גדיש שלא לוקט. כשמקבצין האלומות והעומרים למקום אחד בתוך השדה קרוי אותו ציבור גדיש כדאמרינן האי גודשא תילתא:

שלא לוקט תחתיו. שקבצם במקום שלא לקטו שם העניים את הלקט והמקום ידוע שיש בו לקט:

כל הנוגע וכו'. כל השיבלים הנוגעות על פני הארץ בשטח הקרקע:

הרי הן של עניים. ופטורין כל אותן שיבלים מלעשר ובגמ' מפ' אמאי אין אומדין אותה כדתני סיפא הרוח שפזרה את העומרים בשדה וכיסו את הלקט של עניים המפוזר בשדה ואין ידוע כמה לקט היה שם שנפלו העומרים עליו:

אומדין אותה. בית דין הולכין עליה ושמין אותה כמה לקט ראויה לעשות שדה זו:

רשב"ג אומר וכו'. אין הדבר צריך אומד כבר קצוב הוא ולא פליג את"ק אלא לומר קצוב ועומד הוא:

כדי נפילה. בגמ' מפ' לה:

ואפילו כריכות. אלומות תרגום ירושלמי כריכן:

אפילו חטים על גב שעורים. ואפילו שהגדיש חטים על גבי לקט של שעורים קנסוהו ופטור מן המעשרות כדמפ' ואזיל:

דבית שמאי היא. דלקמן בפ' ב"ש ס"ל דהפקר לעניים פטור מן המעשרות והיינו אע"ג דלא הבקירו אלא לעניים מועיל דאינהו גמרי משכחה ופאה כדאיתא התם והכא נמי יש הרבה שבלין שאינן לקט ויהבינהו להו לעניים בתורת לקט דהפקר דאפקרינהו תנא דמתני' הפקר לעניים הוא דהוי ולב"ה מעשר בעי:

שמענו שהוא פטור מן המעשרות וכו'. כלומר לדברי הכל הוא וטעמא דהפקר ב"ד הפקר ואפקירו חכמים לנכסי דהאי גברא ומיד הן פטורין מן המעשרות וחזרו ב"ד וזיכו בהן לעניים:

ומשום קנסא. דלא תהני מחשבתו:

וכל אשר לא יבא לשלשת וגו'. אלמא דיש כח לב"ד להפקיר ולקנוס לאיש בנכסיו ובאנשי כנסת הגדולה משתעי קרא בספר עזרא:

ומנין שהוא פטור מן המעשרות. דבשלמא הבקר דיליה דאיהו אפקריה מדעתיה נפקא לן בפ"ק דחלה מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וכו' אלא הבקר דב"ד היכן שנינו שיש כח ביד ב"ד להפקיעו מן המעשר דכיון דבעל הבית עומד וצווח נראין כעוקרין דבר מן התורה:

לא בשביעית. השתא משמע ליה משום שמאריכין להן באיסור עבודת הקרקע ומשום פיטור מעשרות כדמפ' לקמיה:

ולא במוצאי שביעית. בשמינית שבאה למוצאי שביעית ולקמיה מפ' טעמא:

ולא בחדש אחד שהוא מוסיף. שמאריך בשביעית:

לא פטור מן המעשרות. דשביעית פטורה מן המעשרות דכתיב תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם כדאיתא לקמן בפ' ב"ש ואי מוסיף חדש אחד יותר אתה פוטרו מן המעשרות אלמא דאם עברוה ב"ד בשביעית אע"ג דמפקיעין מידי מעשר אותו החדש אפילו הכי הויא מעוברת ולקמן פריך לה והשתא מפ' לכולה ברייתא והדר מסיק למילתיה:

עד כדון שביעית. אשכחן טעמא דהשביעית אין מעברין לכתחלה אלא מוצאי שביעית מאי טעמא לא:

שלא לרבות באיסור חדש. משום דבשביעית כלה הישן והם מצפין לחדש ואם מעברין אותה אתה מאריך להן איסור החדש:

א"ר בון וכו'. השתא דפריש לברייתא אתי לאסוקי מילתיה ואמר דמהכא לא מצי למידק דהפקר ב"ד פטור מן המעשרות דעיבור שנה שאני דמקיימינן קרא דשמור את חדש האביב דמהכא ילפינן לעיבור שנה:

עד שלא התיר רבי להביא ירק. הא דקתני לכתחילה אין מעברין לא בשביעית ולא במוצאי שביעית היינו קודם שהתיר רבי להביא ירק מח"ל משום גושי ח"ל הבאין בשרשי הירק דמטמא במגע ובמשא גוש הבא מארץ העמים כדתנן במס' אהלות:

הוא שביעית וכו'. כך הוא שביעית ומוצאי שביעית כשאר שני שבוע ומעברין אותן נמי לכתחלה דיש להן תבואה הרבה מח"ל שבח"ל יכולין לזרוע בשביעית וכן במוצאי שביעית אע"פ שהאריכו להן באיסור חדש יש להן תבואה הרבה לאכול אותה של ח"ל שהתירה עומר של שביעית:

תני אין מעברין את השנה. ברייתא אחריתא היא דמיתנייא במדרשא אחרינא ומפ' לה ר' מנא דכי היכי דלא מיתנייא בזמן שהיותה דגושא הכי נמי לא מתנייא בזמן שהשנים כתקנן וה"ה נמי לאידך:

זמן שלא היו השנים כתקנן. דישראל לא זהירו במצות ולא מיקיימא ברכת התורה וצויתי את ברכתי ומשום הכי מזיק להן עיבור של שביעית ושל מוצאי שביעית:

אבל בראשונה שהיו השנים כתקנן. שהיתה הברכה מצויה דועשת את התבואה לשלש השנים היא שביעית וכו':

למוצאי שביעית מיד. בפרק קמא דסנהדרין ובפ' הנודר מן הירק מפ' עעמא משום דס"ל מותר להביא ירק מח"ל לארץ כר' זעירא דלעיל:

שמרהו שיהא בחדושו. המתן לו ולא תעשהו ניסן כי היכי דלהוי פסח בזמן אביב וכיון דדין תורה מיקיים לא חיישינן למעשרות דמדין תורה הוא דפטור:

ויי דא אמרה הדא. כמו והי דא אבל אי זו היא המשנה שמשמעת אותנו דהפקר ב"ד פטור ממעשר ממתני' דגדיש שמעינן לה דהא הכא לא מיקיימא דינא דאורייתא ונותנים לעניים כמה שיבלים דלא הוי לקט ומפקיעין אותן מן המעשרות וכדמפ' ר' ייסא:

עניים מעשרין ואוכלין. ומתני' קתני הרי הוא של עניים ומשמע דפטורין מלעשר:

ומשום קנסא. ואפילו כב"ה אתיא וההפקר לכולי עלמא הוא דהוי אלא משום קנסא דלא תהני מחשבתו שרצה לגזול העניים אמר שיהא לעניים ורבנן זכו בה ואקניוה להו לעניים:

ארבעת קבין לכור. כדי נפילה דמתני' ארבעת קבין לקט לכור כדמפ' ואזיל דהיינו בית כור שדה שזרעו בה כור והכי מסקינן בפ' המקבל דב"מ:

ארבעת קבין לכור של תבואה. שלקטו עכשיו ומסיק לבית כור והתם איבעי לן במפולת יד או במפולת שוורים:

תמן תנינן. בפ' המקבל דב"מ:

אמר ר' יהודה וכו'. פליג אהא דתנן התם המקבל שדה מחברו אם יש בה כדי להעמיד בה כרי חייב ליטפל בה כלומר שלא עשתה אלא מעט ובא לו האריס למנוע עצמו מלהתעסק בה עוד שאין בה כדי טרחו אם יש בתבואתה כדי להעמיד הימנה כרי חייב ליטפל בה והתם מפ' לה:

וקאמר ר' יהודה מה קיצבה. מה היא הקיצבה שקצבתם לו להעמיד כרי וכי שדה קטנה לשיעור כרי ושדה גדולה לשיעור כרי:

אלא אם יש בה כדי נפילה. ומפ' ר' אבהו דההוא כדי נפילה היינו כדי הזרע שנפל בה בשעת הזריעה:

וכא הוא אומר הכין. דאמאי לא שיערו הלקט כפי הזרע שנפל בעת הזריעה ולא משני לה והכי איתא בפ' המקבל:

שבולת שבקציר. דרך קצירתו נשארה שבולת אחת מלקוצרה ובגמ' מפ' אם נשארה באותה שורה שהוא קוצר עכשיו או בשורה שאצלה שכבר נקצרה וקאמר דאם יכול לכוף ראשה ולחברה ולקצרה בהדי שורה זו שקצר הרי היא של בעל הבית ואם אינה מגעת הרי היא של עניים והטעם מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד דמתנות עניים משמע דחשיבא לקט שבאותו פרק כתב כל דיני לקט ובפ"ה כתב כל דיני שכחה ולדעתו אפילו הניחה ברצון נמי ועוד שהוא ז"ל כתב כן היו שתי שבולות זו בצד זו הפנימית יכולה ליקצר עם הקמה והחיצונה יכולה ליקצר עם הפנימית ואינה יכולה ליקצר עם הקמה הפנימית ניצלת ומצלת את החיצונה שהרי היא כנופלת מתוך המגל ואע"פ שעדיין לא נקצרה ע"כ והיינו מימרא דר' יוסי דגמ' ופי' דברי הרב ז"ל כן צריך שתהא החיצונה סמוכה אל הפנימית כדי שתהא נקצרת עמה שהרי היא וכו' וכתב הרב דחשיבא כנופלת מתוך המגל דהיינו לקט ונראה לי שהביאו לרב לפרש כן משום דהני מתני' מאי זהו לקט ואילך בלקט מיירי ומתני' דשבולת שנתערבה בגדיש דבתרה בשבולת של לקט מיירי ודינין דשכחה לא מפ' להו מתני' אלא מבבא דהעומר ששכחוהו פועלים ואילך ותימא על פירושו ז"ל דהא גבי לקט דייקינן דוקא קציר בדברים הנקצרים דדרשינן הכא ובת"כ ולא לקט קיטוף ועוד גרע זו מאותה שהיא מאחר היד דהויא של בעל הבית משום דלאו דרך קציר הוא השתא דרך קציר בעינן קציר גופיה מיבעיא ועוד דבפ' האוכל שוגג אמרינן בהדיא דאין לקט אלא בתלוש ועוד דדוקא גבי שכחה מרבינן מחובר משום דכתיב בשדה ושכחת כדאיתא בפרקין דלעיל ובפ' עגלה ערופה ובפ' ב"ש לקמן אבל גבי לקט מנא ליה ועוד דהך מתני' קתני לה בספרי ובעדויות משמיה דר' ישמעאל ומשמע התם דבראשונה היו אומרים דכולן הוו דעניים בין שאינה מגעת לקמה בין המגעת והא מנא להו גבי לקט ועוד דבגמ' מפ' בהדיא דהך מתני' הויא פירושא דמתני' דפ' ב"ש דתנן התם קמה מצלת קמה ומתני' דקמה מצלת קמה בהדי שכחה הוא דמיתניא התם ועוד דמוקי לה בגמ' והוא שיהא הקציר סובבה ומשמע דטעמא כדלקמן בפ' ב"ש דאמרינן התם שדה שעומריה מעורבבין ושכח אינו שכחה עד שיקצור כל סביבותיו כי היכי דלא יהא נדון ראש שורה והכי נמי הכא כי היכי דתהוי שכחה בעינן שיהא קצור כל סביבה דאי לא ניצולת היא ועוד דאמרינן בתר הכי כשהיו שתים וכו' ניצולת ומצלת והאי לישנא דניצולת ומצלת לא תני לה לקמן אלא גבי שכחה כי הא דתנן קמה מצלת קמה העומר אינו מציל ועוד מוקמינן לה בגמ' משום קושיית שכחת דזיתים באומן שני שנו משמע דגבי שכחה מיתנייא ועוד תניא בספרי בהדיא דטעמא דמתני' היינו משום בל תשוב והכי תניא התם לא תשוב לקחתו מכאן אמר ר' ישמעאל שבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה אם נקצרת עם הקמה הרי היא וכו' כלומר דטעמא דשכחה הוא משום בל תשוב כדתנן והך אגידה בהדי קמה שלא שכחה דהא נקצרת עם הקמה הילכך קמה מצילתה הלכך נראה ודאי דגבי שכחה מיתנייא ששכח מלקצרה ותני לה הכא משום דבתוספתא שנינו אמר ר' עקיבא בעלי בתים נהגו בה עין טובה ולעניים ובעדויות שנינו דר' ישמעאל אמרה להך מתני' בכרם ביבנה למדנו דעיקר מימריה דר' ישמעאל היינו דאם נקצרת עם הקמה דהויא של בעל הבית ולא של עניים ופליג אדר"ע דאע"ג דאשכחן שכחה במחובר הך ניצלת כדר' יוחנן דקמה חשיבא וקמה מצלת אותה ור' עקיבא מטעם שכחה והפקר הוא דפליג ומדמי לה לרישא דתנן כל הנוגע בארץ וכו' מטעם הפקר וקסבר דהקילו עליה כיון דשכחה דאיכא בה שתי מדות דהויין זכות לעניים אפילו הכי טבלא כיון דאינם שלמות ועוד שנהגו בה עין יפה בעלי בתים פטורה מן המעשר ור' עקיבא לטעמיה דסבר לעיל דהפקר דב"ש דמהני ואשמעינן ר' ישמעאל דאינה פטורה מן המעשרות ולא מייפינן כחן דעניים הכא וטבלא כי הויא נקצרת עם הקמה ולא דייני בה דינא דרישא וטעמא דרישא בבעל כרחיה אפילו הכי משום קנסא דב"ד פטרי וכדאמרן אבל היכא דליכא קנסא דב"ד טבל היא ואע"ג דשכחה ונתנה להן בעין יפה ומש"ה תני לה וכך מפ' לה רבינו שמשון ז"ל והרא"ש ז"ל בשכחה כדפרישית:

וראשה מגיע לקמה. כשכופפין אותה ראשה מגיע לקמה שאצלה:

אם נקצרת עם הקמה. כגון שהשבולת ארוכה ויכולין לקצרה עם השבלים של הקמה אפילו שלא יטו השבלים אצלה והכי מוכח בגמ':

הרי היא של בעל הבית. ואם עניים קצרוה ונתערבה עם לקט שלהן בעיא תיקון וכדתנן לקמן:

ואם לאו הרי היא של עניים. כיון דשכחה ואע"פ שהיא מחוברת דאית דין שכחה נמי במחוברת וכדכתיבנא:

שנתערבה בגדיש. שנתערבה בתוך שבולי הגדיש קודם שזכה בה העני:

מעשר שבולת אחת ונותן לו. כלומר תורם ומעשר ונותן לעני לפי שחייב לתת לו דבר מתוקן כמו שהיתה השבולת של לקט דפטורה מן המעשר ואע"פ שעדיין לא נתמרח הכרי מכל מקום לא דמי לשבולת של לקט דמתוקנת לעולם היא ושאר שבלים של גדיש כי נמרחינהו הא טבילי ומה שאין מזכיר שם תרומה בכלל הוא כדתנן עונת המעשרות ובגמ' מפ' לה:

העני הזה. המקבל השבולת המתוקנת:

מחליף דבר שלא בא לרשותו. דהא השבולת של לקט לא בא ליד העני עדיין כדי שיהא לו לבעל הבית זכות ממנו להחליף שבולת בשבולת כדאיתא בגמ' דהא חלופי גזל הוי כדאיתא בפ"ק דחולין:

אלא מזכה את העני בכל הגדיש. וטעמא דת"ק בגמ' מפ' לה:

תמן תנינן. לקמן בפ' ב"ש דקתני התם קמה מצלת את הקמה ומפ' ר' יוחנן לא תימא דוקא לקמה שכוחה דחשיבא הוא דמצלת אבל שבולת אחת שכוחה אינה מצלת ואשמעינן דאפילו לשבולת נמי מצלת ותו אשמעינן מתני' דקמה עצמה דניצלת בעינן דיהא יכולה ליקצר עמה כדתנן הכא:

והוא שיהא הקציר סובבה. כי היכי דלא יהא נדון ראש שורה או סוף שורה כדתנן לקמן דכיון דקצור כל סביבותיה אין מקום לדונה לא לראש שורה ולא סוף שורה ובל תשוב איכא:

והוא שיהא ראשה מגיע לקמה והוא שתהא וכו'. הצעה לבעייתו היא כלומר מה ששנינו במשנתנו הוא דיכולים לכופפה ולהגיע ראשה לקמה ולקצרה עם השבלים אבל לעולם שבלי הקמה שאינה שכוחה הוא דיכולים ליקצר עמה אף אם יניחנה בקומתה ומש"ה מצטרפין כי קא מיבעיא לן כשהשבלין של הקמה נמוכין והשבולת השכוחה מקומה גבוה בענין דאין הקמה יכולה ליקצר עמה והשבולת יכולה ליקצר עמה מאי:

ומסיק דמ"מ הקמה מצלת אותה. הפנימית ניצולת ומצלת השבולת הפנימית שאצל הקמה ניצולת מחמת הקמה וחשיבא קמה ומצלת את החיצונה:

אמר ר' אושעיה. משום דבעינן לאקשויי עלה ממתני' מייתי לה:

כל זית שאת יכול לפשוט ידך וליטלו. אע"פ שירדת ממנו ועברת ממנו ותניא בתוספתא משיפנה ממנו הוי שכחה אפילו הכי קאמר ר' חייא אם ממקום שאתה עומד שם אתה יכול ליטלו לא מיקרי בל תשוב:

ור' יוחנן. פליג עליה דר' חייא דכיון דעבר מיניה והניחו לאחוריו בבל תשוב קאי:

אינו יכול לפשוט ידו וליטלה. בתמיהה ואמאי בעינן שתהא נקצרת עם הקמה וקסבר דמתני' אפילו באותו אומן עצמו מיירי:

ומתרץ ר' לא באומן השני. שנו אבל באותה שורה עצמה לא בעינן יכולה ליקצר עם הקמה אלא כל זמן שיכול לפשוט ידו וליטלה לא הויא שכחה ור' אושעיא נמי משום דעדיין עומד תחת אותו זית קאמר הכי:

דבר שהוא ראוי להציל מהו להעשות שכחה. דבר שהוא ראוי להציל את אחרים ששכחן כששכחו מהו שהוא עצמו יעשה שכחה וכגון ששכח את הקמה הסמוכה לשבולת פנימית וחיצונה:

אם נטל את החמישי הרי זה שכחה. הרביעי וכדמפ' ר' בון בר חייא:

מ"ד אם נטל את החמישי כשיש שם ששי. דכשנטל את השלישי נטל את החמישי מיד שלא שהה בין נטילת שלישי לחמישי דאז לא חלה שם שורה על השלישי שנשארו הוא דהוי שכחה:

אבל שהה ליטול החמישי. לא הוי ארבע שכחה כגון שהיו ששה עומרים ונטל שלשה והניח שלשה דהשלשה שהניח נחשבין שורה וקי"ל כב"ה לקמן דשלשה עומרים לא הוו שכחה משום דהן עצמן הוי שורה והתם מפ' כמה שיעור שהייה המפסקת בין קצירה לקצירה כי היכי דליחשוב קצירה בתרא תחלת קצירה ולא הוי שכחה וה"ה בין עימור לעימור:

ומ"ד אם שהה ליטול החמישי וכו'. כלומר אף אם שהה ליטול החמישי הוי רביעי שכחה כשאין שם ששי דכשעימר שלישי לא נשתיירו כי אם שנים דאע"ג ששהה קודם שעימר החמישי לעולם הוי כמסיים עימורו הראשון:

עד שלא נטל החמישי וכו'. כלומר והא הכא כשיש שם ששי אע"ג דלא שהה ונטל החמישי אמאי הוי שכחה הא הוה נחית שמא דשורה עלייהו ותו לא הוי שכחה דהרביעי עצמו השכוח היה מצרפן לשורה ואפילו הכי קתני דהוי שכחה:

הדא אמרה. דאע"ג דהיה מציל את אחרים כששכחוהו לעצמו הוא גופיה הוי שכחה:

ה"ג ואית דבעי נשמעינה מן הדא וכו' הדא אמרה דבר שהוא ראוי להציל ושכחו וכו'. והכי איתא לקמן בסוף פרק ב"ש:

סאה תבואה עקורה. דקי"ל לקמן דקמה שיש בה סאתים אינה שכחה וכן עומר שיש בו סאתים ותנן שכח סאה עקורה וסאה שאינה עקורה לא מצטרפי והוו שכחה וסתמא קתני ואפילו ששכח עקורה תחלה דקמה מצילה כדתנן לקמן:

ומפ' ר' יונה לעולם לא תפשוט דמתני' מיירי בקוצר שורה ומעמר שורה שכן היה דרכו קוצר ומעמר קוצר ומעמר ובעוד שטרוד לעמר התלוש שכח המחובר:

וכבר שכח את הקמה עד שלא שכח את העומרים. ומכי התחילה השכחה כבר אבדה הקמה כחה ומעולם לא נצטרפה אבל אם שכח העקורה תחלה דהקמה מצילתה הא נצטרף העקור עם שאינו עקור ובטיל אגביה וחשיב כאילו הקמה עצמה יש בה סאתים ואפילו שכחה תו לא הוי שכחה וכן נראין מדברי רבינו שמשון ז"ל שכתב שם בפ' ב"ש כן:

ומסיק ר' יונה תפתר בקצר שורה ומעמר שורה וכבר שכח את הקמה עד שלא ישכח את העומרים. אבל אם שכח את העומרים תחלה ניצולת העקורה משום שאינה עקורה ולא אמרינן דבר שהוא ראוי להציל ושכחו הרי הוא שכחה ויש ליתן טעם כאן דכיון דסאה של קמה מציל על סאה של עקורה הרי היא כקמה שיש בה סאתים ואם שכחה אינה שכחה ע"כ:

כיצד הוא עשה. כיצד מתקן השבולת:

מביא שתי שבלים מהגדיש. שנתערבה בו השבולת של לקט:

ואומר אם של לקט היא. מפריש אחת לעני ואומר אם זו של לקט הרי טוב: ואם לאו הרי מעשרותיה ותרומתה קבועין בזו:

וחש לומר שמא אותה שקבע בה וכו'. פירכא היא דדילמא הך דקבע בה מעשרות הויא ההיא דלקט ומפריש מן הפיטור על החיוב ואין חלין המעשרות כלל ונשארת בטבלה הראשונה והאיך נותנה לעני:

ומשני אמר ר' יונה מביא שתי שבלים. בזה נתקשה רבינו שמשון ז"ל ופי' דהא דמשני ר' יונה מביא שתי שבלים היינו שתי שבלים חוץ מאותה שנותן לעני וז"ל ומשני א"ר יונה מביא שתי שבלים מלבד אותה שנותן לעני וקובע המעשרות על אחת מהן ואומר על הראשונה אם לקט היא הרי יפה ואם לאו מעשרותיה קבועין על השניה ואח"כ אומר על השנייה דאם היא של לקט הרי מעשרות הראשונה קבועין על השלישית והשתא יש כאן שתי שבלים דלא ידעינן אהי מינייהו המעשרות קבועין ואין יכולין ליתן לעני אלא הראשונה והא דנקט ונותן לו אחת מהן לא חש לומר ונותן לו הראשונה הואיל וכבר פירש מעיקרא ועוד האריך בתיקון הגדיש למ"ד אין בילה עיין בפירושיו ז"ל ונ"ל דאין הלשון משמע כן אלא הכי קאמר שתי שבלים שאמרנו כך הוא מביא שתי שבלים אחד מהגדיש המעורב ואחד מגדיש שהוא ודאי ונותן לעני אחד מהן ויזכה לו בה ויאמר כן אם זו של לקט הרי טוב ואם לאו מעשרותיה קבועין בזו של ודאי ונותן לו הראשונה וכדברי הרב ז"ל ואף הרב ז"ל הודה דאפשר שזו סברת ר' יונה עוד נ"ל פירוש אחר שלא על דרך פירוש הרב ז"ל דלעולם נוטל השתים מן הגדיש המעורב אלא שחוזר ואומר אותן דברים ממש בשבולת שניה ושניהם נותן לעני אחד במתנה ואחד במכירה ותרתי מילי אמר ר' יונה ואומר פעם שנית על השבולת השנית ונותן ואומר וכו' כלומר דמתנה הויא אחד מהן דוקא אבל לא האחרת וכיון דמתנה כן על השניה דהשתא לא קשה דדילמא זו שקבע בה המעשרות לקט היא דהא חזר והתנה כן על השניה דאם היה לקט מעשרותיה דראשונה קבועין בה עצמה ואפשר נמי דשניהן ודאי ומעשרות השניה עם מעשרות הראשונה קבועין בזו דהיינו באותה שאינה מתנה ולהכי הדר ר' יונה ואמר ואומר אם לקט היא כלומר ואומר פעם אחרת בשניה אותן דברים ממש דהא אינו יודע אי זו מהם ודאי ואפשר גם דשניהם ודאי הלכך נותן לעני במתנה אחת מהן שהרי אחת מהן חייב לו שלימה והאחרת יש בה שיעור לחשש מעשרות של השתים וכ"ש של האחת דהאחת מהם טבל ודאי והעני בזה אין לו תרעומות הלכך אינו צריך לתת לו במתנה השנית אלא יכול למכרה לו חוץ ממעשרותיה והעני יבקש פרנסה ממקום אחר לתקנם ויסלק הספק וכן מצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד שבולת של לקט שנתערבה בגדיש הרי זה מפריש שתי שבלין ואומר על אחת מהן אם לקט היא זו הרי היא לעניים ואם אינה לקט הרי המעשרות שחייבת בהן שבולת זו קבועין בשבולת שניה וחוזר ומתנה כן על שבולת שניה ונותן לו אחת מהן והאחרת תהיה מעשר ע"כ כוונת הרב מה שאמרתי והאחרת תהיינה בה המעשרות ומוכרה לו לבד ממעשרות שבה:

דר' יוסי היא. טעמא דרבנן אתא לפרושי דאמרי דיכול בעל הבית להחליף שבולת בשבולת ולתת לעני שבולת מתוקנת וטעמא דסברי כר' יוסי דפ"ב דבכורות דתנן התם רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים רבנן סברי אי אפשר לצמצם ובודאי חד מינייהו חולין ושקיל כהן חד מינייהו ויאכל במומו והנשאר ביד ישראל נמי ירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לישראל וקאמר ר' יוסי דהך דישראל דחליפין ביד כהן פטור מן המתנות דעשו שאינו זוכה כזוכה ואע"ג דלא מטא לידיה כמאן דמטא לידיה וזבניה לישראל במומיה דמי כלומר ואע"ג דלא זכה כהן בהאיך דלא מטא לידיה מעולם הואיל ומעיקרא הויא שייכא ביה יד כהן דשמא דידיה הוי שויוהו רבנן כמאן דמטא לידיה שם בכורה וזבין ליה לישראל במומיה ושקליה לאידך חילופיה לדמיו ובכור שמכרו כהן לישראל פטור מן המתנות דאיתקש לצבי ואיל כדאיתא התם והכא נמי שויוה רבנן כמאן דמטא לידיה דעני ויכול בעל הבית להחליפה כדי לתקן לו שבולת:

ור"מ מחייב. במתנות התם מפ' טעמא משום דכהן בא עליו משני צדדין אי בכור הוא כוליה דידי הוי דשקילנא הוי חולין ומהדרנא ליה ניהלך ושקילנא מתנות דיליה ואי לאו בכור הוא הב לי מתנות דיליה ניהלי:

לדברי ר' יוסי צריך לזכותה לכהן. כדמפ' ר' יוסי בר זבידא לקמיה דר' בא אדר' אליעזר קאי דר' אליעזר ס"ל מזכה לעני כל שדהו ור' יוסי פליג עליה דר' יוסי בעי התם חילופיו ביד כהן כדתנן התם הכי נמי הכא צריך שיזכה לעני כהן השבולת שנוטל התרומה ותרומת מעשר ממנה דבכל מתנותיה אית בהו זכייה לכהן בין השבולת שנותן לו במתנה בין אחרת דמכירה ובהכי הוי חליפיו ביד כהן ומצי למכור לו האחת חוץ ממעשרות שלה ושל חברתה דאילו עני שאינו כהן לית ליה זכייה בכל מתנותיה ואפילו הוא לוי ולא מהני:

אמר ר' יוסי. הוא ר' יוסי בר זבידא אמורא:

וא"ר בא לדברי ר' יוסי וכו'. דר' יוסי פליג אדר' אליעזר דמתני' דלר' אליעזר כל עני דעלמא סגי וכ"ש דפליג אדרבנן ודלא כריש לקיש דאמר דרבנן סברי כר' יוסי:

כל גרמה אמרה דהיא דר' יוסי. וצריך לזכותה לעני כהן כדמפ' ואזיל לדעת כולי עלמא דס"ל לר' מנא דבהא פליגי דת"ק סבר מזכה את העני בשבולת דאי לאו הכי מאי טעמא דרבנן אלא דרבנן נמי מודו דצריך לזכות לעני כהן ובהא פליגי ר' אליעזר ורבנן דרבנן סברי בשבולת אחת דמזכי ליה סגי ואותה לוקח ומתקנה באחרת ור' אליעזר סבר בעינן לזכויי ליה בכוליה גדיש כי היכי דליזכי נמי באותה שבולת המעורבת:

ת"ק סבר מימר נראה כמזכה מימינו לשמאלו. כלומר וטעמא דרבנן דפליגי ולא אמרי מזכה לו בכל הגדיש משום דכיון דהגדיש לא נפק מרשותיה דבעל הבית מחזי האו זכות כי חוכא ואטלולא כמו שמעביר זכותו מימינו לשמאלו דלא נפיק לרשות אחר ומשום הכי אינו מזכה אלא שבולת אחת מן הגדיש וכדאוקימנא מתני':

ור' אליעזר סבר דאינו נראה כמזכה מימינו לשמאלו. הלכך מצי לזכויי ליה כוליה גדיש כי היכי דליזכי עני בההיא שבולת דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וכיון דתרויהו קפדי דלהוי זכות שלם ממילא שמעינן דבעינן שיזכה ואע"ג דלא אתי לידיה דעני:

מחלפא שיטתיה דר' אליעזר. דתנן לעיל בפ' הפאה ניתנת אליבא דר' אליעזר דבעל הבית מזכה ליה לעני הפאה והעני זכה במאי דמזכי ליה בעל הבית בהן:

ומשני בשיטתן השיבן. כלומר לדבריהן דרבנן קאמר להו לדידי בעל הבית גופיה יכול לזכות לעני כדלעיל אלא לדידכו דאמריתו דעני גופיה בעינן דזכי כל זמן שלא זכה העני בשבולת היכי מצי יהיב רשות דמחליף בעל הבית ולדידכו צריך לזכות לעני בכל הגדיש וטעמא דרבנן כדלעיל דכל הגדיש לא מזכי דחוכא הוא:

אין מגלגלין בטופח. פי' הרמב"ם ז"ל בפיה"מ האי טופח מין קטנית כההוא דתנן בריש כלאים הפורקדן והטופח ופי' הרב ז"ל דקאמר ר' מאיר שיש להשמר מזה המין שלא יקצרוהו בכלל הזרע מפני שמזיק לעניים שמא יהא הלקט הנופל מן המין ההוא וחכמים מתירין מפני שאפשר שיהא הלקט מן הזרע הטוב ולא מזה המין ע"כ ואינו נכון דמאי שייכא ברייתא דהמרביץ שדהו דמייתי בגמ' לזה הענין ועוד דפריך בגמ' מרבנן דמתני' ארבנן דברייתא משמע דכולהו חדא נינהו ועוד אטו איכפל תנא לאשמועינן בזרוע כלאים שלא יקצור מין עם מין אחר וכי מכל מין תבואה אינו מחויב להניח פאה ולקט ואם כל מין זרוע בגבולו מה יוסיף ומה יגרע שיקצרנו בשעת קצירת החטים אם לאו לכך נראה פי' הערוך עיקר שגורס הפ"א בצרי מלשון משקה טופח ומגלגלין דקאמר מלשון מגלגל עמו עד י"ב שנה בפ' נערה שנתפתתה דהיינו בדברים רכים ובלשון נחת וה"ק בעלי בתים רשאין לגלגל עם העניים לומר תבואו מחר דעכשיו היא לחה ומטוננת ומשום דכשהיא לחה ומטוננת העניים כשהולכין עליה נעשית טיט וגומות ומתקלקלת וקאמר ר"מ דאין מגלגלין לדחות העניים בזאת הטענה דהפסד ביטול מלאכתן עדיפא ובגמ' מפ' דשמין לבעה"ב הפסדו:

וחכמים מתירין. לגלגל עמהן מפני שתקנתן אפשרית שנקל הוא שיבואו מחר ובגמ' מפ' דלרבנן שמין לעניים הפסד מלאכתן:

המרביץ שדהו. הרוצה להרביץ שדהו ודרכו לעשות כן אחר קצירה ובא העני אחר קצירה עליו וליטול פאתו:

אם הזיקו מרובה על של עני. כגון שהיא בית השלחין ועכשיו היא עונת המים ואם ימתין למחר אין לו מים מותר להרביצה דחייו קודמין:

ואם היזק עניים מרובה על שלו. כגון שיכול להמתין למחר להשקותה אסור להרביצה דסתמן דעניים נעליהן נקובין ומזיק להן:

מניחן על הגדר. כלומר השדה שרוצה להרביץ ירביץ ומניח הלקט והפאה על גבי הגדר כדי שיקחו העניים שלהן והוא ירביץ ולא יזיק להן ולא יזיקו לו:

תמן הוא אומר כשם שהוא מדל בשלו. לקמן בפ' כל זית תנן המדל בגפנים כשם שהוא מדל בשלו כך הוא מדל בשל עניים דברי ר' יהודה פי' מדל שלופי שכורת שריגים מהן עם אשכולות להקל מעל הגפן שתהא יותר עבה לא תוציא כלל לאותם האשכולות וקאמר ר' יהודה דיכול לכרות העוללות שהן של עניים נמי אע"ג דמפסדי עניים כדרך שכורת האשכולית הראויין לו ולא קאמר דיניח העוללות על גבי הגדר:

הן גרמו לעצמן שלא באו. בשעה שהוא מדל והוא יכרות העוללות ויניחם לשם ואינו מחוייב יותר:

אבל הכא כבר באו. ומה היה להם לעשות ולכך אין להפסידן ולקמן בפ' כל זית משנינן לה שינוייא אחרינא:

וכא אינון אמרין הכין. דהא מתני' סתמא קתני וחכמים מתירין ולא חשו להזקו של עני:

ומשני תמן אי אפשר. ברייתא מיירי בעניים מעיר אחרת ואין יכולין להמתין ואי אפשר להו:

ברם הכא אפשר להו. אפשר תקנתם שיחזרו לערב או מחר:

אין מגלגלין. אלא יכנסו ולא ירביץ ולא חייש להיזקא דבעל הבית והתם חייש מיהת להיזקא דבעל הבית דמדל בשלו ומשני דשמין לו הפסדו:

אמרין מגלגלין. ולא חיישי להיזקא דעניים והכא חיישי ומשני דשמין וכו':

למי הוא משלם. דהא ממון שאין לו תובעין הוא:

ומשני לעניי אותה העיר. דלגבי דידהו ממון שיש לו תובעין חשיב:

דלא כן מה אנן אמרין. דמשמע טעמא דעני היה באותה שעה הא לאו הכי משלם למאן משלם קסבר דלרבנן אפילו לעניי אותה העיר חשיב ממון שאין לו תובעין:

ומשני למדת הדין נצרכא. לא מפני שיחייבוהו ב"ד לשלם אלא משורת הדין ראוי הוא לשלם אם לא משום דעני היה באותה שעה והכי מוקי לה בריש פ' הזורע מדת חסידות שנו כאן כדאיתא התם:

בעל הבית עשיר. שיש לו מאתים זוז שהיה עובר ממקום למקום וצריך לפרנסה ואין לו מעות שהוציאן בפרקמטיא יטול עם העניים כשבוזזין פאה ולקט:

וכשיחזור לביתו ישלם. כשימכור הפרקמטיא שמביא מעות כשיחזור לביתו ישלם ובגמ' מפ' למי ישלם דממון שאין לו תובעין הוא:

שלו פטור. מה שלוקח בהן דהיינו מה שנותן לו העני שהוא לקט שכחה ופאה פטור מן המעשר כדתנן בריש מס' חלה:

ושל עניים חייב. מה שנותן לעניים מתבואתו חייבין לעשר וקמ"ל דלא תימא כיון דנותן להם חלופי פאתם דפטור מן המעשר:

שנים שקבלו. והן עניים ונעשין כבעל הבית השתא ואמרינן בפ"ק דגיטין לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו ודוקא על חלקו נעשה כבעל הבית ולא על חלק חברו לפיכך מותרין ליתן זה לזה:

המקבל שדה לקצור. כדמפ' ר' יהודה למחצה ולשליש ולרביע ואסור במתנות עניים ונעשה בעל הקרקע וקרינן ביה להזהיר עני על שלו:

אבל אמר לו שליש מה שאתה קוצר. בגמ' מפ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא:

ואסור במעשר עני. שאין חייב מעשר עני אלא אחר שקצר והרי זכה בחלקו שקצר:

פודין זה לזה מעשר שני. בפ"ק דקידושין מייתי לה ופירש"י ז"ל פודין זה לזה מ"ש אם יש לאביו מ"ש פודהו הבן משלו לצורך אביו בלא חומש דכתיב ואם גאול יגאל איש ממעשרו על מעשר שלו מוסיף חומש ולא על מ"ש של חברו והכא קמ"ל דלא אמרינן הרי הוא כגופו שהרי הוא אוהבו ומזונותיו עליו ולא אחר ניהו לגביה והרי הוא כמי שפודהו הוא לעצמו:

ונותנין זה לזה מעשר עני. אם יש להן מעשר עני לחלק לעניים מאכילו לאביו אם אביו עני אע"פ שחוב עליו כגופו ומהכא דייק התם דמשל אב:

הכי גרס בתוספתא דמ"ש פ"ד אמרו לו מה אילו היו שניהן ענוים. וה"פ דאם הבן עני מה תשיב לנו מניין יתן לאב אם לא מעשר עני דהא אין לו לעצמו וכל שכן לאחרים וכי היכי דתודי לן אהך דנותן לאביו מעשר עני ה"נ אפילו יש לו נותן לאב מעשר עני:

מה בינה לקדמיתא. דהא ברישא נמי לא יהיב ליה אלא שליש קציר העולה:

לכשתקצור שליש יהא שלך. לכשתקצור כולה השליש יהא שלך דלא זכי במחובר מידי דאין לו אלא בתלוש ומשום הכי חיוב לקט שכחה ופאה על בעל השדה וכתב רבינו שמשון ז"ל ואע"ג ששכחת עומר בתלוש בשעת עימור ושמעינן ליה לר' יהודה בפירקין דלעיל גבי גר דאע"פ שאין לו שכחה בקמה יש לו שכחת עומרים מ"מ הכא שרי כיון דלא קרינן ביה קצירך הואיל ולא זכה אלא בתלוש וגר שאני דאכתי קרקע שלו הוי וקרינן ביה קצירך מידי דהוי אמכר קמה ושייר שדה דאסור בלקט שכחה ופאה כדלקמן ומ"מ לא מיחייב גר בלקט ופאה מאחר דעיקרו במחובר ע"כ:

הדא אמרה שהמוכר זכאי בפאה שהיא מתרת העומרים. כדפרישית בפ' אלו מפסיקין כגון דמכר חצייה שהניח בקמה ושם הניח החיוב של כל השדה ובא הלוקח וקצר ממנה שבולת ונפל בה אונס דאמר התם דחזרה פאה לעומרים ומיבעיא לן התם אם יזכה המוכר בה שבידו העומרים הקצורים כשהוא עני דלא שייך ביה להזהיר עני על שלו דחיובא רמיא על הלוקח שקנה הקמה ופשטינן לה מהכא שהמוכר זכה דאין לו אלא הקצור ומשום הכי שרי ליקח פאה:

ודחי תמן נתחייבה שדהו ברשותו. דקודם שמכר הקמה כבר נתחייבה שדהו ברשותו וכיון דרמיא עליה שעה אחת תו לא פקע איסורא דלהזהיר עני על שלו:

הכא לא נתחייבה שדהו ברשותו. דהא שכיר בעלמא הוא:

שהן בעזיבה. דחייה אחריתא היא דתעזוב כתיב מן דידך יש לך לעזוב ואיהו כי שקיל להו מאי תעזוב איכא דבתר קצירה זכי:

המוכר מותר. בגמ' מפ' כגון שמוכר הקמה והשדה:

והלוקח אסור. דשדך וקצירך איכא גביה וקמ"ל דהמוכר שרי ולא תימא דלאפקועי מתנות עניים קא זבין לה ולגזור בה רבנן קמ"ל דלא גזור והרמב"ם ז"ל פי' דבלוקח נמי אשמועינן דאע"פ שלא נתן דמים ואפילו לוה הדמים ולקחה הרי זה אסור:

על מנת שילקט בנו אחריו. הלקט הנושר והא דתניא בפ"ק דב"מ ילקט בנו אחריו התם בסתם אבל הכא במתנה שיפחות לו משכרו בשביל בנו שמלקט אחריו:

או שהוא מסייע את אחד מהן. בת"כ נפקא לן מדכתיבי תרי זימני לא תלקט לעני חד לא תלקט לעני לא תסייע את העני וחד לא תלקט להזהיר עני על שלו:

ה"ג ועל זה נאמר אל תסג גבול עולים. ביו"ד ואע"ג דקרא לא כתיב הכי וכן גריס הרמב"ם ז"ל ורבינו שמשון ז"ל ובגמ' מפ' לה:

אצל זה אני קורא קצירך. וכגון שנתן לו רשות בקרקע במחובר דאי לא מכר לו אלא בתלוש המוכר הוא דאסור ותו לא כדאמר לעיל:

בעל הבית שעשה כן. שהתנה עם הפועל שילקט בנו אחריו מוכר חלקן של עניים וגוזלן:

גוזל לבעל הבית ולעניים. דהפועל ממציא לבנו יותר מדין לקט וגוזל לבעל הבית ולעניים:

אלו עולי מצרים. והוי כאילו כתיב גבול ישראל דבשביל מתנות עניים הברכה הווה ואם זה גוזל העניים גוזל טובתן של ישראל הוא כדתנן (באבות פ"ה) בארבע פרקים הדבר מרובה וכו' ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה מפני גזל מתנות עניים ועולם דקרא מ"ס הרבים בשקל הודם עושם עולם שלהם משה מצד הקב"ה מעלם מים ומארץ מצרים:

אלה שירדו מנכסיהן. כדמפ' לסמייא צווחין סגי נהורא ודרשו ג"כ עולם בלשון עלייה לשון יחיד ומ"ם הרבים ושב לעני היורד מנכסיו עולים בלשון כבוד כמו שמכנים לסומא סג"נ בלשון כבוד:

ולא שכחו בעל הבית. בגמ' מוקי לה והוא שעומד וכו' ובפ"ק דב"מ מפ' דבשדה שאינה משתמרת הוא דבעינן דבעל הבית קאי בשדה דליזכי בה במציאותיה ובההוא אמרינן דלא זכו בו עניים עד שישכחוהו פועלים ובעל הבית אבל אי הוי בעל הבית בעיר הוי שכחה אע"ג דלא שכחו בעל הבית דמדמי ליה למציאה ומציאה אע"ג דצווח זכתה לי שדי לא זכי אי איני עומד שם ואפילו ברץ אחריהן ומגיען והכי משמע הכא בגמ' ומקרא יליף לה:

עמדו העניים. בפניו של עומר ושכחוהו פועלים ובעל השדה מחמת אונס שהעניים גרמו:

שחפוהו בקש. העניים ובגמ' מפ' לה:

דכתיב קצירך ושכחת. משמע דבעל הקציר ישכח דהיינו בעל הבית: דכתיב כי תקצור ושכחת. דמיותר קרא דלכתוב כי תקצור ושכחת למה לי למכתב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת אלא הכי מידריש כי תקצור ושכחת קצירך ושכחת דצריך שגם הקוצר שהוא הפועל דמתני' ישכחהו אבל חד לחודיה דישכח לא זכי ביה העני:

ה"ג בכל הספרים אפילו חמרין שהן עוברין בדרך וראו עומר אחד ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם. ומשום דלא שכחו בעל הבית משום הכי בעינן כי היכי דתיחול עליה שמא דשכחה שישכחוהו כל אדם ואז הוי שכחה אפילו לא שכחו בעל הבית ובאינו עומד באותה שדה אלא בשדה אחר עסקינן ולא גרסינן ושכחו בעל הבית אי בעומד בעל הבית בעיר הא אמר ר' שמעון בסיפא דלא הוי שכחה ואפילו שכחו בעל הבית וכו"ע אלא בעומד בשדה אחר אפילו לא שכחו בעל הבית חשיב ליה שכחה בסיפא אי נמי דשפיר גרסינן ושכחו בעל הבית בעומד באותה שדה גופה עסקינן ואע"ג דשכחוהו פועלים ובעל הבית לא סגי עד שישכחוהו כל אדם ובתוספתא לא גרסינן ולא שכחו בעל הבית:

יודע אני שפועלים שכחו עומר שבמקום פלוני. כלומר זכור אני עומר שבמקום פלוני שהנחתי שם מדעת וסמכתי על הפועלים שיביאוהו ושמא פועלים שכחוהו:

אינו שכחה. אפילו חזר ושכחו בעל הבית דס"ל לר"ש דדוקא עומר בשדה הוא דהוי שכחה אבל משבא בעל הבית לעיר אין שכחתו ושכחת פועלים כלום כדלקמן:

היה עומד בשדה וכו' הרי זה שכחה. אפילו לא שכחו בעל הבית ובעיר גרסינן ושכחוהו לומר ששכחוהו כולן ובסיפא ל"ג ליה וכגון דלא קאי באותה שדה דלזכי ביה דאילו קאי באותה שדה שכחת פועלים ושכחת בעל הבית ושכחת כל אדם בעינן ותנא דמתני' דריש קרא הכי שכוח מעיקרו הוי שכחה ששכחו הוא תחלה לפועל אבל זכור ולבסוף שכוח כגון שהניחו שם מדעתו ולבסוף שכחו ע"י פועלים לא הוי שכחה אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח כיון דליתיה גביה דליזכי ביה הוי שכחה וה"ק בשדה ושכחת בשדה בעינן דשכחתיה אתה ולא בעיר דבעיר אפילו לא שכחתו הוי שכחה והכי איתא בפ"ק דב"מ:

אפילו לענין מציאה כן. אליבא דרבנן דמתני' קאי דהא דתנן ראה אותן רצין אחר המציאה כדמוקי לה ברץ אחריהם ומגיען ואמר זכתה לי שדה בעינן שיהא עומד בצד שדהו:

אם ביכול ליגע בהן. כגון שרץ אחריהן ומגיען הצבי מהלך והגוזלות מדדין ומגיען קודם שיצאו משדהו אפילו אינו עומד בשדה נמי דס"ל חצרו של אדם קונה לו בהכי:

ר' ייסא בשם ר' יוחנן והוא שיכול ליגע בהן ואפילו בתוך שדהו. אפילו הכי בעינן שעומד בתוך שדהו בעינן רץ אחריהן ומגיען והכי איתא נמי בפ' שנים אוחזין:

היה כולו מחופה בקש. בעיא היא במתני' תנן חפוהו עניים בקש אין לו שכחה דהן גרמו השכחה אבל העומר מחופה מאליו בין הקשים שנתכסה כולו מן העין ושכחו מהו ופשיט לה מהא דתנן לקמן בס"פ ב"ש דסומא יש לו שכחה ומה לי כיסוי בעין ומה לי כיסוי בעומר:

ובזוכר את הקשין. שזוכר אותו מקום שהיה שם קש גבוה ויחפש לשם ומשום הכי תנן חפוהו וכו' אין לו שכחה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה:

בזוכר את העליון. לקמן בפ' ב"ש דתניא התם דלרבנן העליון אינו שכחה ומפ' ר' זעירא דבעינן זוכר את העליון קודם שיפגע בו דהו"ל כשני מינין ומשו"ה אפילו תחתון לא הוי שכחה והכא נמי משום דזוכר הקש שהוא על גביו זכה בעומר שהוא תחתיו דהקש חשוב מין אחר:

לכובעות ולכומסות לחררה ולעומרים. בגמ' מפ' להו:

לגדיש יש לו שכחה. דמשעימר הכל רוצה לעשות מהן גדיש דהאי עימור אין אחריו עימור וכי הדר שוכח מהגדיש ולגורן שהוא במקום דישה אין לו שכחה דכבר נתקיימה המצוה גדיש היינו שצוברין כל העומרים במקום אחד עד זמן הדישה:

גורן. הוא המקום שדשין בו התבואה כדמוכח בפ' כל סאה וגם הכרי שמעורב בתבן והמוץ עם התבואה קרוי גורן כדכתיב הנה הוא זורה את גורן השעורים וכו' אבל ברישא דלא הוי עימור לגדיש כשחוזר ומעמר קצות השבלים הנותרין ממלאכתו להוליכן לגורן יש לו שכחה דהשתא חיילא:

זה הכלל. סימנא בעלמא הוא:

מן לעיל. לשים על ראשי הפועלים להגן עליהן מפני החמה שלא ישתרבו:

מן לרע. לרגלי הפועלים שהארץ חמה מאד בעת הקציר ונכוין רגליו או להגין מן הקוצים ואבנים דקות בשעה שקוצרים ויש מפרשים מלעיל שקוצר שבלים להניחן על גבי התבואה דלהוי כיסוי משום עפר טינופת מן לרע למטה בקרקע משום לחות הקרקע שלא תתחלחל התבואה וכל זה גמר מלאכה:

גלגל. פירש רבינו שמשון ז"ל מלשון גלגול עיסה והטעם דהוי דבר מועט ואינו נכון דאין זה טעם משנתנו אלא משום דאינו גמר מלאכה ועוד לישתוק בעל הגמ' מלפרש חררה ואחר שבאתי לארץ ישראל ת"ל הבנתי הענין הזה והוא שעושים משבולים כלי שטוח עגול כמין חררה גדולה להוליך בו חררות לתנור גדול כמו גלגל וקורין לו טבאקי והשתא לא הוי גמר מלאכה:

ולעומרין. שקצר שבלים לעשות מהן קשרים לעומרים של כל השדה:

שאין אחריו עימור. אחר כדרך כל עומרים דעלמא יצאו כל הני דמתני' שחוזר ומעמר פעם אחרת אחר שעשה מלאכתו:

שאין אחריו קציר וכו'. דהוקשו אהדדי שכחה וקציר:

הדרן עלך פרק גדיש