בשעתו. מפ' בגמ' בשעה שהיה חשוב והיינו כשבא אנדריינוס הרשע והחריב ארץ ישראל והשחית כל עץ טוב וכל עץ מאכל באותו זמן היה חשוב זית נטופה ואע"ג דלית ביה סאתים אבל לא בימי רבי שסידר המשנה:

אלא שפכני או בישני. חשיבי דוקא:

שופכני בישני. בגמ' מפ' להו ולקמן מפ' דמיירי בלא התחיל בו:

שנים שכחה. משיפנה וילך לו הוי שכחה כדאיתא בתוספתא:

שלשה אינן שכחה. סתם לנו תנא כב"ה ובסיפא מפ' דשאר זיתים אימת הוו שכחה כשאין בהם סאתים בפירותיהן והוא הדין בשאר כל האילנות כשעבר מהן כשאין בהן סאתים הוו שכחה אלא משום ר' יוסי הוא דנקט זיתים:

ר' יוסי אומר אין שכחה לזיתים. בגמ' מפ' טעמא דר' יוסי:

של שני מלבנים. בגמ' פליגי בה ר' יוחנן ור' אלעזר אי שני מלבנים קאי אזית שכוח דוקא או אשלשה שורות נמי דכל התשעה אילנות של שלש שורות כל אילן זית וזית מהן היה של שני מלבנים:

מלבנים. כבר פירשתי בריש פ' מלבנות דנקראין הערוגות כן לפי שהן מרובעים ופיסקי פיסקי ודרך אילני הזיתים בקצת מקומות שחלוק נופן לשני מלבנים דמחזי כשני אילנות כגון אותן של חליב וזה האילן במקום אחד ששמו נודיאן היו מצויין הזיתים להיות חלוקין נופן כן וקרוי זית של שני מלבנים והכא בגרסתנו שאנו שונים שנמצא עומד ה"פ שכח זית אחד של שני מלבנים שנמצא עומד בין שלש שורות דהיינו ט' אילנות ג' אילנות בכל שורה שהיי עשויין של שני מלבנים וזית השכוח אחד מהם שהיה חולק נופו לשנים כזה # *:

אינו שכחה. בגמ' מפ' טעמא:

עומר שאתה שוכחו לעולם. דכיון דאינו חוזר לקחת העומר אלא אם כן זוכרו ואזהרה נמי לא שייכא אלא בתר זכירה לכתוב רחמנא כי תקצור קצירך בשדך וזכרת עומר שכוח לא תשוב לקחתו ומדלא כתב הכי אשמועינן דבעינן דלישכח מילתא גריעא דאין ראוי לזוכרו ומשום הכי זכירה לא כתיבא וההוא כיון דשכחו אע"ג דהדר זכרו הוי שכחה:

יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן. נטופה בשעתו ולשפכני בכל זמן והרמב"ם ז"ל פי' עומר שאתה שוכחו לעולם ואי אתה יודע בו אלא א"כ תשוב ותראהו יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן אע"פ שלא תפגע בו מפני שהוא ידוע ומסויים לך והך ילפותא איצטריך לזית נטופה בשעתו ולשפכני בכל זמן מפני שאין בו סאתים דאי יש בו סאתים תיפוק ליה דכיון דאיתקשא שכחת אילן לשכחת עומרים או לשכחת קמה כי היכי דגבי עומר לא הוי שכחה כי יש בו סאתים דנפקא לן מעומר ולא גדיש או מלקחתו ולא בעינן התם לא שם ולא מעשים ולא מקום ואדרבה דאפילו לקמה דדמיא לעומר ה"ז דבעה"ב ה"נ גבי אילנות כיון דבפירות גופייהו יש בהן סאתים פשיטא דאין לו שכחה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל:

היה מסויים בדעתו. אע"ג דאינו חשוב בעיני האחרים אלא שהוא נתן עיניובו ומצאו מבורך מחברו והך סוגיא דאמרינן דהוי מסויים ולא הוי שכחה אתיא כר' יוחנן דלקמן דהוא מריה דתלמודא ולקמן תניא כוותיה:

הדקל מסיימו. דהוי כמו גת או פרצה והכי נמי אמרינן לעיל דמחובר בצד דבר מחובר דלא הוי שכחה:

היו שניהן נטופה. ושכח אחד מהן חברו מסיימו והך בבא איצטריך לרבנן דאע"ג דלא חשיב להו זית נטופה אלא בשעתו אבל שלא בשעתו לא אפילו הכי כי הוו שנים אפילו שלא בשעתו חשיב השם לזית נטופה הסמוך לו אבל לא חשיב כולי האי לזית שאינו נטופה שהוא סמוך לו דלא חשיב מקומו כמו גת או פרצה:

היתה כל שדהו נטופה. ושכח אחד מהן:

אבל עכשיו שהזיתים מצויין יש להן שכחה. ורבנן פליגי עליה דר' יוסי דאפילו בזמן אנדרייגוס דוקא נטופה הוא דחשיב שאר זיתים לא ומדר' יוסי נשמע לרבנן דכך חשיבי שאר זיתים לר' יוסי בזמן אנדרייגוס כמו נטופה בשעתו לרבנן דכיון דר' יוסי מודי היכא דזיתים מצויין דהוו שכחה ה"נ לרבנן נטופה בשעתו כיון דנטופין מצויין לו אף בשעתו הוי שכחה וכן פסק רבינו שמשון ז"ל והרמב"ם ז"ל:

נוטף שמן. שהזיתים שמנים ונוטפין שמן באילן:

אלא שהוא עושה הרבה. וקס"ד דפי' שפכני שעושה הרבה שזיתיו מרובין:

והתנן במעשיו. שהוא עושה הרבה ופשיטא דפי' עושה הרבה היינו עושה זיתים הרבה ומסיק אלא שפכני שהוא עושה שמן הרבה אע"ג שזיתים שלו אינן כ"כ:

נטופה. נוטף שמן באילן:

במעשיו שהוא עושה הרבה. היינו שהוא עושה זיתים הרבה אבל שמן הזיתים הוא כדרך שאר זיתים:

בישני ממש. פי' רבינו שמשון ז"ל יבשין שאין עושין שמן ואינו נכון דשם רע הוא זה ולא דמי לשופכני ויותר נראה לפרש מתרגם רע ביש שעושה אותן רעים לנגדו שאינן מבורכין כמוהו וכן פי' הרא"ש ז"ל:

דהוא מבעית לחבריה. שהוא מבייש לחבריו והוא מלשון בושת:

עד דו עביד ארבע כופלסין. בעיא היא הא דתנן שהוא עושה זיתים הרבה כמה צריך שיעשה יותר מחבריו שמא צריך שיהו ארבע כפלות כגון שחבריו עושין קב זיתים והוא עושה ארבע קבין:

כי ההיא דתנינן וכו'. דלב"ש אמרינן רואין וחשיב ארבע עומרין וה"נ חשיב לב"ש ארבע אילנות ולב"ה דלית להו רואין הוי שכחה עד שיהא בו סאתים ומסיק דטעמא משום דהוי מסויים וביותר מחבריו כל דהו סגי וטעמא כדלעיל דזכור ועומד הוא בלבו:

עד דו עביד כל שנה ושנה. בעיא היא אם צריך שיעשה כל שנה ושנה כן ובהכי הוא דלא הוי שכחה ומסיק דבתר רוב שנים אזלינן ומן התימא על הרמב"ם ז"ל שלא כתב זה ורבינו שמשון ז"ל כתבו:

מתני' דב"ש. דחשיב בפרקין דלעיל בית בקר וכלים מקום מסויים:

דבר תלוש. כגון עומר:

בצד דבר קבוע. כגון גפה: ברם הכא דבר קבוע בצד דבר קבוע. ומודו בה ב"ה:

דהוא דריש אחריך אחריך. אחריך דזית מאחריך דכרם דגבי כרם כולי עלמא דרשי ליה דכתיב לא תעולל אחריך ולעוללות לא איצטריך דהא כתיבי עוללות בפרשת קדושים אלא לשכחה הוא דאתי ולא תעולל לא תדקדק הוא דקאמר אבל אחריך דזית לגופיה איצטריך לענין פאה דהיא בסוף וס"ל לר' יוסי בר זבידא דלר' יוסי דמתני' דלעולם לית להו שכחה לזיתים ואפילו עכשיו שהזיתים מצויין ודלא כר' שמעון בן יקים:

התיבון הרי עומר. אדר"ע פריך היכי משמע מדכתיב אחריך שכחה דהא גבי עומר לא תשוב הוא דכתיב ואחריך לא כתיב והיכא כתיב אחריך גבי שכחה דלגמר זית מיניה:

ומשני דכיון דכתיב לא תשוב כמאן דכתיב אחריך דמי. דלא תשוב משמע שכבר היית לשם ועברת להלן והיינו אחריך שעבר ממנו והניחו לאחריו:

אפילו התחיל בו. ללקט ועבר ממנו דשייך בו לא תשוב דכבר היה שם אפילו הכי כמי שלא התחיל בו דמי אע"ג דרבנן ס"ל דבזית נטופה בשעתו ושפכני או בישני השתא אם התחיל בו ושפחו הוי שכחה פדתנן לקמן אע"ג דמודו דאי לא אתחיל ביה בשעתו דלא הוי שכחה ר' יוסי סבר דשאר זיתים נמי באותו זמן בלא אתחיל בהן ושכחן לא הוו שכחה אם כן בנטופה סלקינן דרגא דאפילו התחיל בו נמי ושכחו לא הוו שכחה שהרי את זוכרו לאחר זמן ופסק הרמב"ם ז"ל דלא כר' יוסי:

שלש שורות. כל שורה של שלש אילנות כדאמרינן לעיל ובפ' בתרא דיומא אין שורה פחותה מג':

שיש בו סאתים. ואפילו אינו נטופה ולא שפכני וגמרינן לה מעומר:

בד"א וכו'. בגמ' מפ' דארישא קאי והכי קאמר בד"א דנטופה חשוב או שפכני חשוב ואפילו לית ביה סאתים:

בזמן שלא התחיל בו. ושכחו הוא דלא הוי שכחה:

אבל התחיל בו. ושכחו דכיון שהיה עוסק בו וזז מדעתו לא חשיב ליה:

ואפילו היה נטופה בשעתו. וה"ה בזמנו הוי שכחה ואפילו הוי שפכני:

כל זמן שיש לו תחתיו וכו'. אתא לפרושי כמה הוא שלוקט דהויא התחלה כי היכי דלהוי שכחה אפילו בנטופה וקאמר דהיינו כשליקט כל הענפים שתחתיו ההוא הוא דחשיב התחיל אבל אם יש לו לאילן זיתים בענפים התחתונים שלו הן עיקר האילן ששם רוחב הענפים ולא אסח דעתיה ויש לו אבות בראשו וכלא התחיל בו דמי וכי תנן דהתחיל בו הוי שכחה היינו כשאין לו עוד תחתיו שכבר ליקט הענפים שתחתיו ובגמ' מפ' אי מיירי ת"ק אחר שנהלכה המחבוא אי קודם:

משתהלך המחבוא. גרסינן כמו ותהלך אש ארצה ולשונם תהלך בארץ:

מחבוא. לשון נקבה היא כדגרס בפ"ב דכתובות היתה שם מחבוא אחת מצלת:

משתהלך המחבוא. משנבדקה המחבוא מבדיקת המנקף דהיינו המנקף הזית בעץ שהוא משיר את המחבואין דאמרינן בגמ' מפ' ר' אבהו שהוא משיר את המחבואין פי' משבדק המלקט את מחבואי הזיתים דהיינו הענפים שהזיתים מתחבאים בהם ולקט המלקט אותם שכבר כל אחת ואחת נהלכה מחמתו ואפילו שהכרכר בידו עדיין אז קרוי התחיל בו ושכחו ואפילו יש לו זיתים תחתיו יש לו שכחה ולהחמיר לבעל הבית קא אתי ר"מ דס"ל דמחבואין עיקר ות"ק סבר תחתיו עיקר כנ"ל פי' משנתנו מתוך הגמ':

כיני מתני' של שני מלבנים. ושכחו דלא גרסינן של שלשה מלבנים אע"ג דהוה ניחא טפי כדמפ' ואזיל:

במה אנן קיימין. מאי קסבר ר' אלעזר אי ס"ל דטעמא דזה האילן אינו שכחה משום דבר מסויים שהאילן עצמו ששכח הוי מסויים:

והא אין כאן זיתים. הזיתים של השורות אינן מסויימין דאינן מאילנות השנויים למעלה שאינן לא שפכני ולא בישני ולא נטופה דשני מלבנין לא חשיב מסויים דגבי מסויים דלעיל הכי קתני מסויים בשמו כיצד שפכני או בישני אבל בשני מלבנים לא ותנן נמי ושאר כל הזיתים יש להן שכחה:

ואי משום שורה. כלומר ואין תימא לעולם דאינו מסויים אלא מטעם דחלוקין נופן חשיבי שורה:

וכי הוא עצמו נדון בשורה. בתמיה וכי הוא לחודיה יהא נדון בשורה דהא לא שכח אלא זית אחד לבדו ואי הוה גרסינן של שלשה מלבנים הוה ניחא דהוא גופיה יש לו שורה:

ומשני ע"י שורה וע"י שורות כיון דנמצא עומד בין שלש שורות שכולן של שני מלבנים ע"י שהוא מכלל השורה ועוד דהאילנות של השלש שורות נמי הן מסויימין לבעלים שכולן של שני מלבנין ע"י אלו שי סבות נזכר ומסויים הוא אצל בעל הבית:

נודיין. שם מקום הוא שכל אילני זיתים של אותו מקום הן של שני מלבנים ומפ' תלמודא דסבר ר' יוחנן שהזית ששכח בלחוד הוא שהיה של שני מלבנים וס"ל לר' יוחנן דשני מלבנים לא חשיב מסויים אלא משום שנמצא כן בין שלש שורות שלא היו של שני מלבנים וטעמא דכיון דהוא מסויים בדעתו לא הוי שכחה:

מכיון שדרכן ליבחן כנודיין. שיש מהן שסופן ליחלק כנודיין ואפילו לא נחלק עדיין לא הוי שכחה דהא יהיב דעתיה עלויה והוי מסויים אצלו:

אית תנאי תני שנמצא. לחוד ולא גריס עומד והוי כאילו שנינו זית שנמצא של שני מלבנים בין שלש שורות דהך לישנא משמע כר' יוחנן דנמצא דקאמר הוא שנמצא בו דבר חדש והיינו שהיה חלוק מהאחרים שנמצא כנודיין של שני מלבנים:

שנמצא עומד. דחידוש דנמצא שב אל עומד בין השורות דהשורות היו של שני מלבנים והוא היה עומד בתוכן והיינו כר' אלעזר והיינו דאמר לעיל ע"י שורה וע"י שורות:

בד"א שלא היה מכירו. קאי אהא דתנן ושאר כל הזיתים שנים שכחה בד"א בזמן שלא היה מכירו בדעתו:

מרדף אחריו אפילו עד מאה. אפילו שהניחו לאחריו ויש ממקום הבעל עד אותו אילן מאה אילנות כיון דמסויים בדעתו אינו שכחה והיינו כר' יוחנן כן נ"ל פי' שמועה זו ויש פירושים אחרים ואינם על דרך הגמ' ואני לא באתי אלא לפרש דרך הגמ':

הא אם יש בו סאתים אינו שכחה. תלמודא מקשה דממתני' דתנן בד"א על רישא דקתני זית שיש בו סאתים וכו' משמע בד"א דכי יש בו סאתים אינו שכחה כשלא התחיל בו אבל התחיל בו אפילו הוי זית נטופה ואע"ג דיש בו סאתים הוי שכחה ומשום הכי מקשה והא דינא דיש בו סאתים לא תלי בליכא התחלה דכיון דהשיעור הוי גדול כי התחיל בו מאי הוי ועוד דהא מהיכא אית לן באילן דאם יש בו סאתים לא הוי שכחה מעומר וא"כ דיו לבא מן הדין וכו' דכי היכי דגבי עומר דרשינן עומר ולא שדה ולא מפלגינן בין התחיל ללא התחיל גבי אילן נמי דרשינן הכי:

ומסיק דכי תני בד"א ארישא קאי והכי קתני כל זית שיש לו שם בשדה כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו יש לו שכחה ועלה קא מפ' מאי דקאמרינן דהתחיל בו הוי שכחה היינו בזית שאין בו סאתים הא יש בו סאתים אע"ג דהתחיל בו אינו שכחה דכיון דקתני הכי שמעינן דבנטופה בשעתו דוקא בהתחיל דכיון דהיה עומד בו ושכחו הוכחה הוי דאין לפירותיו חשיבות ואסח דעתיה מיניה דבטילא חשיבותו כי היכי דלא הוי שכחה הוא דבעינן סאתים ובשאר אילנות בין בהתחיל בין בלא התחיל כי הדדי נינהו דבסאתים תליא מילתא והכי תניא בתוספתא כל זית שיש לו שם בשדה כזית נטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו ושכחו הרי זה שכחה עד שיהא בו סאתים ע"כ וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה:

כל זמן וכו'. בלישנא קמא ס"ל דפירושא דמתני' הכי דת"ק דמתני' בתר דנהלכה המחבוא מיירי ואתי שפיר מילתיה דר"מ דאמר משתיהלך וכו' כלומר הפסידו ויש לו שכחה מכלל דשמעיה לת"ק דאפילו נהלכה המחבוא לא הוי שכחה והכי קאמר כל זמן שיש לו תחתיו סתמא ואפילו דנהלכה המחבוא כלומר שנבדקה לא חשיבא התחלה ויש לו זכות בראשו אם נשארו לו זיתים וא"ל ר"מ דמשתהלך המחבוא פקע זכותיה מיניה:

הא קודם לכן. הא קודם שנהלכה אע"ג דאין תחתיו כלום דאין שם מה שישכח אפילו הכי לכולי עלמא יש לו בראשו זכות כיון דלא נהלכה:

פתר אחרן קודם לכן וכו'. דבקודם לכן מפרשי לה ומפרשי מתני' בלא נהלכה דוקא אלא שפנה ממנו והלך לו והיינו דתנן כי יש לו תחתיו יש לו בראשו דאחד מן המחבואים ראשו הוי ושאר מקומות דאם הולכה המחבוא שכבר בדק המלקט המחבואים לא ואבד מה שנשאר בראשו דאסח דעתיה מיניה ואפילו יש לו תחתיו דראשו בחדא מתרתי פקע זכותיה מיניה או דנהלכה ואף אם יש לו תחתיו או באין לו תחתיו ואפילו לא נהלכה כיון דעבר ממנו הוי שכחה והכי הוה לן למיגרס הולכה המחבוא אע"פ שיש לו תחתיו אין לו בראשו כלומר אע"פ שיש לו בראשו ותחתון אין לו בראשו אבל כיון דבקודם לכן מוקי לה לא חייש ולשון הירושלמי לישנא קטיעא הוי:

הולכה המחבוא אע"פ שאין לו בראשו יש לו תחתון. משום דקשיא ליה להך לישנא דאמרת דאי נהלכה המחבוא אבד זכותו א"כ היינו ר"מ ומתרץ דהא מילתא איכא בינייהו אע"פ שאין לו בראשו וכו' כלומר בההוא דאתיא פלוגתא דמתני' דלרבנן דמתני' כיון דזיתים שתחתיו לא ליקט אין מועיל ליקוט המחבוא ואפילו נהלכה וכו' ולא מיקריא התחלה לגבי תחתיו דלא פקע זכותיה מיניה דהליכת מחבוא לא אהני לרבנן אלא גבי ראשי הוא דמפקיע ותחתיו לא דכיון דיש לו תחתיו תחתיו עיקר דלא אסח דעתיה מיניה אף בנהלכה המחבוא ור"מ ס"ל תחתיו נמי מפקיע דנהלכה המחבוא עיקר וכיון דבדק מחבואין ועבר ממנו אף אם יש לו תחתיו הוי שכחה ורבינו שמשון ז"ל פי' כן אבל לא פי' תחתיו בענפים התחתונים ואני רואה לפרש תחתון דומיא דראשו:

עד שיניח וכו'. דלעולם יש לו זכות ואפילו בהליכת מחבוא ואפילו אין לו תחתיו עד שיניח בעל הבית הכרכר במקום המשתמר דהיינו השבט שמכרכרין בו הזיתים להפילן לארץ ומשיניח אותו השבט במקום וכו' דמוכחא מילתא דסבר דגמר מלאכתו אז יש לו שכחה אבל עד ההיא שעתא הרי זה יש לו בראשו לבעל הבית:

וגמרו. שחשב בעל הבית דגמר מלאכתו של אילן ולמעוטי אם חשכה נו והוליכו לבית ומתוך כך עבר הימנו ושכחו כשחזר לא הוי שכחה אלא דוקא כשהניחו בשמירה בחשבו שכבר נגמרה מחאכת האילן אזי הוי שכחה:

כרכרא. לשון ריקוד והרעשה כדכתיב ודוד מכרכר בכל עוז ובכרכרות שהן מין גמלים קלים לרוץ ומרעישין האדם במרוצתן ודייקא להא מילתא דאמרינן במס' גיטין ירושלמי עני המנקף בראש הזית מה שתחתון גזל מפני דרכי שלום ומפ' עלה בגמ' הדא דתימא בהן כרכרתיה אבל ליקט בידו זכתה לו ידו כלומר דגזל גמור הוא ויש להוציאו בדיינין וכל זה שאנו מדקדקים לזכותו של בעל הבית דוקא בנטופה דחשיב משום דבעינן נמי התחיל בו כי היכי דלהוי שכחה אבל זיתים דעלמא למר מכי עבר עליו ושכחו הוי שכחה ולמר כי אינו משיג ידו לו כדאמרינן לעיל בפ' גדיש ול"ש יש תחתיו או אין תחתיו זאת נ"ל תורת אמת ויש להרמב"ם ז"ל בפ"א ממתנות עניים דרך אחר ושם תמצא סברת הראב"ד ז"ל:

ודעו וראו וגו'. פסוק הוא בשאול גבי דוד שיבקשוהו במחבואים ונמצאו כללי השמועה עכשיו לפי שיטה זו דזית נטופה לרבנן בשעתו ולר' יוסי שאר כל אילני זיתים באותה שעה דהיינו קרוב לזמן אדריינוס שחיק טמיא ובזמן הזה שפכני ובישני אפילו אין בו סאתים לא הוי שכחה והיינו בלא התחיל בהן אבל התחיל בהן הוי שכחה כל זמן שאין בהם סאתים ובהתחלה זו פליגי ר"מ ורבנן ואיכא תרי לישני כדאמרן וכלישנא קמא וכפשטא דמתני' קיימא לן דאם לא הלכה המחבוא אע"ג דאין לו תחתיו יש לו בראשו וכל הני באין בהן סאתים אבל אם יש בהן סאתים לא הוי שכחה כדפרשינן לעיל דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ושאר כל האילנות אין חילוק בהן בין התחיל ללא התחיל אלא יש בו סאתים אין בו שכחה אין בו סאתים הוי שכחה ורבינו שמשון ז"ל פי' דבהתחיל ואיכא סאתים חלוקים שאר האילנות מנטופה דגבי נטופה לא הוי שכחה וגבי שאר אילנות הוי שכחה ואע"ג דאיכא סאתים ומתני' דסאה עקורה לא משמע כן דקתני עלה וכן באילן ועוד מדפליג עלה ר' יוסי ואמר לא באת רשות וכו' מצטרפין והוי סאתים דלא הוי שכחה ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי אלא משום דחלוקין הסאין הא לא הוו חלוקין דאיתנהו באילן כולי עלמא סברי דלא הוו שכחה וההיא אפילו בהתחיל בו מיירי והרמב"ם ז"ל סובר דרך אחרת וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל ואני כבר כתבתי הנראה לעניות דעתי:

אי זהו פרט. אקרא קאי דכתיב ופרט כרמך לא תלקט א"נ אפרקין דלעיל קאי דתנן שני גרגרים פרט:

הנושר בשעת הבצירה. הענבים הנושרים בשעת הבצירה מכח הבצירה ונראה דיליף לה מדכתיב בקדושים וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט איתקוש להדדי ובפרשת כי תצא כתיב כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך מה עוללות בשעת בציר אף פרט בשעת בציר למעוטי אם מחמת דבר אחר כגון הוסבך האשכול בעלין של גפן ועל ידו נפרט כדמפ' ואזיל:

עיקץ את האשכול. שיבר את האשכול מעוקצו כמו עקוץ תאינה מתאינתי דמרובה:

ונפל לארץ. או נפל מידו לארץ ונפרט:

המניח כלכלה תחת הגפן. כדי שלא יפול הפרט לארץ:

כלכלה. סל:

אל תסג גבול עולים. פירשתיו בפ' גדיש בס"ד:

אי זו היא עוללות. אקרא קאי דכתיב וכרמך לא תעולל וקרי ליה עוללות לפי שהיא לפני האשכולות כעולל לפני האיש:

לא כתף ולא נטף. בגמ' מפ' להו:

ואם יש לה כתף ונטף לבעל הבית. בגמ' מפ' דאו או קתני דבחד מינייהו סגי או בכתף או בנטף:

הרי היא של בעל הבית ואם ספק לעניים. בגמ' אפרשנו:

עוללת שבארכובה אם נקרצת וכו'. פי' הראב"ד ז"ל בפי' ת"כ ארכובה היא הפרך והקשר שהאשכול יוצא ממנו והאשכול תלוי בעוקץ ארוך והעולל הזו היא יוצאה בפרך ואין ידוע אם מעוקץ האשכול הוא עוקרו או מן הזמורה הוא שאם היה מן האשכול הרי הוא כאשכול אע"פ שהוא רחוק משאר פסיגי האשכול הילכך בודקין אותו כך אם כשתולש את האשכול היא נתלשת עמו בידוע שהיא מן השדרה שבאשכול ולבעל הבית ואם לאו הרי היא עוללת לעצמה והרי היא לעניים ע"כ:

גרגר יחידי. בגמ' אפרשנו:

גרגר יחידי. פי' הראב"ד ז"ל אשכול שכולו גרגרים שאינו עשוי פסיגין פסיגין אלא הגרגרין תלויין בשדרה ויורדין מעוקציהן ומכל מקום מחולק הוא מענין הפסיגין שהפסיגה אין לה שדרה והגרגרין שבה בראשה הן עומדין וזה האשכול יש לו שדרה ארוכה וגסה כשאר אשכולות אלא שאין לו פסיגין פסיגין אלא שהגרגרין יוצאין מן השדרה רבי יהודה סבר כיון שיש לו שדרה כעין אשכולות דעלמא אשכול הוא זה שאע"ג שהוא גרגרים גרגרים לא נקראו גרגרים עוללות אלא שנים או שלשה לחוד כדכתיב בקרא שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ומפ' לעוללות דרישא דקרא הא יתר' מכאן אשכול הוא ורבנן סברי כיון דאין לו פסיגין כעין אשכול כולו נידון כפסיגה אחת:

פרט בנשירתו קדש. ופטור מן המעשר כקדש מדקתני דמניח כלכלה דגוזל את העניים משמע דהוי פרט קודם שיגיע לארץ:

דחולפאי שאל לקט בנשירתו מהו שיקדש. אם הקדישו בגמ' דילן בתמורה בפ' כיצד מערימין אית להך בעיא דאילפא והיינו חילפאי דהכא וה"ג התם בעי אולפא אמר על הלקט עם נשירת רובו להוי הקדש או להוי הפקר לעניים ולעשירים לקט הוי או הפקר הוי והי מינייהו חל עליה ודוקא דאפקריה עם נשירת רובו מתוך המגל הוא דמיבעי ליה דאילו אפקריה מקמי הכי או דאפקיר לכל התבואה פשיטא דלית בה דין לקט דלא מיחייב בלקט אלא כל שהוא נשמר דקצירך למעוטי הפקר וכן פי' רש"י ז"ל וקאמר הכא דתיפשוט בעיא דאילפא ממתני' דודאי לא חייל עליה שמא דהפקר דמכי אתחיל רובו לינשר מיד זכו בו העניים דקתני דגוזל את העניים:

ודחי שנייא היא. שהוא גרם לו שלא נפל לארץ ומיבעיא ליה כי ליכא הערמה כלל דהא לא ליהנות עצמו קעביד דהא הקדישו או הפקירו ולא איפשיטא לן הכא והתם פשטה אביי דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ופי' רש"י ז"ל דכיון דבהדי הדדי קא אתיין דברי הרב ודברי התלמיד ודאי דדברי הרב קודמין דהבעל הבית עבדיה לקט ע"כ:

כתף פסיגין זו ע"ג זו. פי' הראב"ד ז"ל פסיגים נתחים תרגום ירושלמי ונתח אותו לנתחיו ויפסיג יתיה לפסיגוהי:

פסיגין זו ע"ג זו. עץ האמצעי שבאשכול הוא קרוי שדרה שהוא דומה לשדרה שהצלעות מחוברות בה כך מן השדרה אמצעי מתפצלין אשכולות קטנים הנה והנה וכתף הוא עליונו של אשכול לצד העוקץ וכל ארכו עד שוליו עשוי כן ונקרא כתף שהוא רחב ככתפים של אדם והרוחב שלו מפני הפסיגין שלו שדחוקות ודבוקות זו בזו ואינן מניחין זו את זו להיות יורדין למטה אלא עומדות זקופות:

נטף תלויות בשדרה ויורדות. האשכול שאין פסיגין שלו דחוקין ודבוקין זו בזו פסיגותיו יורדות ומביטות למטה אבל מ"מ נוגעות פסיגה זו לזו ונוטפין זו לזו והוא מלשון טיפי או שהן מביטין זה לזה וכשהן מפורדות זה מזה כל כך שאינן נוגעות אין כאן נטף ואי זו היא עוללת פסיגה אחת לבדה שאין לה שדרה שיהו בה פסיגין אלא פסיגה שנבראת כך והשתא הא דתנן אם ספק לעניים היינו כשהן מפוזרים ורחוקים זה מזה ונראין כנוגעין זה על זה קצת אבל אינן נוגעין יפה הרי הוא לעניים כדנפקא לן בפ' הפאה ניתנת מקרא דעני ורש הצדיקו או מקרא דתעזוב הנח לפניהם משלך וכו' אבל אין לפרש כגון שנמצא עוללות בגת ואין ידוע שמא מן האשכול נשברה ונפלה אם לאו דספק כזה לבעל הבית הוא כדמוכח לקמן:

כולן נוגעין בפס ידו. אף בפסיגה אחת לבדה נותן בה שיעור שאם היתה אותה הפסיגה ענביה דוחקות זו בזו הרי היא עושה כתף לעצמה אלא בזמן שענביה מפורדות עד שיהא אדם נותנה על גבי פס היד ויגעו כונן בה שאז אינן דוחקין זו לזו ומחמת זה נוגעין כולן:

שבע ליטרין בצפרי. והיאך תוכל לומר דעוללות של ז' ליטרין שיגעו ענביה כולן בפס ידו ומשני שאם נותנה ע"ג טבלא שכולן נופלות ונוגעות בטבלא:

טבלא. כמו טבלא ופינקס ורבינו שמשון ז"ל סובר שזה הלשון היה פי' למה שאמרו אם נקרצת עם האשכול ולכך דחק עצמו ואמר שידוע היה להן שיעור הטבלא ואני לעניות דעתי כתבתי וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ד':

מעשר טבל. שצריך להפריש ממנו תרומת מעשר:

הרי זה עושה אותן תרומת מעשר. מפריש העוללות לתרומת מעשר:

ועוללות לאו של עני הוא. ומפריש מן הפיטור על החיוב ונשארין האשכולות בטבלייהו:

מן הנקרצות מן האשכולות. דתנן בהו במתני' דשל בעל הבית הן וחייבין במעשרות ומינייהו הויא ודברי הרמב"ם ז"ל בזה בפ"ד מן המתמיהין וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל:

אשכול. תרגום ירושלמי סגוליא:

דילמא. דא לימא דבר זה הוא ראו לספרו שיתנו אל לבם כמה היתה גדולה ברכת הארץ:

כרם דורון. שם איש שמו דורון:

כהדין לפסא דכפר חנניה. כאילפס של כפר חנניה שמחזיק סאה ובפ' בתרא דכתובות אמרינן אייתו קמייהו אפרסקא דהוה כאילפס כפר היני ואילפס כפר היני כמה הוי חמש סאין אכלו שליש והפקירו שליש ונתנו לפני בהמתן שליש:

מקפא כירתא דחרובתא. עובי הגזע המושך מן הארץ עד האמירים הגדולים קרוי כוורת בהך תלמודא כדאיתא בפ"ק דברכות לא סוף דבר נופו אלא אפילו כורתו והוא לשון קורה בחלוף כ"ף בקו"ף וגזע החרוב הזה היה עב כל כך שלא היה מספיק להקיפו השלשה אזורות של שלשה בני אדם:

קצות חד חרוב. עקצתי הפרי וחתכתי ממנו חתיכה והיה מושך דבש:

סיפסוף שאכלנו בילדותינו. אילנות היער שיש בהן קוצים עושים כמו זיתים קטנים אדומים וקרויין אותן פירות בלשון ערבי דומיש:

סאה קיבר. שאינו יפה שעושין ממנו פת קיבר שקורין אותו ראלון בלע"ז:

סאה סובין. כשהמכתשת מוציאה כשלותתין החטין לעשות סלת וחשיב מן המורסן:

מורסן. הן סובין גסין היוצאין ע"ג הנפה בשעה שמנפין הסלת דהן גרועין מאד:

סאה גנינין. פי' בערוך המורני עבה היוצא מן הקמח:

וכדון. ועכשיו:

ההיא סגולה דגו כרמך. ששמע שהיו בכרמו אשכולות גדולים מאד:

צפה בו כמין תור. הביט בו מרחוק ונדמה לו כשור מחמת גדלו והכי אמרינן בפ' בתרא דכתובות חזנהו להנהו קטופי דהוו קיימי כי עגלי אמר עגלים בין הגפנים:

עד שהמלך במסיבו. בעוד שהקב"ה במסיבה שלו דהיינו בקיטון שלו בשמים אפילו הכי נרדי נתן ריחו כדמפ' ואזיל בית מקדשא חריב ואת קאי בקשיותך בחוצפא שלך שפירותיך משונין נגד פירות שאר הארצות:

מבין ריש שתא לצומא רבא. שזרעום בין ראש השנה ליום הכפורים של מוצאי שביעית וגדלום כל כך באלו הימים שחשב שהיו ספיחים של שביעית שאסורין מדרבנן באכילה כדאיתא בפ' מקום שנהגו ובפ' הפיגם במס' שביעית ורבי עקיבא אית ליה דמדאורייתא הוא דאסירי כדאיתא בת"כ ובכמה מקומות:

התיר רבי ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. שמברכת הארץ גדל ולא בשביעית ומעובדא דהכא הוא דאמרינן בעלמא התיר רבי ליקח ירק במוצאי שביעית:

תחת שהיינו גורפין דבש. חילוף שהיינו גורפין דבש כדלקמיה:

מקטע. דבש הקפוי שהיה מוצא ומוכרו:

שבא וקינן בראשה של לפת. ובפ' בתרא דכתובות אמרינן הכי שהרי שועל קינן בלפת ושקלוהו ומצאו בו ששים ליטרין במשקל של ציפרי ופי' רש"י ז"ל קינן בלפת נקב בו עד שעשה לידתו בתוכו אעפ"כ שקלו את המותר ששים ליטרין:

ונפשח אחד מהן. נבדל אחד מן הקלחים:

סוכת יוצרים. יוצרי כדי חרס שדרכן היה לעשות מלאכתן שם כדאיתא במס' סוכה סוכת היוצרים הפנימית חייבת:

והייתי עולה בו כעולה בראש התאנה. ללקט עליו העליונים:

היה מזבן דבש דדבורין והוה ליה דבש דצליין. שהוא גרוע צליין מין שרץ שעושה ג"כ דבש והוא גרוע:

כרוב מצמק. כמו מצטמק ויפה לו דפ' כירה:

המדל בגפנים. מפ' במ"ק פ"ק מדל שלופי שכורת מהן ענפים עם האשכולות להקל מעל הגפן והלחות העולה לה מן הארץ תתפזר בגזע ותתעבה וותר ולא תוציא כל כחה באשכולות:

כך הוא מדל בשל עניים. יכול לכרות עוללות של עניים גם כן כדרך שכורת האשכולות:

אינו רשאי בשל עניים. בגמ' מפ' פלוגתייהו:

אסור ליגע בהן. באשכולות שהמוכר רוצה לכרתן לשיתעבו אשכולותיו ואסור שהרי גוזל לוקח שלא יעלו:

הכל מודים בשותף. דטיבותא דמדל לגבי דחבריה כמו לגבי דידיה היא:

עבד ליה כשותף. דהא עניים רחמנא זכי להו בכרם חלקן ושותפים נינהו עם בעל הבית וטיבותא דגפן לגבי כולהו הוי:

חייב לשלם. כשאכלן בפשיעה וכמ"ד פשיעה בבעלים חייב:

תמן הוא אומר בין כך ובין כך וכו'. בפ' גדיש במתני' דאין מגלגלין בטופח:

בין כך ובין כך. בין הזיקו של עני מרובה בין של בעל הבית מרובה מניח הלקט והפאה על גדר של השדה כדי שיקחום העניים והוא ירביץ שדהו ולא יזיק להן ולא יזיקו לו משמע דחייש להפסידן של עניים והכא לא חייש:

מעבן. לגזעי הגפנים:

הן עושות יותר לשנה הבאה. וטיבותא היא לעניים שגדל חלקו בעוללות יותר:

מכיון שהוא מרביצה וכו'. ואמאי חייש התם:

לזורעה ירק ולהבריחה מן העניים. דירק פטור מן הפאה ומן הלקט ומן השכחה דהן מתנות עניים:

כרם רבעי. בריש פרק כיצד מברכין פליגי תנאי מר סבר בכולהו גרס כרם רבעי כדכתיב קרא בהדיא אשר נטע כרם ולא חללו וגמר לה בג"ש דתבואה תבואה כדאיתא התם ומר סבר בכלהו גרס נטע רבעי דס"ל דכל היכא דנהגה ערלה נהוג רבעי:

רבעי. בשנה הרביעית של נטיעתו אית ליה דינא דמעשר שני במילי טובא כדמפ' בשמעתין:

אין לו חומש. דמחלל פירות רבעי להעלות הדמים לירושלים אין צריך להוסיף בפדיון חומש ואפילו בעליו הוא הפודה דאין לו כ"כ קדושה כמ"ש:

ואין לו ביעור. אין צריך ביעור בשנה רביעית ושביעית שהמעשרות מתבערין מן הבית ואסור להשהותן יותר כדאיתא בפ' בתרא דמ"ש וטעמא דב"ש גבי חומש וביעור פליגי רבי ורשב"ג אביו בגמ' רבי סבר דוקא בשביעית הוא דפליגי ונ"ל הטעם של רבי דכיון דכתיבין בהדיא הני תרתי גבי מ"ש דכתיב אם גאל יגאל איש ממעשרו וכו' וכתיב מקצה שלש שנים תוציא וכו' וס"ל נמי דגמרי ב"ש קדש קדש משום הכי הוכרח לפ' דדוקא אי איתרמי רביעית בשביעית הוא דפליגי דלא נהיג שום מעשר בה ורשב"ג סבר אף בכלהו שני נמי פליגי דב"ש לא גמרי קדש קדש ממעשר:

וב"ה אומרים יש לו. למ"ד דפליגי בשביעית דוקא טעמא דב"ה דקא סברי דלחומרא הוא דילפינן קדש קדש ממעשר אבל לקולא דהיינו לפוטרו מקדושותיו דחומש וביעור משום דלא נהיג בה מעשר בזה לא ילפינן ולמ"ד בכלהו שני נמי פליגי טעמייהו כדמפ' בפ' האיש מקדש דב"ה גמרי ג"ש דקדש קדש נאמר בכרם רבעי קדש הלולים ונאמר במ"ש וכל מעשר הארץ מזרע הארץ קדש לה' מה מעשר שני יש לו חומש ויש לו ביעור דבהדיא כתיבי ביה אף כרם רבעי נמי:

יש לו פרט ויש לו עוללות. דממון הדיוט הוי והך בבא בין לרבי בין לרשב"ג בכולהו שני שבוע איתא ואפילו במעשר שני נמי פליגי ולהודיעך כחן דב"ה שנוייה גבי כרם רבעי תדע דלרבי דגמרי ב"ש נמי בשאר שני נטע רבעי ממעשר שני הא אית ליה לר' יהודה כב"ש כדלקמן ואפינו הכי קאמר דמ"ש גופיה אע"ג דכתיב ביה קדש נכסיו הוי ומשום הכי חייבו בחלה ואית ביה קידושין ואם כן הכי נמי גבי מ"ש גופיה דהוה ליה למיתני הכי דלב"ש יש לו פרט דממונו הוי וכו' אלא משום דבבא דרישא שנוייה גבי רבעי תני סיפא נמי כרם רבעי אבל ע"כ לא פליגי הכא אלא בקדש קדש דכתיבי בהדיא במ"ש ובכרם רבעי דלא משמע להו לב"ש דמשמעות קדש משמע ממון גבוה דלעולם נכסיו נינהו ומשום הכי לרבי דסבר דגמרי ב"ש גזירה שוה ופי' דדוקא לית להו בשנה שביעית אבל בשאר שני שבוע אית להו לא פי' אלא דוקא בהני תרתי דכתיבי אבל בפרט ועוללות דלא כתיבי בשום אחד מהן דכולי עלמא לא פליגי דבשניהן פליגי ובכלהו שני פליגי דב"ש סברי דאפילו מ"ש גופיה וכ"ש כרם רבעי דנכסיו גמורים נינהו ואע"ג דהא בתרווייהו כתיב קדש במשמעות קדש הוא דפליגו דסברי דלא אתי לאורויי דממון גבוה הוי אלא לענין דבעי פדיון בגבולים והפדוון צריך להעלותו לירושלים אבל לדבר אחר לא וב"ה דפליגי היינו משום דס"ל דמ"ש ונטע רבעי ממון גבוה הוא דמשמעות קדש לה' הכי משמע כר"מ דהאיש מקדש:

והעניים פודין לעצמן. אית ספרים דגרסי ליה ואית דלא גרסי ליה ובפ' האיש מקדש ואינו בשום ספר והרשב"א ז"ל לא גריס ליה ובגמ' אפרש זה בס"ד:

כולו לגת. ואין לעניים בו כלום דקסברי כולו ממון גבוה הוא כקדשים וב"ה כר"מ:

לא אמרו ב"ש אלא בשביעית. דקסבר רבי דב"ש נמי גמרי קדש קדש ממעשר שני וכי לית להו בנטע רבעי קדושה לנטיעה היינו דוקא בשנת השמיטה דלא נהגו בה מעשר שני דשביעית פטורה ממעשרות כדאיתא לקמן בשמעתין:

יש לו חומש. כיון דאית בהו מ"ש וכתיב גבי מ"ש ולקמן פריך דאין ה"נ שנה שלישית וששית נמי דלא נהוג מ"ש בהו הוי ליה לומר דפליגי בהו ב"ש וב"ה ואמאי לא פליגי רבי ורשב"ג אלא בשביעית ומשני לה לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני בקדש קדש:

כמא דתימא אין מ"ש בשביעית. דהא הוי הפקר והפקר פטור מן המעשרות:

אין נטע רבעי בשביעית. דס"ל לב"ש אליבא דרבי דהרי הוא כמ"ש לגמרי בין לקולא בין לחומרא דבזמן שזה נוהג זה נוהג וב"ה סברי לחומרא הוא דגמרינן כגון לגבי מחיצה ופדיון וביעור וחומש ואסור לאונן הוא דגמרינן דחומרא הוי ולקולא לא גמרינן:

מעתה אל יהי לו קדושה בשנה שביעית. לא יהי צריך לא פדיון ולא מחיצה כלל לב"ש וכי תימא הכי נמי והא לא נחלקו ב"ש וב"ה אלא בחומש וביעור אבל בפדיון ומחיצה מודו:

קדושתו מאליו למדו. לגבי האי קדושה דבעי מחיצה הוא ותפסתו לא צריך למילף בגזירה שוה ממ"ש דמקרא מלא כתיב בגופיה קדש הלולים הרי הוא כקדש שקורין עליו הלל דהיינו בכורים שקורין עליהם הלל בתנופתם דטעונין מחיצה וכן הדבר הנתפס תחתיו הרי הוא כמדרגת הקדש דטעון מחיצה ואע"ג דבכורים לית להו פדיון כיון דרחמנא אפיק הלול וחילול בדיבור אחד כדאמר לקמן דריש ביה נמי דהנתפס תחתיו הרי הוא כקדש כדדרשינן בפ' מי שמתו גבי זכור ושמור דנשים חייבות בקידוש היום וכו':

ויהא מותר לאונן. באותה שנה של שביעית דלית בה מ"ש ויהא נטע רבעי קל דיהא מותר לאונן:

תני מגיד שהוא אסור לאונן. לא ידענא מהי קרא ממעט ליה ושמא מהלולים גופיה דאין הלולים אלא לשון שמחה וכן כתיב באבימלך בספר שופטים ויעשו הלולים ותרגום יונתן ועבדו חנגין ובלשון ארמי דקרו ליה מחמת הילולא:

ויהא חייב בביעור. כיון דמודו ב"ש דבשנה שביעית יש בו קדושה מטעם דכתיב ביה קדש הלולים ודרשינן כקדש שקורין וכו' א"כ יהא חייב כבכורים בביעור דבכורים טעונין ביעור:

ומשני בגין דר' שמעון פוטר מן הביעור. גבי בכורים כדתנן פ"ב דבכורים ואע"ג דקדושים הן לענין מחיצה ואיך הכי נמי נטע רבעי לב"ש אע"ג דבעי מחיצה ואסור לאונן לא בעי ביעור:

ויפדה במחובר לקרקע. כיון דב"ש סברי בשביעית דקדושת מחיצה ואיסור אונן דרמי עליה היינו מטעם קדש הלולים ולא מטעם גזירה שוה דמ"ש אם כן אע"ג דבכורים לית להו פדיון במחובר בהא לא ילפינן מבכורים דבכורים לית בהו פדיון נמי בתלוש ונטע רבעי יש לו וכיון דאין להם לב"ש מלמד בשנת ז' לענין לפסול פדיון שלו במחובר לא מבכורים ולא ממ"ש אם כן נטע רבעי נימא דמצי עביד ביה חילול בשביעית כשהוא במחובר ותפיסתו נמי להתפיס קדושתו במחובר אחר וכי תימא ה"נ אלמה תניא בתוספתא דמ"ש כרם רבעי ב"ש וכו' הכל מודים שאין פודין אותו במחובר ובהדיא מוכח התם דאפילו בשביעית נמי אסור ובשלמא לב"ה אתי שפיר דכיון דילפינן ממ"ש לחומרא מה פדיון מ"ש אינו במחובר דאין מעשר במחובר כדאמר בפ' האומר בקידושין אף פדיון רבעי אינו במחובר אלא לב"ש דבשביעית לא גמרי מאי טעמייהו והקשה הרשב"א ז"ל דבמרובה אסיקנא אימא כל המתלקט ופי' רש"י ז"ל כל שעתידים ללקוט והיינו דפריק ליה בעודו מחובר כיון דעתידים ללקוט כדאיתא התם ונ"ל דאין כאן קושיא דשעת הדחק שאני ותנאי שאני ובידו שאני דלאצולי עניים מעבירה שגוזלים ואוכלים בלא פדיון הוא דעביד דכשבא ליד הגזלן לא מצי פריק דהא אינו ברשותו ולהכי כיון דידע שמתקיים התנאי דלקטי ודאי מתנה שיחול הפדיון במחובר שעה אחת קודם שילקטו וכיון דבידו הוא לתלשו ולהניחו על הגדר לאו מחוסר מעשה חשיב ואפילו גבי מעשר נמי מהני כהאי גוונא דגרסינן בפ' האומר דקידושין יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת פירות ערוגה זו מחוברת יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו דברוו קיימים ומפ' התם טעמא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ופי' רש"י ז"ל הואיל ובידו לתלוש ולהפריש וכדפרישית והדחק גורם לו להתנות דרגע אחת קודם תלישה פריק ליה ואין שעת הדחק ראיה וההיא שעתא כתלוש דמי דבידו לתלשו וכדפרישית ולא משני והוה מצי לשנויי לב"ש דטעמא דבזמן זה אין פודין אותו במחובר דכיון דבשאר שני שבוע לא מצי פריק דהא גמרינן גזירה שוה דקדש קדש לא פלגינן שביעית משאר שנים:

רשב"ג אומר כולה שני אין לו חומש וכו'. דס"ל לרשב"ג דכלל כלל לא גמרי ב"ש קדש קדש ממעשר שני כדמפ' ואזיל והכי פירשו בגמ' דילן פ' האיש מקדש כפי' רשב"ג:

לא מתמנעי רבנן מלמדרש בין ה"י לחי"ת. וחשיב כאילו כתובה חלולים והיינו דרשה דריש כיצד מברכין דאמרינן אחליה והדר אכליה ואע"ג דכתיב בהדיא ואיש אחר יחללנו מ"מ צריכי תרוייהו דהלולים אצטריך למדרש פרי אתה מחלל ואי אתה מחלל סמדר כדאיתא פ"ק דערלה וקרא דיחללנו איצטריך לאשמועינן דאיש אחר יחללנו ואע"ג דאינו בעליו:

פרט לנטע רבעי שאין חייבין בעליו חומש. כלומר היינו טעמא דב"ש דהא ממעשרו כתיב חומש הוא דקא ממעט אבל פדיון בעי:

שתי גאולות הן. דכתיב ואם גאל יגאל לרבות נטע רבעי וכי איתקש לפדיון איתקוש ולא לענין חומש וב"ה סברי אף לענין חומש ומשמעות דורשין איכא בינייהו מר דריש ליה מהלולים ומר דריש ליה ממעשרו דמשמע דממעט ברבעי חומש ופדיון בעי ומר דריש ליה מגאל יגאל:

תמן תנינן. בפ' התורם קישות:

אין לנכרי כרם רבעי. בתוספתא מפ' דבסוריא מיירי דתניא התם פ"ב ר' יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא וחכ"א יש לו ובסמוך מייתי לה ולכאורה משמע לפי גרסת הספרים דר' אלעזר אשמועינן דשני דברים חסרו במשנה חדא סוריא ועוד דנכרי לאו דוקא אלא אפילו בישראל נמי דכל עיקר אין בה כרם רבעי ואין בה קדושה כלל אותה שנה ואפילו לפדיון ואונן ומחיצה ולאו לענין חומש וביעור מיתנייא בלחוד ואע"ג דנהיגי בה מעשרות היינו מדרבנן אבל רבעי אפילו מדרבנן לא ואע"ג דנהגה בה ערלה מדאורייתא דהא ע"כ הכי ס"ל להנך אמוראי דאמרינן בסמוך ר' יהודה סבר לא למדו נטע רבעי אלא ממ"ש וכמא דתימא אין מ"ש בסוריא דכוותיה נמי אין נטע רבעי בסוריא משמע משום דגמר קדש קדש הוא דהיכא דנהוג מ"ש נהוג רבעי הא לאו הכי הוה מיחייב מן התורה אלמא דאית ערלה בסוריא מן התורה דאי אין בה ערלה מהיכן רבעי וסברי הנך אמוראי דכי תנן בקידושין והערלה הלכה היינו הלכה למשה מסיני כדס"ל התם לר' יוחנן ור' יוחנן מרא דהאי תלמודא הוא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בראש ספר מדע וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דהך סוגיא סבר כר' יוחנן דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני ואפילו הכי אין בה קדושה כלל לגבי רבעי:

ר' יהודה כב"ש. אתא לפרושי דר' יהודה דאמר דאין בסוריא נטע רבעי מטעמא דגמר קדש קדש הוי ואפילו לישראל נמי אין בה רבעי והאי דקתני נכרי להודיעך כחן דרבנן דאפילו בנכרי נמי אסרי:

כב"ש על דעתיה דרבי. דכי היכי דרבי אשמעינן דמקלי ב"ש בזמן מטעם דגמרי נמי קדש קדש לקולא הכי נמי מקלינן נמי לדידהו במקום מטעם דגמרי נמי קדש קדש לקולא דאלו לרשב"ג אין להתיר בסוריא רבעי דלא אשכחן דב"ש גמרי קולא מקדש קדש וכיון דנהגא בה ערלה נהיג בה נמי רבעי וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל שסובר כדפרישית שהן דברים כפשטן שאין מ"ש בסוריא כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן ואפילו בישראל שכן כתב בסוף פ"א דהלכות מ"ש מ"ש הואיל וטעון הבאת מקום ואין מביאין אותו מח"ל לפיכך לא חייב מ"ש בסוריא ע"כ ואי אפשר לקיים פירוש זה מכמה קושיות חדא דפליגי תנאי בספ"ק דע"ז גבי סוריא אי כיבוש יחיד שמיה כיבוש או לא ע"כ לא פליגי אלא אי מעשרות דילה דאורייתא או דרבנן אבל שיהא בה שום פיטור מעשר ליכא למ"ד ועוד דתניא בפ"ק דגיטין בשלשה דברים שוותה סוריא לארץ ישראל למעשרות ולשביעית וכו' ומוקי לה מטעם שוותה כמ"ד שמיה כיבוש ולדידיה הא לא שוותה שהרי פטורה ממ"ש ועוד דאמרינן בפ' העוקר בהדיא דפלוגתא דר' עקיבא ורבנן הויא בין בסוריא בין בהקדש בין בהבקר וסברי רבנן דאע"ג דישראל הלוקח מן הגוי בה בתר שליש פטור אפ"ה מדרבנן מיחייבי התוספות לפי חשבון ומודים חכמים לר"ע דמכל מקום המעשרות כפי סדר השנים שנה של שני שני ושנה של עני עני ע"כ לכן נראה דמן התורה הוא דאמר הכא דאין מ"ש בה ואע"ג דמה שבאנו ללמוד דאין נטע רבעי בסוריא היינו אפילו מדרבנן ואפילו נטע ישראל דהכי משמע לישנא דכל עיקר לא קשיא דלא מצינו תקנות מדרבנן בנטע רבעי דערלה בסוריא מן התורה הויא כדלעיל וכן דעת הראב"ד ז"ל שכתב ונ"ל מה שאמרו שאין מ"ש בסוריא מן התורה הויא כדלעיל שאין מ"ש בסוריא מן התורה הוא דאמרי ואם גזרו עליה מעשרות לא גזרו עליה נטע רבעי ע"כ ופי' זה דחוק לכך נ"ל נכון דמעיקרא ר' אלעזר לא מחדש אלא סוריא אבל נכרי כיון דקתני לה במתני' לא איצטריך ליה למימר אבל פשיטא והכי מוכח סוף שמעתין דבנכרי ובסוריא מוקמי לה דבנכרי הוא דמיירי ור' יהודה הכי קאמר אע"ג דרבעי נמשך מערלה לא תימא כיון דערלה [נהגא] בשל גוי כדתנן פ"ק דערלה הכא נמי רבעי נהיג בשל גוי לימא דרבעי יליף ממ"ש וכי היכי דמ"ש בגוי אין בסוריא דהא אין מעשר אלא דמטי לשליש וקיימא לן דשליש ביד גוי אע"ג דשוב ישראל לקחה פטור ואפילו התוספות נמי פטור דסתם לן תנא כר"ע וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא פ"א דתרומות וכיון דאין מ"ש ביד גוי בסוריא הכי נמי אין נטע רבעי ביד גוי בסוריא דסבר כרבי דאמר בין לקולא בין לחומרא גמרי ב"ש קדש קדש והנהו ברייתות דאמרי דשוה לארץ ישראל ומ"ש יש בה היינו כי הביאה שליש הראשון ביד ישראל כב"ה דלחומרא גמרינן ולא לקולא ור"ע דפ' העוקר מצי קאי כרבנן דהכא דסברי דאע"ג דמעשר אין לו יש לו נטע רבעי תדע דבארץ גופה ס"ל לרבנן דיש ערלה ורבעי בשל גוים כדאיתא בפ"ק דרבויא דכל עץ אכולה פרשתא קאי אע"ג דמעשרות אם נגמרה מלאכתן ביד גוי אין בה וטעמא דלא גמרי ממ"ש קדש קדש אלא לחומרא ולא לקולא ולישנא דנקטינן בשביעית אין מ"ש בשביעית נקטי נמי בסוריא אין מ"ש בסוריא אבל כולהו מעשרות אמרו והא דקאמר כל עיקר בשום שנה מן השנים הוא דקאמר לא בא"י דאין פיטור רבעי אלא בשביעית או בסוריא ביד הגוי בשום שנה מן השנים ושוב מצאתי בדברי הרשב"א ז"ל דגרים בר' אלעזר נמי אין לנכרי בסוריא כרם רבעי כל עיקר כנ"ל:

א"ל חמי מה אמרה וכו'. מהדר ליה ר' זירא לרב ביבי דייקא היכי תנן מתני' מי לא תנן:

אין לו חומש ואין לו ביעור. ומשמע דמודו ב"ש דבשביעית גופה קדושה יש לו כגון מחיצות ואסור לאונן ותפיסתו דבעי מחיצות ובעי פדיון ואין פודין במחובר כדלעיל הכי נמי סוריא אע"ג דמעשרות לא נהיגי בה ביד גוי הרבעי יהא נוהג בו קדושה דבשביעית גופה אית ביה קדושה ומעשר אין בה ר' אלעזר קאמר ולדידך אי ר' יהודה סבר כב"ש דמתני' היכי קאמר כל עיקר אין לו ומדאקשי ליה ר' זירא לר' ביבי מדיוקא דמתני' ולא מקשי ליה בפשיטות דקתני ועניים פודין לעצמן משמע דלא גרסינן ליה במתני':

ה"ג בכל הספרים תניא ר' יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. ולסיועי לר' אלעזר מייתי לה:

הא ב"ש אמרי וכו'. אדרבי פריך דאמר לעיל דב"ש ממ"ש למדו קדש קדש בין לקולא בין לחומרא ובזמן דנהיג מ"ש נהיג נטע רבעי א"כ נימא נמי דמה מ"ש אינו נוהג בשנה שלישית וששית דאז דינם מעשר עני כדתנן במס' אבות אף קדושת נטע רבעי אל ינהוג בהן ומשני דלא דמי דאע"ג דאין נוהג בהן מ"ש יש בהן מעשר עני חילופו ואית בהו קדושת מעשרות אבל שביעית אין בה מעשרות כל עיקר:

דכוותיה לא למדו תרומת תודה אלא מתרומת מעשר. בפ' התודה נפקא לן דתרומת תודה אחד מעשרה הוא והויא לכהן מגזירה שוה דממנו תרומת ממנו תרומת ה' דכתיב בלחמי תודה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ונאמר בתרומת מעשר והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר וכו' כדאיתא התם:

כמא דתימר אין תרומת מעשר במדבר. דאמרינן בכתובות בפ' שני דשבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו עדיין במעשרות והכי איתא נמי בסוף פ"ק דקידושין:

ודכוותיה לא תהא תרומת תודה במדבר. וגמרינן ממנו תרומת ה' ממנו תרומת ה' לכל מילי והא ליכא למימר דלא אקריבו תרומת תודה במדבר דליכא קרבן דכשר במקדש שלא היה כשר בימי משה כדאיתא בזבחים פ' בתרא והא דפריך לר' יהודה ולא פריך לר' משום דר' לא יליף נטע רבעי ממ"ש אלא לענין הזמן ותו לא אלא לר' יהודה דיליף פיטור סוריא דהוא מקום ממקום תיקשי דנימא הך ילפותא דמקום דכי היכי דבמדבר פטירי ממעשר וכדאוכחינן הכי נמי תודה לא תכשר במדבר:

אלא לשיעורין. דהיינו אחד מעשרה ולא למדו עיקר חיובה מה שאין כן לענין שביעית וסוריא דכל עיקר פיטורין גמרינן מקדש קדש:

לא נתחייבו ישראל ברבעי אלא לאחר י"ד. דאע"ג דבערלה מיחייבי מיד כדתנן בריש ערלה עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטורין נטעו אע"פ שלא כבשו חייבין ונפקא לן מדכתיב כל עץ וקאמר ר' יוסי בר יהודה דברבעי לא היו חייבין עד י"ד של כיבוש וחילוק כמא דאין מ"ש אלא לאחר י"ד:

אמר ר' יוסי והוא בשיטת בנו סוריא למודה מי"ד. יותר נכון לומר דר' יהודה אביו קם בשיטת בנו דהא פיטור י"ד קדם לפיטור סוריא דסוריא אחר שכבשה דוד שייכי בה מעשרות וא"כ כך למד ר' יהודה כיון די"ד פטורין מנטע רבעי כיון דליכא מעשר בהו הכי נמי סוריא פטורה מרבעי כיון דלית בה מעשר:

ה"ג תניא ובשנה החמישית וכו'. ברייתא היא בת"כ:

פירות רבעי לבעלים. דנכסיו הוו כדמפ' ואזיל דקסבר ר' יוסי הגלילי כר' יהודה:

להוסיף לכם תבואתו. ומשמע ליה תוספת על העיקר דהיינו של שנה חמישית כדמפ' לקמיה:

אלא כנגד היצר. ר"ע סבירא ליה כר"מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא דכתיב ביה לה' הוא ובנטע רבעי נמי כתיב קדש לה' לכך נאמר להוסיף שיוסיף פירותיו בחמישית וישלם לכם כל אותן פירות של שנים שאבדו מכם לשמים:

כמא דר' יהודה עשה אותם כנכסיו למ"ש. כדתנן בהאיש מקדש ר' יהודה אומר המקדש במ"ש מקודשת והכי נמי אית ליה לר' יוסי הגלילי וקא דריש להוסיף לכם תבואתו לאורויי דנטע רבעי ממון בעלים הוא ומקודשת והדר יליף מ"ש מיניה בקדש קדש:

מהו שיהא חייב במעשרות. לר' יהודה כיון דנטע רבעי חולין הוא בארץ אצל בעלים דלית ביה קדושה אלא לענין מחיצה ואונן ופדיון:

דאמר ר' אבין בשם ריב"ל. מעלמא לא ידענא עיקר מילתיה היכא:

ואנן חמיין ציבורא לא מפרשי. מנטע רבעי מעשרות:

אילו נאמר כב"ש יש צבור כב"ש. דהא לר' יהודה הוא דאיבעי לן דס"ל כב"ש דאמרינן לעיל וא"כ מה תפשוט לענין המנהג והרי גבי ר' יהודה הוא דמספקא לן דפשיטא דאין שום צבור כב"ש ומסיק ר' אבין ממקום אחר נלמוד לר' יהודה דלית בנטע רבעי מעשרות וגמרינן ממ"ש לגמרי מה מ"ש אין בו מעשרות אלא אוכלין אותו בירושלים כמות שהוא כן נטע רבעי נמי:

לר"מ פטורה מן החלה. הכי אית ליה בפ' חלק וטעמא דס"ל בפ' האיש מקדש המקדש במ"ש אינה מקודשת דממון גבוה הוא ובחלה עריסותיכם כתיב ולא גבוה:

כר' יהודה חייבת בחלה. וטעמיה דס"ל דממון בעלים הוא ור' בא ור' חייא סברי דמיחייבא לר' יהודה בחלה בין בגבולים בין בירושלים ולא גרסינן הכא בירושלים אלא בדר' יונה והוא תנא דפליג עליה דר"מ דמחייב בחלה ר' יהודה בר פלוגתיה הוא בפ' חלק:

לא אמרו אלא בירושלים. וההיא ברייתא דחלק דפליגי רבנן עליה דר"מ דמחייבי בחלה לאו ר' יהודה הוא אלא רבנן ולעולם דסברי כר"מ דממון גבוה הוא ובירושלם הוא דפליגי משום שאכילתו של מ"ש שם כחולין דמי לכל מילי כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך והכי מפ' לה התם:

אבל בגבולין לא. דכיון דאין בה היתר אכילה בשעת חיוב חלה דהיינו בשעת גלגול עיסה לא קרינן בה ראשית עריסותיכם ואפילו פדה לאחר מכאן פטורה וכן פי' רש"י ז"ל שם:

כדברי מי שמחייבו בפרט. מי אמרינן טעמיה דהך בבא לאו משום דלא גמר כי טעמא דרישא אלא אפילו במ"ש גופא דשייך ביה עיסה נימא נמי הכי דמשום טעמא דנכסיו הוא דמחייבו ומחייבו בחלה נמי הוא דס"ל לב"ש דמיחייבי נטע רבעי פרט ועוללות משום דנכסיו הוי וכן במ"ש נמי דאין בו קדושה אלא מאי דמפ' קרא בהדיא ואע"ג דפלוגתא מיתנייא גבי כרם רבעי אפילו גבי מ"ש גופיה נמי שייכא וכדפרישנא במתני':

ומשני ולאו ר' יהודה כב"ש. כלומר מאי קא מיבעי לך מי לא ידעת דבר פלוגתיה דר"מ היינו דר' יהודה דמחייב וכבר אמרינן דבכל הך שמעתא דר' יהודה כב"ש ופשיטא דר' והודה וסיעתו מחייבי בחלה בגבולין:

כל הדא הילכתא ר' יהודה כב"ש. ולהכי פטר סוריא מנטע רבעי י"ד שנה נמי פטר לעיל. ולענין הלכה נקטינן כרשב"ג בפלוגתא דב"ש וב"ה ברישא דאין הלכה כר' לגבי אביו וב"ש לא גמרי קדש קדש ממ"ש כל עיקר וטעמא דב"ה דדרשינן קדש קדש ממ"ש ומקשינן לחומרא ולא לקולא ונהיג בשלישית וששית כל דיני מ"ש ובשביעית וכן בשאר שני שבוע ומ"ש ממון גבוה הוא ולא ממון בעלים ובתלמודא דהכא פירשו דר' יהודה וסיעתו סבירא להו כב"ש ברישא וכב"ש בסיפא ברישא כי היכי דפטרי ליה ב"ש בשביעית מחומש וביעור הכי נמי סוריא [כי היכי דלית בה חיוב] מעשרות פטורה מרבעי ובסיפא כי היכי דמחייבי ב"ש רבעי ומ"ש ופרט ועוללות משום דס"ל דאע"ג דכתיב ביה קדש נכסיו הוי וה"נ סבירא ליה לר' יהודה גבי מ"ש ומחייבו בחלה והמקדש בו מקודשת כב"ש ובגמ' דילן פירשו פ' האיש מקדש דס"ל לר' יהודה כב"ש דלא דרשי קדש קדש ופסקינן כר"מ משום דס"ל כב"ה דדרשי ליה ובמ"ש פסקו כר"מ דכתיב ביה קדש הוא לה' ומשמע דממון גבוה הוא אע"ג דלא כתיב הוא אלא קדש לה' גמר קדש קדש וכדפרישנא:

ונוהג בסוריא רבעי. דקי"ל כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה ור' אלעזר נמי לא פסק כר' יהודה אלא פירושא דר' יהודה הוא דקאמר דר' יהודה ס"ל כרבי בפירושא דב"ש ופשיטא דלית הלכתא כב"ש ובדברים אלו יתברר לך שמה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"י דהלכות מאכלות אסורות ופ"ט דנטע רבעי דאין רבעי נוהג בסוריא כל עיקר כד נאים ושכיב אמרה דאפילו בח"ל נמי נהגא בכרם ובגוי נמי נוהג וכבר חלקו הגאונים עליו והתוס' והרשב"א ז"ל ולענין ח"ל קי"ל כר' יוחנן דהלכה למשה מסיני היא דנהגה ערלה בח"ל ורבעי אינו נוהג בה אלא בכרם והיינו לפחות שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב דקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל ורב אחא משבחא גאון ז"ל:

כרם שכולו עוללות. שאין בכרם אשכול שיהא בו כתף או נטף:

אפילו כולו עוללות כולו לעניים. דכתיב וכרמך דלכתוב כי תבצור לא תעולל:

אין לעניים בעוללות. רשות ליגע בהן עד שיבצור בעל הבית ובגמ' מפ' טעמא דר' אליעזר:

אם אין בציר אין פרט. איתקש לעוללות דכתיב וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט וכי היכי דגבי עוללות אין להם רשות לעניים עד הבציר ה"נ גבי פרט כדמפ' ואזיל דהא פרט היינו הנושר בשעת בצירה כדתנן בפרקין ועוד דריש דבעינן בציר בצד הבציר:

הא אכלתן חיה לא. דאם בצר אשכול ונפרט ממנו שני גרגרים צריך שיהא קיים הבציר שבצדו שאם אכלתן חיה לאשכולות הבציר לא הוי פרט וחייבות במעשר:

רביעית יין כדי רביעית הלוג. דחשיב לכוס של ברכה ולשיעור הוצאת שבת ויין נזיר:

עד שלא נודעו העוללות. שהיו הגפנים סמדר או פחות מכן:

אין העוללות לעניים. דהקדש קדם ופטור הכרם מעוללות דכרמך כתיב ולא כרם הקדש:

עוללות לעניים. ואין נותנין שכר גידולין להקדש והשתא משמע דס"ל לת"ק כר' יהודה דתנן פ"ג דמעילה המקדיש את השדה ונתמלא עשבים אילן ונתמלא גידולין אין מעילה בגידולין ובגמ' מפ' לה:

יתנו שכר גידולין להקדש. ר' יוסי לטעמיה דסבר התם יש מעילה בגידולין:

איזו היא שכחה בגפנים בעריס. עושין מקנים כמו ערש וגפנים הרבה מודלות ע"ג כלונסות מלמעלה עליו ומתפשטין לשם שריגי הגפנים עריס מפ' בתוספתא דבעריס גדול מיירי והיינו דיש בו חמשה גפנים כדאיתא פ' עריס והיינו טעמא דתנא ליה הכא ובדין הוא דבהדי מתני' דשכחה הוה ליה למיתני אלא דתני מילי דלאו אורחיה בהדי הדדי וכולו עוללות ומקדיש כרמו לאו אורחיה ושכחה בהרבה גפנים בבת אחא לאו אורחיה ותניא בתוספתא במה דברים אמורים בזמן שהתחיל בו אבל לא התחיל בו תיפוק לי משום שורה ולא הוי שכחה עד שיבצור כל סביביו בענין שלא ישארו שלשה גפנים מלבצור דאין כאן שורה והרמב"ם ז"ל נזדמנה לו נוסחא משובשת:

כל שאינו יכול לפשוט ידו וליטלה. אבל יכול לפשוט ידו וליטלה לא הוי שכחה אע"פ שעבר הימנה:

וברוגלית. היא גפן נמוכה כדרך גפני הכרם וקרי לה הכי שיהא סמוכה לרגלו של אדם ומשיעבור הימנה הויא שכחה ואפילו יכול לפשוט ידו וליטלה ובגמ' מפ' טעמא. וגפן המודלית ע"ג אילן. או ע"ג גדר קרויה דלית על שם דלו עיני וקתני בתוספתא בדלית ובדקל משירד מהן:

תמן תנינן. בפ' מקום שנהגו:

מתירין בגומזיות של הקדש. אאנשי יריחו קאי ומפ' התם תניא אבא שאול אומר קורות של שקמה ושל חרוב היו ביריחו והיו בעלי זרוע נוטלין אותן בזרוע עמדו בעליהן והקדישום ופי' רש"י ז"ל דהקדישום מתחילה כשהן מקוצצין ונתוספו גידולין לאחר מכן וקרי להו גומזיות:

אמרו להם חכמים. לאנשי יריחו שגידולי הקדש שהן אסורין דס"ל כר' יוסי:

לא הקדישו אלא קורות מפני בעלי אגרוף. שהיו גודלין אותן שהיו חשובין לבנין:

מה רבנין סברין מימר וכו'. אאנשי יריחו פריך חכמי יריחו מה כוונתן בתשובה הזו ומפ' דהכי קאמר דלא הקדישו לא קורות ולא פירות אלא לפנים עשו כדי לגזם ולהפריש הגזלנים מהם:

פירות. היינו גומזיות דתנן והן גדולים והיינו דקאמרי דקורות הקדישו מפני בעלי אגרוף:

ואפילו תימא הקדישו. כלומר ואפילו תימא דהקדישום בכוונה:

פירות לא הקדישו. גומזיות לא הקדישו דס"ל כר' יהודה במס' מעילה דאמר אין מעילה בגידולין והכי מפ' בגמ' דילן דרבנן דמיחו בידן סברי כמ"ד אין מעילה וכו':

צריכא לרבנין. מיבעי לן לבני הישיבה אליבא דרבנין דמתני' דמשמע לכאורה דסברי כאנשי יריחו:

המקדיש וכו'. מהו שישייר לו בגידולין:

העוללות לעניים. והא ינקי מהקדש ואפילו הכי תנן לעניים הן ולא יהבי שכר גידולין להקדש כדי לחלל קדושת גידולין ודחי דלעולם לתנא קמא דמתני' לא שייר ובעי למיתב שכר גידולין ושאני הכא שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו שהן ויניקתן רחמנא אפקע זכותא דבעל הבית ויהיב לעניים:

שהוא כרם של הקדש. יצא קול של הקדש ביה ולית כאן הפקעה וכרמך כתיב:

פטור מן הערלה. דכתיב יהיה לכם ערלים משלכם פרט להקדש:

ומן הרבעי. דכיון דלית ביה ערלה לית ביה רבעי:

ומן העוללות. דכרמך כתיב:

לאכלו בלא פדיון אי אפשר. קושיא היא למאי דאמרינן דחייב בשביעית דהיכי אכלי עניים פירותיו בשמטה כיון דהוא קדוש דבלא פדיון אי אפשר דלא מצינו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון:

כלוקח קורדום מפירות שביעית. דכיון דפודין אותו סברי דקדושת שביעית הוא דקא פרקי ויבוא הגזבר ויטעה לקנות מדמיו קורדום או אבנים כמו הקדשות בדק הבית ואסורין והתורה אמרה לאכלה ולא לדבר אחר כדאיתא במס' שביעית ובת"כ:

ומשני הגזבר מחליפו ביד אחר. נאמר לגזבר שיוציא הקדש זה מתחת ידו כי היכי דלא ליטעי ויחליפנו ביד אחר והאחר יהא שלוחא דרבנן וישמע למצות חכמים ויקבר או ישרף:

שקדם נדרו להפקרו. התם קאי בפ' אין בין המודר דתנן היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחרים לשם מתנה והלה נוטל ואוכל והוא מותר ואם אין עמהם אחר מניח על גבי הגדר או ע"ג הסלע ואומר הרי הן מופקרין וכו' ור' יוסי אוסר ומפ' התם טעמא דר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקרו ולא מהני הפקרו לזה הא קדם הפקרו לנדרו שרי וה"נ כי נודעו העוללות הוו עוללות דעניים משום שקדם הפקר נדרו דהפקר שהפקירן הבעל הבית העוללות לעניים קדם להקדישו של זה הילכך לא חל הקדש בהם אבל אקדיש קמי דנודעו העוללות הקדישו קדם ולא צריכי לטעמא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולעולם מצי סבר ת"ק דיש מעילה בגידולין:

והורי כר' יוסי. דיתנו שכר להקדש דלא אתי למיטעי וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד דמתנות עניים:

ור' יוחנן אמר מכיון שעבר עלוו. גבי זית לעיל פ' גדיש ואפילו יכול לפשוט ידו וליטלו דפליג אדר' אושעיא:

שדרכו לבחון. כשבוצרים בעריס בוצרין מלמטה שהאשכולות הם כבדים ותלויין למטה ולפעמים נשארין שנים שלשה אשכולות למעלה שמתחזק איזה ענף ונדבק באילן אחר ונשאר האשכול למעלה ודרכו של בעל הבית לעלות על גבה אם יש אפילו שלא שכחה ועבר ממנה ומשום הכי בעינן שיפשוט ידו ולא יטלנו דדרכו של בוצר עריס לבחון אם יסתעף ויתאחז באילן אחר דלעולם הושם בסוף השריג שרביטין דקין וקורין להן בלע"ז טיזירא"ש:

ולא דמי לזית. שעולין על גבו לחבטו ומשעבר הימנו הוי שכחה:

ואפילו על ר' אושעיא לית היא פליגא. דאפילו לדידיה קשיא נמי מתני' הא דרוגלית דלא שייך בה דרכו לבחון כמו שכתבתי במשנתנו ואפ"ה הוי שכחה בעבר הימנה דשאני רוגלית דאי אפשר ליגע זו בזו דצריך ארבע אמות בין זו לזו כדי אורך המחרישה כדאיתא במס' כלאים הילכך לא מסייע גפן זו לזו וכל חדא וחדא הויא אילן יחידי הילכך משיעבור הימנה הוי שכחה ור' אושעיא לא קאמר אלא שבזית דאמרינן לעיל גבי פאה דכל הרוח חשיבא כאחר הילכך גבי שכחה נקל בהן קצת ופסק הר"מ ז"ל כר' יוחנן ל"ש רוגלית ולא שנא זית משעבר הימנו הוי שכחה וברייתא נמי מסייעא לזה ושאר כל האילנות משיפנה וילך לו:

אומן. שורה כמו ונותנין פאה מכל אומן ואומן הלכו בה ארבעה אומנין לשון שורה:

הדרן עלך פ' כל זית בס"ד