הממונין. משום דתנא בפרקין דלעילהמקבלעליו לספק מארבע קאמר הכא מי היה ממונה לשער אותו שער ואגב האי מני כולהו:

על החותמות. לקמן מפרש במתני' וכן נסכים:

ה"ג אחיה על הנסכים. והיו בידו סלתות ושמנים ויינות שכל אלו קרויין נסכים והא דנקט שמית הממונין ולא תני על אלו היו ממונין במקדש על החותמות ועל הפייסית בגמרא מפרש לה:

על הפייסות. שהיה ממונה להורות להם סדר הפייס כדתניא פרק בראשונה לשכת הגזית כמין בסילקי גדולה היתה ופייס במזרחה וזקן יושב במערבה והכהנים מוקפין ועומדין כמין בוכליאר והממונה בא ונוטל מצנפת של א' מהן וכו':

על הקינין. שופרות היו במקדש וכתוב עליהן קינין גוזלי עולה כדתנן פי"ג שופרות וכל אחד ממחוסרי כפרה שהיה חייב קיני חובה נותן מעותיו לשופרות שכתוב בהן קינין ובגמרא מפרש מאי שייך ידיעת ע' לשון גבי קינין:

על חולי מעים. כולה מתני' מפ' בגמרא:

כשרי כל דור ודור בא לימנות עליהן. ותני להו במתני' בשמייהו כי היכי דליברכינהו ונימא זכר צדיק לברכה ואע"ג דהוגדס בן לוי ובית גרמו ובית אבטינס תנינן להו במס' יומא פ' הממונה לגנאי כדתנן התם הך תנא סבר כרבן גמליאל דאמר אסור לספר בגנותן של אלו וכדלקמן:

מי שהיה באותו הדור מונה מי שבדורו. ורשעים היו ותני להו לקללן ודלא מסקינן בשמייהו כדאמרינן ביומא וכתבו בתוס' פ"ק דשבת כגון היכא דראשון שאנו יודעין שנקרא בזה השם היה רשע כגון דואג דמפרש התם אבל אם רשע א' שמו אברהם לא קאמרינן דלא מסקינן בשמיה דהא אשכחן צדיק גמור בשם הזה וכן הכא בן קמצר הוגדס גביני וכיוצא באלו לא מסקינן בשמייהו אבל אחיה דאשכחן אחיה השילוני וכן פינחס מסקינן בשמייהו:

על כולן נאמר שם רשעים ירקב. התם מפרש דהיינו דלא מסקינן בשמייהו ונראה דאפילו להך סברא לא כייל למרדכי דנביא הוא ומן הסנהדרין כדאמרינן במגילה אבל בפרק מרובה כתבו בתוספות על ההיא דגרסינן התם דבימי הורקנוס וארסתבלוס היה מעשה של גגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר וקשיא להו ז"ל תימה גדול דחיה מרדכי כל כך דבית חשמונאי לא היו כי אם ר"ס שנה קודם החורבן כדאמרינן בפ"ק דע"ז ונראה לר"י דכל אותן שהיו בקיאין ברמזים ובלשונות היו נקראים בשם מרדכי לפי שהוא היה ראש וחכם להם ע"כ ואפשר שאותו מרדכי דבזמן הורקנוס היה רשע ומתישב הך:

על בן קטין וחבריו. בפרק הממונה מפרש שעשה י"ב דד לכיור:

וחבריו. כגון מונבז המלך והילני אמו ונקנור והתם תנן להו וקסבר דכי תנן ביומא אלו לשבח הוי דוקא ומאי דתני בסיפא אלו לגנאי לאו דוקא דתנא ושייר:

אחלק לו ברבים. נקט ליה הכא משום דתני זכר צדיק לברכה על בן קטין אשמעינן מה שעשה ר' עקיבא:

מדרש. תו"כ וספרי דהוו דרשת המדרשות:

הלכות. שמועות האימוראים שנתחדשו:

והגדות. ב"ר ויקרא רבה:

יעבץ. פרק יש בקרבנות מפרש דהיינו עתניאל בן קנז ונקרא יעבץ שיעץ ורבץ תורה בישראל:

שעשו את התורה כולה ספירות ספירות. שצרפו הדברים ומנאום יחד שלא ישכחו:

חמשה לא יתרומו. ריש מסכת תרומות:

חמשה דברים חייבין בחלה. ריש מס' חלה:

ט"ו נשים. ריש מס' יבמות:

שלשים ושש כריתות. ריש מס' כריתות:

י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור. ריש מס' טהרות:

ד' אבות נזיקין. ריש בבא קמא:

אבות מלאכות מ' חסר אחת. שבת פ' כלל גדול:

נכשו וכסחו. נכוש שעוקר עשבים הרעים מתוך התבואה כסוח מחתך מלמעלה לא תזמור תרגום לא תכסח:

וזרו. התבן מן הבר:

והרקידו. הקמח מן הסובין:

וקטפו. מחליק פני הלחם במים שצוהבין פניו קרוי מקטף:

אמליכי מחזרתא. נתייעצו להחזירה תרגום איעצך אמלכינך:

שריא מנהקא. התחילה פוערת:

אמרו ליה אין. משום שהיו דמאי א"ל כן דס"ל כדתנן הלוקח לבהמה פטור וכו':

וארימתון דמאין. הפרשתם מהן מעשרות של דמאי:

הלוקח. מע"ה פירות מן השוק:

לזרע ולבהמה. שהזריעה עראי חשיבא ושרי גבי דמאי וכן אכילת בהמה חשיבא עראי דתנן פ"ק דמס' פאה מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות עד שימרח ונוטל מן הגרן וזורע עד שימרח:

דהיא מחמרה על נפשה. ובפ"ק דחולין לא משני הכי אלא דהנך שעורים לקחום לאדם:

שפותח דברים ודורשן. כגון לימתי לעינתי דמפרש לקמן ובפרק ר' ישמעאל במנחות פריך דכולהו סנהדרין נמי ידעי בשבעים לשון או לפחות ב' יודעין לדבר וא' לשמוע כדאמרינן לקמן ומאי רבותא דמרדכי ומשני דהוה באיל לישני ודריש ופירש רש"י ז"ל דהוה בייל לישני בולל ומערבב הלשונות ודורשן כגון עין סופר וגגות צריפין והיינו דקרי ליה מרדכי בלשן וההוא מרדכי דספר עזרא היינו אותו שבימי אחשורוש ועל שם מרדכי הראשון היו נקראין האחרים הממונין על הקינין כן וכ"כ התוס' שם:

ב' יודעין לדבר. בע' לשון:

וא' ראוי לשמוע. שיהא מבין בע' לשון אע"פ שאינו יודע להשיב ראויה מקריא:

שלשה הרי זו בינונית. שלשה מדברים בע' לשון בינונית ועדיפא מראויה:

ארבעה ה"ז חכמה. כשיש ד' מדברים בע' לשון חכמה היא ואין למעלה הימנה וכי הך ברייתא ס"ל לרב יהודה פ"ק דסנהדרין:

ביבנה היו בה ד' בן עזאי ובן זומא. בגמרא דילן לא גרסינן הכי אלא ר' אלעזר ור' עקיבא ור' יהושע ושמעון התמני דן לפניהם בקרקע ואותה גירסא עיקר דהכא חשיב חנינא בן חכינאי וקשה דבכתובות אמרינן דבימי רבי הוה:

על צריפא. כוך של ציידין ואין לו גג וחד מלמעלה:

נשדפה. מכת השדפון שנתחמם העולם כל כך שיבשו החטים קודם שנתמלא בקנה שלהן:

על סיכרא. חור שבמזוזת הדלת שבו תוחבין הבריח לנעול:

שלש נשים. השתא יהיב טעמא מה שייך יודע ע' לשון גבי קינין:

שופעות כים. דם והיא זבה ולזבה מביאה לאחר ימי ספירה שני פרידין חדא פרידא לעולה וחדא לחטאת וכן פירש גאון שופעת כים וחדא חטאת וחדא עולה ע"כ:

בימא איסתכנת. שהיתה הולכת בים ונסתכנה ועולת נדבה נדרה והכל עולה וחייבת קרבן תודה דיורד הים היא:

שופעת במעין. וזבה היא: בעינה איסתכנת. בעין שלה חששה ובאה בסכנה ונצולה ועולת נדבה היא וחולה שנתרפא היא וקרבן תודה חייבת:

זאב בא ליטול את בנה. ועולת נדבה היא ובפ' ר' ישמעאל במנחות איתא להני עובדי ואינו שוה זה עם הגמרא שלנו:

יחפין ע"ג רצפה. ומתקררין ואין להם מלבוש אלא כתנת ואבנט:

ואוכלין בשר. של שלמים וחטאות הרבה:

ושותין מים. דאסורין לשתות יין כדכתיב יין ושכר אל תשת בבאכם אל אהל מועד וכל אלו הדברים מחלישין כח העיכול ומפסידין אותו והיו מהן משתלשלין ומהן מתעצרין:

אי דין חמר טב למעים. בקי ביינות היה ומשקה לכל א' מה שצריך למשלשל נותן לו יין שמחזיק מעיו לסתום היה נותן לו יין המשלשל שישלשלנו וירפה מעיו:

כיף. בור תרגום גובא וגי'מל תחת כ'ף לא רגל מן רכיל ופ'א תחת בית הפקר הבקר:

מקדיד. שנוקב ומחתך שנקב המקור שם כמו מקדרין בהרים דעירובין:

שרביבין. גדלים מימיו מחמת ריבוי מים אבל המקור פתוח למקום אחר ומחמת הגידול באין כאן המים ובזמן בצורת הוא יבש:

ועד הן שרביבותיה מטיא. ועד היכן צריך לחפור עד שימצאו המקור ויכלה הגידול ויהא נובע מפתח המקור, שרביבין כי ההוא דאמרינן בברכות אל תיקרי שברת אלא שרבבת, לשין אחר ועיקר כיף סלע כמו נהרא מכיפיה מיבריך ופירש רש"י ז"ל ממקורו מנביעותו והראב"ד ז"ל פירש אי זה סלע מים קרים והיה גורס אי דין כיף מיקרי:

וותרן הוא. לעבור על פשעם:

ליוותרו בני מעיה. ישולשלו מעיו וימות א"נ יופקרו בניו למיתה:

וסביביו נשערה. צדיקים הדבקים בו נשערה לשון חוט השערה:

ונורא על כל סביביו. ומטיל אימה יתירה עליהן והך לישנא איתא כמ"ד לעיל כשרי כל דור ודור בא למנות:

חופר בורות. לעולי רגלים:

וקפחו במים. מקצר רגליו שחנצי"ר בלע"ז ואע"ג דמת בנו של נחוניא בצמא מ"מ באותו דבר עצמו לא היה ראוי ליכשל וכ"כ התוס' בפ' שור שנגח את הפרה:

בסיכתא איתערת. לשון שכים קוצים חדודין קוצים היו בשפת הנהר ונאחזה שם ונסבכה והראב"ד ז"ל פירש בערבה שבנהר נאחזה:

איתערת. מלשון מעורות בגידין ואמרינן במדרש כנף מעילך בסירה הוערת ופירש בעריך בערך בר נסבך בקוצים:

גביני כרוז. גביני המכריז בקול גדול:

תרגמא רב קומי ר' שילא. לההיא דתנן במס' יומא פ"ק בכל יום היו תורמין את המזבח מקריאת הגבר ופירש רב לפני ר' שילא לתרגם דרשא שלו שלא היה לו תורגמן ופירש קרא גברא ור' שילא היה מפרש קרא תרנגולא והכי איתא בגמרא דילן:

אית לך מימר בר תרנגולא. והא תרנגול אינו נועל שערים אלא גברא הוא והכי נמי ההיא דפ"ק דיומא וחסר כאן תמן תנינן:

שהיה מזויג את הפתילות. שנתנו חכמים שיעור לכל נר ונר שבמנורה חצי לוג שמן בין בלילי ימות החמה בין בלילי טבת הארוכים ובשביל שתהא שוה ההטבה בכל בוקר ולא יותיר ולא יחסר השמן היה זה חכם לשער הפתילות והיה יודע אימתי להעבותן ולהקפותן ואימתי יהו דקות לפי זמן התקופה וגזרת פקיע לפירוש זה של פתילות היא משום דתנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין והוא לשון בקיעה וקריעה והך פירושא לא סליק בגמרא דילן וה"ג בפ' בראשונה אמר אביי מריש הוה אמינא הא דתנן בן בבא על הפקיע אמינא פתילתא כדתנן מבלאי מכנסי כהנים וכו' כיון דשמענא להא דתניא ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע אמינא מאי פקיע נגדא ופירש רש"י ז"ל נגדא רצועת מלקות ומפרש שם מטרקא דטייעי דפסיק רישיה ופירש רש"י ז"ל לכך קרוי פקיע שאינה רחבה בראשה כשאר רצועת מלקות אלא מופסקת בראשה לרצועות דקות כדי שירגיש בה הסוס יותר ופקיע לשון פיסוק וסדקים ע"כ ונראה לפרש שהוא מקל וראשו עב ומופסק ראשו לחתיכות וקורין למקל שראשו עב בלשון פרס מטראקי והחמרין מוליכין אותו בידן משום הלסטים וא"כ היינו הא דתנן במדות חבטו במקלו ושורף לו כסותו וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ז מכלי המקדש זה שעל השומרים כל מי שישן על משמרתו מלקהו במקל ושורף את כסותו ע"כ והשיג עליו הראב"ד ואמר א"א ולמה לא מנה ממונה על הפקיע והוא מכוין הפתילות ע"כ וחוץ מכבודו לא דאיק דאידחי ההוא וכדאוחכינן:

לכפרי. שם מקום:

עם גדולי הדור. סבר לה כמ"ד כשרי כל דור ודור מנה:

דתנינן תמן. בפ' בתרא דתמיד:

הניף הסגן בסודרין. כדי שיזדמנו הלויים לשיר:

והקיש בן ארזא. לפי שהוא היה גדול שבמשוררים ובקי להקיש בצלצל כדתנן במתני' לפיכך הוא היה מתחיל ומלמד לכהנים שיזדווגו לקול נעימות הנבלים והכנורות:

הצלצל. פירש בערוך שני גלילי נחושת ומכין זה לזה וקורין אותן סינבאש ע"כ:

נועץ גודלו לתוך פיו. ובגמרא דיומא גרסינן היה נותן אצבעו בין הנימין ומשמע נימין של הכנור ורש"י ז"ל פירש בין חלוקת נימי השפה נגד מחיצת החוטם ובפירושו ז"ל מתישבת גירסא דהכא ודהתם:

נזקרין לו בבת ראש. נרתעין מכח הרמת הקול ומפילין ראשם זה אצל זה בבת אחת וכן יזדקר הגדי בבת ראש:

וברדייתו. מן התנור דישאנפ"ינאר בלע"ז לשון רדה הדבש:

פקיעין. כמו בקיאין:

ה"ג בכל הספרים של בית גרמו היו מסיקין התנור מבפנים ומרדין מבחוץ ולא היתה פתן מתעפשת הללו מסיקין מבפנים ומרדין מבפנים והיתה פתן מתעפשת. וה"פ של בית גרמו שהיו מסיקין התנור של מתכת מבפנים ואופין הפת מבפנים בדפוס ברזל שיש לו כדאיתא במנחות וכשהיה אפוי כל צרכו מוציאין הדפוס לחוץ ואז היו מסיחין ומסלקין הפת מדפוס הברזל שהיה נאפה בו תוך התנור ולא היה נפרס:

ולא היתה פתן מתעפשת. שלא היו מסיחין את הלחם מן הדפוס אלא אחר שנאפה כל צרכו אחר שמוציאין אותו לחוץ:

והללו מסיקין מבפנים ורודין מבפנים. שהיו מסיחין ומסלקין את הלחם מן הדפוס קודם שהיה אפוי כל צרכו כדי שלא יהא נפרס ובכך היה נכנס בו החום יותר מהרה ונראה אפוי ואינו אפוי ומתעפש ובמדרש חזית גרסינן של בית גרמו מסיקין התנור מבחוץ ורודין מבפנים פירוש שאופין ורודין מבפנים שלא היה הבלו עז מפני שהוחם מבחוץ ובכך היה נאפה במתון ולכך לא היה מתעפש וביומא פ' אמר להם הממונה בגמרא דילן גרסינן הללו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ והללו מסיקין מבפנים ואופין מבפנים הללו פתן מתעפשת והללו אין פתן מתעפשת ופירש רש"י ז"ל דמסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ קאי אאומנין שבאו מאלכסנדריא וז"ל הללו שבאו מאלכסנדריא לפי שלא היו יודעין לרדות מן התנור שלא יהא נשבר לפי שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה היו יראין לדבקו מבפנים לתנור ואופין אותו מבחוץ ע"כ ולדבריו מסיקין מבפנים ואופין מבפנים קאי אבית גרמו והגירסאות הפוכות לדעתו ז"ל:

והללו פתן מתעפשת. כתבו בתוס' במס' יומא אע"ג שנעשה נס בלחם הפנים שהיה חם ביום הלקחו וא"כ לא היה ראוי להתעפש אפ"ה מה שאפשר להעשות על יד אדם לא רצה הקב"ה לעשות נס בזה ע"כ:

שנאמר כל הנקרא בשמי וגו'. כל מי שנקרא בשמי כלומר ששמי קראו שניתן לו גדולה כדמתרגמינן ראה קראתי בשם חזי דרביתי בשום בשביל כבוד שגזרתי לו בראתיו ואע"פ שאחרים באים ליטול כבודו ממנו אני מעמידו ומקיימו אותו בכבודו לבסוף ולכבודי בראתיו דקאמר היינו לכבוד שגזרתי לו והיינו שגלגל על פתן של אלו שיתעפש כדי להחזירן לכבודן הראשון ולקמן לא מייתי קרא דלכבודי בראתיו דהתם אינו תלוי בחכמת אומנתן אלא שחסרו מלהכיר מה שפעל למענו לעבודתו ולשבחו דהיינו עשב של מעלה עשן ומש"ה אמרו כל פעל ה' למענהו דבמה שפעל ה' תליא מילתא כן נ"ל ויש מי שפירש דלא מייתי קרא דלכבודי בראתיו שאין זה כ"כ גנאי אם היה מפציל העשן לכאן ולכאן אלא חכמה יתרה היא שנתן בלב האדם לתקנו שיעלה כנגדו וכל זה פעל למענהו ובעל הערוך פירש בשם ר"א בערך פעל פעל ה' ונתן חכמה לזה יותר מלזה למענהו כדי שלא תהא המלאכה נעשית אלא במי שהוא חפץ ע"כ:

ובדבר זה מזכירין אותן לשבח וכו'. אבל לעולם מזכירין אותן לגנאי שלא רצו ללמד דאיכא מונע בר:

ושל אלו מתמר ועולה. שהיה העשן זקוף כעמוד ומתמר לשון תמרות עשן:

פוסה ויורד. לשון פסין שהיה העשן מתחלק ומתפזר מפני שלא היו מכירין בעשב הנקרא מעלה עשן כן פירש"י ז"ל במס' יומא פרק אמר להם הממונה ולקמן גבי מעלה עשן עומד לנגדו פירשו בתוס' פירוש אותו עשב שגורם לקטרת שמעלה העשן כנגדו ומתמר ועולה כמקל ואינו מפציל לכאן ולכאן ולא היו מכירין אותו עשב אלא הן אבל עשב אחר הנקרא מעלה עשן היו מכירין גם אנשי אלכסנדריא דהא אם חסר אחת מסממני הקטרת חייב מיתה ובפ' הוציאו לו אמרינן דאם לא נתן עיקר מעלה עשן חייב מיתה ע"כ:

להרבות בכבודן. שרצו להרבות שכרן:

ולמעט כבוד המקום. שאינן חשין להוצאת שקלי הלשכה:

נתמעט כבודן. בחורבן ביתו:

וכבוד שמים במקומו עומד. שבהפסד הנמשך מחורבן הבית אנו הפסדנו והוא לא הפסיד:

להחזירו לנו. שהיינו נאמנין לפניו:

ומגלת סממנין בידו. שכתובין בה שמות סממני הקטרת וצורת כל עשב וסמן להכירו:

צנועין. והיו נאמנין שלא ילמדו לאדם שאינו הגון:

הא לך מגילה זו. שאתה נאמן ולא תלמדוה למי שאינו הגון:

אין אנו רשאין לספר בגנותן. שמתחילה כשהיו אומרים שמא ילמוד אדם שאינו הגון היו אומרים להשתמט אבל עכשיו שדקדקו בו וקיימו דבריהם שוב אין לספר בגנותן:

על אורגי פרוכות. על המלאכה לראות האומנין מי בקי ומי אינו בקי שהיו עושין שתים בכל שנה ושנה כדתנן לקמן בפ' כל הרוקין:

שהיה מלביש בגדי כהונה. שהיה חייט והיה מצמצם הלבוש כל כהן לפי מדתו והיו נראין כמלאכים כדמפרש ואזיל ובמס' מדות משמע שהיה שומר בגדיהן ג"כ בלשכה שהיתה עשויה לו דתנן לשכת פינחס המלביש וכן פירש הרא"ש ז"ל:

סרדיוט. פירוש בערוך שר ממונה לעשות דין הדיוטות:

משלשה גזברין. תניא בתוספתא ג' גזברין מה היו עושים פודין את הערכין ואת החרמין ואת ההקדשות ואת מעשר שני וכל מלאכת הקדש היתה נעשית על ידן ע"כ וג' גזברין בגמרא יליף להו מקראי:

ומשבעה אמרכלין. שררת אמרכל היא מעולה על הגזברים תרגום ונשיא נשיאי הלוים אמרכלא דיממנא על רברבי ליואי ורש"י ז"ל כתב בפי' מלכים שהיו שומרים הפתחים דתרגם יונתן שומרי הסף אמרכליא ע"כ והכי תניא בתוספתא אמרכלין מה היו עושין שבעה מפתחות של ז' שערי העזרה בידם רצה א' מהן לפתוח אינו יכול עד שיתכנסו כולם אמרכלין פותחין וגזברין נכנסין א"ר יהודה למה נקרא שמו אמרכל מפני שמר על הכל פי' על הכל ואתיא כרבנן דס"ל לקמן בפי"ג שופרות דשבעה שערים היו בעזרה ושבעה אמרכלין בגמרא יליף להו מקראי:

אין עושין שררה וכו'. בגמרא יליף לה מקרא:

חוץ מאחיה וכו'. וכל הנהו דתנן במתני' אחרים היו עמו ולא מנו אלא החשוב:

קבלו הצבור עליהן. דטעמא משום חשדא וכיון דקבלו מחלו:

ומשני קתילוקין. כלומר גם מאלו אין פוחתין משנים וקתילוק הוא מעולה על אמרכל כדמוכח לקמן ונראה דכיון דהיו ז' אמרכלין ואמרינן דאם רצה אחד מהן לפתוח אינו יכול אע"פ שהיה לו מפתח לכל א' והיו קתילוקין עליהן לשמרן ונראה דהמפתחות היו מוסרין ביד הקתילוקין:

ויחיאל ועוזיה ונחת הן גזברין. מקרא הוא בדברי הימים גבי חזקיהו המלך והכי כתיב ויחיאל ועוזיהו ונחת ועשאל ורמות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו פקידים מיד כונניהו ושמעי אחיו במפקדי יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד וכו' וקא דריש ליה לקרא הכי דיחיאל ועוזיהו ונחת גזברין והטעם דיחיאל ועוזיהו יש להם טעמים גדולים שמפסיקין אותן מחביריהן ובודאי דנחת היה סמוך להן סניף להן היה ועשאל וירימות וכו' שהן שבעה הפקידים והיינו אמרכלין:

כשחותם הגזבר. איזה דבר של קדש שיהא גנוז ושמור עד שיסכימו ליהנות ממנו:

ומכיר מתיר. מכיר חותמו שהוא כהוגן שלא זייפוהו ולא חלפוהו מתיר שיתהנו וישתמשו הימנו והנך חותמות כולהו חותמו של זה לא כחותמו של זה והקשו בתוס' במס' תמיד דהכא משמע דג' גזברין וז' אמרכלין הוו ובמס' תמיד פ"ק גרסינן אין פוחתין מי"ג גזברין ומז' אמרכלין ועוד קשה כיון דאמרכלין שליטין יותר מגזברין כדמשמע הכא דאמרינן חותם הגזבר ונותן לאמרכל אמרכל חותם ונותן לקתליקא וכן משמע בתוספתא דא"ר יהודה למה נקרא שמו אמרכל וכו' האיך האמרכלין יהיו מרובין על הגזברין ותירץ הראב"ד ז"ל ואמר נראה לפרש שאותן ג' גזברין דתנן הכא ובתוספתא היינו אותן שהיו מיוחדין לכך להעריך ערכין וחרמים וקדשי בדק הבית ולפדותן כדי שלא יהא הפסד להקדש דשלשה חשיבי בכל דוכתא בין לענין דין בין לענין כל דבר וצריכין להיות כמו ב"ד לעשות שומא וידעו בפדיית ערכין וחרמין והקדשות ומעשר שני וכל מלאכת הקדש מיהו כל הגזברין היו ג' אלא שאותן ג' היו ממונין גם על אותן עניינים שאמרנו ועשרה מהן לא היו ממונין על ערכין ולא על חרמין ודכוותייהו אלא על שאר עניינים של לשכות היו ממונין ובשביל כן לא תניין הכא אלא החשובים והנהו ילפינן מקרא הכא והנהו דמס' תמיד היינו כל הגזברין וכולן היו י"ג ונראה שהיו הגזברין נחלקין על האמרכלין כגון י"ב גזברין תחת שש אמרכלין דהיינו שני גזברין לאמרכל אחד וגזבר אחד שנשאר תחת אמרכל שביעי ויכול להיות שהיה אותו הגזבר ממונה על כל כך דברים שהיה אותו אמרכל די לו להיות עסוק בזה הגזבר לבד והאחרים היה כל אחד יכול לשמור ולהתעסק במלאכת ב' גזברין והא דבמתני' דשקלים לא איירי בי"ג גזברין אלא בג' לאו משום דמתני' פליגא על ברייתא דתמיד דתני י"ג אלא דהכא לא איירי אלא בג' מהם שהיו גם על ערכין וחרמין ממונין אבל בין כולן היו י"ג ובשביל כך ז' אמרכלין היו ממונין דשיעורו חכמים דז' אמרכלין היה די לי"ג גזברין ע"כ ולי נראה דז' אמרכלין הן כמנין השערים וכדאמרן וברייתא דתמיד לא קשיא דהתם מני הן ולמטה מהן והכא מני החשובים:

והם יקחו. ומיעוט רבים שנים:

מפיסולת לוחות נתעשר משה. ואע"פ שהיה ממונה על מלאכת המשכן לא נהנה משם כלל אלא מפיסולת הלוחות:

חמו שקיה. ראו שוקיו שהוא שמן:

חמון קופרא אכיל. בשר אוכל ויש הרבה בב"ר:

טובא דאימיה דזכת למחמי יתיה. אשרי אמו שזכתה לראותו:

ארבעה חותמות היו במקדש. השתא מפרש יוחנן על החותמות:

עגל. היינו פר בין גדול בין קטן נסכיו סלת ג' עשרונים ושמן חצי ההין ויין חצי ההין:

זכר. הוא איל ומתרגמינן דיכרא ונסכיו סלת ב' עשרונים ושמן שלישית ההין ויין שלישית ההין:

גדי. היינו שעיר בין גדול ובין קטן ובכלל חותם הזה כבש בן שנתו ונסכיהם סלת עשרון ושמן רביעית ההין ויין רביעית ההין ובגמרא יליף דשעיר בין גדול בין קטן שוה לכבש:

חוטא. היינו נסכי ג' בהמות של מצורע ב' כבשים וכבשה ונסכיו סלת ג' עשרונים ושמן ג' רבעי הין ויין ג' רבעי הין וקרי ליה חוטא דאמרינן בערכין ובשבועות פ"ק על ז' דברים נגעים באין:

חוטא דל וחוטא עשיר. דחוטא עשיר יש לו ג' בהמות ונסכיהן ולוג שמן לבהונות וחוטא דל אין לו אלא כבש לאשם ונסכיו סלת עשרון שמן רביעית ההין ויין רביעית ההין ולוג שמן לבהונות ובגמרא מפרש פלוגתייהו דת"ק ובן עזאי:

נסכי בקר של גדולים ושל קטנים. בגמרא יליף ליה מקרא:

גדי משמש נסכי צאן של גדולים ושל קטנים. אעז קאי אבל בכבש דוקא בן שנה דאיל חותמו דכר ונסכיו חלוקין הן ופלגס תנן במס' פרה פרק קמא הקריבו מביא עליו נסכי איל ובפרק קמא דחולין מרבינן ליה מקרא ותני ברישא דכר בתר עגל דשניהן גדולים וקא מפרש גדי בתר עגל דשניהן שוין לשמש לגדולים וקטנים:

חוטא משמש נסכי ג' בהמות. הכא סתם לן תנא כרבנן:

כל מי שמבקש נסכים הולך אצל יוחנן. כל מי שמביא קרבנותיו כדי שלא יטרח להביא נסכים עשויין על טהרת הקדש נותן דמי הנסכים שהוא צריך ליוחנן בעל החותמות ויוחנן נותן לו החותם שהוא צריך ומוליכו לאחיה ורואה והוא נותן לו סלת ושמן ויין הצריך לו ובמס' תמיד תנן דלשכתו היתה אחת מלשכות בית המוקד:

אם הותירו הותירו להקדש. ולא אמרינן שמא מעות יוחנן נתערבו בהן:

כל מי שאבד חותמו. ופרע מעותיו ליוחנן:

אם נמצא לו חותמו נותן לו. אם נמצא מעות ביד יוחנן כדי חותמו שתובע מאמינין לו ונותנין לו:

ושם היום היה כתוב. על החותם:

מפני הרמאין. שמא ימצא אחד החותם ויבא ליקח בו נסכים וכתבו בו היום דביום שנאבד אינו רשאי להוציאו דהאובד מחזר אחריו והרמב"ם ז"ל כתב שהוא עצמו אולי יהא אנוס או בפשיעה ולא ישאל בו ביום אלא אחר שבוע שיוקרו נסכים ונמצא הקדש מפסיד שנותנים לו נסכים כשעת הזול ובגמרא מפרש דכתבו נמי שם המשמר ושם השבת ושם החדש דאולי יוציאוהו לשנה הבאה באותו יום עצמו ויקח נסכים מאחיה כיון שכתוב בחותם כל אלו אע"פ שירצה לזויג לא יוכל:

ואי כבן עזאי חוטא דל למה. הלא שיעור חוטא דל הוא שיעור חותם גדי דאינו מביא אלא כבש:

היה מביא לוגו עמו נסכיו עמו. בתמיה כלומר טעמא דבן עזאי דלוג של בהונית היתר על נסכי כבש אי אמרת דמביאו מביתו על טהרת הקדש כל אורך הדרך א"כ גם נסכיו יביא עמו ולא יקח כלום מאחיה וכיון דהלוג יתר הוא על נסכי כבש בחותם גדי לא סגי ליה וחותם עשיר חוטא כ"ש דהוי טפי הלכך חותם בפני עצמו בעי:

ברם רבנין מביא גדי. דס"ל דכיון דלא מביא אלא כבש חותם גדי סגי ולוג לבהונות או מביא מביתו או יכתוב יוחנן על גדי לוג יתר:

נסכי רחל בכמה. רחל גדולה של ב' שנים בכמה דס"ד דכי קתני במתני' של זכרים ושל נקבות היינו לאשמעינן דאין הפרש בין זכר לנקבה אבל לעולם אימא לך דנקבה בתוך שנתה הוא דתנינן ומשני נסכי רחל כנסכי גדי דאכולה מתניתין קאי בין גדולים בין קטנים כדילפינן לקמן מקרא וכן פירש רש"י ז"ל במנחות לחד פירושא:

כתיב ככה יעשה לשור האחד. כוליה האי קרא מיותר הוא דהא לעיל מיניה כתיב בההיא פרשתא נסכי איל ונסכי כבש ונסכי בקר אלא לדרשא קא אתי:

עגל. כגון שהתנדב עגל דבנדר או נדבה מיירי ההיא פרשתא:

שחלק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל. אע"ג דהוו מין אחד וכבש סלת ועשרון וכו' ואיל ב' עשרונים וכו' כדפרישנא במתני':

לשור האחד. ריבוייא הוא ללמד שאין לחלק בנסכיו והתוס' כתבו דטעמא הוא דשור בן יומו קרוי שור:

נסכי בן שנה. כבש:

לנסכי בן שתים. איל:

לנסכי בן שלש. כגון שהתנדב איל בן שלש דאילו חיוב איל המוזכר בשפחה חרופה וכיו"ב אילו יותר על ב' שנים אפילו שעה אחת פסול משום זקן וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"א דמעשה הקרבנות:

לנסכי רחל. רחל היא גדולה בת שתי שנים ויש לה דין כבש:

ת"ל לשה בכבשים. ריבוייא הוא:

או בעזים למה נאמר. והלא עזים בכלל כבשים הם דכתיב ומן הצאן וכבשים ועזים במשמעו:

מה זה בשלשת לוגין. דרביעית ההין דכבש ג' לוגין הוי דהין י"ב לוגין כדאיתא בפסחים ובכריתות:

שזיווג אותו משמר. דעשרים וארבעה משמרות לי"ב חודש נמצא משמרה עובדת חצי חודש:

מתפרנסין מתוכה בחשאי. בגמרא יליף לה מקרא:

ימכרו. ויחללו אותן ויתפיסו קדושתן בדמים וילכו לבדק הבית ובגמרא מפרש כיון דמחללין קדושתן אמאי לא יקדישו הדמים לקדשי מזבח:

והוה יהיב לחורנין. כדי שיהא בצנעא כדתנן במתני':

מן די דמך. משמת ראו שהיה נותן לאחרים משלו בצנעא וכ"ש מה שנותנין לו:

רבהון דרוחתא. שר השדים:

ולא תסיג גבול רעך. והלילה ניתן בו רשות למזיקין כדכתיב בו תרמוש כל חייתו יער ובמזיקין משתעי קרא כדאיתא במכילתא:

מן דהוה נסיב אמר לו מתנה. מתנה הן נתונים לך:

דשתין גבן. שנתנו היא ארוכה אכלנו שנטרח ונאכל והנהו יומי דשקלי לזכות את הרבים הוו שקלי דימי תשובה הם:

זכי עמי חד תרנגולא. תן לי תרנגולת בצדקה:

טמיתה. דמים שלה וקנה בשר ולא תתענג לאכול לתרנגולין כיון שאתה ניזון מן הצדקה:

אמר ליה מחזר. כשאחזור:

והוה יליף. היה למוד לאכול עם מלמד בנו פעם אחת ביום:

הוו ליה אורחין. לר' אושעיא רבא:

דלא לבזויי ביקרא דמרי. דגדול הכנסת אורחין כהקבלת פני שכינה כדאיתא פ' מפנין:

למאן דמתחמי ולא חמי. מי שנראה ואינו רואה שהיה סגי נהורא:

אמר להו מהו כן. מפני מה אתם מכבדים אותי:

דלמא ר' חמא. פירוש דאלימא זה המעשה הוא לספר שילמדו האנשים וכן נהוג הלשון הזה בירושלמי בכל ריש עובדא:

כמה ממון שקעו אבותי כאן. שפזרו ממון הרבה באלו הבתי כנסיות של לוד:

כמה נפשות איבדו וכו'. שהממון שפזרו כאן היה יותר טוב ויותר ראוי להספקות לתלמידים שהרבה תלמידים נמנעין מללמוד מפני חסרון כיס:

דליעון. שיתעסקו בתורה כמו דילאון תרעין לסדרא רבא שערים יפין לבית הועד הגדול:

ה"ג קדשי מזבח מוציאין את הראוי להן לקדשי בדק הבית קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להן לקדשי מזבח א"ר אחא כן היא מתני' קדשי מזבח מוצואין את הראוי להן מקדשי בדק הבית ואין קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להן מקדשי מזבח. וה"פ קדשי מזבח שלא הספיקו להן השקלים מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית פירוש מחללין קדושתן בפרוטה דהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל והדר לקדשינהו למזבח א"נ דלב ב"ד מתנה עליהן כדאמרינן גבי תמידין שלא הוצרכו בפ' התרומה:

ואין קדשי בדק הבית וכו'. דמעלין בקדש ואין מורידין:

ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית. ומשמע אבל לא למזבח ואי ס"ד קדשי בדק הבית מהני לקדשי מזבח כשמוכרין אותן דנתחללו כדפרישנא במתני' אמאי הולכין הדמים לקדשי בדק הבית יותר מקדשי מזבח:

לצורך לשכת בדק הבית. מתני' בהכי מיירי כשהיה צורך לשכת בדק הבית למעות דאי לא צריך למזבח הוי אזיל והקשה הראב"ד ז"ל היכי אזלי קדשי בדק הבית למזבח הא תנן בפ' בתרא דתמורה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה ותניא התם בגמרא קדשי בדק הבית שהתפיסן לקדשי מזבח לא עשה ולא כלום ופירש הוא ז"ל שהלשכה הזו עשויה לצורך זה וזה למזבח ולבדק הבית ואם היה כלי הראוי למזבח והוצרכו לו מוציאין אותו משם למזבח א"נ למערכה אבל אין מוציאין מלשכת בדק הבית למזבח כלי הצריך לו ולשכת בדק הבית אחרת היתה שם וכן לשכת התרומה וזו הלשכה היתה מיוחדת לכלים וקורא אותה כאן קדשי בדק הבית מפני שרובה היתה לקדשי בדק הבית עכ"ל בפ"ב דה' ערכין וכן השיג על הרמב"ם ז"ל בפ"ד דה' שקלים ואיני מכיר זאת הקושיא שאפילו נאמר שזאת הלשכה היתה מיוחדת לבדק הבית כי אמרינן דאין קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית היינו כי אקדשינהו למזבח בעודן בקדושת בדק הבית וכן פירש הרמב"ם ז"ל פ"ו דהלכות ערכין אותה משנה וז"ל המקדיש קדשי בדק הבית למזבח ואמר הרי זה עולה או שלמים לא עשה ולא כלום שאין הקדש מזבח חל על קדשי בדק הבית שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ע"כ אבל כשמוכרין אותו כדתנן דבהכי מחללין קדושתו יכולין להתפיס קדושתו בדמים והדמים ילכו לבדק הבית והכלי אם ירצו מקדשי ליה למזבח דהא קי"ל פ' בתרא דתמורה המתפיס תמימין לבדק הבית כשנפדין הולכין למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם ולדעתו ז"ל היכי חייל עלייהו קדושת מזבח אלא ודאי כדאמרן ובפ' התרומה כתבתי קצת מזה וכ"כ בעל הסמ"ג הברייתא הזו כלשון רבינו בפ"ב דערכין:

הדרן עלך פרק הממונין בס"ד