באחד באדר. בגמרא מפרש מאי שנא אדר משאר חדשים:

משמיעין על השקלים. שיכריזו ב"ד שהיא מצוה קבועה לדורות בכל שנה ושנה כדכתיב בס' עזרא והעמדנו עלינו מצות וגו':

ועל הכלאים. דאם יש בבית סאה של חטים רובע הקב של מין אחר מכריזין ב"ד שימעטו בעלי השדות המין האחר עד שלא ישאר אחד מכ"ד בזריעת החטים כדתנן בפ"ב דכלאים:

בחמשה עשר בו קורין את המגלה בכרכים. כדתנן בפ"ק דמגילה כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו והשתא משמע דמשום דבעי למיתני בסיפא בט"ו בו שולחנות היו יושבין במדינה תני לה ובגמרא אפרש:

ומתקנין את הדרכים. שנתקלקלו בימות הגשמים וליטול קוצים מן הדרכים כדאיתא במועד קטן:

ואת הרחובות. רש"י ז"ל גריס התם ואת הרחבות ופירש רחבה שאחורי הבתים ששם מטיילין ילדים וילדות והכא גרסינן בכל הספרים ואת הרחובות והן השווקים של רשות הרבים וב"ד שולחין ומתקנין אותם:

ואת מקואות המים. שאם הם חסרים יביאו להם מים ואם נפל לתוכם טיט מנקין אותם:

ועושין כל צרכי הרבים. בגמ' מפרש להו:

ומציינין את הקברות. ממחין סיד ושופכין סביב הטומאה כדי שלא יאהילו עליה עושי טהרות או כהנים:

ויוצאין אף על הכלאים. הכי איתא בכל הספרים וה"פ משום דהוה אמינא דעל צורכי הרבים דינא הוא דיצאו שלוחי ב"ד משום דקידרא דבי שותפים לא חמימא ולא קרירא כדאיתא פרק לא יחפור וצריך לזרוזינהו אבל כלאים דכל חד שדהו רמיא עליה סלקא דעתין דבהכרזה דחד סגי להו ולא צריך לב"ד לבקורי השדות בט"ו קמ"ל דיוצאין ומשום הכי תני אף אי נמי דקאי אסיפא דקתני בט"ו בו שולחנות יושבין וההיא ודאי שלוחי ב"ד יושבין עם השולחנים והוה אמינא גבי אפוקי ממונא הוא דנפקי אבל כלאים דכל חד שדהו רמיא וכו':

ולמה באחד באדר. מאי שנא מכל שאר ימות השנה:

שיביאו ישראל וכו'. כלומר משום דלכשיגיע ניסן צריכין להקריב כל הקרבנות כולם תמידין ומוספין ומלח ועצים וכל הקרב משל צבור מתרומה חדשה היה בא וכדי שיהיו גבויין השקלים לאותו זמן מקדימין להכריז מראש חדש אדר:

בזמנה. באחד בניסן ולקמן פליגי אמוראי רב שמואל בר רב יצחק ור' טבי איכא למ"ד תקנת ב"ד ואיכא מאן דאמר דאורייתא:

תרומת הלשכה. השקלים שמוציאין בקופות הקטנות והגדולות מן הכרי הגדול שהיה בלשכה קרויין תרומה וטעמא משום דאין מעילה בשירים ודין תרומת הכרי של תבואה יש לה דמתפיסין כל קדושת השקלים הנותרים בלשכה באלו והמותר חולין כדין תרומה דעלמא דהמותר חולין ועוד יתבררו דברים הללו בפרק מצרפין בס"ד:

כתחלתה. תקנת ב"ד היא שיהא קרבן דיום אחד בניסן של כל שנה ושנה מתרומה חדשה כמו אותה שנה שהוקם המשכן בימי משה שהיא היתה תחלה לשאר תרומות של שאר שנים שנתרמה התרומה באחד בניסן כדמפרש ואזיל וכיון דבאחד בניסן צריך לתרום מקדימין להכריז מראש חודש אדר וכדתניא לגבי פסח שואלין בהלכות הפסח וכו' והכי איתא בפרק בתרא דמגילה: נתרמה התרומה. משקלים שגבו לקנות מהן קרבנות צבור לכל השנה דס"ל כר' עקיבא דאמר בפ"ק דחגיגה דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד היתה ושוב לא פסקה:

ר' טבי ר' יאשיה. כלומר אמר ר' טבי אמר ר' יאשיה ופליג אדר' שמואל וסבר דאורייתא היא וכדמפריש ואזיל:

נאמר כאן חדשי השנה. בפרשת פינחס זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה:

ונאמר להלן חדשי השנה. ראשון הוא לכם לחדשי השנה והיינו כדמפרש ר' יונה לקמיה דהאי קרא איירי בעולת ר"ח ניסן דלהוי מתרומה חדשה וכיון דצריך לתרום השקלים כדי לקנות הקרבנות מן התרומה פשיטא דצריך לגבותן בזמן שהתרומה יוכלו לעשותה בזמנה ומשום הכי תקון רבנן שלשים יום לגבייה:

אין מונין אלא מניסן. אגב רישא נקט סיפא כלומר מניסן תהא התרומה לכל חדשי השנה:

שבק ר' טבי רישא ואמר סיפא. הניח ראש הברייתא ששם שנויה הך גזירה שוה דלחדשי השנה ואמר הסוף ועל כרחין צריכין לכולא תלמודא דברייתא:

דלכן. דאי לא כן כלומר אם לא כן כדרשא דברייתא תקשי לן כדאקשינן בברייתא דמאי קאמר נהי דבניסן מיירי מאן נימא לן דבתרומה חדשה איירי ועוד את"ל דבתרומה חדשה איירי מאן לימא דאין תורמין אלא בניסן דילמא בכל החדשים נמי תורמין כדמפריש ואזיל:

יכול יהא תורם בכל חודש וכו'. האי תנא דריש לזאת עולת חדש כדאמרינן במגילה חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה דהא קרא לא איצטריך דברישא דעניינא כתיב ובראשי חדשיכם אלא אמרה תורה זאת העולה צריך שתהא של חידוש דהיינו מתרומה חדשה והשתא קאמר כיון דקא דרשת זאת עולת של חדוש אימא דבכל ראשי חדשים הוא דקאמר דלהוו עולותיהן מתרומה חדשה ויעשו ב"ד י"ב כריים מן המעות ויתרמו מכל אחד בחדשו אבל לעולם כי כתיב מאת כל איש תקחו וכו' למצות שקלי צבור בפעם אחת לכל חדשי השנה הוא דקאמר:

ת"ל בחדשו. דמשמע חודש המיוחד לחידוש ונקטינן דבחדש אחד אתה תורם לכל חדשי השנה:

יכול באיזה חדש שירצה. כלומר יכול יתרום דיהא מקריב עולות ראש חודש משקלים חדשים בכל חדש שיזדמן ויעלה למצות עולות תרומה חדשה:

ת"ל בחדשו נאמר כאן וכו' אין מונין אלא מניסן. ובעינן עולת ראש חדש ניסן מתרומה חדשה וכל עולות ימי חדשי השנה יהיו מזה החדוש והיינו אין מונין אלא מניסן וקרא ה"ק זאת עולת החדוש דהיינו אחר שעשו המצוא של תרומה בחדש הקבוע לו דהיינו הרשום במקום אחר שכתוב בו לחדשי השנה דהיינו ניסן וכו' ור' יאשיה אהך ברייתא סמיך וקי"ל כר' טבי משמיה דר' יאשיה דברייתא מסייעא ליה ובגמרא דילן נמי בפרק בתרא דמגילה מייתי להא דר' טבי ולא לדר' שמואל בר רב יצחק ובפרק שני שעירי משמע דמדאורייתא הוא אלא דמצוה היא ולא לעיכוב דאמר רב יהודה אמר שמואל קרבנות צבור הבאים באחד בניסן מצוה להביאן מן החדש ואם הביאן מן הישן יצא כלומר עלו לצבור אלא שחסרו מצוה ע"כ ואם כן נקטינן דמדאורייתא הוא וצריך למנות זה במנין המצות שנצטוינו להעלות עולות תמידין ומוספין של ראש חדש ניסן וקטרת ומלח ועצים ואם הוא שבת לחם הפנים ושמן במנורה דהא כתיב וכל מלאכת בית אלקינו ומשם ואילך מתרומה חדשה שנאמר זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה ומפי השמועה למדו בפירוש מקרא זו זאת תהא עולה של חדוש דהיינו מתרומה חדשה בחדשו בחודש הקבוע לו והוא הרשום במקום אחר שכתוב בו לחדשי השנה והיינו ניסן ושכחה הרמב"ם ז"ל ולקמן מפרש ג' תרומות דג' פרוסין אמאי תקון להו:

ה"ג רב הונא אמר מכריזין כמא דתימא ויתנו קול ביהודה ובירושלים להביא לה' משאת משה עבד האלקים וגו'. ולא מייתי ראיה בפירוש השמעה הוי הכרזה אלא יהיב טעמא למתניתין דהוה קשה לן כיון דמצוה זו מוטלת על ישראל בכל שנה ושנה מה צורך להכריזה הא ישראל בעצמן יביאום כמו קרבן פסח ושלמי חגיגה שהן מביאין בלא הכרזה וקאמר דמימות נביאים נהגו להכריז כדכתיב ויתנו קול וגו':

ויתנו קול ביהודה ובירושלם. כתיב בד"ה גבי יהוידע שיביאו משאת משה שהטיל על ישראל מס במדבר בכל שנה אי נמי לשון מנחה של נשיאות פנים כמו וישא משאות מאת פניו ורש"י ז"ל פירש מלשון כי תשא:

תמן תנינן. בפ"ק דמגילה: אלא מקרא מגילה וכו'. ואם קרא בראשון לא יצא:

אף שימוע שקלים וכלאים ביניהם. דקסבר דלהכי קתני במתניתין בט"ו בו קורין את המגילה לאשמעינן דבאדר שקורין בו משמיעין בו שקלים וכבר תני תנא במס' מגילה דאין קורין אלא באדר שני כדתנן אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגילה וכו':

הכי גרסינן ר' חלבו ר' הונא. פירוש ר' חלבו בשם רב הונא והכי איתא לקמן ולא גרסינן ור' הונא:

הכל יוצאין בי"ד. דקסבר דלעולם אין מעבירין על המצות ואפילו כרכין המוקפין יוצאין ידי חובתן בי"ד ולא תני במס' מגילה והכא דקורין בט"ו אלא אם רצו קורין בט"ו אבל אם באו לקרות בי"ד הרשות בידן דאין מעבירין על המצות וכי היכי דלגבי י"ד אין מעבירין כ"ש דלגבי חדשים דבחודש הקודם הוא דקרינן ובראשון משמיעין שקלים וקורין מגילה והכי איתא לקמן דר' חלבו סבר דאפילו לכתחילה קרו בני כרכין באדר ראשון:

א"ר יוסי יאות. יאות כדאמר ריב"ל דשימוע שקלים הוי באדר שני וכדמפריש ואזיל כלום וכו':

לא כדי שיביאו ישראל שקליהם וכו'. כלומר ואם יקדימו לבני בבל להשמיע מראש החרף שמא יגיעו קצת שקלים חדשים ליד כהנים ויקריבו מהן קודם ניסן ואנן בעינן בניסן תרומה חדשה ולא הוי חדשה דומיא דבכורים קודם עצרת דאין מקבלין:

בפרוס הפסח. התם מפרש כל הני פרוסין הי ניהו זמנן ופרוס הפסח מפרש התם דהיינו ט"ו יום קודם הפסח דהיינו בכ"ט באדר והיינו טעמא כדי שיהיו מוכנין ליום של אחריו דהיינו ר"ח ניסן וכדלעיל:

ולא נימא וכו'. בתמיה הא דתנן במתניתין דתורמין בג' פרוסין כלומר והלא אמרינן בפירוש במתני' דפרוס עצרת לדרחיקין ולא הביאו בפרוס קמא והשתא מייתו ופרוס סוכות להנך דרחיקין טפי כגון בני בבל וכיוצא בו שלא יכלו להביא עד האידנא ומשמע דלא מיחייבי עד ההוא זימנא וקשה למ"ד דטעמא דמתני' שיביאו ישראל שקליהן בעונתן ומשמע דמצוה הקבועה היא בניסן וא"כ האיך קבעו להן תרומה בכל רגל ורגל והלא פושעין הן ובשלמא לרב שמואל בר ר' יצחק ניחא דאמר תרומת הלשכה כתחילתה דאינה אלא זכר בעלמא לתרומה הראשונה שעשה משה אבל אינה מצוה דאורייתא:

ומשני לא כולה כאחת היתה באה. כלומר לעולם בפרוס קמא וכר' טבי דכולהו מיחייבי מדאורייתא ועל כולן תורמין והתרומה צריכה לכל ישראל דכולה כאחת היתה באה וכשתורמין בפרוס הפסח תורמין על כולם ואפילו על בני בבל דרחקין טפי כדאמרינן לקמן תורמין על העתיד לגבות דכולם חייבים וכולן יש להן חלק באותן שקלים של תרומה חדשה ומה טעם אמרו תורמין בג' פרקים וכו' לאו משום דלא תרמו עליהם תקון הכי אלא משום פומבי מפני פרסום עשו כן שיהא הקופות קטנות שהיו בעזרה מלאות מעות סמוך לרגל להראות ריבוי הוצאות עולות ומוספין דבימי הרגל וכן מצינו שהיו עושין ברגל שלא היו מוציאין הדשן מעל המזבח אלא כונסין אותו בתפוח שהוא סימן לרבוי הקרבנות כדאמרינן במס' תמיד בפרק ראוהו אחיו כן נ"ל והרמב"ם ז"ל פירש כולה כאחת היתה באה ר"ל כי בזמן הפסח היו כונסין כולם ומפני מה סדרו להוציא מהן בג' פרקים כדי לפרסם הדבר ר"ל שמפרסמין ומודיעין כי בחג הפסח חובה להביא תרומת מקום הקרוב ואשר הוא רחוק ממנו בעצרת ואשר הוא רחוק ממנו בחג הסוכות ע"כ כוונת הרב ז"ל כדי להודיע לאותם שלא שקלו שלא יתרשלו יותר ואין דבריו מחוורין:

ר' יהודה בר פזי וכו'. מייתי לה משום דאמר לעיל לעשות פומבי לדבר שהוצרכו ב"ד לעשות להם סדור אע"פ שעולין הן כדי שלא יתרשלו יותר וה"ג ר' יהודה בן פזי בשם רבי הן נקרא ולא נבהת לטובה כל נדיב לב לרעה ויתפרקו כל העם וה"פ הנה נקרא המקרא ואין אנו מתביישים שטובתינו אינה טובה שלימה והרעה היא שלימה דבנדבת המשכן כתיב ויבאו האנשים על הנשים דנשים קדמו ועוד כל נדיב לב מי שנדבו לבו משמע שקצתן לא הביאו ואילו בעגל כתיב ויתפרקו כל העם ולא כתיב כל נדיב לב:

לטובה אז ישיר משה וכו'. להרמת קול לשירה בתחילה משה ולבסוף ישראל ולהרמת קול לרעה ותקרבון אלי כולכם ומפרש בספרי דהקטנים קודמין לגדולים בערבוביא:

לטובה ויוצא משה את העם לקראת האלקים. משה הוציאם שיקבלו פני שכינה לכבד את המקום ואילו במרגלים להקניט ולמרות כנגדו כתיב ותשא כל העדה הם קמו כולן מעצמן כן נ"ל ומצאתי בדברי הימים גבי חזקיהו דכתיב ויביאו הקהל זבחים ותודות וכל נדיב לב עולות שפירש שם רש"י ז"ל כל הקהל הביאו זבחים ותודות דבר המותר לבעלים באכילה וכל נדיב לב עולות קצת מהם מי שהתנדב לו לבו הביאו עולות ולא כולן לפי שאין לבעלים היתר אכילה בהן אבל לתקון נאמר ויתפרקו כל העם וגו' וכך מפורש בשקלים פ"ק הן נקרא ולא נבהת וכו' עכ"ל ומדבריו ז"ל נראה דגריס כל נדיב לב עולות וקאי אקרא דחזקיהו ובספרים שלנו לא גרסינן הכי ועוד נראה דמפרש הרב הן נקרא ולא נבהת בניחותא שבא הכתוב בלשון כל לתיקון ויתפרקו כל העם ולא ידעתי האיך יפרש האחרים שיהיו באין לתיקון אלא הנכון כמו שפירשתי:

ועוד כאן השכימו וכו'. בעגל דכתיב וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים:

על אופי של אומה זו. פירש בערוך אופי עיקר כלומר דעת ובלע"ז אופיניון:

מן הדא מתניתא. משמע דציווי נדבת המשכן היה אחר העגל:

תרומת אדנים. בקע לגלגולת שנעשו מהן האדנים כמו שמפורש באלה פקודי:

ויקחו לי תרומה זו תרומת אדנים. דדמיא לתרומה שלי והיינו ההיא דשקלים דהויא לקרבנות מזבח ומצות בקע לגלגולת לשתיהן:

תרומת אדנים. לשון הפרשה כדפירש רש"י ז"ל תרומה הפרשה יפרישו לי מממונם נדבה:

זו תרומת שקלים. לקופות לקנות מהן קרבנות צבור ומכל איש דריש ואפילו ממזרים ועבדים משוחררים והא דכתיב אשר ידבנו לבו למעוטי חשו"ק קא אתי ודרשינן הכי איש פרט לקטן ידבנו לבו יצאו חרש ושוטה דאין להן לב להקדיש מה שנותנין והכי דריש לה בתרומות בפ"ק מאשר ידבנו לבו ש"מ לדעתם ולרצונם:

זו תרומת המשכן. נדבת כל אחד ואחד י"ג דברים האמורים בפרשה חוץ מן הכסף שבא בשוה כמו שכתב רש"י ז"ל:

תרומת המשכן למשכן מה שירצו יעשו. דכתיב בכל תרומה ותרומה יקחו משמע דהגבאים הלוקחין בעלים היינו דמסרו ישראל לגזברים דהיינו לבצלאל ואהליאב דכל מה שירצו יעשו דהא איכא זהב דקדושתו מעולה כגון אותו של ארון ויש שאין לו כ"כ קדושה אותו של שולחן וצריכין הגזברים לזכות לכל ישראל כל זהוב וזהוב כדי שיהא לכולן חלק בארון ולכולן חלק בשולחן וכן יש נחשת במזבח ויש נחשת באדני החצר ואין קדושתן שוה וגם בזה היו צריכין הגזברים לזכות לכולן בכל חלק וחלק וכן בעצי שטים דיש בארון ויש בקרשים ויש במזבח ואין קדושתן שוה ומסרו להן זכותן לעשות כל מה שירצו ועוד דבאילו הי"ג דברים לא נתנו הכל בשוה אלא איש מה שנדבו לבו ויש מי שנתן הרבה ויש מי שנתן מעט ויש מי שלא נתן כלל ויש מי שנתן זהב ולא נתן תכלת ויש מי שנתן תכלת ולא נתן זהב וכן השאר והרי נשיאים שלא היה להן שום דבר אלא האבנים ובשמים וכו' ולכן צריך מה שירצו יעשו ומדכתיב יקחו בכולהו קא דריש לומר שהגזברין יקחוהו כרצונן לעשות מה שירצו דבדידהו קיימא וכדפרישת:

תרומת שקלים לקרבן מה שירצו יעשו. דתמידין ומוספין של ר"ח ניסן שוין י' או ט"ו שקלים ולא נתכפרו אלא ט"ו אנשים ואלו בתמידין ואלו במוספין וצריך לזכות לכל ישראל כל שקל ושקל כדי שיתכפרו כולן וגם אותן השקלים הנותרים שלא עלו בקופות צריך שיתכפרו בעליהן הילכך צריך לזכות ואפילו לר' יוסי דפליג לקמן בריש פ' מצרפין וקאמר אין תורמין על האבוד וכו' מ"מ אותן שנתנו אלא דלא עלו כספן בקופות מודי דבגזברין תלוי לזכותן וכן דקדק רש"י ז"ל בפ' הזהב וכמו שאכתוב במקומו בע"ה:

תרומת אדנים לאדנים מה שירצו יעשו. דהא אין קדושת האדנים שוה כגון אדנים של עמודי הפרוכת שמגין על הארון שהיה שם בית קדש הקדשים והאדנים של קרשים שמקיפין עליה דהוא קדש הקדשים דאלו קדושתן חמורה ויש אחרים בקרשים שעומדין כנגד היכל דהיינו כנגד מזבח הזהב ומנורה ושולחן ואחרים כנגד אולם ויש חילוק בין קדושת אולם לקדושת היכל ובין היכל לקדש הקדשים וגם כסף הנשאר עשו בו ווים לעמודים וגם אלו אין קדושתן שוה וכדי שתהא יד כולן שוה צריך שימסרו זכותן לגזברים והגזברים יזכו לכל ישראל בכל שקל ושקל:

אף בפרשה הזו. דכתיב העשיר לא ירבה וכו':

נאמרו בה שלש תרומות. לאוריי דלאוי דעשיר ודל בשקלים דקרבן צבור הוא דקמזהר נמי כדכתיב בסיפא לכפר על נפשותיכם ואע"ג דתרומת המשכן או כספים לבדק הבית אינו כן מ"מ אהני קרא דרמזינהו הכא בהך פרשתא לאוריי דצריכין ב"ד לעשות תקנה שתהא יד כולן שוה והיינו כדפרישת דהגזברין יזכו לכל ישראל והשתא כולן הן שוין והעשיר אין לו רבוי והעני לא מיעוט וכדאמרן וכ"ת תרי קראי למה לי צריכי אי כתב יקחו הו"א דוקא בימי משה קפיד רחמנא משום עון העגל אבל לדורות לא ואי כתב רחמנא דורות הוה אמינא דבימי משה לא צריך דעל כולן שרתה שכינה קמ"ל בימי משה:

ר' חייא רבא. ר' חייא הגדול חבירו של רבי:

הכל יוצאין בי"ד. אפילו כרכין קורין בי"ד יוצאין ידי חובתן שהוא זמן קריאתה דס"ל דכיון דבי"ג זמן קהלה לכל היה וניצולו מן המלחמה ולולא שאלת אסתר היו כולם נחים בי"ד ועושים שמחה אפילו שושן הלכך י"ד לא נעקר אי נמי דשושן לא הוה רובא דעלמא ואינהו בלחוד נלחמו בי"ג וי"ד ונחו בט"ו אבל כו"ע נלחמו בי"ג ונחו בי"ד דהא איגרות המן ואיגרות מרדכי י"ג הוה א"כ י"ד לא נעקר מינייהו וכי תנן לא פחות ולא יותר היינו שלא ינוחו בי"ו אבל אם רצו בי"ד אפילו כרכין הרשות בידן ואקשי ליה השתא ממתניתין דתנן בט"ו בו כרכין קורין דמשמע דדוקא קתני דומיא דרישא דתני באחד באדר וכו':

אמר לך לא בא אלא ללמדך וכו'. והכי קאמר בא' באדר משמיעין ואם היתה שנה מעוברת באותו שקורין בו בט"ו משמיעין בו דהיינו הראשון דס"ל כר' אלעזר ב"ר יוסי דפ"ק דמגילה דאמר דכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון וכי תנן אין בין וכו' מקרא מגילה וכו' ה"ק דקורין אותה בראשון ולא בשני ואע"ג דמצות שקלים היינו משום עולות דאחד בניסן ומדינא דאין משמיעין אלא בשני אפ"ה כיון דמגילה וסדר פרשיות בראשון האי נמי הכי ול"פ במצות והא דקאמר מצות הנוהגות בשני לאו משום דס"ל דיקראו בשני אלא ה"ק שכל המצות הנוהגות לרבנן בשני נוהגות לדידיה בראשון וכן פירש הריטב"א ז"ל שם:

לא מסתברא אלא וכו'. לא מסתברא לפרושי הא דר' חלבו דמכשר כרכין בי"ד אלא אם קדמו וקראו או שחל ט"ו בשבת אבל לא בבאו לימלך לכתחילה:

אמר לו. רב אחא דר' חלבו אפילו לכתחילה קאמר דמורינן להו בי"ד דכיון דטעמא משום אין מעבירין על המצות אפילו לכתחילה הוא:

והא תני מקום שנהגו לקרות. טעמא דברייתא ר' מונא מפרש לה לקמיה ומשמע דוקא משום שספק בידן אם מוקף מימות יהושע אם לאו קורין בי"ד ובט"ו לצאת ידי חובתן ואי ס"ד דכרכין קורין בי"ד אמאי דחקי אנפשייהו לקרות ב' ימים ליקרו בי"ד ותו לא דממה נפשך נפקי:

אמר ליה אף אנא סברי כן. דכן הדין דלא מצו קרו אלא בט"ו אלא דעתיה דר' חלבו הוא דקאמינא:

ויאות אילו מי שקרא בי"ד. טעמא דברייתא קא מפרש דהוה קשיא לן עלה דבשלמא אי זמנן בט"ו וקרו בי"ד זמן קריאה הוא לכל העולם ותנן נמי חל להיות י"ד בע"ש עיירות גדולות ומוקפין חומה קורין בו ביום אבל אי זמנן בי"ד וקרו בט"ו איכא ולא יעבור ומשמע דבעי לאקבועי זמן עיירות בט"ו ומתרץ דכי קרו בי"ד כדינן והדר קרו בט"ו הוי כמו קריאה בכתובים בעלמא:

שמא אין שומעין לו. כלומר שמא מוחין בידו בתמיה:

ה"ג אם אתה אומר כן שמא נמצאת עוקר זמן כרכין בידך. והכי איתא ריש פ"ק דמגילה וה"פ אם אתה אומר דאין שומעין לו וא"כ לא קרו אלא בי"ד נמצאת עוקר זמן כרכים בידים דשמא זמנן בט"ו ולא קרו אלא בי"ד:

הלכה כרשב"ג. ודרשינן לה בפירקא:

לא אמר אלא הנהיג. דאי עביד עובדא לא מהדרינן ליה ואוריי לא מורינן ובג' דילן פ"ק דמגילה איפסקא הילכתא בהדיא כרשב"ג:

לענין שטרות את אמר כותבין אדר הראשון וכו'. כלומר לענין קריאת מגילה לא מלאו לבו לפסוק כרשב"ג הילכתא משום דפליג על רבנן אבל גבי שטרות וגיטין מצאנו דפליגי ר"מ ור' יהודה בהא מילתא וידעינן הילכתא דקי"ל ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה בעירובין ובפרק קונם יין מייתי להך ברייתא ובהא קמפלגי דר' מאיר סבר דאדר ראשון צריך שיכתוב בהדיא אדר ראשון דסתם אדר אדר ב' משמע ובאדר השני כותב בשטרות ובגיטין אדר סתם דהוא העיקר והראשון הוא הנוסף ור' יהודה סבר איפכא דבראשון כותב אדר סתם ובשני כותב תיניין ודיו שאין צריך לכתוב אדר תיניין דמנהגן היה לקרות תיניין לאדר ב' וס"ל דאדר שני הוא הנוסף בשנה וקי"ל כר' יהודה הילכתא אי כתב שטר או גט באדר שני וכתב אדר סתם הוי מוקדם ופסול וכן פסק הר"ן ז"ל:

ודיני נפשות. ממיתין מי שחייב מיתה ואין מענין את דינו הך ברייתא מיתניא במס' מועד קטן והתם אתי שפיר דאע"ג דביו"ט אסור לעשות כן בחולו של מועד שרי והכא תני לה לאשמעינן דשלחו ב"ד דלשכה אנשים דל"מ לגבות ממון אלא א"כ בקיאין בדיני ממונות והגונים להשקות סוטה שיהיו בקיאים בקינוי אי הוי קינוי לאסור על בעלה וכן הגונים לשרוף פרה וכו' וטעמא דט"ו נ"ל דבט"ו יושבין שולחנין לקבל מעות עם שלוחי ב"ד כיון דשלוחי ב"ד יושבין שם ואינן טרודין עושין כל צרכי הרבים:

ומפרקין את המנעל מעל גבי האימום. כן גרסינן בכל הספרים והוא הדפוס של מנעלים ואין מחזירין אותו והך בבא לא קאי הכא אלא אחול המועד קאי והתם במו"ק מיתניא והסופרים כתבוה כאן כלשונה והרמב"ם ז"ל גריס ופורקין את המנעול מעל גבי המים ואין מחזירין אותו ופירש הרב שמפקירין הגבים שהמים מכונסין בהן לבני אדם כדי שישתו מהם בימות החמה כלומר ואפילו יהיו ביד מי שידן תקיפה לשלוחי ב"ד ישמעו ולדבריו פירוש ואין מחזירין אותו אין מחזירין הגבים לבעלים אלא הפקר הם לרבים וקאי הכא שפיר אבל לא נמצא בספרינו כן:

ה"ג תמן תנינן משקין בית השלחין וכו' ועושין כל צרכי הרבים ויוצאין על הכלאים ולא כבר ציינו באדר. וכן מצאתי באותו ספר ישן שרמזתי ומקשה הכי דודאי מתניתין דמו"ק מיירי בכל חול המועד בין דפסח בין דסוכות וא"כ אמאי צריך חול המועד דפסח לציין והא ציינו בט"ו באדר כדתנן במתני':

שטף של גשמים וכו'. ומתקנין בחוש"מ דפועלים זילי דליכא מלאכה: ותו פריך אמתניתין דמו"ק ולא כבר יצאו על הכלאים באדר ומשני שהיתה השנה אפלה וכו'. וה"נ מתרץ לה בג' דילן פ"ק דמו"ק והא דלא פריך אכל הני דתנן במתניתין דהכא ומיתנו נמי התם משום דהכא תני להו דאי איכא אינשי דלא יהבי שקלים דלית להו אגרי להו ב"ד לתקוני הלין מלין ונמצאו פורעין לגבאים שקליהם והיינו טעמא דמתקנין בט"ו דבט"ו שולחנים יושבין במדינה כדתנן לקמן ותנא ליה במו"ק לאשמעינן דאם לא גמרו מלאכתן דישלימו בחול המועד ומשום שריותא דמלאכה תני ליה התם והא דלא משני הכי גבי ציון וכלאים משום דציון חמיר ולא מתעצלי ביה משום חומר טהרות דאיכא לאו ועשה במטמא תרומה לאו דכתיב בכל קדש לא תגע ור' יוחנן ור"ל מודו ביה כדאיתא במס' זבחים בפ' כל הפסולים ועשה נמי דכתיב וינזרו מקדשי וכו' ולא משיירי ולא מידי וכלאים נמי כיון דב"ד מפקירין כל השדה מסתפו ולא משיירי ולא מידי ולהכי משני גבי ציון שירדו גשמים ושטפן וגבי כלאים משני שהיו אפלות ואין נכרין עד פסח ורש"י ז"ל במו"ק תירץ בדרך אחרת ותירוצו ז"ל עולה לגמרא דהתם אבל לגמרא דהכא דפריך נמי גבי ציון תירוץ דילן עולה יפה ואין כאן מקום להאריך:

ואומרת לך פרוש. כלומר והכא דכי חזי ציון פורש:

מכאן שמציינין על העצמות. כגון רוב בניינו ורוב מניינו דאפילו מנפל דאין בהן רובע הקב מטמא במגע ובמשא ואהל כדתנן במס' אהלות ובהעור והרוטב דעל עצם כשעורה לא מציינין כדאמרינן במו"ק דלא מטמא אלא במשא ומגע:

אדם מכאן שמציינין על השדרה וכו'. שדרה עם הצלעות קאמר דאז מטמאה באהל כדאמרינן בתוספתא דאהלות ולהכי דריש ליה מאדם שצלעות אדם כפופות הן מאד ונכרין שהן מאדם:

ובנה מכאן שמציינין על גבי אבן קבוע. ובנה דריש כעין בנין מדלא כתיב ושם אצלו ציון:

אצלו אל מקום טהרה. מדלא כתיב ובנה עליו ציון והכי אמרינן במו"ק דאין מעמידין ציון על גב הטומאה והטעם פירש רש"י ז"ל דכי נגע בציון כדי לתקנו להוי טמא ואתי להפסיד טהרותיו אם יש עמו טהרות דהא מאהיל ואית דמפרשי דאדם שיעבור לשם ויש עמו טהרות ולא יראה הציון עד שיהא עליו ונמצא שמאהיל על הטומאה שתחת הציון ולכך בסמוך לפני הטומאה עושין ציון ע"כ:

אבן אחת מצויינת. שיש סיד על גבה:

אע"פ שאין מקיימין כן. משום דאין מעמידין ציון על גבי טומאה וכדלעיל דכתיב אצלו ולא כתיב עליו ורש"י ז"ל דחק עצמו במו"ק על ההיא דגרסינן מצא אבן אחת מצויינת תחתיה טמא וכתב הרב דאין צריך להרחיק ציון מן האבן לפי שהיא גבוה מע"ג קרקע ורואה את הציון מיד כיון שהוא גבוה אבל כשעושין ציון בקרקע השדה מרחיקין ציון בסמוך דזימנין דלא חזי ליה עד דאתי מאהיל ונגע ע"כ והכא משמע דההיא מימרא בדיעבד מיירי והכי תניא בתוספתא דמכילתין אין מניחין ציון במקום הטומאה אלא במקום טהרה סמוך לטומאה והמאהיל עליו טהור מצא אבן אחת מצויינת אע"פ שאין מקיימין כן המאהיל עליה טמא ע"כ:

היו שתים המאהיל עליהן טהור. דאמרינן שהן מצויינות כדרכן שהרחיקו הציון מע"ג הטומאה וביניהן טמא:

היה חרוש בנתים. איכתתא לה טומאה והוי קבר שנחרש כן פרש"י ז"ל במועד קטן ולדעתי האי טהור דקתני כדין בית הפרס אבל התוס' פירשו דהוי טהור גמור משום דהוי ספק ספיקא ספק אם הציון בשביל הטומאה שביניהן ואפילו איתא הרי נחרש ומוקמינן הך ברייתא כשהסיד מרודד על ראשי האבנים ומצדיהן דמוכחא מילתא דהוי ציון של סיד נמי ביניהן ומשום הכי אי חרש אין דאימור מחמת חרישה הוא דאיקפל שנתקלף הסיד מחמת כניסת המחרישה שנזדעזעו האבנים נפל מראשיהן קצת ונשאר רושם הסיד ודביק בצדדין מחמת דחיקת המחרישה הילכך ביניהן וסביבותיהן טהור ומשום דדיינינן להו כיחידיות אמרינן דתחתיהן טמא ולא אמרינן דכל הקבר נחרש והן ע"ג מקום טהור בנהו דלית לן לאקולי כולי האי אבל אם אין סיד ביניהן נמי טהור אע"ג דאין חרוש ביניהן:

ולא נמצא מטמא טהרות למפרע. דכל זמן דלא נתעכל וליכא ציון נטמא ושרפינן תרומה וקדשים משום דלא ציינו:

ולא יתקלקלו בו לעולם. דזימנין דנתעכל הבשר עד פחות מכזית ואי אמרת מציינין זימנין דכי אזיל להתם לא חזי לציון ועבר וכי הדר חזי לציון ואמר נטמאת תרומתי ושריף לה והיא לא נטמאת דהא חסר ובפ"ק דמו"ק מוקמינן לה דוקא בכזית מצומצם דסוף סוף מחסר חסר ופרש"י ז"ל כזית מכוון אין מציינין אע"ג דמטמא באהל מאי טעמא מחסר חסר מצטמק ויבש ולא הוי כזית ולא מיטמא באהל ומש"ה לא עבדינן ציון אכזית דמוטב שישרפו עליו תרומה וקדשים אם יעבור אדם על אותה טומאה עד שלא חסר ולא יתקלקלו בו לעולם:

א"ר יהודה בראשונה וכו'. ר' יהודה מפרש למילתיה דת"ק והכי איתא בפ"ק דמו"ק:

משרבו עוברי עבירה. בגמ' מפרש שהיו שמחין שמנכשין להם שדותיהם ונותנין לפניהם והן נותנין לפני בהמתן:

וחזרו והתקינו שיהו מפקירין כל השדה. ובגמ' מפרש אמאי לא סגי להו בתקנתא קמייתא:

מפקירין. ויש כח ביד ב"ד לעשות כן ואין כאן משום גזל ובגמרא יליף לה מקרא:

מנכשין שדותיהן. דבעקירת הכלאים נמצאת השדה מנוכשת:

שנהנים מן הכלאים. במו"ק אמרינן שהיו משליכין לפני בהמתם וטעמא דכלאי זרעים תנן בפ' כלאי הכרם דשרי בין באכילה ובין בהנאה ולא הוו מפסדי מידי ולכך לא היו נזהרין:

שיהיו מפקירין כל השדה כולה. כשיוצאין בט"ו באדר והפקר ב"ד הפקר כדיליף מקרא בסמוך:

כל אשר לא יבא לשלשת הימים. פסוק הוא בעזרא ובאנשי כנסת הגדולה כתיב:

מנין שהוא פטור מן המעשרות. הפקר ב"ד דבשלמא הפקר דידיה דמדעתייהו נפקא לן בפ"ק דחלה מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך אלא הפקר ב"ד דעל כרחיה דאיהו עומד וצווח דדידיה נינהו היכן שנינו במשנה או בברייתא דתקון רבנן דבכה"ג נמי ליפטר מן המעשרות:

לא בשביעית. משום שמאריכין להן באיסור עבודת קרקע ומפקיעין מידי מעשר כדמפרש ואזיל:

ולא במוצאי שביעית. בשמינית שבאה למוצאי שביעית ולקמיה מפרש טעמא:

וחדש אחד שהוא מוסיף. דשביעית פטורה מן המעשרות דכתיב תשמטנה ונטשת ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה לא יהא אכילתך בה אלא כאכילת חית השדה כדאיתא במכילתא ואי מוסיף חודש יותר אתה פוטר אותו מן המעשרות כגון גבי אתרוג דאזלינן ביה בתר לקיטה וכל האתרוגין הנלקטין בחדש אלול דשילהי שביעית פטורין מן המעשרות ואי לא עיברוה האי אלול תשרי הוי ומעשרין אותן ואתו רבנן ומפקיעין מן המעשרות דאילו במעשר ירק הנלקט לא מיתוקמא דכל ירק אסור באכילה בשביעית משום גזירת ספיחין חוץ מאותן ירקות שמנו בפרק הפיגם ועוד דמעשר ירק מדרבנן ואילו מעשר האילן דאורייתא כפשטה דברייתא דתו"כ שלא כדברי רש"י והתוס' והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בפ"ק דמעשרות אלמא דאם עיברוה בשביעית אע"ג דמפקיעין מידי המעשר אותו החודש הוי מעוברת ופטור מטעם כח ב"ד ולקמיה פריך לה והשתא מפרש לה לכולה ברייתא ולבסוף מסיק למילתא דיליה:

ניחא שביעית. אשכחן טעמא דבשביעית אין מעברין כדאמרן אלא מוצאי שביעית אמאי אין מעברין:

שלא להרבות באיסור חדש. משום דבשביעית כלה הישן של ששית וזורעין מיד במוצאי השנה וצריכין לקצור ולאכול קלי וכיוצא בו ואי מעברין אותה שנה שהיא שמינית נמצא אתה מאריך עליהן איסור חדש דאיסורו עד ט"ז בניסן כדכתיב ולחם קלי וכרמל:

עד שלא התיר רבי להביא ירק. הא דתניא דאין מעברין במוצאי שביעית היינו קודם שהתיר רבי להביא ירק מחו"ל משום גושי חו"ל הבאין בשרשי הירק דמטמא במגע ובמשא משום גוש הבא מארץ העמים דמטמא כדתנן באהלות והכי איתא בסנהדרין פ"ק אבל אחר שהתיר רבי להביא ירק מעברין בשביעית ובמוצאי שביעית דאף אם כלה הישן יש להן תבואה מחו"ל שחרשו וזרעו בשביעית שהתירן עומר של שביעית:

היא שביעית היא שאר שני שבוע. אין מזיק להן עיבור שביעית לעבודת קרקע מעיבור שאר שנים שהרי יש להן תבואה:

תני אין מעברין וכו'. ברייתא אחריתא היא דמיתניא במדרשא אחריתי והוה מפרש לה ר' מנא אפילו עד שלא התיר רבי צריך לאוקומי בזמן שלא היו השנים כתקנן דישראל לא זהירי במצות ולא מיקיימא ברכת התורה וצויתי את ברכתי וכו' ומש"ה מזיק להם עיבור של שביעית ושל מוצאי שביעית:

בראשונה שהשנים כתקנן. שהיתה הברכה מצויה דכתיב ועשת את התבואה וגו' היא שביעית וכו':

של בית ר"ג עיברוה וכו'. בפ"ק דסנהדרין מפרש דטעמא משום דס"ל מותר להביא ירק מחו"ל כרבי לעיל:

א"ר בון וכו'. השתא דפריש לברייתא אתי לאסוקי מילתיה דמהכא לא תידוק דיש כח בב"ד להפקיע מידי מעשר דעיבור שנה שאני דמקיים קרא דשמור את חדש האביב דמהכא ילפינן לעיבור שנה שמרהו שיהא בחידושו כי היכי דלהוי פסח בזמן אביב וכיון דעשה דתורה מיקיים כי עיברוה מדין תורה הוא דפטור דאתי עשה ודחי ל"ת דטבל:

והידא אמרה דא. אבל איזו משנה אומרת זה הדין זאת המשנה אומרת דתנן במס' פאה פ"ג גדיש וכו':

גדיש שלא לוקט תחתיו. פירוש אסף העמרים למקום אחד בתוך השדה ועדיין לא לקטו שם העניים את הלקט:

כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים. קנסוהו שכל השבלים הנוגעים על פני הארץ שיהא של עניים והא הכא דיש שבלים שאינם לקט ויהבינן להו לעניים בתורת לקט וכדמפרש ר' יוסא לקמיה ולא יהבי תרומה ומעשר מינייהו ומטעם כח ב"ד:

בית שמאי היא. כלומר ואיתמר עלה דלבית שמאי שנויה דהך הפקר שהפקירו ב"ד הכא לעניים הוא דהפקירו ולאו לכו"ע וקמי מירוח והיכי מהני להפקיע מידי מעשר אלא ב"ש היא דתנן פ"ו דפאה ב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר:

וא"ל ר' יוסא שמענו. מרבותינו אפילו כב"ה אתי דכיון דב"ד מפקרי להנך שבלים לכו"ע הוא דמפקרי ומשום הכי פטור מן המעשרות וב"ה לא מפלגי בין קמי מירוח בין אחר מירוח אלא משום קנסא דלא תהנה מחשבתו שרצה לגזול העניים אמרו רבנן שיהא לעניים:

בחמשה עשר בו שולחנות יושבין. בט"ו באדר שולחנים שמחליפין המטבעות יושבין עם שלוחי ב"ד ומחליפין לפי שהיו מביאין מכל המטבעות ויש מי שמביא פרוטות והשולחנים מחליפין ונותנין לגבאי ב"ד חצאי שקלים מטבע הכתובה בתורה ולקמן איכא מ"ד דנותנין לשולחנים קלבונות בשכרם:

במדינה. בכל ערי ישראל כמו הא דתנן בסוכה ובמדינה יום אחד דבכל ערי ישראל קאמר דנוטלין לולב יום אחד:

ישבו במקדש. כי היה הזמן קרוב ולא היה להם זמן אלא ד' ימים דבכ"ט באדר תורמין הלשכה כדלקמן ויושבין במקדש כדי שימהרו להביא:

לויים וישראלים. דכתיב מאת כל איש ואפילו גרים ודלא כבן בוכרי דלדידיה לויים וכהנים פטורים כדאמרינן לקמן:

אבל לא נשים. דכתיב איש:

ועבדים. כנענים שמלו וטבלו לשם עבדות דלא מיחייבי אלא במצות שהנשים חייבות דגמרינן לה לה באשה כדאמרינן במס' גיטין:

וקטנים. בגמרא מפרש אפילו שהביא ב' שערות ועד עשרים שנה הוי קטן דכתיב מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה' כן פירש הרא"ש ז"ל ואין דבריו נכונים דגבי שקלים מאת כל איש כתיב ומבן עשרים שנה גבי תרומת אדנים הוא דכתיב:

שהתחיל אביו לשקול ע"י שוב אינו פוסק. בין קודם י"ג בין אחר י"ג דכיון שהתחילו לחנכו באותה מצוה שוב אינו נפטר ונ"ל דאפילו התחיל אביו ליתן ושוב לא רצה ליתן אין ממשכנין אותו בין קודם שהגיע לשתי שערות בין אחר שהביא:

מפני דרכי שלום. אבל לא משורת הדין דחייבין הן כמו לויים ומפני שעובדין עבודה חולקין להן כבוד ומאמינין אותן שיתנו ואפשר שאם לא יתנו דלב ב"ד מתנה עליהן שיהיה להן חלף עבודתן ומזכין להן כמו שהיו נותנין מתרומת הלשכה לשאר עושי מלאכת הקודש fדאמרינן לקמן פ' התרומה:

כל כהן ששוקל אינו חוטא. ה"ה לויים כדמפרש טעמא בגמרא מכל העובר על הפקודים היינו מבן עשרים וגו' כמו גבי תרומת אדנים אלא משום דבסיפא תנן דכהנים דורשין וכל מנחת כהן וכו' והך טעמא בכהנים הוא דשייכא משום הכי תני כהן:

אינו חוטא. ומפרש בפ' הקומץ רבא דמסר להו לצבור והוו להו שקלי ישראל ובג' משמע דס"ל לר"י כבן בוכרי:

אמר לו ר' יוחנן בן זכאי. לבן בוכרי וליכא למימר א"ל לר' יהודה דהא ריב"ז קדים מיניה טובא דר' יהודה תלמיד דר"ע הוא כדאמרינן פרק הבא על יבמתו ור"ע תלמיד דר' אלעזר ור' אלעזר תלמיד ריב"ז:

שאינו שוקל חוטא. בגמרא מפרש טעמא:

לעצמן. להנאתן:

האיך הן נאכלין. אם אנו נותנין שקלים ללשכה נמצאו קרבbות באין אף משלנו שהרי כל הקרבנות מן תרומת הלשכה הן באין ולאו דרשא היא כדאיתא בגמרא:

הא ליתבע תובעין. אהא קאי דתנן דקטנים אין ממשכנין אותן ודייק הא לתבוע אותן תובעין דאי אין תובעין ליתני אין תובעין וכ"ש דאין ממשכנין:

הדא דתימר כשהביא וכו'. כי שמעינן ממתניתין דתובעין דוקא בשהביא שתי שערות וקרי ליה קטן משום דלא מיחייב מדאורייתא עד י"ד כדאמרינן במתני' ומ"מ תובעין כיון דסמוך לאיש הוי ובנדרים נדריו קיימים מדאורייתא:

אבל לא הביא שתי שערות לא בדא. פירוש אינו נחשב לאחשובי אדם ואפילו לתבוע אין תובעין ולא תימא דמדרבנן מחנכין ותובעין ובן ט' שהגיע לחינוך בשאר מצות מדרבנן נמי תובעין ומש"ה קאמר דאין תובעין אלא משהביא וכו':

הכי גרסינן ולמשכן אין ממשכנין עד שיביא שערות כן היא מתניתא. וה"פ דדחינן לדיוקא דלעיל דלעולם דבפחות מי"ג תובעין ומי"ג ואילך ממשכנין והא דתנן במתני' אין ממשכנין עד י"ג הוא אבל הביא שתי שערות ממשכנין כן היא מתניתין דסתמא דמילתא דכי קתני קטן בשיעורא דקטן בעלמא מיירי ואית דגרסי אין תובעין בהדא אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות כן היא מתניתין והיא נוסחת ספר ישן והכי פירושו כלומר לעולם תובעין פחות מי"ג ומהא מתני' לא תידוק דמתני' מיתניא בסתם קטן דעלמא ורומז דבפיסקא אחריתי מצינן לדיוקי והיינו במשנת אף על פי שאמרו אין ממשכנין ועלה מסקינן דודאי מי"ג עד י"ד תובעין ואין ממשכנין:

שנים עשר שבטים יתנו. זה בגימטריא י"ב והיינו שבט לוי כך פירש רש"י ז"ל בפ' הקומץ רבא ובפ"ק דערכין ור"ל י"ב הנכתבין בחשן ולא י"ב דחומש הפקודים דשם אינו נמנה בכלל השבטים ועוד גבי מצות המנין שכשנכתב מקרא זה עדיין לא נחלקו מעל ישראל דכולהו בעו חיי וכולהו בכלל וגרים וכהנים ולויים דלא שקלי עוברים בעשה וכבר פירשתי במתני' דמשום דסמכי אהדדי איתקוש ודרשינן לה נמי גבי מצות שקלים:

משיבין חכמים לר' יהודה. דס"ל כבן בוכרי:

ואין חטאת צבור מתה. דהכי קי"ל פ' יש בקרבנות במס' תמורה וכי היכי דבהא יש הפרש בין צבור ליחיד הכי נמי לענין כליל מנחת יחיד הוא דהוה כליל ולא צבור וכיון דמעורבין שקליהן בהדי שקלי הצבור דצבור נינהו:

משיבין לאדם דבר שאין מודה בו. דר' יהודה פליג התם במס' תמורה וסבר דתמות וא"כ ממקום שבאת כי היכי דהתם שוין צבור ויחיד ה"נ הכא:

הוא מתיב לון זו וכו'. משום דר' יהודה הקשו להו לרבנן דהא נדבת יחיד הוא מאי דיהבי כהנים וכליל להוי והך קושיא לא שייכא לרבנן דדרשי כל העובר כל דעבר על ימא דרחמנא גזר דמחייבי כהנים ולויים דדרשי זה והוא ניהו דהקשה להם על פי דרכו אבל הם משיבין לו אפילו לדעתך דלא מחייבי כיון דמוסרין אותה לצבור נדבת צבור מקרי דכל מאן דיהיב שקל אדעתא דגזברין יהיב ליה וכמו שנפרש לקמן בפ' תורמין ואשכחן דר' יהודה גופיה מודי דאם מסר להו לצבור ליכא חטא כלל כדאיתא במתני' וכדמפרש בפרק הקומץ רבא ובפ"ק דערכין ולפי סברתו משנו ליה שפיר:

דעבר על ימא. כל מי שעבר ים סוף יתן שקל כשמונים אותו וה"ק קרא כל העובר יהא נדון בכלל הפקודים דכולהו בעו חיי ואפילו שבט לוי:

דעבר על פקודיא. בסדר הפקודים שבתרומת אדנים דשבט לוי נפקד בתוכן כמ"ש בתוס' פרק הקומץ רבא דההיא לתרומת אדנים ובאותה של אדנים לא היה שבט לוי אבל באותה של צורך קרבנות כולם היו והרמב"ן ז"ל כתב שמנין האמור בפרשת פקודי דהיינו תרומת אדנים אפילו לויים היו בכלל וזה היה בשנה הראשונה שהרי כשנתרמה התרומה היה ביום שהוקם המשכן ובמדרש אמרינן שנשלמה מלאכת המשכן בכ"ה בכסלו ובודאי דגביית השקלים לאדנים ולכל צרכי המשכן היה מיד ברדתו מן ההר ביום הכפורים של שנה ראשונה ובאותה שנה עדיין לא נצטוה למנות הלויים לעצמן עד חדש אייר של שנה שניה ובזה מצינו הבדל גדול בין מנין ראשון למנין שני שישראל רבו כמו רבו והשתא לא קשה מה שהקשה רש"י ז"ל בפרשת כי תשא:

מסייע ליה לבן בוכרי. היינו ר' יהודה דמתניתין:

אם שקלו מקבלין מידן. בגמרא דייק הא לתבוע אין תובעין ומקשה רישא לסיפא ומשני לה:

אין מקבלים מידן. בתו"כ יליף לה מדכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה וגו' והרמב"ן ז"ל מנאו במנין הלאוין דתניא מנין שאין מקבלין שקלים מן הגוים ת"ל ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם אין לי אלא תמידין שנקראו לחם כענין שנאמר את קרבני לחמי מנין לרבות שאר קרבנות צבור ת"ל מכל אלה פירוש וכתיב שם קרבנות צבור להקריב לה' במועדיכם:

קיני זבין וקיני זבות. בגמרא מפרש דאכותיים קאי:

וחטאות ואשמות. כגון שעברו על אחת ממצות שלהן כגון שעבדו ע"ז דגבי ישראל חיוב חטאת איכא ואשמות כגון אשם גזילות שגזל אחד לחבירו והם הוזהרו על הגזל וכפר ונשבע והודה וטעמא כדתניא בתו"כ בני ישראל מביאין חטאות ואין הגויים מביאין חטאות ואשם איתקש לחטאת דכתיב כחטאת כאשם וגו' וזבין ויולדות ליתא בהו:

כל שנידר ונידב מקבלין מידן. משמע דתנא דמתני' סבר כר' יוסי הגלילי דפליג אדר' עקיבא דתניא בתו"כ ומייתי לה פרק אלו מנחות נקמצות איש איש לרבות הגויים שנודרין נדרים ונדבות אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה מנין לרבות שלמים ת"ל נדריהם ומנין לרבות התודה ת"ל נדבותם ומנין לרבות העופות ויין ולבונה ועצים ת"ל נדריהם לכל נדריהם נדבותם לכל נדבותם א"כ מת"ל לעולה פרט לנזירות דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה בלבד ע"כ ופרש"י ז"ל והיין והלבונה שיכול להתנדב ולהביא יין ולבונה מה ת"ל לעולה דמשמע דאין מביאין אלא עולה פרט לנזירות כלומר עולה סתם יכולין להביא ולא עולת נזירות שאם נדר בנזיר אין נזירות חלה עליו שיש בה עולה חטאת ושלמים ר' עקיבא אומר אין לי שמביא אלא עולה לחוד פרט לכל שאר קרבנות ע"כ והתם מסקינן דמודי ר' יוסי הגלילי לדרשא דאזרח דאין הגוי מביא נסכים בלא זבח וסמי מכאן יין ולא תיתני אלא לרבות עופות ועצים ולבונה והכי אית לן לפרושי מתני' כל שנידר ונידב מקבלין חוץ מיין ומשמע דהילכתא כר' יוסי הגלילי דסתם מתניתין דהכא ופ' אלו מנחות כותיה אבל הרמב"ם ז"ל פסק כר' עקיבא בפ"ג דמעשה הקרבנות ואפשר דטעמו משום דרב הונא סבר התם כר"ע: לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו. בצרי יהודה ובנימין כתיב כשרצו לסייען בבנין חומת העיר ובפ' התרומה אמרינן דחומת העיר אתי משיירי הלשכה וכיון דאימעטו מן הקלה כ"ש מן החמורה:

ואלו שחייבין בקולבון. בסוף פירקין מפרש כמה שיעור קולבון ובגמרא פליגי האי חייבין דקתני איכא דסבר שני קולבונין הוא דתנן חד מדאורייתא וחד מדרבנן ור"מ ס"ל הכי ורבנן סברי דחד דוקא הוא דמחוייב ומדרבנן הוא וטעמא מפני שכר השולחנים כדאיתא לקמן:

לויים. סתם לן תנא כריב"ז דמחייב לויים מדאורייתא:

אבל לא כהנים. דכיון דאין ממשכנין אותן פטורין והוו להו כמו נשים:

ולא קטנים. בקטנים שהביאו שתי שערות קא מיירי דתובעין מהן וקמ"ל דאע"ג דשקלי אינהו גופייהו ויש להן חובה בקלבון לא מיחייבי:

השוקל ע"י אשה וכו'. בשביל אשה ובהלואה מיירי ואפילו הכי פטור דאי במתנה אפילו הוי בר חיובא מיפטר כדתנן בסיפא השוקל ע"י עני וכו' ובג' מפרש דמתני' ר"מ היא דאמר דאע"ג דאין חייבין בשקל מן התורה אפילו הכי חייבין בקולבון מן התורה דאלו רבנן הא תני לה רישא דאין חייבין אלא דר' מאיר היא וקמ"ל דהא דפטור הקטן מקולבון היינו משום דשקלו עליו הא לא שקלו עליו חייב הקטן או האשה מיהת בקולבון ובג' יליף לה ר"מ מקרא:

ר"מ אומר שני קלבונות. מדינא כי שקיל עליה ועל בר חיובא ד' קלבונין הוא דמחייב דהא אמרינן דחייבין בקולבון דקתני ברישא גבי בר חיובא לר"מ שני קלבונין הוא דקאמר ובג' מפרש טעמא דר"מ דהכא:

הנותן סלע ונוטל שקל וכו'. בגמרא מפרש מאן קתני לה אי לרבנן אי לר"מ:

השוקל ע"י עני. בנותן להם במתנה קא מיירי כדמפרש מתני' וטעמא דפטור אע"ג דאינהו מחייבי דאל"כ נעלת דלת נותני צדקה:

ואם הלוון חייב. דכיון דמיחייב ליה העני הוה ליה כשוקל על ידי חברו דעלמא:

האחין השותפין. האחין שהן שותפין:

כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה. בגמרא מפרש דהיינו כשחלקו וחזרו ונשתתפו דהא כיון דחלקו שני ממונות הן ואם נותנין להקדש סלע אחד חייבין לתת כל אחד ואחד קלבון דחילוף וכדפרישית לעיל דהיינו כר"מ וכיון דנשתתפו פטורין ממעשר בהמה כדיליף התם בפרק מעשר בהמה יהיה לך ולא של שותפות והני אחין שחלקו וחזרו ונשתתפו הן כשאר שותפין דעלמא וחייבין בקלבון ב' קלבונין כשאר כל אדם וכן פרש"י ז"ל:

כשחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון. בגמרא מפרש שלא חלקו ובפ' מעשר בהמה משמע דבעי שהבהמות ירשו מאביהן כלומר הוולדות דאי ירשו מעות ולא חלקו המעות אלא שלקחו וולדות במעות פטורין דהוה ליה לקוח כדתנן התם וכיון דלא חלקו ועדיין תפיסת בית ירושת אביהן קיימת כאביהן דמו ונכסים ברשות אביהן עומדין ומש"ה חייבין במעשר בהמה כדתניא התם יכול אפילו קנו בתפיסת הבית ת"ל יהיה:

פטורין מן הקלבון. שני דהו"ל דאבוהון שוקל בשבילם ויהיב עלייהו סלע במתנה ופטירי כדתנן לעיל השוקל ע"י עני וכו' והשוקל על בניו כשוקל על בני עירו דמי דבצדקה דיינינן ליה ופטורין מקלבון שני וכן כתב רש"י ז"ל במס' בכורות ובמס' ביצה והוא הנכון אבל קלבון א' פשיטא דחייבין דאבוהון נמי הוה חייב:

מעה כסף. דהוו ד' איסרין:

חצי מעה. דהיינו פונדיון ושוה ב' איסרין:

הא ליתבע אין תובעין. הכי משמע משמע במתני' אם שקלו קטנים מקבלין הא ליתבע אין תובעין ועוד דדומיא דנכרי קתני לה דתביעה התם ליכא והשתא קשיא רישא אסיפא דברישא קתני דאין ממשכנין הא ליתבע תובעין:

ומשני לא קשיא כאן בשהביא שתי שערות. רישא בשהביא ב' שערות דהיינו שנת י"ג ומשום הכי תובעין ומשם ואילך ממשכנין וסיפא בלא הביא ומשום הכי אין תובעין ואם שקלו מקבלין ונשים ועבדים נמי עד שיביאו שתי שערות אין תובעין אבל משהביאו תובעין לעולם דכופר נפש הוא ואין ממשכנין דאיש כתוב בפרשה ועוד דידבנו לבו כתיב גבי שקלים כמו במצוה דמשכן דכתיב ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב ועבדים נמי גמר לה לה מאשה ומסקנת השמועה דבאיש איכא ג' חילוקים עד שיביא שתי שערות אפילו תביעה ליכא ואם שקלו הוא דמקבלין משהביא ב' שערות עד שנת י"ד תביעה הוא דאיכא ומשכון ליכא מכאן ואילך משכון נמי איכא:

כמ"ד כותי כגוי. מתני' דתנן כותי דאין מקבלין הימנו שקלים ס"ל דגוי הוא והוי בכלל ומיד בן נכר וגו' כלומר גרי אריות הן:

כותי כישראל לכל דבר. מפרש בפ"ק דגיטין מודה רשב"ג דאי כתיבא ולא אחזוק לא מהימני אלא דוקא דאחזוק ואי אחזוק אע"ג דלא כתיבא נמי מהימני והכי אמרינן פ"ק דחולין:

א"ר אלעזר מתני' בגויים. ס"ל לר' אלעזר דלא גרסינן במתניתין הנכרי והכותי ששקלו אלא הגויים ששקלו וכו' ובגויים הוא דלא מקבלינן אבל בכותים מקבלין דס"ל גרי אמת הן: אדם לרבות את הגרים. דמאדם קא אתו ולא מישראל ואיצטריך לרבינהו משום דממעט משומדים מדכתיב מכם ולא כולכם ובתו"כ מתניא והתם מפרש לה שפיר ובפ"ק דחולין מפרש דדוקא משומד לכל התורה הוא דממעטי אפילו מעולת נדבה אבל משומד לדבר אחד מקבלין וכותים משומדים לדבר אחד נינהו:

מתניתין פליגא על ר' אלעזר. דלא גריס כותיים ברישא דתנן אין מקבלין קיני זבין וכו' ואי גויים תנן במתני' ותו לא וכי יש זיבות בגויים והא תניא בפ' בנות כותיים ואיתא נמי בתו"כ בני ישראל מיטמאין בזיבה ואין הגויים מיטמאין בזיבה אלא אכותיים קאי וכותיים אע"ג דגויים נינהו מ"מ נטמעו בהן ישראל אליבא דר"מ הרבה ישראלים משומדים נטמעו בהן והו"א ליחוש להו קמ"ל אבל לר' אלעזר קשיא דאין כאן כותיים:

רישא בגויים וסיפא בכותיים. ותמיה לר' אלעזר:

ומשני כן הוא רישא בגויים וסיפא בכותיים. ותנא סיפא בדשייך ולא קאי אמאי דתני ברישא:

א"ר יוחנן בתחילה אין מקבלין. בתחילת הבנין אין מקבלין מהן ודאי קא עבדי לרפות ידיהן של ישראל:

דבר המסוים. מפרש בפ"ק דערכין אמה כליא עורב והוא טבלאות של ברזל וכמין מסמרות תחובין בהן למנוע העורבין שלא ינוחו על גג ההיכל ויטנפוהו ונראה דה"ה בכל דבר מסוים שנקרא על שמו כגון מנורה או כלי וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"ח דמתנות עניים:

ולא דבר שאין מסויים. דכיון דטעמא משום רפיון אין נותנין להם שום פתח לסייע:

לסוף. כשנשלם הבנין:

ודבר המסויים אין מקבלין מהן. שהן מתפארין בו ועוד דגנאי לנו הוא, כן פרש"י ז"ל שם והרמב"ם ז"ל פ"ח דהלכות מתנות עניים מפרש דבתחילה היינו דלכתחילה אין מקבלין ופירש לבסוף כלומר אם לקחו ממנו:

אין מקבלין מהן נדבה וכו'. וסתמא דהקדש בדק הבית אחר שנשלם הבנין ומשמע אפילו מעות שיוציאו ישראל לבדק הבית ומוקי לה במסויים ובג' דילן פ"ק דערכין מוקי לה לכתחילה דאפילו מים ומלח אין מקבלין:

ושוין שנודרין ונדרין. משנה היא במס' ערכין פ"ק וקאי אפלוגתא דפליגי ר"מ ור' יהודה אי גוי נערך ולא מעריך או מעריך ולא נערך ועלה קתני ושוין שנודרין ונידרין דבין אם אמר הגוי דמי עלי או דמי ישראל זה עלי נותן דמיו וקי"ל התם דסתם הקדשות לבדק הבית וערכין ודמים לבדק הבית וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"א דערכין וחרמין והא הכא דלאו דבר מסויים ואתי לבדק הבית:

פתר לה עולה. נודרין דתנן היינו שאם נדר גוי עולה שמקריבין אותה כדילפינן לעיל מקרא:

ניחא נודרין. בשלמא נודרין שייך בעולה לאוקמי אלא נידרין היכי שייך:

ומשני לא כשאמר ישראל וכו' ושמע הגוי וכו'. כלומר לעולם לא תקשי לך מתני' בעולה וכדאוקמינן ונידרין הכי תפרש לה כגון שאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע הגוי דהשתא הוי הגוי נדור וקבל עליו הנדר מכח נדרי ישראל:

ולא הביא עמה נסכים. קושיא היא דאפילו תוקי לה בעולה לא מיתרצא לריש לקיש דהא כי מביא עולה הגוי מביא עמה נסכים דעולתו טעונה נסכים כדתניא בזבחים בפ' ב"ש ובמנחות פרק אלו מנחות אזרח מביא נסכים ואין הגוי מביא נסכים יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת"ל ככה יעשה לשור האחד ע"כ ופרש"י ז"ל אזרח בפרשת נסכים כתיב בשלח לך כל האזרח יעשה ככה את אלה ומיניה ילפינן פ' כל התדיר אזרח מלמד שמתנדבין נסכים אזרח מביא נסכים בפני עצמן נדבה ת"ל ככה יעשה לשור האחד חובה תלויה בקרבן לא שנא גוי ול"ש ישראל הילכך שלח דמי נסכיה יקרבו משלו ואם לאו הקרבתן משל צבור שתנאי ב"ד במס' שקלים ע"כ לשון הרב וטעמא דכיון דכתיב ככה עיכובא הוא תלה נסכים דעיכובא בהדי קרבן לומר דעולתו פסולה אם אין מקריבין עמה נסכים וא"כ צריך הגוי להביא עמה נסכים ומודיעין אותו שצריך להביא והרמב"ם ז"ל פ"ג דמעשה הקרבנות כתב עולות הגויים אין מביאין עמהן נסכים שנאמר כל האזרח יעשה וגו' אבל נסכיהן קריבין משל צבור שנאמר ככה תעשו לאחד במספרם ע"כ ואין פירושו נכון דהא אמרינן הכא דמביא הגוי נסכים בעולתו בפשיטות ומינה מקשי לר"ל ועוד תנן לקמן בהדיא בפ' מעות שנמצאו שלח הגוי עמה נסכים קריבין משלו והא דתנן קריבין משל צבור להכשיר קרבנות של גוי הוא דעבוד ומשום דרכי שלום ולא מילפותא דקראי כדעת הרב ז"ל ותו דהוינן בה בפרק ואלו מנחות דמשמע מינה דסתמא דלא כר' עקיבא דר"ע פוסל גבי גוי אלא עולה בלחוד הוא דמכשיר והכא תנן דנסכיה קריבין משל גוי ומשנינן דר' עקיבא עולה וחברותא קאמר ר"ל נסכים הבאים עמה נמי מכשיר אלא עיקרן של דברים הן כדברי רש"י ז"ל וכסוגיא דהכא והשתא מקשה לר"ל דהא הגוי מביא דמים לנסכים ולוקחין מן הגזבר ואיכא בהו מותר אי למ"ד לקמן בפרק התרומה דמותר נסכים סאה רביעית כגון אם קבל החנוני לתת לגזבר מארבע סאין לסלע והוקרו ועמדו משלש מספק מד' כשער הראשון וזה הגוי הלוקחן נותן כשער של עכשיו ומרויח ההקדש אותה הסאה ואי למ"ד דהיינו בירוצי המדות של לח שהמקריב מקריבה מחוקה והמספק נותנה להן טפופה ומה שנשפך לחוץ מחמת טפיפתו נקרא מותר וס"ל לר"ע לקמן פ' התרומה דמותר נסכים לכלי שרת אזלי וכיון דמותר נסכים אזלא לכלי שרת נמצא הגוי מביא דבר שאינו מסויים דהא איכא חלק הגוי בכלי ולר"י ניחא דלא מינכר ולאו מסויים הוי ומשני תלמודא דר' יוסי בר ביבין פריך לריש לקיש מרישא ובאותו התירוץ דתריץ ר' יוסי מתרצינן לקושיין דאקשינן מסיפא דר' יוסי בר ביבין פריך דקתני הכל מעריכין דמריבוייא דכל מרבינן דאם אמר הגוי על ישראל ערך ישראל זה עלי חייב בערכו והכי אמר התם ר' יהודה ומערכין לא מצי פריך דכולהו מודו דאם אמר הגוי על עצמו ערכי עלי דפטור דבני ישראל כתיב:

וערכין לאו לבדק הבית אינון. וקשיא לריש לקיש:

כמא דאת אמר תמן. דתריץ לה ר' יוסי דלריש לקיש לא קשיא דהגוי מתכוין לשמים וסבר דערכו למזבח קאזיל ובלא ידיעתו אזיל לבדק הבית:

כן את אמר כאן. תתרץ כאן לקושיין דנודרין ונידרין דממילא הוא דאזלי לבדק הבית והא דלא אקשי תלמודא לעיל מרישא משום דסובר דריבוייא דהכל מעריכין לא אתי לאיתויי גוי אלא לאיתויי מופלא סמוך לאיש והכי איתא נמי בגמרא דילן:

ופריך תלמודא מה את עביד לה לריש לקיש. האיך אתה יכול לתרץ לר"ל כן בזה התירוץ מה אתה מועיל לריש לקיש דהא כיון דריש לקיש אסר בין בתחילה בין בסוף בין במסויים בין בלא מסויים א"כ מה לי ידע הגוי מה לי לא ידע:

פתר לה לא לכם ולנו וגו'. ומשני דשפיר קאמר ר' יוסי ותירוצו עולה יפה דאיברא דר"ל סבר כיון דכתיב אין לכם זכרון בירושלם א"כ לא שנא בתחילה ל"ש בסוף לא שנא דבר מסויים ל"ש דבר שאינו מסויים אסור מכל מקום דקרא קאמר אין לכם להתפאר שיהא נזכר להיות לכם חלק בבנין הבית ולא בירושלם כמונו משמע דבידע הגוי דמעותיו הולכין לבנין מיירי ועלה הוא דאין רוצין ישראל לקבלו מיירי אבל היכא דלא ידע לא שייך האי טעמא:

ר' סימן שאל מעתה וכו'. כיון דריש לקיש דריש אין לכם חלק וזכרון א"כ נדרוש נמי קרא כדאיתיה דאפילו לבדק ירושלם נמי כגון לחומה שלה או לאמת המים שבתוכה נמי אסור וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"א דערכין וחרמין דאסור ואפילו לבדק ירושלם:

ר' מאיר אומר שני קלבונות. ר"מ לטעמיה דסבר קלבון דאורייתא ויליף ליה מזה יתנו וה"ק קרא זה יתנו דהיינו קולבון כל דעבר על ימא ואפילו נשים וקטנים בכלל דהפקודים על חיובא דמחצית השקל נוסף על זה אית בהו חיובא דקולבון והא דמחייב לר"מ בני י"ג ויום אחד שקל וקולבון היינו דוקא כי יהבי מחצית השקל כדמפרש לקמיה:

מתני' דר"מ היא. כלומר כי קתני השוקל ע"י אשה וע"י עבד וכו' דר"מ היא כדפרישית במתניתין:

אע"פ שאין שקלו תורה. דכתיב גבי שקלים מאת כל איש למעוטי אשה כדלעיל ור"מ מודי לההיא דרשא:

קלבונו תורה. מטעם כל העובר וכדפרישית:

וסבר ר"מ בנותן שקל שלם שהוא פטור מן הקלבון. דמשום הכי תנן השוקל על ידו ועל ידי חברו ר"מ אומר חייב שני קולבונות דהוה ק"ל דארבע קלבונות מיבעי ליה היינו טעמא דס"ל לר"מ דלא מחייב קרא שקל וקלבון לפקודים אלא דוקא כי יהיב מחצית השקל והיינו דשנה הכתוב בההוא קרא מחצית השקל שני פעמים אבל כי יהיב שקל שלם עליו ועל חברו פטור מן הקלבון דאורייתא אבל קלבון דרבנן דתקון להוצאת השולחנים בההוא הוא דפליגי רבנן ור' מאיר דרבנן סברי כיון דצרפום לשקל שלם הא אהנו לבד להוצאת ומסתייהו שיתנו קלבון אחד ור"מ סבר דאפילו הכי אייבין שני קלבונות קלבון לכל חד דאל"כ מיפקעא תקנתא דרבנן דקלבון דכולן יעשו כן ונמצא הקדש מפסיד:

כזה יתנו. ר"מ דריש כיון דכתיב כל העובר על הפקודים מחצית השקל יתנו תרומה לה' ל"ל למיכתב זה יתנו אלא מין מטבע הראה לו דהיינו קלבון להכרעה ושני להוצאות חילוף ורבנן סברי דזה יתנו אתי למידרש י"ב שבטים יתנו דהיינו הנכתבין בחושן וכדלעיל, ולענין הלכה משמע דהלכה כרבנן דאם שקל על ידו של חברו לחוד אינו חייב אלא קלבון אחד ואם שקל על ידו ועל ידו של חברו אינו חייב ג"כ אלא קלבון אחד וא"כ מתני' דלקמן דהאחין השותפין דקתני בה כשחייבין בקלבון היינו קלבון אחד וכן דעת הרמב"ם ז"ל אבל רש"י ז"ל פירש בפשיטות בפ' מעשר בהמה ובפרק בתרא דביצה דאפילו נצטרפו שנים לתת שקל שלם דהיינו סלע הטילו עליהן חכמים לתת שני קלבונין ולכן פירש רבינו ז"ל דכי קתני דחייבין בקלבון שני קלבונין קאמר עיין עליו משמע דס"ל דקי"ל כר"מ, ודע דיש כאן גירסאות משובשות עד מאד אית דלא גרסי במתני' פלוגתא דר"מ ורבנן ואית דגריס לה במתני' ואית דגריס בגמרא תניא אין חייבין אלא קלבון אחד ר"מ אומר ב' קלבונות מ"ט דר"מ דר"מ אמר כשם ששקלו תורה כך קלבונו תורה תניא אמר ר"מ כמין מטבע של זהב הוציא הקב"ה מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה ואמר לו זה יתנו כזה יתנו ואית דגריס במתני' דברי ר"מ דר"מ אומר אע"פ שאין שקלו תורה קלבונו תורה וסבר ר"מ בנותן שקל שלם שהוא פטור מן הקלבון ולא גרס לישנא דלעיל ונראה דחשבו הסופרים דפליגי לישני אהדדי וחד מינייהו טעות ולא זה וזה יש בו רוח חיים אבל הנוסחא הנכונה היא אותה שכתבתי ומצאתי אותה בספר ישן שכתוב בשנת חמשת אלפים ושבעים והיו בו פירוש גאון וכמו שארמוז אותן במקומו וראיתי להרא"ש ז"ל שכתב בפירושו למשנת שקלים ר' מאיר אומר חייב שני קלבונות רבנן לטעמייהו ור"מ לטעמיה דתניא בתוספתא השוקל שקל אחד חייב בקלבון דברי ר' מאיר וחכמים אומרים השוקל שקל פטור מן הקלבון השוקל שני דינרין חייב וטעמייהו דרבנן משום דדרשי זה יתנו כזה יתנו כשהוא נותן מחצית השקל האמור בתורה פטרו הכתוב כזה יתנו ולא יותר אבל השוקל שני דינרין או שנים ששקלו סלע אחד טעונין קלבון אחד ור"מ לטעמיה דאמר השוקל שקל חייב בקלבון הלכך שנים ששקלו סלע אחד חייב שני קלבונות ע"כ דבריו ותמהני עליו האיך הניח תלמוד ערוך ותפס דברי התוספתא כי אימוראי הוו בקיאי בתוספתא טפי מינן והתלמוד העתיק כאן ברייתא דר"מ סבר דנותן שקל דהיינו מחצית השקל חייב שני קלבונות וטעמא כדפרישית ועוד דכתב דרבנן אמרי דשוקל שקל פטור מן הקלבון ואין חיוב קלבון אלא כששקלו סלע אין דרך המשנה כך ועוד דלמ"ד להוצאת השולחנים או להוצאת הדרך כיון דצריכין לבקיאות השולחנים כך צריך לפרוע מי שנותן שקל כמו מי שנותן סלע ואין לנו ועוד ההיא תוספתא דקתני השוקל שקל חייב בקלבון אחד מאן לימא לן כפירושו ז"ל דילמא בקלבון דאורייתא קא מיירי דס"ל לר"מ כשם ששקלו תורה כך קולבונו תורה ורבנן לית להו קלבון דאורייתא וכי תני השוקל ב' דינרין חייב סתמא היא ולכו"ע וקמ"ל דאע"ג דדינרין סגיין טפי וכו"ע בקיאי ואין צריך לזה שולחני דליתיב ליה קלבון קמ"ל והשתא תוספתא ודברי הגמרא כי הדדי נינהו ואין לנו אלא דברי הגמרא:

כולה דר' מאיר היא. כולהו בבי דתנינן בהו שני קלבונות בין בבא ואם שקל על ידו של חברו וכו' בין סיפא דהכא דתנן הנותן סלע ונוטל וכו' כולהו ר"מ הוא דקאמר להו דהא אית ליה לר"מ דכל מאן דיהיב שקל חייב שני קלבונות חד מדאורייתא וחד מדרבנן:

אחד שקל שהוא נותן וכו'. חד יהיב האי ראובן שנתן הסלע לחיובו דשקל מן התורה והשני שהוא מדרבנן לשולחנים שיושבין שם לראות השקלים באותו השקל שהוא נוטל מידם נפיק ועולה לו לקולבונו דתקון רבנן דהא אותו השקל דיהבי ליה השתא גזברין לר"מ נתן בעליו הראשון לגזברין שני קלבונין וא"ת והא אמרינן לעיל דאליבא דר"מ דכי יהיב סלע לגזברין פטור מקלבון דאורייתא דלא דרשינן כזה יתנו אלא מחצית השקל וי"ל דקסבר ר' אלעזר דכיון דגזברין מהדרי ליה שקל ולא נשאר בידן אלא שקל לא חשיב אלא כנותן שקל גרידא ומשום הכי לא מיפטר מקלבון דאורייתא הלכך השתא יהיב להו קלבון חד מכיסו לחיובא דרמיא עליה מדאורייתא והשני אותו שנתנו לגזברין נתן ב' קלבונין לר"מ ושקלי גזברין חד דחיובא דאורייתא לקרקף דגברא ההוא ואידך מעכבי ליה גזברין בשביל האי ראובן וכ"ת לר' אלעזר תרתי דר"מ למה תריץ דאשמעינן השתא מתני' לר"מ דאותו קלבון דחילוף מהני השתא להאי ראובן לחילוף השולחנין וכי תני תנא חייב ב' קלבונות ה"ק אין לו להפסיד מן כיסו אלא ב' ולא תימא דמחייב ב' הנותן הסלע ומפסיד ג' דשקל דנוטל כי בעי להוציא לפרוטרוט וכו':

ורב אמר כדברי הכל היא. הך סיפא אפילו רבנן מודו בה ולרבנן הוא דמיתנייא וכי תנן חייב ב' קלבונין מפסיד הוא דקאמר חד דמחייב ראובן לחילוף לשולחנין ואף אם נתן סלע וחד מפסיד באותו שקל דיהבי ליה גזברין דכי בעי להוציאו קא יהיב קלבון על כרחיה וכדאמרן:

דאי כר"מ שלשה חייב. דאי הך סיפא מיתנייא אליבא דר"מ לר"מ ג' הוא דמחייב חד לשקל שנוטל דכי בעי להוציאו לפרוטות יש לו ליתן במתנה לשולחני קלבון לחילוף וחד חייב מדרבנן משלו לשולחנין דב"ד ועוד חייב ליתן אחר על השקל שנותן משלו לדבר תורה דמחייב מן התורה בקלבון מלבד השקל כדילפינן לעיל מקרא:

דעתיה דרב ג' קלבונות הן. בתמיה רב סבר דלר"מ כשנתן סלע להקדש ונטל שקל ג' קלבונות מיחייב כדפרישנא:

אמר ר' אלעזר וכו'. לא שנו דהוה שותפות להפטר ממעשר בהמה כי חזרו ונשתתפו אלא שחלקו בשומא גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים לפי שיווייהן דהתם ליכא למימר זה חלקן המגיע להן ממיתת אביהן דודאי בשעת מיתה זכה זה בחצי גדיים ובחצי תיישים וזה בחצי גדיים ותיישים הילכך קנין הוא ולא ירושה והוולדות שישנן בשעת חלוקה פטורין ממעשר בהמה משום לקוח ואותן העתידין לבא נמי פטורין משום שותפות דשותפין הן:

אבל אם חלקו וכו'. דאמרינן ברירה וזה חלק המגיע לכל אחד ממיתת אביהן ועדיין ירושה היא ושם ירושה עליהן וכי חזרו ונשתתפו הדרא ליה תפיסת הבית כמעיקרא ולאו שותפות הוא הילכך לא וולדות שישנן בשעת חלוקה פטורין משם לקוח ולא העתידין לבא פטורין משום שותפות אלא כולם חייבים:

אפילו חלקו וכו'. דאין ברירה והוו מרישא לקוחות והדר שותפין:

הלקוח ושניתן לו במתנה. בבכורות יליף לה מדכתיב בכור בניך תתן לי וכתיב בתריה כן תעשה לשורך לצאנך מה בנך אינו בלוקח ובמתנה אף שורך וצאנך אינו בלקוח ומתנה ור' יוחנן לטעמיה דלית ליה ברירה במס' גיטין פ' כל הגט:

תניא האחין וכו'. פירשתיו במשנתינו:

ר' ירמיה בעי. בגמרא דילן פשיטא ליה לר' ירמיה:

היך עבידא. כלומר היכי דמי:

חלקו את הנכסים ואחר כך חלקו את הבהמה חייבין וכו'. בקלבון חייבין דהוו כשאר שותפין אבל בהמה לא חלקו אלא שאחר זמן חלקו וקא משמע לן דלא אמרינן כיון דלבסוף חלקו הבהמה אגלאי מילתא למפרע דלא חשיב תפיסת הבית וליפטרו ממעשר בהמה דשותפין חשיבי כיון דחלקו נכסים ולבסוף חלקו בהמה קא משמע לן דמאי דפלוג פלוג ומאידלא פלוג לא פלוג וחשיבא תפיסת הבית לגבי בהמה וחייבין במעשר בהמה:

חלקו את הבהמה ואח"כ חלקו נכסים פטורין מזה ומזה. ממעשר בהמה פטורין דהא חלקו וכי נשתתפו פטורין דלך ולא של שותפות ופטורין מן הקלבון כיון דלא חלקו בנכסים ברשות אבוהון קיימי נכסים והוה ליה דאביהן שוקל עלייהו כדפרישית במתניתין והא דקאמר ואח"כ חלקו רבותא קמ"ל דלא תימא כיון דחלקו בבהמה מעיקרא ולבסוף נכסים גלו אדעתייהו דלמיפלג קיימי וליחייבו בקלבון אף בזמן דלא חלקו נכסים קמ"ל דמאי דפלוג פלוג ומאי דלא פלוג לא פלוג ובגמרא דילן מתוקן הלשון יותר והכי איתא התם חייבין בזה ובזה שחלקו בכספים ולא חלקו בבהמה פטורין מזה ומזה שחלקו בבהמה ולא חלקו בכספים ואמרינן דסד"א כיון דחלקו בבהמה גלו אדעתייהו דלמיפלג קיימי וליחייבו בקלבון קמ"ל ולא מני הכא תרי גווני דמני התם חייבין בקלבון ופטורן ממעשר בהמה חייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון דבמתני' תנינן להו:

הא דאת אמר וכו'. דכי חלקו בבהמה ולא בנכסים דפטורין מן הקלבון ולא חשבינן נכסים כחלוקין היינו כשלא היתה הבהמה רוב נכסי אביהן אבל היתה הבהמה מועטת ונכסין מרובין או שוה בשוה:

אבל היתה הבהמה רוב. רוב נכסים שדי מועט בתר רוב וכמאן דפליגי נכסים דמו וחייבין בקלבון:

וכי מפני שעשיתן כאדם אחד. למתני' פריך דאמאי כשלא חלקו שעשאן כאדם אחד דהו"ל שהן ביד אביהן דנפיק חומרא שחייבין במעשר בהמה וכדפרישנא:

תפטרו וכו'. וכי מפני החומרא ימשך קולא שיהיו פטורין מן שני קלבונין הא כיון דרשות שניהן איכא על הנכסים אע"ג דלא חלקו הוה לן לאחמורי בהן ולמחשבינהו דכחלוקין דמו דהיום או למחר יחלוקו והוה לן לאחמור הכא והכא:

לא שניא היא שנותנין סלע. כלומר כיון דיהבי להקדש סלע שלם דמו לתפיסת הבית ועוד דאהנו לגזברים ומתני' ר"מ היא וכדפרישית:

מעתה אפילו חלקו. כיון דחשיבא הנייה לגזברין נתינת סלע שלם אפילו חלקו וכו' ואנן איפכא תנן ולא משני, ולענין הלכה קי"ל כר' ירמיה דמאי דפלוג פלוג ומאי דלא פלוג לא פלוג וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות בכורות ובהלכות שקלים ולא כתב להא דר' מני לא שנא הוו בהמה מועטת ונכסין מרובין ל"ש הוה בהמה מרובה ונכסים מועטים דמאי דפלוג פלוג כיון דלא חלקו בהמה תפיסת הבית מקרי וחייבין במעשר בהמה וכן נכסים וכו' דבגמרא דילן לא מייתי להא דר' מני אלא דר' ירמיה בלחוד:

הוא שני גיסין. שני בעלי אחיות שירשו את חמיהן אי קנו בתפיסת הבית חייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון דלא תימא ירושת אב דוקא דאינהו בתר אב גרירי ואינן זזין מרשות לרשות אבל ירושת חמיהן דמטעם קנין קדושי נשיהן קא אתי הוה אמינא כלקוחות דמו ופטורין ממעשר בהמה קמ"ל:

לשקלים. ואזלי לקופות לקרבנות צבור ור"מ לטעמיה דקלבון דבר תורה הוא וההוא דרבנן גריר אדאורייתא:

לנדבה. והוו לעולת קיץ המזבח כדאיתא פרק י"ג שופרות:

רקועי פחים. דחשיב כמו מותר תרומה כדלקמן בפרק התרומה:

שולחנין. שמחליפין לגבאי ב"ד המטבעות ופורעים להם שכר פעולתם:

להוצאת דרכים. ההוצאה שצריך למשאות עד שיגיעו השקלים להקדש:

הדרן עלך פרק באחד באדר בס"ד