא אלא שבכל הספרים אינו כתוב כן. ועוד מאי קא משני. לכך נ"ל לפ' כן ששכרן לקצות בתאנים ויש לו תאנים אחרים לאכלן כמות שהן לחין ואינן יפין כמו אותן דבעי לעשותן קציעות ופועלים ניחא להו טפי באותן שהן לקצות והערים בעל הבית והתנה עמהן ואוכלין מאותן שהן לאכול ואוכלין מהן תשע ומאותן שהן לקצות יאכלו אחת לכל ט' דלאכול:

ואית דתני איפכא קוצין תשע ואוכלין אחת. כדרך העולם:

ופריך בשלמא אוכלין תשע וקוצין אחת. שפיר אשמועינן דלא חשיב ממינא למינא דהא קיצץ:

אלא קוצין תשע ואוכלין אחת. והא לההוא תנא מאותן שעושין בהן מלאכה אוכלין ומאי קמ"ל:

ומשני שלא תאמר יעשה כל אחד גמר מלאכה. דההיא אחת שאוכלין השתא נגמרה הויא לפועלים ומיחייבי לעשורי ולא מצו אכלי עד דמעשרי קמ"ל דפטורין מלעשר והיינו בלא צירוף כדתנן לקמן בפ' המעביר:

לקצות חייב. בתמיה כלומר ואמאי והא לא נגמרה מלאכתו:

דר"מ היא. דאמר לעיל הלוקח תמרים והוא עתיד לדרסן וכו' אסור לאכול מהן עראי ד"ר מאיר.

אלמא דמקח טובל בפירות שלא נגמרה מלאכתן. והאי חייב דמתני' היינו בדמאי דהא אמרינן בעלמא רוב עמי הארץ מעשרין הם:

ר"מ ור' אליעזר שניהן אמרו דבר אחד. כלומר בשיטה אחת דנוטה ר"מ לדעת ר' אליעזר דא"ר אליעזר דמשום דאחשבינהו בדעתיה כיון דתרמן חשיב כגמר מלאכה וה"נ סבר ר"מ גבי מקח וקי"ל כרבנן דאפילו איכא תרתי מקח ותרומה לא קבען:

הדרן עלך היה עובר