הבקר גרסינן בבי"ת והוי כמו הפקר וכן בלשון המקרא בקורת תהיה כדעת הרמב"ן ז"ל וריקים ופחזים ת"י סריקין ובקרין:

הבקר לעניים הבקר. משום דתנן בפ' הפאה ניתנת דהפקר פטור מן המעשר מפ' ליה תנא דמתני' השתא גווניה כי היכי דלהוי פטור מן המעשר ותני ליה הכא משום דתני לעיל דיש שכחה שיש בה זכות לבעל הבית וחייבת במעשרות ולא חלה השכחה אע"ג שהיא מדה שזוכין בה עניים תני אגבה נמי מדה שזוכין בה עניים דלא חלה וכב"ה וסברי ב"ש דכיון דהפקירו לעניים סגי ולעניים מיהת הוי הבקר כמתנות עניים דמכילתין וב"ה סברי דאפילו לעניים לא הוי הבקר וגזל הוי לדידהו ולהחמיר לעניים קא אתו ב"ה כדלקמן וחייב במעשר עד שיבקיר לכל והכי משמע בפ' אלו מציאות בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דאפקריה ר' ישמעאל לכולי עלמא בר מההוא גברא ואקשינן עלה ומי הוי הבקר כה"ג והא תנן וב"ה אומרים עד שיובקר לעשירים כלומר וכיון דר' ישמעאל לא אבקיר בכלל לכולי עלמא נמצא גורם תקלה לבני אדם שמא ימצאהו ישראל אחר ויזכה בו ויהיה גזל בידו אלמא למי שהבקיר נמי לא הוי הבקר ובגמ' מפ' טעמייהו:

של קב קב ואחד של ארבעה קבין. בגמ' מפ' פלוגתייהו:

מה ת"ל תעזוב אותם. דלכתוב לעני ולגר הם ותו לא ומשמע שלהם הוא ותעזוב אותם ייתורא הוא אי נמי תרי תעזוב אותם כתיבי ומשמע להו ומה שתעזוב להם גרידי ברצונך כהאי גווני הוי:

מה זו לעניים ולא לעשירים. פאה ולקט ופטורין מן המעשרות:

מה שנאמר במקום אחר. הפקר נפקא לן דפטור מן המעשרות מקרא דכתיב ונתת ללוי ולגר וליתום ולאלמנה ודרשי יצא הבקר שידך וידו שוין בו כדאיתא בפ"ק דחלה ולב"ש חייב אתה במעשרות הכי דרשינן כשהעיקר שלך שברשותך לתת לעניים שתרצה יצא הבקר נראה דמתני' דמובקר לכולהו עניים ואין לה שולטנות בו וקסבר ר' יוחנן דב"ש ילפי מפאה וטעמא דב"ה דסברי אותם מועטים וללקט ופאה קאי ולא צריכי למילף משמטה כדלקמן:

מה ת"ל ונטשתה מה זו בין לעניים בין לעשירים. דשמטה חזייא בין לעניים בין לעשירים דדרשינן ואכלו אביוני עמך ויתרם כדאיתא בפ' הפיגם ופטורה מן המעשרות כדלקמן פ' כל זית דאמרינן שביעית אין בה מעשרות כל עיקר וקסבר ר"ל דב"ה משמטה ילפי וטעמא דב"ש דסברי דקרא דתשמטנה מיעוטא הוא ולא משום דילפי מפאה כדמפ' ואזיל:

מה מקיימין ב"ה טעמון דב"ש. לר' יוחנן דסבר דב"ה לא ילפי משמטה פריך וכן כי פריך מה מקיימין ב"ש טעמון דב"ה לר"ל פריך דסבר דלא ילפי ב"ש מפאה ולקמן מפ' מאי בינייהו:

אלא לעניים פאה ולקט. מה שנאמר במקום אחר הבקר:

זו בין לעניים בין לעשירים. ונטשתה מפיק בה"י נטישה לה:

לישן מתני' מסייע לר"ל. דקתני כשמטה משמע דב"ה משמטה הוא דילפי ור' יוחנן סבר דכשמטה דתנינן לסימנא בעלמא נקטיה שיהא לעניים ולעשירים:

הבקיר לבהמה אבל לא לאדם. השתא מפ' מאי בינייהו:

דברי הכל אין הבקרו הבקר. דלא דמי לא לפאה ולא לשמטה:

לאדם. עניים ועשירים:

אבל לא לבהמה. ודמי לפאה ולא דמי לשמטה:

לישראל אבל לא לגוים. ודמי לפאה דתניא בת"כ לעני יכול לעני מאחרים ת"ל וכו' ולא לשמטה דדרשינן ולשכירך וגו' אף הגוים:

לעניי אותה העיר. לאו דוקא אלא כלומר לבני אותה העיר לכל יושבי אותה העיר ונקט לעניי דסתמא לפי שראה אותם עניים עשה כן וכן פי' רבינו שמשון ז"ל:

על דעתיה דר' יוחנן הבקרו הבקר. אליבא דב"ה דהא הבקיר לעניים ולעשירים ולר"ל אין הבקרו הבקר וחייב במעשרות דבשמטה שנינו דוקא ושמטה הויא הבקר ואפילו לבהמה ואפילו לגוים כדכתיב ולבהמתך ולחיה וגו' ולשכירך ולתושבך ודרשינן אף הגוים אפילו לעניים ולעשירים דעיר אחרת כדכתיב אביוני עמך ויתרם כולם במשמע כדאיתא התם ואמרינן דכל חיות יהודה כיהודה וכל חיות דגליל כגליל וכ"ש אדם מה שאין כן גבי פאה דהיינו לנודעים לב"ה דכתיב לעני ולגר וכתב רבינו שמשון ז"ל דסוגיא דתלמודא דפ' אלו מציאות כר"ל אזלא והיה נראה לומר דמשום דר' ישמעאל בר' יוסי תנא הוא וקשיא לר"ל אתי לתרוצה אפילו כר"ל אבל מ"מ דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב דהלכות נדרים ליפסוק כר"ל:

הדא אמרה הבקר לעניים וזכו להן עשירים. כלומר כיון דבגווני דאמרינן דפליגי ר' יוחנן ור"ל לא אמרינן דפליגי נמי בהא:

הבקיר לזמן. ולעניים דהיינו לאחרים חוץ ממנו וקרי להו עניים דמציאה הכל עניים אצלה כדאיתא בפ"ק דב"מ ורצה לחזור בו וזכו עשירים להן דהיינו דהבעלים זכו לעצמן דהוה ס"ד דלמאן דאמר דיליף מלקט ופאה לא הוי הפקר דלית להו זמן שמפקיעה מן העניים ומאן דיליף משמטה הוי הפקר דשמטה נמי כה"ג הויא דאית בה זמן היתירא וזמן איסורא ועוד דבעלים מצו אכלי כאחרים ואמאי לא אמרינן הכי אלא דשמעינן מינה דהיינו פי' דברייתא דפליגי בהא מילתא ר"מ ור' יוסי ולר"מ הבקרו הבקר וכו':

הדא אמרה. ומשום דפליגי ביה ר' יוסי ור' מאיר ומחלוקת ישנה היא לא איצטריכי לאשמועינן פלוגתא בהכי:

פלוגתא דר"מ ור' יוסי. בפ' אין בין המודר קתני פלוגתייהו דגרסינן התם תניא ר"מ אומר כיון שאדם הבקיר יצא מרשותו ר' יוסי אומר אין הבקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכייה:

הבקרו הבקר. אפילו כשקדם וזכה בו הבעל ופטור מן המעשר דמן ההבקר זכה והיינו הוא היינו אחר:

אין הבקרו הבקר. וחייב דקסבר ר' יוסי דהבקר כמתנה מה מתנה לא זכי בה מקבל עד דאתיא לרשותו אף הבקר לא נפיק מרשות נותן עד דאתי לרשות זוכה וכיון דלא זכי ביה אחר אלא הוא לא שמיה הבקר וחייב במעשרות:

ובעי תלמודא עד כדון כשהבקירה לזמן מרובה וכו'. עד כאן לא שמענו שנחלקו אלא כשהבקיר לזמן מרובה וחזר וזכה בה פטור מן המעשרות לר"מ:

הבקירה לזמן מועט. לא שמענו כגון שהבקירה ליום אחד ובא לחזור בו מי נימא דאף בזו סבר ר"מ דיש לה דין הבקר:

הבקיר שדהו שנים שלשה ימים חוזר בו. כשהבקיר בסתם איירי ולא שהבקיר לזמן מוגבל אלא לעולם כדאיתא לקמן בסיפא וקאמר דתוך שלשה ימים בין זכה בו הוא ואמר אין רצוני שיהא הבקר בין זכה בו אחר בתוך שלשה ימים נמי חוזר בו ולא הוי הבקר וחייב במעשרות והר"ן ז"ל הוסיף לומר דכי זכה בו אחר נמי לא קנה והשתא מפ' לכולה ברייתא והדר אסיק למילתיה:

וא"ר זעירא. כלומר אפשר דלא אמרו אלא תוך שלשה הא לאחר שלשה אינו חוזר בו מהך לישנא משמע דלא גרס בברייתא בגמ' דילן בפ' אין בין המודר המפקיר את שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו ואולי על פי המסקנא דהכא הוסיפו שם וקאמר ר' זעירא דלאחר שלשה אינו יכול לחזור בו ופטור מן המעשר ואפילו איהו גופיה דזכי ביה:

אפילו לאחר שלשה חוזר בו. דטעמא הוא משום שלא יערימו בעלי השדות להבקיר כדי לפטור עצמן מן המעשרות משום הכי תקון רבנן דכי חזרו בהם הבעלים דלא להוי הפקר וחייב במעשרות:

היא לאחר שלשה וכו'. ואין שיעור ולעולם יכול לחזור בו ולא הוי הפקר ואמאי תניא בברייתא ג' ימים חוזר בו:

בד"א כשהבקיר סתם. סיפא דההיא דלעיל היא בד"א שלא הבקיר לזמן מוגבל ומשו"ה יכול לחזור בו תוך שלשה ימים:

אבל אמר ליום אחד וכו'. עד שלא זכה בה לא הוא ולא אחר בתורת הבקר יכול לחזור בו ולומר איני רוצה שיהא הבקר וחייב במעשרות:

אבל משזכה בה. בתורת הבקר:

בין הוא בין אחר. תו לא מצי הדר ופטור מן המעשרות וטעמא משום דלא שכיחא דאין דרכן של בני אדם להבקיר לזמן ומשום הכי כי הדר וזכי בה בעל הבית פטור מן המעשרות ואפילו בו ביום והא הכא בסיפא כשהבקיר לזמן שמעינן דלא שנא זמן מועט ולא שנא זמן מרובה:

הדא אמרה הוא לזמן מרובה הוא לזמן מועט. דאפילו הבקירה לזמן מועט אם זכה בה בעל השדה לשם הבקר הוי הבקר ופטור מן המעשרות ואינו חוזר עוד דכך ליום אחד כמו לשבוע אחת ואיפשיטא בעיין:

לא חשו להערמה. דרמאין דמפקרי והדרי בהו לפטור עצמן מן המעשרות דכיון דהוא לזמן מילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרו בה רבנן:

וחוזר וזוכה. ואכתי הוי הבקר לבעלים גופייהו ופטור מן המעשרות וכר"מ היא שנויה:

הדא פשטא שאילתיה דר' זעירא. דר' זעירא רפיא בידיה דילמא אי יכול לחזור בו דוקא עד ג' ימים או אפילו מכאן ואילך דאקשי ליה לרבי שמעון דיינא מכיון דאפקרא אפילו לאחר שלשה אם כן אפילו לזמן מרובה שמעינן מהך ברייתא דשפיר קאמר ליה דסיפא קתני אבל אמר שדי מובקרת יום א' וכו' ושמעינן דרישא דקתני שלשה ימים חוזר בו ולא פירש יותר שמעינן דדוקא עד תוך שלשה ימים קאמר והכי איתא התם:

אי משום דבר מסויים דיו שנים. דהא כולהו עומרין מקב לחוד הן וחד דאית ביה שני קבין מסויים הוי ומאי טעמא דב"ש דבעו ארבעה ודבר מסויים בדעתו של אדם תנן לקמן בפ' כל זית דלא הוי שכחה כגון זית נטופה בשעתו:

ואם משום שורה. דרואין אם תחלק העומר לקב קב איכא שורת עומרין דיו בשלשה דבעומר בין שלשה קבין איכא שורת שלשה עומרין של קב קב:

ומשני כל שהוא יכול לעשותו שורה כב"ש. כלומר ב"ש אזלי לטעמייהו דתנן לקמן שלשה עומרין לעניים וארבע לבעל הבית וא"כ כי נימא רואין היינו בארבע לדעתן וב"ה לית להו רואין:

כל עומרי השדה של שני קבין ואחד של שמונה קבין. דלב"ש אמרינן רואין ופשיטא דאף בזו ב"ה פליגי דהא לב"ה לית להו רואין ואפילו אית ביה ח' קבין ועוד הוי שכחה כל זמן דלית ביה סאתים דהיינו י"ב קבים וסברי דלא אמרינן רואין להודיעך כחן דב"ש תני תנא ארבעה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה ואם היו של שני קבין ואחד יתר על שמונה קבין אינו שכחה:

שהוא סמוך וכו'. ר' יהושע היא וכשלא נטלו להחזיק בו להוליכו לעיר או למקום שיש לו הגורן מיירי אלא במקום שמצאו שם נפל בעת הקצירה אבל אם החזיק בו להוליכו בעיר ושכחו אצל הגפה וכו' וכשמצאו זכר שכך אירע לו הענין קתני סיפא דמודי שאינו שכחה:

גפה. גדר של אבנים סדורות זו על גב זו בלא טיט:

בקר. בשני סגלין כמו אבן בית שעומדות בו הבקר החורשות בקר גרסינן והוא בית בקרות:

ולכלים. לבית הכלים שצריכין לעבודת השדה ב"ש סברי דמקום מסויים הוי כל חד מהני ועתיד לזוכרו ולא הוי שכחה ודמי לצד הגת דתנן לקמן בפ' כל זית כל זית שיש לו שם כגון במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה לא הוי שכחה ובגמ' מייתי לה:

ה"ג וקשיא על דב"ש בגפה ובגדיש דבר שהוא מסויים ואינון אמרין אינו שכחה וקשיא על דב"ה בבקר ובכלים דבר שאינו מסויים ואינון אמרין שכחה. וכך היא הגירסא בכל הספרים וה"פ דאקשינן לב"ש דבשלמא בית בקר ובית כלים חשיב להו דבר מסויים דהא דבר המתקיים הוא ולעולם צריך אל השדה ודמו לגת או לפרצה דלקמן אלא גפה וגדיש דבר שאין מתקיים הוא דאינו אלא לפי שעה והיכי חשיבי ליה ב"ש דבר מסויים ואמרי דלא הוי שכחה ולב"ה קשיא איפכא ורבינו שמשון ז"ל נדמה לו דטעות סופר הוא ונ"ל שפירשתיו כהוגן וטעמא דב"ה כדלקמיה דלא חשיב מסויים אלא מחובר בצד מחובר:

תמן תנינן. לקמן בפ' כל זית:

שהוא עומד לצד הגת. אילו זית שעבר ממנו ולא לקטו והוא עומד בצד הגת: נימא ההיא מתני' כב"ש. דב"ש אמרי אינו שכחה לצד דבר מסויים:

דבר מחובר בצד דבר מחובר. כגון האילן שאין דעתו לתלשו גבי דבר מחובר כלומר דבר קבוע שמתקיים כן כגון גת או פרצה דאיכא תרתי אבל שבלין אע"ג דמחוברין כיון דעומדין ליקצר או עומר לא חשיבי ועוד דתלוש הוא:

לצד דבר מחובר. אפילו לצד דבר מחובר שמתקיים כגון בית בקר ודכלים דליכא אלא חדא לא:

אמר ר' אילעאי. דתלמידו של ר' אליעזר היה כדתנן בפ' עושין פסין והוא אביו של ר' יהודה סתם דכולה תלמודא:

באילו טומרין. ביו"ד גרסינן ליה פירושו באי אלו:

עומר הסמוך לגדיש. אבל לא בנטלו לזכות ביה והניחו בצד הגדיש ושכחו:

על העומר שנטלו. שהחזיק בו להוליכו לעיר והכי איתא בתוספתא:

הברית. היא התורה דכתיב בה ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם יש מי שפירש דהכי קאמר ברית שמה שאמר ר' יהושע הן הדברים שנאמרו וכו':

תמן תנינן. בכתובות ראש פרק הוא:

עד שלא תתארס ונתארסה. שמוכרת ונותנת בעודה ארוסה דבזכותה גרידא נפלו:

ב"ש אומרים תמכור. כל זמן שלא נשאת דכיון דלא נשאת עדיין לא זכה בה לירשה וליטמא לה ולהפר נדריה:

לא תמכור. דהא בזכותו נפלו:

ולמה לא תניתה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. במס' עדויות שכל קולי ב"ש וחומרי ב"ה נשנו לשם דבכל מקום ב"ש לחומרא וב"ה לקולא חוץ מאותן מקומות השנויין שם וכדי שלא להוסיף עליהן ושלא לגרוע מהן סדרן שם כסדר שנשנו ביום ישיבתו של ר' אלעזר בן עזריה כדאיתא בפ' תפלת השחר:

חומר משני צדדין. אין לפ' שאין קולא נמשכת מן החומרא אבל הכא קולא נמשכת מן החומרא וחומרא מהקולא דהא גבי פרוטה נמשכת קולא מחומרא דאי קדשה ראשון בפרוטה ושני בדינר ב"ש מחמרי לראשון דאם בא עליה הורגין אותו וב"ה מקלי לראשון ואפילו הכי שנוייה שם אלא הענין הוא ששינה חומר לאיש ולאשה כגון שהאשה אסורה לינשא לב"ה כיון שקבלה פרוטה וגם הבעל אחר י"ב חודש חייב במזונותיה ואילו ב"ש מקלי לשניהן והכא שאני דלב"ש דסברי מוכרת קולא לאשה וזכייה ללוקח הוי וחומרא לבעל דמפסיד ולב"ה דאמרי לא תמכור חומרא לאשה והפסד ללוקח וקולא לבעל דזוכה ומכירתו קיימת:

הבקר לעניים הבקר. הרי הוא קל לעניים דזכו בו וחומרא לבעל הבית דמפסיד ואפילו הוי שנוייה שם:

ואינו חומרא לבעל הבית שמדעתו הבקירו. ולא חשיב ליה הפסד:

מכיון שקדשה לזכותו ולזכותה נפלה. ואפילו הכי מקלי ב"ש ואמרי דמוכרת ומפסדי לבעל וב"ה מקלי לבעל ומחמרי לאשה דכבר זכה בה דהא אגידא ביה והקשו התוס' שם דהא קתני התם המדיר את אשתו ב"ש אומרים שתי שבתות וב"ה אומרים לא יקיים אלא שבת אחת יתר מכאן יוציא ויתן כתובה והא שתי שבתות קל לאיש וחומרא לאשה שהיא עגונה שאינה נוטלת כתובה עד שבת שניה ואפילו הכי קתני לה בעדויות ותירצו דלעולם ב"ה מחמרי דממהר לגרשה בהדרת שבת אחת ואע"פ שרצונה עכשיו לאחר מכאן שמא תחזור בה דטב למיתב טן דו וכו':

מה זו מכרה בטל. מה נשואה נפלו לה משנישאת מכרה בטל כדקתני התם נפלו לה משניסת הבעל מוציא מיד הלקוחות אף זו שנפל לה כשהיא ארוסה אם מכרה אחר שניסת יהא מכרה בטל:

על החדשים. כשנפלו לה משניסת אנו בושין על מה שאמרני מכרה בטל כדתנן התם שאין אנו יודעין טעם מה ראו חכמים לומר אם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות:

אלא שאתם אומרים שנוסיף עליהן הישנים. דהיינו כשנפלו עד שלא ניסת וניסת:

ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח וכו'. זאת המשנה נתקשה בה הראב"ד ז"ל כמו שכתוב בהשגותיו ולא ראיתי לאחד מן המפרשים שהציעוה כהוגן והנני בא להציעה ולפרשה יפה בס"ד למען ירוץ הקורא בה ראיתי להרמב"ם ז"ל שסובר דטעמא דמתני' דקתני העומר שכנגדו מוכיח הוא טעם על הרישא דראשי שורות ומפ' לה בין במחובר בין בתלוש דהיינו בין כששכח קצת קמה מלקצור במחובר בין כששכח עומר תלוש כשהן מפנים אותן להוליכן לגדיש ולשניהן בעינן הוכחה דשני עומרין אצלו כדי שלא לעשותו שכחה וז"ל בפ"ה שנים שהתחילו לקצור באמצע שורה זה פנה לצפון וזה פנה לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהן שכחה מפני שכל אחד מהן זה שלפניו הוא לאחוריו של חבירו והעומר ששכחוהו לאחריהן במקום שהתחילו ממנו אינו שכחה מפני שהוא מעורב עם השורות שמן המזרח למערב והן מוכיחין עליו שאינו שכוח וכן השורות של עומרים שפינו אותן לגורן והתחילו שנים באמצע שורה ושכחו עומר באמצע בין אחוריהן אינו שכחה מפני שהוא באמצע שורה שמן מערב למזרח שעדיין לא התחילו בה והיא מוכחת עליו שאינו שכוח ע"כ ויפה כתב הרב ז"ל לפרש המתני' דראשי שורות בין בקמה בין בעומרין תלושין איירי דהכי איתא בהדיא בגמ' דראש שורה וסוף שורה שוין בה בין בקמה בין בעומרין תלושין אבל נראה מלשונו ז"ל דס"ל דהעומר שכנגדו מוכיח דקתני הוא טעם לראשי שורות דלא הוי שכחה וכן דעת הרא"ש ז"ל ואינו כן דלראש שורה ולסוף שורה מה צריך עומרים אחרים להוכיחו עמהם תיפוק ליה דראש שורה לא הוי שכחה דרחמנא אמר כי תקצור ושכחת ממקום שקצרת ושכחת להלן הוי שכחה ולא במקום שלא קצרת וסוף שורה נמי נפקא לן מדכתיב לא תשוב דמשמע דכבר עברו משם ולהלן והניחוהו כדמפ' ר' יונה בגמ' וכמו שכתבו הרב ז"ל בהלכותיו וז"ל יחיד שקצר ושכח לפניו ולאחריו שלאחריו שכחה ושלפניו אינו שכחה שנאמר לא תשוב לקחתו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחוריו ע"כ ועוד אני חוכך בטעם שכתב הרב ז"ל מפני שכל אחד מהם זה שלפניו וכו' דמאן לימא לן דניזיל בתר זה של אחריו ניזיל בתר זה שלפניו וכיון דספיקא הוי המוציא מחבירו עליו הראיה ועוד דמתני' גופא יהיב טעמא דליכא בל תשוב למה צריך טעם אחר דעומר שכנגדו מוכיח ועוד כיון דטעמא דעומר שכנגדו מוכיח קאי אראשי שורות שכנגדן לשון רבים מיבעי ליה ועוד יש לשאול אמאי תנא ראשי שורות לשון רבים ולא תני ראש שורה כדאמרינן בגמ' ועוד היכן שנוי במנשתינו הכא דינא דסוף שורה דמיבעי לן בגמ' סוף שורה מנא לן ועוד ברייתא דאתיא לפרושי מפני שהוא נידון מזרח ומערב מאי קאמר וכי פליגא אדר' יונה ועוד מסוגיא דלקמן דהיה עוקר את המחרישה וכו' משמע דטעמא דאי לא אגידא כולה קצירה כאחת אלא באנפי נפשיה היא סגי ואפילו עבר משם ולהלן בדרך שורת קצירתו ואפילו אין שם אלא אחד או שנים וקצר השני ולא הראשון סגי והיינו טעמא דאי ליכא עקירת מחרישה א"כ ההפסקה כגון דאמת המים קטנה דנפסקת אין הפסקה ותימא דאגידא לקצירה דלעיל ולא חשיבא הפסקה וא"כ קצירה שלהלן לא חשיב ראש שורה והוי שכחה ואי איכא עקירת מחרישה אמרינן ראש שורה הוא ולא הוי שכחה ואע"ג דעבר משם ולהלן דרך שורת קצירתו וכדפרישית וכ"ש אם לא עבר דרך שם לקצור דפשיטא דלא הוי שכחה ולא בעי מזרח ומערב צפון ודרום דלא הוזכר שם כלל ועוד ראוי לדקדק במשנתינו כיון דמתני' ר' יהושע קתני לה דס"ל דבעומר שלא זכה בו והוא סמוך לגפה נחלקו ובעומר שנטלו להוליכו לעיר מודו אמאי אפסיק ביני ביני בדין ראשי שורות ועוד היכי בשנים קתני לפניהן שכחה וביחיד תנן שלפניו אינו שכחה. ונ"ל לפרש דמתני' מילי מילי קתני ושלשה דינין הן דדמיין להדדי נינהו ומשום הכי תני להו בהדי הדדי וכולה מתני' ארישא סמיך דקתני עומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש וכו' והכי קאמר ראשי שורות שסמוכין לגפה וכו' או עומר שכנגדו מוכיח שהיה סמוך לגפה וכו' או עומר שנטלו להוליכו וכו' שסמוך לגפה מודים וכו' ודמיא להא דתנן האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו שפירושה או או קתני ומודים אכולה קאי וה"פ ראשי שורות בקמה אע"ג דסמוכין לצד מקום שהוא שכחה לב"ה אפילו הכי מודים ב"ה לב"ש דלא הפסיד זכותו והכא לא בעינן הוכחה ואפילו יהא גפה מצד ימין או מצד שמאל אינו מפסיד זכותו ובמתני' מפ' דהאי ראש שורה דמודים בה אפילו דאמצע וכ"ש ראש שורה וסוף שורה גרידא ולהכי תני ראשי שורות דתלתא גווני ראשי שורות איכא וכן בעומרין תלושין איכא נמי תלתא גווני ראש שורה וסוף שורה גרידא וראש שורה דשנים המוליכין לגורן ושכחו באמצע דגלי דעתיה שהשורות הולכין מצפון לדרום שקצר או עימר קודם ואח"כ שכח בדרך שורת קצירתו או בדרך שורת עימורו וכיון דאיהו אפסדיה בידים בעינן דמן שמיא מרחמי עליה והיינו אם יש כנגדו מוכיח דההוא דוקא מודו כשיש עומרין כנגד עומר השכוח בצדו לצד מזרח או לצד מערב בשורה כגון שיש שתי שורות אצלו דיכולין להוכיח ששורה היא ג"כ מודים דנדוננו למזרח ומערב אע"ג דתוך שורת צפון ודרום הוא ומצד מזרח או מערב סמוך לגפה וכן בעומר שנטלו והוליכו לעיר אע"פ שהניחו אצל הגפה מודים דלא הוי שכחה דכיון שנטלו זכה בו ותו לא הוי שכחה והשתא מפ' ראשי שורות שהודו דגבי שנים יפה כחן דלא מיבעיא ראשי שורות דפשיטא להו לעלמא דהיינו ראש שורה וסוף שורה גרידא דאפילו גבי יחיד מהני מכח קראי אלא אפילו דאמצע נמי והיינו דקתני שנית שהתחילו לקצור או לעמר מאמצע שורה ושכחו שלפניהן שכחה מה שהיה לפניהן אפשר דהוי שכחה וכגון שעברו משם ולהלן ולאו בלפניהן דסוף שורה קאמר אלא משום דבעי למיתני של אחריהן אינו שכחה שלא היה לפניהן מעולם דהיינו מה שהניחו שניהן באמצע דזה שהוליך לדרום שיירו לראש שורה לחבירו וזה של צפון שיירו לראש שורה לחבירו לא הוי שכחה להכי תני לפניהן שכחה ובאמצע שורה הוא דתני דומיא דלאחריהן אבל גבי יחיד שקצר מראש מצי למיתני לאחריו שכחה דודאי לפניו היה מעיקרא דהא ראש שורה גופה התחיל לקצור ובל תשוב איכא ושלפניו היכא דלא שייך ביה לומר שהניחו אחריו כגון שהוא סוף שורה דאין משם ולהלך כלום אינו שכחה ולהכי תני זה הכלל לפרש דבריו ודינא דראש שורה גרידא וסוף שורה גרידא וכן ראש שורה דאמצע דגבי שנים דמתני' אפילו הויא שורה יחידית מיתוקמא דטעמא משום בל תשוב ודינא דעומר שכנגדו מוכיח לא מפ' במתני' גווניה ובברייתא מפ' ליה כדתניא העומר שכנגדו מוכיח כיצד היו לו עשר שורות של עשר עשר עומרים ועימר אחד מהן מן הצפון לדרום ושכח עומר אחד פי' שורה אחת לאחריו אינו שכחה מפני שהוא נידון מזרח ומערב והך ברייתא מיתנייא ביחיד שהתחיל לקצור מצפון לדרום והורה בדעתו שכך היא השורה ושכח באמצע שורה ועבר משם להלן ואשמועינן דאיכא גווני דלא הוי שכחה כגון דאיכא עומרים אצל השכוח שלא נטלן עדיין וכיון שיש כנגדו מוכיח להוכיחו דלהוי שורה אע"ג דהוי בסדר אחר והוא ממזרח למערב אפילו הכי מצילין אותו ולא הוי שכחה ונדונו מזרח ומערב לשורה נמצא עכשיו לענין ראש שורה גרידא אחד יחיד ואחד שנים ניצולות בין בקמה בין בעומרים תלושים דליכא קציר ולא עמור קודם לו ולאו שכחה הוי וסוף שורה נמי אחד יחיד ואחד שנים ניצולות דלא עברו משם ולהלן לקצור ואפילו שבולת אחת חשובה קמה וניצולת ואפילו סמוכה לגפה לא הוי שכחה דליכא בל תשוב אבל אמצע שורה דליחשיב ראש שורה היכא דליכא סניף לסונפה זה לא שנינו אלא בשנים אבל לא ביחיד וגבי שנים דשניהן הניחוהו לאחריהם הוא דחשיב ראש שורה אבל לא ביחיד דגבי יחיד כיון דגלי דעתיה הוא גופיה שקצר קודם ואחר לא מהני אמצע אלא אם כן יש סניף לסונפה ולהוכיחו לשורה למזרח ומערב והיינו ברייתא וכיון דגבי יחיד אי איכא הוכחה מציל כ"ש לגבי שנים דהא יפה כח שנים מכח יחיד כנ"ל ואחר ימים מצאתי דברי ר"י מסיפונטי ז"ל דמפ' מתני' מילי מילי קתני אלא שלא האריך והרויח השמועה כמוני וזה לשונו ראשי השורות פי' אם שכחן אינו שכחה וראשי השורות מפ' לקמן שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פנה לרוח צפון וזה פנה לרוח דרום ושכחו לפניהם ולאחריהן שלפניהם שכחה ושלאחריהן אינו שכחה פי' דיש לומר כל אחד ואחד סמך על חברו ואמר חברי יקצור משם נמצא שלא קצרוהו לא זה ולא זה ולא הוי שכחה מנין לראשי שורות אמר ר' יונה דכתיב כי תקצור ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח כלומר ממקום שהתחלת לקצור ושכחת הוי שכחה יצאו ראשי שורות שלא התחלת בהן כלל ומשום הכי לא הוי שכחה העומר שכנגדו מוכיח פי' אם שכחו לא הוי שכחה תניא כיצד היו לו עשר שורות של עשר עשר עומרים והתחיל לעמר שורה אחת מן הצפון לדרום ושכח עומר אחד לצד סוף השורות אותו העומר אינו שכחה מפני שיש לו מוכיח ולעשות שורה כשתחשוב ממזרח למערב אכתי לא נגע כלל בזה העומר נמצא העומר הזה סוף שורת צפון ודרום וראש שורת מזרח ומערב והעומר שהחזיק בו להולוכו אל העיר והניחו ושכחו אינו שכחה פי' מפני שזכה בו מעת שהחזיק בו להוליכו אל העיר וכבר אוקמינא לה כר' יהושע אליבא דר' אלעאי ברם כר' אליעזר כשהחזיק בו ושכחו הוא מחלוקת ב"ש וב"ה עכ"ל ז"ל:

מנין לראשי שורות. ראשי שורות גרידי קא בעי:

מה שאתה קוצר אתה שוכח. ממקום שהתחלת לקצור משם ולהלן יש בו דין שכחה למעוטי תחלת שורה והתחיל אחריה:

עד כדון ראשי שורות קמה. שהניחום במחובר דהכי משמע מה שאתה קוצר אתה שוכח ולא במקום שאינך קוצר וכששנים התחילו מאמצע שורה והניחו לאחריהם ואח"כ התחילו לראש שורה הניחו ואע"ג דקצור למעלה ולמטה ראש שורה הוי ולבעל הבית:

סוף שורות עומרים. כלומר מנא לן דקתני סיפא גבי יחיד לפניו אינו שכחה ובין בתלוש בין במחובר מיתוקמא וכדפרישית ועוד דבל תשוב קאמר ועיקר בל תשוב בתלוש כתיב וכדלקמיה:

ממקומך שבאת. כלומר ועברת משם ולהלן ועודך עסוק במלאכתך לא תשוב לקחתו ובתלוש משמע מדלא כתיב לא תשוב עליו ומדכתיב לקחתו משמע דאין מחוסר אלא לקיחה יצא מחובר שמחוסר קצירה ולקיחה:

עד כדון ראשי שורות קמה וסוף שורות עומרין. עד השתא לא שמעינן אלא ראשי שורות קמה מקרא דקצירך ושכחת וסוף שורות עומרין מלא תשוב לקחתו:

סוף שורות קמה. דהיינו לפניו דיחיד דמתני' וראשי שורות עומרין מנין:

ומסיק דגמרי מהדדי. כיון דאתקוש להדדי שכחת קמה ושכחת עומרין הילכך בין במחובר בין בתלוש יש ראש שורה ואמצע שורה וסוף שורה:

עשר שורות של עשר עשר עומרין תלושין. ביחיד מיירי דגלי דעתיה דהשורות הולכות מצפון לדרום דעימר שורה מצפון לדרום והשורות מסודרין כך # וכל שורה החיצונה אפשר שהיא ראשי שורות או מן מזרח למערב או מן צפון לדרום וכשהלך מצפון לדרום כנגד פניו כבר גלה דעתו שהשורות מצפון לדרום הן ואין אחד מאמצעיים שבאותה שורה נדונת למזרח ומערב אפילו הכי אם שכח אחריו באותה שורה אינה שכחה שיש לעומר הזה מוכיח לדונו דלא הוי שכחה ונדון אותו למזרח ומערב:

עימר מזרח ומערב ושכחו. גם בפעם הזו לאותו עומר שהניח כשהלך מצפון לדרום גם כשהלך עכשיו ממזרח למערב חזר ושכחו ונמצא נטול כל סביביו מהו שתחול בו שכחה כיון דכבר פקעה מיניה:

אם נטל את החמישי הרי זו שכחה. הרביעי וכדמפ' ר' בון בר חייא:

מ"ד אם נטל וכו'. כשיש שם ששי דכשנטל את השלישי נטל את החמישי מיד שלא שהה בין נטילת שלישי לחמישי דבהכי לא חל שם שורה על השלשה שנשארו הוי רביעי שכחה אבל אם שהה ליטול החמישי כבר חל על השלשה שם שורה ולא הוי שכחה:

ומ"ד אם שהה ליטול החמישי בשאין שם ששי. כלומר אפילו אם שהה הוי רביעי שכחה כיון דאין שם ששי דכשעימר השלישי לא נשתיירו כי אם שנים דאע"ג דשהה קודם שעימר החמישי לא אהנייא ליה שהייה ולא מידי דליכא שורה דאין שורה פחותה מג' כדאיתא בפ"ח דיומא והא הכא דכי איכא ששי כל זמן שלא נטל החמישי איכא ג' ונראה הרביעי רגע אחד ראוי לידון כשורה ואת אמר דכשלא שהה וחזר ונטלו לחמישי הוי שכחה אלמא אע"ג דניצול הדר הוי שכחה והכא נמי אע"ג דניצול שעה אחת הדר הוי שכחה:

היה עומר אחד גדול. בשדה מיירי כשנטל את הגדול דהיינו החמישי שנטל היה בו כדי שנים ברביעי ששכח וכשעימר צד החיצון של החמישי שלא היה שם ששי עימר אותו לצד הפנימי דהיינו לצד הרביעי ששכח אם כן גלי דעתיה שמצרפו אל הרביעי ויש בו בחמישי כדי שנים והרי יש כאן שורה ושכחת הרביעי אינה שכחה:

אבל עימר צד הפנימי לצד החיצון. דהשתא אינו מצרפו בהדי רביעי:

מהו שידון בשורה. כיון שיש בו כדי שנים ולא איפשיטא:

עימר צד העליון לצד התחתון. כשהיו שני עומרין זה על גב זה מיבעי למ"ד לקמן התחתון אין בו שכחה משום טמון וכיון דעימר העליון צד העליון שלו לצד התחתון שלו שהיה רפוי הקשר והדקו אגיד עליון בהדי תחתון וכיון דתחתון אין לו שכחה משום טמון גם לעליון אין לו שכחה אבל כי עימר צד התחתון לצד העליון הא בטליה מלאגדו ולחברו עם התחתון ויש לו שכחה ומשום הכי מייתי עובדא דרב דמפ' ביה דתחתון אית ביה משום טמון ואי קשיא לך הא ב"ה לית להו רואין בריש פרקין והכא אמרינן דכיון שיש בו כדי שנים שידון בשורה תשובתך הני מילי בעומר שכוח אבל בעומר זכור להציל אחרים אפשר דמודו דאית לן רואין אותו כאילו הוא חלוק:

כד נחית לתמן. לבבל:

אנא הוא בן עזאי דהכא. ראה עצמו שהיה בו צילות דעת ואמר הריני מוכן להשיב לכל מי שישאלני כמו בן עזאי בעירו:

שני הרוגים זה ע"ג זה. והאחד משוך להלן מחברו מעט ואם תמדוד מזה יקרב לעיר אחת ואם תמדוד מחברו יקרב לעיר אחרת ומפ' בפ' עגלה ערופה מי אמרינן מין במינו הוי טמון ומין במינו לא הוי צף מעליון מודד או דילמא מין במינו הוי צף ומין במינו לא הוי טמון ומתחתון מודד או מין במינו הוי טמון ומין במינו הוי צף:

התחתון משום טמון. והתם נפקא לן דטמון לא מייתי לכולי עלמא מדכתיב באדמה פרט לטמון וס"ל דמין במינו הוי טמון ואע"ג דס"ל לרבנן לקמן גבי שכחה דמרבינן טמון בגמ' משני לה לקמן והתם נמי משני להו:

והעליון משום צף. דבעינן בשדה נופל ממש והרי הוא כצף על המים והתם ילפינן לה מקרא דצף לא מייתו וס"ל דמין במינו הוי צף:

יאות אמר לך כי ימצא חלל כתיב ולא כי ימצאו. ולאו משום צף וטמון:

אמת המים וכו'. ושכח עומר אחד או שנים בסוף שדה זו של מעלה או אחד או שנים בשדה האחר:

אם עוקר וכו'. דכיון דאין נחרשין כאחת לא מצטרפי ולא הוי שכחה:

נדון בשורה. כלומר דחשיב ראש שורה או סוף שורה ואפילו לא שהה דשדה באנפי נפשה היא ולא מצטרפי ואם נחרש כאחת מצטרפי ואינו נדון בשורה ונראה דמצטרפי כי נחרשין כאחת ואפילו שמושך מים לעולם בין בקיץ ובחורף:

קצר חצי שורה ובא למחר. והניח עומר אחד או שני עומרים אחריו ודלגן הוו כשנים שהתחילו מאמצע שורה והניחו לאחריהן דלא הוי שכחה כדתנן במתני' והך שהייה רבתי פשיט דחשובה שהייה כדאמר לעיל דאם יש שם ששי אם שהה אינו שכחה כי תיבעי לן אם ישב לאכול או ישב לישון או קרא לו חברו או חשכה לו והדליק נר וחזר וקצר ותנן לקמן דאפילו הקוצר בלילה יש לו שכחה וכשחזר הניח שני עומרין אחריו ודילגן בכולהו מיבעי ולא איפשיטא:

ונתנו על גבי חבירו. על גב עומר אחר:

התחתון שכחה. רבנן לטעמייהו דמרבו טמון גבי שכחה לקמן:

והעליון אינו שכחה. השתא משמע או משום דזכה בו מעיקרא דלא הוי שכוח מעיקרו כדתנן במתני' דבזכה בו להוליכו לעיר אע"פ שהניחו בצד הגדיש לא הוי שכחה וכר' יהושע או משום צף ולקמיה מפ' לה:

התחתון משום מכוסה. דס"ל לר"ש כר' יהודה דממעט טמון גבי שכחה לקמן:

והעליון מפני שזכה בו. בפ' עגלה ערופה תני משום שהוא צף ואיכא מאן דמפ' לה הכי מפני שהוא כצף בידו כלומר דזכה בו ומקשינן א"ה מאי שנא ע"ג חבירו דנקט ומשני משום תחתון לאשמועינן דמין במינו חשיב טמון והיינו גירסא דהכא:

בזוכר את העליון. מפי' הרמב"ם ז"ל נראה דר' זעירא קשיא ליה במילתיה דת"ק דליתני התחתון שכחה ותו לא אמאי תני והעליון וכו' ומשום הכי ר' זעירא מפ' למילתיה דת"ק הכי אם זוכר את העליון קודם שיפגע בו אפילו שכחו לבסוף אף התחתון אין כאן שכחה ורישא היינו דאם אינו זוכר את העליון התחתון שכחה משום דמרבינן טמון וברייתא הכי קתני אם שכח את שניהם התחתון דוקא שכחה דמרבי טמון והעליון אינו שכחה היינו דאם זוכר את העליון אין שום אחד מהם שכחה דלא גרע מחיפוהו עניים בקש וזוכר הקש וז"ל בפ"ה נטל עומר להוליכו לעיר והניחו ע"ג חבירו אם זכר העליון קודם שיפגע בו אין התחתון שכחה ואם לאו התחתון שכחה והשיג עליו הראב"ד ז"ל ואמר א"א הסוגיא שאמרה בזוכר לעליון לא נאמרה אלא לר"ש דאמר התחתון אינו שכחה משום דהוי מכוסה וקאמר ר' זעירא דוקא בזוכר לעליון דכיון דזה זוכר וזה אינו זוכר הוי כמכוסה בבגדים או באבנים דאין עליו תורת שכחה והוי טמון אבל אם אינו זוכרו אע"פ שהוא עצמו אינו שכחה שכבר החזיק בו להוליכו לעיר וזכה בו אע"פ כן הוי תחתון שכחה מפני שהוא מין במינו דשניהם שכוחים ולא הוי טמון ע"כ ותימה על פירושו דא"כ לר"ש לא חשיב טמון מין במינו אלא בזוכר את העליון וברייתא קתני שניהן אינן שכחה התחתון וכו' דאפילו דשכח העליון התחתון חשיב טמון ועוד קשה מ"ש דכי זכרו חשיב אבן או בגד וכי זכה בו מעיקרא נמי דאינו שכחה חשיב מין במינו סוף סוף לא הוי שכחה ומ"מ דברי הרמב"ם ז"ל נוחין אצלי דמדמי לה לשמעתיה דר' יונה וכי היכי דזוכר את הקש הלכה הכי נמי זוכר את העליון אליבא דהלכתא:

בזוכר את הקשין. בפ' גדיש מפ' למתני' דחיפוהו בקש דאמרינן לא הוי שכחה דטעמא בזוכר את הקשין כדפרישנא הקם:

בזוכר את העליון. ומשום הכי אין התחתון שכחה:

שעומריה מעורבבין. שאין לומר בהן כיון דהלך לצפון ולדרום גלה בדעתו שהשורה הולכת מצפון לדרום דאין להן סדר אלא עד שיטול כל סביבותיו דהשתא אין לנו לצרפו אל האחרים אז הוי שכחה:

שני עומרים. בתוספתא קתני המובדלין זה מזה וכן פסק הרמב"ם ז"ל ובגמ' אפרשנה בס"ד:

שלשה אינן שכחה. בגמ' יליף לה מקרא:

שני ציבורי זיתים. בגמ' מפ' אמאי תני ציבורי:

שני הוצני פשתן. כשעוקרין הפשתן מן הקרקע הוא כהוצני דקל ולכך קרי להו הוצני פשתן וכתב הרא"ש ז"ל ונ"ל דאיירי כשהזריעו דאז הן מאכל אדם כדאיתא בריש המוכר פירות אבל שאר פשתן לא שייך ביה שכחה דשכחה כתיבא גבי קציר וקציר אוכל הוא כדאיתא בריש מכילתין:

שתי שבלין לקט. בתוספתא קתני המוטלין כדרכן:

שעשויין כמין גם. כזה # או כזה # ונראה בעיני דקאי אשלשה שאינן שכחה דהיינו מובדלין זה מזה דקתני בתוספתא ומשום שלשה קתני לה דאם הן מעורבין הוו להו כתרי וחד והוו להו שכחה:

לא אמרו אלא צבורין. הא זיתים לא הוי שכחה ולא ס"ל האי תנא כתנא דפ' כל זית דתנן שני זיתים שכחה דאילן זית גופיה הוי שכחה וטעמא כדמפ' ואזיל דאילני זיתים לא הוי גמר מלאכה דאכתי בעי עלייה וחביטה והולכה למעטן וכיון דלא הוי גמר מלאכה לא הוי שכחה כדתנן בפ' גדיש למקום שאינו גמר מלאכה לא הוי שכחה וקמה שאני רחמנא רבייה כדלקמן:

כל זית שאתה יכול לפשוט את ידך וליטלו. בתוספתא קתני בפ' בתרא דמכילתין ושאר כל האילנות משיפנה וילך לו הוי שכחה וקאמר ר' הושעיא כשיכול האדם לפשוט ידו וליטלו אינו קרוי משיפנה וילך לו אע"פ שעבר ממנו כבר ור' יוחנן פליג עליה ואמר דכיון שעבר עבר ותו לית ביה זכותא גביה:

כשקוצר ומניח תחת הגפן. כשמפנה האשכולות לפעמים קוצר עלין ואשכולות קטנים ומשליכן לארץ ומפקירן ולא חשיבי ליה ואפילו אשכול שלם הוי לעניים וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפ"ד אבל שלשה גרגרין דתנן היינו הנפרטין מן האשכול שכורת לעצמו:

היו עשויין כמין סינפון. נראה לפ' לשון חבור שהיו מחוברים שלשה גרגרים ואינו חושש אם שלשה נפלו כאחד או שנים בכאן ואחד בכאן:

סינפון. לשון סניף:

והוא שיהא חיתוכן שוה. דבתר עוקציה אזלי אם חתוכן בשוה כאחת נפלו והוו דבעל הבית ואם לאו תרי וחד הוו ודעניים הן:

לגר ליתום ולאלמנה. דשלשה כתיבי וכולהו מתנות עניים מהתם ילפונן:

לעני ולגר תעזוב אותם. ותרי גברי הוו וכר"א דלר' אבין הא דלא דרשי ב"ה קרא דלגר ליתום ולאלמנה דמשמע להו דיתום בנה של אלמנה הוי ושבולת אחת שלוקטת לה ולבנה הוי:

ב"ש אומרים לעניים. וכמשמעו:

לבעל הבית. דיהיה כתיב בהוייתו יהא וחייב במעשרות הוא כדמעיקרא:

העומר שיש בו סאתים. משקל סאתים ושיעור משקלו משמע במס' תרומות בפ' בצל שהוא תשעים וששה ליטרין וכל ליטרא מאה זוז והזוז ששה מעין דהוא דרהם וחצי מלכות תורקייא:

סאתים. בגמ' יליף לה מקראי:

אמרו לו יופי כח. כדאמרינן שנים שכחה שלשה אינן שכחה:

שהוא כגדיש. ולא שייך שכחה בגדיש:

שהן ככריכות. אלומות קטנים תרגום ירושלמי מאלמים אלומים מכרכין כריכן:

קמה שיש בה סאתים וכו'. בגמ' יליף לה מקרא וטעמא דיש בה סאתים הא לאו הכי הויא שכחה כדאמרינן בפ' הפאה ניתנת דיש שכחה בקמה אע"פ שהיא מחוברת היא ראויה לעשות סאתים אילו היתה שנה כתקנה:

אפילו היא של טופח. פי' רבינו שמשון ז"ל דבקמה של שעורים מיירי שהן גסין וקאמר דאפילו נשתדפו עד שנעשו דקין כשל טופח רואין אותן כאילו הן של שעורים וכאילו לא לקו והיה בהן סאתים ולא הוי שכחה וכן פי' הרא"ש ז"ל:

ענבה של שעורים. גרגרין של שעורים:

עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו. מלקחתו קא דריש דמשמע כלו כאחת דבפעם אחת יכול אתה להגביהו וליקחנו יצא זה שכבד כל כך שאי אתה יכול לפשוט וליטלו מפני כובדו והך דרשא איתא נמי בספרי והכי איתא התם לא תשוב לקחתו כולו כאחת וכמה יהיה בו ולא יהא שכחה ושיערי חכמים בעושה סאתים מכאן אמרו עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה:

עומר ולא גדיש. והאי גדיש מיקרי ובמשנתנו נמי קרוי כן:

היך עבידא. היכי דמי: כלומר מאי בינייהו:

אין תעבדיניה עומר דברי הכל שכחה. דעומר בצד עומר כולי עלמא מודו דהוי שכחה:

ואין תעבדיניה גדיש מחלוקת ב"ש וב"ה. כדתנן בריש פרקין העומר שהוא סמוך לגדיש ב"ש אומרים אינו שכחה וב"ה אומרים שכחה וכיון דשכח עומר קטן בהדי עומר גדול שיש בי סאתים דקרוי גדיש לב"ש לא הוי שכחה ולב"ה הוי שכחה:

שכח שני עומרים בצדו. כלומר עוד איכא בינייהו דלמאן דאמר גדיש לב"ה ולב"ש אינו נידון בשורה אלא דלב"ה שני עומרים בצדו שכחה דהעומר הגדול שיש בו סאתים אינו משלים השורה לומר שלשה הן דאין קרויין שלשה עומרים ולב"ש לא הוי שכחה דגדיש הויין אבל מטעם שורה הוי שכחה ואי מיקרי עומר לא הוי שכחה לב"ה דהא שלשה הם ולב"ש הוי שכחה עד שיהיו ארבע כדתנן לעיל ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה כמ"ד דגדיש מיקרי ושמא משום דלישנא דמתני' דייקא הכי דתנן אם אמרו בעומר אחד שהוא כגדיש ותמהני עליו דבפ' המוכר את הבית סבר רב הונא דאית ביה תורת עומר ומצטרף בהדי שנים ולא הוי שכחה דגרסינן התם אמר רב הונא עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר עליו דשני עומרים שכחה שנים והוא אינן שכחה תורת גדיש עליו דתנן עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה וכיון דגמ' דילן נקט הכי ולא פליג עליה דרב הונא שום אמורא שמעינן דהכי היא הלכתא:

כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה. כלומר דמבשדה נפקא לן שיש שכחה בקמה וכיון דאיתקש בהאי קרא שכחת עומר ושכחת קמה להדדי כדאמרינן בפ' הפאה ניתנת עומר ושכחת בשדה ושכחת כי היכי דעומר שיש בו סאתים לא הוי שכחה כדילפינן מולקחתו הכי נמי קמה:

ובלבד שבלים. דלא תימא אפילו הוא של טופח דקתני במתני' כפשטה היא דהא ראוי לעשות סאתים מיהא בעינן אלא בשל שבלין של תבואה מיתנייא כגון חטים ושעורים וכו' והשתא אם נשתדפו רואין אותן כאילו הן שעורים שגרגריו גסין והיינו דקאמר היו דקות רואין אותן כאילו הן ארוכות בריאות ושלימות וטעמא דכיון דמחוברת היא ראויה היא להתברך וכמבורכת דמיא:

קמה מצלת את העומר ואת הקמה. אע"ג דאיתקש שכחת מחובר לשכחת תלוש יש חילוק ביניהם כי היכי דאיכא חילוק גבי סאתים דגבי קמה אפילו אינה ראויה לסאתים חשיבא כסאתים מה שאין כן בתלוש הכי נמי גבי הצלת אחרים אם שכח עומר אצל קמה זכורה ואפילו קלח אחד שלא שכח מציל את העומר שבצידו והיינו בזמן שנקצרת עמו וכן אם שכח קמה אצל אותו העומר השכוח והעומר אצל הקלח שלא שכח וכל שכן קמה אצל קמה שלא שכח מצלת שניהן והוו לבעל הבית וחייבין במעשרות וטעמא מפ' בגמ' אבל עומר שאינו שכוח כיון דהוא תלוש אינו מציל לאחר שבצדו ולא אפילו קמה שכוחה בצדו ואפילו הוא גדול שיש בו סאתים ובתוספתא קתני אימתי אמרו קמה מצלת את העומר כשלא נטלה מבינתים פי' שלא נטל הקמה בין שכחת העומר לזכירתו דאם נטלה קודם שזכר העומר הרי זו אינה מצלת:

עקורה. תלושה ושכחה:

ושאינה עקורה. אבל מחוברת ושכחה:

אינן מצטרפות לסאתים. דלא להוי שכחה ובגמ' מפ' דמיירי בששכח את הקמה תחלה:

וכן באילן. למעוטי דר' יוסי קאמר הכי דבאילן סאה פירות תלושין אצל מחוברין אין מצטרפין והוי שכחה:

והשום והבצלים אינן מצטרפין. סאה קמה של שום וסאה קמה של בצלים אינן מצטרפין והוו שכחה דאע"ג דכלהו תבלין לקדרה וחשיבי מין אחד כדתנן במס' ערלה אפילו הכי לא מצטרפי לסאתים והוו שכחה:

אם באה רשות עני לאמצע. כגון שיש שם לקט ופרט שיש זכות לעני בו:

באמצע. בין שתי סאין בהאי הוא דמודינא לכו דאין מצטרפין אבל אי ליכא פרט ולקט מצטרפין ולא הוי שכחה וכ"ש דבאילן דלית ביה פרט ושומין ובצלים דלית בהו לקט דמצטרפין אבל תניא בתוספתא כל שבאה רשות עני לאמצע כגון תבואה וכרם וכל שלא בא רשות עני לאמצע כגון פירות האילן הרי אלו מצטרפין ובגמ' מייתי לה ע"כ:

ולא עומר שסביבותיה קמה. דקמה מצילתו: ולמה עומרים שסביבותיו עומרים. דהיינו קציר נקרא:

ולא עומר שסביבותיו קמה. דהא כל שכן הוא כדפליג רשב"ג לקמן דאם קמה שיפה כחו של עני בה וכו' ומפ' דטעמא דעומר שסביבותיו קציר מה שתחתיו שדה שמפנין אותן אל מקום פנוי ומגדישין אותן שם ועומר שסביבותיו קמה מה שתחתיו קשין וקרא כתיב עומר בשדה:

קשין. קש קרוי מה שנשאר מהשבלין מחובר בארץ לשון מוקש כן הסכימו התוס' בפרק כירה והכי מוכח הכא:

קמת חברו מצלת את שלו. כיון דטעמא משום דתחתיו קשין דלא מיקרי שדה מה לי שלו מה לי של חברו מה לי של חטים מה לי של שעורים ורבנן סברי דקרא בשדך מיירי ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה כרבנן:

אם הקמה שייפה כח העני בה. שיש לו בה לקט שכחה ופאה אפילו הכי מצלת לעומר:

עומר שהורע כח העני בו. שאין לו בו פאה ולא לקט אלא שכחה בלבד וזה דבר שאינו מצוי אינו דין שיציל קמה:

ה"ג אמר לו ר' בנו אם קמה שייפה כח העני בה מצלת לעומר שהורע כח העני בו יציל עומר שהורע כח העני בו לקמה שייפה כח העני בה וה"פ דדחי ליה רבי בנו של רשב"ג לאביו פירכא אסוף דינא וקא עביד הכנסת פירכא דטעמא דמצלת דקמה את העומר משום ייפוי כח דעומר הוא דהורע כח העני בו כדפרישית אע"ג דקמה גרועה היא אבל אין עומר מציל קמה מיד עני שהרי ייפה הכתוב כח העני אצל קמה ורשב"ג אזיל בתר מציל ור' אזיל בתר ניצול ומשום הכי קאמר תלמודא מדברי שניהם נלמוד דמצילין עומר מעומר דבין מציל בין ניצול יש בהן ייפוי כח לבעל הבית והורע כחו של עני בהן ופליגי אמתני' דתנן דאין העומר מציל עומר:

ואין מצילין קמה מקמה. דבין מציל בין ניצול יפה כח העני בה וכל זה אינו כהלכה אלא כדתנן במתני' וטעמא כדאיתא לעיל דעומר בשדה בעינן ולא עומר בקשין:

הא אם שכחה לעקורה הוי שכחה. ואפילו אם לא שכח עדיין שאינה עקורה הא קמה מצילתה:

ומשני בששכח את הקמה תחלה. ומתני' כרבן גמליאל דאמר לעיל דשני עומרין ובהן סאתים מצטרפין דבודאי הוא הדין נמי דפליגי רבנן בשתי קמות ובהן סאתים דאין מצטרפין והשתא דייקא מתני' טעמא דסאה עקורה בסאה שאינה עקורה הא שניהן תלושין או שניהם מחוברין מצטרפין:

ותיצול עקורה משום שאינה עקורה. בפ' גדיש פירשתי:

מה עד שבאת ממש. לשון בעיא היא כלומר הא דקאמר ר' יוסי אם באת רשות העני לאמצע באה ממש קאמר שיש בין סאה לסאה לקט וכו' ואם אין שם לקט או פרט אע"ג דמין תבואה או כרם הוי באמצע לא הוי שכחה או דילמא במין הוא דקפיד ר' יוסי דראוי לבוא אע"ג דלא בא ופשיט לה מדתני בתוספתא היכי דמי רשות העני לאמצע כגון תבואה וכרם וכרם אין דרך פרט לבוא לאלתר ש"מ במין הוא דקפיד ש"מ ופי' הרא"ש ז"ל וכגון דתבואה באמצע שבין הסאין היא רחוקה ואינה יכולה להציל כדתנן לעיל שאינה מגעת לקמה:

לשחת. להאכיל לבהמתו ואפילו הביאה שליש אין בה שכחה דאינה באה לידי עימור ועומר כתיב:

או לאלומה. לאסור בשבליה העומרים אין בה שכחה דכיון דאינה חשובה לאוכל כי אם לשימוש אין כאן גמר מלאכה כדתנן לעיל לעומרים:

וכן באגודי השום. שדה של שומין ובצלים שהניחן כדי לאגוד בהן שומין ובצלים ושכח בהן נמי לא הוי שכחה וקא משמע לן משום דסלקא דעתך דתבלין לקדרה הוו ולא בעי גורן קמ"ל:

וכן באגודת השום והבצלים. לפעמים זורעי השומין בשעת עקירתן עושין מהן אגודות גדולות להקל מעליהן הקיבוץ להוליכן למקום הגורן וליבשן ואח"כ חוזרין ומחלקין אותן לכריכות קטנות כדי המשקל הידוע להן ומוליכין לשוק למכור או לבית להתקיים ואם שכח אגודה גדולה מהם שסופו לחזור לחלקה ולאגוד ממנה כריכות קטנות אין להן שכחה כדאמרינן לעיל מה קציר שאין אחריו קציר אף עימור שאין אחריו עימור והכי משמע בתוספתא:

כל הטמונים בארץ. שדרכן להיות אוכל שלהן טמון בארץ כגון שום ובצלים שראשיהן הנאכלין טמונין בארץ ולוף נמי טמון האוכל שלו בארץ ויש בו שני מינין פקח ושוטה של גנה ושל יער של יער עליו רחבין יותר ונקרא שוטה שאין לו סדר שנראה רענן ודשן והוא מר כלענה כדמשמע בשביעית והפקר הוא ואין בו לא שכחה ולא פאה והכא בפקח הוא דמיירי שהוא מתוק:

לוף. הוא קולקס בערבי ויש לו ביצים סבוב השורש כמו ביצי זכר:

אין להן שכחה. קסבר ר' יהודה דלית בטמון שכחה דדריש בברייתא לקמן בשדה פרט לטמון ורבנן סברי דאית ליה שכחה ופלוגתייהו מפ' בגמ':

לא סוף דבר שנתנה. דהוי לשם בהמות שיאכלוה קודם שיקצור את השדה אלא אפילו נוטלה עכשיו בשעת קצירה על מנת ליתנה לבהמתו נמי לא הוי שכחה ושמעינן ממתני' דאם יש סאתים במשוייר באילן במחובר אע"ג דהתחיל לתלוש ממנו פירות ואפילו תלש רובו אם במשוייר יש סאתים לא הוי שכחה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה בהדיא ואפילו דלא הוי נטופה ולא שופכני דאכתי לא נחתא מתני' להכי ועוד דומיא דתבואה קתני לה ועוד מפלוגתא דר' יוסי ורבנן שמעינן הכי ודו"ק ולקמן בפ' כל זית אכתוב מחלוקת מפרשים בזה:

תמן תנינן. בפ' הכונס:

והיו בו כלים טמונין. תוך הגדיש דלאו אורחייהו למהוי תוך הגדיש דדמי לאונס:

אינו משלם אלא גדיש חטים או שעורים. כנגדן:

בשדה פרט לטמון. וקצירך לא מייתר ליה כי היכי דנימא דקצירך נמי משמע בגלוי ואין מיעוט אחר מיעוט וכו' דאיצטריך לדרשה דלעיל עומר שסביבותיו קציר א"נ להא דדריש לעיל בפ' גדיש עומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית אינו שכחה דכתיב קצירך ושכחת וכו':

תמן כתיב וכו'. בפ' הכונס גרסינן ליה ר' יהודה דריש הכא אלא גדיש דחייב בתשלומין ממשמע שנאמר קמה אע"ג דהיא נמוכה ולפעמים לחה ואינה מוכנה ללהטה האש וכל שכן דגדיש בכלל דגבוה הוא ומוכן להזיקו האש:

קצירך. כלל מלשון קציר הוא דדריש:

נמצא. ההרוג:

טמון בגל. גל של אבנים ונפקא לן מבאדמה ולא טמון:

נימא מתני'. דיליף פרט לטמון רבי יהודה היא:

ושכחת עומר בשדה. לר' יהודה משמע בשדה על פני השדה ולרבנן משמע בשדה בתוך השדה:

התם מעניניה דקרא. צריכין למידרש:

והכא מעניניה דקרא. תדרוש ליה גבי חלל כתיב כי ימצא חלל כל היכא דמשתכח ואפילו טמון דהכי דרשי לא ימצא דחמץ הלכך על כרחין כי אתא באדמה למעוטי טמון אתא ותדרוש ביה על פני האדמה דאי לרבויי לא איצטריך:

אף שכחה בגלוי. דהא מימעיט טמון ממשמעותא אי לאו דהדר רבייה לשכחת קמה שאם שכח זוית אחת לקצור קאי עלה בלא תשוב לקחתו והכי משמע ושכחת עומר או ושכחת שדה:

נפקא ליה מבשדך. ושכחת קרי ביה ששכח קצת שדהו:

שצפו עומרים לתוך שדה חברו. שנשבה הרוח והרימה את העומרים מן הארץ והציפתן לתוך שדה חברו ושכחן כסבור שאינן שלו ונפקא לן מבשדך ולא בשדה חברך דלא הוו שכחה:

ורבנן. מיעוטא דשדה חברו נפקא להו מדהוה ליה למיכתב כי תקצור קצירך בשדה ושכחת וכתב בשדך שמע מינה שדה דידך בעינן:

הקוצר בלילה. ושכח קמה מלקצור:

והמעמר בלילה. ושכח עומר והכי מפ' בגמ':

והסומא. בין ביום בין בלילה:

הגס הגס אין לו שכחה. דכתיב קצירך בשדך כדרך שבני אדם קוצרין:

מה שאני שוכח אטול. מפ' טעמא בגמ':

כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. חוץ מדבר שבממון וטעמא משום דמצי מחיל ליה כדאיתא במס' גיטין בפ' בתרא ובבבא מציעא בפ' הפועלים והכא אע"ג דממונא הוא מאן מצי מחיל ליה:

הדרן עלך פ' בית שמאי דהפקר בס"ד