שלשה עשר שופרות. לקמן בסוף פירקין מפרש להו ומשום דתרי מינייהו תקלין חדתין תקלין עתיקין תני להו לכולהו ועוד משום דתני בפירקין דלעיל ממונה על הקינין מפרש לה הכא ומשום מנין י"ג תני מאי דדמי דהכי ארחיה דתנא בכל דוכתא:

שופרות. בגמרא מפרש שדומין לשופרות קצרין מלמעלה ורחבין מלמטה:

ששם ארון גנוז. בגמרא מפרש דיאשיהו גנזו שהיה מתעסק במלאכתו כדאיתא בגמ' מתלע בעצים ורש"י ז"ל פירש בפ' הוציאו לו מתעסק בטיול ושחוק כמו המתעסק בחלבים ובעריות:

רצפה משונה. אחת מן הטבלאות של שיש של הרצפה ראה אחת גבוה מחברותיה והבין שנסתלקה משם והוחזרה:

ביחוד. בבירור:

עקומין היו. כדמפרש ואזיל תיבות של עץ ולצד פיהן צרין היו ורחבין מלמטה מפני הרמאין שלא יוכלו להכניס ידיהן לתוכן וליטול:

ולתשובת השנה. פסוק הוא בדברי הימים:

ויביאוה בבלה. ליהויכין:

ר' יהודה בן לקיש. תנא הוא ורבו של רשב"ג כדאיתא בתו"כ פ' אחרי מות:

ויאריכו הבדים וכו'. סיפיה דקרא ויהיו שם עד היום הזה ומשמע לעולם ובפ' הוציאו לו פרכינן להאי ילפותא ואסקינן לה בתיובתא:

בולעין ויוצאין כמין שני דדי אשה. שהיו דוחקין בפרוכות ובולטין ונראין כשני דדי אשה שבולטין מתחת חלוקה:

בכהן אחד בעל מום. משום דבעלי מומין מתלעין דאין ראויין לעבודה אחרת:

ומפציל את העצים. חותך וקולף ומבקע לבקש את התולעים דתנן עץ שנמצא בו תולעת פסולה ומפצל מן ויפצל בהן פצלות תרגומיה יקליף:

הקיש עליה בקורנס. לישבה בשוה לחברותיה:

שהיתה תורה נתונה בתוכו. ולוחות השלמות וזהו ארון שעשה בצלאל:

שברי לוחות נתונים בתוכו. והוא ארון עץ שעשה משה דכתיב ועשית לך ארון עץ דעד בנין המשכן היו בו ג"כ לוחות אחרונות וכשעשה בצלאל הארון נטל לוחות אחרונות והתורה ונתנן לתוכו וכ"כ התוס' בעירובין פ' הדר:

בקרית יערים. היה בימי שאול במקום שהשיבוהו פלשתים אחר שנשבה דכתיב ויבאו אנשי קרית יערים ויעלו ארון ה' ויביאו אותו אל בית אבינדב בגבעה וכשנטלוהו בימי דוד בגורן עוזא כתיב וישאוהו מבית אבינדב אשר בגבעה וכו' ויעלוהו כל ישראל אל קרית יערים וכו' אלא ארון דשאול ארון שהיו בו לוחות שבורות הוא ואותו שהיה בבית אבינדב היו בו לוחות אחרונות והתורה:

ארון האלהים. ציץ להכנת אורים ותומים וכן תרגם יונתן שם אסוף ידיך קרב אפודא וציץ חד מבגדים המיוחדים לשאלת אורים ותומים כדתנן ביומא פ' בא לו והא דקרי ליה ארון האלהים דכל בגדי זהב הצריכין לשאלת אורים ותומים שהן ציץ וחשן ואפוד ומעיל היו תוך ארון א' וקרוי ארון האלהים ארון שיש בו דברים הקדושים לתשמישו של שם ונקט ציץ דחשיב דכתיב ביה קדש לה' ועוד דחמיר דבעינן שלא יסיח דעתו כדאיתא במס' שבת פ"ק:

והלא ארון בציון היה עומד. בימי דוד שכן בפרשת עוזא כתיב ויהי ארון ברית ה' בא עד עיר דוד ויעל את ארון האלהים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה ויביאו את ארון ה' ויציגו אותו במקומו בתוך האהל וגו' ועיר דוד היא ציון ומשם לקחו שלמה דכתיב ויעלו את ארון ה' ואת אהל מועד את כל כלי הקדש אשר באהל וכו' וכתיב נמי ויקהל שלמה וכו' להעלות מעיר דוד היא ציון ולא מצינו שלקחוהו במלחמת רבת בני עמון מן האהל והחזירוהו לשם כי היכי דלימא אוריה החתי שהיה יושב הארון בסוכות אלא ארון דלוחות שבורות הוא דקאמר אוריה החתי:

סכך שהוא כקירוי שעדיין לא נבנה בית הבחירה. ואע"ג דאוריה היה נשוי וכל ישראל נמי לא היו נמנעין מלשמש כל אותן השנים עד שנבנה בית הבחירה מ"מ כיון דאיכא תרתי לריעותא דישראל היו במלחמה בצער בסוכות וגם ארון אינו במקדש היה רוצה להחמיר על עצמו אבל לעולם בציון היה עומד וכ"כ התוס' בפ' הדר:

נגנזו עמו צנצנת המן. בפרק בתרא דהוריות ובפ"ק דכריתות יליף ליה בגז"ש דשמה שמה דכתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת וכתיב ונועדתי שמה לבני ישראל וכתיב בצנצנת המן ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם:

וצלוחית של שמן המשחה. אתיא דורות דורות דכתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם ובמן כתיב לדורותיכם:

ומקלו של אהרן. אתיא למשמרת למשמרת דכתיב ביה למשמרת לאות לבני מרי וכיון דרחמנא אחשבינהו כארון דלהוו לפני ולפנים מסתברא דכולהו נגנזו עם הארון:

שקדיה ופרחיה. תימה למה הזכיר פרחים והלא גמלו להיות שקדים ונראה כי מקצתן גמלו ונשארו גם מן הפרחים שלא גמלו תוס' בפרק שני שעירי:

וארגז שהשיבו פלשתים. דכתיב את כל כלי הזהב אשר השיבותם לו אשם תשימו בארגז מצדו וכיון דארגז דבוק בארון בהדי ארון נגנז וכ"פ רש"י ז"ל במס' יומא פ' הוציאו לו:

יולך ה' אותך. ודאג שמא יגלה לבבל:

ויאמר ללויים המבינים לכל ישראל. שהיו חכמים וראשי סנהדרין ללמד תורה לרבים:

תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד. קשה היכי יליף מהכא דגנזו ונראה דאסיפא דקרא קא סמיך דכתיב אין לכם משא בכתף ודריש:

אמר להם אם גולה עמכם לבבל שוב אינו חוזר למקומו. וה"ק קרא אם אנו מניחין ארון במקומו תתבטל מצות לשאת אותו על הכתף שלא יחזור למקומו ח"ו וכדי שלא תתבטל המצוה גנזוהו עתה וכשתגנזוהו בטחו בה' ועבדוהו וכן דעת רש"י ז"ל בכריתות פ"ק וז"ל תנו את הארון בבית אשר בנה שלמה כי אין לכם משא בכתף וגרסינן במס' שקלים אמר להם אם גולה עמכם שוב אין אתם מחזירין אותו בכתפיכם וגנזוהו ע"כ כוונת הרב ז"ל מה שאמרתי והרא"ש ז"ל במס' הוריות פ' בתרא כתב ומשמע ליה מפשטיה דקרא דלמגנזיה קאמר להו חדא דארון בבית המקדש הוה קאי דמאן אפקיה מהתם דאיצטריך יאשיהו המלך לאהדוריה לדוכתיה אלא למגנזיה התם קאמר להו ותו אי לא הדוריה לדוכתיה קאמר להו לכתוב קרא בבית ה' וממילא ידענא דשלמה בנייה למה לי למכתב בבית אשר בנה שלמה בן דוד וכו' אלא משמע מהכא דכי בנייה שלמה לבית המקדש הוה ידע דסופו ליחרב ויגלו ישראל מעל אדמתם והכין בית תחת הקרקע שיהא מוכן לגנוז בו הארון כדי שלא תשלוט בו ידי אומות העולם ועליה קאמר יאשיהו בבית אשר בנה שלמה ואיכא למימר הא דקאמר שלמה ואכין שם מקום לארון אההוא דוכתא קאמר ולאו כו"ע הוו ידעי לההוא דוכתא אלא חסידי כהונה ולוייה דהוו מסרי להו דור אחר דור זה לזה והיינו דכתיב ללויים המבינים הקדושים לה' שהיו מבינים וחסידים יודעין את מקומו ע"כ:

שוב אינו חוזר למקומו. ותתבטל מצות לישא את הארון על הכתף כדפי' רש"י ז"ל והיא מצוה נוהגת לדורות ומנאה הרמב"ם ז"ל פ"ב דהלכות כלי המקדש:

עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל. שהיו ראשי סנהדראות ומוטלין עליהם כל צרכי צבור:

פיטום של שמן המשחה. משום דאייתי לעיל דצלוחית של שמן המשחה יאשיהו גנזו מייתי לכולא עניינא דשמן המשחה:

פיטום. שחיקת הסממנין ותערובתן קרי פטום שמתגדל הריח ביותר:

ה"ג שהן אלף ושבע מאות וחמישים מנים. ופרכינן בפ"ק דכריתות מניינא למה לי ומתרץ דהוה אמינא דמחציתו דקנמון בשם קאי נמי אקנה בשם דהוו להו תרי אלפי להכי אשמעינן דכי כתיב וקנה בשם חמשים ומאתים כמשמעו הוא דכל סכום שלו הוא דמנה והתם מפרש דלהכי פלגיה לקנמון בשם ללמדך דאין שוקלין אותו הכל ביחד אלא לחצאין כדי שיהיו שם שתי הכרעות וקשיא לי דמנא לן דמנים משקלו ורש"י ז"ל פירש בכריתות חמש מאות שקלים וכן תרגם אונקלוס בתורה חמש מאה סלעים ונ"ל כיון דסממני שמן המשחה כולהו הוי בקטרת כדאיתא התם כי היכי דמשקלי הקטרת במנה משערינן כדתניא בברייתא ה"נ שמן המשחה דהוקשו להדדי כן נראה לי:

העיקרין. בשמים של מור וקציעה וקנה וקנמון האמורין בפרשה:

שולקן היה במים. שיבלעו המים ולכשיציף עליהן השמן לא יבלעוהו:

ומשהיה קולט את הריח היה מעבירו. משה לשמן מעל העיקרין ונותנו בצלוחית:

לא היה בו ספק. דהא שמן לא הוי אלא י"ב לוגין ועיקרין שיעורן טובא אלף ותש"נ מנים:

משחו אהרן ובניו כל ז' ימי המלואים. כדמפרש בפ"ק דיומא שבעת ימים ימלא את ידכם ואיתקש משיחה לרבוי דכתיב למשחה בהם ולמלא בם את ידם:

בתחלה טעון משיחה. כדאשכחן גבי שאול ודוד:

כהן גדול בן כ"ג טעון משיחה. לקמן מפרש טעמא: זה לי לדורותיכם: אלמא כולהו י"ב לוגין קיימי לעתיד לבא זה בגימטריא י"ב:

גיחון. מעין קטן סמוך לירושלם ולא זה גיחון הגדול היוצא מעדן:

אלא מפני המחלוקת. דהא שלמה מלך בן מלך הוה וכתיב כי זה הוא:

אלא מפני מחלוקת של אדניהו. ויליף לה בכריתות מדכתיב בפרשת המלך הוא ובניו בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל הויא המלכות ירושה ולא בעי משיחה אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה כבתחילה:

ואין מלכי ישראל טעונין משיחה. פירש רש"י ז"ל משבא דוד אבל שאול נמשח:

ואין מלכי ישראל טעונין משיחה. וכיון דיהוא נמי ישראלי הוה האיך נמשח והא איכא מעילה:

ואלא יהואחז. תירוץ הוא דמתרץ וה"פ ואלא הא דתני יהואחז וכו' כדכתיב במלכים וימשחו אותו וימליכו אותו תחת אביו במאי תוקי לה בשמן המשחה הא ליתא דהא יאשיהו גנזו אלא באפפלסמון הכי נמי רישא תוקי באפפלסמון:

באפפלסמון. באפרסמון ולא בשמן המשחה והכי איתא בגמרא דילן:

אלא מן הקרן. כדלקמן שתהא מלכותן קיימת:

שאול ויהוא שנמשחו בפך. דכתיב בשאול ויקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו וביהוא כתיב וקח פך השמן הזה בידך ובמגלה פ"ק דרשינן רמה קרני ולא רמה פכי ובדוד כתיב ויקח שמואל את קרן השמן וכן בשלמה:

לא יסור שבט מיהודה. כיון דהתחיל מלכותו לא יסור ואין צריך משיחה:

הוא ובניו בקרב ישראל. ירושה היא לו:

אלא א"כ ממלא מקום אבותיו. דדרשינן גדול מאחיו בחכמה ובנוי ובעושר וכיון דבגדול מאחיו תלה רחמנא ולא מטעם ירושה הלכך אפילו בנו כשממלא מקום אבותיו כאחר דמי וטעון משיחה ובגמרא דילן בפ"ק דכריתות ילפינן לה מדכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו ואשמעינן דאפילו מבניו ההוא דנמשח הוי כהן גדול ואם לא נמשח לא הוי כה"ג:

הוא יוחנן הוא יהואחז. משום דתני בברייתא דלעיל דמשחו יהואחז מפרש לקראי דיהואחז, הוא יוחנן הוא יהואחז, דקשו קראי דבד"ה כתיב ובני יאשיהו הבכור יוחנן השני יהויקים השלישי צדקיהו הרביעי שלום ובמלכים כתיב ויקח עם הארץ את יהואחז בן יאשיהו וימליכו וקא מפרש ר"י דיוחנן דד"ה הוא יהואחז דמלכים:

והא כתיב הבכור יוחנן ואי אמרת דיוחנן הוא יהואחז הא תנינן לעיל דיהוא קדם ליהואחז שתי שנים:

בכור למלכות. דבתחילה מלך יהואחז ולבסוף מלך יהויקים:

הוא שלום הוא צדקיהו. ומתניה שמו בספר מלכים ולקמיה מייתי ליה:

רביעי למלכות. דבתר מלכות יהויקים מלך יהויכין בן יהויקים:

שצדק עליו את הדין. כששחטו בניו לעיניו בבבל ועוורו עיניו:

וריש לקיש אמר לא שלום שמו. קא מפרש טעמא לדרשא דשמות שדרש ר' יוחנן:

באמה של ו' טפחים. ארון כלי המטלטל הוא:

מאן תנא. כלומר רבי כמאן תני לה:

כל האמות היו בבינונית. משנה היא במס' כלים וקסבר ר"מ דכל אמות ואפילו דכלים הויא בת שש והכי מפרש בפ' שתי הלחם דבינונית אמה בת ששה טפחים היא:

חוץ ממזבח הזהב. שהיה אמה על אמה כדכתיב קראי וקומתו שתי אמות הוי באמה בת ה' ובפ' שתי הלחם ילפינן לה מדכתיב וזה גב המזבח:

והקרן. הקרנות של מזבח העולה והתם מפרש לה:

והסובב. של מזבח העולה:

והיסוד. אמה של יסוד:

אמת הבנין ששה. כגון חומת הבית ומזבח העולה:

לר"מ ארכו של ארון ט"ו טפחים. דאית ליה דאמת הכלים באמתו:

ה"ג ארכן ששה טפחים ורחבן ג'. והכי איתא פ' בתרא דתענית ירושלמית וכן כתבו התוס' פ' שתי הלחם וכן מצאתי ספר ישן וכי אמרינן תן ארכן לרחבו של ארון ארבעתן זו אצל זו הוא דמשערינן וכיון דכל חדא וחדא רחבה ג' טפחים הוו להו י"ב טפחים:

חצי טפח לכותל זה. לעובי הכותלים שהרי מבחוץ נמדדו אמתים וחצי ארכו:

שס"ת מונח בתוכו טפחיים. שלא יהא נכנס ויוצא כשהוא דחוק אבל אורך הספר ששה טפחים הוי דבעינן ארכו כהיקיפו והיקיפו ו' טפחים הוא דהא רחב מקום מילואו ב' טפחים וכל שיש ברחבו טפח יש בהיקיפו ג' טפחים כדאיתא בפ"ק דעירובין:

אצבע ומחצה לכותל זה. בקטנה קא משער שהטפח ד' בגודל ה' באצבע וקטנה כדאיתא במנחות:

לשלוט מקום לעמודים. וס"ת לקמן מפרש היאך מונח ופירש"י ז"ל בפ"ק דב"ב שני עמודי כסף כמין ב' עמודי ס"ת שוכבין לארכו והלוחות ביניהן ור"ת פירש שהוא סימן להעמדת ישראל ועשאום של כסף ולא של זהב שלא להזכיר עון העגל ע"כ ויותר נכון לומר שמצינו גבי תורה דכתיב כסף מזוקק שבעתים דהוו להו מ"ט כדדרשינן ואור החמה יהיה שבעתים וגבי תורה כתיב וכמטמונים תחפשנה ואמרינן בעלמא מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור והך מנינא לא אשכחן גבי זהב אלא טהור ולהכי עשאום של כסף:

מה ת"ל תצפנו. דמיותר הוא:

תיבה אחת עשאו וצפהו. דכיון דכתיב וצפית אותו ולא כתיב ועשית ג' ארונות א"כ כדרך הצורפין הוא דהוי האי צפוי וא"כ אפילו שפתו העליונה במשמע:

להביא בין נסר לנסר. דאע"ג דאדוקים שם הנסרים ואינו נראה אפ"ה תצפנו גזרת הכתוב הוא רמז לת"ח שצריך תוכו כברו:

שנאמר ויכתבם על שני לוחות. כמשמעו מזה ומזה הם כתובים, היינו נס כדאמרינן מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין ורבנן דרשי דהו"ל למיכתב ויכתוב על שני לוחות מה ת"ל ויכתבם אלא ה"ק ויכתוב כולם על כל אחד משני לוחות:

ר' שמעון בן יוחאי אומר. דריש דרשת רבנן ודריש מזה ומזה הם כתובים דבשני שטחיהן בכל אחד היו כתובין עשרה הרי עשרים בזו ועשרים בזו ומורי ז"ל פירש דר' שמעון בן יוחאי דריש מזה ומזה באורך הלוח עצמה בשטח האחד כזה אנכי ה' אלהיך עד אמצע הדף ממזרח הדף וכן למערב הדף רגלי כתב כנגד רגלי כתב:

ר' סימאי אומר. דריש דרשת רבנן ודרשת ר"ש אלא דס"ל דלהך מילתא בלחוד לכתוב לוחות כתובים משני עבריהם ותו לא מאי מזה ומזה הם כתובים:

טטרוגנא. בלשון יון קורא לקורה רחבה רוחב שוה בכל ד' צדדין טטראנקונה בעלת ד' צדדין והלוחות היו כתובים נמי כנגד עביין שהוא ג' מצד זה וג' מצד זה:

ממולאים בתרשיש כימא רבא. דרשינן ליה כמו אניות תרשיש שהוא ים גדול בר שית מאה פרסי כדאיתא פ' גיד הנשה וכמו שהים מלא מן הדגים בין המים כן היו הלוחות:

מצד ארון ברית ה'. אלמא דס"ת חוץ לארון הוה ואילו לר' מאיר תוך הארון היה מונח:

כמין גלוסקוס. פירש הערוך תיבה בלשון יון גלוסקוס:

ואח"כ ואל הארון תתן את העדות וגו'. עדות קרי תורה דכתיב והיה שם בך לעד וכיון שנסתם הארון בכפורת היכי מנח ס"ת אלא מצדו מבחוץ:

ואח"כ ונתת את הכפרת. ה"ק קרא ונתת את הכפרת על הארון וכבר מקודם לכן בארון תתן את העדות:

שער העליון. היה הר הבית משופע ועולה מזרח למערב והשער העליון היה סמוך למערב והשנים האחרים היו למטה ממנו:

שער הדלק. הוא שער של לשכת העץ שהיתה בדרום העזרה כדאיתא במס' מדות ועל שם שמכניסין דרך שם עצי המערכה שדולקין על המזבח קרי ליה שער הדלק:

שער הבכורות. הוא שער הקרבן דתנן במדית משום דשוחטין בדרום קדשים קלים ובכורות שאין טעונים צפון ומש"ה קרי ליה בכורות:

מים מפכין. מים שעתידין לצאת כדכתיב ביחזקאל והנה מים מפכים מן הכתף הימנית דהיינו דרום שהוא לכתף ימיני כדכתיב צפון וימין ומפרש בגמרא שרחבין כמלא פי הפך:

שער יכניה. כדמפרש ואזיל שבו יצא יכניה דהיינו יהויכין והשתחוה כשיצא בגלותו עם החרש והמסגר כשהגלהו נבוכדנצר כדאיתא בס' מלכים ויצאו דרך אותו שער ואמרו עד עכשיו היינו ממונין כדאיתא בגמרא:

שער הקרבן. סתם קרבנות עולה וחטאת ואשם שנשחטין בצפון:

שער הנשים. שבו נכנסות לסמוך על קרבנן לר' יוסי ולר' יהודה דפליג עליה בפ' בתרא דעירובין לעמוד על קרבנן:

שער השיר. דרך שם היו מכניסין כלי שיר:

שער ניקנור. ביומא פ"ג מפרש למה נקרא על שמו שהביא הדלתות מאלכסנדריא של מצרים והתם בירושלמי מפרש למה נקרא שמו שער ניקנור פעם אחת עלה ניקנור סרדיוט ממלכי יונים וחנה כנגד אותו שער על המזבח והיה מניף ידו על בית המקדש ואמר אימתי תפול העיר הזאת בידי הבית הזה ואהרסנה וכשגברה בית חשמונאי ונצחום תפסוהו וקצצו ידיו ורגליו ותלאוהו לפני השער וקראו שמו שער ניקנור:

ושני פשפשין היו לו. שערים קטנים והן ממנין י"ג שערים ופירש הרא"ש ז"ל ואע"ג דגם לשער בית המוקד היה לו פשפש אותו היה קטן וסמוך לשער הגדול ולכך לא היה במנין השערים אבל אלו היו קצת גדולים ומופלגים קצת מן השער הגדול שער לשון זכר הוא השער הזה יהיה סגור:

ושנים במערב. לא היה להם שם כתב הרב ר' שמעיה בשם רש"י ז"ל לא ידעתי על מה הם משמשים והראב"ד ז"ל כתב שני שערים קטנים היו לו לפי שהיו לו שתי לשכות אצל שער ניקנור כדתנן במס' מדות ושל מערב לא היה להם שם לפי שלא היה שם כניסה ויציאה כל כך:

דאבא יוסי בן חנן. דאית ליה במס' מדות סופ"ב די"ג שערים היו בעזרה:

על דעתהון דרבנין. דאית להו שבעה שערים היו בעזרה כנגד מי היו ההשתחוואות:

דתנינן תמן. בפ"ב דמדות י"ג פרצות היו בו בסורג דעליה מיירי התם וגזרו כנגדן י"ג השתחוואות שסייעום מן השמים לגדור מה שהיונים פרצו:

כתיב והיה ביום ההוא יצאו מים חיים. בזכריה כתיב ואשמעינן דמה שנתנבא יחזקאל וזכריה וישעיה הכל א' אלא מה שקצר זה פירש זה:

בקרני סילוי וכילוי. מיני חגבים שקרניהם דקים ורש"י ז"ל כתב בפירוש יחזקאל כקרני סלעים:

כקרני חגבים. גסים הם יותר: כפי הפך:

רחבים כרוחב פי הפך:

וימד אלף באמה. חוץ לחומה וכל אותן אלף אמה לא גבר הנחל להיות עמוק אלא עד אפסים ומפרש עד קרסולין וכן תרגם יונתן עד קרסולין ופירש רש"י ז"ל קאוליאש בלע"ז וכן מוכח במס' אהלות:

וימד אלף. אמה אחרות וגבהו המים עד הברכים ועוד אלף אמה וגבהו עד מתנים:

אשר לא אוכל לעבור. דאפילו בורני גדולה ה"ג בתוספתא דסוכה נחל אשר לא אוכל לעבור יכול לא יעברנו ברגל אבל יעברנו באיחוי פירוש שיוכל לשוט בהן כמו כאשר יפרש השוחה לשחות ת"ל כי גאו המים מי שחו מלשוט ומפרש טעמא בפרק בתרא דיומא משום דרדיפי מיא בכח ושוטפין האדם יכול לא יעברנו בשחו אבל יעברנו בספינה קטנה ת"ל כי גאו המים מי שחו פירוש מריבויא דריש דספינה קטנה הולכת בלא וילון והליכתה היא בשיטה שקורין רימוש כאדם ששט בידיו וכתב מי שחו סתם כל דבר השוחה יכול לא יעברנו בספינה קטנה אבל יעברנו בספינה גדולה ת"ל בל תלך בו אני שייט ואני ספינה קטנה היא יכול לא יעברנו בספינה גדולה אבל יעברנו בספינה בבורני גדולה ת"ל וצי אדיר לא יעברנו פירושו כתרגומו ובורני רבתא לא תגוזינה ובורני גדולה מספינה כדאיתא פרק האומנין דספינה סתם שלשים כור ובורני תשעים כור מפני מה כי גאו המים ארישא יהיב טעמא מה טעם אשר לא אוכל לעבור כי גאו:

מיין דמתמללין. פתר שיחו לשון שיחה שיחו בכל נפלאותיו שמתמיהין ומדברין בהם כדלקמן להתיר פה של מעלה ושל מטה:

יהיה מקור נפתח. בזכריה כתיב:

לחטאת. לאפר פרה דכתיב ביה ונתן עליו מים חיים אל כלי:

ולנדה. לטבול בהן הנדה כשרין לנדה ולחטאת לנדה דאיכא מ' סאה ולחטאת דמים חיים הן:

מי תערובות הן. שמתערבים בהם שאר מימות שאינן מים חיים כגון מי מוכין או מי מלוחין דפסולין הן למי חטאת כדתנן במס' פרה ומשמע התם בפ"ח דאפילו מים חיים שנתערבו בהן מים מלוחין פסולין דתנן מי ירדן ומי ירמוך פסולין מפני שהן מי תערובות ואלו הן מי תערובות אחד כשר ואחד פסול שנתערבו ולנדה ולזבה לא בעי מים חיים כדאיתא בתוספתא דמגלה:

מי קטפרסיות הן. קטפרס לשון שיפוע דהיינו מדרון ואפילו לנדה פסולין ואפילו יש באותו מדרון שזוחלין ונגרין ארבעים סאה פסולין דמי מקוה אינו מטהר בזוחלין כדתניא בתו"כ אך מעין ובור אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעין ובור מקוה מעין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן ורש"י ז"ל הביאה בפ' במה אשה וטעמא דנתערבו בהן שאר מימות ואין להן דין מעין דאי לא נתערבו בהן הא תנן מעין מטהר בזוחלין:

ויאמר אלי. בפרשת נחל זה כתיב ביחזקאל:

אל הגלילה הקדמונה. אל הגליל לצד מזרח דים של סיבכי לצד מזרח עומד ובתוספתא גרסינן ימה של סדום:

ים המלח. אותו העומד תוך ארץ ישראל:

ים הגדול. ים אוקיינוס:

המוצאים. לשון יציאה המוצאים אשר מימיו מוצאים ולקמן מפרש למה מתערבים באלו ד' ימים:

בראשונה. בימי אנוש:

בשניה. בימי דור הפלגה:

בשביל למתקן. כדכתיב ונרפאו המים:

למינה תהיה דגתם. פירש רש"י ז"ל לא מפיק ה"א ופי' למינים הרבה תהיה דגתם למינה לשון רוב מינים כמו והדגה אשר ביאור ע"כ:

בתמחוי. קערה גדולה כך פירש רש"י ז"ל בפ' כירה:

ביצאתיו וגבאיי. ביצותיו של ים כמו היגאה גומא בלא ביצה וגבאין כמו עשה הנחל גבים וביצים הם הבצעים שסביביו והגבים הם הנקעים שהמים נאספים בהם כן פירש רש"י ז"ל ביחזקאל:

כתיב ונרפאו. לעיל בקרא דיוצאים מן הגלילה דליכא למימר דבכל ארך הנחל הביצות וגבאים לא יהפכו למתיקה דהא כתיב כי מימיו מן המקדש המה יוצאים וכו' אלא שם מקום הוא ששמו נרפו ועליה קאמר דביצותיו וגבאיו לא ירפאו למלח נתנו שהוא מלוח ואע"פ שמי הנחל עוברין עליו וממתיקין אותו ביצותיו וגבאיו שמתכנסין שם המים מנביעתו לא ירפאו למלח ניתנו:

תבואה עושה לששה חדשים. מתשרי ועד ניסן:

תבואה עושה לחדש אחד. דכתיב נושא משך הזרע בא יבא ברנה נושא אלומותיו דמיד בחזרת המחרישה צומחת ומתבשלת בחדש אחד:

יורה ומלקוש. בראשון בניסן בו ביום ירדו להם גשמים וקרבו עומר בט"ז בניסן דכתיב שמחו בה' אלהיכם דהיינו בבית המקדש:

מה מקיים ר' יוסי לחדשיו יבכר. דמשמע מיעוט רבים שנים:

תרפיה מציץ עליה ותריף מזוניה. כשעליו מפריח מגלה מזון שלו דהיינו פרי דבעלמא האילנות כשמוציאין העלין מוציאין פרחי הפרי והולך ונגמר הפרי וזה כשמוציא העלין מוציא הפרי נגמר בעינן שבחדש אחד מציץ ומתבשל:

פה של מעלה. כדמפרש להתיר פה אלמים שיהיו מדברים:

להתיר פה של מטה. רחם של העקרות האוכלות מן העלין נפקדות:

נטל מפתחות בית המקדש. כדלעיל פ' הממונין כ"ג חותם ונותן למלך:

תשואות מלאה. עיר שהיתה מלאה תשואות קול רוב אדם עכשיו מה לך מתאבלת ומשיב הנביא חלליך לא חללי חרב אלא שנפלו מן הגגות:

שעליהן היו מדיחין את הקרבים. כדאיתא בפרק לא היו כופתין:

של שיש נותנין עליו את האברים. להקטירן על גבי המזבח וקשה דתנן במס' תמיד פרק לא היו כופתין דהיו מוליכין הנתחים של עולה ומניחין אותן מחצי כבש ולמטה ותירץ הרא"ש ז"ל דהכא מיירי בעולת יחיד דפעמים שכהן אחד מקריב עולה לבד ומניח האברים על השולחן עד שמעלין זה אחר זה אבל תמידין ומוספין הכהנים הזוכין באברים מקבלין אותן מיד ומוליכין אותן לכבש ומניחין אותן מחצי כבש ולמטה והראב"ד ז"ל כתב דטעמא משום דזימנין דהוו נפישי קרבנות ולא היה הכהן המקטיר איברי עולות נדבה מספיק להקטירן לאלתר עד שימתין שיתעכלו קצת מהן על המערכה ואז היה מקבל מן המושיטין לו האיברים ומניחן על השולחן שאצל המזבח והכבש ולפיכך היה עומד במערבו של כבש כדי שלא יצטרך להפוך אחוריו כלפי המקדש כשהיה מקבל מן המושיטין ע"כ:

ועל של כסף נותנין עליו כלי שרת. דאמרינן במס' תמיד נכנסו ללשכת הכלים הוציאו משם תשעים ושלשה כלי זהב וכלי כסף:

אצל פתח הבית. לסוף האולם אצל פתח ההיכל:

על של שיש נותנין עליו לחם הפנים בכניסתו. ולא היו מניחין אותו שם אלא להראות שמעלין בקדש דעכשיו מניחין אותו על של שיש ומיד מכניסו בהיכל ומסדרו על של זהב אותו של משה ע"ה למ"ד אפייתו דוחה שבת:

ועל של זהב ביציאתו. עד שיוקטרו הבזיכין כדאיתא בפ' שתי הלחם ובגמרא מפרש דאיכא נמי בהיכל עשר שולחנות שעשה שלמה והכא לא מני להו משום דלא חשיב אלא אותן שמשתמשין בהן ובאותן של שלמה לא היו מסדרין כדאיתא בגמרא ובג' מפרש דאותן שמדיחין וכן אותן שמניחין האיברים אצל המזבח להקטירן וכן אותן שמניחין לחם הפנים בכניסתו אמאי הוו של שיש לתקנו של כסף כיון שאין עניות במקום עשירות:

שמעלין בקדש ולא מורידין. בפרק שתי הלחם יליף לה מקרא:

תני של כסף היו. איכא תנא דאמר של כסף היו ופליג אמתני' והכי אשכחן לר' יוסי בר יהודה דאמר פ' שתי הלחם שנים היו באולם אחד של כסף ואחד של זהב וכו':

לית כאן של כסף. לא שנינו במשנתנו אלא של שיש:

מפני שהוא מרתיח. ומסריחין הקרבים וא"ת והא אמרינן במס' שבת בפ' שואל דנותן בשבת על כריסו של מת כלי מקר וכלי מתכות אלמא דמקררי ולא מרתחי וי"ל כדאמרינן בפ' לא יחפור גבי חול לחמימי מחמם ולקרירי קריר כלומר דבר שהוא חם כגון קדרא כשטומנין בו לצורך השבת אותה ודאי מחמם ותופש לה החמימות אבל דבר שהוא קר אינו מחמם וה"נ בכסף דבר שהוא קר כמו המת הוא מקרר אבל דבר שהוא חם כמו הקרביים כשמוציאין אותן מן הבהמה הן חמין מחממין הכסף והוא מתחמם ואח"כ נכנס בקרביים החום של הכסף ואם היו נותנין אותן על שולחן הכסף שמא היה הכהן מתעכב מחמת שהיו עסוקין בהרבה מלאכות לא היו יכולין להקטירן מהר והיו באין הקרביים לידי סרחון וכן באותו שמניחין בו האברים אפשר שלפעמים לא היו זריזין כל כך ומרתיח:

ולא הסריח בשר הקדש מעולם. משנה היא במס' אבות פרק בתרא:

אין מזכירין מעשה נסים. כלומר אניסא לא סמכינן:

כך מוציאין אותו חם. וכיון שלא היה מתקרר אלא לעולם בחומו כשעת הוצאתו מן התנור יניחוהו בשל כסף דליכא למיחש שמא ירתיח דכשנתחמם הכסף או העץ מתקרר הדבר החם אז פועל בו החום ומתעפש:

שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו. שהוא חם ביום שנלקח מן השולחן והאי קרא בלחם הפנים כתיב בספר שמואל:

הם מעשה נסים. ולא סמכינן אניסא ואפשר שיבא ומתעפש ואע"ג דסדורו מבפנים היה בזהב ולא חיישינן להתעפש שאני התם דגזירת הכתוב הוא דשולחן שמסדרין עליו לפני ה' להוי דזהב ועוד דשם מקום מצותן מגין עליו הנס שלא יתקרר כלל כדי שלא יתעפש שיאכלו אותו הכהנים וכדי שיראו הכהנים דמשולחנו של מקום קא אכלי מגין עליו וסילוקו נמי היה חם אבל ההוא דאולם לא הוי במקום מצותו וחיישינן דלמא מתקרר ויפעל בו החום ולא סמכינן אניסא דכתיב לא תנסו את ה' אלהיכם ובפ"ק דיומא גבי הא דתניא לא היו מניחין אותו לאכול דברים המביאין לידי קרי פריך ולא זה אחד מן הנסים הנעשים בבית המקדש דתנינן תמן לא אירע קרי לכהן גדול ביוה"כ ומשני ר' אבין על שם לא תנסו וגו' והיינו תירוצא דהכא ור' יוסי בר אבון משני דההיא מתני' דאבות במקדש ראשון ומתני' דיומא במקדש שני והכא לית להו תירוצא דר' יוסי בר בון אלא מתני' דאבות במקדש שני נמי מיתנייא אלא טעמא על שם לא תנסו וכדפרשינן ובגמרא דילן במס' תמיד פ' לא היו כופתין מייתי לה ופריך הכי מכדי אין עניות במקום עשירות נעבדו דכסף נעבדו דזהב כלומר ההוא דאולם שמניחין עליו לחם בכניסתן להיכל לאשמעינן דמעלין בקדש להוי דכסף דלבסוף יניחו על של משה דזהב וזה שנותנין עליו האברים להווי דזהב וכן הנהו דקרביים אבל ההוא דנותנין עליו כלי שרת דהוי של כסף לא קשיא דההוא לא משמש לעבודה אלא להכנת כלים בעלמא ומשני מפני שהוא מרתיח ואיכא דמפרשי התם דלא פריך אשולחן דאולם דמניחין לחם הפנים בכניסתו אלא אשולחן דקרביים דוקא הוא דפריך וגרסינן האם במתני' גבי שולחן דאולם אחד של כסף וכו' וליתא דהא בפ' שתי הלחם גרסינן של שיש ועוד דבגמרא דהכא משמע בהדיא דאכולא מתני' פריך הילכך ההיא דתמיד נמי הכי מיפרשא וכן פירש שם המפרש מפני שהוא מרתיח את הלחם ומתחמם וממהר להתעפש ע"כ והוא הולך על דרך פירושנו:

לא היה שם לחם. טהור אלא טמא מהו להכניסו לשבת הבאה:

תמיד. ואפילו פסול דטובא תמיד כתיבי גבי לחם הפנים והכי תנן בפ' כיצד צולין חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין וחד מינייהו לחם הפנים ועוד נראה לפרש לא היה שם לחם חדש שלא אפו בשבת זו מהו להניח הישן של שבת שעברה כגון לסלקו והדר לסדרו לקיים מצות ביום השבת יערכנו ואסיקנא דשרי וזה עיקר דלפירוש קמא מאי קא מיבעי להו מתני' היא ועוד נראה דשייכא הך בעייא לסוגיין דלעיל דכיון שהוא חם בשעת סילוקו אע"ג דישן הוא הוי חדש:

ואם תאמר חמשה בדרום וחמשה בצפון. כלומר חמשה מימין הפתח וחמשה משמאל הפתח דפתח ההיכל במזרח נמצאו ה' שולחנות בדרום:

חמשה בימין לשולחנו של משה. בפרק שתי הלחם מפרש דתרי דרי הוו שולחן משה באמצע ופליגי תנאי לקמן אי ראשן וארכן לצד ארכו של בית דהיינו מזרח ומערב או ארכן לצד רחבו של בית ומשמע דהאי תנא סבר דצפון ודרום היו מונחים ואורך השולחן שתי אמות ורחב הבית עשרים נמצא שעשר של צד צפון יש להן דין צפון ועשר של צד דרום יש להן דין דרום וכשתשים חמשה שולחנות מצפון לדרום בשורה אחת וריוח שתי אמות ומחצה ביניהן לשל משה והדר שורה אחרת מן הצד האחר של שולחן משה נמצא שולחן משה באמצע וכיון דאי אפשר לצמצם שיהא סמוך ראש שולחן לראש שולחן ובהכרח נשאר הפסק וריוח בין שולחן לשולחן נמצאו נכנסין קצת מהשולחנות לגבול העשרה אמות דרומיים ומש"ה ס"ל להך תנא דלא היו מסדרים אלא על של משה וא"ת לוקי חמשה מימין הפתח לצד דרום כיון דלא היו מסדרין עליהן וי"ל דהתם כל החמשה היו לצד דרום שלא כהלכה אבל הכא תחלת סדרן בצפון ובהדי צפון שדינן להו אלא שנמשכין קצת לדרום וכל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן:

ואת השולחן אשר עליו לחם הפנים. במלכים בבנין שלמה ע"ה עליו מיעוטא הוא:

על כולם היה מסדר. האי תנא סבר דמזרח ומערב היו מונחין בתרי דרי והתם בפ' שתי הלחם מפרש דהיו מופלגין מן הכותל שתי אמות ומחצה ואמה דרוחב השולחן שתי אמות ומחצה בין שורה זו לשורה האחרת ואמה דרוחב השולחן הרי שבשבעה אמות של רוחב הבית נכנסין כל השולחנות ושולחן של משה היה לצד מערב משוך מהן בין אויר שבין שורה לשורה ובכה"ג מקרי ימין ושמאל ואורך השולחנות משולחן משה עד סופן כמו י"ג אמות בקירוב או י"ב ומחצה ושיעור ערך עשרים יש להם דמחצי הבית ולפנים מונחין כדאיתא לקמן ורש"י ז"ל פירש הטעם כנגד שני הכהנים המסדרין שסילוק של זה בסמוך לסדור של זה ולהלוך שני בני אדם בעי ב' אמות ומחצה:

והשולחנות ועליהם לחם הפנים. בד"ה בבנין שלמה ובפ' שתי הלחם מפרש דת"ק דס"ל דלא מסדר אלא על של משה מפרש האי קרא כנגד שתי שולחנות שהיו באולם בסופו כדתנן במתני' שהיו מניחין על של שיש בכניסתו ועל של זהב ביציאתו ופירש רש"י ז"ל בפ' שתי הלחם דמ"ד על כולן היינו פעמים על זו ופעמים על זו ונכון הוא:

מזרח ומערב היו מונחין. כל עשר שולחנות בתרי דרי:

כולן ראויין לשירות. כדפרישית:

נמצא שולחן בדרום. כדפרישית דמשוך קצת לדרום ופסול וכיון דעל החיצון לא מסדר לא היה מסדר אלא על של משה:

מנורה בצפון. לקמן אמרינן דעשר מנורות עשה שלמה ונראה דברוחב הקנים בראשה של מנורה היו בה ב' אמות כמדת השולחן וכי מנחי מנורות ארכן לרחבו של בית בתרי דרי נמשכין לצפון כמו בשולחן ופסולה החיצונה ומשום הכי לא מסדר אלא על של משה ובפ' שתי הלחם אמרינן דפלוגתייהו דר' ור' אלעזר בר שמעון תליא במנורה של משה היכי הוה מנחא דר' סבר מזרח ומערב מונחין ור' אלעזר סבר צפון ודרום מונחין ונראה דהילכתא כר' דמזרח ומערב מונחין חדא דקי"ל הלכה כר' מחברו ועוד דמחלוקת בברייתא וסתם במתני' הלכה כסתם מתני' ובפ' שתי הלחם תנן כל הכלים ארכן לארך הבית ובסדר תמיד נמי תנן מצא שתי מזרחיים דולקין וכן דעת התוס' והראב"ד ז"ל ואני תמה על הרמב"ם ז"ל שלא פסק כן בפ"ג דהילכות בית הבחירה אלא כר' אלעזר בר שמעון ואחר מצאתי סעד לדבריו דגרסינן פ' הקורא עומד אמר רבא אמצעי שקרא הרי זה משובח דתניא אל מול פני המנורה יאירו מלמד שמצדיד פניהם כנגד נר מערבי א"ר יונתן מכאן שאמצעי משובח ופירש רש"י ז"ל סבר לה כמ"ד התם במנחות דנרות צפון ודרום היו עומדין ואמצעי הוי נר מערבי לפי שפונה כלפי קדש הקדשים שהוא במערב ושאר הנרות פונין כולן כלפי נר האמצעי שהוא מערבי והיינו דכתיב אל מול פני המנורה יאירו ונמא שאמצעי משובח ע"כ וכיון דאשכחן דר' יונתן קאי כר' אלעזר הוו להו תרי לגבי ר' ואין דבריו של אחד במקום שנים ואע"ג דסתם משנה כר' הא קי"ל כרבא דבתרא הוא ורבא נקיט כר' יונתן והרי"ף ז"ל פסק במס' מגילה מימרא דרבא כנ"ל להעמיד דברי רבינו ז"ל:

השולחן היה נתון מחצי בית ולפנים. נראה דהך ברייתא מיתנייא בשולחן של משה ובמשכן דארכו עשרים עד הפרוכת ושלשים עם י' של הפרוכת ולפנים עד קרשי מערב כדאיתא בברייתא דמלאכת המשכן:

מחצי בית ולפנים. נמצאו עשר אמות פנויין מן המזבח לצד פתח:

משוך מן הקרן ב' אמות. פירשו התוס' דהאי מן הקרן פירושו מן הכותל וחסר הסופר ומחצה והכי איתא ביומא פ' אמר להם הממונה ב' אמות ומחצה והתם נמי גרסינן משוך מן הכותל:

ומנורה בדרום. כלומר וכן מנורה לצד דרום משוכה מן הכותל ב' אמות ומחצה:

היה נתון לפנים מן הבית. לפנים מהנחתן של שולחן ומנורה לצד הפרוכת:

חלק את הבית מחצה. כלומר היה נתון מזבח הזהב באמצע האויר שבין שולחן למנורה בעינן שהוא היה חולק רוחב הבית מחצה לכאן ומחצה לכאן:

ולפנים משוך קימעא. כלפי צפון אע"פ שנתון באמצע מ"מ משוך משהו מצד פנים לצד הפרוכת כלפי צפון שהיה דומה למזבח העולה שמונח בצפון:

כלהון משליש הבית ולפנים. השתא חשיב כל הבית בהדי קדש הקדשים וכן כתב גאון ז"ל השתא חשיב כל הבית בהדי קדש הקדשים וברישא דתני מחצי בית ולפנים לא חשיב אלא עד הפרכת וכ"כ התוס' פ' שתי הלחם:

מנורת הזהב ונרותיה לבער בערב. גבי אביה כתיב בד"ה:

ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט. בד"ה בבנין שלמה ונראה דת"ק יתרץ האי קרא לבערם לנוי אבל לא למצוה שאמרה תורה:

זהב סגור. מפרש ביומא בשעה שמוכרין אותו נסגרות כל החנויות שמוכרין הזהב:

והפרח והנרות. באותה פרשה כתיב ופירש רש"י ז"ל בפירושו לד"ה כנגד הפרח שהוסיף משה בפרשת בהעלותך עד ירכה עד פרחה שלא נאמר בפרשת תרומה:

והנרות. הן כמו בזיכין לתת בהן שמן קריזוליש בלע"ז ובפ' שתי מדות מפרש אם עשויין מגופה של מנורה או בפני עצמן:

והמלקחיים. צבתים קטנים שמגביהין הפתילה לישבה על פי הנר כהוגן או לחלקה בשעת דישון והטבה:

הוא כלתו לזהבו של שלמה. כדמפרש שאלף ככר העמידן על אחת:

ולא חסרה כלום. אלא דינר ובשמנים פעם היכי אמרת דאלף ככר הכניסו אלף פעמים לכור עד שעמדו על ככר אלמא בכל פעם חסר ככר:

עד דלא קם על בורייתה הוי חסר סגי. עד שלא נצרף ונזקק יפה שלא עמד על ברירותו וזיוו היה חסר הרבה בכל פעם:

מדהוה קאים על בורייתה לא חסר כלום. כלומר כיון שצרפוהו בזמן שלמה כל כך לא חסר כלום אלא דינר ובשמונים פעם ואיתא להך מילתא בפ' הקומץ רבא:

היו במקדש. בעזרה:

תקלין חדתין. על הראשון:

תקלין עתיקין. על השני:

קינין. על השלישי:

וגוזלי עולה. על הרביעי:

עצים. על החמישי וכן כולן ובפרק מעות שנמצאו מפרש דכמין עגולה היו מונחין:

וזהב לכפורת. בתוספתא מפרש ליה האומר הרי עלי זהב מביא דמי דינר זהב ונותן בשופר וכהנים לוקחין בהם זהב ועושין אותו ריקועי זהב צפוי לבית קדשי הקדשים:

לכפרת. שהוא מקום בית הכפרת שהארון שבו הכפרת היה נתון שם ורש"י ז"ל בפ' הוציאו לו נראה דגריס בית הכפרת שפירש לוקחין מהן זהב לכלי זהב והן המזרקות הקרויין כפורי זהב בעזרא וד"ה ע"כ:

וששה לנדבה. בגמרא מפרש כנגד מי תקנו ששה לנדבה:

תקלין חדתין. מי שעליו להביא שקלי שנה זו שלא הביאן באדר מביאן כל שעה שירצה ונותן בשופר של תקלין חדתין והגזברין נותנין אותן בפרוס עצרת ובפרוס החג על גבי הקטבליות ותורמין מהן כדמפרש בפרק בג' פרקים תורמין:

ותקלין עתיקין. מי שמביא שקל של שנה שעברה וכן המביא שקלו אחר תרומת פרוס החג שאז שמט הקטבליות נמי יש לו דין תקלין עתיקין ויש לו דין שיירי לשכה כדפרישית פרק התרומה:

קינין הן הן תורים. ממעות שבו אין לוקחין אלא תורין והן גדולים:

גוזלי עולה הן הן בני יונה. אין לוקחין אלא בני יונה והן קטנים כדתנן בפ"ק דחולין:

וכולן עולות. מנדבה בעלמא וטעמא דר' יהודה ורבנן בגמרא מפרש:

קינין א' לעולה וא' לחטאת. כגון של זב וזבה ויולדת עניה דהויא קן של חובה ולא היו מפרשין בנתינת המעות כלל אלא אדעתא דכהן קא יהיב וכהן קורא להן שם בשעת לקיחה ומקריב עולה למעלה וחטאת למטה:

וגוזלי עולה כולן עולות. הנהו הוו מנדבה:

הרי עלי עצים. לפרושי שופר עצים קא אתי:

משני גזירין. בגמרא מפרש שיעורייהו:

לא יפחות מקומץ. ומקטירין אותה נדבה על מזבח החיצון ובגמרא מפרש לה:

נדבה מה היו עושין. בגמרא מפרש הני שופרות אי מנדבה גרידא אי מאותן ששנינו ירעה עד שיסתאב:

אשום אשם לה'. בתו"כ מפרש לה דתניא התם אשם לה' יכול יפול כולו לבדק הבית פירוש מותר האשם ת"ל אשם לכהן דכתיב לעיל מהאי קרא בערכך לאשם אל הכהן אי אשם לכהן יכול ינתן כולו לכהן ת"ל אשם לה' הא כיצד מותר אשמות נופלין לנדבה ולוקחין בהן עולות הבשר לשם והעורות לכהנים זה מדרש דרש יהוידע הכהן וכו' ומותר חטאות נמי נפקא לן התם מייתורא דאשום אשם:

ואומר כסף אשם. כלומר ומנא לן דיהוידע דרש הכי דכתיב כסף אשם וכסף חטאת לא יובא וגו' דכמשמעו לא מצית אמרת דהא פשיטא דמאן שרי כפרת ישראל לבדק הבית אלא כסף מותר אשם וכסף מותר חטאת הוא דקאמר דלא יפול כולו לבדק הבית אלא חלק יהא בו לכהנים ומאי נינהו עורות:

דמי חטאות מתות. שמא מת אחד מן הבעלים שנתנו מעות בשופר וכיון שיש בהן מעות של חטאת הוו להו מעות חטאת שמתו בעליה והן הולכות לים המלח ונמצאו מעורבות עם הכשרות ופוסל אותן:

ואוכלת בקדשים. ביום המחרת או לערב דודאי לא יעבור אותו יום והכהן לא יקריב כפרתה ולא הויא מחוסרת כפורים דחזקה דאין ב"ד של כהנים עומדין משם עד שיכלו כל מעות שבשופר והכי איתא בפ' בכל מערבין:

ואין הכהן חושש וכו'. אלא מקריבין בחזקת שהוא קיים כדתנן בפ' כל הגט השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ולא אשכחן דפליג ר' יהודה עלה:

בחטאת שמתו בעליה. ור' יהודה ה"ק יש לחוש שמא ימות ודאי כלומר שנדע בו שמתו משנתנו מעות בשופר ועדיין לא קרבו המעות ונמצאו דמי חטאות מתות וכו' ור' יהודה לטעמיה דחייש למיתה כדתנן בפ"ק דיומא:

נברור ד' זוזי ונשדי בנהרא. דמי חטאת שמתו בעלים:

ר' יהודה לית ליה ברירה. דתניא בעירובין אין אדם מתנה על ב' דברים כאחד וכו' ורבנן ס"ל דלא חיישינן למיתה כדאיתא בפ"ק דיומא דקרי דשכיח הוא דחיישי ומיתה לא שכיחא ואי מיית ס"ל דיש ברירה הילכך מצי הוי שופר קינין לחובה:

ר' אבא בר ממל בעי. כלומר בקש לדון זה הדין ומצא דאי אמר עץ מביא גזיר אחד:

מתניתא אמרה כן. הא דמייתי לקמיה שנים בידן שני גזירי עצים ומההיא יליף שכל גזיר קרבן בפני עצמו דאשכחן דכתיב על קרבן העצים:

דתנינן ב' בידן שני גזירי עצים. משנה פ' בראשונה גבי תמיד דתנן תמיד קרב בט' ומפרש במס' תמיד ה' לאיברים וא' לקרביים וא' לסלת וא' לחביתין וא' ליין ושל בין הערבים של כל יום בי"א דשני כהנים בידן ב' גזירי עצים להוסיף על גבי המערכה להרבותן שנאמר וערכו עצים על האש וערכו ב' כהנים משמע עצים ב' משמע ובפ' בראשונה מסיים לה הכי ואם אינו ענין לתמיד של שחר דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר חד כהן לב' עצים תנהו ענין לתמיד של בין הערבים וכיון דאחשביה רחמנא דכל גזיר מקריב חד כהן ואשכחן דעצים מיקרו קרבן ש"מ דעבודה מיקריא ואיכא למ"ד במנחות דעצים בעו מלח ומה שכתבו בתוס' במנחות דה"ה קורט של לבונה אינו נכון דשאני גזיר חד דעבודה חשיבא:

עביין אמה שוחקת. אמה יתרה וגדולה:

אמה גדומה. משום דאמר שוחקות אמר גדומה ר"ל מצומצמת כשיעור ארך ורחב המערכה של משה שהוא אמה בתורה כדמפרש ואזיל שלא יצאו עצים חוץ למערכה כדכתיב על העצים אשר על המזבח דוקא על המזבח לא פחות ולא יותר:

אמה יסוד. קחשיב כל גבולין של מזבח של משה ששיעורן אמה והיינו כמ"ד מזבח של משה גבהו עשר אמה יסוד בלא רשת דלסוף גובה אמה הניחו הרשת עד הסובב ורחבה ד' אמות כדכתיב והיתה הרשת עד חצי המזבח:

ואמה סובב. היינו כרכב דקרא דמתרגמי סבכי ופירש רש"י ז"ל בפירוש התורה כל דבר המקיף סביב בעינו קרי כרכוב כמו ששנינו בהכל שוחטין אלו הן גולמי כלי עץ כל שעתיד לשוף ולכרכב והוא שעושין חריצין חריצין עגולין בקרשי דפנות ואף למזבח עשו חריץ סביבו בדפנו לנוי והוא לסוף ג' אמות של גבהו פי' ומודדין מסוף גובה הקרנות ולמטה לדברי האומר שלש אמות קומתו משפת סובב ולמעלה אבל סובב להלוך הכהנים לא היה אלא על ראשו ובין קרנותיו וכן שנינו בזבחים פ' קדשי קדשים איזהו כרכב בין קרן לקרן ולפנים ממנו אמה של הלוך רגלי הכהנים שתי אמות הללו קרויים כרכב ע"כ ובזבחים פ' קדשי קדשים כתב על ההיא דגרסינן התם ת"ר איזהו כרכב בין קרן לקרן מקום הלוך רגלי הכהנים אמה ופריך אטו כהנים בין קרן לקרן הוו אזלי אלא אומר ומקום הילוך רגלי הכהנים אמה ופירש הרב בין קרן לקרן אמה רוחב שכנגד בין קרנות היתה עמוקה ובליטה עבה מעט היה לה סביב בשפת המזבח מקום הלוך רגלי הכהנים אמה והיא היתה אמה של מקום הילוך אטו כהנים בין קרן לקרן הוו אזלי והלא כשיגיעו לקרן הקרן מעכבן מלהקיף אלא ה"ק בין קרן לקרן ומקום הילוך רגלי הכהנים כמין חריץ עמוק ממקום המערכה לשפת המזבח סביב ומקיף את מקום המערכה ורחבו של חריץ ב' אמות אמה של בין הקרנות ואמה של מקום הילוך ע"כ ותמהני עליו דהא הכא אמרינן דאמה כרכב ואמה קרנות והיכי בלע ליה בהדי אמה של הילוך רגלי הכהנים ועוד לדעתו דכרכב לשון חריץ ב' אמות הוו וכ"כ הרב למעלה והכא אמרינן דאמה הוא שיעורו ועוד קשה דהתם אמרינן דשל מעלה הוו לכהנים דלא לשתרקו ולדעת הרב אותו מעקה היכי הוזכר ועוד הרי המעקה מועט משיעור הכרכב ועוד מאי פריך אטו וכו' והלא שוה הוא קרקעית כרכב לאמה של הילוך אלא הנכון דכרכב לשון כרך ורכב הוא ומלה מורכבת היא בורנאדורה בלע"ז והוא כעין שעושין על הדלתות של שרים שנותנים באמצען דפין דקין דף על דף זו קצרה מזו וכלין עד אצבע וכן עשו למזבח והיה רחבו אמה על סוף ומקיף כל המזבח וזהו לשון כרך וזהו היכר להבדיל הדמים וכן עשו אחר רחבו אמה וגבהו אמה בין קרן לקרן שלא ימעדו רגלי הכהנים ויפלו וכנגד שטח הקרנות היה ופשה להן להילוך אמה ולא יותר:

ואמה קרנות. הקרנות אמה על אמה חלולין וגבוהים אמה על גובה הסובב וכ"כ רש"י ז"ל למעלה:

ואמה מערכה. כדאמרינן דה' אמה על ה' אמה מרובעות היה דל ב' אמות לכל צד לקרן ולהילוך פש ליה אמה על אמה:

נאמרה כאן אזכרה וכו'. תניא בתו"כ גבי מנחת נדבה ונפש כי תקריב קרבן מנחה מלמד שהיחיד מתנדד לבונה בפני עצמה בלא מנחה וקרבן יתירא קא דריש ובההיא פרשתא אזכרתה כתיב ולבונה הבאה עם הסלת קי"ל במנחות דאינה פחותה מקומץ דכתיב בפרשת צו והרים ממנו בקומצו מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה אזכרתה וגו' ודרשינן במנחות מקיש לבונה להרמה מה הרמה של מנחה קומץ אף לבונה הבאה עם הסלת קומץ וההיא פרשתא בחוטא מיירי כדכתיב בסיפא אף לבונה הבאה בפני עצמה יליף מלבונה הבאה עם הסלת דחובה מה לבונה הבאה עם הסלת בעינן קומץ בתחילתו ולא בסוף דהיינו בשעת הקטרה ומר סבר דבעינן קומץ בתחילה ובסוף אבל לבונה הבאה בפני עצמה ד"ה קומץ בתחילה וקומץ בסוף:

אי מה אזכרה האמורה להלן שני קומצין. דגבי לחם הפנים כתיב והיתה ללחם לאזכרה ודרשינן בתו"כ דבעינן שני קומצין בשני בזיכין והכי תנן פרק בתרא דמנחות:

כלום למדו לקומץ אלא ממנחת חוטא. דאפילו בלחם הפנים דבעינן שני קומצין ילפינן נמי בתו"כ ממנחת חוטא באזכרה אזכרה מה להלן מלא הקומץ אף כאן מלא הקומץ והיינו ב' קומצין מלא הקומץ לסדר הזה ומלא הקומץ לסדר הזה הילכך שני קומצין דלחם הפנים חד קומץ הוא קומץ לכל סדר והכא דלא שייך ילפינן ממנחת חוטא דכי היכי דגבי מנחת חוטא ב' קומצין פסול כמו בחסר דתנן פ"ק דמנחות חסר לבונתה פסול ותני עלה בגמרא יתר פסולה ומפרש רמי בר חמא כגון שהפריש ב' קומצין אף כאן וכו':

מביאה בקומצו של כהן. דכיון דילפינן לה ממנחת חוטא וקומץ דחוטא בקומץ דכהן משערינן דקרא בכהן מיירי:

אפילו בקומץ בעלים. נראה לפרש דפליגי בדון מינה ומינה ודון מינה ואוקי באתרא כדאיתא בשבועות:

שהזכיר צורה. שאמר מטבע ואקשינן בפ' בתרא דמנחות דילמא פריטי דהבא ומתרץ רב פפא פריטי דהבא לא עבדי אינשי:

אפילו צנורא. אפילו מזלג קטן של זהב תרגום ומזלגותיו וצנורייתיה:

ששה בתי אבות. פירש גאון דלא אתי לאינצויי והכי איתא התם ופירש רש"י ז"ל שכל משמר חלוק לששה בתי אבות כנגד ששה ימי שבוע זה עובד יומו וזה עובד יומו ובשבת כולן שוין כדי שיהא להן שלום זה עם זה שעורות של בהמות הנלקחות מן השופרות היו לכהנים שמקריבין העולות ואם לא היה להן אלא שופר אחד אתי לאינצויי דשמא באותו יום של בית אב ראשון או של בית אב שני יביאו נדרים ונדבות הרבה ולא יתבטל המזבח ולא יטול אותו בית אב מן השופר כלום ובשאר ימי השבוע של השאר בתי אבות שמא לא מייתו נדרים ונדבות כל כך ונמצא אותן בתי אבות מקריבין מן השופר כדי שלא יהא המזבח בטל והיו עורות שלהן ומינצו הנך קמאי בהדי הנך ואמרי יש לכם עורות ואנו אין לנו כלום ואי משום הנך עולות שהביאו יחידים בימים שלנו מזלנו גרם הילכך תקינו ששה שלא יטול זה משופרו של זה:

כנגד ששה בהמות. פר ועגל וכו'. שהמתנדב פר לעולה מביא מעות ונותן לשופר ששמו פר במנה כדתנן פ' בתרא דמנחות והמתנדב עגל מביא ה' סלעים ונותן לשופר ששמו עגל והמתנדב איל מביא ב' סלעים הוא ונסכיו והמתנדב כבש יביא הוא ונסכיו בסלע כדתנן התם:

ושעיר וגדי. שעיר הוא תיש גדול שבעזים ואע"ג דאין נסכיהן חלוקין כדאמרינן פרק הממונין ר' היא וכו' הילכך אם התנדב גדי צריך להביא דמי גדי ואם הביא דמי תיש לא יצא:

ורבי היא דאמר קטן והביא וכו'. בפרק בתרא דמנחות ולהכי היו ששה לדקדק באיזה שופר נתן המעות שלא יחליף שאם התנדב כבש והביא איל לא יצא וכ"ש איפכא וכי תנן ששה לנדבה לאו במותרות איירי אלא נדבה כמשמעה וכי תנן מדרשו של יהוידע איידי דתנן נדבה תני נמי לההיא דרשא:

קיני זבין. וכן כולן במותר מתפרשי:

וקיני יולדות. קיני זבין וקיני זבות ויולדות עניות כולהו דינן ב' תורים או ב' בני יונה אבל יולדת עשירה אין לה אלא בן יונה או תור לחטאת הילכך עשו למותר קיני יולדת עשירה שופר לעצמו וקיני יולדות דקאמר שמואל עשירות הוא דקאמר דמותר חטאת גרידא הוא:

וחטאות. מותר חטאות שעירה או כשבה:

ואשמות. איל:

ומותר המנחה. מותר מנחה דחוטא הואיל ומיקרי חטאת כדכתיבנא לעיל פ' מצרפין אזיל מותרה לנדבת צבור אבל מותר מעות שאר מנחות לא אזלי לנדבת צבור אלא הוא יוסיף משלו ומביא מנחה אחרת:

ועשירית האיפה. של כה"ג שמפריש בכל יום ויום אם הפריש מעות לעשירית האיפה של היום ונתותרו שוב אינו יכול לצרפו לשם מחר שלא תפול לנדבת צבור שגם היא נקראת חטאת בפרק אלו מגלחין במו"ק ולהך פירושא כי תנן ששה לנדבה היינו מעות שלוקחין מכל מותרי אשמות וחטאות ששנינו בהן ירעה עד שיסתאב וימכר ויפול דמיו לנדבה דקי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה וכל זה בכלל מותר הוא וכי תנן את זה דרש יהוידע לפ' שופרות נדבה קתני לה:

תקנו לה שופרות הרבה. פירש גאון כי היכי דלא ליעפשו מעות והכי איתא בגמרא דילן:

וככלותם. מלחזק את בדק הבית עשו ממנו כלי שרת וקשה אההוא קרא דמלכים דכתיב אך לא יעשה בית ה' ספות כסף וגו':

שתי נדבות עשה. ב' ארונות לשתי נדבות אחת לבדק הבית ואחת לכלי שרת וכן פירש גאון והשתא לא קשו קראי דקרא דד"ה דקאמר הביאו שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' כלי שרת מארון דכלי שרת עבדו להו וקרא דמלכים היינו ממעות שגבו לבדק הבית:

ארון אחד. ולא שני ארונות וקא מפרש לקרא אמאי אנחיה חוץ לעזרה וקאמר מפני הטמאים דאיכא טמאים דמתנדבים ואי נכנסו לפנים חייבין כרת לכך הניחו בחוץ והמעות לא היו צריכין טבילה דהכי תנן סלע שהתקינה למשקלות טמאה דוקא שהתקינה:

כי לעושי המלאכה וגו'. ומשמע משום דהיה צריך לעושי המלאכה לא היו עושין אבל כשהותירו עושים והכי כתיב בד"ה ויהי בעת יביא אל פקודת המלך ביד הלויים ובראותם כי רב הכסף ובא סופר המלך ופקיד כהן הראש ויערו את הארון וגו' כלומר כשרואין כי רב הכסף שבו מביאין אותו אל המלך ומערין אותו ומחזירין אותו אל מקומו שיתנו שם עוד ובאותו זמן עד שלא שלמו לחזק בדק הבית הוא שכתוב אך לא יעשה בית ה' וגו' אבל מששלמו עשו מהן כלי שרת כדכתיב וככלותם וגו' והכי אסיקנא בגמרא דילן בפ' בתרא דכתובות לא קשיא כאן שגבו והותירו כאן שגבו ולא הותירו וכי גבו והותירו מאי הוי א"ר אבהו לב ב"ד מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לכלי שרת ע"כ ופי' רש"י ז"ל שגבו לצורך בדק הבית והותירו שאין צריכין לכולו עושין מן המותר כלי שרת מאי הוי הא לא לקדושת קרבן גבוהו וכן דעת הגאון ז"ל שכתב כאן לשון הגמרא דכתובות:

הדרן עלך פי"ג שופרות בס"ד