המעביר תאנים בחצרו לקצות. פי' רש"י ז"ל פ' המביא השוטח תאנים בחצרו לקצות לייבשן לעשות מהן קציעות ולאחר שנעשו קציעות דורסן בעיגול ע"כ. ואין פי' זה נכון דאי הכי ליתני המביא תאנים לחצרו כיון דשוטח אותן בחצר שם. ועוד דדייק בגמ' הא שלא לקצות חייב מתני' דרבי היא ומימרא דר' הכי תנינן לה הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאכלן בראש גגו ר' מחייב וכו' ומתני' משום דלקצות אינהו מצו אכלי בחצר כדאיתא בגמ'. אלא ה"פ המעביר תאנים הרבה בחצרו דאית בהו גורן והעבירן בחצר דרך העברה לעשותן קציעות במקום המיוחד לו בראש גגו והיינו מוקצה ותנן דבניו אוכלין סתם ואפילו בחצר וכ"ש בגג דהיינו במקומו לכ"ע ובחצר בניו וכו' אליבא דר' פטורין מלעשר דאין חצר קובעת בראיית פנים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו אבל הוא לא. וכן מצאתי שפי' ר"י ז"ל המעביר תאנים בחצרו להוליכן למקום שמקצין שם התאנים אוכלין וכו' מ"ט דחצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ודוקא בניו אבל הוא לא יאכל ומה בין הוא מה בין בניו. ומפרקינן הוא על שתלוי במוקצה אסור קסבר אין אוכלין מפירות מוקצה אלא על המוקצה דהיינו במקומו אבל שלא במקומו כגון בחצר הוא לא אבל בניו ובני ביתו אוכלין מהן בין בחצר בין במוקצה. ע"כ: בני ביתו. אשתו, ובגמ' פריך כיון דיש לה עליו מזונות הא דמיא לסיפא דפועלים דתנן הרי אלו לא יאכלו ומשני לה. ובעל הבית גופיה לא תני ליה הכי אי שרי למיכל ובגמ' פליגי בה תנאי:

שאין להן עליו מזונות. שלא נתחייב לתת להן מזונות:

יש להן עליו מזונות לא יאכלו. היה נרא' לפרש דטעמא דהוו להו כלוקח כיון דקיצץ הפועל מזונות. וכן משמע בפ' הפועלים דקיצץ הוי כעין מקח. ואף על גב דהני תאנים לקצות הם וקי"ל כר' יהודה דאמר דמקח לא קבע אלא בנגמרה מלאכתו, ולרבנן אפי' דאיכא תרתי תרומה ומקח הכא שאני ראיית חצר ומקח ואע"ג דלגבי פועלים לא הוי חצר דידהו ואמרינן לעיל בר"פ היה עובר דחצר דלאו דיליה לא טבלא לדידיה איכא למימר דכיון דפועל איתקש לבעל הבית מקרא דכנפשך וכדלעיל חצר דיליה הויא ודיו לבא מן הדין וכו' וכיון דחצר רמיזא באורייתא אחמירו בה. אבל קשה דהניחא לרבא דאמר בגמ' דאיהו גופיה אסור אלא לר' אלעזר מאי איכא למימר. וי"ל דר' אלעזר אית ליה כרבנן ומתני' כר'. ורבנו שמשון ז"ל פי' דלגבי לוקח חשיב כנגמרה מלאכתו דאכיל ליה הכי משום דעיניו במקחו. ואינו נכון דהא תניא בס"פ המביא הלוקח תאנים מע"ה במקום שרוב בני אדם דורסין אוכל מהם עראי ודייק מינה דמקח לא קבע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ומשמע דכיון דרוב בני המקום עושין קציעות לעולם חשיב לא נגמרה מלאכתו ולאו בתר הלוקח אזלינן ושמעתין דלעיל נמי הכי סגייא. והרמב"ם ז"ל פי' דטעמא משום דאין פורעין חוב מן הטבל. וקשיא דאכתי לא נגמרה מלאכתן הם וקתני סיפא דדבר שלא נגמרה מלאכתו דאוכלין אחת אחת. ועוד נראה לפ' דלעולם לדידהו חצר דידהו חשיבא דמכח בעל הבית הוא דאתו וכיון דקיצץ להן מזונות ונותן להן מן התאנים הוה ליה כאילו חילק התאנים הללו לקצות והללו לאכול עתה, ולא חייל בהני דאכלי השתא שמא דלקצות ונגמרה מלאכתן נינהו וחצר של אדם קובעת לו בדבר שנגמרה מלאכתו ושם טבל חל בהן הילכך אפילו אחת אחת לא יאכלו דהא אית בהו גרן וראיית פנים ובחצר לא מצו אכלי כלל דומיא דידיה:

אוכלין ופטורין. ואפילו שתים שתים, דאיכא גורן כיון דלא קצצו אבל אם יש להן עליו מזונות דקצצו הוי מקח כדאיתא בפ' הפועלים הילכך בשדה אוכלין אחת אחת דליכא גרן והיינו מן האילן:

אבל לא מן הסל. דאיכא צירוף בסל וכן בקופה:

מן המוקצה. מקו' ששוטחין שם התאנים בשדה לקצות כדתנן פ' המביא עומד אדם על המוקצה. ובגמ' פריך דהא לא נגמרה מלאכתו ומאי מהני ההוא גרן אדרבה המוקצה מוכיח דלא נגמרה מלאכתן ומשני לה:

לעשות עמו בזיתים. בגמ' מפרש לה:

ע"מ לאכול זיתים. דהתנה עם בעל הבית ע"מ שיאכל הוה ליה כעין מקח:

ואם צירף. שתים לא יאכל דחייל עלייהו שם גורן כדאמרן לעיל:

לנכש בבצלים. לעקור הבצלים הרעים מבין היפים:

מקרטם עלה עלה. תולש עלה עלה מן המחובר:

ואם צירף חייב. תניא בתוספתא לא יאחוז קלח בידיו ויאכל אבל מקרטם עלה עלה ויאכל, וצירף דקא תני הכא היינו שתלש הקלח שיש בו שנים שלשה עלין:

הוא אסור לאכול. בעל הבית גופיה ולקמיה מפ' טעמא:

רב כר"מ. דאמר לעיל פ' היה עובר דמקח קובע דבר שלא נגמרה וה"ה חצר קובע דבר שלא נגמרה וחצר דידיה הוי:

ר' אלעזר כרבנין. דפליגי לעיל אדר"מ דאפילו דאיכא תרתי מקח ותרומה לא קבען דש"נ וכ"ש חצר גרידא בדש"נ:

ורב כר"מ. בתמיה, ומי מצית אמרת דרב כר"מ:

בניו ובני ביתו אסורין. דהא חייב במזונותיהן כדתנן בפ' נערה והוי כמקח לדידהו ולר"מ מקח גרידא סגי:

אין אוכלין. בעל הבית ופועלין:

על המוקצה אלא על מקומו. דדוקא בגג במקום ששוטחין לקצות אוכלין דמקום שנוטלן מוכיח עליהן דדש"נ הוא אבל כשנטלן מן הגג ומורידן לחצר לאכלן דהיינו חוץ למקומן מחזי כדבר שנגמרה וכ"ש כשנטלן בחצר גופה דפשיטא דאסור לרבי ולקמיה מפ' לה ואזיל:

דברי חכמים. בעיא היא כלומר ורבנן מאי קסברי: ומשני דפליגי אדר' וסברי דיכול ליטלן בחצר ולאכלן דאוכלין על המוקצה בין במקומו ובין שלא במקומו, דכיון דאחשבינהו לקצות כל אכילה שלהם עראי הוא:

החרובין עד שלא כנסן לראש הגג. מתני' היא לקמן והיינו שהעבירן דרך חצרו והביאן בראש הגג לייבשן אלא שלא העמידן ערימה ולא נטבלו ותנן דמוריד למטה לבהמה לאכול דאכילת בהמה עראי חשיבא כדתנן בריש מס' פאה אלמא דמצי לאכול עראי אפילו שלא במקומן:

ומשני דמאכל הן. דכיון דיהיב להו לבהמה מידע ידעי דלא יבשו כל צרכן בראש הגג דלאחר דיבשו כל צרכן אין דרך להאכילן לבהמה, ולר' אלעזר דאמר אוכלין ואפילו שלא במקומו נקט בהמה וה"ה אדם אלא משום דאין דרך ת"ח לאכול בשוק כדלקמן. וכן כ' הרא"ש ז"ל ובפלוגתא לא קא מיירי: ע"י שהוא תלוי במוקצה אסור. דאיהו בעל התאנים ואיהו מחשב לקצותן וכיון דהוא בעל החצר ובעל התאנים ופטור דיליה תלוי בלא נגמרה הוי דנותן דעתו לאכול הוטבלו דהא ראו פני החצר ועקר מהני שמא דלקצות ולא חל בהן מה שאין כן בבניו דלאו בדידהו תליא דאדעתיה דאבוהון סמיכי הילכך אכולהו חייל שמא דמוקצה ושרו דכי שקלי אינהו דש"ן שקלי:

ואין לה עליו מזונות. והא שארה כתיב ומתרגמי' זיונה ודמיא לפועלין דמתני':

כמ"ד אין מזונות לאשה דבר תורה. פלוגתא היא בפ' נערה:

אין פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית. דמחזי כפריעת חוב ואין פורעין חוב מדמ"ש כדאיתא בפרק בתרא דע"ז:

אבל ניזונת. דהוי מתנה בעלמא דאין חייב לה:

ויעשו אותה כפועל וכו'. וכי גריעי מלאכות שאשה עושה לבעלה דתנן טוחנת ואופה ומכבסת וכו' גרעה מפועל וכו' דאפילו שכרו לחצי שעה וא"ל מלא אגרוף אוכלין אתן לך שאין בהן פרוטה ואפ"ה אוכל בשעת מלאכה וכי גריעא אשה מהאי פועל אלא דלא דמיא לפועל דפועל התורה זיכתה לו בחצר ואשה התורה לא זיכתה לה כדמפ' ואזיל:

ואפילו כמ"ד יש לה עליו מזונות. דאוריי' מיתרצא מתני' וטעמא דאין לה חצר וגריעא מפועל דפועל רחמנא אקשיה לבעל הבית דכתיב כנפשך וכדלעיל:

אין לה עליו בית דירה. כלומר אין הבית קרוי על שמה, הילכך לא הויא חצרה ואוכלת מה שאין כן בפועלים דמתני' וכדפרישית:

אנשים ששיתפו. בחצר שלא מדעת נשים הוי שיתוף, דאין להן שם בבתים ולא מעכבי:

וכולן שנכנסו וכו'. לא מיבעיא פועלים ובעל הבית אלא אפילו בניו ובני ביתו דיש להן דעת אם נכנסו משדה לחצר המשתמרת בתאנים דלאו לקצות אינן אוכלין, ובהכניסו שתים או יותר מיירי:

נטבלו. ואינן מחזירן:

בחצר דאינה משתמרת. דלא קבעא כדתנן בפרקין:

תינוקות. אין להן דעת:

הא מזיד. אם יש להן דעת, דבכוונה הכניסן בחצר אסור. וקמ"ל דלא תימא כיון דשמעינן ממתני' דבניו ובני ביתו לא חשיבא חצר דידהו ולא טבלא הכא אפילו בהכניסו דדעתו שיהו מונחים שם לאכלן לא טבלא להו יחשיבא כמו היו יושבין בשער וכו' קמ"ל דלגבי הכנסה בעלים גמורים חשיבי וטבלא נמי לגבייהו ואסור, ואפילו נמלך והחזירן למקומן ואפילו אכיל בגג חייב לעשר:

הביא תאנים. שהיו בו מהם לאכילה:

והעבירן. במזיד:

בחצרו. המשתמרת:

ר' מחייב. ואפילו שלא הכניסן בחצר אלא כדי לאכלן בראש גגו:

הא לא לקצות. אלא שהעבירן שם בחצרו במזיד לאכלן בגגו חייבין כולן ואפילו בניו ובני ביתו אוכלין בגג אסורין ובעל הבית שהעביר לקצות שרו לבניו וכו' ושלא לקצות אפילו הם הכניסו אסור גם להן. ותו שמעינן טעמא דהעברה לא אהניא משום דלקצות הא שלא לקצות אפילו העברה אהניא וכיון דמתני' כר' קי"ל כר'. וכן פסק הרמב"ם ז"ל כר':

לאחורי הגנות. כדי שלא יראו פני הבית דהויא אכילת עראי:

בגין ר' דהוה עימיה. הוה מחמיר:

ויהבון לי. במתנה:

נימא ר' יוחנן כר' וכו'. ר' יוחנן דאמר לעיל פ' היה עובר דשבת טובלת ואפילו לקטן שלא לצורך השבת ואוכל מהן אחר השבת דאמר כר' דהא שבת דרבנן הוא דקבעא ורמיזא בדברי קבלה דכתי' וקראת לשבת עונג כדאמרינן לקמן וחצר נמי דרבנן קבעא וחזיא לר' דאמר דחצר קובעת אפילו דאין דעתו לאכלן בחצר אלא בראש הגג:

וריש לקיש כר' יוסי בר יהודה. דריש לקיש סבר דשבת לא קבעה אלא שלקטום לצורך השבת ור' יוסי סבר נמי דחצר לא קבעה דרך העברה אלא כשאוכלן בחצר:

ומשני תלמודא ר' יוחנן אתי כר'. כדפרישנא ואפילו כר' יוסי בר יהודה. נמי אתי דשבת חמירא דכי נשרו מאיליהן אע"ג דלא נטלן הוא מהאילן אלא שנשרו מעצמן אסורין דמגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי וכו' אלמא דקדושת היום גורם וה"נ לענין מעשר אילו אכלן בשבת מי לא קבעא ונחתא עלייהו וכיון דנחתא עלייהו נחתא:

חומר הוא בחצר בית שמירה. דס"ל לריש לקיש לקמן בריש הכובש דחצר קובעת מדאורייתא ובפ' הפועלים ס"ל לר' יוחנן הכי ומוכחינן לה מדכתיב ואכלו בשעריך ושבעו גבי מ"ע משעה שנכנס לשעריך ונתת ללוי:

מקח וחצר ושבת אינן תורה. וכ"ש אור ותרומה ומלח ולא נקט הני אלא משום דרמיזי בקראי. מקח, גבי פועל נפטריה ליה מכנפשך מה נפשך אוכל ופטור אף נפשו של פועל אוכל ופטור דהוה אמינא דליחייב כיון דאכיל בשכרו הוה ליה לוקח ומהאי קרא הוה ס"ד פ' הפועלים דלוקח הוי דאורייתא ואסיקנא דלוקח דרבנן ושבת נמי רמיזא דכתיב וקראת לשבת עונג. וחצר רמיזא נמי דכתיב בשעריך ואפ"ה קאמר דהוו דרבנן וכ"ש אחריני דלא רמיזי ולית לך מן התורה אלא שיראה פני הבית דרך שער כדאית' פ' הפועלים:

המחוור שבכולן הוא חצר בית שמירה. ומדאורייתא קבעא חצר אלא דבעינן חצר המשתמרת והיינו בית שמירה כדתנן במתני':

מכיון שהעבירן דרך היתר מותר. כיון דלא היה דעתו לאכלן בחצר דמגדלא אלא העברה בעלמא מכיון שהוציאן משם לדרך אע"ג דמגמתו להוליכן ולאכלן בחצר טבריא לא אמרינן מצא מין את מינו ונעור ובדרך אסור לאכול מהן עראי:

ורבא מן דר' יוסי בר יהודא. ועדיפא מדר' יוסי בר יהודה דאילו ר' יוסי בר יהודא לא קאמר אלא בעומד במקום פטור כגון שרוצה לאכלן על הגג ועתיד לעמוד במקום פטור ואשמועינן כיון דסוף מגמתו על פטורא אע"ג דעבר על מקום חיובא פטור:

בעומד במקום חיובא. כלומר עתיד לעמוד במקום חיובא. לשון אחר בעומד באומד בדעתו לאכלן במקום חיוב:

דר' אליעזר. דאמר לעיל פ' האשה אוכלת היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר וכו' ומפ' התם דטעמא דר' אליעזר מכיון שהתחיל בהן דרך היתר. שהתחיל לאכול מהן עראי בשדה בעומדין לאכילה ואם לקצות שהתחיל בגנו אפילו הכניסן לחצר ואכלן בחצר שרי דסבר דחצר לא קבעא אפילו להנהו כיון דהתחיל בהיתר: ולענין הלכה קי"ל כר' מחברו הילכך בעל הבית שהעביר תאנים בחצרו לאכלן בראש גגו וכן בניו בני דעה ואשתו וכ"ש פועלים שהכניסום במזיד ולאכלן שם אסור לאכול מהן עראי והיינו מתני' דקתני בה תנאה דמעביר הא הכנסה ושלא לקצות כולהו מיחייבי. העבירום לקצות פועלים דפסקו להם מזונות אסורין ולא יאכלו אפילו אחת דחצר חשיב כדידהו וכדפרישנא והיינו מתני' דהפועלים העבירום בניו ואשתו לקצות בגג הם מותרין לאכול מהן עראי דנחית עלייהו שמא דלקצות והוי דש"ן. בעל הבית עצמו שהעבירן בחצר לקצותן בגג ובא בעל הבית לאכול מהן בחצר עראי פלוגתא דר' ורבנן ורב סבר כר' ור' אלעזר סבר כרבנן וקי"ל כרב ואסור לאכול מהן עראי עד הגג. ואין מכל זה בהילכות הרמב"ם ז"ל כלום:

ולא מן המוקצה. בתמיה, דהא לא נגמרה מלאכתו הוי ולא חשיב ההוא צירוף:

כמא דתימר תמן. פ' היה עובר דמודי ר"מ לר' יהודה דכי הלוקח גופיה מלקט דבעינן גורן ואוכל אחת אחת ופטור ולא חשיב גורן במחובר לקרקע משום דליכא מקח אחר תלישה:

ומשני מוקצה עשו אותו כמצורף. וטעמא דכיון דקיצץ להן מזונות ואכיל מן המוקצה וחשיב כאילו ייחד לו מה שהוא אוכל והוי נגמרה מלאכתו וגורן. ונראה לי דמיירי הך מתני' כגון שעושין במלאכה שאין אוכלין מן התורה כגון ששכרן לעדור ולקשקש תחת האילן דהאוכל מן התורה אפילו קצץ להן מזונות כדלקמן. והא דצירף חייב היינו שתים כדאיתא בפ' הפועלים ואסמכינן לה אקרא דכתיב כי קבצם כעמיר גרנה. ופי' רש"י ז"ל אין גורן בלא קיבוץ ואין קיבוץ פחות משתים. ושוב מצאתי להרא"ש ז"ל דבפועלים שאין אוכלין מן התורה הוא דמיירי. וכן פי' רבנו שמשון והרמב"ם ז"ל:

אוכל כדרכו ופטור. ואפילו בצירוף ובקיצץ ופליג אמתני' כדמפ' יאזיל:

לעשות עמו בזיתים. למסוק זיתים מן האילן דאוכל מן התורה דנותן לכליו של בעל הבית:

אוכל כדרכו ופטור. דכתיב כנפשך מה נפשך אוכל ופטור אפילו שתים שתים אף נפשו של פועל:

לעשות בגופן. דהיינו לעדור ולקשקש תחת הזיתים דאין אוכל מן התורה וא"ל ע"מ שיאכל הוי מקח, ובצירוף חייב ולא פליג ר':

לנכש עמו בזיתים. להקל מעל האילן הזיתים הרעים שלא יכחישו היפים:

מן דבתרה. כלומר מן דתני בתר הכי משמע דקתני סיפא לנכש בבצלים וכו' ורישא דמיא לסיפא דמתני' רבנן סברי דבצירוף חייב דאינו אוכל מן התורה ואע"ג דיהיב לכליו של בעל הבית עיקר הפעולה משום תיקון האחרים שהן מחוברין ועומדין וטעמא דר' מפ' לקמיה:

אהן פטור דתנינן הכא. האי פטור דתני ר' מאי טעמיה:

וכה אתינן מיתני וכו'. בתמיה כלומר וכי הכא שייך לשנות אוכל עראי והא קיצץ איכא וכלוקח הוי:

אלא משום הבקר. דכיון דרעים הן מפקר להו ולא חשיב גבייהו קיצץ:

אסורה משום גזל. כדמפ' ואזיל דהוא דבר שיש בו סימן ולא מייאשי מיניה בעלים דסבר אתן בה סימן וניהדרוה ניהלי:

חייבת במעשרות. כל זמן שהיא גזל לא שייך למיתני חייבת דכי נמי מיעשרא אסירא אלא כשעבר זמן דשריא כגון דידע דמייאש כגון דעברי שיירת גוים מיד דודאי בעלים אמרי גוים שבאו אחרי שקלי לה אז חייבת במעשר:

שעד עכשיו. דאייאש:

דעת בעלים עליה. השתא דאינה אסורה משום גזל אסורה משום טבל למה שעד עכשיו דאייאש דעת בעלים עליה וכיון דמצאה מחופה טבולה הויא כדתנן בפ"ק ואפילו דפירותיה אפשר דהן הפקר:

עד היכן. ימצא אותה שיהא אסורה משום טבל, ומפ' עד כדי שיכול לתרום מן המובקר. כן מצאתי בספרים. ולבי אומר לי שהענין כן עד כדי שיכול למלאת כלכלה מן המובקר כגון שהוקפלו המקצועות דנדרים, אבל אין לשון לתרום מיושב לי. ומצאתי נוסחא דגריס שיכול לתרום מן המחובר. והכי פי' בתוספתא תני כיצד הוא עושה עושה אותה דמים והכא תני דחייבת במעשר ולא תני עושה אותה דמים. ומפרש עד היכן מעשרה לכלכלה גופה ולא בעי עשיית דמים, וקאמר כדי שיכול לתרום מן המחובר, פי' שיש בה כל כך תאנים שיש בה כדי תרומה ומעשר דמצי לתרום שלם ולעשר שלם אבל אם אין בה כל כך לתרום מינה ובה ובעי לעישורי או לתרום שלם ממקום אחר ולא מצי דדילמא הוי מן הפיטור על החיוב, דדילמא בעלים מהפקירא לקטינהו:

עושה אותה דמים. ואומר כך שוה ועולין התרומה כך וכך וכיון דעושה אותה דמים עושה אותה טבל ומפריש ואוכלה והיינו דתניא בתוספתא עושה אותה דמים. ור' חגיי מייתי ראיה מן הכא דכי בעינן לחיובה משום טבל היינו בעושה אותה דמים אבל לא בהכניסה לבית, והיינו טעמא דר' גבי שכרו לנכש בזיתים דהוי מטעם הפקר. ולענין הלכה נראה דבפ' הפועלים משמע דאי קיצץ אפילו שהוא אוכל מן התורה אינו אוכל אלא אחת אחת דלא כי סוגיא דהכא. והרמב"ם ז"ל (הל' מעשר פ"ה הל' י' והי"א) פסק כי סוגיא דהתם, וכתב השוכר את הפועל לעשות עמו בפירות בין בתלושין בין במחוברין הואיל ויש להן לאכול מן התורה אוכלין ופטורין מן המעשרות וזה בלא תנאי הוא. קיצץ הפועל שיאכל ליטרא של זיתים אוכל אחת אחת ואם צירף לעשר דהואיל ואוכל דבר קצוב הרי זה כלוקח שאם צירף נקבע. לא קיצץ אלא היה אוכל כדין תורה מצרף ואוכל כל מה שירצה והוא שלא יספות במלח. ע"כ. וקשה על זה שפסק שכרו לנכש עמו בזיתים והיינו אוקמתא דהכא דלסוגיא דפ' הפועלים אין צורך לאוקומה לנכש דהתם גבי למסוק אמרינן הכי. ונראה שמדקדק הרב ז"ל ליישב שתי הסוגיות דכי אמרינן התם דקיצץ גבי מוסק דשתים לא יאכל אין פירושו כדברי רש"י ז"ל שפי' קיצץ התנה עם בעל הבית ע"מ שיאכל דהוה ליה כעין מקח ע"כ, דאי הכי קשיא שמעתין דאמרינן דכ"ע מודו דאוכל כדרכו ופטור אלא ה"פ שהתנה שיאכל ליטרא או שני ליטרין בההוא אמרינן דהוי מקח אבל פסק עמו שיאכל לא הוי מקח דתנאו דאורייתא ורחמנא זיכה לו ולא נתכוין אלא לומר דאינו מוחל מה שזכתה לו תורה. והשתא שתי הסוגיות לא פליגן אהדדי ומאן יהיב לן מעפריה דמר ומיילינן לעיינין:

ר' יונה בעי. היה שואל:

דמים מהו שיטבלו כמקח. בעל הבית שמלא כלכלה ואמר בשדה קודם שראה פני הבית כמה יפה כלכלה זו דשוה ב' דינרין מי אמרי' הו"ל כמקח וטבלא ואפי' א' לא מצי אכיל:

או. דילמא מאחר שהבעלים מוציאין אותה לפועלים בהוצאה או לבניו כשעומדין בשדה לא חשיבא ליה ואוכלין ממנה אכילת עראי ולא אפשיטא:

שהיתה נתונה לתוך פיו. תאנה א' ואמר דשוה איסר מי טבלא: ודחינן לה דכיון שנתנה בפיו כלום יכול להוציאה ולהחזירה דהא אוכלין שנתנם לתוך פיו מאיסי כדאיתא בפ' ג' שאכלו ולא תימא כיון דאין יכול להחזירה טבלא דתנן לקמן בפ' הכובש שותין על הגת בצונן אבל לא בחמין. ומפ' טעמא התם בצונן יכול להחזירו בחמין אינו יכול להחזירו והוא קבע דדוקא חמין למקומו אין יכול להחזיר אבל לשתיה לכ"ע חזי והכ' משום מיאוס גבי פיו לכ"ע הוא דאינו יכול להחזיר:

ואם אומר את. דכל אינו יכול להחזיר גזור רבנן, ביטלת כל אכילת עראי דשרו רבנן דכיון דנתנו לתוך פיו נמצא אוכל טבל למפרע:

הדא אמרה. ברייתא דלעיל דתני עושה אותה דמים אמרה דדמים כמקח הן וטבלא הילכתא היא ולאו משבשתא היא וכדפרישית דבעיא דר' יונה ור' מנא בהכי הוא דתלויין:

שהרוב מכניסין לשוק. למכור בשוק ותנן בפ"ק דמיד נטבלו כדפרישית טעמא שמא ימצא לקוחות מיד וגזרו על מוכר אטו לוקח, הילכך אסור לאכיל ממנה עראי דדילמא למכרה בשוק ממטי לה ונאבדה ממנו:

ומתקנה דמאי. דרוב עמי הארץ מעשרין הן וכולן תורמין תרומה ולקמיה מפרש לה ואזיל:

מכניסין לבתים. ולא למכרה בשוק ממטו לה:

מותר לאכול ממנה עראי. דלא ראתה פני הבית דמאי בעיא התם בשדה שמצאה:

ומתקנה ודאי. דכיון דלא טבלה עדיין ודאי לא עישרוה הילכך מעשר הימנה ודאי:

מחצה על מחצה. מחצה מכניסין למכור בשוק ומחצה להכניס בבתים ולא הכניסה לביתו מתקנה דמאי ולקמיה מפ' לה:

הכניסה לבית מתקנה ודאי. דכיון דמחצה על מחצה הוא ושור שחוט לפניך דהכניסה לבית וטבלא משו"ה מתקנה ודאי:

דמאי מהו שיטבול לודאי. רישא דקתני דרוב מכניסין לשוק מתקנה דמאי:

מהו שיטבול לודאי. דאע"ג שמעשרין הימנה דמאי אמאי לא ניחוש דשמא מן המכניסין לבית היא ולא עישרוה כלל דהא מיעוטא דשכיחא היא ויהא תרומת מעשר טבולה לתרומה גדולה וטבל אף לכהן במיתה ודמאי דקתני הכא דילמא טבול לודאי הוא דקאמר:

ופריך אי חיישי להכי לא נמצאת מקדים. ואיכא איסור לאו דהא מקדים תרומת מעשר לתרומה גדולה וקא עבר אמלאתך ודמעך לא תאחר:

ומשני ר' יוסי בר בון. לעולם דמפריש מעשר ראשון תחלה כדקתני מתקנה דמאי ואח"כ צריך להתנות ולומר אם כלכלה זו מאותם שמכניסין לשוק היא מה שעשיתי עשוי ואין לי לתרום תרומה גדולה ואם לאו לא עשיתי כלום דתוך כדי דיבור מהני לר' יוסי כדאיתא בפ' בתרא דדמאי ואין כאן איסור מקדים:

מחצה על מחצה וכו'. כלומר בהך פיסקא יש להקשות בבבא דמחצה על מחצה דהא תני מתקנה דמאי:

וחש לומר וכו'. ומשני האי דמאי דקתני בסיפא היינו דאינו יכול להפריש כסדר ודאי אלא בקורא שם על מעשרותיו כאחת כדי לסלק טבל ודאי וקושית מקדים כמו ששנינו הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת וכמו ששנינו בפ' הלוקח מן הנחתום והא דלא משני ר' יוחנן הכי ברישא משום דרישא רוב מכניסין לשוק ודינין דאורייתא בין סנהדרין ובין קטן וקטנה בתר רובא אזלינן כדאיתא בפ"ק דחולין ולקושיית דהא שכיחא דלא מעשרי סגי בתנאי וא"ל לא עשיתי כלום אבל בסיפא שקולים הן דפלגא ופלגא נינהו הילכך לא סגי אלא בקורא שם על מעשרותיו:

עד כדון דבר שאין לו גרן. שהוא דבר שאין לו גמר מש"ה מתקן ודאי:

אבל דבר שיש לו גרן. שיש לו גמר מלאכה אין צריך להפריש תרומה גדולה ואפילו הכניסו לבית כדמסיק אי אפשר לגרן שתיעקר אלא א"כ נתרמה:

פירות מכונסין. דלא מייאש מינייהו מרייהו דמקום הוי סימן או ספק הינוח הן כדאיתא פ' אלו מציאות:

מפוזרין מותרין משום גזל. כדתנן התם מצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו דנתייאשו הבעלים מהן והוי הפקר ומפ' התם דשיעורן קב בד' אמות:

שתיעקר. הבעלים שיעקרו התבואה משם אלא א"כ הוציאו תרומה גדולה וחזקתן כן:

מעשרות מהיכן ניטלות. כלומר גבי תרומה הא אמרינן דמן הגרן מפרישין אותה אלא שאר מעשרות מאימת מוחזק לן לומר דודאי הפרישום כגון חבר שמת וכו':

מגורה. אוצר של חטים:

ואפילו בו ביום הכניסן. דודאי טבילו דהא נגמרה מלאכתן וראו פני הבית דסתם מגורה או בבית או בחצר היא וחל שם טבל עליהן:

מתוקנים. ושרו ליורשים לאכול מיד וטעמא כדאמרינן בפ"ק דפסחים חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:

ואפשר דלא נטרפה דעתו שעה א'. בתמיה, ונימא דשכח מלומר להן טבולין הן ואמאי שרו אלא דודאי כי היכי דגבי תרומה אמרינן אי אפשר לגורן שתיעקר אלא א"כ נתרמה ה"נ גבי מעשרות גבי חברים מן השדה הוא דנתקנו:

ודחי לה התם שמת מתוך יישוב. ומש"ה מהניא חזקה דחבר דאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן כי קמיבעיא לן היכא דנטרפה דעתו דליכא חזקה:

עישור אחר שאני עתיד למוד וכו'. משנה היא בפ' בתרא דמס' מעשר שני ותנינן לה התם גבי ביעור דתנן ערב הפסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור ועלה קתני מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרות להם שם פי' שם הבעלים שרוצה לזכותם ללוי ולכהן ולעני ומעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה ונזכר שלא עישר מעשרותיו והיה צריך לקרות להן דשנת הביעור היתה וא' עישור ראשון שאני עתיד למוד נתון ליהושע דהיינו ר' יהושע בן חנניא שהיה עמו בספינה והיה לוי כדאיתא בערכין ונוטל מעשר ראשון:

ומקומו מושכר לו. וקבל ממנו שם שכר המקום כדקתני התם כדי שתהא חצרו של ר' יהושע ותקנה לו:

ועישור אחר. מעשר עני:

נתון לעקיבא בן יוסף. גבאי של עניים היה ותבואה של שנה שלישית היתה דאית בה מעשר עני ותרומה גדולה לא הפריש כדאמרינן לעיל דאי אפשר לגרן שתעקר וכו' אלמא דאין חזקה למעשרות שיהוא מופרשין אלא מן הבית:

מי שהיו פירותיו. משנה היא בתרומות פ' המפריש:

ונתן סאה לבן לוי. למעשר ראשון:

וסאה לעני. למעשר עני אם היא שנת מעשר עני ויש במגורה עדיין סאין רבים שצריך להפריש מהן משמע דמן הבית מעשרין ואין חזקה להם מן הגרן:

מן הבית זו חלה. משנה היא בפ' בתרא דמס' מעשר שני דדריש קרא בערתי הקדש מן הבית ודריש זו חלה דניטלת בבית משמע דהמעשרות ניטלות מן השדה:

מצא קציצות. תאנים שקוצצין אותן באיזמל ומוהל שלהן זב ושוטחן בשדה לייבשן:

בדרך. דהא ידע דעוברי דרכים יטלום ומעיקרא מייאש:

ואפילו בצד שדה קציצות. שדה ששוטחין בה קציצות דידע דמהנהו נינהו:

הנוטה לדרך. בגמ' מפ' דוקא לדרך משום דידוע דעוברי דרכים יטלום מה שאין כן כשנוטה לשדה חברו:

מותרות משום גזל. וטעמא דקציצות אגב דחשיבי ממשמש בהו וידע מיד. תאנה נמי מידע ידיע דנתרא ועם נפילתה נמאסת ומפקר לה:

ופטורות מן המעשר. כדין הפקר דהפקר פטור מן המעשרות:

בזיתים ובחרובין אסורין. מפ' בגמ' והוא שיהו הזיתים תחת אילן הזית וחרובין תחת החרוב ומשום דלא עבידי דנתרי ליכא למימר ידע ומייאש ואע"ג דלכי ידע מייאש לא הוי יאוש דקי"ל כאביי דאמר בפ' אלו מציאות יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וזיתים תחת חרובין פטורין דמן עוברי דרכים נפלו שם ויאוש הוי:

אם דרסו רוב בני אדם חייב. דסתמא מן הדרוסות דהוא דבר גמור:

פלחי דבלה. לאחר שנדרסו בעיגול מחלקין העיגולים לכמה פלחים ויש בפלח א' הרבה תאנים דבוקות זו בזו:

שהן מדבר גמור. שנגמרה מלאכתן למעשר:

עד שלא כינסן בראש הגג. ששטוחין שם לייבש ולא נגמרה מלאכתן דעדיין לא כינסן בענין שלא נטבלו דאין נטבלין עד שיעמיד מהן ערימה כדתנן בפ"ק:

כינסן. לשון כינוס כמו כונס כנד:

מוריד מהן לבהמה. דהויא אכילתה עראי כדתנן במס' פאה מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד שימרח דאילו אכילת קבע אסירא. והא דתני בהמה ולא תני אדם בגמ' מפ':

שהוא מחזיר את המותר. לגג וכל היכא דמותרו חוזר למקומו הראשון חשיב עראי כדאיתא לקמן פרק הכובש ובס"פ המביא כדי יין:

ולא בבתים הן נדרסות. ומתני' במצא בדרך בשדה עסקינן דאילו מצאה בבית אסורה משום גזל וכיון דאין דרך לדרסן אלא בבית אפילו דרסו רובא נמי נימא כיון דאינה מוחזקת בדרוסה היא לימרו דלאו מדבר גמור הן ואמאי חייבין:

שרוב דורסין בשדות. וכיון דרוב גרוגרות דורסין בשדה וזו בשדה מצאה מן הדרוסות היא:

אם דרוסה היא אם אינה דרוסה. כלומר ואמאי קתני אם דרסו רוב בני אדם חייב ואם אינה דרוסה לעולם פטור: ומשני דבנן דרוסה היא ובין אינה דרוסה לא הויא הוכחה:

שהיא פוקעת. קופצת כמו גחלת שפקעה מעל גבי המזבח אברים שפקעו שאלטאר בלע"ז:

במקום שאין רוב דורסין בשדות. הילכך פלחים כיון דאית בהו דבר גמור וספק ראיית פני הבית נטבלו, דאי רוב דורסין בבתים לא בעינן טעמא דדבר גמור דתיפוק ליה דראו פני הבית:

מצטרפין. ואינו חייב לעשר ובטלי להו מיעוטא דדורסין בבית:

להיות אוכל בשוק. והוא נמי אי בעי מצי אכיל לרבנן אבל תלמיד חכם אין דרכו לאכול בשוק ואפילו פירות:

חמתיה רבי מאיר. ראהו רבי מאיר:

וביטל גרמיה. וביטל עצמו:

אי זו היא חצר. שאמרו חכמים שהיא קובעת ואריש פירקין קיימא דתנן המעביר תאנים בחצרו לקצות פטורין הא שלא לקצות חייבין דחצר קובעתן:

חצר צורית. מפרש בפרק יוצא דופן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שכן בצור מושיבין שומר על פתח החצר:

שאחד פותח וא' נועל. מפ' בגמ' כגון חצר דשותפין שאין יכולת בא' לפתוח ולנעול אלא זה פותח וזה נועל לאו בת שימור היא ופטורה דכולהו מודו דחצר שיש בה שמירה בעינן לקבוע:

כל שאין אדם בוש וכו'. בפ' היה עובר מייתינן לה ואמרינן דס"ל כר' יהודה דהתם:

כל שנכנסין לה ואין בעלי החצר אומרין לו מה וכו' פטורה. הא יש לה גידודי או גיפופי אע"ג דלא גביהי כיון דרבים לא בקעי בה חייבת ואע"ג דאדם חשוב בוש לאכול בה:

הפנימית חייבת והחיצונה פטורה. לפי שהפנימית יש לה דרך על החיצונה ואין החיצונה יכולה לנעול שבעל הפנימית פתחה בו. ומפ' בגמ' דהיינו ר' עקיבא ממש:

הגגות פטורין. הגגים אינן קובעים אע"פ שהבית של מטה קובע והני גגות דקתני הכא היינו שהעלן לגג מאחורי הבית או נפלו לו בזריקה שם. א"נ שהעביר דרך חצר לעשותן מוקצה וכו' כדאיתא בגמ' ובענין זה אפילו בגג מבוצר כדאיתא בגמ' ופי' מבוצר היינו כעין מבצר מגדל עוז באמצע העיר גבוה מכל בתי העיר להושיען בעת מלחמה והיינו שהחצר ואפילו דהוי חצר חייבת מקיף לבית מד' רוחותיו כדאשכחן דקרי תנא למחיה שבהרת סביבותיה מבוצרת, והיינו דתני תנא אע"פ שהן של חצר חייבת כגון חצר צורי וליכא צד שאין שם חצר פטורין:

בית שער. שלפני הבית או שלפני החצר:

אכסדרה. אין לה אלא ג' מחיצות כדאמרינן בפ' לא יחפור עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסוככת:

אם חייבת חייבין. אם דומים לחייבת כגון שהכלים נשמרים לתוכן למר ולמר שאין אדם בוש לאכול בתוכן חייבין כדין חצר:

הצריפין. בית שגגו וקירותיו שוין צר מלמעלה ומרחיב והולך עד הארץ כגג המשופע ורגילין לעשותן ממורביות של ערבה כדאשכחן בפ' המפקיד אותבינהו בצריפא דאורבני:

בורגנין. כמין שובכין העשויין בשדות לאצור בהן פירות:

אלקטיות. מלשון קייטא תרגומו של קיץ והן בתים של שרים העשויים מחוץ לעיר להתקרר בהן בקיץ כדמתרגמינן עלית המקרה בית קייטא:

סוכת גינוסר. ים כנרת תרגומו ימא דגינוסר מקום שיש גנות ופרדסים מתוך שפירותיה מתוקנים ועושים שם סוכות בגנות:

אע"פ שיש בה ריחיים ותרנגולין פטורה. דלאו בת דירה היא:

הפנימית חייבת והחיצונה פטורה. בפ"ק דסוכה אמרינן דפנימית חשיבא בית וחייבת במזוזה ופסלוה לסוכה וחיצונה אינה סובלת דאינה בית ופטורה ממזוזה וכשרה לסוכה. ופי' רש"י ז"ל כך היה דרך של יוצרי חרס בימיהם עושין להן שתי סוכות זו לפנים מזו בפנימית הוא דר ומצניע קדרותיו ובחיצונה הוא עושה מלאכתו ומוציא את קדרותיו למכור ואע"ג דתנן ברישא בית שער אכסדרה אם חייבת חייבין והכא תהוי חיצונה כבית שער לפנימית ותטבול למעשר בסוכה פ"ק פריך לה גבי ענין מזוזה ומשני משום דלא קביעא כלומר לא זו ולא זו קבוע ואין הפנימית חשובה להיות לה בית שער והכי נמי נימא לגבי מעשר:

כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים. דלא הוי בית בלאו הכי. ובפ"ק דיומא פריך והא כתיב והכיתי בית החורף על בית הקיץ, ומשני בית חורף ובית קיץ איקרו בית סתמא לא איקרו:

ר' יהודה מחייב. לענין מעשר, ובגמ' מסיק דר' יהודה מחייב לה בעירוב ומזוזה דבעירוב נמי אם פתוחה לחצר שיש בה שאר דירות אוסרת על פני כולם אם לא עירבה עמהם. ובמזוזה נמי דאע"ג דאינה עשויה לימות החמה ולימות הגשמים קסבר ר' יהודה סוכה דירת קבע בעינן כדאיתא פ"ק דסוכה:

וחכמים פוטרין. אזלי לטעמייהו דסבירא להו התם סוכת דירת עראי בעינן ומפ' ביומא פ"ק דדוקא בחג הוא דמחייב לה ר' יהודה אבל לאחר החג מודי ר' יהודה לרבנן:

כל שהשומר יושב על פתחה. והיינו מה שפירשו בפ' יוצא דופן:

מן הבית למדו דבית טובל דבר תורה. כדמפ' ומה בית משתמר אף חצר משתמרת ואין אדם בוש לאכול שם וכשנכנס שם אדם אומרין לו מה אתה מבקש והכי איתא בפ' הפועלים:

כדברי כולן להחמיר. בפ' יוצא דופן איתא ופי' רש"י ז"ל דאם יש בה א' מכל אלו חייבת אם יש שם שומר חייבת כר' ישמעאל אע"ג דא' פותח וא' נועל ואי ליכא פותח ונועל חייבת כר' עקיבא ואע"ג דליכא שומר ואם אין אדם בוש לאכול בתוכה חייבת ואפילו לית בה חד מכל הני. לשון אחר הלכה כדברי כולם להחמיר כיון דאין אדם בוש לאכול בתוכה קובעת למעשר שאין אוכלין מפירות הנכנסין לה עד שיתעשרו ולהפריש מהן על טבל אחר גמור אסור עד שיהא לה שומר קבוע עכ"ל:

ולמה לא אמר לה משמיה. כלומר אמאי לא אמר שמעון א"ר יוחנן הלכה כדברי כולן וכו' אלא בהצנע דשמעון אמר בפני ר' יוחנן לבני הישיבה הלכה כדברי כולן וכו' משמע דר' יוחנן לא אמר כלום כשהעיד שמעון בפניו ומש"ה לא אמר שמעון א"ר יוחנן כי אורחא דכולי תלמודא: ומשני דהאי מילתא פליגא אמילתיה דר' יוחנן אחרינא ומש"ה לא פרסם הדבר כדי שלא יקשו לו והיינו כדמפ' ואזיל דר' יוחנן אמר לקמן הלכה כר' עקיבא וכדמפ' לה ר"ש בן אלעזר תלמידו דמקל בשני שותפין ומחמיר בשני דיורין וסבירא ליה לר' יוחנן דקולתו של ר' עקיבא קיימת אף על גב דאפשר דר' נחמיה פליג עליה ומחמיר ומשום הכי אמר שמעון בהצנע דבריו דאין דברי ר' עקיבא בכלל ההוא:

ולא בשני דיורין. שני שוכרין ומוחה אחד בחברו שלא ינעול ואינה משתמרת:

בבעל הבית ודיורו היא מתניתא. כי קתני בברייתא ולא בשני דיורין היינו בבעל הבית ודיורו וטעמא דהא משתמרת היא וטובלת כדמפ' ואזיל דאף על גב דבעל הבית ממחה על ידי דיורו שלא ינעול אין הדיור ממחה על ידי בעל הבית ומשתמרת על ידי בעל הבית:

עליה שמעון קומי ר' יוחנן אמר הלכה וכו'. על זאת האוקימתא בדר' עקיבא פסק ר' יוחנן הלכה כר' שמעון בן אלעזר אליבא דר' עקיבא משום הכי אמר שמעון בהצנע דבריו ואין דברי ר' עקיבא בכלל ההוא:

בגג מבוצר היא מתני'. אפילו בגג מבוצר פטרא מתני':

מכיון שהעבירן דרך חצר לא נטבלו. בתמיה, כיון דבגג מבוצר מיירי אי אפשר שבאו הפירות לגג אלא שדרך החצר הכניסן וכיון דחצר חייבת הא נטבל ומאי טעמא דמתני':

אי כר' יוסי בר יהודה. דתני בברייתא בריש פירקין הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאכלן בראש גגו ר' מחייב ור' יוסי בר יהודה פוטר והשתא מתני' כר' יוסי בר יהודה אתיא בפשיטות כיון דבגג מבוצר מוקמינן לה:

שהיה בדעתו לעשות מוקצה. הילכך חצר לא טבלא דהא לא נגמרה ואחר שהעלן לגג נמלך לאכלן ליכא השת' שמא דהעברה בחצר דפנים חדשות באו לכאן:

והוא שהיה בגג ד' אמות על ארבע אמות. ההוא חשיב רשות לעצמו ופטור אבל כשאין בו ארבע אמות וכו' לא חשיב ובטיל אגב אויר דחצר דחייבת:

פטור מן המזוזה ומן המעקה. דגבי מזו' כת' בית מזוזות ביתך וגבי מעקה כת' כי תבנה ב"ח ועשית מעקה:

ומן העירוב. דאין הדר שם אוסר על בני החצר דרך בתיהם היו פתוחין לחצר והם יוצאין דרך חצר לרה"ר נמצאת החצר רשות לכולן והבתים כל א' מיוחד לבעליו ואמרו חכמים אין מוציאין מרשות לרשות בלא עירוב שיערב כל הרשויות להיותן רשות אחת ותיקנו דיתנו כל בית שבחצר פת וכולן בסל א' ומניחין אותו בא' מן הבתים ונעשין כולן כאילו דרים באותו בית וכל הבתים הן דירה א' ואשמעינן הכא דבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אין צריך ליתן את הפת ובפ"ק דסוכה נמי אמרינן דאין מניחין בו את העירוב מ"ט דלא חזי לדירה. ודייקינן דשתופי מבואות מניחין בו דלא גרע מאויר חצר:

ואין עושין אותו עיבור לעיר. דתנן במס' עירובין נותנין קרפף לשתי עיירות אם יש לזו שבעים אמה ושיריים ולזו ע' אמה ושיריים עשה קרפף לשתיהן להיות אחת דהיינו שתי עיירות המובדלות זו מזו קמ"א ושליש ויש באמצע בית ונמצא אותו בית בתוך ע' אמה וד' טפחים נעשה אותו כעיבור להן כאשה עוברה שכריסה בולטת ומצרפן להיות שתיהן כאחת למי שלן בא' מהן שיהו שתיהן לו כד' אמות ומונה אלפים מחוצה להן ואשמועינן הכא דאם יש בית פחות מד' אמות על ד' אמות אינו חשוב לצרפן:

ואין נותנין לו ד' אמות לפני פתחו. דאמר רב חסדא פ"ק דבתרא דנותן לכל פתח ופתח ד' אמות וד' אמות נותנן במשך כנגד הפתח ורחבן כפי רוחב הפתח ואפילו הוא רחב עשר אמות נוטל ד' אמות במשך וכנגד כל רחבו לפרק משאו ובית קטן זה הפחות מד' אמות אין לפתחו דין ד' אמות ליטול בחצר דה"מ בית דלתהוי קיימת קאי יהבינן לה חצר, אבל האי דלמסתר קאי לא יהבינן ליה חצר:

ואינו צמות ביובל. אם מכר בית זה בבתי ערי חומה שאמרה תורה ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית וגו' וזה אינו חשוב בית:

ואינו מטמא בנגעים. דכתיב ובא אשר לו הבית:

מעורכי המלחמה. דכתיב מי האיש אשר בנה בית חדש וכו':

מהו שיטבלו לבעל הבורגנין. צריפין ובורגנין דמתני':

טובלין לסופר ולשונה. סופר קורא מקרא, שונה שונה משניות, מפני שהן כביתו:

ואין טובלין לאחרים. שאין אומנתן סופר ושונה ואע"פ שהבית שלהן:

ארבע אמות על ד' אמות. הכי אית ליה פ"ק דסוכה:

ד' דפנות. דגבי סוכה דאתאי הילכתא וגרעא אטפח (מכלל דבעלמא ד' שלמות) דהכי אית ליה התם שלש כהלכתן ורביעית אפי' טפח:

ד' אמות וד' דפנות. אזיל לטעמיה דסבר סוכה דירת קבע בעינן:

יודי לאילין רבנין. לר"ש ולר' דאי אין בה ד"א וד' דפנות דלא טבלא:

אע"פ שיש שם ד"א וד' דפנות וכו'. ואע"ג דאמרי' פ"ק דסוכה דר"ש ור' יהודה כולהו ס"ל סוכה דירת קבע בעינן שיטה הוא דהויא אבל אין כל דבריהן שוין. וכן כ' הגאונים ז"ל. הילכך אע"ג דבעי מר ארבע דפנות ומר ד' אמות לא סברי דהוי בית לחיובי במזוזה ולאטבולי למעשרות:

בחצר. החייבת:

אוכל א' אחת. אבל שתים לא דהוי גרן וראיית פני חצר חשיב צירוף:

עלה לראשה. של תאנה:

ממלא חיקו. שולי בגדיו:

ואוכל שם. שאין אויר החצר קובעת למעשר. ומיירי שאין גובה כתלי החצר עולה עד כנגד נופה של תאנה:

נוטל את האשכול. בגמ' מפ' טעמא מאי שנא אשכול משני תאנים:

מגרגר באשכול. גרגיר אחר גרגיר ולא שנים כאחת דהוי צירוף ולעיל בפ' היה עובר גבי מקח תנן נמי הכי ולא פליג עלה ר' טרפון י"ל דתני פלוגתא גבי חצר וכ"ש גבי מקח דחצר רמוז בתורה וכדלעיל. א"נ סתמא דההיא כר' דאמר דמים חשיבי מחצר:

ופורט ברמון. גרגירי הרמון פורטן אחת אחת ולא יפרוט שתי גרגירים ביחד דהוי צירוף:

וסופת באבטיח. כיון דדרך לחתכו שתי חתיכות הוו צירוף. סופת לשון חותך. סופת כמו צובת ל' הושטת אצבע בית הצביתה בפ' חומר בקדש:

כוסבר. כוליינדרו בלע"ז:

מקרטם. כמו מקרסם כורת עלה אחר עלה דלא להוי צירוף:

ואם צירף. שנטל שני עלין הוי גורן וחצר כאחת וחייב לעשר:

הסיאה. פוליאו:

אזוב. אוריגאנו:

קורנית. טומילא:

אם היו נשמרין חייבין. נשמרין לאדם דהני חישב עליהן לאדם הוו לאדם חישב עליהם לבהמה הוו לבהמה כדתנן פ' גדול רבא:

אם היו נשמרין חייבין. במס' שביעית בריש פ' הפיגם משמע דנשמרים דקתני דחייבין היינו דוקא בחצר אבל בגנה אפילו נשמרים נמי פטורים ובפ' בא סימן פריך היכי דמי אילימא דזרעינהו מתחלה לאדם צריכא למימר אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה וקתני אם חזר ושמרן לאדם חייבין ומוקי לה רב אשי בחצר שעלו מאיליהן עסקינן וסתמא לאדם קיימי וה"ק אם החצר משמרת פירותיה חייבין ואם לאו פטורין מ"ט דמחשבת חיבור לאו שמיה מחשבה. ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ב דתרומות כרב אשי:

שהיא עומדת בחצר. עיקרה עומד בחצר החייבת והנוף נוטה לגנה:

אוכל כדרכו. מפ' בגמ' אותו הנוף הנוטה לגנה אוכל כדרכו כשעומד בגנה:

ואם צירף חייב. מפ' בגמ' בעומד בחצר:

עומדת בארץ. בארץ ישראל:

הכל הולך אחר העיקר. דבתר יניקתו שדינן ליה ושדי נופו בתר עיקרו:

ובבתי ערי חומה. מכר אילן בבתי ערי חומה, וסתם מתני' כר"מ דפ' המוכר שדהו ומייתי לה בגמ' דס"ל דאף השדות במשמע דבעינן בהו שנה תמימה ואם לאו נחלטין ותנן הכא דאם נופו חוץ לחומה דבתר עיקר אזלינן ונחלט וכן אם עיקרו חוץ לחומה ונופו תוך החומה אינו נחלט:

ובירושלם הלך אחר הנוף. לענין מעשר שני ובכורים שטעונין מחיצה. ומפ' בפ' אלו הגולין דהך מתני' ר' יהודה היא דס"ל באילן הלך אחר נופו ולחומרא תני לה דאי עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו נא מצי פריק בעיקרו נמי לא מצי פריק, עיקרו בפנים ונופו בחוץ כי היכי דבנופו לא מצי אכיל בלא פדייה עיקרו נמי לא מצי אכיל בלא פדייה:

ובערי מקלט הלך אחר הנוף. מסיק התם רב אשי דאף אחר הנוף קאמר ואי עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו לא מצי קטיל ליה עיקרו נמי לא מצי קטיל ליה אבל עיקרו בפנים ונופו בחוץ שדי נופו בתר עיקרו ולא מצי קטיל ליה בנופו ומשום דבכולי תלמודא שדינן נוף בתר עיקר איצטריך הכא למימר דלענין מקלט זימנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא וכולה ר' יהודה היא:

נותנין לו שהות לפצע בה ראשונה ושניה ושלישית. היינו כדמפ' ר' יונה דאע"פ שאמרו דאוכל אחת אחת לא יאכל השנייה תוך כדי אכילת הראשונה אלא צריך לתת שהות בין זו לזו כדי לפוצעה ולאכלה בינתים אבל אם לא הפסיק בין אכילת הראשונה ללקיטת השניה כדי שהות פציעת הראשונה ואכילתה הדר הוי צירוף וחייב במעשר:

נטבלו שתיהן. כלומר ראשונה גרמה לטבול השניה:

זרק את הראשונה למעלה. מעשרה שלא ישרה בעיניו:

עד שליקט את השניה נטבלו שתיהן. דכיון שלא ירדה לארץ עדיין וליקט השניה הויא צירוף ואם נמלך לאכלה אחר שנפלה לארץ גם היא הויא טבל:

ע"י דהוה אכלן. במדרש חזית מפ' לה והכי איתא התם ר' אלעזר בר שמעון אתון חמרייא גבי אבוי למזבן עיבור מן קרייתא חמוניה יתיב גבי תנורא אימיה נסחא והוא אכיל אימיה נסחא והוא אכיל עד דאכיל כל אצוותא אמרין ווי חוויא בישא שדיא בטועניה דהדין דומה שזה מביא רעבון לעולם וכו' כדאיתא התם:

ה"ג ר' אלעזר בר שמעון אזיל לגבי ר' יוסי בן לקוניא חמוי. שחמיו היה והכי איתא פרק הפועלים דר"ש בן יוסי בן לקוניא אחי אמו של בנו של ר' אלעזר בר שמעון:

מן אבוך. ר' שמעון:

כמה אדם צריך לגמות בכוס. שצריך לשהות בו שיגמענו כדתניא השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן:

כמות שהיא. בלי מזיגה:

אחת. הפסקה אחת דהיינו גמיעה:

בצונן. מזוג בצונן:

בחמין. במים חמין שיפה מאוד:

ולא בכריסי שהיא רחבה. דראב"ש כריסו רחבה הוות כדאמרינן בהפועלים כי הוו מיקלעי ר' ישמעאל בר יוסי ור' אלעזר בר שמעון בהדי הדדי הוה עייל בקרא דתורי בינייהו. ואיתא בפ' כיצד צולין בגמ' דילן כי האי עובדא גבי ר' ישמעאל בר יוסי:

חלא בר חמרא. חומץ בן יין רשע בן צדיק:

על דערקת ואזלת לך ללודקיא. משום שמינהו המלך לתפוס גנבים ולסטים וסתמן ישראל היו ונתבייש והלך ללודקיא:

קוצים כסוחים. רשעים הראויים ליהרג הרגתי:

להניח בעל הכרם שיקוץ את קוציו. הב"ה כי כרם ה' צבאות בית ישראל והוא יטול קוציו של הכרם:

נתגלגלה. הפארה שהיתה בראשה דהיינו חוץ לגובה כותלי החצר נתגלגלה וירדה למטה:

מאיליה. מי אמרינן לא קלטו לה מחיצות החצר ויכול לעלות לראשה ולהחזירה למעלה ולאכלה שם או דילמא הא קלטי לה מחיצות:

מחזירן למקומן ואוכל. ההיא ברייתא דתני בריש פירקין דתניא הביא תאנים מן השדה לאכול בחצרו שאינה משתמרת ושכח והכניסן לתוך ביתו או שהכניסום התינוקות הרי זה מחזירן למקומן ואוכל פי' מחזירן לשדה ואוכל מהן עראי והכא נמי יכול להחזירה למעלה ולעלות ולאכלה שם שהיתה פטורה: ודחי דלא דמי דהתם מחזירן למקום פיטור שהוא עומד במקום הפטור כדתניא הביא תאנים לאכול בחצרו שאינה משתמרת ומש"ה מצי להחזירן לשדה דהיינו מקים פיטור ואע"ג דהתם קתני שכח והכניסן לתוך ביתו שמא כיון שלא מדעתו הכניסן דמי ללא הכניסן מה שאין כן הכא דהוא ירד מדעתו למטה במקום חיוב ונתגלגלה הפארה למטה למקום חיוב:

מה דמי לה. ואי דמי לה לההיא ברייתא אם בעל התאנה היה עומד בראש התאנה דהיינו מקום פטור ודעתו לאכול תאני הפארה שם ונתגלגלה למטה בהכי אני מודה שיכול להחזירה למעלה שהוא והיא היו במקום הפטור:

ובעי תלמודא מה את עביד לה. מה ברייתא אתה מוצא לדבק דעת הבעלים עם הפארה כדי שתדחה כן:

ומשני ייבה כהדא. כלומר בכענין הזה תלמדנה. וכן דרך הירושלמי:

יודע אני שהפועלים שוכחים עומר שבמקום פלוני. כלומר זכור אני עומר שבמקום פלוני שהנחתיו שם מדעתי וסמכתי על הפועלים שיביאוהו ואולי שמא פועלים שכחוהו:

אינו שכחה. אפילו חזר ושכחו בעל הבית דס"ל דדוקא בשדה הוי שכחה אבל משבא בעל הבית לעיר אין שכחתו ושכחת פועלים מידי:

היה עומד בשדה וכו' הרי זו שכחה. ואפילו לא שכחו בעל הבית וכגון דלא קאי גבי אותו שדה לזכות באותו עומר אלמא דאי בעלים קיימי במקום דלא הוי הפקר לא הוי הפקר אע"ג דישכחוהו דאית ביה צד הפקר והכא נמי אם הוא היה למטה אע"ג דאיהי הוות קיימא במקום הפטור אינו יכול להחזירה למקום הפטור אלא א"כ הוא גופיה היה עומד במקום הפטור דהיינו בראשה של תאנה בשעה שתפס בה הפיטור דהיינו כשהיתה עומדת שם קמי דנתגלגלה. כנ"ל פי' סוגיא זו:

תמן תנינן. במס' תרומות פ' האשה אוכלת:

לחצר. המשתמרת דמחייבא למעשר:

יגמור. בגמ' מפ' היכא:

כר' אליעזר. דסבר דגומר ואע"ג דכל גרגיר לחודיה ניהו כוליה כאוכל א' חשיב:

עקיצת האוכל כתחלתו. תלישת האוכל מעוקצו חשיב התחלת אכילה בכל גרגיר וכיון דשריא התחלה שרי נמי למגמר כר' אליעזר:

שיש בה שתים וג' אכילות וכו'. ונוטל כל האשכול היינו שמניחו לתוך פיו בבת א' ואוכלו דהוי דרך עראי. ור"י ז"ל פי' א"נ ר' טרפון עבד כל האשכול וכל האבטיח וכל הרמון כתאנה אע"ג דאית בהו כמה אכילות ע"כ:

ימתין עד מוצאי שבת. ויגמור דקתני היינו למוצאי שבת ויגמור דחצר נמי היינו שיצא חוץ ור' יהושע אפילו בהא פליג דשבת קבעא אפילו למוצאי שבת:

שהיא נעדרת. שחפרוה וחרשוה לזריעה ואפילו לא זרעה בטלו להו מחיצות מתורת חצר והויא כגנה ואפילו משתמרת ואפילו בצירוף אוכלין בתוכה עד שיכניס לתוך הבית:

ה"ג תני זרע רובה פטורה נטע רובה חייבת אמר רב חסדא והוא שנטע לנוייה של חצר. והכי איתא נמי בפ' עושין פסין דגרסינן התם קרפף שהוא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה דהוי היקף ושרי לטלטל בכולו נזרע רובו הרי הוא כגנה ואסור ניטע רובו הרי הוא כחצר ומותר. ופי' רש"י ז"ל נזרע רובו בזרעים בטלה דירתו דבמקום זרוע לא דיירי אינשי והוה ליה גנה ואסור לטלטל בו אף במה שאינו נזרע דבטל מיעוטו לגבי רובו, אבל בנטוע אילנות לא בטלה דירתו דאורחא דאינשי לשבת בצל אילנות תדיר ע"כ. וה"נ הכא בשנזרע בזרעים ל"ל תורת חצר ופטור אבל כשנטעה אילנות חייבת דלא בטלה לה שמא דחצר. והשתא משמע ליה דנעדרת דלעיל ואפילו לא עדר רובה משמע ולקמיה מפרש לה:

והוא שנטעה לנוייה של חצר. היינו שנטועה אצטבלאות דאמרינן התם שנטועין האילנות שורות שורות דנאה לשבת שם, אבל אם נטע זה כנגד אוירו של זה אפילו נטע נמי כזרע דמי:

הדא ילפה מן ההיא. הך ברייתא דזרע רובה ילפה מברייתא דר' נחמיה וברייתא דר' נחמיה ילפא מן הדא:

הדא ילפא מן ההיא. זרע רובה פטורה ודוקא שהיא נעדרת כדתני ר' נחמיה דכשהיא נעדרת מתקיימת הזריעה אבל אם אינה נעדרת אפילו שזרעה לא בטלה דלא חשיבא ליה הך זריעה ואפילו הויא רובה כיון דאינה נעדרת:

וההיא. דר' נחמיה:

ילפא מן הדא. דבעינן דתהא נעדרת רובה, ומדלא תני דבעינן נזרעת ונעדרת ש"מ דנעדרת לחודה סגי ואפילו לא זרעה עדיין אבל זריעה בלא עידור לא סגיא. ודעת הראב"ד ז"ל בהשגותיו כדברי ודעת הרמב"ם ז"ל בזה מן המתמיהין:

היתה ניטלת בדוקרני. כמין עץ חדוד כמין יתד שאוחזין בו הענף ומורידין אותו למטה כדי ליטול הפרי. דוקרני כמו קנים הדוקרנים דפ"ק דעירובין. ומיבעיא ליה דכיון דניטלת בקנה ועומד הוא בגנה דמיא לנוטה לגנה או לא ולא איפשיטא:

דלמא. דא לימא זאת המאורע שאירע. וכששאל ר' ירמיה זאת השאלה לר' זעירא היה ר' זעירא צווח על בעלי ההגדה:

ואינון מגיבין לך. והם משיבין לך:

כי חמת אדם תודך. כשאדם מודה להב"ה בעוה"ז בשעה שבאין עליו יסורין. בעה"ב מקל ממנו שארית מה שיש לו לגבות בגיהנם. תחגור תעכב:

חמת אדם תודך בעה"ב שארית חמות תחגור בעה"ז. אע"פ שאינך נפרע מן הרשעים בעה"ז ומעכב פורענותן, מלשון חגירת צפורן:

בעה"ב. כשרואין הצדיקים שקרויין אדם חמתך כמה גדולה היא ומפני החימה אתה מעכב פורענותן הן מודים לך:

כשתעורר חמתך על הרשעים תחגור. לשון חגור חרבך ארמאר בלע"ז לשון התעוררות למלחמה וה"ק כי חמת משהו חמה שאתה כועס עם הצדיקים וכל השיריים כלומר וכל שאר החלקים אתה חוגר ומתעורר נגדן של האומות העולם:

הן מודין לך. כלומר צדיקים שקרויין אדם רואין היאך מתנהג עמהן ומודין לך שאתה מתנהג עמהן ברחמים דכתיב כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה:

הוא הפכה והיא מהפכה. דבידינו לדרוש מסיפיה לרישיה ומרישיה לסיפיה כדפרישית הילכך אגדה לא אהני לן:

צור דוקרניתך. שמור בעייתך של דוקרני שהיא טובה כדאמרינן בסוף אלו מציאות העוסקין במקרא מדה ואינה מדה בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו:

תמן תנינן. בערכין פ' המוכר שדהו:

מגדלות. אלמאריוש בלע"ז וקבוע בקרקע:

אשר בעיר. כל שבעיר במשמע:

והשדות ת"ל אשר בעיר. ואפילו שדות והיינו אילן דמתני' דלגבי פאה דרשינן אילן מדכתיב שדך. ובפ' המוכר שדהו פריך ור"מ בבית מאי דריש ביה ומשני דשדות דקא מרבי לאו זרועין נינהו אלא חולסית ומצולה דדמו לבית דלאו בני זריעה נינהו וה"ה אילן נמי דחזי לדירה תחתיו ולאו בר זריעה הוא:

בית הבנוי בחומה. א' מקירותיו החומה:

כותל החיצון. של הבית הוא החומה ונחלט וסיפא דמתני' דלעיל היא:

אשר לו חומה. שיהא לבית חומה של עיר:

אשר לא חומה. דלא כתיב באלף ואפילו אין לו חומה של עיר. ובפ' המוכר שדהו מפ' דפליגי מהאי קרא דכתיב ותורידם בחבל בעד החלון כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת ר"ש סבר קרא כפשטיה דחזינן דביתה בקיר החומה וקאמר דבחומה היא יושבת כלומר בעיר חומה היא יושבת. ור' יהודה סבר בחומה היא יושבת ולא בעיר חומה:

והוא שעלה דרך הנוף. הכא סבר דבירושלם הלך אחר הנוף בין לקולא בין לחומרא. ומפ' כשעלה המעשר דרך הנוף בתר נוף שדינן ליה ואי נוף לחוץ חוץ הוא:

אבל אם עלה דרך העיקר. שהוא בפנים והוציאו לחוץ של הנוף:

כבר קלטו העיקר. ואין פודין אותו:

הכל כלפנים. משנה היא במס' מעשר שני פ' לא יאמר ופליגי אבתי הבדים ואילן והכא נמי אם עלה דרך העיקר הכל כלפנים:

החזיר את הנוף כולו כלפנים. ואפילו עלה דרך נוף והנוף חוץ, ודוקא שהחזירו אבל לא החזירו לא והיינו כת"ק דב"ש דקאמר התם מכנגד החומה ולפנים כלפנים וכו':

הדרן עלך המעביר בס"ד: