אלו דברים שאין להם שיעור. בגמ' פליגי שונין ברייתות איכא מ"ד גבי פאה שאין לה שיעור לא למעלה ולא למטה ואיכא מ"ד אין לה שיעור למעלה דוקא אבל למטה יש לה שיעור ונראה בעיני דמתני' דקתני דאין להן שיעור כו"ע מודו בה דאין להן שיעור לא למעלה ולא למטה קאמר דהא ראיון דמתני' מוקי ליה ר' יוחנן דוקא בראיות פנים כלומר במצות עשה דיראה כל זכורך ברגלים דאילו לא נתראה אלא פעם א' ולא אייתי קרבן קיים מצות עשה ואילו נתראה נמי הרבה פעמים יש בידו מצוה דאין לה שיעור אבל לא מוקמי לה בראיית קרבן ברגלים דמחייב לאיתויי קרבן מדמי חולין ואי מתחזי ולא מייתי קרבן עבר על לא תעשה דכתיב ולא יראו פני ריקם ואע"ג דקיים מצות עשה דההיא שיעור יש לה שאם בא לקנות בהמה או עוף מחולין שבידו וממעות מעשר יש שיעור לדמי חולין דטופל דמיחייב להוציא מעה כסף עליה דבפחות מכן אין כאן מעה דתנן בפ"ק דחגיגה ב"ה אומרים הראיה מעה כסף דעולת ראיה בעיא מעה כסף של חולין דיש לה שיעור נמטה והילכתא גמירי לה ב"ה הכי משו"ה לא מצי ר' יוחנן לאוקומה אלא בראיית פנים זו היא סוגיית הגמ' משמע דקים ליה לר' יוחנן דאין להן שיעור דתנן במתני' לא למעלה ולא נמטה הוא דתנן דבתרווייהו הוה מצי לאוקומה ולימא דאין להן שיעור דמתני' למעלה הוא דתנן ועוד דר' אושעיא בפ"ק דחגיגה בגמ' דילן פליג אדר' יוחנן וסבר דראיית קרבן נמי אין לה שיעור לא למטה ולא למעלה ובדרבנן הוא דפליגי ב"ש וב"ה ולהכי מוקי מתני' בין בראיית פנים בין בראיית קרבן ועוד דגמילות חסדים נמי מוקי לה הכא דהיינו בגופו אבל בממונו יש לו שיעור למעלה כדתנן בערכין מכל אשר לו ולא כל אשר לו מכל הני משמע דס"ל לבעלי הגמ' דמתני' דקתני דאין להן שיעור לא למעלה ולא למטה הוא דתנן וכי פליגי תנויי בגמ' גבי פאה לאו בפי' דמתני' פניגי דכלהו מודו בה דאין נהן שיעור דקתני לא למעלה ולא למטה הוא אלא דמתני' מדאורייתא קתני והנהו תנויי בתקנתא דרבנן הוא דפליגי. וכן פי' רבנו שמשון ז"ל דלישנא דאין להן שיעור משמע דאין להן שיעור כלל:

הפאה. התורה הזהירה כשיקצור אדם שדה של תבואה או קטנית שלא יקצור כל השדה אלא יניח לעניים מקצת קמה מחובר כדאיתא לקמן בפ' הפאה ניתנת ולקמן פליגי תנאי בפירקין היכן מניחה או בסוף השדה דוקא או אפילו בתחלתה ובאמצעה ואשמועינן מתני' הכא שאם קצר שבולת א' לעצמו והניח כל השדה כמות שהיא לשם פאה לעניים הויא פאה דאין לה שיעור למעלה וחל עליה שם פאה ופטורה מן המעשרות דכלהו מתנות עניים דקרקע פטירי מן המעשרות כדתנן בריש חלה וכן אם קצר כל השדה לעצמו והניח באחרונה שבולת א' לעניים ההיא בלחוד קדשא משום פאה דאין לה שיעור למטה ופטורה מן המעשרות וכל הקציר כולו קמא קמא מתחייב במעשרות:

והבכורים. דאם קרא שם לכל שדהו דיהוי בכורים הוו בכורים וקדשי וחייבין עליהן מיתה וחומש לכל דיניהן ותנן נמי התם עושה אדם כל שדהו בכורים וכן אם לא הפריש אלא אשכול אחד או שבולת א' לבכורים נמי מיפטר מדאורייתא:

והראיון. כבר פי' לעיל דפליגי ביה אי מתני' מיירי דוקא בראיית פנים דהיינו במצות עשה דיראה כל זכורך אי נמי במצות לא יראו פני ריקם דהיינו בראיית קרבן:

וגמילות חסדים. מפ' בגמ' דהיינו בגופו כגון לקבור מתים לשמח חתן וכלה אין לו שיעור בין למטה בין למעלה:

ותלמוד תורה. אין לו שיעור למעלה כדכתיב דדיה ירווך בכל עת וכתיב והגית בו יומם ולילה ולא למטה דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית קיים מצות ת"ת והכי איתא לעיל פ"ק דברכות ובפ"ק דנדרים ובמנחות פרק שתי הלחם:

כיבוד אב ואם. כדאיתא לקמן מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס הכלים הצריכין לו ומוציאין כלים הצריכין להוציאן לכבודו וגדולה מכולן הסבלנות לא יענהו שום דבר אפילו יזיק ממונו או יצערנו וכדלקמן:

ואוכל פירות בעה"ז. דכתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך:

וגמילות חסדים. לעיל ילפינן לה:

והבאת שלום ות"ת. בגמ' יליף להו ובספ"ק דקידושין פריך וליחשוב נמי שילוח הקן דכתיב ביה נמי למען ייטב לך וגו' ומשני אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב אלא טוב לשמים וטוב לבריות צדיק טוב ועליו נאמר פרי מעלליהם וגו':

למה לא תני תרומה עמהון. בהדי הנך דמני במתני' דאין להם שיעור דהא לתרומה נמי אין לה שיעור לא למעלה ולא למטה למטה דקיי"ל חטה א' פוטרת כל הכרי למעלה נמי דתנן בפ"ק דחלה האומר כל גרני תרומה לא אמר כלום עד שמשייר מקצת הא אם שייר מקצת שם תרומה עליה וקדושה ואסורה לזרים:

מפני המחלוקת. פי' רבנו שמשון ז"ל כלומר שיש תרומות חלוקות זו מזו דהא איכא תרומת מעשר שיש לה שיעור ואי הוה תני תרומה סתם דאין נה שיעור הוה משמע דאפי' תרומת מעשר ואע"ג דהוה מצי למיתני תרומה גדולה בפירוש כיון דלא מיתני ליה תרומה סתם לא תני לה ואין מחלוקת זה לשון פלוגתא דתנאי ודכוותיה בפ' שנים אוחזין מחלוקת כששניהם אדוקים בתורף דלאו לשון פלוגתא היא דאחלוקיה קאי כדפי' שם בקונטרס ע"כ ואינו מספיק למה שכתב למה לא תני תרומה גדולה ונ"ל לפרש דתרומה גדולה היא חלוקה מן השאר דפאה ובכורים אין להן שיעור מן התורה למטה ותרומה מן התורה לכתחינה יש לה שיעור בבינונית ובעין רעה כדתניא בתוספתא דתרומות א"ר יוסי מנין לתרומה שהיא א' מחמשים שנאמר תקח אחד אחוז מן החמשים ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה' פי' דאחוז מיותר הוא אלא ה"ק אחד מחמשים שאתה לוקח כאן הוא האחוז במקום אחר והיינו תרומת ה' ומניין שאם תרם ועלה בידו א' מששים שאין צריך לתרום שנאמר וזאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החטים וגו' ע"כ פי' חומר הוא שלשים סאה והאיפה שלש סאין ושתות של האיפה חצי סאה הוי וכשתוציא חצי סאה תרומה משלשים סאין הרי א' מס' הרי לך דהנביא פירש א' מס' והתורה אמרה א' מנ' ומסרו לנו חכמים פירושו של דבר זו בבינונית וזו בעין רעה ואפילו תדחוק ותאמר דההוא דאורייתא אסמכתא היא דברי הנביא מפורשין הן וע"כ צ"ל שגמרא היתה כן ביד הנביאים והזקנים אותן שקדמו ליחזקאל עליהם השלום אלא דאתא יחזקאל ואסמכה אקרא דומיא דשאר מצות הכתובות ביחזקאל ופירשו בהן ואמרו דבר זה מתורת משה רבנו וכו' כדאיתא בזבחים ובמ"ק דהא קי"ל אלה המצות מלמד שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ובההיא פרשתא נמי כתיב ממשקה ישראל ואשכחן בזבחים דסברי דמדאורייתא היא דמכריז הנביא עליהן כה אמר ה' והיינו כדאמרן וא"כ נקטינן דיש לה שיעור למטה מן התורה והרי היא חלוקה מן השאר וההיא דאמר שמואל בפ' ראשית הגז חטה א' פוטרת כל הכרי מוכרחין אנו לפרש דההיא כשנתכוון לפטור שדהו דנפטרה כריו מעונש מיתה מדין טבל דהיינו דיעבד אבל לכתחלה שיעור יש לה דלא מצי פליג אההיא דיחזקאל ובפ' המפריש בס"ד יתבארו דברים הללו ועוד נראה לפרש דמפני המחלוקת הוא כדמפ' ואזיל ר' יוסי דלא דמי תרומה לבכורים ולפאה שהיא חלוקה מחברותיה:

אדם עושה כל שדהו בכורים. משנה היא בפ' התרומה והבכורים וילפינן לה מקרא התם מדכתיב ביחזקאל ראשית כל בכורי כל אבל גבי תרומה אין אדם עושה כל שדהו תרומה דבעינן ראשית שיהו שיריה נכרין ולא אשכחן גבה רבוייא כדכתיב קרא גבי בכורים ומשום דלא דמי למעלה דבכורים לא תני לה:

הרי פאה דאין אדם עושה כל שדהו פאה. דהכי תניא בתוספתא העושה כל שדהו פאה אינו פאה דבקצירה תלא רחמנא:

ותניתה. ושנה אותה במשנתנו:

קצירת שבולת ראשונה דומה למירוחו. דלא חלה מצות פאה עד שיתחיל לקצור ואפילו בשבולת ראשונה אבל משקצר אם בא לעשות כל שדהו פאה עושה והא דתניא פ"ק דנדרים מניין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה ת"ל פאת שדך פי' דהוי כאילו כתיב לא תכלה פאה ולא תכלה שדך התם אחר קצירת שבולת ראשונה מיירי אבל גבי תרומה אפילו משנתמרח דחל ביה שם תרומה בההיא שעתא דטבל הוא אם בא לעשות כל כריו תרומה לא מצי עביד ולא חייל כדמפ' ואזיל:

שבולת הראשינה מהו שתהא חייבת בפאה. כגון אם נשרף שאר הקמה או הגדיש ולא נשתייר אלא אותה שבולת ראשונה שקצר:

היא חייבה כל שדהו וכו'. כדפרישית דהיא גורמת כל החייב על השדה יחלק החיוב הוא שנשרף ופשיטא דהיא פטורה:

מהו שיהא צריך לקצור פעם שניה. כשבקש לקרות שם פאה על כל הקמה מי אמרינן כיון דראשונה גורמת על השדה חיובא כיון דנשרפה אזלה לה וכאלו לא קצר או דילמא הא קצר ונחית חיובא:

קצר חציה וכו'. תוספתא היא בפ"ק דמכילתין:

והקדש לאו כשרוף הוא. דאין לי בו כלום ופטור מן המעשרות שחלין לאחר שהוקדש כדאיתא במכילתין בפירקין ואפ"ה נותן מן המשוייר על הכל ולא אמרינן צריך לקצור מעט ולהניח פאה כנגד השאר אלמא דאין צריך לקצור פעם שנייה וטעמא דאילו הקדיש הקמה קודם שהתחיל לקצור פטור מן הפאה כדאיתא במכילתין דקצירך ולא של הקדש והשתא כיון דקצר שבולת ראשונה ואח"כ הקדיש בשעתא דקצר חלה מצות פאה בכל הקמה מיד ואע"ג דהדר אקדשה תו לא פקע והכא נמי כיון דקצר שבולת ראשונה חלה ואע"ג דנשרפה תו לא פקע:

את אמרת חזרה פאה לעומרים. כדתניא בתוספתא ומייתי בפ' הגוזל קמא מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרים לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי עד שלא מירחו משמירחו מעשר ונותן לו ע"כ ופירש"י ז"ל מירחו מחליק את הכרי ברחת ומירוח הוי גמר מלאכה למעשרות הילכך מעשר כל מעשרותיו תחלה ואח"כ נותן לו פאה כדי שלא יפסיד העני שאלו היה נותנו קודם מירוח אע"פ שהעני מצרף לקט שכחה ופאה הרבה ועשה מהן כרי פטור מן המעשר שהרי הם הפקר אבל משנתמרח ביד בעה"ב נחתי עלייהו מעשרות וצריך לעשר ע"כ:

מהו שתחזור פאה לקצירת שבולת ראשונה. כיון דחוזרת הפאה למה שקצר ולא אמרו דחלה אהך שבולת אחרונה דקצר לבסוף א"כ אכולהו שבלים קיימא ומשערים ששים אפילו בהדי שבולת ראשונה:

לא חזרה פאה לקצירת שבולת הראשונה. כדלעיל דאם נשרף הגדיש נא חיילא אשבונת ראשונה דהיא גורמת החיוב על השדה ומקום החיוב הוא דנשרף אף פאת עומרים שחלה עליהן מטעם קצירת הראשונה אינה חוזרת לראשונה:

אית תנאי תני וכו'. חכם ששונה שמועות או ברייתות ששמע מרבו וסודרן לפניו כדי שלא ישכחם קרוי תנא וכן תני תנא קמי דפלוני:

הפאה יש שיעור למטה. דאין פוחתין לה מששים כדתנן לקמן:

ואין לה שיעור למעלה. כדלעיל דכיון דקצר שבולת הראשונה אי בעי מצי עושה כל שדהו פאה ויפטר השדה מן המעשרות:

מה נפיק מן ביניהון והן חד מן ששים. כיון דשנינו דאין פוחתין לפאה מששים א"כ אפילו למ"ד דאין לה שיעור למטה מודי אמתני' וא"כ במאי פליגי:

מה שנתן נתן. כיון שנתן פחות מכשיעור ויש לה שיעור למטה מה שנתן הוא נתון למנין דאין יכול לחזור בו ולזכות בו אע"ג דחייב במעשר ואם נמי חזר והוסיף חייב במעשרות דאע"ג דפאה ולקט ושכחה פטורין מן המעשרות כדתנן במס' חלה והכא בין מה שנתן ראשונה ובין מה שהוסיף חייב במעשרות דאין עליו תורת פאה לעולם עד שישלים לששים ומכי השלים מיהא פטור דהא קיים השתא תקנתא דרבנן ולמ"ד דבפאה אין לה שיעור למטה מה שנתן מיד פטור ומה שהוסיף עד ששים וכ"ש מששים ואילך חייב דהא בקמא קא חייל שמא דפאה וכן פי' רבנו שמשון ז"ל והקשה הרא"ש ז"ל כיון דמן התורה אין לה שיעור כדפרישית לעיל ופטור מן המעשרות מה שנתן היכי מחייבי ליה רבנן במעשר דאתי לאפרושי ממנו על מקום אחר דמיחייב מדאורייתא ומפריש מן הפטור על החיוב ותירץ הרב ז"ל דדילמא לעשות סייג לתקנת עניים ביטלו חשש זו ואמרו דאין עליו תורת פאה כלל אף לפטור המעשרות עד שישלים השיעור כדי שיהא נראה בעיניו כאילו לא נתן כלל ויחזור וישלים ע"כ:

עפר סוטה. שנותן עפר מקרקע המקדש במים שמשקה אותה כדתנן התם שנוטל אותה טבלה שהטבעת קבועה בה וכו' ואין להן שיעור דאע"ג דאמרינן פ' שני דסוטה דצריכין שיראו כיון דנראו כל דהו סגי:

אפר פרה. במי חטאת לא בעי אלא דיראה כל דהו:

ויש בעשייתן מצוה. דהא בפאה ובביכורים איכא מצוה דמרבה בגמילות חסדים הוא לעני ולכהן:

וראיון. נמי כבוד המקום איכא דמקביל פני יוצרו משא"כ גבי הנך:

מתני' בראיית פנים וכו'. מתני' דקתני דראיון אין לו שיעור ומשמע לא למעלה ולא למטה היינו ראיית פנים דאמר קרא יראה כל זכורך דבההוא הוא דאמרינן אם לא נתראה בעזרה ברגל אלא פעם א' קיים מצות עשה וכן אם נתראה נמי הרבה פעמים יש בידו מצוה:

אבל בראיית קרבן. דמיחייב להביא בשעת ראייתו קרבן דאמר קרא לא יראו פני ריקם וקי"ל דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ויש לו שיעור למטה והיינו כדתנן בפ"ק דחגיגה וב"ה אומרים בראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף דעולת ראייה במעה כסף של חולין סגיא אבל שלמי חגיגה דאכילתן להדיוט שתי מעות כסף דחולין בעינן:

ואתיא כיי דא"ר יוחנן וכו'. ואתיא הך סוגיא כי האי דא"ר יוחנן בפ"ק דחגיגה ירושלמי מעה כסף ושתי כסף שנחלקו בהן ב"ש וב"ה מדאורייתא הוא דפליגי מר סבר הכי גמירי ומר סבר הכי גמירי דאלו כר' אושעיא מצי לאוקמי מתני' נמי אף בראיית קרבן דאין לו שיעור לא למעלה ולא למטה ורבנן הוא דתקון מעה כסף ושתי כסף ור' אושעיא גופיה הכי נמי מוקי לה התם בפ"ק דחגיגה:

דבר תורה. ור' יוחנן לטעמיה דאמר בפ"ק דעירובין ופ"ק דסוכה שעורין הלמ"מ:

ראייה כל שהיא. קרבן ראייה:

א"ל ויש כן זו. א"ל ר' יוחנן לר' יוסי ויש כן בעלמא כעין זו שאמרת דהא אין לך שעורים על מצוה דאורייתא אלא מהלמ"מ:

לא חכמים הם שנתנו כזית מן המת וכזית מן הנבלה. ר' יונה מקשי אדר' יוחנן דמאי קא מתמה ר' יוחנן על הך ברייתא דתני ר' יוסי חכמים הם שאמרו השיעורין והלא ר' הושעיא מסדר ברייתות הוא ור' אושעיא אית ליה דכל השיעורין חכמי ישראל ונביאיהם אמרו במתני' דכלים תנן כזית שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני כעדשה שאמרו וכו' ומשמע דאינהו שיעורים דלהוי כזית בינוני וה"נ תנן גבי כגרוגרת וכו' אפשר לפרשם דמפי השמועה אמרו ובברייתא דתני ר' יוסי איכא נמי לפרושי חכמים מפי השמועה שיערו:

לא אתיא מישאל אלא בהדא וכו'. לא שייכא שאלתיה דר' יוחנן מפי השמועה אלא בהדא דתני ר' אושעיא לא יראו פני ריקם אפילו כל שהוא ואפילו פרוטה דבריקם תלה רחמנא ועלה מקשי ר' יוחנן:

מן דו סמך וכו'. כלומר אטו משום דר' אושעיא יסמוך עצמו על המקרא דמשמע מיניה דראיית קרבן אין לו שיעור למטה יש לו כח לומר דחכמים נתנו בו שיעור ככל תקנות של דבריהם אם אין לי קבלה על זה אלא מן הסברא אין שומעין לו:

ר' יוחנן כדעתיה. ר' יוחנן דס"ל בעלמא דשום שיעור על מצוה לא שיער אותו שום ב"ד אלא כולן דבר תורה כדעתיה וכו':

דר' יוחנן אמר כל השיעורין הללמ"מ. בפ"ק דעירובין ובפ"ק דסוכה אית ליה הכי:

צריך שירשום עליו את השיעורין. שאכל ר"א ס"ל הכי פ' יום הכפורים ואמר האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב שיעור שאכל שמא יבא ב"ד וירבה בשיעורין וכדמפ' התם דדילמא יבא ב"ד ויאמר דלא מיחייב בקרבן עד דאיכא כזית גדול הלכך אל יכתוב מחוייבני חטאת אלא יכתוב כזית בינוני אכלתי שמא יבא ב"ד אחר ויפטרנו מקרבן: אמרין הדר ביה ר' יוחנן מן הדא. משום דר' אושעיא רביה הוא וקבל דברי רבו והכי משמע נמי בגמ' דילן בפ"ק דחגיגה דא"ר יוחנן כסבורים אנו לומר דראיון יש לו שיעור למטה עד שבא ר' אושעיא ברבי ולימד וכו' משמע דמשבח ר' אושעיא אין אנו אומרין כלום:

לא הדר ביה. וכי אמר כסבורין מפני ענותנותו אמר כן כנגד ר' אושעיא רבו והכי אשכחן ליה בפ"ב דגיטין דאמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה:

אדם חולק חובתו לשתי בהמות. שתי כסף דמיחייב מן החולין משלו להוציא על חגיגתו מצי זבין שתי בהמות לשלמי חגיגה וכל חדא מפיק בה מעה כסף חולין וסגי והשאר ממעות מ"ש דס"ל כר' אושעיא דאין לו שיעור ובבהמה ראשונה נפיק דמפני הכבוד הוא דתקון ור' יוחנן פליג עליה דאזיל לטעמיה דלעיל ופחות משיעורא בטיל ליה לגבי מעות מעשר וכלהו חשיבי מעות מעשר ולא נפיק וכיון דאשכחן דפליג ר' יוחנן על חזקיה שהוא בנו של ר' חייא ור' חייא הוא חבריה דר' אושעיא ואפילו בהדי ר"ל נמי אשכחן דפליג עליה אלמא לא הדר ביה:

שתי כסף לכל אחד ואחד. שתי כסף של חולין לכל אחד ואחד והשאר ממעות מעשר:

אדם טופל בהמות לבהמה. בפ"ק דחגיגה בירושלמי נפקא לן מקראי דטופלין מעות חולין בהדי מעות מעשר בשלמי חגיגה ונפיק והכי איתא התם ומניין שהוא טופל למעשר א"ר יוסי בר חנינא נאמר כאן מסת ונאמר להלן כי לא תוכל שאתו מה שאתו האמור להלן מעשר אף כאן מעשר אמר ר"א נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן מעשר אף כאן מעשר:

טופל. לשון חבור כלומר דאע"ג דקי"ל דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין הכא מצי למטפל מעות מעשר שני בהדי מעות חולין ונפיק השתא פליגי ר' חזקיה ור' יוחנן כדמפ' לקמן היכא דאפריש סתם עשר בהמות לשלמי חגיגה ולא פירש דכלהו בעי לאקרובינהו ביום טוב ראשון והו"ל שהות לאקרובינהו בראשון והוו ליה אוכלין ולא אקרבינהו וקאמר ריש לקיש משמיה דחזקיה אדם טופל בהמה לבהמה דס"ל דשפיר טפי יציאת ידי חובתו מן החולין כשמביא בהמה שלמה מן החולין ובהמות אחרות ממעות מעשר שני וכיון דדרך לטפול בהמה לבהמה ובהדי בהמות דראשון שייכאן אי מקריב להו בראשון אין ואי לא לא דדמו לנדרים ונדבות ולא דחו יו"ט האחרון ור' יוחנן סבר דאדרבה דדרך הוא לטפול מעות למעות שחולין יהו מעורבין עם כל אכילותיו הלכך כשיש מעות חולין עם מעות מ"ש בכל בהמה ובהמה אע"ג דלא אקריב להו בראשון מצי לאקרובינהו באחרון דהא כי אקריב להו בראשון נמי לא שייכאן בהדי קמייתא דאין טופלין בהמה לבהמה וכל חדא וחדא באנפי נפשה קיימא דמעות למעות הוא דטופלין:

היכי עבידא. כלומר מאי בינייהו דכיון דכלהו מודו דטופלין מה לי הכי ומה לי הכי ובמאי פליגי ומפ' דבהכי פליגי:

היו לפניו עשר בהמות. לשלמי חגיגה לחזקיה קנה א' או ב' מהן בשתי מעות כסף חולין והשאר כולן ממעות מ"ש ולר' יוחנן נתן בדמי כל אחד ואחד שתי מעות כסף חולין והשאר טפלה דמ"ש והותיר שלא הקריב אלא חמש ביו"ט ראשון והיו לו שהות להקריבן:

מהו שידחו ליום טוב האחרון. מי אמרינן הואיל והללו תחלת הפרשתו לחגיגה היתה מותר להקריבן ביו"ט האחרון ולא מיחזי כנדרים ונדבות או דילמא מיחזי ואסור בהא הוא דפליגי ר' יוחנן וחזקיה דלחזקיה לא ידחו ולר' יוחנן ידחו:

ר' קריצפא אמר וכו'. בא לומר דבהדיא קבל מרבו דפליגי בהכי אלא דלא מתפרש כל חד בסברא דיליה אלא כך קבל חד אמר דוחה אותו ליו"ט האחרון וחד אמר אינו דוחה אותו ליו"ט האחרון ור' זעירא קא מסיים מילתייהו כדמפ' ואזיל:

ר' יוחנן דאמר אדם טופל מעות למעות. קאמר דוחה כדפרישנא לעיל דהא אי קרבי בראשון נמי לאו משום דשייכאן אהדדי בהדי קמייתי הוא דשרי דאין טופלין בהמה עם בהמה אלא דוקא טופלין מעות למעות ושמם עליהן וכיון דמעות חולין איכא בכולהו ואי בעי מצי לדחויינהו ושלמי חגיגה מיקרו:

וריש לקיש דו אמר אדם טופל בהמה לבהמה. דוקא הלכך אי קרבי בראשון שפיר דמחזי טפלה אבל אי עבר יו"ט ראשון בטיל לה טפלה ומחזו כנדרים ונדבות ולא ידחו ליו"ט האחרון:

ר"ש בר ווא בש"ר יוחנן וכו'. כלומר איתמר נמי כר' זעירא דר' יוחנן הוא דס"ל דדחי ליו"ט האחרון דאמר ר"ש וכו' משום ר' יוחנן לעולם מוסיף והולך ודוחה אותם ליו"ט האחרון דטפלות לחגיגת שלמי יו"ט הראשון נינהו עד שיאמר אין בדעתי להוסיף עוד כן נ"ל פי' שמועה זו והא דפרישית לה בסתם דהא אמרינן לה בסיפא דשמעתין עד שיאמר אין בדעתי להוסיף משמע דמיירי דלא פירש כמה בהמות רוצה לחגיגת יו"ט הראשון אלא בדעתו הדבר תלוי והא דפרישית לה בדאיכא שהות פליגי משום דאשכחן בגמ' דילן דר"ל (ב) (אמר הפריש י' בהמות לחגיגתו הקריב ה' ביו"ט ראשון חוזר ומקריב ה' ביו"ט שני) ר' יוחנן אסר ולא דחו יו"ט ומתמהים עלה היכי דמי אי לימא דליכא שהות לימא האי דלא אקרבינהו דליכא שהות ביום ומדמתמהינן הכי ש"מ דליכא מאן דאסר וה"נ מתמהינן גבי אי לית ליה אוכלין כדאיתא התם אלא שקשה לי דהתם מסקינן דר' יוחנן מודי דאסור אי אית ניה שהות ואית ליה אוכלים ובסתם שלו פי' והכא שרי לה ר' יוחנן ואפשר ששוב חזר בו ר' יוחנן וסבר דאפילו אית מעות חולין בכל חדא וחדא כיון שלא גמר היום ולא רצה להפריש יותר שיורי שיירינהו ולא דחי יו"ט. ולענין הלכה גבי מעה כסף ושתי כסף פסק הרמב"ם כר' אושעיא דהא רבו דר' יוחנן הוא וגבי פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן נקטינן כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוא ובדאיכא שהות ולא אקרביה אין דיחה כתלמודא דידן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות חגיגה וחולק חובתו לשתי בהמות והא דפרישית דשריא לטפול דוקא גבי שלמי חגיגה דנאכלין דאילו גבי עולת ראייה לא שריא אלא מן החולין לחוד דמעות מ"ש אין נתנין אלא לאכילה ובספרי ממעטינן עולה בפרשת מ"ש בג"ש כדאיתא התם:

בגופו. כגון ניחום אבלים וללות את המת או לחופת חתנים:

בממונו. כגון צדקה ופדיון שבויים:

באושא נמנו. כשגלתה סנהדרין ובאו לאושא דהיינו אחר מות ר"ג דיבנה כדאמר בפ' בתרא דר"ה שם תקנו תקנות:

שיהא אדם מפריש עד חומש. כלומר עד חומש יכול לבזבז נכסיו אבל לא יפריש יותר ויבזבז יותר והכי איתא בפרק נערה דכתובות:

עד היכן. כלומר האי שיעורא דחומש דאמרן הוא שלא יוותר אלא עד כאן ולא יותר אבל השיעור הנאה שיבור לו האדם עד היכן:

כמראשית כל תבואתך. קסבר דבכל הפרשות התבואה משערינן אותן הקרויות ראשית דהיינו בכורים ותרומה ותרומת מעשר דהני מקרו ראשית והוו להו ד' ממאה ועוד ואידך סבר דבבכורים לא משערינן דאין נוהגין אלא בז' המינין וקרא קאמר מראשית כל תבואתך ראשית הנוהג בכל התבואה ותבואה קרויה כל ה' מיני דגן כדתנן בפ' הנודר מן הירק:

לכל המצות עד שליש. שכר ממונו או דילמא שליש לדמים הוא דקאמר ואפילו למצוה אחת:

עד כמה מטריחין עליו עד שליש. דמיה יותר לנאות המצוה כגון מצא אדם אתרוג בן ד' דינרין ומצא אחר נאה הימנו יפזר עד שש וכדלקמן ובפ"ק דב"ק איבעיא לן אי שליש מלבר או מלגאו ונקטינן לחומרא:

אתדמה לו. שיהו נאין מדותיו בעיני ה' לאחוז בהן:

מה הוא חנון וכו'. ורש"י ז"ל פי' ולשון ואנוהו אני והוא אעשה עצמי כמותו וידבק בדרכיו:

ור"ג. דיבנה:

לאו קודם לאושא הוה. ור"ג מלך ביבנה בפ"ב דר"ה ורשב"ג בנו מלך באושא כדמשמע בפ' בתרא דר"ה ובסדר הקבלה כתוב דרשב"ג מלך אחר מות ר"ג ותקנתא דאל יבזבז אלא עד חומש באושא הוות והיכי אמר ר"ג והלא אמרו והא לא אמרו עדיין ובגמ' דילן איתא בפ' נערה ולא קאמר אלא שלא הניחו לו חבריו ומנו ר"ע ומשני כך היתה הלכה בידם וכו':

ר' תנחומא אמר ובצלאל. אגב דאייתי לעיל עמדו שניים והסכימו על דעת ראשונים מייתי לה:

דברים שלא שמע מפי רבו. במסך עשה צפוי בראשי העמודים וחשוקים של זהב ואין כתוב כן בפרשת תרומה ובעמודי החצר עשה צפוי ראשיהם כסף ואין כתוב כן בפרשת תרומה:

אפילו דברים שאתה כסיל בהם. שאינך יודע תקנת הראשונים הוא יהא עמך להורות להלכה:

מן ההורייה. שלא תורה הוראה שלא כהלכה:

מן העבירה. שלא יכשילך יצר הרע:

מן המזיקין. כמשמעו:

אם נתת מכיסך צדקה. כיסלך תרי מילי דריש ליה כיס לך כיס שלך אם חלק ה' היה בו:

פיסין. לשון יון אישפינגא:

זימיות. לשון יון נזק והוצאה:

גלגליות. כראגו:

ארנוניות. מעשר הבהמות ובערוך פי' ארוחת דורון לשלטון העובר ממדינה למדינה נותנין לו כל עיר שעובר בו ארוחה ע"כ:

מונבז המלך. בנה של הילנית המלכה מזרע חשמונאים:

וצדק משמים נשקף. אלמא שהצדקה היא בשמים והיא נשקפת מן הצדיקים שנשענים עליה ומביטים אליה ומשום דכתיב צדק שהוא לשון זכר כתיב נשקף שמן השמים יבא אליהן ורש"י ז"ל פי' פ"ק דב"ב כשהאמת מארץ תצמח אף משמים נשקף הצדק לשלם גמול:

נשקף. מביט כמו נשקפה ותיבב כלומר זכות הצדקה מביט ומסתכל למטה:

אוצרות שעושין פירות. כדלקמן דגמילות חסדים הקרן קיימת לעולם הבא והפירות אוכל בחייו שנאמר כי פרי מעלליהם יאכלו גבי אמרו צדיק כי טוב כתיב ומהכא נפקא לן לקמן:

מכון כסאך. גניזתה תחת מקום הכסא:

שנאמר ולוקח נפשות חכם. רישא דקרא פרי צדיק עץ חיים וצדיק היינו עושה צדקה וה"ק פרי עושה צדקה היא עץ חיים כמו אילן החיים שעושה פירות והקרן קיים לעולם ועוד שקונה נפשות וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא:

ולא מית. בתמיה:

גמילות חסדים נוהגת בחיים ובמתים. ללוות מתים וכבוד חתנים:

נוהגת בעשירים ובעניים. דהלואה גמילות חסדים היא ושייכא נמי בעשירים:

נוהגת בין בגופו בין בממונו. בגופו כגון מספיד למת נושאו וקוברו משמח חתן וכלה מלוה חברו בדרך ובממונו מלוה לו מעות משאילו כלים ובהמה:

וחסד ה'. חסד של ה' חסד שעשה אדם לאהבת הקב"ה:

וצדקתו. שעשה בשבילו וגבי צדקה כתיב לבני בנים ואילו בחסד כתיב מעולם ועד עולם:

את בנו יונית. לשון יוני בפ' שתי הלחם משמע דאסור אפילו שלמד כל התורה כולה גבי בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל וקס"ד דאסר ניה משום דכתיב והגית בו יומם ולילה דאין להתבטל מת"ת אפילו שעה א':

ופריך ובחרת בחיים וכו' זו אומנות. ובפ' אלו מציאות דרשינן לה מדכתיב והודעת להם זו בית חייהם ובפ"ק דקידושין דרשינן ראה חיים עם האשה זו אומנות שתחיה בה עם האשה:

ומשני דטעמא דאסרוהו מפני המסורות. שלא ילמדו הלשון למצוא חן בעיני גדולי האומות וימסרו ממונן של ישראל כי כן דרכן של אומות העולם:

יבא עלי. קללה כך וכך וקיצר הלשון:

עד היכן כיבוד אב ואם. דמצוה לכבדו אפילו יצטער הרבה כדמפ' ואזיל:

ולי אתם שואלין. שר' אליעזר היה קפדן ולא היה לו סבלנות כדאיתא בס"פ הזהב:

ראש פטר בולי. פטר אדון ורבון:

בולי. בית העצה כמו בולוטיס:

מסטרתו. הכתה אותו באחורי ידיה על פניו:

קורדיקון שלה. גאפין בלע"ז ורצתה לזרקו בפניו:

הוות פשיטא על תיבותא. ולכך לא שיבר התיבה שלא יצטער כשהיה ישן:

לא יכילת מייתותה לכון. לא יכולתי להביאה לכם:

דילמא די בעי פריטין טובא. שמא הוא רוצה סכום מעות יותר:

דו. דהוא:

כי פסיקא ליה אחרייא. כמו שפסקו לו באחרונה:

לא יענה. לשון ענוי הדין שאינו משהא מלדון:

באה וקבלה. וצעקה עליי תרגום צעקתו וקבילתיה:

כד דו נפק מבית ועדה. כד הוא כשהוא יוצא מבית הוועד מבית המדרש:

משזגא רגלוי. מרחצת רגליו תרגום ירושלמי ורחצת קרבו ותשזוג בני גויה:

ומשתי מיהון. לשתות מימי רחיצת רגלים:

ואגיבונה הכין. והשיבוה כן כלומר ר' טרפון הניח שתי ידיו תחת פרסיות רגליה ולא החשיבוהו לכלום ואמו של ר' ישמעאל היתה טורחת בשבילי ורוחצת רגליו ובשביל כבודה לא היה מניח ואמרו לו שכבודה הוא שיניחנה לרצונה:

כודנו ברחיים. לשון שפחות מכודנות דמפ' במגלת איכה אמהן משעבדן:

אכול ואדיש. אכול ושתוק כך פי' בערוך תרגום ירושלמי והחריש יעקב ואדיש יעקב והתוס' פי' לעוס ואכול:

אתת צמות נטחונייא. שהיו מתכנסין לאיזה מס מאת השלטון כמו עד דו מצמית להון מסתכן והתוס' גורסין אתת צווי לטחונייא ופי' מצות המלך בשביל אביו לבא לעבודת השלטון:

אין מטת מבזיא. אם מגיע העניין לבזיון שיבזו אותנו טוב לך שלא תמצא לשם ואני בחור ואסבול:

אלקיך תירא. ולא כתיב תבהל או תרעד אלא אותו לשון:

מן דמאן. משל מי מאכילו ומשקהו ומכבדו:

משלו. משל בן:

השלך את הארנקי לים. וקשיא למ"ד משל אב דמאי חסרון כיס איכא לגביה בההוא דאית ליה חורן ומשמע לאו משום חסרון כיס קאמר לה ר' יוסי בר חנינא אלא משום הנחת רוחו קאמר ובדאית ליה חורן שיש לו ארנקי אחר לפרנסתו אלא שעושה הנחת רוח לאביו אע"פ שמפסיד ירושתו והכי איתא בגמ' דילן ובמצוה להשליכה כדי להטיל אימה בתוך ביתו דאי לאו הכי רשע הוא ועובר על בל תשחית וכן כתבו התוס' ופסק הרי"ף ז"ל כמ"ד משל אב ואי לית ליה לאב כופין לבן שיפרנסנו משלו דלא גרע מצדקה:

אחד האיש ואחד האשה. חייבין בכיבוד אב ואם בפ"ק דקידושין נפקא לן מדכתיב תיראו הרי כאן שנים:

ספק בידו. יכולת דאין מוחה בידו:

רשות אחרים עליה. בעלה:

דר"ש היא. הך ברייתא דקתני אבל אשה רשות אחרים עליה ר"ש היא דס"ל דאפילו אין לו לבן חייב לחזר על הפתחים כדי לכבד אביו דהא הכא מעשה ידיה לבעלה ואמאי איצטריך למימר טעמא דרשות אחרים עליה שיש מוחה בידה תיפוק ליה דאין לה ממון אלא ר"ש היא והתוס' הרגישו זה בפ"ק דקידושין:

פן תפלס. לדעת רבותינו חוזר לתבונתו וחכמתו שאמר למעלה לא תוכל לשקול ולהכריע זו גדולה שכרה מזו וכדלקמן דבשילוח הקן כתיב אריכות ימים ובכיבוד אב ואם כתיב אריכות ימים:

שאין אתה יודע מאי זה מהן יוצא לך וכו'. ולשון כי ממנו שמא ממנו מאותו שהוא קל אצלך כי לשון דילמא הוא:

מצוה קלה. שאין בה חסרון כיס:

דבר שהוא פריעת החוב. כגון כיבוד אב ואם דהא מעיקרא עשה האב עם הבן כפלי כפלים של טובות:

והוא דר' מונא. האי דר' אבון היינו דר' מונא דתרוייהו סברי דכיבוד אב ואם קלה ואיפכא הוא מדר' אבא בר כהנא דכיבוד לאו בר קבולי שכר הוא דפריעת חוב הוא ואדרבה גדול הוא החידוש שהשמיענו בכיבוד שהוא דבר שהוא פריעת החוב משילוח הקן דאינו פריעת החוב:

לקהת אם. דרשי לה כמו לקחת אם כדדרשינן הלולים חלולים ובסוף פ' כל זית נמי אמרינן לא מתמנעי רבנן למדרש ה"י במקום חי"ת:

עורב. הוא אכזרי שבניו נולדים לבנים ומניחן והקב"ה מפרנסן כדאיתא בספ"ק דב"ב:

נשר. הוא רחמן כדאיתא במכילתא פרשת יתרו שהוא נוטל בניו על כנפיו ואומר מוטב יכנס בי החץ ולא בבני וזהו שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים:

קבל ליה על בריה. צעק אליו על בנו שיפרנסנו:

איזיל צור כנישתא עלוי. לך ואסוף עליו אסיפת עם בני הכנסת ויבוש ויפרנסך ובשביל שהוריתי לו רמאות שיפרנסנו בנו מכבדני:

למה לא כפתיניה. ולמה לא כפית אותו בשוטים עד שיזון אותו:

ועדיין אי את לזו. עדיין אי אתה בקי בזו השמועה שאינך יודע זה הדין ואסיקנא דכופין לבן לזון את האב כשאין לו לאב:

שיבשתיה. תרגום שריגים שיבשים והיינו ענף של הדס ארוך והיה מקלס לפני הכלות ובכתובות פ"ב נראה שהיה מרקד אתלת:

ואיך הוא מבהית לן. איך הוא מבייש אותנו שמזלזל בכבוד ת"ח דנוהג קלות ראש בעצמו:

בקשהו במקומך. אל תדקדק בדברים שאינן כדאי לדקדק בהם וזהו במקומך אבל במקום אחר כוף עצמך ואפילו תהא נעלב ואפילו יהא חוץ מן השורה רדוף אותו והקדימהו ואגב דבעי לאוכוחי מהך קרא דהבאת שלום דאוכל פירות בעה"ז קא מפרש לקרא כי אורחיה:

רדיפה רדיפה שנאמר להלן. גבי גמילות חסדים כתיב רודף צדקה וחסד:

כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד. כל טובות שבעה"ז הוא דקא סבר מעשה עדיף ולא בעי לפרושי דת"ת שקול כנגד כל המצות וכנגד כולן דקתני ה"ק ות"ת כנגד כל חיות הבריות היא כ"ש גמילות חסדים וכ"ש כיבוד אב ואם וכ"ש הבאת שלום דחמירי ועדיפי:

אפילו כל מצותיה של תורה. וכנגד כולן דתנן כנגד כל המצות ות"ת עדיפא וחפצים היינו כל חמדת העולם ואינן ברשות כל אדם:

חפציך. היינו המצות שהן בידי ישראל לקיימן ולכן קרי להו חפציך שלך הן וברצונך:

חפציך אלה דברי תורה. מצותיה של תורה ואתיא כמ"ד אפילו כל המצות אינן שוות לדבר א' מן התורה ומפ' בפ"ק דמ"ק דהיינו כשאפשר לעשות המצוה ע"י אחר:

ארטבון. שם איש:

טבא אטימיטון. בעלת סכום הרבה כמו ובטימו אחד דב"ר:

חד פולר. שתי פרוטות או שלשה קורין בלשון פרס פול:

שמע כולהון מן הדין קריא. דהוקשו אהדדי ואוכל פירות וכו':

זה ת"ת. כדלעיל:

ואם ריק הוא מכם כי הוא חייכם. זה כיבוד אב ואם שהאב מחיה הבן ומוציאו לאויר העולם ומצילו מכמה מיני נזקין:

חסד. אשכחן דאקרי דבר דכתיב ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך וכתיב ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד וגו':

על האדמה זו הבאת שלום וכו'. עם כל בני האדמה עושה חסד:

וכנגדן ארבע דברים. פי' רבינו מאיר ן' סהולא ז"ל משום דכתיב גם את זה לעומת זה עשה האלקים וגרסינן בפ"ק דקידושין כתיב אוי לרשע רע וכו' וכי יש רשע רע ויש רשע שאינו רע אלא רע לשמים ולבריות זה רשע רע בעון ע"ז השמים נעצרים ונמצא רע לבריות דכתיב ועבדתם אלהים אחרים וחרה אף ה' בכם ועצר וגו' וכן בעון גלוי עריות דכתיב וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך ובעון שפיכות דמים גלות בא דכתיב ולא תחניפו את הארץ ולארץ לא יכופר וגו' ולשון הרע הוא שקול כנגד כולן דכתיב לשון מדברת גדולות ומדתני כנגדן משמע שהן כנגדן ממש דכיבוד אב ואם כנגדן והפכו גלוי עריות שאינו מכבד לאביו ומכבד למי שאינו אביו וגמילות חסדים הפכו ע"ז שמאבד נפשו ונפש השומעים ממנו ושפיכות דמים הפך הבאת שלום ולשון הרע הפך מת"ת ע"כ ונ"ל דכיבוד אב ואם הפכו ע"ז דאינו מכיר אביו שבראו וגמילות חסדים הפכו גלוי עריות שצריך לגזול ולחמוס ולפרנס הזונה כדכתיב פן ישבעו זרים כחך:

הנפש נכרתת. במיתת כרת והיינו נפרעין ממנו בעה"ז ועונה עמה לעה"ב וגבי ע"ז כתיב בפרשת שלח לך:

מה אמר חשודין הן על אבר מן החי. הייתי סבור לומר דיוסף הצדיק אמר אמת דכתיב ויבא ולא כתיב ויוצא וכן כתבו רש"י ז"ל כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו ע"כ אבל מצאתי לרב ז"ל שכתב בספר משלי על פסוק כל אחי רש שנאוהו לשון זה והמדרש פותרו ביוסף שהיה מוציא על אחיו דבה ואומר לאביו שהן חשודין על אבר מן החי ולכך שנאוהו ונקרא רע לפי שהיה מוציא דבת שקר עליהן ומחזר אחר אמרים שאינן של אמת לא המה לו קרינן כי עליו חזרה דבתו עכ"ל וצ"ל כמו שפי' מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בפירושו לרש"י ז"ל עיין שם:

שהן שוחטין ואוכלין. עונותיו גרמו שלא סכל ה' עצתם שהרי אפילו בשעת הקלקלה שחטו השעיר ואם היו רשעים בזו לא היו זהירים עתה לשחוט והטבילו הכתונת בדמו ולכך נתייאש יעקב ממנו ולא עשה שום השתדלות כי אמר טרוף טורף יוסף בודאי:

בינו נא זאת שוכחי אלוה. וכתיב נעיל מיניה פיך שלחת ברעה תשב באחיך תדבר:

אזהרה ללשון הרע. לאו הוא דבעי למילף דאילו עשה בהדיא זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים וגו':

ונשמרת מכל דבר רע. וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא בלא תעשה:

זו רכילות ולשון הרע. רכילות כדמפ' ר' נחמיה שמטעים דבריו של זה לזה שהוא שלישי בין אדם לחבירו לגלות סודו ואומר כך שמעתי מפלוני עליך ולשון הרע הוא תניין שמספר בגנות חבירו ואינו הורג אלא את עצמו שאומר כך וכך עשה פלוני כך וכך היו אבותיו ונראה דלשון הרע נפקא ליה מדכתיב ואהבת לרעך כמוך לקמיה א"נ כי כתיב לא תלך רכיל אתרוייהו מוזהר:

ואני זקנתי. פירש"י ז"ל בפ' הבא על יבמתו שרה אמרה לשון בזוי וכשגלה הקב"ה את הדבר לאברהם אמר ואני זקנתי שינה הדבר מפני השלום ע"כ משמע דזקן לשון בזוי מלשון אל תבוז כי זקנה אמך ואמרה הבזיון של אברהם והקב"ה אמר שאמרה על עצמה:

מפני שתבע אבישג. בתמיה כלומר והלא מותרת היא דלא היו לדוד בה קידושין:

האומרו והיודעו. דבין האומרו ראשון דאומר מה תכבדו לפלוני כך וכך מעשיו לא יאמר השומע שרי לי לאודועי לזה דהא פלוני פרסמו וקמ"ל דאחד זה ואחד זה מוזהרים בו א"נ יודעו ואומרו ברמז כדי שעל ידו יזכירו כדמפ' ואזיל:

חנותא דכיתנאי. חנות שמוכרין בה פשתן אותו העוסקין בו:

צומת. כנופיא על אי זה מס:

חובצין. הוא גבינה בלשון ירושלמי ובכך זכרו שמו:

בולטיא דצפורין. עשירים בעלי ממון כמו ראשי בולאות שביהודה פ' השולח:

לשון הרע בצדק. בדרך עשיית מצוה:

וכל עמא ידעין. דקא מתמה עובדיה ואמר הלא הוגד לאדוני אשר עשיתי וגו' משמע דידע עובדיה דהוו אינשי דידעי להא מילתא:

האומרו. הרכילות עצמו שמתוך מריבה הנופלת בין השנים והורגין זה את זה הורגין גואלי הדם את הרכיל שההרג בא על ידו:

אבנר למה נהרג. דהא אמרינן בירושלמי דפ' חלק ולא אבו עבדי המלך לשלוח וגו' מי היו אבנר ועמשא אמרי ליה כלום אית לך עלנא אלא הדין זונרא והדין כלינרין פי' כלי זיין ורסן הסוס בלשון יון כך שמם אמרו ליה הא טריפין לך פי' הנה הם מושלכים אליך כמו זיל טרוף אקן כלומר אין אנו חפצים לא בעבודתך ולא במתנותיך ודבר שנשמט ונתרחק ממנו יכשל בו:

מן אבנר לדוד. ממני אבנר שר צבא ישראל לדוד מלך ישראל שלום ומורד במלכות חייב מיתה:

מן גולגלוי דהדין. מטעם כנף מעיל שמביא זה אתה רוצה למחול לו תרגום ירושלמי על כנפי בגדיהם על גדפי גוליהון:

בסירה הוערת. בקוצים נסתבכה ונחתכה הכנף ולא הרגשת ומצאה זה ולא מפני שהוא צדיק:

הוערתה. מלשון מעורות בגידין דפ"ק דביצה:

הוערת. לשון נקבה כנף לשון נקבה כדכתיב בשתים יכסה פניו וגו':

על ידי שהיה ספקה בידו. היה יכולת בידו ולא היה די לו להשמיט עצמו אלא התריס כי גבור ממנו היה:

דו גרם לי. דהוא גרם לי שפתיתי בלשוני את האשה:

בלא לחש. שילחישו לו מן השמים שישוך:

ולי אתם שואלין אמרו לבעל הלשון. והיינו סיפא דקרא ואין יתרון לבעל הלשון בתמיה ותשובת הנחש היא ואין יתרון לבעל הלשון יותר ממני:

ואין לה פירות. בפ"ק דקידושין מייתי לה ופירש"י ז"ל אין נפרעין ממנו יותר מכדי רשעו:

עבירה שעשתה פרי. כגון חלול ה' שאדם חשוב עבר עבירה ואחרים למדין ממנו לעשות כן:

נדברו יראי ה'. מולחושבי שמו קא יליף ומפ' בגמ' דילן אמר רב אשי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה:

ולא כתיב לשיזביה. כדכתיב היכול לשיזבותיך מן אריותא שמלטך לגמרי שאפילו נשיכה קטנה לא עשו לו ובדידיה כתיב להצלותיה דהיינו להצילו מן המות אבל יכהו במקלות לשכך חמת השרים:

מחמס אחיך יעקב. דריש ליה כמו מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי:

ובתוהא על הראשונות. מתחרט על כל הטובות שעשה:

משלם לעתיד לבא. וכי פרע יש לו חלק לעוה"ב:

פורק עול ומפר ברית. לקמיה מפ' להו:

ע"ז וגלוי עריות. כלומר ודכוותייהו דהיינו שפיכות דמים ולשון הרע מי יש להן חלק לעוה"ב:

כקלות. ויש לו חלק דהקרן קיימת לו קתני בהו לעיל אבל לאחר שפרע יש לו חלק:

כחמורות. ואין לו והרמב"ם ז"ל בהל' תשובה פ"ג פסק כמ"ד (ה) [דע"ז כחמורות וג"ע כקלות וכן שפיכות דמים ולשון הרע חישב מאלו שאין להן חלק לעוה"ב]:

האומר אין תחיית המתים. רש"י ז"ל גריס בפ' חלק אין תחיית המתים מן התורה שאפילו יאמין בתחיית המתים צריך שיאמין שהיא כתובה בתורה כדדרשינן גבי מחצתי ואני ארפא:

אפיקורוס. התם מפרש כגון מבזה ת"ח או מבזה אחרים בפני ת"ח:

בספרים החיצונים. כגון ספרי מינין כגון ספרי אריסטו וחבריו שאומרים טענות שאין השגחה ומטעה את האדם להודות בהן כדאמרינן שאני מינות דמשכא:

והלוחש על המכה. מפ' התם וברוקק שנו לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה ופירש"י ברוקק ואח"כ לוחש וה"ק כי אני ה' רופאך:

ההוגה את ה' באותיותיו. שם בן מ"ב הידוע לבעלי הקבלה והתוס' בסוכה ובע"ז פי' דאפילו שם בן ארבע או שם י"ה באותיותיו נמי אסור:

כגון יהויקים מלך יהודה. והמגלה פנים דקתני היינו שהחציף פניו כנגד התורה ובפ' חלק מפ' כגון מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש באגדות של דופי וכו' כדאיתא התם:

יהיב לך מן דידך. וה"ק ואתה תשלם לאיש מן חסד שלך כאילו הוא עושה מצוה כדי שתכריע הכף:

ר' שמואל בר יצחק בעא. כלומר מתמיה על מקראות הללו כדמסיק ואזיל:

וסייגין סייגא ותרעין תרעא. כמו תרעו שור סגאה כלומר וכי מן השמים עושין סייג למי שרוצה לפרוץ בעבירה או שמא פורצין פרץ לגודר עצמו דקאמר קרא חטאים תרדף רעה משמע שהרעה רודפם להחטיאם אף חם הם בורחים ממנה וכן משמע נמי דמדריכין לישרים לעשות מצוה אע"פ שכוונתן יהא לעשות עבירה דקאמר קרא צדקה תצור תם דרך משמע ששומרתו אפילו שרוצה להרוס וכן קרא דואת צדיקים ישלם טוב והא קי"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:

הקב"ה משמרו. כדמסיק ואזיל:

ובלחוד דלא יתיב ליה. דהיינו שלא יתבטל מן המצות בכוונה:

נושא עון. כתיב בשין שמאלית תרגם פן תשכח דילמא תינשי:

אין פוחתין לפאה מששים. היינו מדרבנן כדאמרינן בפ' ראשית הגז והיינו דתנן אע"פ שאמרו אין לפאה שיעור:

הכל לפי גודל השדה ולפי העניים ולפי הענוה. בגמ' מפ' דלפי הענוה דקתני אתא לפרושי דלפי השדה ולפי העניים דלחומרא קאמר כלומר השער הזה לפי מדת הענוה והחסידות:

הבא גמלים וטעון. כדמפ' דבנותנין לו יותר מששים איירי דאז אין אומרין לעני שיביא גמלים ויטעון פאה דהא מפקיע התבואה מן המעשר ואין מצוה לעשרו כדאיתא בפ' מציאת האשה ואע"ג דאין לפאה שיעור למעלה ומפ' בגמ' דבמתני' תני מילי שנוטל שכר בתוספתן היינו בשדה קטנה ששיבליה מועטין ועניים מרובין דאינן מתעשרין וכן פי' רבנו שמשון ז"ל:

אבל בכשיעור אומרים לו הבא גמלים וטעון. דששים מתנת עניים היא ודמי למי שאין לו מאתים זוז דאפילו נותנין לו אלף דינר בבת אחת ועוד דששים תקנתא דרבנן היא ודמי לשבולת א' ואע"ג דעניים מועטין:

שדהו מרובה ועניים מועטין. מפ' דמתני' לחומרא קתני לה כדתנן לפי גודל השדה ולפי הענוה ודלא כר"ש דמפ' הני שיעורין לקולא:

נותן לפי העניים. ואינו מחוייב לתת להם ששים דאי אתה מצווה לעשרן:

נותן לפי שדהו. עד ששים ולכך הוזכר שיעור ששים לר"ש:

מתני' לא אמרה כן. דקתני לפי הענוה דכי איכא עניים מרובין יתן להם יותר מששים לפי ענוה של עניים דאי ע"ה הן דאינן צנועין והן רבים ושיעור ששים אין להן כדי שתי סעודות לכל א' יהיב להו טפי פורתא ואי צנועין הן יהיב להו טובא:

נותנין פאה מתחלת השדה. מתחילת קצירת השדה:

ומאמצעיתו. ואף אם בא להוסיף מיירי ואע"ג דכתיב לא תכלה פאת שדך לקצור דמשמע דבסוף קצירה תלה רחמנא בגמ' מרבינן לה מקראי:

ובלבד שיתן בסוף כשיעור. בגמ' מפ' לה:

ר' יהודה אומר וכו'. ר' יהודה פליג אדר"ש וס"ל דכי יהיב פאה באמצע במחובר ובקש להוסיף אין לה שם פאה אלא כשיניח בסוף במחובר קלח א' לפחות ושייר קלח א' דקאמר אסוף דר"ש קא סמיך וסומך פאה שהניח באמצע או בתחלה אל קלח שבסוף ואפילו הניח באמצע או בתחלה כשיעור ששים ויותר מניח בסוף קלח א' וטופל הראשון אלא כדאיתא בגמ' ואם לא הניח קלח במחובר בסוף אין לפאה של אמצע או של תחלה שם פאה דאין פאה במחובר אלא בסוף:

אלא נותן משום הפקר. ויפקיר לעניים ולעשירים וה"מ משום דהניח הפאה שלא במקומה במחובר אבל כי כלה שדהו ולא הניח פאה כלל במחובר מודי ר' יהודה דחזרה פאה לעומרים וכיון דחזרה יהיב בין מן עומרין דתחלה או דאמצע או דסוף דכיון דחזרה אכולן הוא דחזרה והכי איתא בתוספתא ר' יהודה אומר אם שייר קלח א' סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר א"ר יהודה בד"א בזמן שנתן את הפאה ומבקש להוסיף לא נתן מן הקמה נותן מן העומרים וכו' פי' בד"א דאינו נותן אלא משום הפקר בשכבר נתן בתחלה או באמצע שיעור במחובר ובקש להוסיף ליתן להן בתלוש וכן פי' רשב"א ז"ל:

מה ת"ל לקצור. דמיותר הוא:

ויש לו כמה לקצור. דהיינו שהניח בתחלה דעדיין צריך לקצור כל השדה וכן באמצע:

ה"ג גבי ר' יוסי בשם ריב"ל ובקצרכם ובקצרכם מה ת"ל. וההוא דבר האמור דגבי קצירת העומר הוא דדריש דכוליה קרא יתירא הוא דהא כתיב בפרשת קדושים אלא אתא לרבויי דאפילו קצירה דעומר דהויא קדשי מזבח מיחייבא נמי במתנות עניים:

ר' יודן בעי כלום מעות וכו'. מקשה אריב"ל דמאי קמ"ל קרא דהא תנן בשקלים בפ' התרומה שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ותני עלה בגמ' כיצד הוא עושה מביא מעות מן השלחני ונותן לקוצרים ולשומרים עד שלא יקרב העומר משקרב העומר מביא מעות מתרומת הלשכה ומחללין עליהן ע"כ וה"פ כיצד הוא עושה דהא לא מצו מתהנו השומרים בשביעית והקוצרים בכל שנה ושנה מן שקלי הלשכה דהא קדושים הן ומעילה אית בהו כדאיתא התם ואין מתחללת קדושתן על הספיחים כשהן מחוברין דקי"ל בפ' יש בכור ובת"כ דאין מתחלל הקדש על הקרקע ומחובר לקרקע כקרקע דמי אלא לוקח מעות מן השולחני הגזבר דהן חולין ופורע לשומרין שכרן של כל יום ויום וכן קצרותיו וקלויו וכל מלאכות הצריכות לו עד שיאיר היום משקרב העומר כלומר משקרב זמנו ליקרב דהיינו משיאיר היום מקדישין אותו והיינו דמחללין קדושת השקלים לסכום שכר השומרים והקוצרים וכל מה שפרע השלחני להוצאת העומר מחללין קדושת המעות על העומרים שקצרו ונותנין לו השקלים מחוללין וא"כ עד שיאור היום מיהא לא נתקדש וחולין הוי ופשיטא דחייב בכל מתנות עניים דמ"ש משאר קצירות חולין דעלמא:

ומשני ר' חנינא דטובא אשמועינן דלא תימא דכל העומד להתקדש כמקודש דמי ובעודו קציר הדיוט ליחשב כקציר הקדש וליפטר מפאה ומכל מתנות עניים דתנן לקמן דהקדש פטור מן הפאה קמ"ל קרא דאפ"ה חייבת:

ראשונה מהו. לר"ש קא בעי הפאה הראשונה שנתן בתחלה או מאמצע מי הויא פאה ופטורה מן המעשרות אי לא הויא פאה ומיחייבא והא דתנן ובלבד שיתן בסוף וכו' היינו לענין שאינו יכול לחזור בו והויא לעניים אבל אה"נ דבעי עשורי כדאמר לעיל דלמ"ד יש לה שיעור למטה מאן דיהיב פחות מששים בעי עשורי והויא לעניים דאינו יכול לחזור בו ולזכות בה:

מן מה דתני ה"ז פאה וצריך ליתן בסוף כשיעור. ר"ש תני לה בתוספתא והכי תנינן לה ר"ש אומר אם נתן בין בתחלה בין באמצע ה"ז פאה וצריך שיתן בסוף כשיעור וכיון דתני ה"ז פאה סתם פאה הויא לכל דבר וקדשה ולא בעי עשורי:

מהו כשיעור. דקאמר ר"ש:

כשיעור המשתייר. מלקצור אחר שהניח הפאה ומסיק דודאי כשיעור המשתייר קאמר דהך דאמצע סוף מה שקצר עד שם היא ומה שקוצר משם ואילך מניח בסוף כשיעור זה דהשתא בלבד:

במחובר. הא דמשייר לבסוף במחובר דוקא הוא דבעי לאנוחי והא דפליג עליה ר' יהודה דר"ש בעי דוקא כשיעור המשתייר דמוכח דהוא פאה ואז טופל לו פאה דאמצע ור' יהודה סבר דבשבולת א' סגי:

בתלוש. ואפילו בתלוש סגי ור' יהודה בעי דוקא במחובר וכדפרישית במתני':

במתכוון לפטור שדהו. האי דקאמר ר"ש ובלבד וכו' דלמר אפילו בתלוש ולמר דוקא במחובר היינו דוקא בשנתכוין לפטור שדהו שנתכוון לטפול כל קצירותיו עם מה שהניח עתה בסוף בהכי מודה ר"ש דמהני או דילמא כיון דהניח בסוף כשיעור אהני ואפילו לא נתכוין לטפול כל קצירותיו:

לעולם הוא מוסיף והולך. ובלבד שיתן בסוף כשיעור ור' יוחנן אתא לפרושי מילתא דר"ש:

ואם במתכוין לפטור שדהו. דוקא הוא דקאמר ר"ש:

כבר נפטרה. כבר שמעינן דנפטרה ומאי לעולם דאשמעינן ר' יוחנן אלא ודאי אשמעינן אף בשאינו מתכוין לפטור שדהו ורבנו מאיר פי' דאליבא דר' אסי דאמר בתלוש הוא דמיבעי ליה ופשיט ליה מר' ייסא גופיה:

כל שהוא אוכל. בפ' כלל גדול דמס' שבת מפ' אוכל למעוטי ספיחי סטים וקוצה וכ' התוס' דהא דנקט הני ולא קאמר כל דבר שאינו אוכל משום דהני חזו קצת לאכילה וקמ"ל דלא חשיבא אכילה דידהו ולהכי נקט ספיחי ולא נקט סטים וקוצה עצמן דהנהו פשיטא דלא חזו כלל ויותר נכון לומר דמשום דתני בשביעית כלל גדול אמרו בשביעית וכו' וקתני התם ספיחי סטים וקוצה דהן ממינין הצובעין אשמועינן דכלל דתנא גבי פאה הוא למעוטי כללא דקתני בשביעית וכן כ' רש"י ז"ל שם בפ' כלל גדול וז"ל והאי דנקט הני ולא נקט שאר מינין שאינן ראויין לאכילה משום דאיידי דגבי שביעית תני להו דיש להן שביעית נקט הכא דגבי פאה ומעשר ליתנהו ע"כ והא דבמתני' דשביעית תני ספיחין ולא תני גרעינין אסטיס וקוצה עצמן דמשמע בריש פרק כלל גדול זוטא דהגרעינין מאכל אדם הן ועוד דבגרעינין לא שייך כילוי דהא כל זרע ואפילו דירק מתקיים כדאמרינן לקמן בפ' מלבנות אלא בגידולים שייך כילוי דתנא בהדי אין מתקיים בארץ תני להו לאו מאכל אדם הלכך תני ספיחי ורש"י ז"ל כ' בפ' הגוזל קמא משום דבשביעית אסור לזרוע תני ספיחין:

ונשמר. מפ' התם למעוטי הפקר כגון הזוכה בשדה מופקרת ונ"ל דהאי כללא אהני נמי ללקט ושכחה דהא בכולהו כתיב קציר והאי נשמר בפאה לאו דהוא גופיה נשמר אלא שיהיה מין הנשמר ואע"פ שאין הוא עצמו נשמר דהא הפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בלקט ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשר מ"ט תעזוב יתירא כתיב בהו כדאיתא בפ' הזרוע והא קא בעינן נשמר אלא ש"מ מין נשמר קא אמרינן וכ"כ הראב"ד ז"ל בפירוש ת"כ ועוד הקשה הוא ז"ל דאמאי לא תני באילן אלא הני שמנה ותו לא והרי תפוחים ועוזרדין וערמונים ולוזים ואפרסקין ואגסין ושזיפין ורימין ופרישין ותותין ותירץ ז"ל שאפשר שיש באלו מינין שאין מכניסין אותן לקיום כגון תותים ואפרסקין ותפוחים ועוזרדין ופרישין והשאר אפשר כי לא היו אצלן מן המשומר שהיו רוב אותן המינין מצויין בהפקר ע"כ ונראה דמתותים אין כאן קושיא דאין לקיטתן כאחת אלא הוו כתאנים:

וגידוליו מן הארץ. שיש להם שרשים שיונקים מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות דמאוירא קא רבו:

ולקיטתן כאחת. למעוטי תאנה שאין פירותיה מתבשלין כאחת והמבושלין אינן ממתינין באילן עד שיגיעו חבריהן לבישול אלא נופלין ולוקטין המתבשלין יום יום וה"ה כל אילנות דדמו לתאנה:

ומכניסו לקיום. לאוצר כדי לאכול ממנו בשאר ימות השנה למעוטי רוב ירקות דאע"ג דחייבין כולהו במעשר פטורין מן הפאה ויש ירקות שמכניסן לקיום וחייבין בפאה כגון שומין ובצלים ולוף וקולקוס:

והתבואה והקטנית בכלל הזה. בת"כ משמע דה"פ כל התבואה וכל הקטנית נכנס תוך הכלל הזה וליכא למעוטי בהו מידי דכי ממעטינן באילן וירק הוא דמעטינן דאית בהו מינין דלית בהו הני תנאים דפרשינן והכי איתא התם יכול הירק והקישואין והדלועין והאבטיחים והמלפפונות הכל בכלל ת"ל קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתן כאחת ומכניסו לקיום יצאו ירקות שאע"פ שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום יצאו תאנים שאע"פ שמכניסן לקיום אבל אין לקיטתן כאחת והתבואה והקטנית בכלל הזה וכו':

האוג. פי' בערוך אילן העולה מאליו ביער ופריו דומה לשני תולעת ומבשלין אותו וחמוץ הוא ומאדים התבשיל והוא כמו זרע קנבוס אל סומק בלע"ז:

ה"ג תני ובקוצרכם אין לי אלא קוצר תולש מניין ת"ל לקצור עוקר מנין ת"ל בקצרך והכי איתא נמי בת"כ ובחולין פרק ראשית הגז איתא אנא דהתם דריש עוקר מקמי תולש ופירש רש"י ז"ל תולש ביד ולא עם השרשים כגון פולין עוקר עם השרשים כגון עדשים ע"כ ואית דגרס עוצד מניין דהיינו עוקר במעצד וחדא היא ונ"ל ללמוד מסוגיא דפרק ראשית הגז דקטנית וירק כגון שומים ובצלים חייבין מן התורה בפאה דכיון דפליגי רבנן ור' יוסי בפ' ראשית הגז בשוטף את הרחלים וגוזז את העזים דלרבנן חייב ולר' יוסי פטור דדייק לישנא דקרא רבנן לא דייקי א"כ לרבנן אפילו בחטים ושעורים אם תלשן או עקרן מן השרשים חייבין בפאה מייתורא דקראי דשמעתין וברייתא דהכא רבנן היא דקא דרשינן עוקר ותולש בתבואה ורבי יוסי מודי בהך דרשא אלא דלא מפרש ליה אלא במידי דאורחיה כגון תולש בפולין ועוקר בעדשים דאורחיה הוא כדברי רש"י ז"ל וכן בבצלים ובשומים אבל בחטים דוקא קוצר ומהכא ילפינן דדרשא גמורה היא דנר' יוסי דרשינן רבוייא דעוקר ותולש במידי דאורחיה ולא אשכחן עוקר ותולש דאורחיה אלא בהני דאמרן והיינו גבי ירק וקטנית ולרבנן למידי דאורחיה לא בעי קרא דפשיטא דהיינו קציר דידהו אלא כי איצטריך קרא ללאו אורחיה איצטריך זו היא סוגיית הגמ' ונקטינן דאיכא חיוב פאה מדאורייתא בין בקטנית בין בשומים ובצלים בין לרבנן בין לר' יוסי ותנן כל החייב בפאה חייב במעשרות שלא כדברי רבנו שמשון ז"ל שכתב דלא הוי דאורייתא אלא דגן תירוש ויצהר וכבר הארכתי בזה בריש מעשרות בס"ד:

ת"ל בקצרך. בפרשת אמור ומייתורא קא דריש ומייתי קרא לעוקר אע"ג דהא יליף תולש משום דתולש דמי טפי לקוצר מעוקר שעוקר עם השרשים:

אין לי אלא תבואה. דבה שייך קציר סתם: קטנית. והה"נ ירק שמתקיים כגון שומים ובצלים אלא דרובא דירק אין מכניסו לקיום לא נקיט ליה:

ת"ל ארצכם כל שבארצכם. ואע"ג דאיצטריך למילף דלא מיחייב בפאה כשקצרוה לסטים וכדלקמן פ"ב תרי ארצכם כתיבי חד בקדושים וחד באמור דאילו למידרש דלא מיחייב פאה אלא בארץ תיפוק לי דחובת קרקע היא ואינה נוהגת אלא בארץ כדאיתא בספ"ק דקידושין ובפ' ג' ארצות דשביעית:

אילן מנין. דנימא נילף במה מצינו מה קציר שאין בו ערלה אף כל שאין בו ערלה יצאו פירות האילן:

ת"ל שדך. ואשכחן בשביעית דכתיב שדך לא תזרע וכולן בכלל אחד שדה אילן ושדה תבואה וירק וכי תימא כיון שסופנו לרבות כל דבר מה ת"ל קציר להקיש אליו ולומר לך מה קציר לקיטתו כאחד ומכניסו לקיום ונשמר וכו' אף כל כעין הפרט:

זורעין זרעים וזרעי אילן כאחת. תרתי קמ"ל חדא דשני מיני אילן זורעין כאחת ועוד דזורעין זרעוני דירק או תבואה בהדי זרע אילן דאין כלאים אלא זרעים דתבואה וירק בהדי הדדי או גרעין מאלו בהדי חרצנים ואע"ג דכתיב שדך לא תזרע כלאים ולא יליף שדך כלאים משדך דכתיב גבי פאה או גבי שביעית כדמפ' טעמא ואזיל ולהכי נקט לה הכא:

והזורע מן החרצנים. בהדי זרעים דתבואה וירק סופג וכו':

עיקר כרמך לא תזרע כלאים. דלא תימא דוקא מכי הוי כרם הוא דאסור לזרוע בו מין אחר אבל בהדי חרצן לא דהא חרצן לא איקרי זרע דאם כן לכתוב רחמנא לא תזרע כרמך כלאים דהא כרמך לא משמע אלא דעשוי שורות ומדכתיב כרמך אפילו הכי דרשינן אפילו עוקר כרמך דהיינו חרצן אי נמי דלכתוב לא תזרע כלאים כרמך ומדסמך כרמך לתזרע משמע אף על גב דכרמך דמי לזרע דהיינו חרצנים נמי אסור:

תמן אמרינן זרעי אילן אין קרויים זרעים. גבי כלאי אילנות דקאמרת דמותר לזרוע שני מיני זרעי אילן כאחת וכן מין קטנית וירק עם מין אילן דלא חשיב זרע זרע אילן וגבי כלאי הכרם טעמא היא דאיכא ייתורא וכדפרישית אבל בעלמא לא חשיב זרע זרע אילן:

וכה את אמר קרויין זרעים. גבי הכשר עוקצי הוא קאי ר' יודן כדאמר בסמוך ומתמיה דכולהו מתני' דעוקצין מוכחי דכולהו מינין מקבלין הכשר וטומאה דכולהו מיני ירק וקטנית ואילן מיקרי זרע בכלהו דינין דהתם:

מיעט הכתוב את שאין דרך בני אדם וכו'. גבי כלאים כתיב הזרע אשר תזרע ומשמע אשר אתה רגיל לזרוע ואין בני אדם רגילין לזרוע גרעינין אלא תבואה וקטנית וירק מה שאין כן גבי אילנות דדרך לנטוע זמורות וייחורין וגרופיות:

ברם הכא ריבה הכתוב וכו'. גבי הכשר ריבה הכתוב על כל זרוע ואי קשיא גבי הכשר נמי כתיב אשר יזרע איצטריך לכדדרשינן בת"כ מנין לזרעים טמאין שזרען שטהרו ת"ל אשר יזרע טהור והשתא נקטינן דשדך דכתיב גבי כלאים אין אילנות בכלל:

ואית דבעי נשמעינה מן הדא. גבי פאה לרבויי אילן הוו דרשי מברייתא דכרם וזית דקשיא להו כדרשא דלעיל דשדך דכתיב גבי פאה היכי דרשינן מיניה אילנות והא אסקינא השתא דשדך דכלאים אין אילנות בכלל ולהכי בעי למילף אילנות מן הצד השוה שבהן וכדמפ' ואזיל:

לא תעולל. דכתיב בפ' כי תצא דלענין עוללות לא איצטריך דהא כתיב בפרשת קדושים וכרמך לא תעולל לאזהרת פאה לכרם הוא דקא אתי:

ובעי תלמודא מה את ש"מ. היכי שמעת אזהרת פאה באילן מהכא:

לא תדקדק. לקצור הכל אלא תניח בה קצת דהיינו פאה ופי' תעולל מלשון עלילה שכל מעליל הוא מדקדק במה שאין האדם נזהר ממנו:

לא תפאר. והא נמי לאזהרת פאה באילן:

לא תקיפו פאת ראשיכם. שתסר מלת תטול כמו ליטול פאת ראשכם והכי איתא בפרק הזרוע לא תטיל תפארתו ממנו והשתא ילפינן כלהו פירות האילן במה הצד דזית וכרם:

לקיטתן כאחת ומכניסן לקיום. הא דלא נקט אלא הני תרי משום דהני תרי הוא דשייכן גבי פאה היתירים על תנאים דמעשרות שארא דתנינן במתני' דאוכל ונשמר וגידוניו מן הארץ במעשר נמי שייכי כל דבר שחייב בביכורים ואתי במה הצד רמונים ותמרים:

ת"ל קצירך ושכחת. דכתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר וגו' ומשמע אפילו קציר אורז ואפילו קציר דוחן דכלהו קוצרין להן ובהני קראי דכרם וזית כתיב שכחה דכתיב בהו אחריך ודרשינן בפרק הזרוע אחריך זו שכחה והשתא קרא הכי קאמר כל מאי דמיחייב במצות אחריך לא תעולל לא תפאר דמאי דמיחייב בשכחה מיחייב בפאה:

יאמר זית ואל יאמר כרם. דהא בעית לאצרופינהו כיון דילפת מינייהו דלא להוו שני כתובים הבאים כאחד וקי"ל דאין מלמדין:

שהוא פטור מן הפרט. והוי דומיא דקציר שהוא חייב בפרט שני גרגרים הנושרים מן האשכול בשעת בצירה כדלקמן וכיון דיצא לידון בדבר חדש פטור:

יצא זית ללמד על כל האילנות פאה. דמה זית דהוא פטור מן הפרט וחייב אף כל האילנות כן:

על כל האילנות פרט. כגון הנושר מן האילנות בשעת לקיטת פירותיהן ובעיא היא:

שאינו שוה בשניהן. פאה שוה בשניהן בכרם וזית דאיכא מה הצד ילפינן אבל פרט אינו שוה בשניהם דגבי כרם שייך פרט שנופל פרט אחד מן הכלל דבאשכול מקובצין שם ענבים הרבה ונופל מהן אחד או שנים ולא שייך כן בזית דכל זית וזית נתלה בעוקצו וכל אחד ואחד הוא יחידי:

על דעתיה דר' ישמעאל ניחא. האי צריכותא דלעיל דאמרן אילו לא נאמר כרם לא הייתי לומד מזית דכיון דכרם יצא לידון בדבר החדש שחייב בפרט לפיכך לא יהא חייב בפאה דאי אתה יכול להחזירו וכו' לר' ישמעאל דסבר דאגמריה רחמנא למשה במדה דיצא לידון בדבר החדש דכיון דיצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש דנעקר הוא מכללו דלא מצי למילף מזית ניחא:

אלא לרבנן דאמרי. דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה:

הרי הוא בכללו והרי הוא בחדושו. דאינו נעקר א"כ אמאי איצטריך קרא לאהדוריה לכרם למצות פאה ופלוגתא דר' ישמעאל ורבנן תנינן לה בתורת כהנים בפרשה ויקרא גבי קרא דואת החלב המכסה את הקרב דכתיב גבי שלמים בפרשת כשב והכי תניא התם ואת החלב המכסה את הקרב מה ת"ל שיכול יתרבה בחלב הדפנות ודין הוא ומה אם בן בקר שנתרבה בנסכים נתמעט בחלב הדפנות בן צאן שנתרבה באליה הואיל ונתרבה באליה יתרבה בחלב הדפנות ת"ל ואת החלב המכסה וגו' אין לך מה שאמור בענין משום ר' ישמעאל אמרו מפני שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש החזירו הכתוב לכללו ע"כ וה"פ החלב המכסה את הקרב למה לי קרא בכשב כיון דכתבינהו בבן בקר שיכול יתרבה בחלב דפנות להקרבה וכתב בעל ספר המצות שלכך הוצרך למעט חלב שעל הדפנות לפי שדומה לחלב גמור שהוא כשמלה פרוסה וקרום דק יש עליו ונקלף מעל הבשר בקל שאלו הן סימני חלב אבל חלב האליה והיותרת לא דמו לשאר חלב וכשקרבין אין קרבין בתורת חלב כי אם בתורת יותרת ואליה לכך אין צריך מיעוט ע"כ יצא לידון בדבר חדש אליה החזירו הכתוב לכללו דאי לא אהדריה הוה אמינא אליה הוא דקריבה אבל חלבים לא ורבנן דס"ל הרי הוא בכללו והרי הוא בחדושו דרשי ליה למעט חלב דפנות וקשה בשלמא לר' ישמעאל איצטריך כי כחטאת האשם הוא לכהן משום דנעקר מכללו כיון דיצא לדבר חדש דהיינו מתן בהונות כדאיתא בריש ת"כ ובריש יבמות אלא לרבנן דס"ל הרי הוא בחדושו ואינו נעקר מכללו למאי מיבעי להו וי"ל דברייתא דפרשת מצורע דדרשינן כי כחטאת האשם מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית וכו' כדאיתא התם אתיא כרבנן ולהכי מיבעי להו:

אילו לא יצא אלא כרם יאות הוית מקשי. כלומר אילו הוה לן קרא לרבויי אילן ואפילו הכי הוה כתב כרם הוה משמע דלא כתב כרם אלא משום דיצא לדבר חדש והוה משמע כר' ישמעאל אבל השתא דיצא זית נמי והיינו ללמד אכולהו אילנות פאה דלא תימא ליגמר שדך שדך מכלאים מה התם אין זרע אילן בכלל אף כאן וכו' וכיון דיצא זית לרבויי אילן משום דלא משתמע בכלל שדך ולית לן קרא לרבויי אילן ע"כ הוצרך לכתוב נמי כרם דהא ליתיה בכללא דשדך ובמה מצינו דזית נמי לא אתי שהייתי אומר וטועה כל דדמי נזית שהוא פטור מפרט ועוללות הוא דחייב בפאה ולא אתי כרם משו"ה כתב רחמנא לכרם ולהכי לא נקט הכא ואילו נאמר כרם כדלעיל דכיון דלית לן קרא ומשמע לן דאי כתב כרם היינו משום דשאני דחייב בפרט ועוללות וכ"ש דבציר טפי כיון דלית לן קרא לאתויי אילן אבל גבי חלבים האיכא כללא דכתיב כל חלב לה' וחלב דפנות תותב קרום ונקלף הוי ומשו"ה מצית אמרת הרי הוא בכללו והרי הוא בחדושו משא"כ הכא דזית לא הוי כללא:

נאמר אף בפועל כן. דדוקא שכרו לדבר שמכניסו לקיום ולקיטתו כאחד הוא דאוכל ואילו שכרו ללקט ירק לא דהא קמה וכרם הוא דכתיבי אלמה תנן בפ' הפועלים העושה במחובר לקרקע אוכל בו:

וקטפת מלילות. ולא כתב שבלים לאורויי לן דאפילו דבר שנכרת ואומלל ואינו מתקיים פועל אוכל בו:

רוטבי תמרים. היינו מין תמרים שאין מתבשלין כמו שילהי גופנין:

פטורין מן הפאה. דאין לקיטתן כאחת:

מטילין שאור בב"א. בריש מעשרות תנן דעונת המעשרות דתמרים היא משיטילו שאור ופי' בערוך כשמתבשלין התמרים מתנפחין ונסדקין כמו השיאור והכא לא דמו לתאנים דתחלת בישולן לא הוי כאחת: קולקס. מין ירק הוא והשורש שלו הטמון בארץ הוא שראוי לאכילה ובערבי שמו קולקס ופשיטא לן דהוי ירק גבי פאה ומפסיק ביה כל הני דתנן לקמן אלו מפסיקין גבי תבואה וקטנית ולא דהוי אילן דתנן נקמן דאין מפסיק אלא גדר:

למעשרות. דהוי ירק והוי ר"ה שלו תשרי ולא אילן דר"ה שלו ט"ו בשבט:

ולשביעית. דלאו אילן הוא משמע אין בו משום איסור ספיחים דודאי ירק הוא ואסור באכילה בשביעית כדאיתא במס' שביעית דלא שריא בירקות שדה אלא ירקות שמנו חכמים שם:

ולכלאים. דלא תימא הוי אילן ולא הוי כלאים בכרם וכדלעיל זורעין זרע וזרע אילן כאחת וודאי הוי ירק ואוסר הכרם:

ולנדרים. כגון הנודר מן הירק מספקא לן אי הוי ירק ואסור בו ואי הוי אילן שרי או איפכא דאי נדר מפירות האילן דאי אמרת אילן הוא אסור בו ואי ירק שרי משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם יש קורין לו אילן ויש קורין לו ירק והכי משמע בפ' הנודר מן הירק דנא מספקא להו אלא גבי נדרים ואילו בשאר איסורין כלל גדול יש בידינו כל שמוציא עליו מגזעו מין אילן כדאיתא בס"פ כרם שחרב:

צריכא. לבני המדרש צריך עיון בה ומספקא להו וסלקא בתיקו ולחומרא:

לעולם הוא נותן משום פאה ופטור וכו'. מי שלא הפריש פאה מן הקמה מפריש מן העומרים או מן התבואה אחר שנדושה כדתניא בתוספתא ומייתי לה בפ' הגוזל קמא וקאמר דנותן פאה לעניים ופטורה מן המעשרות כמו אם נתנה במחובר דפאה ולקט ושכחה והפקר פטורין מן המעשרות כדתנן בפ"ק דחלה:

עד שימרח. מפ' בפ"ק דמעשרות מן דו שפר אפוי דכריא והיינו לאחר שמנקין התבואה מן המוץ שלה צוברין אותה במקום אחד ומחליקין הכרי ברחת ומייפין אותו והוא מלשון ממרח רטייה ומכי מירח חייב במעשרות שהוא גמר מלאכה כדתנן בפ"ק דמס' מעשרות דמשם ואילך אסור אפילו אכילת עראי והוא דנכנסה התבואה לחצר דבהכי הוא דהוי טבל ולוקה בכזית ובההיא שעתא כי יהיב להו לעניים פאה יהיב להו מעושר שלא יפסדו עניים וטעמא דמירוח קא מחייב במעשר משום דכתיב דגנך ודרשינן דיגונך דבדיגון תלה רחמנא:

ונותן משום הבקר. בבי"ת כמו בפ"א בזר עמים כמו פזר והפקר פטור מן המעשרות כדלעיל ומשמע ממתני' דאם הפקיר אחר מירוח דהזוכה מיחייב במעשר ומפ' בגמ' משום דבהפקר דב"ש עסקינן דלא אלים שהפקיר לעניים ולא לעשירים דס"ל לב"ש דמהני האי הפקר להפקיע מידי מעשר ואשמעינן הכא דהיינו דוקא דאפקיר מקמי מירוח וטעמא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דלקט שכחה ופאה דהוו מתנות עניים דמינייהו גמרי ב"ש וכדלקמן בפ' ב"ש קמי מירוח הוא דאיתנהו וה"נ גבי הפקר אבל אפקיר בתר מירוח דהאי הפקר דחליש לא:

ומאכיל לבהמה. דאכילת בהמה עראי חשיבא:

ונוטל מן הגורן וזורע עד שימרח. דלאחר מירוח אסור לזרוע טבל כדאיתא בפ"ק דמס' דמאי:

דברי ר"ע. ורבנן פליגי עליה ולא מצי זרע אפילו קמי מירוח דלא דמי להפקר דהפקר לא שכיח ומילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ופאה נמי שאני דקא עביד מצוה ועוד דמיחייב בה ולא פקעא המעשרות שלהן:

עד שימרח. בזמן שלקחו הגורן קודם שמירח בעה"ב אבל אם מירח בעה"ב ואח"כ לקחו חייבין ליתן תרומות ומעשרות לאחרים וטעמא מפ' בגמ' ועני שלקח גורן בשנת מ"ע פליגי תנאי בגמ':

המקדיש. קודם מירוח:

עד שימרח הגזבר. דאם מירח הגזבר קודם אע"פ שפדאו אח"כ פטור מן המעשרות דדגנך כתיב למעוטי הקדש אבל פדאו קודם מירוח כיון דנגמרה מלאכתו ביד הדיוט חייב:

הפריש בכורים מכרי ממורח. דבכורים צריך לקרוא להם שם במחובר כדתנן בפ' בתרא דבכורים וקאמר דכשהפרישן אחר שנתמרח הכרי אין צריך להפריש קצת לתרומה כדאמרינן במעשר ראשון שהקדימו לתרומה אחר שנתמרח הכרי דצריך להפריש ממנו תרומה גדולה כדאיתא בפ' ג' שאכלו ובפ"ק דביצה:

הא אם מירח. כל מתנה שיתן חייב בתרומה ומעשר:

משא"כ בבכורים. ומשמע דאין צריך להפריש מהן תרומה ולא מעשר כי הפרישן אחר מירוח:

ולימא אבל בבכורים יהא חייב וכו'. כלומר האי משא"כ דקתני בברייתא ה"ק קודם מירוח אין כאן חיוב במעשרות עד אחר מירוח משא"כ בביכורים דבין קודם מירוח ובין אחר מירוח מיחייב בהו כדתנן בפ' התרומה והבכורים שהבכורים נקנין במחובר לקרקע משא"כ בתרומה:

ויידא אמרה. והי דא אמרה לסיועיה לר' יוחנן:

למה נקרא ביכורים. משנה היא במס' תרומות פ' התורם קישות:

וכל הקודם את חברו חברו וכו'. כלומר אם הקדים את חברו שהוא אחרון חברו האחרון מחוייב במצות הראשון דבכורים קדמי לתרומה ומשמירח דהשתא מתחייב בתרומה התרומה מתחייבת בהן ונכנסה בגבולן ואינהו לא נכנסו בגבולה וקשיא לי אי הכי פאה נמי קדמה לתרומה וכי זכה זה אחר מירוח נמי תפטר מתרומה וניחא לי דפאה לית בה חיוב מיתה ואי בעי זבין לה מן העני ואכיל לה משא"כ גבי ביכורים דקדישי ועוד דבכורים קונין שם במחובר לקרקע ואינם תלויים בקצירה משא"כ גבי פאה דבקצירת בעלים תליא מילתא כדלקמן הילכך קדימה דביכורים הויא קדימה:

מתני' דב"ש. כלומר מתני' בהפקר דב"ש שהפקירו לעניים ולא לעשירים ומשו"ה לא מהני בהו שמא דהפקר אלא קודם מירוח דב"ש ילפי מפאה ופאה בקמה היא ולעניים הוא אבל אי הפקירן לכו"ע אפילו הפקירן אחר מירוח מהני ומתני' סברא כב"ש וקי"ל כב"ה דבהפקר דלכו"ע הוא דמהני מירוח ולאחר מירוח כדאיתא בפ' לא יאמר וכן נוטין דברי הרמב"ם ז"ל וכן דעת הראב"ד ז"ל והיינו מדאורייתא ואין כן דעת רבנו שמשון ז"ל:

אתיא דר"ע כחנויות בני חנון. בפ' הפועלים איתא והתם תני שהעמידו דבריהם על ד"ת שלא עשו סייג כלל אבל הדרשה היא אמת:

עשר תעשר פרט ללוקח. דכתיב עשר תעשר תבואת זרעך שזרעת אותה יצא הלוקח שלא זרעה:

ואכלת פרט למוכר. עשר כשתאכל יצא המוכר שאינו אוכל וסבר ר"ע דה"נ דרשינן ואכלת ולא זורע שאינו אוכל וכ' רבנו שמשון ז"ל דלא רצה לומר דר"ע סבר כוותייהו לפוטרן ואפילו מדרבנן דח"ו שהרי מזכיר אותן לגנאי אלא ה"ק אתייא דר"ע כי ההיא ברייתא דמגניא עובדא דחנויות בני חנון דמשמירח אסור לזרוע עד שיעשר מדרבנן אע"ג דלית ביה ואכלת דממעטינן מיניה מוכר ואיכא למעוטי נמי זורע אפ"ה כיון דחרבו מגנייא מילתא ואסיר ונ"ל דסבר ר"ע דדרשת בני חנון קושטא היא ומפני שהעמידו דבריהם על ד"ת חרבו וקסבר ר"ע דתקנת חכמים היינו אחר מירוח דאין זורעין את הטבל אבל קמי מירוח שרי ורבנן פליגי עליה דר"ע ואמרו דדרשה דבני חנון דאפילו נימא דמילתא היא דוקא מכירה והפקר דקמי מירוח שרי משום דלא שכיח ומאכיל לבהמה נמי קמי מירוח שרי דאכילת בהמה עראי חשיב ולא אתו למטעי הכי נמי בתר מירוח אבל זורע דשכיח ועוד דזורעים הרבה ואיכא הפקעת מעשר אפילו קמי מירוח נמי אסור לזרוע דהיינו טעותא דבני חנון:

קנס קנסו להן וכו'. מן הדין אפילו לקחו אחר מירוח המעשרות שלהן אלא משום קנסא:

שלא יהו קופצין לגתות ולגרנות. שנגמרה מלאכתן למעשרות ומפקיעין תרומה ומעשרות מן האחרים וכן כ' הרמב"ם פ"ו הל' ט"ו מהל' מעשר וז"ל כהן ולוי שלקחו פירות מישראל אחר שנגמרה מלאכתן מוציאין את התרומה והמעשרות מידיהן ונותנין אותן לכהנים וללויים אחרים קנס הוא להם כדי שלא יקפצו לגרנות ולגתות ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם הכהנים ואם קנו קודם שתגמר מלאכתן אין מוציאין מידן ע"כ והשיג עליו הראב"ד ז"ל בהשגות א"א אני אומר שאינו קנס אבל מפני שאמר להן מנתא דכהן לא זבנית לך ודברי הרמב"ם ז"ל תלמוד ערוך:

טבח כהן. בפ' הזורע תנן דכהן אם שחט בהמה שלו אפילו למכור פטור מן המתנות והכא אמר דשבת א' פטרוהו ואוקמוה אדין תורה ובפ' הזורע גרסינן עד שלשה שבתות:

אפילו שבת א' לא יפטור וכו'. הכא דמיד קנסינן ליה אלא טעמא הוי משום דאין יכול להערים כדאיתא בסמוך ושבת שנייה ואילך טעמא שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם ליפטר מן המתנות אי נמי משום דפסקו חיותא דשאר כהנים:

חנווני כהן. שמוכר תבואה של שדהו לאחר מי מחייבינן להפריש מעשרות תבואה של שדהו לאחרים או לא:

חנווני יכול להערים. ולומר נתתי ולא יהיב ושבת ראשונה קנסינן ליה אבל מתנות הבהמה לפנינו הן ומינכרי וליכא הערמה ואם יאמר פלוני כהן עמי מילתא דעבידא לאיגלויי היא:

לא נחלקו ברבי וכו'. ברבי גרסינן הכי אשכחן בפ"ק דחולין והתניא ברבי אומר ופי' רש"י ז"ל ברבי לא ידענא מנו אלא חכם אחד גדול בדורו:

לוקח פירות וכו'. ישראל שלקח פירות מחוברין מן הגוי שהן חייבין במעשר דכיון דלקחו במחובר נכנס ישראל תחת הגוי משעה ראשונה וכאילו זרען וחייב מן התורה בכל המצות דקרקע ואפילו הוי עני וכן היה הראשון ישראל ולקחן ישראל שני כשהן מחוברין השני נכנס במקומו:

לוקח פירות תלושין. ממורחין מן הגוי:

שהן פטורין מן המעשרות. וכ"ש משאר מצות דדרשינן דגנך ולא של גוי:

אחד עני ואחד עשיר מוציאין מידו. כדמפ' משום קנסא שלא יפקיע מ"ע מאחיו:

עני אין מוציאין מידו. דהוא קדים:

שאין אדם זוכה בלקט שכחה וכו'. דדרשינן בת"כ ואיתא נמי בפ"ק דגיטין לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו דהו"ל למימר תעזוב אותם לעני ולגר אלא לאסמוכי עני לאזהרת לא תלקט שעני בעל השדה מוזהר להניח פאה ולקט לעניים ואסורים לו ושכחה איתקשא לפאה דכתיב לא תעולל אחריך ודרשינן לעיל לא תדקדק אחריך זו שכחה:

כך לא יזכה במעשר עני שלו. משום סייג ולאו משום דינא כדלקמיה:

אינן טובלין. ואיכא למימר דלא מפריש להו היינו טעמא דגזר רחמנא לא תלקט אלא תניחם אבל מעשר עני דטביל וכמו שמפורש במסכת דמאי:

וכבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון. ואיכא למימר דיהביה לדידיה המוכר ובדינא זכי ליה:

מ"ט דר' יהודה הנשיא. דשפיר קאמר ליה ברבי דשאני מ"ע דטביל ומשני משום קנס וכדפרישית:

עני אין בידו ליקח. וכדלקמן דאינו מצוי ללוות הילכך ליכא למיקנס דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ואינו מצוי לקנות שדות ופסק הרמב"ם ז"ל בפירושו כר' יהודה הנשיא:

הדרן עלך אלו דברים בס"ד