הכובש שכבש זיתים או ירקות שחייבין במעשר כגון שרשי לוף וקולקס שכבשן ביין או חומץ. ולקמן מפ' דמידי שאפשר לו שלא לכבוש דהוא דבר דחזי בעיניה לטבול בעינן שיכבוש כל צרכו. וטעמא דכבוש דטובל דדינו כמבושל כדאיתא בפ' כל הבשר ומבושל קתני דקובע כדתנן השולק ותני בישול זוטא והדר תני בישול רבא. ומשו"ה לא חשיב בגמ' אלא ששה דברים ולא תני כובש ונסתלקה השגת הראב"ד ז"ל שהשיג על הרמב"ם ז"ל שלא מנה אלא ששה דברים. וכמדומה לי דדעת הראב"ד ז"ל כאן דהאי כבוש דהכא לא הוי בכלל מבושל אלא משום שכבשו בחומץ וכמו שכתבתי דעתו בפ' בצל בתרומות וכבר כתבתי שם דעת החולקים עליו דבכל המשקין כיון דשהה הדבר שכובשין במשקה מעת לעת דינו כמבושל:

המולח. שמלחו היטב כמו לכבשו ואפילו טבלו במלח נמי חייב כדאיתא בפרק הפועלים:

בשדה חייב. כלומר אפילו בשדה. ובגמ' אפרש הני תרי דמתני' אי טבלי אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו או דוקא בדבר שנגמרה:

המכמיר באדמה פטור. שטומן הזיתים באדמה כדי שיתחממו ויתבשלו כמו כתנור נכערו.

ואית דגרסי המכמין באדמה, תרגום לא צדה לא כמן, כלו' מטמין ע"ש שהאורב מטמין עצמו:

המטבל בשדה. בחומץ או בציר מל' מטבל בחרוסת:

הפוצע זיתים וכו'. מל' פצע תחת פצע שחותכן ובוצען למתקן:

שיצא השרף. שרף מר שיש בהן:

הסוחט זיתים על בשרו. דקא מהני ליה כמו סיכה ולא נטבלו בכה"ג אלא א"כ סחט לתוך ידו וידו נחשבת כבור קטן וחייב:

המקפה לתבשיל פטור. פי' רבנו שמשון ז"ל לאחר שהניח היין בתבשיל הקפהו ותנן גבי יין משירד לבור ויקפה ומתוך התבשיל קיפוי עראי הוא ולא חשיב ע"כ. ואין נראה דמי הוא שיתן היין בחרצנים בתוך התבשיל ויקפנו משם אלא הנכון שהוא כמו ההוא דפ' המוכר פירות דגרסינן התם דא"ל למקפה הא דלא א"ל למקפה. ופי' רשב"ם ז"ל למקפה ליתן יין לתוך התבשיל שהוא יין יפה הרבה לבשם הקדרה ולהטעים המאכל ולהקפותו והתבשיל שנותנין היין קרוי מקפה והמבשל ביין קרוי מקפה ותנא הכא דהנותן יין לתבשיל שצריך לו יין והתבשיל צונן כדמפ' בגמ' מותר לאכול עראי אבל אם נתנו לקדירה צוננת כדי לתת לתוכה התבשיל אח"כ מיד הוי טבל ואפילו לא נתן בה תבשיל ולמר דוקא שיש בה תבשיל שלא יצטמק דדמי לבור קטן:

אור טובל, מלח טובלת, מקח טובל וכו'. כן כתוב בכל הספרים. וק' דמאי קמ"ל סתמא דתלמודא הכא כולהי חננהי. אור טובל מתני' דהשולק, מלח מתני' המולח בשדה חייב, מקח מתני' דפ' היה עובר אומר לחברו הילך איסר זה וכו' ומתני' דהמחליף נמי, ותרומה מתני' דפירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן, שבת מתני' דכלכלת שבת ומתני' דתינוקות, וחצר בית שמירה כולי' פירקין דהמעביר. אלא נ"ל דהיינו דאשמועינן תלמודא דכולהו שוין דכולהו דרבנן וכיון דגלי לן גבי תרומה דבעינן נגמרה ומקח דבעינן צירוף דשתים ונגמרה מלאכתו ה"נ בכולהו בעינן צירוף דשתים ונגמרה מלאכתו ולא תימא דוקא גבי מקח דלא הוי דאורייתא הקילו ולא בשאר דכולהו שוין והיינו דגרסינן בתר הכי א"ר יוחנן חצר ומקח ושבת אינן תורה כלומר אע"ג דאית להו רמז אפ"ה אינן תורה וכ"ש אור ותרומה ומלח ולא נקט הני אלא משום דהני תלת רמיזי בקראי כדפרישית לעיל ריש פ' המעביר, וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ג אחד מו' דברים קובע הפירות למעשרות החצר והמקח והאש והמלח והתרומה והשבת וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וכו'. ודעת הראב"ד ז"ל אינו כן אלא דוקא בשאר פירות הוא דבעינן נגמרה דהיינו גרנן השנוי במשנה ועוד א' מששה דברים המנוים כאן, אבל גבי דגן תירוש ויצהר כיון דעשאן בגרן ומירחן טבלי ולא בעו שום דבר אחרי כן והאוכל מהם כזית לוקה דבגרן ויקב תלה רחמנא. וכן כתב עוד בפ"ד שכתב הרמב"ם ז"ל אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לבית. וכתב הוא ז"ל זהו בדבר שאין לו גרן ע"כ. ונ"ל שלמד הרב ז"ל דבר זה מהא דגרסינן פ' הפועלים א"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ור' יוחנן אמר אפילו חצר קובעת ופרכינן עלייהו מההיא ברייתא דתניא אי זהו גמר מלאכתן מלאכת הכנסתן מאי לאו הכנסתן ואפילו בשדה, ומשני לא הכנסתן לבית זהו גמר מלאכתן ואי בעית אימא כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גרן נינהו אבל חטים ושעורים גרן בהדיא כתיב ביה, ע"כ הסוגיא משמע דלא בעינן שיראה פני הבית אלא בדבר שאין לו גרן אבל במידי דאית ביה גרן א"נ בור ליין ועוקה לשמן לא בעי פני הבית וכדינו של הראב"ד ז"ל. ואין דבריו מחוורין דהא לדעתו ז"ל לא מיירי קרא אלא בזיתים וענבים ובלבד לאכילה והא ליכא למימר אלא דההוא דחייה בעלמא היא דהא סתמא דתלמודא דפסחים פ"ק משמע דאפילו במידי דאית בה גרן בעינן ראיית פני הבית דפרכינן עלה דההיא דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי מההיא דתניא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות ואפילו בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין והא הכא דודאי טבילי הני פירי וספק מיעשרי ספק לא מיעשרי וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ומוקי לה כר' חנינא חוזאה דא"ר חנינא חוזאה חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ואי בעית אימא ספק וספק הוא דילמא מעיקרא אימור דלא טבילי וכר' אושעיא דאמר ר' אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. ופי' מגורה אוצר של חטים כמו נהרסו ממגורות ומכניסין בה התבואה אחר שנתמרחה בכרי אמבר בלע"ז, ופי' רש"י ז"ל דכל מגורה בבית הוא ודאי טבילי דהא נגמרה מלאכתו דראה פני הבית. ואי בעית אימא ספק וספק הוא כי היכי דמספקא לן אי עשרינהו אי לא עשרינהו, ה"נ איכא לספוקי אי חל עלייהו שם טבל מעולם אי לא ומעיקרא אימור לא טבול ואע"פ שהן ממורחין ובתוך הבית אימור דעבר להו וכר' אושעיא שהכניסה לבית במוץ שלה ואח"כ דש ומירח וחובת הטבל חל בראיית פני הבית וזה בראיית פני הבית לא נגמרה מלאכתן לחול עליו שם טבל וכשגמר מלאכתן כבר בתוך הבית היו ואין אלו פני הבית אלא כשנכנס דרך פתחים כדתניא חסידים הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר ועכשו מכניסין דרך גגות וכו' לבית כדי לפטרן הילכך לא חיילי עלייהו שם טבל ע"כ. ועוד האריך רש"י ז"ל וכן כתב רש"י ז"ל עצמו בפ' הפועלים דההיא דפסחים פליגא אההיא אוקמתא ובודאי דקי"ל כר' אושעיא דגרסינן בר"פ אין עומדין היכי דמי הלכה פסוקה אמר רבא כי הא דר' אושעיא וכו' משמע דההיא דר' אושעיא מיירי בתבואה דמגורה נמי אם לא עשה גרן בשדה אלא בבית לא חייל בה שמא דטבל. וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ונקטינן השתא דלכל מידי כי אית בהו גרן בעינן ראיית פני הבית אחר שנגמרה מלאכתו מדאורייתא ומדרבנן בראיית פני החצר ורבנן גזור ששה דברים דלהוו טובלין כמו בית מה בית טובל אחר מירוח הני נמי טובלין לכל דבר אחר שנגמרה מלאכתן זהו הפסק הנכון בדברים הללו. ובעינן לכל דבר צירוף דהוי כמו גרן כדאסמכינן לה אקרא דקבצם כעמיר גרנה בפ' הפועלים. ובעינן נגמרה מלאכתו לאפוקי לקצות או לייבש, וגבי מלח בעינן תרתי מלח וצירוף הכי אסקינן לקמן בהדיא:

הכובש עד שיכבוש כל צרכו. אפילו דחזי בעיניה עד שיכבוש כל מאי דבעי לא טביל ולא סגי בייחוד לכך:

השולק עד שישלוק. בעיא היא כלו' כי היכי דגבי כבישה תני הכא דאינו טובל עד שיכבוש כל צרכו בשליקת האור נמי מי נימא דלסגי בייחוד אלא דבעי נמי כל צרכו:

ופשטינן נשמעינא מן הדא דתניא. בברייתא:

המהבהב שבלים באור נטבלו. ומהבהב לשון ולא הבהבה וקתני דנטבלו ומשמע ליה דה"ק דדוקא היכא דהבהבן נטבלו ובודאי דכל צרכו קאמר דאי לא מאי קמ"ל היינו מתני': ודחי לעולם לא תיליף מהכא דבעינן שישלוק כל צרכו במידי דחזי בלי שליקה דשאני הכא דהא מחוסרין מלאכה דלא חזו לאכילה אלא בהבהוב דשבלין קשין הן וע"י האור הוא גמר מלאכתן וכי קא מבעיא לן בדבר דחזי בלי שליקה כגון מלילות והתחיל לשלקן לעולם כי אתחיל סגי ואפילו שלא שלק אסורים כל מאי דייחד:

ומסיק ויידא אמרה. והי דא אמרה: הדא דמלילות חשיבי נגמרה מלאכתם לאדם ואפילו בלא אור הדא ברייתא מלמדנו כן דקתני דחשיב נגמרה בעודן בשבלים מכי חשב לאכלן מלילות ונטבלו דאיכא ראיית פני הבית ולא יאכל מהן עראי עד שיפריש לפי שהכנסתן בחבילין היא גמר מלאכתן שאין סופן לבא לידי גרן אחר וזה גרנן:

לעשותן עיסה לא נטבלו. ואוכל מהן עראי כל זמן שלא דשן ומירחן בכרי שלא נגמרה מלאכתן:

שלא מדעת בעלים. מי טבלי ואסירי בעלים לאכול מהם עראי או לא:

דאיתפלגון הממרח כיריו של חברו. לקמן פ' בתרא איפליגו בה ר' יוחנן וריש לקיש:

א"ר יודן תמן אי אפשר לו שלא למרח. דהא כ"ע עבדי גרן וממרחי הילכך האי דעבד על כרחין טביל אבל הכא מי אית לך מימר דבעל הבית זה היה כובש מי יימר דאין דעתו לאכלן כן, הילכך ר' יוחנן מודי לריש לקיש בכה"ג:

שלקו ברשות ההקדש. אפילו דבר שאינו ראוי אלא בשליקה שהקדישו ושלקו ברשות הקדש ר"ל כשהיה הקדש דלא טביל דדרשינן דגנך ולא של הקדש כדאיתא בריש מכילתין:

על דעתיה דריש לקיש נטבל. דסבר דחצר קובעת מדאורייתא הילכך כשראה פני חצר הוא חולין ושליקה דקודם לכן הויא דרבנן ולא תימא הא נגמרה מלאכתו ברשות הקדש ודמי להא דתנן הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין דכיון דאינה תורה ובתרא תורה קמא לא חשיב ובתרא חשיב אבל לר' יוחנן דתרוייהו דרבנן לא טבל:

הכניסו לחצר בית שמירה. אחר שהקדישו ודעתו לשלוק בענין דלא טביל דלא נגמרה מלאכתו ופדאו ושלקו בזה מודו כ"ע דנטבל: דפריך פשיטא דמה עשה מעשה ברשות ההקדש:

אלא. ה"ק הקדישו ושלקו קצת כמאכל בן דרוסאי והכניסו לחצר בית שומירה ופדאו וחזר ושלקו דהשתא הא עשה מעשה כשהיה הקדש ועוד שהכניסו לחצר ברשו' ההקדש כיון שאחר שפדאו שלקו חייב דהא נגמרה מלאכתו אחר פדייה:

פדאו וצימקו. אחר הפדיון צימקו באור יותר כגון חבושים שעשאן בדבש ויש שרוצין אותן מצומקים מהו: ופשיט אין תימר האור טובל אע"ג דלא נתבשל כל צרכו ה"נ האור פוטר ושליקה דהקדש חשיבא גמר מלאכה ופטר ולא מהני צימוק דברשות חולין לאטבולי: ואין תימר אין האור טובל עד שיבושל כל צרכו אין שליקה דהקדש פוטר דלא שלקו כל צרכו:

טיגנו בשדה מהו. מי טביל והיינו ששם אותו במחבת בלא שמן: ופריך בלא כך אין האור טובל: ומשני אילו אפשר דלא מיתן גביה משח יאות. דבאור סגי, אלא הא מיבעיא לן היכא דהוה בעי משח ולא נתן בו אלא ביבש תקנו באור מי מיקריא נגמרה מלאכתו או לא:

עשה היסב בשדה. כגון שרצה לאכול בשדה בהיסיבה כגון ששותה יין כדמפ' ואזיל אם עשה היסב טובל ואי לא לא טביל:

קצב להיסב ולא היסב. בעיא היא וה"פ מי אמרינן כיון דלא היסב לבסוף אוכל מהן עראי, או דילמא כיון דאמר להיסב מההיא שעתא טביל:

ששחקן. ונתן בהן שמן של חולין דבהאי שמן נגמרה מלאכתו:

שום של חולין ששחקו. ונתן בו שמן של טבל מי אמרינן חריפות השום גרם לשמן עיקר ושמן של טבל דקאמר היינו שלא נתקן אבל לא ירד לעוקה דמצי לאכיל ממנו עראי ולא איפשיטא:

לכוס נטבל. דהוי בור קטן:

לתמחוי. קערה ששופכין בה המאכל של הקדרה ומיירי אפילו בחמין ובלבד שאין היד סולדת כדאיתא בפ"ק:

בתבשיל צונן. עד שאין היד סולדת:

ריקנית. ואפילו צוננת:

לא אמרה כן. אלא שיש בה תבשיל דקדירה קתני גבי תבשיל. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג שכתב וכן נוטל מן היין ונותן לקערה לתוך התבשיל צונן ואוכל אבל לא לתוך הקדירה אע"פ שהיא צוננת מפני שהיא כבור קטן ע"כ ולא כתב אוקמתא דריקנית:

תינוקות שטמנו תאנים. בשדה או בגינה לאכילת שבת:

למוצאי שבת לא יאכלו. אביהן או קרוביהן שהן גדולים ואפילו בגינה בלא ראיית פני הבית ולא ראיית פני החצר וטעמא מפ' בפ' המביא כדי יין דכתיב וקראת לשבת עונג כיון דאיקרי אכילה דידה עונג קבעה שאין בה עוד שם עראי וכיון דנחית בהו איסור עראי שעה א' דהיינו בשבת תו לא פקע. והא דנקט תינוקות לאשמועינן דאע"ג דאין להן מחשבה יש להן מעשה כדמפ' יאזיל בגמ':

כלכלת שבת. ואפילו לא באה השבת עדיין:

ב"ש פוטרין. דאכתי לא באה שבת:

וב"ה מחייבין. טעמא מפ' בגמ':

הלוקט כלכלה לשלוח לחברו. בגמ' מפ' טעמא:

מן המעטן. כלי גדול שצוברין בו הזיתים כדי שיתחממו ויתבשל שמנן לתוכן ויהא נוח להוציאו בבית הבד:

טובל אחת אחת במלח. מפ' בגמ' דאע"ג דטובל במלח בעי צירוף כי היכי דחשיב גרן דהיינו כדפרישית בריש פירקין:

ואם מלח ונתן לפניו וכו'. בשתים שצירף בטיבול מלח הוי גרן כדאית' בהפועלים דאע"ג דהא איכא גרן גבי מעטן דשם מקובצין הם אותו גרן לא חשיב דהוי דבר שלא נגמרה מלאכתו דהא לעטנן לעצרן בבית הבד יהבינהי התם הילכך מכי נמלך לאכלן כמות שהן בעו גרן אחר ולא אמרינן דטיבולן במלח משוו להו קבע הואיל ואחת אחת אוכלן. ודקאמר לעיל דמלח טובל היינו בצירוף כדפרישית לעיל:

מן המעטן הטהור חייב לעשר. נראה דגרסינן המעטן כמו המעבד דהיינו האומן שעוטנן ומיירי דהאדם האוכלן הוא טמא כדאיתא בפ' המביא ומשו"ה במעטן טהור חייב במלח ונתן לפניו דאין ראוי להחזיר מותרו דגברא האוכלן טימאן:

מן המעטן הטמא פטור. דשניהם טמאים וראוי להחזיר המותר וכי שקלינהו מעיקרא אדעתא למיכל פורתא ואהדורי שקלינהו ורבנן פליגי עליה דר' אליעזר וסברי דאפילו במעטן טמא אם מולח ונתן לפניו חייב וטעמא מפ' בגמ':

שותין על הגת. עומדים על הגת ושותין. ומפ' לה בפ"ק דשבת שהכניס שם ראשו ורובו דכל זמן שלא הכניס ראשו ורובו לא חשיב שתיית קבע:

בין על החמין בין על הצונן. בין שמזגו במים חמין בין שמזגו במים צוננין:

ר' אלעזר בר צדוק מחייב. פי' רבנו שמשון ז"ל דגזר שמא יוציא הכלי וישתה חוץ לגת דחוץ לגת הוי קבע. ורש"י ז"ל פי' בפ' המוצא תפלין דס"ל דמזיגה שמזגו במים משויא ליה קבע ולא אהני ליה עמידתו על הגת:

על החמין חייב. טעמא מפרש בגמרא:

שחיפה כלכלה בשוק נטבלה. חיפה הכלכלה בעלין ובהוצין למכור בשוק. ולקמיה מפ' שהוליכה לשוק וכגון דפירות שלו ופתחה להראות ללוקחין דהיינו מעשה דאילו גבי גדול משחיפה מיד בשדה הוי טבל כיון דדעתו למכרה כדפרישית טעמא לעיל פ"ק שמא ימצא לקוחות מיד וגזור רבנן במוכר כי היכי דגזור גבי לוקח:

עד שיפתח לשוק. דודאי גדול מחשב כשמחפה לפתוח הכיסוי ולהראות הפירות וכן בקטן לא סגי בהולכה לשוק עד שיפתח ממש דמאי דאיתיה בגדול במחשבה צריך בקטן במעשה:

תינוקות שטמנו וכו'. משמע דבטמנו לחוד סגי אע"ג דלא הוציאום בשבת לאכול וקשיא לרב המנונא לפירושא דר' זעירא דלא סגי בהולכה לשוק עד שיפתח ממש ומוקי לה כשליקטום עם דמדומי חמה של כניסת שבת דהוו מחשבה ומעשה לשבת והוי כאילו הוציאום בשבת לאכול:

דר' יוחנן אמר השבת טובלת. ואפילו ליקטום שלא לצורך השבת כדלעיל פ' היה עובר והכא תני דלא קבעה אלא מפני שלקטום לשבת הא שלא לשבת ועברה שבת עליהן לא:

אפילו לקטום לשבת אוכל מהן עראי וכו'. דדוקא עם דמדומי חמה הויא לקיטתן הוכחה לצורך שבת אבל מבע"י אע"ג דפי' לשבת לאו כלום הוא מ"ט דתינוקות הם כדמפ' ואזיל:

ואפי' עליה דריש לקיש לית היא פליגא. דהא מודי ריש לקיש דאי ליקטן לצורך שבת מיד טבילי לב"ה, והכא קתני דלמוצאי שבת הוא דטביל וא"כ אפילו לריש לקיש קשיא אלא כי היכי דתירץ לריש לקיש תריץ נמי לר' יוחנן דטעמא דמתני' היינו משום דתינוקות ומחשבתן לא הויא מידי דאפילו ליקטום לשבת חשיב כלא לצורך השבת. הילכך בעינן עברה שבת עליהן:

ר' יוסי בש"ר הילא וכו'. מתרץ באוקימתא דאוקימנא לתרוצי לרב המנונא דדוקא משום דתינוקות בעינן ליקטו עם דמדומי חמה דבהכי הוא דחשיב מעשה דגבי גדול אפילו ליקטו מבע"י סגי וה"ה משום דתינוקות הן בעינן טמנו לשבת וכגון דאמרי הכי מה שאין כן בגדול דגבי גדול שבת טבלה ואפילו דלאו לצורך שבת ליקטום:

בכלכלת תאנים היא מתני'. כי היכי דתנן פרק היה עובר דמודו רבנן בכלכלת תאנים שתרמה שאסור לאכול מהן עראי, וטעמא שאין דעתן לעשותן גרוגרות ונגמרה מלאכתן, ושבת נמי כה"ג קבעה דבר שנגמרה מלאכתו מיד דהכי מסקינן בפ' המביא דשבת קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו:

אפילו נצרה. לא איתפרש, והענין פרי שלא נגמרה מלאכתו:

בתאנה המיוחדת לשבת. שפירות אותו האילן מיוחדים לאכול מהן בשבת מפני יפין וטעמן ומשו"ה כיון שלוקטן בכלכלה קבעה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל וזה לשונו תאנה המיוחדת לו לאכול בשבת וליקט ממנה כלכלה לא יאכל עד שיעשר הואיל ופירות אלו מיוחדים לשבת והשבת קובעת ע"כ. ומשמע מדבריו דאפילו ליקט הכלכלה לאכלה בחול:

כלכלת שבת לא מיזדבנא. ליקטתים מאילן המיוחד לשבת ואפילו בדמים יקרים לא אתננה והיינו טעמא דבית הלל:

אלא בכלכלת שבת. כדמפרש ואזיל:

ולוקט כלכלה לשלחה לחברו. ואי בכלכלת שבת מאי קא מוסיף היינו רבנן: ומשני דהכא קאמר שהוא מקפיד עליה שלא למכרה ככלכלת שבת ור' חייא בר אבא הכא קאמר לא אמר ר' יהודה אלא לענין באילן הדומה לכלכלת שבת. ופסק הרמב"ם ז"ל דלא כר' יהודה בהילכות מעשר:

דרב אמר הוא אסור לאכול. בפ' המעביר אמר רב דדוקא בניו ובני ביתו פטורין משום דאינהו עליה סמיכי הילכך הוי לדידהו דבר שלא נגמרה ופטורין אבל לדידיה איכא למימר דעיקר שמא דלקצות מהני דקא נקיט לאכילה ומיוחדין הן לעצמן וראו פני החצר ומיחייבי וסתם מעטן בחצר קאי או בבית ומשו"ה מקשה דלרב אמאי בעי צירוף ומלח והא איכא ראיית חצר וכיון דאיכא צירוף סגי:

ומשני בעושה מעטן בשדה. הילכך בעי מלח וצירוף:

על ידי זה ועל ידי זה. דתרתי בעינן כדפרישית במתני':

שני מעטנין. א' טמא וא' טהור:

דברי הכל מותר. וכי קבלו מן המעטן טהור דטימאן להני דשקל הא יכול הוא להחזיר המותר למעטן האחר טמא דיליה:

אין לו אלא מעטן א'. לא שלו ולא של חברו ליכא אלא אחד:

דברי הכל אסור. דהא אין לו להחזיר המותר דהא מעטן טהור הוא והמעטן שנתנן לו טמא:

כן אנן קיימין. בהכי פליגי מדאית ליה מעטן טהור אלא שהאומן טמא ולחברו מעטן טמא ר' אליעזר סבר חשיבי כאילו אית ליה טהור וטמא דאדם מחזיר מותרו על מעטן חברו ורבנן סברי אין אדם מחזיר וכו' הילכך אכילת קבע חשיבא וחייב:

שהוא קבע. כי מזג ליה בחמין דאדעתא למשתייה כוליה מזג ליה דהוי קבע דהא אינו ראוי להחזיר המותר שמקלקל היין שבגת ואפילו על הגת שתי אסור:

שהוא עראי ויכיל מחזרתיה. מזיגת צונן לא משוויא ליה קבע דדילמא שתי פורתא ומהדר ואפילו חוץ לגת שרי:

א"ר יוסי בש"ר זעירא. ר' יוסי לא שמע השמועה מר' זעירא אלא אחרים אמרו לו משמו:

ר' יונה זעירא בש"ר אלעזר. ור' יונה אמר שהוא שמע מר' זעירא עצמו דתרוייהו ר' יוסי ור' יונה אמרי דר' זעירא אמר לה בש"ר אלעזר:

אף מה שבלגין לא נטבל. דרבנן שרו אפילו לקח יין מן הגת בלגין וכ"ש הכניס ראשו ורובו על הגת דטעמא דיכול הוא להחזירו לגת דלא נגמרה מלאכתו כדתנן פ"ק יין משירד לבור ויקפה ר' עקיבא אומר משישלה:

המקלף שעורים. לאכלן קלופים חיים:

מקלף אחת אחת. בגמ' מפ' דסיפא דוקא ברישא לאי דוקא דשתים פטור ושלש חייב:

ואוכל ופטור מן המעשר. דכה"ג אכילת עראי היא ובלא נתמרחו קאי שמקלפן מתוך שבולת שלהן:

חייב במעשר. דהוי ליה קבע:

המולל מלילות של חטין. שמשפשפן בידו להסיר קליפתן כשהן רכין:

מנפה על יד על יד. גרסינן בה"א ובערוך פי' מנענע מיד ליד שילך לה הקליפה מלשון נפה. וכן גרסת הרמב"ם ז"ל:

ואוכל. בלא מעשר:

לתוך חיקו. בשולי בגדיו שקורין פאלדאש בלע"ז:

מקלף תרתיי תרתיי. בלא מעשר דסיפא דוקא:

בשעורים. שהגרגרים גסים יותר מהחטים:

וא"ר יונה וכו'. תלמודא קא מפסיק השמועה אי בר אמי גרסינן או בר רב אמי:

אי כולהן בר אמי וכו'. דזה שהיה עם רב הונא בר חיננא היה רב תחליפא בר רב אמי ולא רב תחליפא בר אמי דעלמא:

ואי כולהן בר רב אמי. כלומר והיותר ברור אצלי הוא דכולהי בר רב אמי נינהו:

וחויין ליה. והגידו לו לר' אלעזר שהיה רבם:

עד קשרי איצבעתיה. דמנפה דמתני' דשרי לא תימא דכל היד דוקא אלא דוקא עד סוף קשרי האצבעות מנפה הוא דהוי עראי אבל בכף ידו קבע הוי והגידו לו למר שיגיד להם מה היה בדעתו:

והוון סבין מיניה. רב הונא בר חיננא ורב תחליפא היו זקנים יותר מר' אלעזר:

והפך אפוי. ר' אלעזר לכותל בכעס שלא רצה לקבל את דבריה' כדאמרי' בעלמא אהדרינהו רב יוסף לאפיה:

וחוי לון מלא שיעלון. מלא פיסת ידם ואפילו בכף שרינן דהכי משמע מתני' דקתני אם נתן לתוך חיקו חייב הא כל ידו שריא:

לא בקנון. כלי הוא וראשו א' רחב והשני עשוי כמין מרזב קצר וניתן השעורים בו לנפותן:

תמחוי. קערה גדולה ששופכין הקדרה בה ומשם מחלקין לקערות ולקמיה מוקי לה דבאין סמוך לגרן מיירי:

עד כגרוגרת. אז הוי תולדה דדש ומחייב:

וכא את אמר הכין. דיכול לנפות שלא בקנון כל מה שירצה:

שאני הכא. דיכול להחזיר המותר דאין מנפה אלא קליפת השבולת אבל מקלף דרישא אף קליפה שנייה הוי ואין מחזיר:

בד"א. דנתן לתוך חיקו חייב שאינו סמוך לגרן:

שהוא מחזיר את המותר. ופטור ואפילו יותר מכן דהיינו אפילו נתן לתוך חיקו לא הוי קבע וגבי שבת לא תליא בהכי אלא מלאכת מחשבת הוא דאסרה תורה ולא חשיב דש פחות מכגרוגרת וגרוגרת חייב:

כוסבר שזרעה. קוליינדרו בלע"ז:

שזרעה לזרע. דהניחה במחובר עד שתוקשה ויצאו גרעיני זרעה בתוכה ויחבוט אותן כמו קטנית:

ירקה פטור. אם בא ללקוט ממנה עלין לתתם בקדרה כשהן רכין פטור מלעשר דבטלי עלין אצל זרע:

לירק. לאכול העלין בקדרה כשהן רכין כשאר ירק:

מתעשרת זרע וירק. דמחשבתו משויא לירק איכל ואם הניחו לזרע בזרע לא מבטל עלין מתורת אוכל הילכך מתעשרות נמי עליו:

השבת. אניטו בלע"ז:

זרע וירק וזירין. בין במחשבת אוכל על כולם בין שלא במחשבה בין כשלקטו כשהוא ירק בין שליקטו כשהוא זירין דהיינו לאכול קלחיו טאליוש בלע"ז ובין שהניחו עד שצמחו גרעיניו בתוכו והוקשו וחבטן צריך לעשר כל אחד ואחד דאורחיה למיכליה זרע וירק וזירין דכולהו הוו להו אוכלא ואפילו זרעה לזרע בלחוד ס"ל לר' אליעזר הכי ומפ' לה בפ"ק דע"ז בדגנוניתא שבת הגדל בגינה הוא דראוי לאכול זרע וירק וזירין אבל הגדל בשדות מודי ר' אליעזר לרבנן דאם הניחו לזרע דאין מתעשר ירק וכ"ש זירין ורבנן פליגי עליה וסברי דאין לך דבר שזרעו לזרע בלחוד שמתעשר זרע וירק אלא שחליים וגרגיר בלבד:

שחליים. בירוש בלע"ז:

גרגיר. אירוקא בלע"ז:

ובפ' בכל מערבין תניא השחליים והגרגיר שזרען לירק מתעשרין ירק וזרע זרען לזרע מתעשרין זרע וירק. ופי' ר"י ז"ל דלהכי תני הכי ולא ערבינהו לאשמועינן דהיכא דזרעה לירק הוי ירק עיקר ומתעשר הכל לאחר לקיטה כירק בין ירק בין זרע ואם זרעה לזרע מתעשר הכל אחר זמן הראוי למעשר זרע ולא בתר לקיטה ע"כ. ומעשר זרע היינו אחר גמר הפרי כדקיי"ל בפ"ק דר"ה:

תמרות של תלתן. הן הלולבין הרכין שמוציאין האילנות בימי ניסן וכל זמן שהן זקופין למעלה כתמר קרויין תמרות ויש בני אדם אוכלין אותן כן פי' בערוך וכן רמב"ם ז"ל הן דברים נכונים ולא כפי' רש"י ז"ל בפ' כיצד מברכין ובפי"א דמס' פרה תנן בהדיא גבי אזוב דתמרות הוו אותן שלא הנצו כל עיקר:

תמרות של תלתן. אפילו שזרעו לזרע מיירי והכי איתא בגמ':

חייבות במעשר. ורבנן פליגי עליה ואמרי דאין חשובות אוכל ובטלות הן לגבי הזרע כדאיתא לעיל בריש מכילתין:

צלף. מין אילן קטן קפריר בלע"ז:

תמרות. פירשתים:

אביונות. הוא הפרי:

קפריסין. הוא קליפה ונרתיק שסביבות הנץ כעין שיש לורד. וכתב רמב"ש ז"ל דמשו"ה שנה צלף דר' אליעזר בהדי תמרות תלתן משום דר' אליעזר ס"ל כב"ש דצלף הוי ירק וחשיבי תמרות אוכלא, ור' עקיבא סבר כב"ה דסברי מין אילן הוא ותמרות וקפריסין לאו פרי הוא אלא דומיא דקורא וקליפין בעלמא הן ואין חייבין במעשר:

הכא גבי לקיטת הירק גרסינן מרעיות. ואית דגרסי מריות והכל אחד ובלעו העין כי אורחא דתלמודא טונא טוענא מסותא מסחותא. ופי' מלשון מרעה שהצאן גוזזין וכורתין העשבים והענין הוא דאע"ג דאמרי רבנן דאין שום דבר עולה למחשבת ירק וזרע אלא שחליים וכו' הכא אשמעינן חזקיה דאפילו דלא פי' לירק בהדיא המעשה הזה משויא ליה כדבור והיינו שלקט החליפין הרכין מזמן לזמן כדרך השחת ומתגדל יותר ומתעשר מירקו על זרעו ואע"ג דזרעה לזרע מקודם. וכ"ת ליקט למה תיפוק לי דאינו מונע מים דסתם ירק אינו מונע ממנו מים כדאיתא פ"ב דשביעית, תריץ דלא אהני השקיית מים אלא במחשבה פשוטה והכא לא סגי אלא בתרתי השקאה וליקוט עלים ומוכח בפרק שדה הלבן דאהני לצירוף ומעשר מזה על זה והכל לשנה אחת, ועוד דאהני בן דהיינו ירק כמו אב דהיינו זרע ומעשר מירק על זרעו כדאמרינן גבי פול המצרי. ותנא שתים ושלש היינו ג' בדשן כגון בעדית ושתים בכחוש כגון בבינונית. ודגבי מורביות פלוגתא דר"מ ורבנן במס' שביעית פ' שדה הלבן וה"ת וה"ק שתים לר"מ ושלש לרבנן. וגבי לקיטות מניעת מים גרסינן מורביות וכדפי' בשביעית וענינו מורביעות לשון רביעה שהוא לשון רביצת מים דמניעת מים מעשה רבא דבעי שיוקש זרעו וירקו מבטל ליה ופטור:

מורביות. קמאדא בלע"ז וגבי אבנים קתני נמי הכי במס' שביעית, והיינו כדמפ' בפ' שדה הלבן גבי פול המצרי דכי חישב עליו מעיקרא לירק דדינו להבא ונמלך וחשב עליו לזרע לדונו לעבר אין מחשבת זרע חלה עליו אלא א"כ מנע ממנו מים שתים ושלש מורביות. וטעמא דמילתא דכשליקט ממנה העלין שתים ושלש לקיטות בזמנים הראיי' ללקוט העלין הידועים לגננים באה במחשבת ירק ובתר לקיטה נמי תליא מילתא וזרעה וירקה חדא הוא. וכן לענין אי חשיב זרעה לזרע לפטור הירק אי מנע ממנה שתים ושלש עונות מים כדי שתתקשה זרעה דבהכי נרא' דדעת שלימה יש לו לזרע לזרע חשיב ולא לירק ולאו בלקיטה תליא מילתא אלא בתר גמר פרי:

מתעשרת לשעבר. שאם היתה שנייה ונכנסה לשלישית דשנה שעברה מעשר שני ושנה הנכנסת מעשר עני כיון דפי' לזרע חיילא מחשבה והכא במניעת עונות תליא מילתא וכי תנא דקיימא לו מחשבה על מחשבה כדי שיעשר מזרעו על ירקו וכו' בעינן דהביאה שליש לפני ר"ה וגם לקט ממנה לפני ר"ה כדמפ' בסיפא לחול שניהם כאחת דשליש קמי ר"ה ככלו דמי ועוד מחשבה דירק קיימת כיון דלקט לפני ר"ה:

מתעשרת להבא. דירק בתר לקיטה אזלינן:

מזרעה על ירקה. דבהני ג' מדות דקתני היינו דלא באה מחשבתו לעקרה משנה שעברה אלא לעולם קיימא במחשבה ראשונה שחישב בה לזרע ואהני לחיובי הירק ומצטרף זרע עם ירק וירק עם זרע לשנת הזרע דהיינו מעשר שני דאיכא תרתי לטיבותא הבאת שליש ולקיטה לפני ר"ה כדמפ' בסיפא דקסבר האי תנא כר"ש שזורי בפול המצרי בפ"ב דשביעית דאיפסיקא הילכתא כוותיה דבתר שליש אזלינן הילכך אפילו הניח הזרע מללקט בשנית ולקטו בשלישית כיון דאיכא תרתי הביאה שליש וליקטה קמי ר"ה מעשרין אותה מעשר שני. אבל אם הביאה שליש לאחר ר"ה אם לקט בשנייה דהיינו לפני ר"ה זרעה לשעבר הוא ובתר ההיא שתא הוא דשדינן ליה ואפילו הביאה שליש אח"כ מעשרין אותה מעשר שני דכל זרעה לזרע דמיא דקטנית וקסבר כמתני' דאורז ודוחן בפ"ב דשביעית דבתר השרשה אזלינן בהן ואע"ג דהיינו אילו אין כאן מחשבה אחרת מעורבת אבל יש כאן מחשבת ירק ואין בו הצלחה מיד דדרכו ליגדל על כל מים ומ"מ כיון דיש לקיטת ירק כאן סליק דרגא דמיחייב קמי ר"ה וגריס דסלקינן דרגא דאע"ג דינקי מהדדי קדושות חלוקות קיימות הן ועומדות וזרע קדוש לקדושתו וירק קדוש לקדושתו וכיון דלא הביא שליש לפני ר"ה לא הוי זרע עיקר לטפול אליו ירקו בהדי זמנו הילכך לא מצטרף ירק בהדי ירק ולא ירק בהדי זרע ואין מעשר מזרעה על ירקה דהא ירק תקינו דבשעת לקיטתו עישורו וגבי זרע אזלי בתר השרשה וכר"ש שזורי הילכך זרעה מתעשר מעשר שני דהיינו לשעבר וירקה מתעשר השתא מעשר עני כדפרישית:

ליקט ממנה לאחר ר"ה. וגם לא הביאה שליש לפני ר"ה:

בין זרעה בין ירקה מתעשר להבא. דאין כאן טעם לאחשובה להשרשה דקמי ר"ה דכיון דמחשבה דירק הוי איפכא ממחשבת זרע דזרע קדוש דהוי שני וירק חולין דהוי עני או איפכא וינקי מהדדי ועוד דירק דרכו ליגדל על כל מים ואילו זרע לא הצליח דלא הביא שליש ועוד דלא לקט ירק שיחול בשנה שנייה הילכך בין זרע בין ירק שדינן להו לשנה שלישית וכ"ש אם זרעה לירק בלחוד ירקה וזרעה מתעשרין להבא כדפרישית והכא לא תני אלא ג' מדות ראשונות דפול המצרי ישלש מדות אחרונות דנמלך לא תני והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין במס' שביעית פ' שדה הלבן ושם הארכנו במדות דר"ש שזורי ופירש' מה הן הלכה ומה הן שלא כהלכה דקיי"ל כשמואל הכל הולך אחר גמר פרי ולא אזלינן בתר שליש לא בקטנית ולא בתבלין וכוסבר תבלין הוי:

ואינה מתעשרת ירק. רבנן קתנו לה וס"ל דירק לא חשיבא אלא א"כ חישב עליה:

אין לך מתעשר זרע וירק. וקס"ד אפילו זרעו לירק:

מה פליגין. רבנן אדר"ג בחרדל כשזרעו לזרע ולא נתן דעתו אתמרית הילכך לא חשיבי:

בביתניין. שם מקום:

בירק היתר דברי ר' אליעזר. בתוספתא תני לה גבי חרדל שזרעו לירק וחישב עליו לזרע דקתני מתעשר זרע וירק דפליג ר' אליעזר דאפילו חישב לירק וזרע ירקו לא חשיבי:

לא אמרו אלא דברי ר' אליעזר. ור' אליעזר שמותי הוא אבל רבנן פליגי עליה וסברי דכל מקום דחשיב לירק ירקו חשיב ואפילו גבי תלתן דלא הוי מאכל לרוב אדם. ונראה דהה"נ גבי צלף אי חשיב עליה לירק דמודי ר' עקיבא לרבנן. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב דהל' תרומות כרבנן, וז"ל תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן ושל צלף פטורין מפני שאינן פרי בד"א כשזרען לזרע אבל זרען לירק הרי אלו חייבין ע"כ. ואחר זה כתב דתלתן אע"פ שאינו מאכל אדם כשיקשה הואיל ורוב האדם אוכלין אותו בתחלתו הרי הוא חייב בתרומה ובמעשר ע"כ. וזה הדין דזרע תלתן משמע בפ' בתרא דתרומות דחייב בתרומה ומעשרות כמו כרשינין. וטעמא דראויה לאכילה כשהיא צמחונין כדתנן במס' מעשר שני. והשיג עליו הראב"ד ז"ל ואמר א"א הרי הוא סותר דבריו למה שאמר למעלה בתמרות של תלתן דומה למעלה שר' עקיבא חילק על ר"ג וכאן הוא פוסק כר"ג לומר שלא חלק ר' עקיבא אלא על ר' אליעזר בצלף ע"כ. ודבריו תמוהין בעיני דמה שכתב למעלה דתמרות תלתן אין חייבות כשזרע תלתן לזרע רבנן קאמרי לה הכא בגמ' להדיא ולאו משום דסבר הרמב"ם ז"ל דר' עקיבא פליג על ר"ג דהא ר' עקיבא לא איירי אלא גבי צלף ותו לא. ודינא דתלתן ברור הוא כמו שהוכחתי. ומה שכתב דראוי באכילה בתחלתו לאו משום שיהא חייב במעשר ירקו אלא ראוי לאכילה הוא דקאמר כדתנן גבי מ"ש דתאכל צמחונין דהכי הוא דחזי. ולא קשה לי בדבריו אלא שכתב תנאי בתמרות צלף דהיינו זרען לזרע ולב"ש דסברי דירק הוא א"ש אבל לב"ה דאמרי דאילן הוא הוו להו תמרות כמו קורא בדקל ולא שייך בהו זרען לירק:

שזרען לירק. לאכלן בירקן:

זרען חייב במעשר. ואע"פ שלא זרען מתחלה לכך:

עוד היא דר' אליעזר. מי שישוה בהדי הנך כר' אליעזר דסבר דלא חשיב ירקו ורבנן סברי דחשיבי:

משום קליפה. גבי ערלה מיירי דס"ל דקפרס הוי שומר לפרי ודרשינן את פריו את הטפל לפריו ואע"ג דר' עקיבא סבר דלא הוי פרי היינו לענין מעשר אבל לגבי ערלה מודי דאסירי:

אילין ביטיתא. היינו אביונות דהיינו הפרי עצמו והיו כובשין קפרס דערלה ולא היו זורקין אלא האביונות לבדן והכי ס"ל בפ' כיצד מברכין דקפרס לאו שומר חשיב דכי שקלינן ליה לא מיית פירא:

מרימין. משליכין תרגום ותשלך ורמת:

אסבראי ר' זעירא. אסברא לי ר' זעירא דהא משום שומר לפרי להוי אסור:

ומסיק דפרי מלמעלה וקליפין מלמטה. וגדל הפרי בלא הקליפה והכי מסיק התם היכא אמרי דהוי שומר לפרי היכא דכי שקלית ליה לשומר מיית פירא הכא כי שקלת ליה לא מיית פירא:

הקפרס והתמרות מין אחד. ואכולהו מברכין בורא פרי האדמה דירק הם:

אבל לא מהן על האביונות. דאביונות הוו פרי האילן ונמצא תורם ממין על שאינו מינו:

וליי דא מילה. ולהי דא מילא ולאי זו דבר:

שאם היתה נכנסת לשלישית שהוא מפריש ופודהו ונותנו לעני. כלומר שאם היו משנה שנייה שנכנסה לשלישית ונלקטו קודם ט"ו בשבט מפרישין מעשר ראשון ואח"כ מפריש אחר ופודהו ונותני לעניים ואוכל פדיונו בירושלם בתורת מעשר שני ונמצא כמי שהפריש מעשר שני ימעשר עני דאי בתר אילן שדינן ליה ואילן ר"ה שלו ט"ו בשבט נמצא שזה מעשר שני הוא, ואי בתר ירק שדינן ליה נמצא מעשר עני הוא דר"ה שלו תשרי ובודאי דהך ברייתא אתיא כב"ש דמספקא להו בסמוך גבי צלף אי אילן הוא ואי ירק הוא דאילו לב"ה פשיטא להו דצלף מין אילן הוא כדאיתא בסמוך. וכן דעת הראב"ד ז"ל ואין לפ' דדנו ביה כדדנו גבי אתרוג דהא טעמא דאתרוג הוא משום דדרכו לגדל על כל מים כדאיתא בריש קידושין. אבל צלף אין דרכו ליגדל על כל מים. ודעת הרמב"ם ז"ל פ' ראשון דהילכ' מעשר שני דדנו ביה דין אתרוג. ונראה שהכריחו לשון הגמ' שפירשו וליי דא מילה משמע דלענין מעשר בדוקא הוא דדנו הכי משמע דלאו ב"ש קתני לה דלב"ש הא איכא נמי לענין כלאים בכרם כדאיתא בריש כיצד מברכין. ומ"מ המחוור כדברי הראב"ד ז"ל:

כלאים בכרם. דדילמא הוי מין ירק והכרם אסור בהנייה:

ואינו כלאים בזרעים. דאילו אי הוי מין זרעים זרעים בזרעים הוא ובהרחקה שלו סגי ואי מין אילן הוא כ"ש דסגי:

אינו כלאים. דס"ל דודאי מין אילן הוא:

הכל מודים שהוא חייב בערלה. לב"ה אתי שפיר ולב"ש ספוקי מספקא להו ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא הכי מפ' לה בפ' כיצד מברכין:

עולה מגזעו. מין אילן שאינו מוציא עלין אצל שרשיו אלא אחר משך גזעו והרי כרוב. עושה אורך גזעו ואחר מוציא נוף העלין למעלה והוא ירק:

כאן בודאי כאן בספק. כלומר כל המוציא עלין משרשיו ודאי ירק הוא והמוציא עלין מגזעו יש ממנו אילן ויש ממנו ירק. ובפ' כרם שחרב מייתי לה:

הדרן עלך פרק הכובש: