מה היו עושין בה. התרומה שתרמו והיא שקלים שעלו תוך הקופות הקטנות שכתוב בהם א' ב' ג' וכן תוך הקופות הגדולות במה היו מוציאין אותם מעות:

תמידים ומוספין. דכתיב ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד וגו' לכפר על נפשותיכם ומפרש בס' עזרא דעל עבודת אהל מועד הצורך לאהל מועד לענין הכפרה הוא דקאמר דכתיב והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו וקא מפרש ואזיל ללחם המערכת ולמנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו והשתא תנא דמתניתין הך קרא מפרש ואזיל ללחם המערכת היינו לחם הפנים וכל גווני לחם עומר ושתי הלחם מנחת התמיד היינו נסכי תמידין ודומיהם דהיינו נסכי מוספים דכולהו עולות להטעינם נסכים עולת התמיד היינו תמידין שבתות חדשים ומועדים עולות מוספין קדשים היינו זבחי שלמי צבור חטאות היינו חטאות הצבור דפ' איזהו מקומו וכל מלאכת לרבות קטרת ומלח ועצים מלאכת בית אלהינו דרשינן ביה לרבות עושי המלאכה לבית אלקינו והיינו שומרי ספיחים ובית אבטינס ובית גרמו וכל הנהו דגמ' וטעמא דהו"ל למיכתב וכל צורך בית אלקינו:

וכל קרבנות הצבור. כגון קטורת ומלח ועצים דאמרינן פ' הקומץ רבא דשל תרומת הלשכה הן באין אבל פר העלם של צבור ושעירי ע"ז פלוגתא דר' יהודה ור"ש היא בפ' התכלת:

שומרי ספיחים בשביעת. מה שהיה נושר מן התבואה בששית של שעורים ושל חטים וגדל בשביעת היו שומרין אותן של שעורים לצורך מנחת העומר בשביעית ושל חטים לצורך שתי הלחם בשביעית דאסור בעבודת קרקע וליכא זרוע ואין לקנות הספיחים מן הבעלים דכל השדות הפקר הן ואם לא ישמרום לא ישארו כלל וצריכין שיבואו מן החדש ורבנן סברי דלא מהני דישמרו אותם בחנם דשמא לא ימסרום לצבור יפה יפה:

רצה מתנדב שו"ח. דס"ל דודאי ימסרום יפה יפה:

אם אתה אומר כן אינם באים משל צבור. אם נשמע לך לא יביאו עומר ושתי הלחם משל צבור דשמא לא ימסרום יפה יפה הכי מפרש לה הכא והכי מפרש לה רבא נמי פ' הבית והעליה לחד לישנא ומש"ה מוקמינן הכא ברייתא דכתנת כר' יוסי:

ה"ג תמן תנינן זמן עצי הכהנים והעם תשעה תני ומה ראו וכו'. והכי איתא בספר ישן וה"פ תמן תנינן במס' תענית פ' בתרא זמן עצי הכהנים והעם תשעה כלומר זמן קרבן עצי הכהנים והתם מפרש להו והן שהתנדבו עצים ללשכה והיו מקריבין קרבן המתנדבין באותו יום הקבוע להן ותנן התם דדחו נעילה ביום קרבן עצים והכא תני בברייתא למאי מנו אותן מה ראו זמן עצי הכהנים והעם לימנות דמשמע דאפילו בימי החשמונאים היו נוהגין דאטו מי לא זבני צבור עצים והא עצים צבור קרבי להו כדתניא בתו"כ ומייתי לה פ' הקומץ רבא:

עמדו אלו והתנדבו משל עצמן. בני ארח ובני דוד וכל הנהו דמני התם ופירש הראב"ד ז"ל דשמנה ראשי משמרות היו שהתנדבו עצים כדמפורש התם ופרעוש אחד מהן ואמר אני אתן פי שנים כאחד מכם והביאו קודם ניסן משואות עצים ללשכה ואמרו אנשי כנסת הגדולה באותן ימים שהיתה תחלת נדבתן ללשכה כן יקריבו איש איש יומו למזבח וכתבו לניסן על פתקים א' בניסן ב' בניסן ג' בניסן וכן כל ימי ניסן וכן עשו לאייר לכל ימי החדש וכן עשו לסיון וכן לשאר החדשים ונתנום בקלפי והכניס בן ארח את ידו ועלה בידו בא' בניסן ובני דוד בכ' בתמוז וכן כולם ופרעוש הכניס ידו ב' פעמים דקתני להו במתני' בג' באב ובא' בטבת וקבעום ימים טובים לעצמן מפני שהיו זכרון לנדבתם הראשונה וזהו פירוש הפסוק והגורלות הפלנו על קרבן העצים ע"כ:

אלא משלהם. בעצים שלהם:

דר' יוסי היא. דס"ל במתני' דשרי בחנם דודאי ימסור לצבור יפה דאילו לרבנן מנאום לקבוע להם יו"ט אע"ג דהוו עבדי זכר למצותן אבל לא שיהיו כשרים עצים שלהן לצבור ונדבה דשעה ראשונה שאני דלא היו עצים בלשכה כדאמרינן בעלמא אין שעת הדחק ראיה:

ר' יוסי בש"ר אילא. סתם ר' יוסי אמורא דפליג עם ר' יונה או עם ר' אחא ר' יוסי בר זבידא הוא:

בגופו של קרבן. עומר ושתי הלחם הבאים מוספי היום:

במכשירי קרבן. עצים מכשירי קרבן נינהו וכו"ע מודו דמצי מתנדב יחיד לצבור:

ועובד בה עבודת יחיד. פירש גאון ז"ל וכן פירשו רבותיו של רש"י ז"ל קריאת פרשת אחרי מות לכ"ג ביוה"כ דקתני התם רצה קורא באצטלית לבן משלו והקשה רש"י עליהן דלא תני התם ובלבד שימסרום לצבור ולאו קושיא היא דהגאון ז"ל כך מפרש ואם רצה ללובשה ולשמש קודם מסירה אינו יכול אלא עבודת יחיד וברייתא ה"ק האשה שעשתה כתנת לבנה וכו' ואם רצה לשמש בה ולחנכה בעודה שלו לובשה ועובד בה עבודת יחיד ואח"כ מוסרה לצבור כדי שמשם ואילך כשבאה משמרתו עובד בה עבודתו דהא דצבור היא דלא סגי בלאו הכי כדתניא לעיל והכי נראה ביומא אמרו עליו על ר' ישמעאל בן פאבי שעשתה לו אמו כתנת של ק' מנה ולבשה ועבד בה עבודת יחיד ומסרה לצבור כלומר משם ואילך ובפרק שני דיומא משמע מקדיש דעבודת בגד חול הוי הך עבודת יחיד בשמעתא דפייס ורש"י ז"ל פירש דהיא הוצאת כף ומחתה דיוה"כ ותימה דהא בעי קידוש ידים ורגלים וטבילה ובגדי לבן משא"כ בקריאת הפרשה כדתנן התם:

מכשירי קרבן. בגדי כהונה מכשירי קרבן נינהו:

אותן ימים. של קרבן העצים:

היו נוהגין. בהם יו"ט ובשלמא לר' אחא דסבר דברייתא דלעיל ר' יוסי קתני לה ורבנן פליגי בה דלא מצו מתנדבי וא"כ לר' יוסי אותו יום טוב דעבדי משום נדבתן דכל שנה דעושין וצריך לו לר' יוסי לומר דכי בטל המקדש בטל עיקרן דיו"ט נמי ולרבנן דס"ל דבזמן המקדש נמי מטעם זכר דנדבה קמייתא הוו עבדי ואפילו דבטלו אח"כ וא"כ לא בטלו אפילו אחר חורבן ושפיר פליגי דר' יוסי אזיל לטעמיה ורבנן אזלי לטעמייהו אלא לר' יוסי ב"ר זבידא דאמר דברי הכל היא לדידיה לעולם לא בטלו נדבתן א"כ אמאי פליגי הכא ר' יוסי ורבנן:

ועוד מן הדא. נמי לר' יוסי אמורא דר' אלעזר ב"ר צדוק מעיד דאפילו לאחר חורבן ע"כ דמצות נביאים הוא מדחינן לה מטעם יו"ט שלהם דמסקינן בפ"ק דתענית דלצעורי נפשייהו בעלמא עבדי ופרש"י ז"ל אבל אינו תענית לא להתפלל תפלת עננו ולא לקבעו עליו חובה כלל וכל שעה שהוא רוצה לאכול אוכל:

אין העומר בא מסוריא. אלא מן הארץ ומש"ה שומרים הספיחים בארץ וקעבר לר' עקיבא משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל ועוד לאכלה ולא לשריפה אלא משום דאין תקנה לקיים מצוה זו אלא בגידולי ארץ ישראל הקדושה וכתיב לדורותיכם כדאיתא פ' כל קרבנות הצבור ור' יוסי בר' יהודה פליג עליה:

תמן תנינן. במס' מנחות:

כל קרבנות הצבור והיחיד. מנחות של יחיד ונסכי צבור:

חוץ מן העומר. דכתיב כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר וגו' ומשמע קצירה והבאתם ולא קציר חו"ל:

ושתי הלחם. דכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים וכו':

ואינן באין אלא מן החדש. דכתיב ואם תקריב מנחת בכורים לה' וגו' כרמל תקריב אותה והתם ילפינן בגז"ש דבעומר משתעי קרא ובשתי הלחם כתיב מנחה חדשה לה':

אין העומר בא מסוריא. וכש"כ מחו"ל:

תמן תנינן. בכלים פ"ק:

עשר קדושות הן. התם מפרש להו:

מה שאין מביאין מכל הארצות. דסוריא וחו"ל פסולין:

היא דעתיה דאמר מה חריש וכו'. בשביעית פ"ק תנן לה במתני' היא דעתיה וכו' משום דאית ליה הך דרשא דבשבת הוא דמשתעי קרא דלא אסור בשבת אלא דומיא דחריש דלא אשכחן מצוה בחריש יצא קציר העומר שמצות עשה היא לקצרו במוצאי יו"ט ראשון של פסח ובלילה בכניסתו וס"ל לר' ישמעאל במנחות דאם נקצר שלא בזמנו פסול דאמרינן התם דר' אלעזר בר"ש דאמר שאם לא נקצר כמצותו פסול דס"ל כר' ישמעאל דאמר דדחי שבת מדרשת חריש וקציר ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת הא קי"ל כר"ע דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת ולקצרוה קודם זמנו בענין דלא דחי שבת אלא דפסול ופירש רש"י ז"ל וגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום ומיפסל למ"ד אם נקצר ביום פסול וכ"ש כשמביאים אותו מחו"ל דכי היכי דקפדינן בתמימות ה"נ בדרשא דקצירה והבאתם:

מאן תנא שומרי ספיחים. כלומר דכל הני מתני' מיתניא אליבא דר' ישמעאל דס"ל דפסול שלא כמצותו מש"ה אמרינן לעינ דמתני' כר' ישמעאל היא ומש"ה שומרים הספיחים ומקריבין מהן עומר וב' הלחם ואע"ג דקעבר באינך בוצר שלא מן המופקר ועל לאכלה ולא לשריפה וכו':

כדברי הכל היא. דאפילו למ"ד דמביאין מסוריא היינו היכא דלא מצאו בארץ:

זורעין אותו בתחלה. וטומנין אותו בארץ ובטל אגב קרקע וזרוע מקרי דמתלחלח קצת וחשיב כרמל:

כקומץ על שיריים שאין נאכלין. דהא ספיחין הגדלים בשביעית אסורין באכילה למ"ד מדרבנן ולר"ע מדאורייתא כדאיתא בתו"כ ובפ"ק דמנחות וכולהו מתני' אליבא דר"ע כדאמרינן בפ' הנחנקין וא"כ שיירי קמיצת העומר אסורין לכהנים ונמצא כקומץ על שיירים שאין נאכלין וקי"ל כר' יהושע בפרק כיצד צולין דאמר אבדו שיריה או נטמאו פסולה וא"כ היכי קרבי ב"ד בשביעית עומר ושתי הלחם מספיחים הנשמרים:

כחמשה דברים שבאין בטומאה. בפרק כיצד צולין מני להו ועומר ושתי הלחם תרי מינייהו משום דקרבן צבור הן וכי היכא דדחי טומאה בצבור ה"נ דחינן איסורא דספיחים ומקריבין מגידולי שביעית עומר ושתי הלחם:

כיצד הוא עושה. דהא לא מצו מתהנו השומרים מן שקלי הלשכה דקדשים הן ואין מתחללת קדושתם על הספיחים המחוברים דקי"ל בפ' הזהב דאין מתחלל הקדש על הקרקע:

מן השולחני. ומן החולין פורעין לשומרין:

עד שלא יקרב העומר. כלומר עד שלא יקצר פורעין להם שכרן וכן קצירתו והנפתו ומלאכות הצריכות לו עד שיאור היום:

משקרב העומר. כלומר משהגיע זמנו ליקרב דהיינו להניף אותו ולהקריב הקומץ מקדישין אותו ומחללין קדושת השקלים עליו סכום שכר השומרים והקוצרים שפרע השולחני באותו הסלת של הקציר ונותנין לו השקלים מחוללין:

טבחי בן ר' יוסי אומר כל מה שיתן וכו'. כל מה שיתן הגזבר לשומרים לבסוף בין מרובה בין מועט הן הן דמיו משעה ראשונה ושל צבור מקרי ואפילו מוזלי שומרים לגבי גזבר ות"ק סבר דלא מחזי של צבור דכיון דאין נוטלין שכר עד ההבאה פעמים מוזלי גביה מדמי שכר ההבאה ולכך צריך שיפרעו להן ממעות של שולחני בכל יום:

במפתחי אבנים. שמתקנים אבנים לחומת החיל או לחומת שערי הר הבית דליכא איסורא דלא תבנה אתהן גזית ודלא תניף עליהן ברזל אלא במזבח:

מקבין. שמתיזין מן האבן במקבות בכח חתיכות גדולות:

ולסתתין. שמתקנין אותה לרבעה וליפותה במקבות יותר דקים כמו שהוא ידוע אצל האומנים:

עד שלא תנתן האבן וכו'. קודם שיתנוה לבונין לשקעה בבנין ויפרע להן השולחני ממעות חולין בכל יום אם שכירי יום הן ואם הן קבלנים כשישלמו מלאכה של כל אבן ואבן דאילו ממעות שירי הלשכה ולהתפיס קדושת המעות באבנים לא דלית להו לאקדושינהו עד אחר שיגמר הבנין כדשמואל דאמר במס' מעילה בונין בחול ואח"כ מקדישין וקסבר ת"ק דפורעין להם בכל יום מטעמא דשכיח דמוזלי גבי גזברין ומחזי דמדידהו יהבי להקדש והא דתני אף משום דהכא משיירי לשכה הוא או מבדק הבית כדאיתא לקמן וליכא הכא איסורא דעומר צריך דיהא משל צבור:

דימוס. שורת הבנין שהאבנים מסודרות:

ה"ג מביא מעות משיירי לשכה. דגבי בנין לא אשכחן תנא דאמר ביה תרומת הלשכה:

כל מה שיתן הן הן דמיה וכו'. מה שיתן הגזבר אחר גמר הבנין דמתפיס הקדושה על הבנין הן דמים משעה ראשונה ואע"ג דמוזלי וכו' וכדלעיל:

פרה. פרה אדומה דחטאת קריה רחמנא:

ושעיר המשתלח. כלומר שני השעירים נלקחין מן התרומה שאין ידוע על מי מהם יעלה הגורל לשם וקי"ל אין הגורל לעזאזל קובע אלא א"כ יהא ראוי לשם והא דתני שעיר המשתלח אע"ג דאין קונין אותו לחודיה אלא שניהן כאחד כדפרישית דאין הגורל קובע לעזאזל אלא משום דבעי למיתני פרה וכבש שעיר המשתלח תני רישא נמי פרה ושעיר המשתלח:

ה"ג ושעיר המשתלח ולשון של זהורית. ופירש הרמב"ם ז"ל והסמ"ג דהיינו הלשון שבין קרניו שהיה מלבין ובו היה נראה כפרת היום לכן בא מתרומת הלשכה וקשה דבסיפא תנן כבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו באין משיירי הלשכה וכי תימא דתרי לשון של זהורית הוו חד קשור בסלע וחד קשור בין קרניו וההוא דקשור בסלע הוא דתנן דאתי מתרומת הלשכה ליתה דהא התם בהר חולקו כדתניא בפ' שני שעירי ולא מסתבר דמעיקרא קונה הלשון לחצאין לכך נראה דלשון של שעיר כולו בא משיירי הלשכה ולשון דקתני ברישא בלשון זהורית של פרה אדומה מיירי וכן פירש הרא"ש ז"ל דכתיב ושני תולעת והשליך אל תוך שריפת הפרה וה"ה לעץ ארז ואזוב דאתו נמי מתרומת הלשכה דכולהו מכשירי אפר פרה הן אלא משום דבעי לפלוגי בין לשון דפרה ללשון דשעיר המשתלח תנא לשון ומאי דשיירי במתניתין תני בברייתא והכי איתא התם בגדי כהנים ובגדי כ"ג ועץ ארז ואזוב ושני תולעת באים מתרומת הלשכה כבש פרה וכבש שעיר המשתלח באין משיירי הלשכה אבא שאול אומר וכו':

כבש פרה. דתנן פ"ג דמס' פרה וכבש עושין מהר הבית להר המשחה כיפין ע"ג כיפין וזו צורך בנין הוא ולכך בא משיירי הלשכה דהיינו השיירים דאין מועלין בהן שפורסין הקטבלאות על גבן:

וכבש שעיר המשתלח. דתנן פ' שני שעירי וכבש עשו לו מפני הבבליים ופי' רש"י ז"ל מעלה עשו לו שהיא גבוהה ויוצא דרך אותו הכבש חוץ לעזרה וחוץ לעיר כדי שלא יוכלו הבבליים לנגוע במשלח שהיו מתלשים בשערו:

ואמת המים. פי' הרא"ש ז"ל אמת המים העוברת בעזרה אם צריכה תקון והרמב"ם ז"ל פ"ד דה' שקלים כתב אמת המים שבירושלם וכן נראה דגרס לעיל שילהי פ"ק אין מקבלין מהן לא לאמת המים ולא לחומת העיר וההוא אמת המים דירושלם קאמר דמוכחינן לה מקרא ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים:

וכל צרכי העיר. כגון לתקון מעיינות העיר ותקון רחובותיה ושמירת העיר וטעמא דמילתא דירושלם כולה יש לה קדושה שאוכלין בכל העיר מעשר שני ובכורות וקדשים קלים ולחמי תודה כדתנן באיזהו מקומן, וחומת עזרות והמזבח בגמ' פליגי בהו איכא מ"ד דאתי מבדק הבית והכי משמע מקראי דכתיב בס' מלכים דבין כסף עובר דהיינו כסף השקלים כמו שתרגם יונתן וכסף ערכין וכסף נדבת בדק הבית דכולהו הוו לבדק הבית וכסף שקלים דאמרינן דאזיל לבדק העזרות היינו שיירי לשכה דמקדישין אותן דהא אמרינן אין מעילה בשיירים:

מה היו עושין בה. הנותר על תיקון צרכי העיר אם נשתייר עוד מה היו עושין בה:

לוקחין יינות. בשעת הזול ונותנין לחנוונים למכור ביוקר והשכר שמשתכרים החנוונים כפי שיתני הגזברים עמהם:

אין משתכרים בשל הקדש. בפ' בתרא דכתובית מפרש טעמא אין עניות במקום עשירות וגנאי הוא להקדש להזדקק לזה והכא מפרש טעמא דדלמא מפסידין ונמצא הקדש מפסיד:

אף לא בשל עניים. התם מפרש טעמא משום דילמא מתרמיא עניא וליכא למיתבא ליה והכא מפרשי טעמא כטעמא דהקדש דילמא מפסדי ועניים מפסידין:

מותר התרומה. מה שנשאר בקופות גדולות וקטנות בכ"ט באדר כשבאים לתרום החדשים הנותרים בתוכן משנה שעברה:

רקועי זהב צפוי לבית קדשי הקדשים. מחפין בהן הרצפה והכותלים ובגמרא מפרש דהך סברא ר' ישמעאל קאמר לה דצפוי כלי שרת חשיבא לה ובכתובות משמע דכלי שרת היינו כלים שמשרתין בהן על מזבח החיצון ובגמרא דהכא משמע דבגדי כהונה נמי הוי כלי שרת ונראה דטעמא דר' ישמעאל ור' חנינא סגן הכהנים היינו משום דתלתא קראי כתיבי במעות שקלים חד והיה לבני ישראל וחד לזכרון לפני ה' וחד לכפר על נפשותיכם התרומה הוי לכפרה דהיינו לקרבנות צבור מותר התרומה הוי לזכרון ואשכחן גבי צפוי דכתיב זכרון גבי מחתות קרח וכן גבי זהב התנופה דמלחמת מדין כתיב זכרון והיינו דעבדו מינייהו ציפוי וכלים שמשרתים על המזבח וגבי בגדי כהונה נמי אשכחן זכרון דכתיב ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לזכרון לפני ה' ושיירים הוי לבני ישראל דהיינו לחומת העיר ולכל צרכי העיר ור' עקיבא פליג עליה וסבר דלזכרון צורך קרבן קאמר כדכתיב מנחת זכרין ומש"ה קאמר לעולת קיץ:

מותר פירות. בגמרא מפרש לה לקיץ המזבח כשהמזבח בטל לוקחין עולות הבשר למזבח והעורות לכהנים וקרי לה קיץ מפרש בפ"ק דשבועות כמו פירוקין שאדם אוכל בקנוח סעודה ומשמע בגמרא דמותר זה דהוו לקיץ:

כלי שרת. בפ' בתרא דכתובות דמפרש כלים שמשרתים בהם על המזבח מפרש דנפקא ליה לר' ישמעאל מדכתיב ואת שאר הכסף ויעש בו כלים לביתה כלי שרת איזה כסף שיש לו שיירים הוי אומר זו התרומה שיירים הן חולין והיינו הנותר בלשכה בשעה שתורמין אותה ודריש ליה כאילו כתיב כסף שארי כסף כסף שיש לו שיירים ומותר תרומה כתרומה:

מותר נסכים. בגמרא מפרש לה:

זה וזה לא היו מודים בפירות. ר' חנינא ור' עקיבא ובגמרא מפרש לה:

של שעיר המשתלח בסלע. לשון שבין קרניו כדאמרינן במתני' ומשקלו ד' זוזין וזוז שש מעות:

ושל מצורע בשקל. דכתיב ביה ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת ומשקלו חצי סלע דכל שקל האמור במשנה ובברייתא חצי סלע כמו שפרש"י ז"ל בפרק הזהב:

ושל פרה ב' סלעים. ופירש גאון הטעם משום דבעיא כובד שתהא כבדה ותפול בתוך עומק האור דכתיב אל תוך שריפת הפרה ובפ' טרף בקלפי אמרינן דאם היה הלהב כמו עמוד זקוף למעלה ונתן הלשון של זהורית שם פסול דלא נגע אל שריפת הפרה:

בשני סלעים ומחצה. דהיינו עשר זוזים משום כובד ואית דמפקי לישנא וגורסים בהדיא עשר זוזין ונפקא מינה שחייב אדם לומר בלשון רבו:

המלמדים את הכהנים הלכות שחיטה. ואע"ג דשחיטה כשרה בזר מ"מ לא היו מניחים לאחרים לשחוט:

קבלה וזריקה. עבודות של כהנים נינהו:

מגיהי ספר העזרה. שקורא בו המלך במוצאי שביעית כדאיתא בסוטה ובפרק בתרא דכתובות גרסינן מגיהי ספרים שבירושלים ופרש"י ז"ל ספרים של כל אדם ואדם שאסור להשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהליך עולה וראו ב"ד שהיו מתעצלין בדבר והפקירו תרומת הלשכה לכך:

שני דייני גזלות. בפ' בתרא דכתובות מפרש דהיינו שני דייני גזירות אדמון וחנן בן אבישלום וקרי להו התם גזרות שגוזרין גזירות על הגזלות:

משיירי הלשכה. דהיינו הנותר בלשכה בכל תרומה ותרומה ובגמרא דילן אמרינן דנוטלין שכרן מתרומת הלשכה:

בפרוכות. ב' פרוכות היו מבדילות בין היכל לקדש הקדשים של מקדש שני במקום אמה טרקסין שעשה שלמה בבנין ראשון ואנשי הגולה עשו את ההיכל גבוה מאה אמה כדתנן במדות ואין בנין של עובי אמה יכול להתקיים בגובה כזה ולהרחיבו לא היו יכולין לפי שמקצרין את ההיכל או את קדש הקדשים ועשו שתי פרוכות וביניהן אמה כדאמרינן במס' יומא ואותן פרוכות נעשות מתרומת הלשכה:

מבדק הבית. משום דתחת בנין הן עשוין וכדפרישית ולקמן מסקינן דאבני היכל ובניינו היו מלשכת בדק הבית ובכתובות מסקינן דפרוכות דבבי דהוו לצניעות דכו"ע מודו דהוו מתרומת הלשכה:

יהודה בר גרוגרות. אמורא הוא ובפ' בתרא דיומא מייתי ליה:

מזבח הזהב. כלי הוא ולא בנין שאינו מחובר לאדמה ויכולין לטלטלו לפיכך בא ממותר נסכים:

ובזיכי לבונה. של לחם הפנים:

וכלי שרת. שמשרתין בהן על המזבח החיצון:

ממותר נסכים. כר"ע היא דס"ל דמותר נסכים לכלי שרת ולקמן מפרש מאי מותר נסכים:

מזבח העולה. דהוא בנין בא משיירי הלשכה השתא קס"ד כר"מ דאמר מועלין בשיריים:

חוץ לעזרה. כגון חומת העיר ומגדלותיה:

באין מלשכת בדק הבית. וכמ"ד אבני ירושלם מוענין בהן דהיינו כי נשרו אבל לא נשרו אין מועלין שלא ניתנה תורה למלאכי השרת וכרב דפ' האיש מקדש ולקמן משבשינן לה ומתרצינן לה:

מועלין בהם. אאבני מזבח בעי וכי יש מעילה בשיירים דהא אמרת דמזבח העולה וכו' באין משיירי הלשכה ושיירי לשכה חולין הן ובמס' שבת תנן נמי דבעי גניזה וקשה ליהודה בר גרוגרות דתני הכי:

אלא בתוך שנתן. עד שיגיע ניסן אחר שיהיו להן שקלים דלא הוצרכו אז אלה שיירים דהא טעמא דר"מ משום שמא יצטרכו להן לבסוף הוא כדאמרינן לעיל ואילו אבני מזבח והיכל שנשרו דקנויים הם מכמה שנים ובחוץ לשנתן פשוט דמודי דאין מועלין דהא לא שייך ההוא טעמא ועוד דבהדיא תניא בתוספתא ומועלין בהם כל שנתן עברה שנתן אין מועלין בהם ע"כ ואדר"מ קיימי התם ואנו ס"ל דמועלין בהיכל ובעזרה ומסיק לה בתיובתא להא דתני יהודה משום הך קושיא והא דתניא בפ' האיש מקדש מועלין בעתיקין דברי ר' מאיר ומשמע כל מי שלא שקל אשתקיד כבר תרצה רש"י ז"ל בפ' הזהב שכתב דהמביא אחר שנתרמה תרומה השלישית דנותנו לשופר של תקלין עתיקין אע"ג ששקליו מן שנה זו ובהנהו עתיקין מיירי ר"מ וטעמו של רש"י ז"ל דתנן לעיל פ' בג' פרקים תורמין ובשלישית לא היה מחפה והטעם דקאזלי לשיירים דהא בכל פרוס נמי אם טעה ושמט הקטבליות כולן נעשו שיירים ופסולין לקרבן לרבנן דאין מועלין בשיירים הלכך דינו של רש"י ז"ל מוכרח הוא דמשם ואילך עתיקין חשיבי אע"ג דהן תוך שנתן ושיירים חשיבי ור' יהודה אית ליה דרבנן ומש"ה קאמר דעתיקין דומיא דחדתין שיירים נינהו ואין מועלין ור"מ דפליג על עתיקין דומיא דחדתין הוא דאילו שיירים דחוץ לשנתן פשיטא דאין מועלין בהן כדאמרינן הכא ותניא בתוספתא הכי הלכך אית לן למגרס הכא איפכא וגבי מזבח והיכל גרסינן באין מלשכת בדק הבית דאפילו בבניינו מועלין בו וההיא דריב"ז דפ' כל שעה כבר איפלגו בה התם אביי ורבא עלה דההיא ובחוץ לעזרה גרסינן באין משיירי לשכה וכדתנן במתני' וירושלם אינה קדושה ולית בה מעילה כלל אפילו אבנים שנשארו ובני בבל שראו ברייתא זו משובשת גרסי איפכא ובפ' בתרא דכתובות הכי איתא אבני מזבח וההיכל והלשכות והעזרות באין מלשכת בדק הבית חוץ לחומת העזרה כגון חומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר באין משיירי הלשכה כמו ששנינו חומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר באין משיירי הלשכה ע"כ והא דתנן בפ"ק דנדרים כאימרא כדירים כירושלים הוי נדר ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום ותניא בברייתא אפילו אמר כירושלים לא אמר כלום לאו משום דפליגי אי ירושלם קדושה או אינה קדושה אלא הא פרישו עלה בירושלמי דבהכי פליגי דרבנן סברי דכי קאמר כירושלם כקרבנות הנאכלין בכל העיר קאמר ומתפיס בנדור הוא ור' יהודה סבר דעד דיאמר דבר הקרב בירושלם לא משמע אלא כירושלם עצמה וירושלם אינה קדושה הלכך לא אמר כלום וההוא דתניא בפ' האיש מקדש דלר"מ אבני ירושלם מועלין יחידאה היא דהא התם אבוה דר' ישמעאל בר רב יצחק תני לה ולא מיתניא בי ר' חייא ור' הושעיא ואמרינן בעלמא לא תותביה בי מדרשא ולא סבירא לן כוותיה דהוא סבר בדר"מ דלעולם מועלין קאמר ולא ס"ל לתלמודא הכי בפ' בתרא דכתובות והתימה על הרמב"ם ז"ל שפסק בהלכותיו דאבני היכל וכו' באין משיירי הלשכה דהיינו גירסא דהכא דאסקי לה בתיובתא והניח גירסא מחוורת דגמרא דילן והתוס' ז"ל בפ' האיש מקדש הרגישו הקושיא של הנוסחאות וז"ל וי"ל דבהא פליגי דההיא דכתובות כמ"ד אין מועלין בשיריים וכמ"ד ירושלם אינה קדושה וה"ק אבני מזבח והיכל דקדושים באין מבדק הבית דקדוש כמו כן וחומת העיר דאינה קדושה משיירי הלשכה בא וההיא דמס' שקלים דאמר דמזבח והיכל באין משיירי לשכה סבר דמועלין בשיירי לשכה ולכך עושין מהן דבר קדושה וכ"ש מבדק הבית דקדיש טפי חוץ לחומת העזרה כגון חומת העיר ומגדלותיה באין מבדק הבית כלומר אף מבדק הבית דקדוש קדושה גדולה דקסבר ירושלם קדושה ע"כ ותמהני עליהן דהא אסקינן לה בתיובתא להך גירסא דתני יהודה דכולהו סברי דירושלם אינה קדושה וההיא דנדרים ירושלמי יוכיח וקי"ל כרבנן דאפילו תוך שנתן אין מועלין בשיירים ובהלכות מעילה פסק הרמב"ם ז"ל אין מועלין בשיירי לשכה וחזר בו ממה שפסק בהלכות שקלים:

מעכבין את הקרבן. אם עקרום גויים או שברום כענין מעשה יונים וכ"ש אם ניטל הכיור או נשבר דמעכב הקרבן דאין לך שום עבודה בלא קידוש ידים ורגלים דכתיב בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו' וקסבר ר"מ דכולהו מכשירי קרבן נינהו ודמי לד' מינין שבלולב דמעכבין זה את זה:

אין לך מעכב אלא כיור וכנו בלבד. לא נפסל קרבן אלא כשנשבר או נהרס הכיור דקי"ל דאין רחוץ ידים ורגלים פסול לעבודה וחייב מיתה ואם אין כיור אין כאן קידוש אבל הדלקת מנורה וקטרת מצות אחריני נינהו ולא תלי בקרבן הלכך לא מעכבין את הקרבן:

נוכח מעכב. כגון מנורה דכתיב בה ואת המנורה נוכח השולחן ואי לא הויא נוכח פסולה כ"ש אי ליתה לעיקר:

צלע מעכב. כגון שולחן דכתיב ביה והשולחן תתן על צלע צפון ואי לא הוי לצד צפון מעכב:

שימה מעכבת. כגון פרוכת דכתיב בה וישם את פרוכת המסך ובמזבח הזהב נמי כתיב וישם את מזבח הזהב לקטרת בפרשת פקודי ובכיור לא פליגי אמוראי דפשיטא דפסולה העבודה בלא קידוש הכיור ולר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא דאמרי נוכח מעכב מנורה מעכב ולא שולחן ומזבח הזהב ולמ"ד צלע מעכב שולחן ומנורה מעכבים אבל לא פרוכת ומזבח הזהב ולא אתי לא כר"מ ולא כחכמים:

כאן בעבודה שבפנים כאן בעבודה שבחוץ. כלומר כולהו ס"ל אי כר"מ אי כרבנן ור"מ ורבנן דפליגי היינו שעבד עבודת חוץ דהא קאמרי מעכבין את הקרבן היינו משום דקסבר ר"מ גמרי ממשה משבעת ימי המילואים דלהקריב קרבן בחוץ ערך שולחן ומנורה ופרוכות ומזבחות ורבנן סברי מצות אחריני נינהו ולא שייכי אהדדי ואימוראי מיירי בעבודת פנים כלומר בעבודתן שעליהן שהן בפנים כגון הדליק מנורה וערך שולחן והקטיר קטורת במזבח הזהב ולא היו במקומן במדבר ואע"פ שהן גלולין הפרוכות אי אהני עבודתן או לא למר נכח דוקא מעכב ומנורה הוא דאית בה עיכובא אבל לא עיכוב שולחן ולמר אפילו בשולחן אבל לא במזבחות ולמר אפילו במזבחות ופרוכות גלולים כנ"ל פירוש השמועה ואני לא היה לי בענין הזה לא רב ולא עוזר אלא מה שסייעוני מן השמים:

שחצות גדולה. גסות הרוח ויהורא כמו אנשי שחץ היו דמס' שבת:

היה עומד. היה קיים כשבא כהן אחר לעשות פרה אחרת היה סותרו והיינו גסות הרוח שמעשה האחר היה בטל אצלו:

שתי פרות עשה. שמא בזמנו נטמאו כהנים רבים במלחמות הוצרכו לאפר ב' פרות:

סלסול. ענין שררה והראשונה כשהוציאה בכבש שמצא הוציאה ולא סתר אותו אבל השניה משום דאין עושין ב' פרות כאחת עשה לה כבש בפני עצמו ומשום סלסול:

זיזין וכותלים. בצדי הכבש היה מעקה שלא יציצו למטה הכהנים ההולכים בכבש ויטמאו בקבר התהום שמאהילין במקום טומאה כשמציצין חוץ לכבש והכבש עשוי משום קבר התהום שהיה בנוי כיפין ע"ג כיפין כדתנן במס' פרה:

יציצו. יסתכלו כמו מציץ מן החרכים:

אלא אם רוצה יהא מפסיד שלו. שיהא ההקדש קרוב לשכר ורחוק להפסד ושרי דלא אסיר ריבית אלא בכספך ואכלך המיוחד לך:

דבר זמינא. שם איש:

מדלא דיתמי. נכסי יתומים:

ואגרא דתרויכן שרי. דלא אמרינן דאין משתכרין בשל הקדשות ושל עניים אלא משום הפסד אבל אי ליכא הפסד שרי ובפ' איזהו נשך אמרינן דליתומים רחוק להפסד וקרוב לשכר שרי:

כולה דר' ישמעאל. ת"ק דמתני' דתנן דעושין בה רקועי זהב ר' ישמעאל קאמר לה ומתני' ה"ק עושין בה רקועי זהב וכו' דר' ישמעאל אומר מותר תרומה לכלי שרת מותר פירות לקיץ המזבח:

שכר להקדש. מותר פירות דתני ר' ישמעאל היינו דתנן לעיל לוקחין פירות והשכר להקדש ובפ' בתרא דכתובות הכי פירש סתמא דתלמודא וה"ג התם פירות מאי היא דתניא מותר שיירי לשכה מה היו עושין בה לוקחין פירות בזול ומוכרין אותן ביוקר והשכר מקייצין בו את המזבח וזו היא שאמרו מותר פירות לקיץ המזבח ע"כ:

מותר נסכים סאה רביעית. היינו דתנן בסוף פירקין ומייתי לה לקמן בשמעתין המקבל עליו לספק סלתות מארבע סאין לסלע ועמדו משלש יספק מארבע וה"פ מי שמצטרך סלת למנחות וצריך ד' סאין פורע להקדש כשער ג' לסלע ופורע דמי הרביעית בשוויה ואע"ג דהגזברין לוקחין עכשיו ד' סאין כשער הראשון ואותו הריוח שמרויחין בד' אזיל לר' עקיבא לכלי שרת:

מותר פירות סאה רביעית. ועלה הוא דקאמר ר' ישמעאל לקיץ המזבח אבל מתני' דשכר להקדש דבשיירי לשכה הוא דתנא ליה:

לבירוצין. כשהיה מודד אחיה הנסכים דהיינו שמן ויין לא היה מברץ וכשהוא היה מקבל מן החנוני שעושה על טהרת הקדש היה נותן לו בירוצין בירוץ מודד בשופע שנעקר השמן מתוך המדה ונשפך לחוץ ובירוצין של לח קדושים הן כדתנן בפ' שתי מדות ועלה קאמר ר' עקיבא לכלי שרת:

ולית ליה לר' חייא בר"י לבירוץ. בתמיה וכי לית ליה בירוץ למדות הלח והיכא אזלי מה דנפיל לסאה רביעית וכו' כלומר הא דקאמר סאה רביעית מברוצי נסכים הוא דקאמר דהאי מותר נסכים אתינן לפרושי ונסכים הוא סלת ויין ושמן כדלקמן ונראה דהוא הדין לבירוצין דמדות יבש דדמו לסאה רביעית לכולה:

על דעתיה דר' חייא בר יוסף ניחא אין משתכרין וכו'. בשלמא לר' חייא דמפרש פירות דמתני' היינו מתני' דיינות דהכא מש"ה תנן לא היו מודים בפירות דס"ל לשניהן דאין משתכרין בשל הקדש כדתנן לעיל וטעמא דילמא מפסדי:

על דעתיה דר' יוחנן קשיא וכו' והתנינן עמדו משלש וכו'. כלומר מי לא מודו ר' חנינא ור' עקיבא בהא מתני' דמספק ארבע וא"כ הא איכא מותר פירות ומשני לא היו מודים בפירות לקיץ המזבח אלא לכלי שרת ור' ישמעאל סבר דסאה רביעית אזיל לקיץ המזבח וכ"ש בירוצין ור' עקיבא סבר דסאה רביעית ובירוצין הכל לכלי שרת ור' חנינא סבר דבירוצין היו דמעיקרא הכל הוה אזיל למזבח ומזבח זכי לה ועוד דנתקדש בכלי אבל סאה רביעית דכו"ע לא הוו דנים בה לקיץ כר' ישמעאל אלא לכלי שרת:

עד כדון בירוצי צבור. כגון נסכי תמידין ומוספין אזלי לכלי שרת אבל לא דיחיד דאינו מוסרו לצבור ומסיק אפילו דיחיד:

כתנת לבנה וכו'. והא בגדי כהונה מצבור הוא דאתי ומתרומת הלשכה דתניא בתוספתא בגדי כהנים ובגדי כה"ג באין מתרומת הלשכה ואפ"ה במסירה לצבור סגי וה"נ כלי שרת אתי מבירוצי מנחות ונסכים דיחיד ונראה דאפילו מסירה לא בעי דהא ב"ד זכו בההיא טופיינא ויחיד לא זכי בה דהשתא הוא דזבין:

בירוצי לח. דנתקדשו ונמשחו כלי הלח בין מבפנים בין מבחוץ כדאמרינן בפ' שתי מדות:

דתנינן תמן. בפ' התודה:

שקדשו בכלי. שנתנן בכלי שבכך קדשו:

ונמצא זבח פסול אם יש שם זבח אחר. שאין לו נסכים יקריב נסכים אלו עמו:

ואם לאו. שאין זבח אחר שיהיו ראויים לו נפסלו בלינה דקדיש קדושת הגוף ונסכים דתנן הוא סלת ויין ושמן כדפרישית ואכולהו תנן דפסולין בלינה אלמא קדושתן שוה ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ז דכלי המקדש דסאה רביעית לקיץ ובבירוצין דלח פסק נמי לקיץ כ"כ במעשה הקרבנות וכר' ישמעאל וכר' חנינא סגן הכהנים:

מותר הקטרת וכו'. בר"ח ניסן של כל שנה ושנה היה נותר קטרת דאין לך שנה שאין בה מותר מג' מנין היתרין על שס"ה דקתני בברייתא דמחזירן כ"ג בערב יוה"כ למכתשת למלא חפניו ואי אפשר שיכנסו כולן בחפניו אלא חצי מנה ושתי מנים וחצי נשארין בכף בכל שנה וכ"כ התוס' בפ"ק דשבועות ועל המותר הזה היו מפטמין בכל ניסן של שנה ושנה כל השס"ה מנים עד לע' שנה היה עולה המותר עד קפ"ד מנים לכשיגיע ניסן ובאותה שנה לא היו מפטמין אלא אחר שמשלימין אותן קפ"ד ומפטמין אח"כ קפ"ד לתשלום השנה דתניא פיטמה לחצאין כשרה דכתיב ושחקת ממנה הדק ולא כתיב ושחקת אותה והך מתני' קיימא באותה שנה של שנת ע' כנ"ל ורש"י ז"ל כתב דבכל שנה היו מחללין אותו שיור של אותה שנה ומערבין אותו מותר עם השס"ח מנים של שנה הבאה ונ"ל דבטלה ברוב וא"צ אלא בשנת ע' הוא דקיימינן ואחר מצאתי בתוס' מעילה בסו"פ ולד חטאת כדברי:

מה היו עושין בה. בקטרת הזו להכשירה לר"ח ניסן זה הבא עכשיו:

מפרישין שכר האומנין. שכר אומני בית אבטינס מפטמי הקטרת דאמרינן לקמן בפ' הממונין דנוטלין י"ב מנה מתרומת הלשכה דהוי להו ת"ר שקלים ומפרישין ב"ד שלהן מתרומת קופות הקטרת ומחללין קדושת הקטרת על מעות האומנין ועוקרין קדושתן ממנה ובגמרא פריך דהא מעות תרומת הלשכה קדושין הן והאיך קדושת הקטרת מתחללת עליהן ומשני דמעיקרא מביאין בהמה ומחללין קדושת המעות עליה ובהכי המעות הוו להו חולין ומחללין קדושת הקטרת על אלו מעות והשתא דנעקר קדושתה נותנין את הקטרת לאומנין לפרעון שכרן ונראה לי לפרש הני מעות של העקירה כשרין לא שנא אי הוי מתרומה חדשה או אפילו מן הישנה וחוזרין ולוקחין אותה מהן מתרומה חדשה ומסלקין קדושת השקלים החדשים ומניחין עליה ונותנין אלו המעות המחוללין לאומנין והמעות הראשונים דחל בהן קדושת קטרת ישנה בגמרא מפרש מאי עביד להו הגזבר:

ואם בא החדש בזמנו. מפרש בפ' בתרא דשביעית דהיינו שלא נתעבר ניסן אלא כשבא יום ל' של אדר קידשוהו וקראוהו ניסן דלא נעלמה הלבנה החדשה מעיני העדים וכיון דר"ח ניסן הוא בזמנו צריך לדקדק יותר ושנינו בתוספתא כל קרבנות הצבור הקריבין בא' בניסן בא החדש בזמנו, קריבין מן החדש ואם לאו קריבין מן הישן ע"כ ומתני' חדא מינייהו נקט והראב"ד והרמב"ם והרא"ש ז"ל גרסי אם בא החדש בקמץ ומפרשי אם הביאו הצבור שקליהן באחד בניסן לוקחין אותה מתרומה חדשה ואם לא הביאו יהא מתרומה ישנה דהיינו משקלים הנותרים בקופות גדולות וקטנות וקשה טובא חדא דאמר ר' יהודה בפ' שני שעירי כל קרבנות הצבור הבאים באחד בניסן מצוה להביא מן החדש ואם הביא מן הישן יצא ולדידהו מאי קמ"ל תנינא אם בא חדש בזמנו לוקחין אותה מתרומה חדשה ואם לאו וכו' ועוד סוגיא דפ' בתרא דשביעית הוי תיובתייהו וכן מצאתי במשנה דייקנית ישנה ומנוקדת החדש:

ולא נמצא הקדש מתחלל על הקדש. פירשתי במשנתינו:

ומחללה עליהן. על המעות דהא חללן על הבהמה:

ונותנן אותה. את הקטרת המחוללת לאומנין לפרעון שכרן:

מעות מה יעשה וכו'. מעות קמאי דנתקדשו קדושת תרומה ישנה:

ינתנו לבית גרמו. גם אלו קמאי ובתראי ומעות בתראי דתרומה חדשה אם רצו ב"ד אין צריך שיהא כל שכרן דהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל:

ינתנו לבית אבטינס. וכדלעיל שיביאו בהמה ויחללו קדושת המעות עליה ויתנו המעות לבית אבטינס במתנה להן שהיו בקיאין וצריכין ב"ד לפייסן כנ"ל:

והוא שהיו חייבין להן משעה ראשונה. צריך שיהיו חייבין הגזברין לאומני בית אבטינס שכר אומנתן משנה שעברה דאז נותנין המעות בשכרן דקנו אותה האומנין באומנתן והדר שייך לוקחין אותה מתרומה חדשה אפילו יהא החוב שחייבין לאומנין מועט והקטרת מרובה מצו למפרקה למיתבה להו דקי"ל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל אבל לא יעשו כן על מעות האומנית שיעשו מכאן ואילך דהא לא קנו אותה האומנין דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כדאמרינן בפ' איזהו נשך:

בעי לא היו חייבין וכו'. כלומר אם לא היו חייבין להן משנה הראשונה מה היו עושין ממנה וכך פירש הגאון:

מקייצין בהן המזבח. לוקחין בהמות ממעות חולין ומחללין עליהן הקטרת דנהוו לקיץ המזבח כדתנן ר"ע אומר מותר תרומה לקיץ המזבח:

תמן צריכא ליה. מיבעיא ליה:

והכא פשיטא ליה. דקאמר מקייצין בהן וכו' וליכא למימר הדר פשטה דמעיקרא מאי קא מבעי ליה הא מותר תרומה ישנה היא דהא תפשה קדושת קטרת קדושת תרומת הלשכה עלייהו:

דפשיט ליה לקיץ המזבח. וכדפרישית:

דצריכא ליה לכלי שרת. הא דמיבעי ליה לכלי שרת משום דתנן מותר נסכים לכלי שרת וטעמא משום דנסכים קדשי קדושת הגוף וה"נ מותר קטרת קדוש ומספקיה ליה לר' חייא בר אבא אי סבירא לן דמכתשת כלי שרת היא ונמשח בשמן המשחה והכף שמכניס בו כ"ג הקטרת ביוה"כ נמשח נמי וכלי שרת הוא וקדוש קדושת הגוף כדאיתא בזבחים פ' המזבח מקדש דכלי שרת מקדשין את הראוי להן וכן קדושת קטרת דמתפסי עלה הוא כמו מותר נסכים דקדשי קדושת הגוף ומש"ה אזלא לכלי שרת ולקמן מפרש כיון דקטרת קדשא קדושת הגוף היכי מצינן לחללה לכלי שרת:

דאיתפלגון וכו'. בהא מילתא דמספקא ליה לר' חייא בר אבא אם מכתשת כלי שרת הוא או דלמא מכתשת לאו כלי שרת הוא ולא קדוש קדושת הגוף ואיתפלגון פליגי בה ריב"ל ור' יוסי בר חנינא דר' יוסי בר חנינא סבר דמכתשת דמפטמין בה כלי שרת הוא וכדלקמן וריב"ל סבר אפילו לאו כלי שרת הוא כשרה והכי איתא פרק הוציאו לו בירושלמי דלמ"ד פיטמה בחולין כשרה ס"ל דכף דיוה"כ דהיינו בזך כלי חול הוא וכש"כ מכתשת:

פיטמה בחולין. שחק הסמנין בעירוב בכלי חול:

הווייתה בקדש. שצריך שיפטמוה בעזרה ובמכתשת של משה ומש"ה מיפסלא קטרת בטבול יום והא דלא מיפסלה בלינה משום דאינה משנה את מראיתה אבל כשנתנוה בבזך גזור בה פיסול לינה דילמא אתי לאכשורי שאר המתקדשין בכלים דמשתנים צורתם כדאיתא בפ"ק דשבועות:

שתהא הבאתה בקדש. מתרומת הלשכה ככל קרבנות הצבור והוי כאילו כתיב תהיה לכם קדש ובירושלמי דפ' הוציאו לו גרסינן בהדיא טעמו דר' יהושע בן לוי שתהא באה מתרומת הלשכה:

ואמר ר' יוחנן קטרת. הכי איתא בפ"ק דכריתות הני דברים הראויין מאי נינהו אי בהמה הא תנא ליה דתנן לקמן המקדיש נכסיו והיו בהן בהמה ראויה לגבי מזבח והני ראויין ליחיד כמו לצבור אי יינות שמנים וסלתות הא תני ליה נמי לקמן אלא ודאי בקטרת מיירי דהאי לא שייך אלא לצבור ותני מקדיש אלמא נעשין קטרת מן החולין כריב"ל:

וקשיא לר' יוסי בר חנינא. דהא לא מצית לפרושי אלא בקטרת ומתרץ דר' יוסי בר חנינא ס"ל כר' אושעיא:

אמר ר' אושיעא באומן בית אבטינס. כלומר לעולם בקדש נעשית אלא שחיללו ב"ד אותה על המעות כדתנן ברישא ונתנו אותה לאומן בית אבטינס בשכרו ועד שלא הספיקו ב"ד ללקחה הימנו קם והקדישה ובכריתות מקשינן על הך תירוצא דתנן בהך סיפא ולוקחין אותה מתרומת הלשכה ולא תני מתרומה חדשה כדתנן ברישא ואי ס"ד דמיירי דנתנוה לאומן בית אבטינס א"כ להיכשרא לר"ח ניסן הוא וא"כ מעות תרומה חדשה הוא דבעי וסתרינן לה ומוקמינן לה באחד מסממני הקטרת ולא מיירי בקטרת פטומה ואומנין דקתני לעולם באומני בדק הבית עסקינן ולהכשירה לצבור הוא דתנן:

ככלי שרת לקדש. ומיפסלא בטבול יום וכיון דמכתשת כלי שרת הוא במקדש פיטומה ולא בחול:

אמרה ר' זעירא וכו'. להך שמעתא דשמואל דמכתשת כלי שרת היא:

בכלי שרת נפדה. בתמיה והיכי תנן במתני' דמחללין אותה על המעות והא קדשה קדושת הגוף ובשלמא לר' יוחנן דבפיטמה בחולין כשרה וקדושת דמים הוא דקדשה היינו דנפדית:

קל הוא במותר. דלב ב"ד מתנה עליהן אם הצרכו הוצרכו ואם לאו להווי קדושין לדמיהן:

הותירו תמידין. שלקחום ממעות תרומת הלשכה ותנן בערכין אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים וכשמגיע ר"ח ניסן לא היו מקריבין שום קרבן צבור ממעות תרומה של אשתקד ונמצא בסוף כל שנה ושנה ד' טלאים ממעות התרומה הישנה דלא הוצרכו לצבור:

נפדין בתמימין. להכשירן לשנה זו ומחללין אותן על מעות חולין ואותן המעות ילכו למותר תרומה ישנה או שנותנין המעות לאומנין בשכרן וכדלעיל ואע"ג דקדשי קדושת הגוף וה"נ קטרת כפיסולי המוקדשין וירעו עד שיסתאבו כיון דקדישי קדושת הגוף ואזיל לטעמיה דסבר דהא דמחללין הקטרת משום דקדושת דמים הוא דקדשה ובפ"ק דשבועות אית ליה לר' יוחנן נפדין תמימין והדר ביה לדשמואל:

הותירו שעירים דצבור כגון שעירי הרגלים וראשי חדשים דחטאות הצבור הוו כגון שעיר ר"ח אדר שאבד ונמצא בניסן ואינו ראוי ליקרב עוד לחובת צבור דהוי מתרומה ישנה אבל משום חטאת שאבדה וקרבו אחרת תחתיה דתמות להא לא חיישינן דאין חטאת צבור מתה כדאיתא בתמורה:

על דעתיה דשמואל. דאמר נפדין תמימים:

אם עולה נפדית. דכולה לגבוה:

כל שכן חטאת. דרובו חלק כהנים:

על דעתיה דר' יוחנן. דאמר גבי תמידין דהוו עולות ירעו מהו דגבי חטאת לא אשכחן רועה ומפרש ר' זעירא דהכא נמי גבי חטאת ירעו:

מקייצין בהן. בגופן לר' יוחנן וכדמפרש ואזיל:

ויש חטאת קריבה עולה. והא חטאת בהמה למעלה ועולת בהמה למטה כדתנן במס' קינין:

אלא בשחיטה. סכין מושכתן למה שהן אם לחטאת אם לעולה אבל קודם משיכת הסכין אין לומר אם לחטאת אם לעולה ואע"ג דהך טעמא נמי שייכא גבי תמידין ולמה ליה למימר ירעו תריץ דכיון דקדישי קדושת הגוף וגבי עולה אשכחן רעיה מאי דאפשר לתקוני מתקנינן אבל גבי חטאת מיתה אשכחן רעייה לא אשכחן וכיון דליכא תקנתא אחרינא קאמר סכין מושכתן:

לב ב"ד הוא על המותרות וכו'. טעמא קא יהיב דכיון דסכין מושכתן וכל היכי דלא שחטום לא קבע עלייהו שם א"כ אמאי עבדינהו עולות לעבדינהו שלמים וקאמר לב ב"ד הוא על כך דמותרות קרבי עולות ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ב דכלי המקדש דקטרת כל מעשיה בקדש ופיטמה בחולין פסולה כר' יוסי בר חנינא:

דברים ראויין לקרבנות צבור. מפרש בגמרא קטרת:

ינתנו לאומנין. אומנין הבונין בדק הבית נותנין להן הסממנין בשכרן ויוצאין לחולין אע"פ שאין דבר אחר נכנס תחתיו דקסבר הקדש מתחלל על המלאכה:

לא כך היא המדה. מפרש בגמרא טעמא דבן עזאי דס"ל אין הקדש מתחלל על המלאכה אלא עביד כדתנן ברישא במותר קטרת:

ומחללין אותן על מעות האומנין. אותן סממנים הראויין לקטרת:

מתרומת הלשכה. ה"ג מתרומת הלשכה ובמותר הקטרת דהיינו רישא גרסינן ולוקחין אותה מהן מתרומה חדשה והכי איתא בפ"ק דכריתות וטעמא דהך סיפא להכשירה לצבור קא מיירי ואומנין דקתני הכא אומנין בונין בדק הבית הן ורישא להכשירה לניסן קא מיירי:

המקדיש נכסיו. הראויה לגבי מזבח שהן תמימין ובגמרא איפליגו אימוראי אי במקדיש שאר נכסים עם עדרו מיירי דוקא או דאקדיש עדרו בלחוד או בזה ובזה:

ר' אליעזר אומר. בגמרא פליגי אימוראי אי טעמא דר"א משום דס"ל דסתם הקדשות לבדק הבית או משום דס"ל דאין אדם חולק את נדרו:

ודמיהן יפלו עם שאר נכסים. דמי זכרים ודמי נקבות עם שאר נכסים דאקדיש לבדק הבית:

לצריכי שלמים. לאותן שהן צריכין שלמים:

ימכרם. המקדיש גופיה בלא מום וקדושתייהו דנקבות יקח בהן עולות המקדיש גופיה ובגמרא יליף לה מקראי ומפרש בגמרא:

שלמים ויביא בדמיהן עולות. בגמרא יליף לה מקרא וימכרם המקדיש גופיה ואע"ג דנקבות קדושייהו עולות למוכר הוו כדיליף מקראי ומפרש בגמרא דס"ל כר' שמעון אליבא דר' שמעון בן יהודה דמקדיש נקבה לעולתו דקדשא קדושת דמים ואינה עושה תמורה:

שר' אליעזר השוה מדותיו. השתא משמע משום דקאמר בין זכרים בין נקבות ימכרו:

ור' יהושע חלק. דבזכרים קאמר יקרבו עצמן ובנקבות קאמר ימכרו ויביאו בדמיהן עולות ולא קאמר דירעו עד שיסתאבו ובגמרא מפרש לה:

המקדיש בפירוש כדברי ר"א. שאמר בהמתי ונכסי לבדק הבית הרי פירש שבהמה ונכסים הכל להקדש אחד והיינו לבדק הבית:

והמקדיש סתם כדברי ר' יהושע. שלא אמר אלא הריני מקדיש נכסי דעתו להקדיש כל דבר למה שהוא ראוי:

ה"ג ר' אלעזר אומר ימכרו לצריכי אותו המין ול"ג ר' אליעזר דמוכח בגמרא דס"ל כר' יהושע:

ויביא בדמיהן עולות. והיינו דלא קרבו אינהו גופייהו דהא כולהו חזי עופות לעולה ושמן נמי מתנדבים לר' טרפון ויין נמי כדאיתא בפרק המנחות והנסכים וסולת למנחות משום דילפינן כולהו מקראי:

ר' יוחנן אמר קטרת. וס"ל דפיטמה בחולין כשר כדלעיל:

באומן של בתי אבטינס. ולעולם דפיטמה בקדש וכדלעיל ור' אושיעא ס"ל כר' יוסי בר חנינא ולא חש לפירכא דפ"ק דכריתות דס"ל דמתני' ארישא סמיך דתנן ולוקחין אותה מתרומה חדשה:

אלא על המעות. וטעמא משום דקטרת קדושת הגוף אית בה ומש"ה מחמירינן כולי האי אבל שקלים דיהבינן לבית גרמו ולכל השנויין לעיל מודי דאין בהן אלא קדושת דמים וקשה הא תינח לר' יוסי בר חנינא אלא לר' יוחנן וריב"ל דחמרי קטרת נמי אינה אלא קדושת דמים ואפילו הכי קאמר בן עזאי דאין קדושת דמים מתחלל על המלאכה א"כ שקלים אע"ג דקדושת דמים הן היכי יהבינן לכל הנהו דלעיל תירצו בתוס' במעילה פרק ולד חטאת שאני תרומת הלשכה דלב ב"ד מתנה עליה אבל לא שייך לומר לב ב"ד מתנה בהקדש נדבת יחיד ואפילו הקדיש למסרו לצבור ע"כ וכתב הרא"ש ז"ל ושמואל דאמר התם בונין בחול ואח"כ מקדישין וטעמא הוי משום דאין הקדש מתחלל על המלאכה היינו מדרבנן אבל מדאורייתא מתחלל כדדריש מקרא בפ' בתרא דתמורה לא מקרא דשמואל אלא כר' עקיבא דשמואל מצי סבר אפילו כר' עקיבא והא דקאמר ר' עקיבא הכא דהקדש מתחלל על המלאכה שאני הכא דאין נותנין אותה לאומנין להשתקע בידן דחוזרין ולוקחין אותה מן האומנין אלא כדקאמר בן עזאי וקאמר דאפילו בכי האי גוונא אין הקדש מתחלל על המלאכה אבל לכשישתקע מעות של הקדש ביד האומנין ויצאו לחולין מודה ר' עקיבא דאין הקדש מתחלל על המלאכה ע"כ:

תמן תנינן. פרק יש בקדשי מזבח במס' תמורה:

שסתם הקדשות לבדק הבית. מפרש לקמן:

בדק הבית חל על הכל. מפרש התם לאיתויי שיפוי ונבייה שאם הקדיש אילן לבדק הבית אם שפאו יש מעילה בשפוים ויש מעילה בנביית עלין שלו נבייה קרוי מה שמחדש האילן בלשון תרגום יונתן וכשנושרין בימי החורף הוויין לזבל:

ומועלין בגידולין. התם מפרש כגון הקדיש חמורה לבדק הבית מועלין בחלבה הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה משא"כ בקדשי מזבח:

ואין בהן הנייה לכהנים. למעוטי קדשי מזבח דחטאת ואשם בשרן לכהנים ועולה נמי עורה לכהנים וקדשים קלין חזה ושוק לכהנים ובכור כולו נאכל לכהן ומנחות נמי אחר נטילת הקומץ מותרן לכהנים:

דר' אליעזר היא. הא דתנא סתם הקדשות לבדק הבית ר' אליעזר דמתני' היא דס"ל דימכרו ודמיהן לבדק הבית קא אתו וזכרים נמי ימכרו לבדק הבית אלא כיון דראויין לעולה הוויין עולות דכל הראוי למזבח אינו יוצא וכו' ואילו ר' יהושע ס"ל דלמזבח אקדשינהו ומש"ה זכרים עצמן הוו עולות ונקבות ימכרו לעולות בלא מום ואע"ג דהקדש מזבח הם ס"ל לר' יהושע כר"ש נקבה לעולה לא קדשה הכי מפרש לה לר' יוחנן לקמן ושאר נכסים דלא חזי למזבח אזלי לבדק לבית:

ואיש כי יקדיש את ביתו קדש. סיפא דקרא והעריכו הכהן דאיכא פדיון:

אם בבית דירה. במידי דלא שייך ביה מזבח:

הא במה אנן קיימין במקדיש את נכסיו. ואפילו במידי דחזי למזבח ור' יוחנן ס"ל כר' חנינא:

במה פליגין במקדיש נכסיו. ר' זעירא פליג אדר' חנינא וס"ל דאפילו ר' אליעזר סבר סתם מקדיש בהמה למזבח מקדיש לה והכא היינו טעמא משום דהקדיש נכסיו בהמות וקרקעות ועבדים וס"ל לר' אליעזר דאין אדם חולק את נדרו חציו לחדא קדושה וחציו לקדושה אחריתי ומדשאר נכסים לאו לקדשי מזבח בהמה נמי לאו לקדשי מזבח ור' יהושע סבר כיון דכתיב לכל נדר אפילו אקדיש נכסיו בהמה ועבדים עדרו כולו הוי עולה וכדלקמן:

במקדיש עדרו כל עמא מודו שהוא למזבח. דאפילו ר' אליעזר מודה דלא שביק אינש קדשי מזבח ומקדיש לקדשי בדק הבית דאע"ג דאיכא נקבות הואיל וחזיין כל הנקבות למזבח אמרינן סתמייהו למזבח וזכרים יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ודמיהן עולה הואיל ואיכא למימר כל הנדר למזבח וכן פירש רש"י ז"ל פרק יש בקדשי מזבח והך סברא אית ליה לרב אדא בר אהבה התם:

במה פליגין במקדיש עדרו. דר' אליעזר סבר אין אדם חולק את נדרו ומדנקבות לאו עולות זכרים נמי לאו עולות ור' יהושע סבר אדם חולק את נדרו זכרים לעולה נקבה לדמי עולה ורש"י ז"ל פירש לשלמים ליכא למימר ולקרבו בלא פדיון דכיון דאיהו אכיל להו אתי לידי מעילה דמסתמא לא אמר שלמים נינהו וכיון דהקדיש הכל אינו יכול ליהנות מהן ע"כ ואין צורך דלקמן אמרינן דר' יוחנן סבר בין בזו בין בזו מחלוקת ואיהו גופיה אמר לקמן דר' יהושע מקרא יליף לה דכולהו הוו עולה ונקבה נמי קדשה לעולה דגבי עולת העוף חזיא ולכולהו אימוראי הוי האי פירושא:

אבל במקדיש את נכסיו כל עמא מודו שהוא לבדק הבית. דכיון דשאר נכסים לא שייך בהו מידי למזבח מודה ר' יהושע דאדרבה כיון דבהן הוי לבדק הבית הכל הקדיש לבדק הבית ולהך סברא דר' בא קשיא היכי תני ר' יהושע ושאר נכסים יפלו לבדק הבית הא לדידיה לא אקדיש אלא עדרו ואיכא למימר דה"ק ואם בהקדשו הוו שאר נכסים בר מעדרו כענין שאמר נכסי הקדש יפלו הכל לבדק הבית וכדאמרן עוד קשה דתני ר' אליעזר ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית ולדידיה אפילו לא הקדיש אלא עדרו ס"ל לר"א דלבדק הבית אזיל בפ' יש בקדשי מזבח פריך להך קושיא ומשני לה דאשכחן תנא דתני הכי בדר' אליעזר ודמיהן יפלו לבדק הבית ולא תני עם שאר נכסים:

על דעתיה דר' זעירא ניחא. דבהא פליגי תנאי דבהמה למזבח חזיא:

וקשיא על ר' בא. דהיכי אמר כ"ע מודו שהוא לבדק הבית והא תמימין הן וקי"ל המקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה:

כאומר לא יהו אלא לבדק הבית. ומשני נעשה כאומר לא יהו אלא לבדק הבית כיון דסתם לדברי הכל ימכרו כלומר למאי דחזי ודמי הכל יפלו לבדק הבית:

על דעתיה דר' יוחנן לא שניא היא המקדיש נכסיו היא המקדיש עדרו מחלוקת. ר"י ס"ל דבין בזו ובין בזו מחלוקת וטעמא דר' אליעזר סתם הקדשות לבדק הבית ור' יהושע ס"ל סתם מקדיש בהמה למזבח וכדלעיל:

שפדאן תמימן. פדאן לעצמו ולא להקריבן ע"ג המזבח:

יצאו לחולין. ומותרין ולדן וחלבן ובשרן בשחיטה:

ומתני' אמרה כן ולדן וחלבן וכו'. בפרק יש בקדשי מזבח תנן קדשי מזבח ולדן וחלבן אסור משא"כ בקדשי בדק הבית ובפרק שני דבכורות מפרש דקדשי מזבח דאסר ולדן בדאיעבר לפני פדיונן ואתיליד לאחר פדיונן דלית להו תקנתא לקרבינהו מכח קדושה דחויה קא אתו לפרקינה לא אלימי למתפיס פדיונן אבל נתעברו לאחר פדיונן ולד צבי ואיל נינהו ומותרין וחלבן נמי דתניא גבי פיסולי המוקדשין תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב ותנן משא"כ בקדשי בדק הבית ואחר פדיונן משמע דכולהו שרי ויצאו לחולין:

שפדאן תמימים והוממו. וכיון דהוממו יצאו לחולין דלא חזו תו למזבח וחל הפדיון ובהא הוא דתנינן דשרו ולדן וחלבן:

ומתניתא אמרה כן ולדן וחלבן אסור. ברייתא היא וקשיא להא דלעיל דולדן וחלבן מותר אלא הא בהוממו והא בלא הוממו:

האיך קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית. דתנן במתני' לר' אליעזר סתם הקדשות לבדק הבית ואפ"ה ימכרו לצרכי עולות ואע"ג דר' יהושע פליג עליה לא פליג עליה אלא דלמזבח אקדיש והן עצמן יקרבו עולות בלא מכירה כדלעיל וטעמא דר' יוסי דתנן בגמ' תמורה דקדשי בדק הבית שהתפיסן לקדשי מזבח לא עשה ולא כלום והיינו דכי אדקשינהו למזבח בעודן קדושין לבדק הבית לא חל דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואין להן בו אפילו טובת הנאה אבל כי פרקינהו קנאן המזבח מטעם כל הראוי למזבח וכו' הלכך דמי דמזבח נינהו ובתמימים מיירי כיון דתנא במתני' דנמכרים וחלין בהו קדשי מזבח ואי ס"ד דלא יצאו לחולין לא שייך בהו חלין קדשי מזבח דהא בקדושתייהו קמייתא קיימי ולבדק הבית נינהו כדתנן דלא עשה ולא כלום:

כן בעלי מומין קדושת מזבח וכו'. לעולם מהכא לא תידוק דתמימין יצאו לחולין ולעצמו אלא דוקא להקריבן ע"ג המזבח ודקשיא לך היכי חייל עלייהו קדושת מזבח היינו לגיזה ועבודה דקדשי בדק הבית שרו בגיזה ועבודה מן התורה והשתא דאקדשניהו למזבח תפיס מאי דשייר בקדשי בדק הבית והאי דנקט בעלי מומין משום דסתם קדשי בדק הבית הוו בעלי מומין דאילו תמימים אסור להקדישן דאיכא עשה וכן כתב הגאון כן בעלי מומין דאינון קדשי בדק הבית וכו' וכי אמרינן דקדשי בדק הבית שהתפיסן לקדשי מזבח לא עשה ולא כלום היינו להפקיע גופן מבדק הבית וכי פדאן ונתן דמיהן לבדק הבית תפיס קדושת מזבח בגופייהו ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"א דהלכות מעילה דקדשי בדק הבית מותרין בגיזה ועבודה מן התורה ובפ"ה דהלכות ערכין כתב דקדשי בדק הבית נפדין תמימין:

תני הפריש נקבה לעולתו וכו'. מייתי לה הכא משום דאמרינן לקמן ר"ש ור' יהושע אמרו דבר אחד:

לעולתו לפסחו ולאשמו. הני כולהו בעינן זכר:

עושה תמורה. דס"ל דנחת עלייהו קדושת הגוף דהא אקדשינהו ואם המיר בהם תמורתן קריבה עולה ולא הוכשרו לפדיון אלא במום וירעו עד שיסתאבו ואם מתו יקברו ולקמן מפרש טעמא דהאי תנא:

לעולתו עושה תמורה. מפרש לקמיה משום דשייך שם עולה בנקבה גבי עולת העוף ולא שייך האי טעמא בפסח ואשם:

אינה עושה תמורה. דלא נחתא עליה קדושת הגוף כיון דגופה לא חזי לאותו שם:

נקבה בעוף כשרה. כדאמרינן בפ"ק דחולין ובתו"כ תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף:

טעמא דר"ש. ואליבא דר"ש בן יהודה דאפילו בעולה נמי אינה עושה תמורה וכ"ש בפסח ואשם דאינה עושה תמורה:

אם מינו חלוק עליו. כגון היה חייב בן שנה כמו גבי מצורע ונזיר דכתיב בהו כבש לאשם והביא בן שתים יצא דהא חזי לקרבן אשם אבל הביא בן שלש לא יצא ואפילו היה חייב בן שנתיים כגון אשם גזילות ואשם מעילות נמי לא יצא דזקן הוא ופסול לקרבן:

כ"ש מין שאינו מינו. דבעינן זכר באשם ופסח וזו היא נקבה ובגמרא דילן איתא דר"ש ס"ל דבן שנה והביא שנתיים או בן שתים והביא בן שנה אינן קדושין כל עיקר וכי קאמר הכא ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו:

ר"ש. אליבא דר' שמעון בן יהודה:

דר' יהושע אמר נקבה לעולה לא קדשה. דהא איהו ס"ל דאקדשינהו לעולה לר' יוחנן וקאמר תמכר בלא מום:

כן אמר ר"ש. אליבא דר"ש בן יהודה:

לא קדשה. ומש"ה אינה עושה תמורה דאינן קדושין אלא קדושת דמים ותנן בקדושת דמים דהיינו קדשי בדק הבית אינן עושין תמורה:

אין תימר קדשה קדושת הגוף. לדברי ר' יהושע מפרש דאי ס"ל לר' יהושע קדוש קדושת הגוף ירעו הול"ל כדפרישנא והכי איתא בגמרא דילן דר' יהושע אית ליה דר"ש אליבא דר"ש בן יהודה:

ה"ג א"ר אין אני רואה. וסיפא דברייתא דלעיל היא:

בפסח. דעושה תמורה כת"ק:

שהקדש פסח בא שלמים. דמותר פסח קרב שלמים כדאיתא בפרק מצרפין ואע"ג דאמרינן התם דשלמים דפסח דוקא זכר וילפינן לה ממיעוטא דקרא שאני הכא משום חומרא דקדשים כיון דשם שלמים מהנו בעלמא לנקבה גבי פסח שייך קדושת הגוף בנקבה ועושה תמורה:

ולא אראה את דברי ר"ש. קושיא היא דכי היכי דקאמר אין אני רואה דברי ר"ש בפסח משום טעמא דפסח קרב שלמים ה"נ לימא גבי אשם אין אני רואה דבריו לפי שהקדש אשם בא עולה דמותר אשם קרב עולה כדתנן לקמן פי"ג שופרות ודמי להקדיש נקבה ובגמרא דילן נמי פ' ואלו קדשים הכי פריך ולימא אין אני רואה דברי ר"ש באשם וכו':

א"ר אבין אם הקדש פסח בא שלמים וכו'. אי אמרינן דמקדיש נקבה לפסחו דקדוש קדושת הגוף ועושה תמורה שכן מותרו הוא עצמו קרב שלמים כדתנן לעיל פ' מצרפין שאם אבד פסחו והקריב אחר ואח"כ נמצא הוא עצמו קרב שלמים אבל גבי אשם תנן פרק ואלו קדשים אשם שכיפרו בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה וכיון דקיל דלא אשכחן דאיהו גופיה קרב מש"ה ראה רבי דבריו של ר"ש באשם:

מהו כדון. מעתה מ"ט דת"ק גבי אשם דבשלמא גבי עולה עושה תמורה משום טעמיה דר"ש דגבי עולת העוף אשכחן נקבה וגבי פסח משום טעמא דר' דמותר פסח קרב שלמים הוא גופיה אלא גבי אשם מאי טעמיה:

ההן אמר הקדש דמים קדוש. כיון דאשכחן דמפריש נקבה לאשם דמדמיה אתי אשם כדתנן התם המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביאו בדמיה אשם וכיון דקדישא קדושת דמים ומקריב אשם מדמיה הואיל ונחית עלה קדושת דמים נחית עלה קדושת הגוף נמי ועושה תמורה:

ההן אמר הקדש גוף קדוש. ר' סבר הקדש גוף הוא דקדוש דוקא ועושה תמורה אבל הקדש דמים אינה עושה תמורה והיינו טעמא דאשם וטעמא דפסח היינו משום דגופיה אתי שלמים וכן עולה נמי אשכחן דגופיה קדשה בשום מקום ונחתא עליה קדושת הגוף לעשות תמורה:

הכל קרב עולה. כל מה שיתנדבו סתם לעולה אזלי בין הקדיש נכסיו ובהמתו ובין לא הקדיש אלא עדרו לחוד:

לרבות את הנקבות ת"ל בקר. דאפילו כי התנדבו נקבות לעולה הוא דאזלי דבקר נקבה נמי היא:

בבקר לרבות בעלי מומין. דימכר ואזיל לעולה ולא תימא דקדושתו לבדק הבית ובי"ת יתירא קא דריש:

זכר ואת אמרת בקר לרבות את הנקבות. כלומר היכי אתיא דרשא דיתורא ועוקר קרא דכתיב בהדיא זכר תמים ודחייא בעלמא היא דקרא דבבקר קאי בשעת הקדש וזכר תמים דקאמר בשעתא דמקריב הוא דקאמר:

מה ביניהון. מ"ט דר"ע דקאמר דר' יהושע חלק מדותיו ור' אליעזר השוה מדותיו והא מדותיהם של זה ושל זה שקולים ואין טעם מכריע לנטות לזה מלזה דהא לר' אליעזר זכרים עולות קרבי ולר' יהושע נמי ונקבות לר"א זבחי שלמים ולר' יהושע נמי ואי משום יליף מקרא דהכל קרב עולה קאמר דיבואו בדמיהן עולות ולר"א רצו מביאים בדמיהן אבנים לבדק הבית דהא לבדק הבית אזלי הא בהא שוין מדותיו דר' יהושע טפי מר' אליעזר ואי משום דלר"א דמי הכל אזיל לבדק הבית ולר' יהושע אזלי בהמות למקדש ולמזבח אליבא דמ"ד דבמקדיש עדרו דוקא מחלוקת הא שניהן שוין הן ואפילו למ"ד במקדיש נכסיו נחלקו ולר' יהושע בהמות אזלי למקדש ולמזבח ושאר נכסים לבדק הבית בהא לא שייך חלק מדותיו דלא שייך בשאר נכסים קדשי מזבח:

שיבטא דכרכרא ביניהן. כלומר טעמא דר"ע דראה דברי ר' אליעזר לאו משום דמדותיו שוין דלר' יהושע נמי שוין אלא דלעולות ושלמים הקרבין לגבי מזבח לר' אליעזר מתוקנים יותר מלר' יהושע דדילמא ספק הוא אי אקדשינהו למזבח או לבדק הבית ולר' אליעזר מתוקן זה לשון אחר ועיקר דאר' פפייס מקשה דמה בין בפירוש לסתם דבפירוש נמי לא קאמר אלא בהמתי ונכסי להקדש וסתם אמר נכסי להקדש ובהמה נמי בכלל נכסי ומתרץ שיבטא דכרכרא ביניהון דכי קאמר בהמה בהדיא אשווייה כמו שבטא דכרכרא שהוא קצת תיקון שיבטא דכרכרא רשמילין בלע"ז כי ההיא דאמרינן בכרכר ושובטים עץ מלא שבטים דקים שנפתחים הליטולוש ומשוה השתי ומניחו בכרכר שקורין רילא"ר כך פירש רש"י ז"ל בפ' כלל גדול ופירש בערוך בערך כרכר יש לאורגים עץ או עצם שראשו חד ונקרא כרכר ודומה למחט של סקאין וכך שמו בלשון יון כרוכידי ומעבירו על השתי כשהוא מתוח לפניו ושובט בו החוטים ומישבם ביושר ומקרב הקנים המבדילין בין החוטים העליונים והתחתונים ומיד נוחים להתפרק העליונים מן התחתונים ונפתחת נפש המסכת לירות בתוכה חוט הערב ע"כ הרי שזה הכלי הוא שיהא נוחה יותר האריגה שלא יהו כרוכין החוטים ובלאו האי כלי נמי הן אורגין אלא שהוא בקושי וה"נ לר' אליעזר איכא שיבטא דכרכרא שהקרבנות מתוקנים יותר ולר' יהושע אינן מתוקנין ור"ע הכי קאמר רואה אני את דברי ר"א שבכלל דבריו דברי ר' יהושע ובדברי ר' יהושע אין נכללין דברי ר' אליעזר כן נראה לעניות דעתי ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ג דהלכות ערכין כר' אליעזר ותימה הוא ואולי משום דאמרינן לעיל דר"ש ור' יהושע אמרו דבר אחד וסבר דשיטה היא ואין הלכה כשיטה ואינו מחוור אלא נראה משום דר' עקיבא קלסיה:

הכל קרב עולה. דס"ל לר"א כדרשא דר' יהושע דלעיל מקרא דכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה הכל קרב עולה:

יכול אפילו עופות. יכול אפילו היה בהקדש סתם שמנים וכו' ואפילו עופות שיקריבום כיון דחזו למזבח:

ת"ל בבקר וכו'. ד' מיעוטי כתיב ג' ביתי"ם ווי"ו דובעזים דלכתוב בעזים כדכתב בכשבים אלא לדרשא קא אתי חד למעוטי יינות וחד למעוטי שמנים וחד למעוטי סלתות וחד למעוטי עופות דלא יקריבום אלא יביא בדמיהם עולות דצריכי כל הני מעוטא דאי ממעטי עופות ה"א שאני עופות דליתניהו בצבור משא"כ ביינות סלתות ושמנים דאיתנהו בצבור ואי ממעטינן יין דלא אשכחן ליה קרבן לחודיה בתורה מה שאין כן בעופות ואי ממעטינן שמן דליתנהו בעיניה משא"כ בסלתות ואי ממעטינן סולת דלית ביה צורך גבוה לחודיה בצבור משא"כ בשמן דאשכחן ליה במנורה:

ת"ל בבקר ולא עופות. הכי קאמר קרא כל נדריהם סתם ואפילו אין בו רוח חיים כיון דחזי למזבח תקריבו מהם עולות בהמה דוקא ובתו"כ קתני דרבנן דהיינו חכמים דסברי כר' יהושע פליגי עליה ואמרי דימכרו ויפלו דמיהן לנדבה דבקר וכו' לא קאי אתקריבו אלא ארישיה דקרא לכל נדריהם וכו' כשהנדר היה בהמה דחייל בה שם עולה ולא דבר דחשיב שאין בו רוח חיים ועוף אין בו רוח חיים חשיב דהכשרו בסימן אחד והתם מפרש מאי איכא בין רבנן ור' אליעזר:

תמן א"ר יוחנן טעמיה דר"ש וכו'. דקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דלעיל אמר דטעמיה דר"ש דנקבת בהמה דקדשה קדושת הגוף ועושה תמורה וירעו וכו' היינו משום דאשכחן דנקבה כשרה בעוף ומשום דאשכחן זה השם קדשה גבי בהמה קדושת הגוף אע"ג דאיהי גופה לא חזיא וא"כ גבי עופות ושמנים וכו' דאינהו גופייהו חזיין להיות כליל עולה כ"ש דהו"ל למימר דקדשי קדושת הגוף וירעו וכו' והיכי קאמר ר' יוחנן דמתרצא טעמיה דר"א בהאי קרא והא כיון דסבר דקדושת מזבח קדשינהו יסתאבו הוה ליה למימר והיכי תני ימכרו וכו' דמשמע דלא קדשי אלא הקדש דמים וכיון דר"א דריש כר' יהושע בכל הקרבנות ואע"ג דר"א דריש בבקר למעוטי עופות וכו' הא גבי עולה נמי כתיב זכר תמים ואפ"ה תפסו קדושת הגוף וכתיב בהו רעיה וכ"ש הכא כיון דחזו למזבח וקדושת מזבח אקדשינהו לר"א דחיובא דעולות רמא עליה רחמנא כיון דקתני יביא א"כ היכי קתני ימכרו בלא מום וכ"ת מאי יסתאבו שייך גבי עופות ויינות וסלתות וכו' איכא גבי עופות נקטעה רגלה או יבש גפה דאע"ג דאמרינן אין תמות וזכרות בעופות הני ממעטינן להו בתו"כ מקרא דומן העוף וכן גבי שמנים יינות וסלתות כגון שנטמאו או יין שהעלה קמחים או שהחמיץ וכדלקמן וכן סולת דהתליעה דמבעיא לן בפ' כל קרבנות הצבור אי לקי בהו משום מקדיש בעלי מומין וכן שמן עד שיבאיש וא"ת והא ר' יהושע סבר תמכר בלא מום תריץ שאני נקבה של בהמה דלא חזיא לעולה לגבי מזבח וכיון דלא חזיא סבר דלא קדשא אלא קדושת דמים כדלעיל אבל הנהו דאינהו גופייהו חזיין הוה לן למימר דיקדשו קדושת מזבח וירעו עד שיסתאבו במאי דשייך גבי עופות ובאחריני עד שיסתאבו וכדפרישית:

לא היא ולא דמיה. כדמפרש ואזיל:

ואיתאמרית יאות. דהא איכא מ"ד דאפילו בנקבה נמי בעינן ירעו ונתפרשה בטוב בבית המדרש:

בבקר ולא עופות. וגזירת הכתוב הוא:

לפדותו אי אתה יכול. דאין פדיון לעוף כדאמרינן בריש המנחות והנסכים דכי כתיב פדיון בבהמה כתיב וכ"ש שמנים וסלתות דלא דמו לבהמה דאין להן פדיון אי אקדישנהו קדושת הגוף ואם אתה אומר דירעו עד שיסתאבו א"כ הוה ליה קדושת הגוף ואין להן פדיון ובטל קרא דאמר דכל נדריהם תקריבו עולה בבקר לכך לא קדשה אלא קדושת דמים ונמכרין בלא מום ולוקחין בהו עולה אבל לעיל גבי בהמה דיש לה פדיון מצינו למימר מגו דנחית עליה שם קדושה בנקבה בעלמא נחתא עלה קדושת הגוף ועושה תמורה וירעו וכו' דאין בזה פסידא שהרי יש להן פדיון וכדפרישית:

חבריא בשם ר' יוחנן וכו' טעמיה דהדין תנא. דאמר לעיל המקדיש נקבה לעולתו ולפסחו דקדשא קדושת הגוף ועושה תמורה:

דכתיב ואם כל בהמה וכו'. ולא מייתי לה לעיל ונטר ליה עד הכא אלא משום דלעיל בעי לפרושי אלו תנאי דסברי כר' יהושע דהיינו ר"ש והכא משום דבעי לאתויי אידך דר' זעירא דדמיא לאידך דר' זעירא דאמר כל שאינה ראויה ליקרב לא היא ולא דמיה קדושה קדושת דמים וה"נ קאמר הכא כל שאינה ראויה ליקרב לא כאן ולא במקום אחר אינה עושה תמורה יצתה נקבה וכו' ור' יוחנן מפרש טעמא אחרינא בהאי תנא:

ואם כל בהמה טמאה. בפרשת תמורה כתיב וס"ל לר' יוחנן בפרק בתרא דתמורה דהאי קרא בקדשי מזבח מיירי דאפילו קדשי מזבח בעי העמדה והערכה כדאמרינן התם ונקבה נמי קדשי מזבח הוי דהא נתפסת בקדושת הגוף ועושה תמורה:

מה ת"ל טמאה. דאי לאשמעינן בעלת מום עובר כיון דכתיב אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' סגי טמאה לאותו השם כגון נקבה דטמאה לגבי עולה וממירין וכו' וקאמר בהדא כתיב והעמיד והעריך והא נקבה אינה בכלל העמדה והערכה דאמרינן בפרק בתרא דתמורה דבעל מום מעיקרו לא בעי העמדה והערכה משום דכתיב אותה ואע"ג דהאי קרא התם בתמורה דרשינן ליה לבעל מום קבוע מדכתיב אשר לא יקריבו ממנה שאין קרבין ממנה לעולם יצא בעל מום עובר שקרבין ממנה לאחר זמן משמע דאפילו בבעל מום קבוע איכא העמדה והערכה ועושין תמורה ה"מ כי קדם הקדשן למומן אבל הכא קדם מומו להקדשו דהא כי אקדשה נקבה הואי וכתיב אותה והכי תנן בפ"ב דבכורות ופירש רש"י ז"ל התם דמסתברא דקרא בקדם הקדשן למומן מיירי דרוב שמקדישין למזבח מקדישין תמימין או בעל מום עובר ע"כ והך בעל מום מעיקרו היא וכיון דגריעא פודין אותה אפילו היכי דעבר ושחטה ואמאי תקבר כנ"ל וכן כתב הגאון בהדא כתיב והעמיד והעריך והא אינה בכלל העמדה והערכה דהא כתיב אותה למעוטי בעל מום מעיקרו ע"כ:

כל שאינה ראויה ליקרב וכו'. ר' זעירא מפרש ליה לקרא כריש לקיש דאמר התם דבקדשי בדק הבית מיירי ואינן עושין תמורה והנהו בעו העמדה והערכה ודריש הכי כי לא יקריבו ממנה בשום זמן דבעלמא מום קבוע הויא והקדישה לבדק הבית דקאמר רחמנא בערכך הכהן וכו' דשרי להחליפה ברצון הכהן דאין בה איסור תמורה ומינה נמי דאינה עושה תמורה:

יצתה נקבה וכו'. דכיון דאיכא נקבה בעולת העוף יש בה איסור תמורה והתפסת תמורה:

הרי הרובע והנרבע. דפסילי בכל קדשים שבעולם דמזבח ואפילו בעוף כדאיתא בפ"ק דחולין:

והרי עושין תמורה. דאתקש משחתם למום בם וכיון דבעל מום ממיר הכא נמי רובע ונרבע והא דלא פריך מבעלת מום עובר שעושה תמורה משום דהא איכא עוף דדוקין שבעין וכיוצא בו כשרין בעוף ובעל מום קבוע ניכר אינו ממיר אלא א"כ קדם הקדשו למומו ואילו רובע ונרבע אין מומו ניכר וליכא משום הקריבהו נא לפחתיך אלא דרחמנא פסיל להו וקשה לי דהכא משמע דברובע ונרבע תפסה תמורה ואילו בריש תו"כ משמע דלא תפסה תמורה גבייהו וי"ל דהכא אליבא דר"ש קיימי ור"ש לא דריש רובע ונרבע ממן הבקר ומן הצאן אלא מטעם כי משחתם בהם מום בם דהשחתה משמע דבר ערוה וע"ז וכיון דאיתקוש לאיפסולי איתקוש נמי לאתפוסי בתמורה דכיון דבעל מום נתפס לתמורה ה"נ רובע ונרבע והיינו דבר ערוה כדאיתא בריש אין מעמידין ואע"ג דבתו"כ משמע דר"ש דריש דרשא דמן הבקר ומן הצאן דקאמר אם נאמר רובע למה נאמר נוגח כבר פירשו התוס' בריש פרק כל האסורין דלדבריהם דרבנן קאמר וליה לא ס"ל:

לא אמרתי אלא טמאה ממום. כי אמרי אנא דהיכא דאינה קריבה לא כאן ולא במקום אחר דאינה עושה תמורה לא אמרתי אלא במום ניכר לעין יצתה נקבה דאע"ג דמומה ניכר בעין ראויה ליקרב בעולת העוף:

וקשיא בהדא כתיב והעמיד והעריך. כלומר אי הוה כתיב והעמיד והעריך גבי טמאה שפיר כדקאמרת אבל השתא דכתיב גבי לא יקריבו ממנה קרבן לה' עליה קאי ועלה קא מסיק בערכך הכהן והדרא קושיין דרובע ונרבע לדוכתין ולא משני לה אלא טעמא דהאי תנא כדאמרן לעיל דס"ל להאי תנא הקדש דמים קדוש:

אחת לשלשים יום. פעם אחת לשלשים יום פוסקין אותו שער ליינות שמנים וסלתות הידוע להן כמה נודין קונין הצבור מן הלשכה בשלשים יום ומה שהן צריכין באותו הסכום שפסקו יביאו ללשכה ויפרנסוה ואם נתיקר המקח אין מוסיפין דמים ואם הוזל לוקחין כפי הזול דהקדש קונה בכסף וכן פירש הרמב"ם ז"ל פ"ז דהלכות כלי המקדש והראב"ד ז"ל כתב הגזברין משערין כמה קנו בשלשים יום מהדברים הצריכין ללשכה וכל מי שמכר להם יינות שמנים וסלתות רצה לחזור בתוך שלשים אין שומעים לו ואם נשפכו בעזרה נשפכו לו והכי איתא בתוספתא אחת לשלשים יום פותחין את הלשכה כל מי שמכר להן יינות שמנים וסלתות ואמר תנו לי מעותי וכו' כדאיתא התם ולדעת הרב ז"ל הכי קאמר אחת לשלשים יום משערין פרעון הלשכה:

מקבל עליו לספק וכו'. הממונה על הנסכים שהוא אחיה כדתנן לקמן בפ' הממונין היה לוקח שמנים ויינות וסלתות מבעלי בתים בימי הקציר והבציר ועל אותו בעל הבית המוכר אמרו דאם קבל לספק עד שיבא החדש מארבע סאין בסלע והוקרו יספק מארבע משום רבותא דהקדש:

משלש ועמדו מארבע. אם קבל לספק מג' סאין בסלע והוזלו ועמדו על ד' סאין נותן ד' סאין דלא גרע מהדיוט דלא קנה עד שימשוך:

התליעה לו. אם התליעה סולת או החמיץ יין התליעה לו דלעולם אוקמוהו ברשותיה דחנוני:

עד שיהא המזבח מתרצה. עד שיעלה לרצון על המזבח כהלכה ואפילו אם נשפך ביד הכהן אחריותו על החנוני ולהכי לא היו נותנין לו מעות אלא כשנתרצה המזבח כדי שלא לדון עמו:

מיד. כשמקבלו הכהן להביאו למזבח היה החנוני מקבל מעותיו ולא חיישינן לנשפך או להחמיץ ביד הגזבר דאין מתעצלין הכהנים מלהקריב דזריזין הן וליכא למיחש למידי:

הדרן עלך פרק התרומה בס"ד