התרומה. תרומה גדולה תרי ממאה של ודאי דאילו בדמאי ליכא דעמי הארץ לא נחשדו בה:

ותרומת מעשר של ודאי ותרומת מעשר של דמאי. בגמ' מפ' דמתני' ר"מ היא דקסבר עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה: ועולין בא' ומאה. בגמ' אסמכוה לה אקראי דתרומה עולה באחד ומאה וכולהו הנהו מיקרו תרומה כמו שאפרש לקמן. ובמתני' בפרקין מפ' דכי בעינן מאה היינו כי נפלה התרומה במינה אבל שלא במינו כיון דליכא טעמא אפילו ליכא מאה של היתר שרי:

מצטרפין זה עם זה. כגון קב מתרומה גדולה וקב מתרומת מעשר ודאי וקב מתרומת מעשר דמאי וקב מחלה וקביים מבכורים מצטרפין לסאה ואם נפלו לפחות מק' סאין חולין נדמעו ואסרום. ומפ' בגמ' דהכא ובגמ' דמעילה פ' קדשי מזבח דטעמא הוא משום דכולהו איקרו תרומה דתניא תרומת ידיך אלו הבכורים ואינך לא צריכא. ופירש"י ז"ל כלומר הנך לא צריכא קרא לאיתויי דמצטרפין זה עם זה דהא מקרו תרומה ע"כ. והך מילתא איצטרכו למימר משום דקיי"ל כר' יהושע דאמר התם דשני שמות לא מצטרפי ור"ש דמתני' ס"ל כוותיה דשני שמות אין מצטרפין ומשום הכי מהדר תלמודא לפרושי לן דטעמא דהכא משום דהוי שם אחד דתיקו כר' שמעון אבל לר' מאיר לא צריך דאיהו דריש לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ומשו"ה כי קתני דערלה וכלאי הכרם מצטרפין אמרינן דר"מ הוא דלא מפליג בין שני שמות לשם אחד והך רישא לא נצרכה אלא לר"ש דקאי כר' יהושע דאע"ג דפליג בסיפא מודי ברישא ומצטרפין דקתני היינו בין ללקות עליהן בכזית ולחייב קרן וחומש לאוכל מכולם שוה פרוטה בשגגה. והגירסא הנכונה בין לאסור והיינו כדפרשינן קב מתרומה גדולה וקב מתרומת מעשר וכו'. ובין ליתן טעם דאם נפל לקדרה שמבשלין בה תבואה כגון דייסא כזית מכולן בעינן מאה של היתר לבטלן ולא תימא כיון שיש מאה לכל חד לחודיה אין מצטרפין:

וצריך להרים. ולתת לכהן כנגד אותו שיעור שנפל ובגמ' מפ' טעמא:

עולין בא' ומאתים. בגמ' אסמכינן לה אקראי:

ומצטרפין זה עם זה. מפ' בגמ' דר"מ היא ובין ללקות בין ליתן טעם. וטעמא דר"מ מדכיילינהו לכולהו איסורי בחד שמא דלא תאכל כל תועבה וכדפרישנא:

ואין צריך להרים. בגמ' מפ' מאי שנא רישא ומ"ש סיפא:

ר' שמעון אומר אין מצטרפין. דס"ל כר' יהושע דשני שמות לא מצטרפין וערלה שם אחד וכלאי הכרם שם אחד וכיון דאיכא מאתים דהתירא לגבי ערלה או לגבי כלאי הכרם אע"ג דליכא מאתים לגבי שניהם בטלו והא דקאמר ר"ש אין מצטרפין דמשמע דבלאו צירוף ליכא לא שום מלקות ולא שום איסור היינו כי אישתני איסורא מברייתיה כגון כוס יין מגפן ערלה ומגפן של כלאי הכרם ובין שניהם היה רביעית אז אינו לוקה או אינו מדמע כיון דליכא שיעורא לגבי כל איסור לחודיה ואף ליתן טעם נמי כגון אם נפלו לקדרה לא בעינן מאתים רביעיות אלא בק' רביעיות סגי דהא איכא מאתים לגבי כל איסור לחודיה אבל אי לא אישתני איסורא מברייתיה כגון שיאכל פרי פרידה של ענבים מערלה ופרידה של ענבים מכלאי הכרם כברייתן לוקה שתים על זה לעצמו ועל זה לעצמו דאשכחן דסבר ר"ש כל שהוא למכות וחטה כברייתה לקי בפ"ג דשבועות והשתא לא פליגי סוגיא דמעילה וסוגיא דע"ז והשתא פליג ר"ש ארבנן בתרתי חדא דכשאכל ענבה מזה וענבה מזה לר"מ בעינן משניהם כזית ובכזית לקי ולרבנן אפילו איכא כזית פטור דשני שמות נינהו ולר' שמעון לוקה שתים ואפילו ליכא כזית כיון דבריה היא. ואם שתה רביעית יין משניהם לר"מ מצטרפין אע"ג דשני שמות הן ולר"ש פטור דשני שמות הן ואין מצטרפין. ובזה יתיישב סוגיא דפ' השוכר דע"ז וסוגיא דפ' קדשי מזבח שפיר. ואין צריך לפלפולו של ר"ת ז"ל:

מצטרפין בנותן טעם. דמיני מתיקה הן דיהבי טעמא בקדרה בעינן מאתים כנגד כולן:

אבל לא לאסור. כדתני סיפא התרומה מעלה את הערלה וכו' דסוף מילתא דר' אליעזר היא:

למי נצרכה. מצטרפין דקתני ברישא דאילו לר' מאיר לא צריכא דק"ו:

ומשני דלר"ש. איצטריך על דרך שפירשנו במשנה:

מאן תנא תרומת מעשר של דמאי. אחמירו בה כתרומת מעשר של ודאי דאורייתא:

דתנינן תמן. נדה פ' בא סימן:

ה"ז מקולקלת. אינה יודעת פתח נדותה לידע מתי יתחילו י"א יום שבין נדה לנדה דאינה יודעת מתי בא לה:

וחוששת משום זוב. אם עברו עליה ג' מימי זיבה משלבשה חלוק זה ומצאה עליו כתם גדול שיעור ג' גריסין מספקינן להו דילמא כל חדא וחדא כחד יומא ואע"ג דבמקום אחד נמצאו:

אין בכתמים משום זוב. דכתמים דרבנן דמדאורייתא עד שתרגיש:

חלת דמאי. כגון שלקח עיסה מע"ה דלא ידע אם הפריש חלה ממנה אמאי לא תני לה במתני' דבעיא ק"א וכי תימא משום דתני חלה ודאי כלומר דעולה בא' ומאה ומשו"ה לא מצי תני חלת דמאי כלומר דחלת דמאי לא חמירא כולי האי דבעיא ק"א:

והתנינן תרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי. כי הדדי דתרומת מעשר של דמאי נמי בעי ק"א ולא משני לה ושמא ס"ל דגלי תנא בחדא וה"ה לאינך:

דמאי צריך חלה. עיסת דמאי דאע"ג דבתרומה גדולה לא נחשדו בחלה נחשדו דעמי הארץ לשין עיסתן קבין לאפקועה ולא חיישי אצירוף כלי או אצירוף סל:

נוטל הוא דמיו מן השבט. הכהן נותן לו דמיה של חלה ולא דמי לתרומת מעשר של דמאי דאין נותן לו כהן דמים דההיא אי ידעינן ודאי דלא תרום כל מה שהורם הוא קדוש אבל גבי חלה כי נמי הויא דאורייתא כיון דבודאי קים לן דלא אפריש בכל דהוא סגי. ורבנן הוא דתקון אחד מכ"ד הילכך נוטל דמים:

מכניסין אותו לתוך בתיהם. ולוקחין מע"ה תבואה ובצק ופת וכי ס"ד שרוב העם פוטרין עצמן ממצות חלה:

שתהא חלתו בצפון צפונו. הלוקח מן הנחתום מפריש תרומה מעשר וחלה כדתנן התם במס' דמאי וקאמר הכא שתהא חלתו בצפון צפונו:

כתחלת הפרשה. הך העלאה שמעלין סאה דתרומה מן הק' של חולין חשיב כאילו מסלק התרומה מן החולין כתחלת הפרשה והשתא מפרישה ומוציאה לחוץ. או דילמא כסוף הפרשה חשיבא שכבר קרא עליה שם אלא שמסלקה מאותו מקום ומפ' נפקא מינה כגון שהעלה קטן אותה סאה תרומה אי אמרת דכתחלת הפרשה חשוב אין מעשה קטן כלום דכי היכי דקטן לא מצי תרים כדתנן בריש תרומות ה"נ לא מצי מעלה אבל אי סוף הפרשה חשיבא מעלה דאינו אלא מסלק תרומה ממקומה ואפילו קטן מצי עביד:

ואין אחר מעלה. אילו בעה"ב לא העלה אלא אחר לא מהני דהא אחר שתרם בלא דעת בעלים אין תרומתו תרומה כדתנן בריש תרומות:

ואינו דוחה את השבת. דקיי"ל אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט וכ"ש בשבת משום דהוי מתוקן ואי אמרת תחלת הפרשה חשיבא אין מעלין את המדומע דדמי לתורם בשבת:

תמן תנינן. שבת פ' נוטל:

אף מעלין את המדומע באחד ומאה. בסתם מדומע מיירי ואפילו בתרומה ודאי שנפלה סאה תרומה למאה של חולין דתנינן במתני' עולה ואשמעינן דמותר להעלות סאה תרומה מהן בשבת ויהיו החולין מותרין ולא אמרינן מתקן הוא:

אם רצה וכו'. רשב"א פליג עליה כיון דאפשר ליה למיעבד עונג שבת בכי ה"ג ליתן עיניו בצד זה להעלות משם התרומה למוצאי שבת ולאכול בצד אחר אין מעלין:

עבד לה כסוף הפרשה. ומשו"ה שרי להעלותה בשבת. ורשב"א דלא שרי מעלין עביד לה כתחלה ואיפשיטא בעיין דתנאי היא:

אף רשב"א עביד לה כסוף הפרשה. ואי אפרשה קטן ואחר שרי דמי לא מודי רשב"א דאסור לעשות כן בודאי דבתרומת מעשר של דמאי שנפלה למאה חולין הוא דשרי לאכול בלא הרמה אלא במחשבה בלחוד אבל בתרומה שנפלה לחולין לא שרי לאכול בלא העלאה דבדמאי אפילו אתי למינשי ליכא איסורא דאורייתא אבל גבי ודאי אתי למינשי ואיכא איסורא דאורייתא ואפילו בימות החול לא שרינן אא"כ מעלה אלא ע"כ מודי לר' יהודה דבודאי מעלין ולא פליג עליה אלא בדמאי:

ומאי כדון. עכשיו שפירשנו דבדמאי דוקא הוא דפליגי מ"ט דאסר להעלות גבי דמאי:

ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. כיון דאית ליה תקנה בלא העלאה לא עבדינן עובדין דחול:

תמן תנינן. בתרומות פ' המפריש:

במאה ואחד. במאה של היתר וסאה של איסור דהיינו התרומה:

מאה ועוד. דלא אסר רחמנא אלא תרומת מעשר על כל החולין דהוי א' על צ"ט אבל אי איכא צ"ט ומשהו של היתר שרי ולקמן משמע דלא שני ליה לר' יהושע בין איכא שיעור מעיקרא בין ליכא ובא להוסיף:

תמן א"ר חזקיה. בפ' החולץ איתא:

התרומה מעלה את הערלה וכו'. מפ' בגמ' לא שהתרומה מעלה את הערלה אלא שהתרומה מסייעת ומצטרפת עם החולין להעלות את הערלה. כלומר לבטל ג' קבין של ערלה והשלשת קבין של ערלה מצטרפין עם החולין דחשיבי צ"ט וחצי סאה דהיינו משהו לבטל סאה של תרומה. והא דנקט ג' קבין משום שיעורא דמאתים הצריך לגבי ערלה וצ"ט חולין וסאה תרומה הוו להו מאתים חצאי סאין ומבטלין חצי סאה דערלה:

וא"ר אלעזר לית כאן לתוך ק'. דאי איכא מאה קבין של חולין מה צריך לצירוף ג' קבין דערלה לבטל התרומה ועוד מה צריך לצירוף סאה דתרומה לבטל ג' קבין דערלה אלא צ"ט חולין הוו וסאה תרומה הרי מאה סאה דהוו להו מאתים חצאי סאה לבטל ג' קבין של ערלה דחצי סאה נינהו והוו להו צ"ט ומשהו לבטל סאה של תרומה והך ביטול ע"כ כר' יהושע דקאמר בצ"ט ומשהו מעלין סאה דתינח שהמאה סאין מבטלין ג' קבין של ערלה דהא איכא מאתים וחד חצאי סאין בין הכל אלא סאה תרומה בצ"ט וג' קבין היכי בטלה אלא ודאי כר' יהושע סתם לן תנא לפי אוקמתא דר' אלעזר:

ומשני כמה דתנינן ר' אליעזר. כלומר לא תימא א"כ סתם תנא כר' יהושע דלא שייך הכא לומר סתם דסמוכין הדברים על דברי ר' אליעזר ולשון הירושלמי קצר הוא וסיפא דר' אליעזר היא ומשו"ה אמר כמאן דתנינן ר' אליעזר ור' יהושע כלומר ותנינן ר' אליעזר ור' יהושע אומרין התרומה מעלה וכו'. וטעמא דאשכחן דתרוייהו שוין בענין צירוף ובענין שיעור בענין צירוף דאשכחן לר' יהושע דסבר בפ' קדשי מזבח הפיגול והנותר אין מצטרפין מפני שהן שתי שמות (ו) ור' אליעזר נמי אית ליה הכא דאין מצטרפין לאסור ובענין שיעור דמתני' דהיא סיפא דר' אליעזר סברא דתרומה בטלה במאה ועוד ואע"ג דתנינן בפ' המפריש ר' אליעזר אומר תרומה עולה במאה ואחד ר' יהושע אומר במאה ועוד הא מפרשינן התם והכא נמי מייתינן לה דבהוספה לכתחלה על צ"ט דהתירא הוא דפליגי דבשיעורא קמא בשנפלה התרומה בצ"ט ועוד סגי לתרוייהו אלא כי ליכא אלא צ"ט דהתירא כמה מוסיף להעלות פליגי בה ר' יהושע סבר אפילו השתא נמי מוסיף כל שהו ומעלה ור' אליעזר סבר מוסיף סאה ומעלה (ז) ומתני' נפלה ונפלו קתני אבל לא שבא להוסיף לכתחלה. ואשכחן לר' יהושע דלא מפליגם כה"ג אלא לעולם סגי ליה בכל שהו א"כ הוי כאילו שנינו בה ר' אליעזר ור' יהושע אומרים התרומה מעלה את הערלה. ואיכא למידק דמרישא דפרקין מצינן למידק דלית לן דר' יהושע דקתני עולין בא' ומאה. וי"ל דאיידי דתני סיפא אחד ומאתים תני רישא א' ומאה:

מניין שהן עולין. בצ"ט ועוד בין לר' אליעזר בין לר' יהושע:

אם יפול לתוכו וכו'. ברייתא היא בספרי פרשת קרח וה"פ שתרומה מעשר שנותן לוי לכהן היא אחת ממאה סאין טבולין למעשר מפריש מהן הישראל עשרה למעשר ראשון ומאותן עשרה אחת לתרומת מעשר הרי אחת ממאה והאי תנא סבר מקדשו לעולם משמע כי היכי דמעיקרא כשהיה תוך צ"ט אוסרתן כשחזר ונפל תוך צ"ט אוסרתן אבל אם יש עוד שרי וכיון דתרומת מעשר בעיא צ"ט ועוד דהתירא הכי נמי בעיא לכל מילתא דמקרי תרומה:

מוסיף סאה. כבר פי' דר' אליעזר סבר צ"ט ועוד סגי והני מילי כי איכא בשעת נפילה שיעורא אבל כי ליכא אלא צ"ט יכול להוסיף סאה וסאה שלימה בעי וליכא משום ביטול איסור לכתחלה ור' יהושע אפילו שהורם וחזר ונפל לתוך צ"ט ושוב נפל ועוד בטל הילכך אפילו ועוד שרי השתא להוסיף סגי ומשו"ה אמר מוסיף כל שהו ומעלה:

ור' יוסי בן המשולם. סבר מאה וקב בין הכל סגיא ואותו קב היינו שתות המדומע דהיינו סאה של תרומה שהיא מדמעת דסאה ו' קבין ולהכי תני שתות למדמע דלעולם החלק הנוסף על צ"ט לא בעינן אלא שתות המדמע ואתה תבין לכל החלוקות:

ר' שמעון וכו'. מדברי ר' שמעון משמע דבצ"ט דהתירא סגי. וה"ג בספרים תרומה עולה במאה דהיינו צ"ט דהתירא וחד דאיסורא והשיעור לבטל שיהיה שם הוא צ"ט:

אם איסור מתוך איסור עולה איסור מתוך היתר לא כל שכן. לקמיה מפרש לה ואזיל:

אית תנא תני היתר מתוך היתר. בסיפא אשכחן דר"ש דריש הכי. וה"ג לה התם ר"ש אומר אינו צריך ק"ו הוא אם יעלה איסור מן המותר להיתר ק"ו להיתר מתוך היתר להיתר ע"כ:

מ"ד איסור מתוך היתר שכן תרומה אסורה לזרים. והכי דריש ליה לק"ו אם מעשר טבל שהוא אסור לכל כשאתה מוציא ממנו תרומה שאסורה לזרים הותר אותו שהיה אסור שהותר הטבל באכילה איסור מתוך היתר דתרומה שהיא אסורה לזרים כשנפלה לצ"ט חולין דשרו מעיקרא אינו דין דכשעלתה התרומה יהו החולין מותרין ואיסור הבא מתוך היתר הוא:

ומ"ד היתר מתוך היתר שכן תרומה מותרת לכהנים. והכי דריש ליה לק"ו אם איסור מתוך. היתר עולה וכו'. וה"פ אם תרומת מעשר עולה מתוך הטבל דטבל זה אינו של מותר הוי דהא תרומה גדולה שהפריש תחלה אטבליה דכו"ע מודו דאם נגמרה מלאכה תרומה טובלת כדתנן בפ"ב דמעשרות דתרומה גדולה דגרמה האיסור שרייא לכהנים והטבל הזה שהוא איסור מתוך היתר חמור כ"כ דאסור לכהנים אפ"ה בתשלום עלייתה מתוך צ"ט הותרה כשנפלה תרומה לתוך חולין מתוקנין שהוא היתר לתוך היתר לא כ"ש. כלומר תנא שהיה עושה הק"ו באופן זה היה וקרא לתרומה היתר מטעם דשרייא לכהנים:

כולהו בכהנים. כולהו תנאי מיירו גבי כהנים:

ומ"ד איסור בתוך היתר במדומע דתרומה טמאה. פי' רבינו שמשון ז"ל בפ' סאה תרומה דלהאי תנא אתא ר' שמעון ללמד על תרומה טמאה בחולין לבטלה במאה כי ההיא דספרי ובמדומע דתרומה טמאה היינו טמאה בחולין ובמדומע בתרומה טהורה היינו טמאה בטהורה וה"ק אם תעלה תרומה טהורה שהיא אסורה לזרים מן החולין דמותרין לזרים ק"ו לתרומה טמאה שהיא מותרת לכהן להסיקה תחת תבשילו שתעלה מן הטהורה שמותרת באכילה ובטלה הטמאה במיעוטה ונעשה הכל מותר עכ"ד. ותמהני עליהם דא"כ שתי הברייתות הן להעלות התרומה טמאה אלא חדא שנפלה בחולין וחדא שנפלה בתרומה טהורה ואינו כן שהגמ' מפרשת שהחילוק הוא חדא בתרומה טמאה וחדא בתרומה טהורה. ועוד דכשפירשו מדומע טמאה פירשו על המדומע שנפל וכשפירשו מדומע דתרומה טהורה פירשו שחוזר לאותם תחתונים שקבלו הנפילה. ואינו כן ששניהם שוין. ועוד שדחק עצמו לפ' דתרומה טמאה בטהורה מקריא היתר לתוך היתר מטעם דשריא לכהן להסיק תחת תבשילו ואין זה היתר דטבל נמי מותר בהנאה הוא. לכך נ"ל דה"פ דת"ק דתני הק"ו אם איסור מתוך איסור עולה וכו' מפרשינן לה במדומע דתרומה טמאה וה"ק ומה אם הטבל טמא דטבל אסור לכו"ע דהתרומה העולה ממנו הויא תרומה טמאה דאסורה לכהנים טהורים בעשה שבטמאים בלא תעשה אפילו לאחר הרמתה כדאיתא במס' בכורים והחולין הותרו באכילה בעלייתה מתוך צ"ט איסור מתוך היתר דהיינו תרומה טמאה לתוך חולין דהוו שריין מקמי נפילה לא כ"ש דשרו בעלייתה אע"ג דהיא אסורה לכהנים אפילו לאחר עלייתה. ותנא בתרא דתני הק"ו אם איסור מתוך היתר עולה מפרשינן לה במדומע דתרומה טהורה וה"פ אם מעשר טבל טהור דאסור לכו"ע דתרומה העולה ממנו לא שריא לכהנים עד הרמתה והויא איסור עולה מתוך היתר דמעיקרא שאיסור טבל זה בנו של היתר הוא דהוי דהתרומה שתרם תחלה גרמה האיסור אפ"ה בעלייתה שרו זה וזה חולין לעצמן ותרומה לעצמה. תרומה טהורה שנפלה לחולין טהורים דלגבי כהנים טהורים עודנה מדומעת הויא התירא לתוך היתר לא כ"ש דבעלייתה מתוך צ"ט חולין טהורים דיהו החולין מותרים לכהנים גם בטומאתם כנ"ל וברור. והשתא הא דגרסינן בספרי מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו מכאן אמרו תרומה עולה באחד ומאה אין לי אלא תרומה טהורה תרומה טמאה מנין אמרת ק"ו אם יעלה איסור מתוך איסור להתיר ק"ו איסור מן ההיתר להתיר ר' אומר אינו צריך ק"ו הוא אם יעלה איסור מן ההיתר להתיר ק"ו להיתר מן ההיתר להתיר לא קאי ר' אתרומה טמאה דסיפא אלא ארישא הוא דקאי ולהכי קאמר אינו צריך דס"ל לר' כר"ש דבמאה לחוד סגי וק"א לא צריך וה"ק אתה אמרת דמקדשו משתמע אפילו חזר ונפל אחר שהורם ואינו כן אלא מקמי דהורם וא"כ בצ"ט דהתירא סגי מדאורייתא ומק"ו כדמפ' ואזיל:

פרוסה של לחם הפנים. טהורה:

שנתערבה במאה פרוסות של חולין. טהורים:

וכן חתיכה. ומשמע בפ' הערל דהאי חתיכה או פרוסה הוי דבר שדרכו להמנות שפעמים מפריס מאומד ופעמים רגילים לימנות:

לא יעלו. פי' רש"י ז"ל דמשום הפסד מועט לא מבטלין איסורא דאורייתא כיון דדרכו לימנות:

ר' יהודה אומר יעלו. ואע"ג דר' יהודה אית ליה מין במינו לא בטיל היינו בדבר לח ומתערב כגון דם בדם אבל הכא בשלימה מיירי אליבא דר' יוחנן דפ' הערל והא דאמרי התם דברי הכל לא תעלה היינו דמודו רבנן:

ושה אחת מן הצאן מן המאתים וכו'. פסוק הוא ביחזקאל ומשמע ליה דה"ק דאם נתערבה נקבה של קדשים במאתים דמותרים כולהו לישראל וכולהו חשיבי חולין. ובפ' אלו עוברין דרשינן ליה לדרשא אחריתא כדאיתא התם:

ופריך והא קרא כתיב מאתים. ור' יהודה קאמר דבטלי קדשים במאה:

ומשני כתיב חיים ור' יהודה אומר בשחוטים. כלומר הא דאחמיר קרא היינו בחיים שנתערבו עם חיים דהכי כתיב ממשקה ישראל כלו' ממשקה העדרים ובע"ח חשיבי ולא בטלו אבל הכא חתיכה של חטאת לא חשיבא הילכך בטל במאה כדמפ' ואזיל דחיים עשו אותן כדבר שדרכו לימנות לפי שיותר רגילים למכור טלה וטלה לעצמו משא"כ בחתיכות כדאיתא בפרק התערובות:

עד כדון דבר שהוא מעלה ומתיר וכו'. כלומר עד כאן מצינו לר' יהודה דבטל במאה כשנפלה חתיכה של קדשים בשל חולין דהכי משמע קרא דשה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל. אבל כשנתערב דבר שפסול לגבוה עם מאה דכשרים לגבוה שיוכשרו לגבוה כולן מניין כגון חתיכת חלב של חטאת שנטמא שנתערבה עם חתיכות של חלב של חטאת טהורות מי בטלה ושרי להעלותן כולן לגבוה דמי אמרינן שאני גבוה דחמיר דאתנן ומחיר ומוקצה ונעבד דלהדיוט שרי ולגבוה אסור:

ומשני נשמעינה מן הדא. דתניא בת"כ ואמרינן בפ"ק דשבועות ובפרק הנחנקין סתם ספרא ר' יהודה:

פרט לעירובין וביתר ממאה. דכיון דברישא דפרשה דקדשים כתיב לא יאכל אמאי כתיב בתריה ולא יאכל מן הקדשים דמשמע דכי אחמיר קרא דלא יאכל קדשים עד הערב שמש לאו בכל קדשים אזהר אלא במקצתן דמקצתן שרו ואפילו בלאו הערב שמש וכגון שנתערבו ביותר ממאה כל דאחר עירוב יש יותר ממאה כיצד במאה וחד למר ולמר במאה ועוד לא בעי הערב שמש דנתבטל האיסור:

אין לי. שנתבטל:

אלא אוכלי תרומה. טמאה במאה תרומה טהורה שמותר הכל לכהנים דהא אין מבטלין אלא איסור טומאה בלבד:

מניין אוכלי תרומה טמאה באוכלי חולין טהורין. דשרו לזרים שיהא עליהן תורת חולין ומבטלין בהן שני איסורין איסור זרות ואיסור טומאה:

אוכלי חולין באוכלי תרומה. אוכלי חולין טמאים דטמאים בשני או בראשון דחמירא טומאתן שנתערבו במאה תרומה טהורה:

אוכלי תרומה טמאה באוכלי קדש טהור. וגם אוכלי קדש טמא במאה תרומה טהורה מניין שמותרים לכהנים וקא מבעיא ליה הני משום דחמירא טומאת קדש מטומאת תרומה דאית ביה חמישי כדתנן במס' חגיגה וגבי תרומה ליכא אלא שלישי:

אוכלי קדש באוכלי קדש. כגון חתיכת חטאת טמאה דלעיל בק' חתיכות של חטאות טהורות שכולן יקרבו:

משקה תרו' במשקה תרו'. כלו' וגבי משקין נמי אין לי אלא משקה תרומה במשקה תרומה דהיינו משקה תרומה שנטמא ונתערב עם משקה תרומה טהורה ובמשקה טהור אית ביה מאה וקמ"ל משום דחמירא טומאת משקין מטומאת אוכלין דטומאת משקין בכל שהן ומטמאין זה לזה ואפילו הם מאה ואעפ"כ אם נתערבו במאה טהורין בטלה טומאתן. וכן פי' הראב"ד ז"ל בת"כ:

משקה תרומה במשקה חולין מנין. משקה תרומה טמאה במשקה מאה חולין טהורין שיהו מותרין לזרים אע"פ שמבטלין בהן שני איסורין משקה חולין טמאין בראשון או שני במשקה תרומה טהורה דטומאת חולין חמירא:

משקה תרומה טמאה במשקה קדש טהור משקה קדש טמא במאה משקי תרומה טהורה. וצריכותא דהנך כי הנהו דלעיל משקה קדש במשקה קדש כגון לוג שמן של מצורע שנתערב במותר רקיקי מנחת נזיר דמותר רקיקין נאכלין בכל העיר משא"כ בלוג שמן שנאכל לפנים מן הקלעים דאיתקש לאשם לכל מילי כדאיתא במנחות. ופסקו הרמב"ם ז"ל בהילכות מחוסרי כפרה וקא משמע לן דנתבטל קדושת הלוג ונאכלין בכל העיר. וכן לוג שמן דמנחות דכשר בהן שמן ג' ואפי' דריחים ונתערב בשמן כתית דמנורה שהי' בו ק' לוגין מנין שיהא כולו כשר למנורה:

ת"ל מן הקדשים ריבה. כלומר דתרי מן הקדשים כתיבי דכתיב ביה לעיל ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים חלק בקדשים דיש לך קדשים שצריך טבילה כדי לאכלן ויש קדשים דאוכל בהם אע"פ שלא טבל דלא קאמר ולא יאכל קדשים רבי כל מילי וגווני דאמרן ואע"ג דלא מצינן למימר דטמא בלא טבילה יאכל אוכלי קדש שנתערבו באוכלי קדש מ"מ כיון דגלי לן קרא דלאו בכל קדשים אזהר כגון תרומה בק' חולין ואשמועינן דנתבטלה קדושתה ואשכחן דרבי קרא זימנא אחרינא מוקמינן לה בכל גווני דמאה דנתבטל ונפקא מינה להעלות ולהתיר לגבוה כי ההיא דפרשינן גבי אוכלי קדש דאמרינן עולה שנתערבה בעולות וכן גבי משקה וכדפרשינן ואיפשיטא בעיין:

ודחי ר' אבין בשם ר' יוחנן תפתר בלוג שמן של מצורע שנתערב וכו'. דהיינו דבר שמתיר להדיוט שמותר לאכול כולו חוץ לקלעים אבל כי נתערב שמן פסול בשמן כשר למנורה ואפילו במאה לא מכשרינן ליה להדלקה דהיינו גבוה. והאי דלא חש לתרץ אלא אמשקי קדש משום דבאוכלי איכא גווני טובא לאוקומי דטובא אוכלי קדש איכא ולא שרי להו אלא להדיוט אבל משקין ליכא אלא שנים יין לנסכים ושמן למנורה ולא אשכחן היתר לכהנים גבי יין אלא גבי שמן ומשו"ה פריך והתני משקי ביו"ד ומשמע דתרי גווני משקין אתא לרבויי וכדפרישית, והכי מסקנא דשמעתין דנתבטל וכשר ואפילו לגבוה ור' חנינא דבסמוך הך שיטתא נקיט והשתא פירושא דאוכלין קדש כדפרישית דעולה טמאה או יוצאת שנתערבה במאה עולות כשרות וכולהו לגבוה סלקי:

אבל חטאת בעולות. כן מצאתי בספרים וטעות הוא דאי חטאת כשרה היא דנאכלת לכהנים מאי הוי דנשרפות כולן למזבח ליכא אלא עשה זכר בכהנים יאכל אותה ואינה נשרפת ולאו הכא מכלל עשה עשה הוא והיכי קאמר דהוי בלא תעשה ואי בחטאת טמאה קא מיירי א"כ אמאי נקט חטאות דהוו שני חילוקין לאו דטומאה ועשה דיאכל אותה אלא ה"ג אבל עולה בחטאות והיינו שנתערבה עולה טמאה בחטאות טהורות דהשתא ודאי לאו יש אכל חד וחד דכל חדא וחדא הוי ספק עולה ספק חטאת (ב) אם עולה היא מה שאוכל מועל בקדשים ולוקה ואם היא חטאת הא נגעה בעולה וכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הילכך לא תעלה אע"ג דמאה חטאות טהורות הויין והיינו דקאמרי יש כאן ודאי לא תעשה:

היך סבר ר' יהודה. דדריש לעיל קרא דמן המאתים ואסיקנא דר' יהודה אפילו לגבוה קאמר דאמרינן בפ' הנחנקין סתם סיפרא ר' יהודה ומבעיא ליה ר' יהודה כמאן ס"ל:

כר' אליעזר. דס"ל בפ' סאה תרומה דתרומה בעינא מחתא כדאיתא בפ' נוטל וא"כ תרים חדא אוכל שאר החתיכות דחטאת לכתחלה. או דילמא כר' יהושע ס"ל דלא אמרינן בעינא מחתא הילכך אפילו תרים חד דלא מצי אכיל אינך אלא מעלה ושורף ויעלו דקאמר ר' והודה גבי לחם הפנים היינו למי שעבר ואכלן בתר דתרים חד דלא לקי דומיא דההיא מתני' דשקלים דבשר הנמצא כדאיתא התם ולא משני לה. והרמב"ם ז"ל פסק דלא כר' אליעזר דלא אמרינן תרומה בעינא מחתה ואפ"ה מעלה ואוכל וכן משמע בכולי תלמודא עיין בהלכותיו:

לא תאכל כל תועבה. ודרשינן אליבא דר"מ בפ' בתרא דע"ז כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וכיון דכיילינהו רחמנא לכולהו איסורי באכילה אחת בהאי קרא מצטרפין בין לאיסור וכו':

מפני גזל השבט. חלק הכהן משו"ה צריך לזרים להחזירו לבעליו. וגבי ערלה וכלאי הכרם ליכא גזל דשום בריה הלכך אין צריך להרים להחזירו לבעליו:

הכליסין. מין קטנית:

וחרובין. אית בהו דהוו הפקר ולא חשיבי ומשום דאין מקפידין בהם אין צריך להרים אלמא דטעמא משום גזל השבט:

שעורים שבאדום. גרועין הן כדמוכח בסוף אע"פ:

מנין שהן עולין. מותרין ערלה וכלאי הכרם במאתים:

נאמר כאן מליאה. גבי כלאי הכרם כתיב פן תקדש המליאה וגבי תרומה כתיב וכמלאה מן היקב:

לפי שכפל הכתוב וכו'. הך גז"ש בספרי איתא והתם גרסינן הכי אי מה להלן במאה וא' אף כאן במאה ואחד אמרת ק"ו ומה מקום שלא כפל האיסור כפל ההעלאה מקום שכפל את האיסור אין דין שכפל את ההעלאה. וה"פ מקום שלא כפל את האיסור תרומה דשריא לישראל בהנייה כדאיתא בפ' כל שעה כפל ההעלאה שיעורי ביטולה כפי שיעור ביטול שאר איסורין קרוב לכפל הוא דחלב ודם בס' דגמרינן ליה מזרוע בשלה ותרומה כפל ההעלאה דבעינן מאה של היתר כדילפינן למר מזרוע בשלה כדאיתא בפ"ק ולמר מאת מקדשו כאן שכפל האיסור דכלאי הכרם אסורין בהנייה בין לכהנים בין לישראל אינו דין וכו'. והכא לא גרסינן הכי משום דאיכא למיפרך דיו לבא מן הדין מה התם ק' אף כאן ק' ולא מפריך ק"ו דמסתיין מאה ואסורין בהנייה:

עד כדון כלאי הכרם. דלא חסר לן מידי לשיעור העלאתן דלאיסור הנייה ילפינן במה מצינו והדר ילפינן במליאה מליאה בג"ש לשריותא דאכילה דליכא למימר דמאי דגמרינן מתרומה היתר הנאה בלחוד הוא דגמרינן ליתא דבמה מצינו דכפל ילפינן דעד מאתים אסור בהנייה וג"ש לא אהני אלא להיתר אכילה דכי היכי דגבי תרומה כי איכא ק' שרייא באכילה ה"נ גבי כלאי הכרם שרו באכילה אבל ערלה דלא כתיב בה מליאה מהיכא תילף דכי איכא מאתים שרייא באכילה אימא עד מאתים אסור בהייה איכא מאתים שרי בהנאה אבל באכילה מנא לן:

ומשני דילפינן במה מצינו מה כלאי הכרם מאתים ועולין אף כאן עולה לאכילה:

עד כדון כר' עקיבא דהך ברייתא דילפינן ג"ש דמליאה מליאה דספרי היא ואמרינן בפ' הנחנקין דסתם ספרי ר"ש ואליבא דר' עקיבא משום דתלמידיה הוה אבל לר' ישמעאל אשכחן דיליף שריותא דערלה גופה מתרומה בק"ו:

דא"ר יוחנן וכו'. ואיכא למיפרך לההוא ק"ו לא את אמרת וכו' (ב) מאי איכא למימר והיינו הק"ו דקיי"ל דתרומה שתרמה גוי אסורה לזרים ולדידיה כדתנן בפ' התורם קישות תרומת הנכרי מדמעת ואילו ערלה של גוי שריא לדידיה באכילה דכתיב כי תבואו ונטעתם פרט לגוי שנטע בשלו מותר לגוי והשתא עביד ק"ו הכי ומה תרומה החמורה דתרומה של גוים אסורה וקדשה כי איכא שיעורא שריא באכילה ערלה דלגוים שריא לא כ"ש דכי איכא שיעורא שריא באכילה:

ופריך דאדרבא תרומה קילא וערלה חמירא ומשום דקילא דכן הנאת תרומה מותרת לישראל כדאיתא בפ' כל שעה דתנן מערבין לישראל בתרומה ומפ' טעמא התם משום דכתיב תרומתכם שלכם יהא ומשו"ה כי איכא שיעורא שריא באכילה נמי תאמר בערלה וכו':

ומסיק דכי גמר ר' ישמעאל דערלה שריא מתרומה בג"ש גמיר דגבי ביכורים דמיקרו תרומה כתיב פרי האדמה וכתיב בהו תרומה דדרשינן ותרומת ידכם אלו הביכורים וכתיב בערלה וערלתם ערלתו את פריו מה להלן כי איכא שיעורא שריין באכילה אף כאן כי איכא שיעורא שריא באכילה ור' יוחנן נמי ה"ק מעיקרא אתי לה בק"ו ולסוף אתיא בג"ש:

מאן תנא מצטרפין זה עם זה. גבי ערלה וכלאי הכרם דהא שני שמות הן:

ה"ג מצטרפין זה עם זה בין לאסור בין כדי ליתן טעם ד"ר מאיר. וכן מצאתי דגריס ר"י ז"ל וז"ל בין לאסור בין להצטרף לאסור (ב) [ובמינו כגון קב ועוד ענבים דערלה וענבים דכלאי הכרם במאתים קבין דחולין] ופליג אמתני' דלקמן דתנן בסמוך התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה וכו' ולר"מ תרומה וערלה מצטרפין ויש כאן סאה וג' קבין לתוך צ"ט וליתן טעם נמי מצטרפי כגון מיני מתיקה [דהיינו תבלין] ליתן טעם בקדרה של בשר כגון פלפלין דערלה ובצל של כלאי הכרם וקשט דקטורת דהכל לנתינת טעם הן חשיבי חד מינא ור' שמעון פליג עליה ואפילו במיני מתיקה וכדלקמן דשני שמות הן ואין מצטרפין ובמין אחד נמי פליג וכגון שהאיסור אינו כברייתו כגון יין דערלה ויין דתרומה לתוך יין דחולין ור' אליעזר מודי לר"מ במיני מתיקה אבל לא לאסור דבעינן שיעורא כנגד כל חד וחד כדקתני בסמוך דתרומה מעלה את הערלה ואסיקנא דר' אליעזר היא דסבר דלא מצטרפי ור' יהושע נמי אית ליה הכי פ' קדשי מזבח ושיעורא דצ"ט הוא כר' יהושע וכר' אליעזר והכי אמרינן לעיל בגמ' כמא דתנינן ר' אליעזר ור' יהושע אומרים. ור"י מסיפונטי ז"ל אמר וז"ל מצטרפין בין לאסור בין ליתן טעם ד"ר מאיר. פי' כגון חצי סאה דענבים דערלה וחצי סאה דענבים של כלאי הכרם שנפל לפחות ממאתים סאין דענבים דחולין זה אחר זה מצטרפין ואוסרין כל אותן סאין ליתן טעם כגון יין דערלה ויין כלאי הכרם שנפלו לתוך התבשיל אם בתבשיל נותן טעם אסור אותו התבשיל אע"פ שידוע לנו שאם היה נוטל זה לבדו וזה לבדו לא היה טעם יין בתבשיל עתה מצטרפין ואוסרין התבשיל ואע"פ שיש בהן לעלות באחד ומאתים רש"א אין מצטרפין. פי' לא לאסור ולא ליתן טעם מפני שהן שני שמות. ר' אליעזר אומר מצטרפין בנותן טעם. ואפילו במיני מתיקה כאשר פירשנו דטעם של איסור קאי בעיניה. אבל לא לאסור דחצי סאה דערלה נתבטלה וכן חצי סאה דכלאי הכרם ע"כ. והרמב"ם ז"ל היה גורס בין להתיר כדי ליתן טעם. ופי' ולהתיר הוא שיהיה חלק אחד מכולן נופל במאתים חלקים ויהיו אותן המאתים חלקים על דרך הדמיון מין ערלה ולא ממין כלאי הכרם ולולי חלק הערלה שנתערב בכלאי הכרם היינו משערין הכל בנותן טעם לפי שהוא מין בשאינו מינו ואם היה נותן חלק כלאי הכרם טעם במאתים יהא נאסר הכל מפני הטעם ואפי' יהא אותו החלק פחות ממאתים כמו שיתבאר בזה הפרק אבל מפני דערלה שנצטרפה לכלאי הכרם והוא ממין המאתים חלקים נחשוב כאילו הכל מינו במינו ויעלה בא' ומאתים ע"כ. כלומר דמצטרפין כלאי הכרם עם הערלה והוי כולו מין במינו ובטלו במאתים ונראה לפרשו כך דאע"ג דקאמר ר' מאיר דמצטרפין להחמיר ולאסור היינו כי נצטרפו קודם שנתבטלו אבל אם אחר שנפל איסור שנתבטל נפל איסור אחר ביין שנתבטל הראשון אינו חוזר וניעור אלא אדרבא מצטרף להתיר וזה עד כדי ליתן טעם דאילו יש כדי ליתן טעם חוזר וניעור:

מה פליגין. כלומר ר"מ דפליג במתני' דס"ל דכל האיסורין מצטרפין בין לאסור בין ללקות בין ליתן טעם כדלעיל היינו כשנפלו ג' קבין ערלה או ג' קבין של כלאי הכרם דלהכי נקטא מתני' לאשמועינן דלא נפלו אלא ג' קבין ותו לא דשמעינן מינה דצ"ט ועוד סגי לבטל סאה דתרומה אבל לא טרח תנא דמתני' לאשמועינן דכי נתבטל איסור דאינו חוזר וניעור ור' אליעזר היא ולא ר"מ. דר"מ פליג כיון דאין כאן מאתים חצאי סאין דהתירא נגדן אלא בצירוף התרומה כדתנן במתני' מצטרף לאיסורא ולא להתירא: אבל אם נפלו ג' קבין ערלה ושלשת קבין ועוד כלאי הכרם וכו'. כלומר אם הוו שם ק' סאה ונפלו שם מן האיסור הראשון ג' קבין דערלה דנתבטלו אע"ג דאח"כ נפל ג' קבין ועוד דכלאי הכרם דאע"ג דאי אמרת דנצטרפו כל הקבין יחד ויש כאן שש קבין ועוד ואין כאן אלא מאה דחולין אפ"ה מודי ר"מ דהשלשה קבין הראשונים חזרו היתר כיון דמצינו שיעור שלם והועוד והג' קבין האחרונים בטלין במאה הראשונים שנפלו והג' קבין דאיסור שנתבטל אינו חוזר וניעור וכגון דהועוד חלק ממאה מג' קבין:

נפלו ג' קבין ערלה וג' קבין של כלאי הכרם כאחד. כמי שנפלו ג' קבין ועוד ערלה וג' קבין של כלאי הכרם דמי וכו'. בעיא היא כלומר נפלו ג' קבין דערלה וג' קבין דכלאים בבת אחת לתוך ק' סאין של חולין ואח"כ נפלו ק' סאין של חולין לתוכן מי אמרינן כיון דלר"מ מצטרפין הכא נמי מצטרפין וחשבינן כאילו יש כאן ג' קבין ועוד דערלה וג' קבין ועוד של כלאי הכרם ואין במאתים שיעור לבטלן דהא נתחזקו בק' קמאי יותר ג' קבין של ערלה וטפי שיעורייהו. או דילמא לא מטפי שיעורייהו ומיסתיין בשיעור מאתים שיש כנגדן ודמי לנפלו בשתי פעמים דהא דקסבר דמצטרפין היינו דבעי מאה לכל קב וקב אבל לטפויי שיעורא אין לנו ולא אפשיטא:

פשיטא שידיעתו מתירתו. השתא מפ' לאיזה ענין אנו קורין אח"כ ולאיזה ענין בת אחת וקאמר דכי ידע בין נפילה לנפילה שרי דהא גזרי ב"ד דבנפילה הראשונה שרייא הילכך כי נפל ועוד אינו חוזר וניעור. והא דאמרינן בפ' סאה תרומה דלרבנן ידיעתו לא מהני היינו בתרימה צריך להרים אבל בערלה דאין צריך להרים ידיעתו מהני:

אלא ידיעת חברו מהו שתתירו. מי דמי לבת אחת או לא. והיכי דמי הוא לא ידע בה וחברו ידע בה:

ותו מבעיא ליה ידיעת ספק כדמפ' ואזיל מי חשיב כידיעה ולא היי בת אחת או לא:

ה"ג היך עבידא היו לפניו שתי קופות אחת יש בה מאתים ואחת אין בה מאתים נפלה סאה ערלה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה ואח"כ נפלה שניה ומדדה ומצא בה מאתים ושתים. מתחדשת לנו ידיעה אל הספק הקודם והוו להו שתי ידיעות דהא מקמי דנפל הך הוה לן ידיעת ספק ואין כאן בת אחת. או דילמא כיון דהשתא נפלה השנית הוא דנודע לן לבת אחת חשיב וידיעת ספק דמקודם לא חשיבא ידיעה ולא איפשיטא:

ותו מבעיא ליה היתה קופה אחת ספק אין בה. כל הצורך כדי להעלות דהיינו מאתים:

ספק יש בה. ונפלה סאה ערלה לתוכה ואין ידיע אם נפלה או לא נפלה. כלומר ואין ידוע אם נפלה סאה שלימה או לא נפלה אלא חצי סאה ובחצי סאה פשיטא ליה דאיכא שיעורא:

ואח"כ נפלה שנייה. כלומר ומדדה ומצא בה מאתים ושתים כדלעיל. וקצר וסמך על מה שכתב למעלה:

אין תימר ידיעת ספק כידיעת ודאי עולה. וכדפרישית דחשיבא ידיעת ספק לידיעה והוו להו כמעיקרא שתי ידיעות ולאו בת אחת הוא. והא דלא קאמר כי ידעינן ודאי דהוו בה מאתים ונפלה ואין ידוע אם נפלה שם אם לאו והדר נפלה אחריתי דבההוא פשיטא דעולה ממנ"פ דאי נפלה הרי יש כאן מאתים ואי לא נפלה כ"ש דשרי משום הכי צריך דקודם ידיעה שנית יש כאן חשש איסור דספק יש כאן מאתים אם לאו וכי איתבריר לן השתא איגלי לן דיש כאן שני סאין ומשו"ה מספקא ליה ולא איפשיטא:

התרומה מעלה את הערלה. מפ' לה בגמ' ר' כרייס דה"ק התרומה מצטרפת עם החולין להעלות את הערלה כלומר מסלקת את איסור הערלה ומבטלת אותו. וכבר פי' למעלה דהך מתני' ר' אליעזר קתני לה דקסבר דאין האיסורין מצטרפין לאסור אלא בנותן טעם. כלומר כשהן מיני מתיקה אבל לאו מיני מתיקה כיון דאינן משם אחד אדרבה מבטלין זה את זה כדמפ' ואזיל: סאה תרומה שנפלה למאה. מפ' בגמ' דבצ"ט הוא דקאמר דאילו מאה ממש לא בעי צירוף ג' קבין לבטל התרומה. ועוד מה צריך לצירוף סאה לבטל ג' קבין דערלה אלא ודאי צ"ט חולין הוו וסאה תרומה הרי מאה סאין דהוו להו מאתים חצי סאה וכי נפלו ג' קבין של ערלה דהיינו חצי סאה נתבטלו דאשכחו מאתים לבטלן והתרומה עצמה נתבטלה כשנפלו ג' קבין דערלה שהרי יש נגד התרומה צ"ט סאה וחצי דהוי כמו ועוד וע"כ אתיא כר' יהושע דאמר צ"ט ועוד סגי ור' אליעזר מודי ליה דלא בעי מאה דהיתירא אלא כשבא להוסיף בה כדאמרינן לעיל. ונראה דהך מתני' לא מפלגי בשנודע לו בין נפילה לנפילה אלא כיון דזה מבטל לזה וזה מבטל לזה ל"ש נודע לו ל"ש לא נודע לו ובגמ' מפ' לה:

ה"ג הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים ואח"כ נפלה סאה ועוד ערלה וסאה ועוד של כלאי הכרם זו היא שאמרו הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה. וה"ה הכא נמי כדמפ' ר' כרייס דבצירוף הוא דקאמר ומפ' לה בגמ' דמאתים חסר אחד קאמר דאילו מאתים ממש לא בעינן צירוף דכלאים להעלות הערלה כלל אבל בקצ"ט מיתרצא מתני' וכמו שאפרש דהא כשנפלה סאה ערלה לתוך קצ"ט נאסרו וכשחזר ונפל שם סאה ועוד כ"ש דנאסרו משום ערלה וכשנפלה סאה ועוד של כלאי הכרם מתרת כולן דהא סאה של כלאי הכרם לגבי ערלה לא מצטרפי ואדרבה מצטרף עם קצ"ט דחולין לבטלה הרי שביטלו הכלאים סאה ערלה ראשונה הרי שהכלאים העלו הערלה והערלה לא הניחה מקום לאסור לכלאים דנצטרפה עם החולין ויש מאתים כנגדם הרי שהערלה העלה הכלאים והערלה מעלה את הערלה שהרי כשבאו ללחום קצ"ט דחולין וסאה דכלאים על סאה ועוד דערלה השניה אין בהן שיעור נגד הועוד וצריך סאה ערלה הראשונה שהיא בטלה לסייען דהא אין כאן אלא מאתים נגד סאה ערלה שנייה אלא שאנו מצרפין גם הסאה הראשונה ולבטל הועוד הרי הערלה עצמה צריכה שתהא מבטלת לערלה וכן הועוד של כלאים צריכין להסתייע מביטול סאה ערלה שנייה נגדו. והשתא אתי שפיר דאין צריך לאוקומי הך מתני' כר' יהושע דלא אשכחן לר' יהושע אלא גבי תרומה בצ"ט ועוד, וטעמא משום דדריש מקדשו ממנו מעיקרא אבל בסוף בצ"ט ועוד שרו ובכל שהוא טפי סגי אבל ערלה וכלאים לעולם אימא לך דמודי דבעינן מאתים דדרשינן לה בפ' אלו עוברין מדכתיב מן המאתים ולא אשכחן שום תנא דפליג אמאתים ולא צרכינן לאולודי מנפשין פלוגתא שלא הוזכרה בתלמוד כנ"ל. ורבינו שמשון ז"ל כ' דהא נמי כר' יהושע. וכן כ' הרא"ש ז"ל. ויש ספרים שכתוב בהן או סאה ועוד של כלאי הכרם. וזה טעות וכי שכאשר נפלה סאה ערלה על קצ"ט נאסרה וכשחזרה ונפלה אחרת ועוד הותרה. והרא"ש ז"ל תירץ דהאי ערלה היינו רבעי. ואלו דברים שאין הדעת סובלתן ולישנא דמתני' מוכחא דוסאה ועוד גרסינן דקתני סיפא זו היא שאמרו שהערלה וכו' משמע דכך שנויה בחד בבא והסופרים טעו ונשתבשו מרישא שכתוב בה שלשת קבין ערלה או שלשת קבין של כלאי הכרם. ומצאתי לר"י מסיפונטי ז"ל דגריס נמי כמו שכתבתי וז"ל א"ר אלעזר לא שנפלו לתוך מאתים אלא לתוך קצ"ט, פי' קצ"ט סאין דחולין ועם סאה דערלה נעשו מאתים ונפלה סאה ועוד דכלאי הכרם עולות שתיהן הרי ערלה מצטרפת עם החולין ונעשין מאתים סאין ומעלין הכלאים והכלאים מצטרפין ונעשין מאתים ומעלה הערלה וכשלא נפלו כלאי הכרם אלא נפלה סאה דערלה נאסרו כולהו משום ערלה ונמצא שהערלה מעלה את הערלה וקמ"ל לפי דברי ר' אליעזר ע"כ לשון הרב ז"ל. הסכים הרב לכל מה שאמרתי אלא לגבי ערלה מעלה את הערלה שנ"ל דהיינו לגבי ביטול ועוד דסאה ערלה שנייה וטעמא דהך מתני' כיון דאין האיסור בנותן טעם דבמין במינו עסיקינן לא די דאינו חוזר וניעור אלא אף מה שנאסר חזר והותר והא דנקט ואח"כ נפלה סאה ועוד של ערלה וסאה ועוד של כלאי הכרם ה"ה שני סאין של ערלה שנפלו לקצ"ט של היתר ואח"כ סאה ועוד של כלאי הכרם אלא לאשמועינן רבותא דכי נפלו כלאי הכרם שבאו להתיר בא עמו הערלה שמסייע לאיסור ואפ"ה מבטל ליה:

שהתרומה מצטרפת. פי' במשנה:

ניחא דתרומה מעלה את הערלה. כדפרשינן במתני' דסאה תרומה מצטרפת עם צ"ט חולין והוו להו ק' כנגד ג' קבין דערלה דהוו להו מאתים חצאי סאים דאשכחן דטהורה מעלה הטמאה במאה לכהנים והכא נמי מצטרפת התרומה לבטל:

אלא ערלה מעלה את התרומה. דחשיבי ג' קבין להצטרף עם החולין לבטל התרומה וכי אשכחן דסאה המעלה בטהורה אדרבה אוסרה אף לכהנים:

ומשני לא אצל הזרים שמא אצל הכהנים. דכי אשכחן דאינה מעלה היינו לזרים אבל שמא אינה עולה לכהנים והלא מותרת לכהנים לשרפה וכגון סאה תרומה טהורה שנפלה בצ"ט ועוד סאין תרומה טמאה מותרין לכהנים לשרפה ושוב אין מוזהרין בטהרתה וכי אמרינן הכא דמעלה היינו לכהנים שמותרין לאוכלה ולא לזרים דלגבי כהנים אשכחן בטמאה דמעלה:

ופריך והתנן בסיפא הערלה מעלה את הכלאים וכו'. והתם בין לזרים בין לכהנים קאמר:

שנייא הוא תמן וכו'. בתמיה כלים יש שום חילוק בין אצל הזרים וכו'. וה"נ רישא לכו"ע קאמר ולא משני. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהילכותיו ולא חילק ולא חייש לקו' דלעי'. ולפי מה שפי' למעלה תירוצא איכא דערלה וכלאים איסור השוה בכל הוא וא"צ להרים אפי' תרומה דהכא לא תהא צריך להרים:

לית כאן לתוך מאה וכו'. לית כאן לתוך מאתים. פי' במשנתנו:

כל המחמץ. בערלה או בתרומה או בכלאי הכרם כגון בתרומה ובכלאי הכרם בשאור של דגן וברמון חמוץ ובתפוח חמוץ ובערלה בבוסר וברמון חמוץ ובתפוח חמוץ ואע"ג דאין בהן כביצה ויש בעיסה שיעור להעלות אסור והיינו להחמיר דקתני לקמן וכן קבלו מן הנביאים. ולקמן מפ' דהאי להחמיר היינו במין במינו דוקא:

והמתבל. כגון בצל ושום של תרומה ושל כלאי הכרם ופלפלין דערלה דתניא בברכות דבפלפלין נהגה ערלה נמי אסור ואפילו יש בו כדי להעלות:

והמדמע. פי' הרמב"ם ז"ל כגון שעירב מכל התרומות קמח ועשה מהם שאור וחימץ בו עיסה ויש בה כדי להעלות. מדמע לשון מערב כמו מטמע משפחה שנטמעה נטמעו בין הגוים והני כולן אפילו היו פחות מכביצה ויש בעיסה כדי להעלות אוסרין משום דכך קבלו כל המחמץ וכו' להחמיר. וטעמא כדאמרינן בפ"ק דחולין שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי וטעמא לא בטיל אבל במטמא כגון כחצי ביצה טמא שנתנו לתוך העיסה וחימצה נחלקו דלב"ש הכא דיינין להחמיר ונעשית העיסה כשאור ונטמאת ולב"ה לא נטמאת ואע"ג דנאסרה. ובגמ' איבעיא לן טעמא דב"ש אי דוקא כי הוי זית דהיינו חצי ביצה השאור של תרומה דמגו דאוסר לעיסה מטמא לה או דילמא לעולם קאמרי אפילו יש בו טומאה ואין בו איסור קאמרי:

עד שיהא בו כביצה. כדנפקא לן בת"כ מקרא דמכל האוכל אשר יאכל ואפילו דאסר לה היינו משום נתינת טעם וטעם כעיקר דאורייתא:

ודוסתאי העיד דשמאי הזקן עצמו היה אומר כדברי ב"ה וב"ש מטעם זחוחי הלב או מטעם שלא שמשו כל צרכן הוו פליגי על ב"ה:

איתמה. שם הכפר:

ובמה אמרו כל המחמץ וכו'. כלומר שקבלו מן הנביאים דכל דבר המחמץ וכן כל דבר המתבל וכן כל המדמע לעולם להחמיר. ומשמע בין יש בו ליתן טעם ובין אין בו כדי נותן טעם. ומפ' לה ואזיל גבי תרומה וה"ה לאינך דלעיל וחד מינייהו נקט אבל במין בשאינו מינו על זה אמרו פעמים להקל ופעמים להחמיר:

שאור של חטים שנפל לתוך עיסת חטים. היינו מין במינו אבל גבי עיסת שעורים אע"ג דכולהו חייבין בחלה לאו מין במינו חשיבי ויש בו כדי לחמץ והיינו נותן טעם:

אין בה להעלות בא' ומאה. אפילו אין בו כדי לחמץ אסור שתרומה דינה ליבטל בא' ומאה ובזה הוא שלמדו לומר כן והיינו דדרשינן את מקדשו ממנו אם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו ומין במינו ואין בו כדי לחמץ משתעי קרא ומתני' לא מפרשא אלא מחמץ מין ומינו ומתבל נמי כגון בצל דאיסורא לתוך בצלים דהתירא דאם יש בבצל לתבל כל הבצלים חוזרים חיסורא ואפילו יש בהן כדי להעלות אסורין. ומצאתי להרמב"ם ז"ל שפי' והזהר שלא יעלה על דעתך שאין נקראין תבלין אלא במרקחות והדברים שריחן טוב כמו הזנגביל ופלפלין ודומיהן שאינו כן אלא כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון הבצלים והשומים ודומיהן כולן נקראים תבלין:

גריסין. של פול דתרומה שנתבשלו עם העדשים של חולין וטעמנום ויש בהן טעם אע"פ שיש כאן שיעור היתר לבטל האיסור אסור דטעמא לא בטיל הרי להחמיר:

אין בהן בנותן טעם. אע"פ שאין כאן שיעור היתר כדי לבטל האיסור מותר דכי בעינן אחד ומאה היינו במינו והאי מותר כי אין בהן א' ומאה. ומפ' פ' גיד הנשה דמין בשאינו מינו ואין בהם בנותן טעם בששים:

כתפוח עושין אותו ב"ש. כיון דנתחמצה העיסה מן התפוח הבצק עמו עבדינן ליה כתפוח עצמו ויש בו שיעור הילכך טמא:

תמן תנינן. במס' מקואות פ' יש מעלין:

פוסלין אותו בשלשת לוגין. כדין מים שאובין:

ואין פוסלין אותו בשינוי מראה. ואע"ג דשינוי מראה אם אין בו שיעור אין פוסלין ורבנן פליגי עליה דכיון דמי צבע מיקרי לית בהו דין מים שאובין ואפילו בג' לוגין אין פוסלין והוו להו כמו מי פירות:

משום חימוץ מחמץ. כלומר משום חימוץ דמחמיץ ועושה רושם בעיסה וטעמו ניכר משו"ה מטמא הכי נמי ביין דעושה רושם במים נראה כולו כשאוב:

עד כדון דבר שיש בו איסור וטומאה. בעיא היא ואליבא דב"ש כדפרישית במתני' דסברי ב"ש דלהחמיר דקבלו לכולהו מילי קבלו:

יש בו טומאה ואין בו איסור מאי. מי אמרינן הכא נמי מטמו דהא טעמא דב"ש כדאמרינן כיון דמחמיץ חימוץ ניכר ולא אפשיטא:

חמץ ממנו למקום אחר. שלקח מעט מן הבצק הזה שנתחמץ בתפוח של ערלה וחימץ בו עיסה אחרת שתיהן אסורות:

ריבה על הראשון בשוגג. שהוסיף קמח בענין שבטלו יותר ממאתים עד שאין בו טעם לא תימר כיון דנתבטל הראשון נתבטל השני אלא השני עומד באיסורו והיינו דקאמר נעשה עיקר טפלה וטפלה עיקר:

ואח"כ נתחמצה העיסה. אחר שניטל השאור מותרת דממילא הוא דאיחמצה:

ופריך ודכוותה נימא נמי תאנה של תרומה שנפלה לתוך מאה והוגבהה אחת מהם ואח"כ הוכרה תאנה של תרומה שהיא תוך המאה נימא דתהא מותרת והכא נמי הא נתחמצה וחזינן דעבד בה התפוח מעשה והשתא הוא דאיגלי לן:

ומשני תמן הוכח האיסור. הוברר דהוכרה התאנה של תרומה בטביעות עינא אבל הכא גבי עיסה לא הוברר האיסור:

עם האורז. דנותן טעם לשבח:

אלא מתני' וכו'. בתמיה כלומר א"כ מתני' לא מתוקמא אלא כמ"ד וכו':

כמ"ד נותן טעם לפגם אסור. פלוגתא דר"מ ור"ש היא לקמן:

מודי הכא שהוא אסור. דגריסין מתבלין העדשים דאהכי מייתי לה במתני' ובמתבל חוזר לשבח:

עד שירבו על כולן. דס"ל דחתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ס' נגד החתיכה ולא סגי כנגד האיסור המובלע:

עד שירבו על הנופלין. דהיינו נגד הגריסין של תרומה שנפלו ואפי' העדשי' שנאסר וחוזרין ומצטרפין להיתירא. ויש מי שלמד מכאן דאפילו לכתחלה מצי לרבויי. עיין פ' ט"ו דמאכלות אסורות:

רבה עליהן גריסין. של חולין והוו תבלין ומין במינו ולא סגי בא' ומאה:

ודחי לא תהא גדולה מיין נסך. דאמרינן בפרק בתרא דע"ז ואיתא גמ' לקמן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו ושאינו מינו אפילו רבה עליו מבטלו:

כמא דתימר ביין נסך. סלק את מינו כמי שאינו והאיסור רבה עליו שאינו מינו דהיינו מים ואם יש בנותן טעם אסור ואם לאו מותר:

את ההיתר. גריסין קמאי דהותרו וגריסין השניים תשערם עם העדשים דלאו מינן:

גריסין של תרומה אסור. דכיון דיהיב טעמא השתא אע"ג דקמא נתבטל חוזר וניעור. וכן פסק הרמב"ן ז"ל דכל איסור שנתבטל וחזר ונפל עוד איסור עד שניכר הטעם חוזר ונעור וצריך ס' של היתר כנגד ראשון ושני:

שאור של חולין שנפל לתוך העיסה. של חולין ולא חימצה עד שנפל שאור של תרומה עליה ושניהן חימצוה:

אסור. הבצק ואפילו שהו שניהן שם וחימצוה יותר מדאי ופגמוה. ובגמ' משמע דכולהו מודו דפליג אפילו בהא ר"ש:

ואח"כ נפל שאור של תרומה. דהיינו פוגם מעיקרו אסור בגמ' מפ' טעמא וסתמא כר"מ כדמוכח בגמ':

ור"ש מתיר. דקסבר פוגם מעיקרו שרי:

אף הראשונה במחלוקת. חלוק היה ר"ש אף בקמייתא ואע"ג דמעיקרא הא השביחה תרומה לחולין תחלה ואשכחן ליה לר"ש דמודי גבי קדרה בת יומה וההיא השביח ולבסוף פגם הוי ומודי בנפל תרומה תחלה אסור קסבר כי אמרינן השביח ולבסוף פגם אוסר היינו השביח איסור לחודיה דיליף מקדרה, אבל הכא כשהשביחו שניהם השביחו וכשפגמו שניהם פגמו הילכך שרי לר"ש. וטעמיה דר"מ ברישא ובסיפא דקסבר נותן טעם לפגם אסור הילכך ל"ש השביחו שניהם ל"ש פוגם מעיקרו אסור. וריש לקיש פליג אדר' יוחנן ואמר דכי פליגי ר"מ ור"ש היינו בהשביח ולבסוף פגם אבל בפגם מעיקרו מודי דשרי ולדידיה טעמא דר"מ דסיפא אע"ג דפוגם מעיקרו הוי כדר' זירא פ' בתרא דע"ז דאמר שאני עיסה הואיל וראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות. ופירש"י ז"ל כמה עיסות אחרות של תרומה הילכך חימוץ דיותר מדאי אע"פ שפוגם הוא לענין אכילה שבח הוא לענין לחמץ עיסות אחרות:

הוינן סברין. כלומר אליבא דר' יוחנן סבורין אנו זה כל כחו וזה כל כחו בענין דשניהן השביחו ושניהן פגמו ולהכי שרי ר"ש:

אבל אם נפל שאור של תרומה תחלה כבר נתחמצה העיסה. ודברי הכל אסורה היא ומשביחה בתחלה אע"פ שחזר והועיל לפוגמה כשנפל שאור של חולין אחריו ושניהם פגמוה הוי משביח האיסור ולבסוף פגם ואסור אבל רישא חימצו זה כל כחו וזה כל כחו ביחד ולא הספיקו לחמץ עד שנפל של תרומה פליגי. והכי אסיקנא לה בפ' בתרא דע"ז אליבא דר' יוחנן ומוכחינן לה נמי התם מברייתא:

אסור דברי ר"מ. בפרק בתרא דע"ז איתא להך פלוגתא:

כשהשביח ואח"כ פגם. כגון יין של תרומה לתוך גריסין של חולין צוננין דמשביחם ואח"כ הרתיחן דחומץ לרותחין פוגמן:

אבל אם פגם ואח"כ השביח. כלומר אם פגם מעיקרא אלא שאח"כ נצטנן ואינו פוגם כ"כ שרי דפוגם מעיקרא הוי. וטעמא דסיפא דמתני' כר' זירא וכדפרישית. והיינו סברא דעולא פ' בתרא דע"ז:

לא שנייא. לר"מ בין השביח ולבסוף השביח או לא השביח נמי דלעולם אסיר לר"מ ויליף לה התם מגיעולי גוים דקדרה בת יומה אי אפשר דלא פגמה פורתא ואמרינן התם דמודי ר"ש לר"מ בהשביח איסור לחודיה מעיקרא ולבסוף פגם אבל שניהם ביחד הוא דפליג עליה:

תמן תנינן. בפ' בצל במס' תרומות:

שעורים. של תרומה:

שנפלו לתוך בור של מים. מכונסין:

אע"פ שהבאישו מימיו. מחמת התרומה:

מותרין. המים דפוגם מעיקרו הויא:

במחלוקת. ור"ש קתני לה:

דברי הכל. ואפילו ר"מ:

אילין מן שמועתא ר' יוחנן אמר במחלוקת. כלומר אלו מן השמועות דר' יוחנן אמר כך מתני' במחלוקת שנויה וריש לקיש מוקים לה כדברי הכל ומשום דאורחייהו איפכא דלעולם ר' יוחנן מהדר לאוקמה למתני' ככו"ע וריש לקיש הוא דמוקי לה כיחידאה כדאיתא בריש העוקר ובפ' אוכלין עראי ובסוף פרקין ובדוכתי טובא:

צורכא להדא דריש לקיש. כלומר צריכין אנו לאוקומי לנפשין הא דריש לקיש דאמר השביח ולבסוף פגם הוא דאיפליגי דוקא דלדידיה לא קשיא ולר' יוחנן קשיא כדמפ' ואזיל:

לא כן סברינן מימר. לר' יוחנן נפל שאור של תרומה תחלה וחימצה כבר נתחמצה העיסה והואיל והשביחה תחלה אפילו ר"ש מודי א"כ אפילו נפל שאור של חולין תחלה דהיינו רישא דמתני' ניחשוב לה כהשביח ולבסוף פגם דהא לא הספיק החולין לחמץ עד שנפלה התרומה והרי התרומה השביחה ואפילו ר"ש מודי ואמאי קאמר ר' יוחנן חלוק היה ר"ש אף בראשונה:

ומשני חזר ר' יונה ואמר. אף כר' יוחנן מצינן לתרוצה דהאשה הזו אינה מחמצת כל צרכה, כלומר אינה נותנת שאור כל הצריך לעיסה דסברה אולי התנור ישתהא ונמצאת מחומצת ביותר ואימת בעלה עליה הילכך משיירת כל שהוא וכיון דהכא נפלו שניהם שהיו בם כדי לחמץ לא חשיב כהשביח מעיקרא משעה ראשונה:

ופריך אותו כל שהוא יעשה כמי שהשביח וכו'. דהא גרם לה שתחמץ בשעה קלה ואילו נמצא תנור מאומן ניחא לה ואע"ג דפוגם לסוף דהא אינה עולה לה התנור לשעה ההיא מ"מ הא איכא שעה בעולם דשבח הוא ומודי בה ר"ש וקשיא לר' יוחנן דאמר חלוק היה ר"ש אף בראשונה:

ומשני אילו השביח ולא פגם. יפה אתה אומר אבל כיון דלסוף פגם:

שמא כלום הוא. השבח הראשון דהא לא דמי לקדרה דנהנו מן התבשיל עד שלא נפגם וטעמא דנפיל שאור של תרומה תחלה דמודי אם פוגם לבסוף ע"כ פוגם דנפל שאור של חולין לבסוף ובודאי דהועיל לפגום אבל הפגימה אינה ממנו כי חברו גורם דהא אינו עושה כלום אי נמי אילו לא היה פוגם לאו שאור היה אבל כיון דשאור הוי הועיל לפגום ואין פגימה זו חשובה להתיר משא"כ בששניהם השביחו ושניהם פגמו:

מה בין שבח מזה ומזה. לר"מ קא בעי דתנן כל שאין בהנייתו בנותן טעם מותר. כגון חומץ שנפל לתוך גריסין דחומץ פוגם לגריסין רותחין ואילו לא היו גריסין לא היה פוגם החומץ ואפ"ה סתם לן תנא דשרי אע"ג דזה גורם לפגום וזה גורם לפגום דלא בעינן שכל הפגם יבא מחמת האיסור אלא גם אם מסייע ההיתר לפגום וה"נ תבלין פלוני יש בקדרה זו ואילו לא היו אותן התבלין היתה טובה אלא שהתבלין גורמין נמי לפגום וה"ה אם אמרו תבלין חסירין לקדרה זו ואילו היה בה תבלין לא תהא פגומה מחמת האיסור אפ"ה פגומה חשיבא ושרייא דהשתא מיהת הא פגמה אלמא אע"ג דשניהן גורמין לפגום מותר וה"נ אמרינן דשניהן גורמין להשביח לר"מ אסור כסתם מתני':

ומשני לה ר' מנא שבח מזה ומזה כשאת רואה את שאור ההיתר כמי שאינו ורמינן השבח לאיסור והא יש באיסור כדי לאסור דיש בשל תרומה כדי לחמץ משא"כ בפגם מזה ומזה כגון תבלין פלוני יש בקדרה זו דאפילו את רואה ההיתר כמי שאינו אין באיסור כדי לאסור דאין לך הנייה באיסור דהא קדרה פגומה לפניך ואין לך טעם לאסור:

תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד. הפי' הנכון בזה הוא מה שפירשו רבינו תם והראב"ד ז"ל דשם ר"ל איסור כדתנן פ"ק דמכות לא השם המביאו לידי מכות. וגבי השבת העבוט קתני עובר בכל השמות הללו. והכי פירשו הך מתני' קתני לה ר' אליעזר דמודי לומר דמצטרפין בנותן טעם. ומפ' לה השתא ואזיל דתבלין הואיל והן מיני מתיקה וטעמן שוה למתק בהם הקדרה בין שהם ממין אחד ואע"ג דשלש איסורין הם כגון פלפלין דע"ז ופלפלין דערלה ופלפלין דהקדש אוסרין את הקדרה ומצטרפין נמי לכזית ללקות עליהן ומודי לר"מ בהא:

או משלשה מינים. ואפילו הן משלשה איסורין כגון פלפלין דערלה ובצל דכלאי הכרם וקפלוט דתרומה אסור התבשיל אם יש בהן ליתן טעם וטעמא לא בטיל ואפילו באלפא כדתנן כל המתבל וכו' ואפילו אין בזה לחודיה כדי לתבל ולא בזה לחודיה כדי לתבל ומצטרפין נמי ללקות:

רש"א. אשמעינן רבותא דגדול כחו דר"ש דקסבר אין שני שמות מצטרפין ואפי' ממין אחד או שני מינין משם אחד ואפילו במיני מתיקה אין מצטרפין כדאיתא בריש פרקין:

ניחא שני שמות ממין אחד. דכיון דחד מינא נינהו מצטרפין אלא שני מינים משם אחד אמאי מצטרפין וכ"ש שני מינין משני שמות והא טעמו של זה מבטל לזה:

ומשני במיני מתיקה שנינו. לאו בבצל וקפלוט מיירי אלא בפלפלין וכרכום ולבונה קנה וקנמון בכל אלו נותנין למתק הקדרה וחשיבי טעם אחד ומשו"ה מצטרפין. ור"י ז"ל פי' דהכא בתבלין כתושין עסקינן דכולהו חד טעמא ולא בתבלין בעינן הן. וכבר כ' זה למעלה דבכתושין פליג ר"ש לת"ק דאילו בשלמין לא צריך צירוף דכל שהוא למכות:

קדרה זו חסרה מלח חסרה תבלין זו היא נותן טעם לפגם ומותר. כלומר אין תולין הפגם בדבר אחר לומר חסרה היא מלח ואילו היה כתקנה לא הוי זה האיסור פוגמה שהמלח או התבלין היה מבטל את פגימת טעם האיסור ומתקנן אלא כיון דטעם האיסור פוגם עכשיו כמות שהיא הוי פגם ומותר:

האומן טועמו ואמר תבלין פלוני יש בקדרה זו. דאע"ג דאמור רבנן בקפילא היינו כשהקפילא אומר דהאיסור לחודיה גורם האיסור אבל היכא דאמר תבלין פלוני הן הגורמין לא הקילו וגבי הדיוט כי טועמו דהפגם ניכר הוא דאקילו:

כאילו בצל וכאילו קפלוט. פירש"י ז"ל בפ' גיד הנשה כל איסורין שבתורה לבד גיד הנשה דמשערין אותו בבשר בלפת כדאיתא התם שאר איסורין משערין אותן כאילו האיסור בצל או קפלוט ואילו היה נותן טעם בהיתר זה שנתבשל עמו אוסרו ומשמע דאיסורין יותר מששים. וכן דעת התוס':

דבר שדרכו להשתער כבצל וקפלוט. כגון דברים החמוצים דערלה וכלאי הכרם:

אבל דבר שאין דרכו להשתער כבצל וקפלוט. כגון גרוסין דתרומה אמאי ביותר מס', ונקטינן כר"א דהכל בקפילא ואי ליכא קפילא שיעורא בס' ובמיני מתיקה שיעורן אפילו באלפא והכי אית ליה לרבא פ' גיד הנשה ובלאו מיני מתיקה לא פליגי ר' אליעזר אמימרא דרבא דגיד הנשה:

הכמון. דכלאי הכרם דכמון ממיני מתיקה הוא:

מיני מתיקה. דמתני' היינו דברים חדים ביותר כגון פלפלין וקנמון ודרכן להשתער ביותר מששים כמו בצל וקפלוט. ובפרק גיד הנשה אמרינן דאפילו באלפא לא בטיל.

משערין אותם במינם. כלומר בטעם עצמן בקפילא או בהדיוט כדלעיל. ולר' יודן פשיטא ליה דכמון שוה הוא לשאר מינין ובס':

ור' מנא אמר דשאר מיני מתיקה הן נוחין לכל אדם וחמירי. משא"כ בכמון דיש אנשים שאין נוחין בו ומשום הכי הכמון צריכא מספקא לן אי טעמו שוה בקדרה שלמתק הוי כמו כאחרים

נותני טעמים אין לוקין עליהן. דהיינו טעמו ולא ממשו דאמרינן בפ"ד דע"ז דאסור ואין לוקין עליו עד שיטעום טעם ממשו היינו טעמו וממשו דלוקין עליו. ופירש"י ז"ל דהיינו בכזית בכדי אכילת פרס שאם יש כשיעור פרס של של תבשיל דהיינו ד' ביצים דהוו להו ח' זיתים וחד מן הזיתים הללו דאיסורא דהו"ל חד דאיסורא וז' דהתירא אם אכלם לכולהו שמונה זיתים לוקה דאינו שוהה באכילת הזית משהתחיל לאוכלו עד שגמרו כדי אכילת פרס:

ואת אמרת לוקה. דס"ל דילפינן מבשר בחלב דטעם כעיקר:

חוץ מנותני טעם של נזיר. פליגי בה אמוראי:

ר' זעירא אמר. ה"ק דבנזיר אפילו לא טעם ממשו של איסור כגון שיש פחות מכזית בכדי אכילת פרס לוקה כיון דאכל כזית מן היין:

איסור והיתר מצטרפין. כי ההיא דתנן פרק שלשה מינין ר' עקיבא אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב:

עד שיאכל הנזיר את כולה. דאכיל כזית של היין אף על גב דאכיל ליה ביותר מכדי פרס:

שאם שרה ענבים. במים ויש במים טעם משקה ענבים יהא חייב על הטעם כמו על עיקר הפרי דהיינו ענבים:

שאין איסורו איסור עולם. דסתם נזירות שלשים יום:

ואין איסורו איסור הנייה. דתנן מערבין לנזיר ביין:

ויש לו היתר לאיסורו. שיכול לשאול לחכם ואפילו בימי נזירו:

איסורן איסור הנייה. כגון ערלה וכלאי הכרם:

וקשיא על ר' זעירא. קושיא אחרת מלבד הראשונה דסבר דגבי נזיר אין היתר מצטרף לאיסור דבברייתא תני דמצטרף, ועוד קשיא ליה דהכא משמע דלא מחייב אפילו גבי נזיר עד דאיכא טעם יין כדמסיק עשה בו טעם כעיקר אלמא דבעינן טעם ור' זעירא קאמר גבי נזיר דמכיון דאכיל כזית יין שנפל לתוך הקדרה ואין בה טעם יין:

שאור של חולין ושל תרומה. ושאור אחר של תרומה:

שנפלו לתוך העיסה. של חולין בזה אחר זה וכשנפלו בבת אחת בגמ' בעי לה:

כדי לחמץ. עיסה זו:

אחר אחרון אני בא. השתא משמע דטעמא דר' אליעזר דבתר בתרא אזיל אי גמר באיסורא אסורה לזרים ואי גמר בהתירא התירא אבל היכא דנפלו בבת אחת לעולם אימא לך זה וזה גורם מותר ס"ל:

עד שיהא בו כדי לחמץ. בשל תרומה:

בירה. שם מקום קרוב לירושלם ושמו בירה:

בשער המזרח. שער משערי הר הבית:

תמן תנינן. בפ' בתרא דע"ז:

ואוסר בכל שהוא. מפ' התם כגון חבית דנפיש עמודיה אבל צרצור קטן לבור אפילו כל היום כולו קמא קמא בטיל:

מים במים. מים שנתנסכו לע"ז נפלו במים דהתירא:

יין במים. יין דאיסורא לגו מיא דהתירא:

בנותן טעם. דהא פגמו:

מים ביין. מים דאיסורא ביין דהתירא: שהמים נמכרים במדה. דכיון שהמים של אותה העיר נמכרים במדה מים דאיסורא דמו ליין נסך ואתו למטעי ביין ביין בנותן טעם הילכך דינן נמי בכל שהוא כדין יין ביין:

כוס שמזגו מן האיסור ומן ההיתר. לקמן מפ' שנפלו בו מים:

נפל איסור בסוף אסור. דכיון דנפל יין נסך בסוף לא אמרינן רואין את ההיתר כאילו אינו אלא יין נסך מתחבר למינו ואין המים רבים עליו וכ"ש אם נפלו מים לבסוף:

היתר בסוף מותר. דכיון דנפל יין של היתר בסוף כבר בטל יין נסך במים שהמים רבו עליו בהיותו לבדו ומשבטל לגמרי שוב אין חוזר וניעור:

אחר אחרון אני בא. הילכך נפל יין נסך בסוף אסור נפל כשר בסוף מותר וחזקיה אית ליה דהילכתא כר' אליעזר והשתא לא סבר כאוקמתא דאביי דכי שרי ר' אליעזר היינו בשקדם וסלק את האיסור ולקמן מודי ליה וכמו שנפרש בס"ד:

חומר ביין נסך. לעולם חזקיה ס"ל במתני' כרבנן ומשום חומרא דיין נסך אסר כי הוי האיסור אחרון:

ואפילו נפל היתר בסוף יהא אסור. דבמתני' שרי ר' אליעזר היתר בסוף היינו משום שאין באיסור כדי לחמץ אבל הכא כיון דאוסר במשהו ליכא לאפלוגי:

את רואה את ההיתר כמי שאינו. ולא אמרינן הרי נאסר כל היין וריבה היין על המים דהא הוי חמרא רובא אלא באיסור שנפל גרידא משערין ואיכא מיא טובא לנגדו:

ואם יש בו טעם איסור אוסר. ואי לא לא:

והוא שנפל ההיתר לסוף. דמיא בטלוה לאיסורא ולא מצא יין דהיתירא להתחבר עמו:

ואפילו מים ביין. לא מיבעיא היכא דנפיל חמרא דאיסורא לחוד ומיא דהתירא לחוד דכשהמים נפלו חשובין דפשיטא דאמרינן רבה עליו ובטיל אפילו מים דהתירא בגו חמרא דאיסורא דאיכא למימר כיון דכשנפלו לא הוו בפני עצמן כיין דמו ותו ליכא למימר בהו רבה עליו וכו' ולא אהנו מיא לבטולי ולא מידי קמ"ל דאהנו:

ואפילו נמזג כל צרכו מן ההיתר. שנפלו מים דהתירא ביין דהתירא כשיעור מזיגה ואיכא למימר הכל יין הוא והכי שתו ליה אינשי ונפל יין נסך לבסוף והוא מועט לגבי מים שהיו מוזגין בתחלה אפ"ה רואין את ההיתר כאילו אינו וכו':

הדא דאיתמר וכולהו תינויין היך עבידא. הדא מימרא דר' אמי בש"ר יוחנן לא הוזכר בה מים ואע"ג דאמר ואפילו מים ביין קס"ד דהשתא הוא דהזכיר מים אבל רישא לא מיירי ר' יוחנן במים:

וכולהו תינויין. כל שונין הלכות בפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן לא הזכירו בה מים ומשו"ה קשיא ליה לר' זעירא:

ומשני ר' יוסי בר בון דה"ק ר' יוחנן. צלוחית של יין נסך היינו צרצור דגמ' דילן פך קטן שנפלה לתוך חבית של יין דהתירא דמעיקרא מצא מין את מינו ואח"כ נפלה לתוך בור של מים בהאי הוא דאיפלגי חזקיה ור' יוחנן לחזקיה אסור ולר' יוחנן מותר: עד כדון שנפלו זה אחר זה. דלא אשכחן דאסר ר' אליעזר במתני' אלא כשנפלו זה אחר זה אבל נפלו התירא ואיסורא בבת אחת לא אשכחן:

כותיים. שמרונים קסבר האי תנא דיהודים רשעים הם הילכך יש בחמץ שלהם משום חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ומשהין השאור לחמץ עיסתן לאחר הפסח דאסור בהנייה:

אחר שלש שבתות של אפייה. דקסבר דבעה"ב משהה שאור לחמץ עד ג' אפיות:

ושל נחתומין. כותיים בכרכין דשכיחי אוכלין הרבה:

לאחר ג' ימים. ודאי מכרו הכל:

שלשה תנורין. דלא שכיחי בהן אוכלין כל כך:

והוא שיהא אדם גדול. כלומר ואם בעה"ב זה שאתה בא לקנות ממנו חמץ היה אדם גדול:

או שהיה משיא לבנו. דודאי כל אדם עושה הוצאה אפילו בג' תנורים בשבת אחד שרי אבל ביום אחד לא התירו. ובנחתומין אפילו ביום אחד שעשה ג' תנורין:

עד ג' ימים אסורים. דגבי כפרים לא הקילו בג' תנורים עד ג' ימים: מ"ט דמשחרית הוא בודה לו שאור לכל אותו היום. הילכך ג' תנורים ביום א' תנור א' הוא:

בודה שאור. מוציא שאור כמו כי מלבך אתה בודהם. והכי נמי תנן בפרק באות מצה:

והעיסה השנייה. כלומר של יום השני לא מאיסור ולא מהיתר היא מתחמצת דהא ביום השני השאור שנותן ללוש הוא שהפריש שאור מהעיסה שלש ביום הראשון הוא ואפילו שהעיסה של יום ראשון היא שנתחמצה בשאור דאיסור שעבר עליו מ"מ ביום השני עיסה דהתירא אית בה ויש כאן זה וזה גורם בב"א:

ומפ' ר' ירמיה דר' אליעזר היא. אלמא לר' אליעזר זה וזה גורם אסור ואפילו נפלו בב"א וטעמא דר' אליעזר דשרי ביה אחרון דחולין כדמוקי לה אביי בפ' כל הצלמים בשקדם וסלק את האיסור קודם נפילתו של ההיתר דכשנפל זה ליכא למימר היתר מצטרף לאיסור להיות שיעור ליאסר ואע"פ שכבר נתן כח איסור בעיסה ולא היתה מחומצת ע"י אחרון אם לא בשביל הראשון אפ"ה כיון דלא היה בו מעולם שיעור חימוץ ליכא למימר זה וזה גורם וביטל שני את הראשון אבל אם לא קדם וסלק את האיסור אסור אע"פ שנפל היתר לבסוף אסור דזה וזה גורם אסור וכו'. וכן פירש"י ז"ל:

נהירת דהויתון אמרין. זכור אתה שהייתם אומרים:

ירדו לחמצו של כותיים כר' אליעזר. דלעולם הך ברייתא רבנן קתני לה וירדו בזה לשיטת ר' אליעזר דאמר בסוף פ' כלל גדול רבא דסבר דמותר מיד אחר הפסח דמקל בפת כותים הילכך לא נחמיר אלא ג' תנורים אבל טעמא משום דבחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה נחמיר. משא"כ בתרומה דהנייתה שרייא:

תמן הלכה כר' אליעזר. גבי חמץ דכותיים דמודו ליה רבנן דאע"ג דמעיקרא גזור האוכל פת כותי כאוכל בשר חזיר דסבר דשוב תקנו מעשיהם ואחר אחרון אני בא א"כ גבי שאור דמתני' נמי הלכה כר' אליעזר. ואפשר דהוא מודה דסבר זה וזה גורם מותר:

א"ל ולכל רבא רבא. בתמיה כלומר וכי תעלה על דעתך שלכל לא דמו דשאני חמץ שעבר עליו הפסח מתרומה וכדפרישנא. ולעיל פרק הנוטע איכא דכוותה:

כלים שסכן בשמן טמא. כגון מנעלים ושקים כלים של עור שסכין אותן בשמן לרככן ולאחר שיבש השמן הראשון חזר וסכן בשמן שני דאי בעודו טופח על הכלי א"כ הטמא מטמא את הטהור והכלי ממנ"פ טמא דמשקה מטמא כלי ובמאי פליגי. ומיירי מתני' בהטבילן לאחר שסכן בשמן טמא וניגבו ואחר טבילה סכן בשמן טהור וחזר ופלט את השמן ופליגי הי מינייהו פלוט. ומפ' בגמ' דר' אליעזר סבר הראשון מוציא את האחרון. כלומר קושטא הוא דמחמת הכלי טבע מן שמן הראשון יוצא השני אבל מ"מ הוא מוציאו ויוצא עמו הילכך לא יסוך אפילו שמן טהור אחר טבילה דקמא פליט ורבנן סברי דאין יוצא אלא אחרון דוקא הילכך לא יסוך שמן טמא אחר שמן טהור דכי פליט טמא הוא דפליט אבל שמן טהור אחר שמן טמא יכול לסוך. והכי איתא בתוספתא דתרומות פ"ח ובגמ' מפ' אי פליג בשסך בחוץ ופולט בפנים או אפילו מאותו צד עצמו:

הראשון מוציא את האחרון. וקמא פליט נמי בהדי בתרא:

דתנינן תמן. פ' בתרא דמס' פרה:

טובל ומעלה כדרכו. טובל האזוב במים במי חטאת שבתוך הצלוחית ולא חיישינן שמא מתוך שפיה צר נדחקין קלחי אזוב שם ונסחט ממשקה האזוב שמתלחלח מתוך שרייתו ונסחט שם מחמת דחיקתו ומתערב עם מי חטאת וטבילה צריכה שיעור וקיי"ל דלכל הזאה בעי טבילה ודילמא כי הדר טביל טביל ועולה עם קצת מים מסחיטה שלו והויא לה הזאה שניה דמשקין ראשונים מלחלחין בהאזוב ומוצאים מים מגוף האזוב דהוו להו אחרונים דהשתא הוא דיוצאים:

כשסך מכאן. מבחוץ ונתלחלח מצד פנים הוא דמצינן למימר דדחה אחרון לראשון הבלוע ויוצא וקמא נמי מפליט:

אבל סך מבחוץ. ובאותו צד עצמו חזר ופלט מי נימא דר' אליעזר פליג נמי אהא דלעולם קמא נמי פליט:

אפילו ספל. שפיו רחב חייש ר' יהודה דנפקי משקין מגוף האזוב ומתערב במי חטאת ותנא צלוחית לאשמועינן רבותא לרבנן דאפילו אהא נמי פליג:

אית לך מימר תמן בשסך מבחוץ ומצא בצד השני. ולא בשסך מכאן ומצא מכאן אף הכא וכו'. כלומר גבי ספל מי יש הוכחה בספל לומר ודאי הראשון מוציא האחרון והלא אין כאן דחיקא כלל אלא מאי אית לך למימר דגמ' גמיר ליה ר' יהודה דחייש אע"ג דליכא הוכחה למיחש הכא נמי דפליג ר' אליעזר אפילו בשסך מכאן ומצא באותו צד עצמו:

שנפלו לתוך עיסה. של חולין:

לא בזה כדי לחמץ. עיסה זו אבל יש בעיסה מאתים כנגד הכלאי הכרם אסור לזרים רבנן לטעמייהו דאמרי לעיל דתבלין משני איסורין מצטרפין ובעי מאתים כנגד שניהם הילכך לזרים דכל אחד אסור להם אסור לכהנים דתרומה שרייא להו ליכא אלא חד דאיסורא וכיון דכלאי הכרם אין בו כדי לחמץ ויש מותיר בעד שיעורן שרי וה"נ סברי רבנן גבי שאור של חולין ושל תרומה גבי זרים ור"ש אזיל לטעמיה דאין מצטרפין:

תבלין שנפלו בקדרה. דהויא שלא במינו ושניהן נותנין טעם וכל חד לחודיה אין בו כח לתבל וליתן טעם אסור לזרים מטעמא דאמרן ומותר לכהנים מטעמא דאמרן. וטעמא דר"ש דאזיל לטעמיה דאמר לעיל דאפילו גבי תבלין אין שני שמות מצטרפין. ואיכא למידק אמאי תני תרתי בבי דכולהו חד טעמא. ונראה דאיצטריך לאשמועינן דמצטרפין אליבא דרבנן אפילו שני איסורין דלא דמו דחד לאו השוה בכל וחד לאו שאינו שוה בכל דממתני' קמייתא לא שמעינן דהוה אמינא דמ"מ כולהו לאוי לאו השוה בכל בעינן. ותני בבא דשאור ותני בבא דתבלין דאי תנא בבא דשאור הוה אמינא דהא קאמרי רבנן מצטרפין לאוי דלא דמיין משום דשאור לגבי עיסה מין במינו אבל תבלין בקדרה דהוי מין בשאינו מינו לא. ואי תנא תבלין הוה אמינא בהא קאמר ר"ש דמין בשאינו מינו אבל מין במינו אימא מודי להו לרבנן צריכא:

ושל שביעית. קס"ד לאחר הביעור מיירי דאסור באכילה מן התורה ודינו בשריפה כדאיתא פ' הפיגם:

אסור לזרים ומותר לכהנים. ואשמועינן בברייתא דאפילו איסור שאינו שוה בכל עם איסור השוה בכל ואותו איסור הוי קל דלאו אסור מעיקרו הוא אפילו הכי מצטרף ור"ש אזיל לטעמיה:

אסור לזרים ולכהנים. דהא יש בשל איסור כדי לחמץ:

מתיר לזרים. וכ"ש לכהנים כדמפ' ואזיל:

מה בין תרומה אצל הזרים מה בין שביעית אצל הכהנים. כלומר דאי ר"ש מתיר בתרומה לזרים לעיל היינו משום דאין בה כדי לחמץ ואין מצטרפין הילכך שרי אבל כאן דיש בה כדי לחמץ היכי שריא לה בנו לזרים וגבי שביעית נמי קשיא ואפילו לכהנים וכי יש שום צד היתר לשביעית לכהנים דמדמית לה לתרומה דכי היכי דבתרומה יש צד קל דשרייא לכהנים ה"נ אמרת בשביעית והא בזה ובזה יש בו כדי לחמץ ומ"ט דר' אלעזר ב"ר שמעון:

שאור של תרומה תחלה. והא יש בה כדי לחמץ ומכי באת שביעית לא באה אלא לפגום וס"ל כאבוה דריש פרקין דקסבר נותן טעם לפגם מותר ואע"ג דמעיקרא אשבוח ולבסוף אפגום בהא לית ליה לר' אלעזר ב"ר שמעון כר"ש דבעינן באשבח איסור לחודיה ונצטרפו וחמצו ופגמוה קאמר:

כמא דר"ש אמר כל הספיחים מותרים. בפ' הפיגם ושאור דהכא מספיחין הוא וקמי ביעור ואיסור דרבנן הוא דתני וחימצה ולא פגמה קאמר וכיון דשניהם חימצו הא שריא ואפילו לזרים דהא סלקום כדי שלא יפגמו:

ופריך כלום א"ר שמעון אלא בספיחי ירק. אבל לא בספיחי תבואה ושאור מספיחי תבואה הוא:

וקמת היא היא ספיחי ירק. ועמדה להם לבני הישיבה לומר זאת אומרת דלר"ש ל"ש ספיחי ירק ל"ש ספיחי זרעים בתרוייהו שרי ר"ש:

בשיטת חכמים משום שמות מצטרפין. דלא תימא דכ"ש דסבר כר"ש היכא דאין בזה כדי לחמץ ואין בזה כדי לחמץ דמותר לזרים ולכהנים קמ"ל דמודו רבנן בשיטתן דמשום שמות מצטרפין ולא פליג עלייהו אלא היכא דהוי נותן טעם לפגם וכדאמרן ורבנן היינו ר"מ ומשום דסתם מתני' דריש פרקין כוותיה קרי ליה חכמים:

חתיכה של פיגול. שנשחט חוץ לזמנו דאית בה כרת ואפילו לכהנים בין דקדשים קלים בין קדשי קדשים:

ושל נותר. ויש בו כרת ואפילו לכהנים:

ושל קדשים. בגמ' פליגי בה אמוראי מאי איסורא דהאי חתיכה איכא מ"ד דשל קדש קדשים היא כגון של חטאת ואשם דיש בה לזרים איסור עשה דכתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה ודרשינן בכהנים ולא ישראל ודרשי' בפ' הלוקין דאית בהו לאו לזרים כדילפי' התם מיתורא דבקרך וצאנך. ואיכא מ"ד דבקדשים קלין ולפני זריקה ונתבשלו עם החתיכות דחולין ואין בכל א' מן השנויין שיעור לאסור דחתיכות וסמך על בבא דלעיל ולא פי' ובהצטרפות שנים אין ק' בחולין לבטלן:

אסור לזרים ומותר לכהנים. דלגבי זרים כולהו אסורים להם דאע"ג דמתבטל כרת דפיגול ונותר סוף סוף לא פקע שם קדשים מיניה כדמוכחא ההיא דפ' אמרו לו דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות וכו' וה"ה לפיגול ויש בהן איסור טומאה ואיסור זרות כדאמרינן בגמ' הילכך לכהנים דוקא שרו ולא לזרים ואפילו טהורים ולכהנים טהורים ולא טמאים. ומיירי דיש בחתיכות חולין צ"ט ובחתיכה א' מאלו יש ק' והכא כו"ע מודו דל"ג ר"ש מתיר לזרים ולכהנים כדמפ' טעמא ר' יוחנן בגמ' דאע"ג דלית ליה לר"ש צירוף באיסורין כדלעיל הכא שאני דכולן קרויין שם קדש עליהן ומצטרפין. וריש לקיש סבר דבמחלוקת שנויה ומתני' רבנן היא:

בשר קדשי קדשים. טהור אסור לזרים ואפילו לטהורים בלאו כדלעיל וקדשים קלין מותר לזרים טהורים ואסור לטמאים ומשנתבשלו עם בשר תאוה דהיינו בשר חולין ויש בחתיכות חולין צ"ט ועם חתיכה אחת המותרת יש שיעור לבטל האחרת האסורה לזרים ומ"מ מצטרפין שתיהן לאסור כל החתיכות לטמאים והכא מודי ר"ש:

ומותר לטהורים. ואפילו הם זרים כדפרישית:

ושל קדשים קלים. השתא מפ' לה ואזיל:

אלא קדשי קדשים. דאסירי לזר ובלאו ואילו קדשי קלים דהיינו תודה ושלמים לא מיתרצא וברייתא משבשתא היא:

פיגול ונותר לאחר זריקה. לקמיה מפ' לה:

ולאו לפני זריקה הן. בתמיה היכי אמרת דפיגול ונותר אחר זריקה הן והלא פיגול ונותר שייכי לפני זריקה כגון השוחט על מנת לזרוק דמו חוץ לזמנו ולאחר זריקה כגון הזורק ע"מ להקטיר אימוריו למחר כדאיתא בפ"ב דזבחים:

ומשני לא אמרו וכו'. כלומר ה"ק ר' יונה כי קתני ושל קדשים לא אמרו אלא שיהא דומה לפיגול ונותר מה פיגול ונותר הוי דבר שאין זריקה מתירתו ולהכי קאמר לאחר זריקה משום דזריקה מכשיר את הקרבן והני אפילו לאחר זריקה אסורין. וה"נ קדשים דקתני קדשי קדשים קאמר דאפילו לאחר זריקה אסורין לזרים. וה"ק ר' יונה הני איסורין דמיין להדדי דכולהו אחר זריקה אסירי:

הא בקדשי קלין וכו'. הא למדת דקדשי קלין לפני זריקה וכגון דנחתכה חתיכה לפני זריקה ונשפך הדם לפני זריקה דאין לו תקנה אע"ג דאסיר בעשה בין לזרים בין לכהנים וראיה מבני עלי אפ"ה עשה אפשר דאיכא דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל אבל לאו ליכא ולא תימא כיון דכתיב וזר לא יאכל כי קדש הם ותודה ושלמים שרינהו רחמנא לזרים אחר זריקת הדם אבל קודם לא תימא הדריה לכלליה ולקי כדאמרינן גבי גיזה ועבודה הגוזז ועובד בבעלי מומין סופג את הארבעים וקשיא לן אמאי סופג אותו והא ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה דדרשינן תזבח ולא גיזה אלא ע"כ הדריה לכלליה וכבר הארכתי בתרומות פ' האשה על זה אפ"ה סבר ר' יונה דשמעינן מתני' דאין לוקין משום זרות לפני זריקה:

לא אמרו אלא קדשים קלים. לא אמרו בברייתא אלא קדשים קלים והיינו כדפרישית שנחתכה חתיכה קודם זריקה ונשפך הדם דאין לו תקנה:

פיגול ונותר לאחר זריקה. כדמפ' ואזיל:

ולא כלפני זריקה הן. בתמיה וכדפרישית:

ומשני לאיזה דבר נאמר פיגול ונותר להוציא קדשים קלין וכו'. אי ס"ד כדפי' ר' יונה דקדשים דקתני היינו קדשי קדשים ולאחר זריקה דהיינו דבר שאין זריקה מתירתו כדלעיל א"כ חלוקים קדשים מפיגול ונותר בשלשה דברים חדא דפיגול וכו' אפילו בקדשים קלין ועוד דעיקר פיגול ונותר הכתיב גבי קדשים קלים ועוד דמעשיו גרמו ועוד דפיגול אסירי לכולי עלמא ר' יונה פי' דמתני' בקדשי קדשים והוציא קדשי קלים לדידיה קשיא דלא דמו לנותר בקדשי קדשים שקדושתן גורמת להן לאסרן לזרים ולא דמו לפיגול וכו' שמעשיו גרמו לאסרן ולדידי א"ש דנשפך הדם מעשיו גרמו לו האיסור ועוד דפיגול ונותר אסירי לכו"ע וקדשי קדשים שרו לכהנים ואילו נשפך הדם אפילו לכהנים עשה מיהת איכא ולדעתו למה שינה פיגול ונותר שכתובים בקדשים קלין אלא כיון דשינה פיגול וכו' בקדשי קלין קא מיירי וכולה בקדשים קלין תוקמה וכלפני מעשה זריקה דדמיין להדדי וכי קאמר ר' יוסי ופיגול וכו' לאחר זריקה ה"ק אין חילוק דמתני' אלא דפיגול וכו' שייך בלאחר זריקה משא"כ בקדשים קלים אבל במילי אחריתי דמיין להדדי וכדפרישית והשתא לר' יוסי איסור דמתני' שוין פיגול ונותר בקדשים קלים וכדאמרן קדשים קלים לפני זריקה לישראל משום זרות לאו איכא ולכהנים עשה איכא וכיון דאיסורין מבטלין זה את זה שרו לכהנים אבל לזרים שם קדש נשאר בהם ואיסור טומאה נמי כיון דשם קדשים בהם אסור לטמאים ואפילו לכהנים ואסור לזרים דהא איכא שיעורא פיגול ונותר:

מתני' מסייעא לר' יוסי. דקאמר דלוקין עליהן לפני זריקה ואפילו לכהנים ואע"ג דר"י מטעם וזר לא יאכל הוה לקי מ"מ הלכה כוותיה ולא מטעמיה:

וזו תודה וכו'. באלו הן הלוקין איתא והתם מפרש לה שפיר:

במחלוקת. הך בבא דמתני' דקדשים ופיגול פליג עלה ר"ש:

דברי הכל. כדמפ' ואזיל:

וכולן לשם תרומה מצטרפין. בריש פרקין דאמרי למי נצרכה מצטרפין זה עם זה לר"מ לא איצטריך וכו' הכא נמי כולן שם קדשים עליהן ואית בהו איסור טומאה וזרות כדפרישית במתני' דאסור לאכול קדשים בטומאה וכן לאיסור זרות יש איסור באכילתן:

כהדא דתני בר קפרא ר"ש מתיר. לזרים ולכהנים:

וחכמים אוסרין. כדתנן במתני' אסור לזרים ומותר לכהנים ונ"ל דסבר בר קפרא דכיון דפיגול ונותר יש איסור באכילתן ואפילו לכהנים ועוד דמטמאים את הידים כדאיתא בפסחים (דף ק"כ) פקע מינייהו שם קדשים ולא מצטרפין ודמו לערלה וכלאי הכרם ולא דמו לחלה ובכורים ותרומה דיש מצוה לכהנים באכילתן וכמו תרומה חשיבי הילכך בחתיכות מותרות לכו"ע דחתיכות מבטלין הכרת וכי היכי דמבטלין הכרת מבטלין הקדושה:

וחכמים אוסרין לזרים. כדפרישית במתני' ומתני' דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה וכו' לר' יוחנן א"ש דאתיא ככו"ע ולריש לקיש אפשר דאתיא כרבנן ומשמע מהכא דאליבא דריש לקיש ע"כ לא פליג ר"ש אלא בפיגול ונותר אבל בבבא דסיפא דמיקרו קדש ואין טעם בהן לומר להפקיע מהן השם מודי בה ר"ש ואפילו לריש לקיש כדפרישנא במתני'. ומצאתי להרמב"ם ז"ל שהוא גורס במשנה שלו בבבא דפיגול ונותר פלוגתא דר' שמעון ורבנן ותמהני עליו שזו משנת בר קפרא וקיי"ל כר' יוחנן ואפילו ריש לקיש עצמו לא היה גורס כן אלא שאמר במחלוקת שנויה:

הדרן עלך התרומה דעולין