בין שקלים לנדבה. בין שופר שקלים לשופר נדבה כדתנן לעיל ובגמ' פריך בין שקלים לנדבה בין שקלים לקינין מיבעי ליה דסדר השופרות בשורה היו עומדין ושופרות נדבה לבסוף הן שנויים בסידרא דמתני' ומשני לה:

מחצה על מחצה נדבה. בגמרא מפרש טעמא:

מחצה על מחצה עולה. בגמרא מפרש טעמא וסתם לן תנא הכא כרבנן דס"ל דקינין א' חטאת וא' עולה וגוזלי עולה כולן עולות ומש"ה תני במחצה על מחצה עולה דאי כר' יהודה הא קינין נמי כולן עולה נינהו ומאי קמ"ל ומש"ה כי מספקא לן בהני מעות אי דקינין אי דעולה פריך בגמרא ויש חטאת קריבה עולה כלומר היכי קרבי עולה וליחוש דקינין נינהו ואיכא דמי חטאת בהו ודם חטאת העוף קרב למטה ודם עולת העוף למעלה ואם שנה פסול כדתנן במס' קינין:

מחצה על מחצה לבונה. משום דלבונה היא עצמה קרבן ועצים מכשירי קרבן ובגמרא פריך דאמאי לא תני בין גוזלי עולה לעצים ובין לבונה לזהב ומייתי לה בזה הכלל:

בין חולין למעשר שני. מי שמצא מעות בביתו בין מעות של חולין למעות מעשר שני שיש לו:

לא צורכא דלא בין שקלים לקינין. פירוש לא צורכא דא אלא ובלעו האלפין וכתבום תיבה אחת והכי פירושו לא נצרכא אלא בין שקלים לקינין כלומר לא היה צריך להשמיענו הדין אלא בין שקלים לקינין כסדר שהן שנויים במשנה בפירקין דלעיל והתם משמע דסמוך לשופר תקלין אתי שופר קינין דשופרות נדבה לבסוף הן שנויים והראב"ד ז"ל פירש בין שקלים לנדבה מחצה על מחצה לא צריכא למשאל דמתניתין היא אלא בין שקלים לקינין אם נמצאו מעות מחצה על מחצה מה נאמר עליהן ע"כ ואין פירושו נכון אבל מ"מ אתה למד מדבריו פירוש לא צורכא דלא שפירושו לא צורכא דא אלא כדברי:

כמין כוכלייס היו עשויין. כמין תכשיט עגול שקורין כוכליאר ובלשון ירושלמי כוכלייס דאמרינן בפ' בראשונה גבי פייס ויושבין כמין כוכליאר ובירושלמי אמרינן עלה כמין כוכלייס וכצורה הזאת* נדבה סמוך לשקלים והראב"ד ז"ל גריס כמין קלבוס כי ההוא דמס' שבת וגירסת ספרינו היא מחוורת:

לא צורכא דלא וכו' יפלו לשקלים. כיון דתנא אתי לאחמורי כשהוא מחצה על מחצה כדתנן במתניתין לא היה צריך לומר יפלו לנדבה אלא דיפלו לשקלים מיבעי ליה דקדושה דעדיפא היא דהא שקלים חדשים לעולת צבור אזלי:

על ידי שהנדבה מרובה. ואזלינן בתר רובא ולעולת קיץ אזלי:

שמא יפלו לשיירי לשכה. ואזלי לחומת העיר וקי"ל כרבנן דאמרי אין מועלין בשיירים ומש"ה אזלא לנדבה דעולת קיץ למזבח הוא:

מחצה על מחצה כמי שמת. וא"ר אסי דכשמת יפלו לנדבה דדמי למעות סתומין דנזיר כדפרישית פרק מצרפין:

מותר עשירית האיפה שלו. של כה"ג ומייתי לה הכא משום דכולהו רב אסי קאמר לה:

ור' אלעזר אמר יפלו לנדבה. דמותר חטאת מיקרי כדפרישית לה פ' מצרפין ופי"ג שופרות ומותר חטאת הוי לקיץ כמו שדרש יהוידע הכהן כדתנן לעיל פי"ג שופרות:

ויש חטאת קריבה לעולה. פירשתי במשנתינו:

תנאי ב"ד הוא. ולב ב"ד מתנה כן ולכך הוי עולות קיץ:

האשה הזאת במה היא מתכפרת. שתוכל לאכול בקדשים דאפשר דדמי חטאת מעורבין בהן ולעיל פי"ג שופרות אמרינן דיכולה לאכול בקדשים למחרת דאין הכהן מתעצל להקריב מעות שבשופרות:

את האובדות. כגון פרחו הקינין או שנפלו המעות ונמצאו מחצה על מחצה שהולכין לעולת קיץ כדתנן במתניתין:

ואת הפסולות. כגון אם נפסל העוף אחר לקיחתו וכבר קרא שם הכהן עליו ונטרף או שנמלק שלא כהלכתו המספק את הקינין מספק את כולן עד שיעלה כהלכתו ע"ג המזבח כדאמרינן בפ' התרומה גבי סלת דאם התליעה וכו' עד שיהא המזבח מתרצה והב"ד שהן ממונין על הקינין לוקחין קינין כמו אותן מעות אבודין או קינין פסולות ומקריבין א' לחטאת וא' לעולה ואותה חטאת אינה נאכלת דדילמא לא הוו משופר הקינין אלא משופר גוזלי עולה ואותו שנטרף דילמא עולה הוא דהוי והקשה הרא"ש ז"ל דמה חטא העני הצייד ותירץ דכיון דמקבל מעות מן הגזבר להספיק קינין כל השנה תנאי ב"ד עליה לספק לפי שמשתכרין בשל הקדש ע"כ:

לא צורכא דלא בין עולה לעצים. לא מיבעיא לן בבבי דהני שופרות אלא דלא תני בין גוזלי עולה לעצים קרוב לעצים עצים קרוב לעולה עולה מחצה על מחצה עולה דזו קרבן וזו מכשירי קרבן:

ובין לבונה לזהב. ומיבעי לן נמי אמאי לא תני בין לבונה לזהב והכי הוי ליה למיתני קרוב ללבונה לבונה קרוב לזהב זהב מחצה על מחצה לבונה דזו קרבן דהא מתנדב אדם לבונה וזו צפוי לקדש הקדשים ואיכא מ"ד דממותר תרומה אתיא ולפי פרש"י ז"ל דהיינו כפורי זהב איכא מ"ד נמי דממותר תרומה קא אתי:

ומשני הא תנינא בסופא הולכין אחר קרוב וכו'. ובהאי כללא סגיא ליה והשתא נמי ניחא אמאי לא תני בין תקלין חדתין לתקלין עתיקין היכי דיינינן דכיון דלחומרא אזלינן בתר תקלין חדתין שדינן ליה דאזלי לעולות וחטאות מה שאין כן בעתיקין דאזלי לחומת העיר וכן האי דלא תני בין עתיקין לקינין דודאי בתר קינין שדינן ליה דהוו עולות וחטאות ואותו חטאת אינו נאכל כדלעיל וכן ניחא הא דלא תני בין זהב לנדבה דמחצה על מחצה ודאי בתר חמור שדינן ליה דהיינו לנדבה דכולה כליל ועוד דנדבה מרובה ובתר רובא שדינן ליה כדאמרינן לעיל גבי תקלין חדתין ונדבה וליכא ספיקא אלא בין שכן לשכן אבל לא בדלוג דכיון דכמין כוכלייס עשויין וכדאמרן, ואם היה באמצע שהוא ספק לכולן פשיטא נדבה ונפש כי תקריב קרבן מנחה מלמד שהיחיד מתנדב לבונה דלא בהר הבית קדש. כיון דהיכי דמספקא לן אזלינן לחומרא לא היה צריך לשנות אלא דבהר הבית קדש דדילמא מן הגזבר נפל בלכתו לקנות הקרבנות:

לפני סוחרי בהמה. בירושלים:

לעולם מעשר. בין בשעת הרגל בין שלא בשעת הרגל כן פירש רש"י ז"ל:

מעשר. שרוב בשר הנאכל בירושלים דמי מעשר לפי שאין אדם שוהה בירושלים עד שיאכל כל מעשר שני שלו ונותן מעות המעשר הנותרים לעניי העיר או לאוהביו יושבי העיר ורוב הוצאת מעשר לוקחין בהן בהמות לשלמים כדגמר שם שם מעשר משלמים במס' מנחות והקשו בתוספות בפרק אלו מציאות וליחוש דמן המוכרים נפלו וכבר נתחללו קדושת המעות על הבהמה וי"ל דאזלינן בתר לוקחין דהוו רובא דמוכר אחד מוכר לכמה בני אדם ועוד דמוקמינן להו אחזקתייהו דהיו מעשר:

ובהר הבית לעולם חולין. ואפילו בשעת הרגל פירש רש"י ואע"ג שרוב מעות שבעיר מעשר שעולי רגלים מביאין מעות מעשרותיהן לאכלן בעיר לא שבקינן רובא דשתא ואזלינן בתר רגל אלא אמרינן מלפני הרגל נפלו כאן וחולין הן והקשו בתוספות והא תנן לא יכנס אדם בהר הבית במעות הצרורין לו בסדינו א"כ מסתמא של הקדש הן ונפלו מן המביאין ללשכה בניסן וי"ל דאין אסור ליכנס אלא במעות צרורין לו בסדינו דנראה שנושא אותן לסחורה וגבאי הוא ובענין זה אפילו של הקדש אסור אבל בכיס שתחת בגדיו אפילו של חולין מותר ליכנס ובגמרא פריך וליחוש שמא נפלו מן הגזבר כשהוציא שקלי הלשכה לקנות קרבנות ומשני לה:

ובירושלים. בשאר שווקים שבה:

בשאר ימות השנה חולין. דרוב מעות שבעיר חולין:

ובשעת הרגל הכל מעשר. שרוב מעות העיר מעשר בזמן הרגל כדפרישנא ומפרש טעמא בגמרא דילן פרק אלו מציאות הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום ואם נפלו שם לפני הרגל כבר מצאום מכבדי השווקים ובתר בתרא אזלינן כדאמרינן התם והר הבית אין צריך להתכבד בכל יום שאין טיט ועפר נקלט שם מתוך שהוא משופע ועוד שאין אדם נכנס שם במנעליו, ובאבק שעל רגליו לפיכך אין אבק מצוי שם:

אברים עולות. דכיון שמנותחין כדרך שמנתחין העולה דתנינן לה במס' תמיד ותניא בתו"כ ובפ"ק דחולין אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים בידוע שהן עולות:

וחתיכות חטאות. דאין אוכלין בעזרה אלא חטאות ואשמות והיינו למי שעבר ואכלן דאי אכיל אותן ליום ולילה דלית בהו משום נותר:

זבחי שלמים. דרוב בשר הנאכל בירושלים זבחי שלמים:

תעובר צורתן. לא ישרפו הבשר בעודו במראיתו שהוא בזיון קדשים אלא יניחוהו עד שתפסד צורתו דהייני עיבור צורת מראית הבשר בלינת לילה א' וכיון שלן בלילה הוי נותר וטעון שריפה ובגמ' מפרש לה וכתב הרא"ש ז"ל דשלמים עיבור צורתן עד יום הג' דבהכי הוי נותר:

נמצא בגבולים. בערי ישראל:

אברים נבילות. שכן דרך לחתכה לאיברים ולהשליכה לאשפה:

וחתיכות מותרות. דודאי לאכילה קיימי ולקדרה ובגמ' מפרש נבלה דקתני למאי אי ללקות אי לאכילה ומותרות דתנן אי לענין אכילה או לענין דלא לקי אי אכיל לה:

עד שהוא מחללו על הבהמה. ומשעה ראשונה הוו מעות מחוללין:

היסח הדעת טעון צורה. טעון עיבור צורה לפי שהסיח דעתו מן החתיכות וקסבר כמ"ד בפ' כל שעה דהיסח הדעת פיסול טומאה הוי ואם יבא אליהו ויטהרנה שומעין לו:

מתני' אמרה כן. דהיסח הדעת פיסול טומאה הוא ולא פיסול הגוף דאי אמרת פיסול הגוף הוי אמאי בעי צורה הא הסיחו דעתן הכהנים מהאי בשר דאין מכירין אותו דבאומדנא דבי דינא הוא דאמרינן אברים עולות ואי פיסול הגוף הוי הא תנן כל שפיסולו בגופו ישרף מיד וכי האי גוונא נמי מוכח לה בפ' כל שעה:

ויאות. שפיר קאמר ר' הושעיא:

לאכלו אי אתה יכול. כלומר מתניתין דקתני תעבור צורתן מיירי אפילו בבשר דעומד מראיתו בו ונראה דנשחט היום ואשמעינן מתני' דאסור למיכליה שמא נתקלקלה צורתו דאמרינן ישנו מין בשר דעומד מראיתו בו אפילו נשחט אתמול ומשום דהדבר ספק דיותר קרוב לומר דנשחט היום ואסור לשרוף קדשים טהורים בעי עיבור צורה דבהכי שרפינן לה כדין והשתא דייקא כר' אושעיא:

אברים לוקין עליהן. משום נבלה לא תאמר איסור נבלה מספק ולא למלקות אלא דודאי נבלה הוי ולקי:

חתיכות מותרות לא ממש. בתמיה וברוב טבחי ישראל מיירי ובפ' גיד הנשה פליג רב ואמר דמותרות משום נבלה ואין לוקין עליהן ואזיל לטעמיה דס"ל התם בשר שנתעלם מן העין אסור:

אם היו מחרוזות. אם החתיכות היו מחרוזות שרו והכי איתא פ' אלו מציאות ובפ' גיד הנשה אמרינן דאפילו רב מודי דבחרוזין הוי סימן ושרי אע"ג דנתעלם מן העין והכא אליבא דר' יוסי ב"ר חנינא דאפילו הוו אברים דחמירי כיון דהוו חרוזים שרו באכילה ופסק הרמב"ם ז"ל פי"ט מה' פסולי המוקדשין רישא דמתני' וז"ל בשר הנמצא בעזרה איברים עולות וחתיכות חטאות והנמצא בירושלים שלמים והכל תעובר צורתו ויצאו לבית השריפה שמא נותר הוא וא"כ מה הועיל שתהא חזקתו עולה או חטאת. או שלמים למי שעבר ואכל ע"כ:

נתחלפו לו חושש. שלא ידע ממי לקח אסור ואע"ג דחד מינייהו מוכרת נבלה וט' מוכרין כשרה הא קי"ל בפ"ק דכתובות ופ"ק דפסחים כל קבוע כמחצה על מחצה דמי:

ולנמצא. בקרקע שאינו מקום קביעותו:

הולכין אחר הרוב. דכל דפריש מרובא פריש:

בשר הנמצא ביד גוי כנמצא בפליטא. ואי רוב טבחי ישראל נינהו שרי דשוינן ליה כמו פריש ומרובא פריש ואע"ג דגוי אוכל נבלות הוא כיון דמשתמר בידו ורוב טבחי ישראל הן ולא הכריזו טריפה היום מודי רב דשרי כדאיתא פ' גיד הנשה:

מקטע בסוסיא ומפיק לשוקא. היה חותך בשר סוסו ומוציאו לשוק למכור ורוב טבחי ישראל הוה:

הדא היא דא"ר יוחנן. בתמיה כלומר היכי מכשר ר' יוחנן דמשוי ליה כפריש כיון דמוחזק לאכול נבלות כל בשר שבידו קבוע מקרי דאע"ג דרוב טבחי ישראל הם הא איכא זה דמוכר בשר סוסו:

ומשני שראו אותו יוצא וכו'. בההוא דוקא מכשר ר' יוחנן וכתבו המפרשים דאם בא גוי ונטל לפנינו ולא ידעינן ממי נטל הוי כלוקח מן הקבוע ואסור אלא כשנמצא בידו וידענו דרוב טבחי ישראל הם אז נחשוב אותי כפריש ושרי:

לחד דרומאי. צוה לגוי אחד דרומי והביא לו:

לאו כולא מיניה מיסור מקולין דצפורין. לאו כל הימנו של טבח לאסור כל המקולין שהיונים לוקחין בשר מישראל ששוחטין ומוכרין ובנמצא ביד גוי שרי:

נחת לתמן. לבבל:

נחת משזגא אסקופתא גו נהרא. אסקופתיה בלשון יון כובע אישקופיא ירד לרחוץ כובע לנהר שהיה הבשר בתוכו ונפל הבשר משם כשהיה רוחץ הכובע ובפ' גיד הנשה אמרינן הוה מחזיר רישא ונפל מיניה וכו':

וסלק ליה חור. עלה בידו אחר:

אסור לך. רב לטעמיה דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור:

וחטפה דיותא. חטפו עוף ששמו דיה:

וטלקתיה. והשליכו ותשלך את הילד תרגם ירושלמי וטלקתה ית רביא:

גינאי. שם נהר כדאמרינן פ"ק דחולין פגע בו בגינאי נהרא:

שטף זיקין. שטף נודות:

יחכמון שפוכיא קוטריהון. יכירו שופכי היין קשריהן האיך קשרו הנוד דקשר הוי סימן באלו מציאות ואי של ישראל הן שרי ואי לא בעו מילוי ועירוי:

נקאביקא. שם איש:

אשכח בכנישתא קוליתא. מצא חתיכה שיש בה כליות בבית הכנסת שמתכנסין שם רבים ולא מקום תפילה שהיו באין לשם גויים להתוכח עם חכם הדור:

יחכמון סיקוריא עבידותן. לשון יון גרזן סיקוריא כלומר בעלי הגרזן יכירו חתיכתן וחתיכה הוי סימן באלו מציאות ויש ספרים דגרסי יחכמון נתחי עבידתון:

איסטרטא. שוק בלשון יון איסטרטיא:

ומשונית הים. שן שבתוך הים:

מסרטיה. איסטרטיא מקום שהולכין בו רבים והוא דרך המלך:

ומפלטיא. שוק גדול של מקח וממכר וזה איסטרטיא מצא ושרי משום יאוש:

ומשום רוב מהלכי דרכים משום שחיטה. דלא הוי נבלה דרובא ישראל נינהו:

עיגול דגובנין. עיגול של גבינה:

ואנא חמאי לרבנן. אני ראיתי לחכמים שהיו מכריזין אפילו היו מוצאין בפלטיא:

לא נסבתה. בתמיה דהא איכא יאוש ודאי ורבנן דמכרזי מדת חסידות היא:

מן הפיוסרוס ולפנים. קרן זוית שפונין בו למזרח ולמערב צפון ודרום שמו פיוסרס וכ"ש חוץ לעיר דאיכא יאוש טפי דדילמא משכחי ליה אינשין דלא מעלוי:

אפילו כן אשכח ולא נסיב. אע"פ שאביו היה מתיר הוא היה מחמיר על עצמו וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"א מה' גזלה ואבדה:

זכרים. עולות. וכולן כליל משום דחיישינן שמא מירושלים יצאה ורוב בהמות היוצאות ממנה זבחים הן ואיכא לספוקי בכל זבחים שראויין להקרבה הלכך זכר דחזי לעולה מספיקא אזיל לעולה ובגמ' מפרש אמאי דהא זכר חזי לזבחי שלמים:

נקבות זבחי שלמים. דאילו בעולה ליכא לספוקי דאין בהמה נקבה בעולה:

הראויין לפסח. זכר בן שנה מן הכבשים או מן העזים:

פסח. מותר פסח ונאכל ליום ולילה כדאמרינן פ' מצרפין:

קודם לרגל שלשים יום. כלומר והני מילי כשנמצאת בתוך ל' יום דקודם הרגל שאז דורשין בהלכות פסח אדם מפריש את פסחו ורבנן סברי דגם בזמן הרגל מתנדבין נמי עולות וה"נ איכא למיחש לעולות:

ממשכנין את מוצאיה. להביא נסכים שלה דכיון דזכה בה דידיה מקריא ומחייב:

וזה אחד מהן. זה שאמרנו שהתקינו ב"ד שיהיו נסכיה קרבין משל צבור אחת מהתקנות והדר מני לאינך ששה ואלו הן ז' תקנות א' המוצא בהמה שיהיו מביאין נסכיה ב' גוי ששלח עולתו ג' גר שמת ד' כהן גדול שמת ה' על המלח ועל העצים ו' ועל אפר פרה ז' ועל קינין ור' יוסי נמי מודי לז' תקנות אלא ת"ק סבר משל צבור ולר"י על המספק וכן דעת הראב"ד ז"ל:

וגוי ששלח. כלומר וכן גוי דגוי משלח קרבנותיו כדאמרינן פ"ק דחולין איש איש לרבות את הגוים שנודרין נדרים ונדבות וכו' ומקריב נסכים הגוי עמה כדפרשינן פ"ק:

שלח עמה נסכים. דמי נסכים דלא קרבי אלא מיוחנן ואחיה שעושין אותן על טהרת הקדש כדאיתא פי"ג שופרות דאילו שלחינהו גוי טמאים דגוי לא מהימן אטומאה וטהרה:

גר שמת. להכי נקט גר משום דאין לו יורשין דאי הוי ישראל הוו מקרבי יורשין נסכיו:

יש לו נסכים קרבים משלו. אם יש נסכים שלא זכו בהן עדיין שום אדם ובאו לידי ב"ד מוציאין אותן לנסכים כנ"ל והתוספות פירשו במנחות כגון שהפריש הדמים בחייו ואקדשינהו בחייו:

כה"ג שמת. והקריב חצי העשרון בשחרית ולא הקריב החצי השני בערבית:

ולא מנו וכו'. באותו היום שמת דאילו מינו הא תנן בפ' התכלת דהכהן האחר מביא לאותו היום עשרון שלם וחוצהו מקריב מחצה ומחצה אבד נמצא שני חצאין קריבין ושני חצאין אובדין והכא משום דלא מינו קרב משל צבור ובגמ' מפרש לה:

משל יורשים. בגמרא יליף מקרא טעמא דר' יהודה:

ושלימה היתה קריבה. עשרון שלם בבוקר ועשרון שלם נמי בין הערבים וסתמא הוי לר' יהודה משל יורשין ויליף לה מקרא ולר"ש משל צבור ויליף לה דכתיב חק עולם משל עולם וכן פרש"י ז"ל במנחות:

ועל המלח. מפרש בפ' הקומץ רבא כגון למלוח עורות העולות ולמלוח אכילת כהנים כלומר אכילה המגעת לחלקם כגון חזה ושוק חטאות ואשמות שהיחיד מביא והן אוכלין:

ועל העצים. של לשכה ששורפין מהן במדורת בית המוקד פ"ק במס' תמיד עלה ונסתפג ונתחמם כנגד המדורה:

נאותים. ונהנין ממלח צבור למלוח חולין הנאכלין בעזרה כדתניא בתו"כ והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו שיאכלו עמה חולין ותרומה כשהיא מעוטה כדי שיהיו נאכלין על השובע אין נאותין ממנו:

שלא יהיו מועלין באפרה. הנהנה מאפרה לא יתחייב מעילה ובגמ' מפרש לה:

ועל קינין הפסולות וכו'. המחוייבי קינין מביאין מעות ונותנין בשופר וב"ד לוקחין המעות וקונין בהן קינין והבעלים הולכין להן וסומכין על ב"ד שיקריבו עליהן ואם נמצאו פסולין תנאי ב"ד הוא שיקחו אחרים מדמי הלשכה:

המספק את הקינין. דכיון דמרויח במעות הקדש דנותן לו הגזבר לכל השנה יקבל עליו אותו האחריות כדתנן גבי נסכים התליעה סלת התליעה לו ובגמ' מוסיף דלר' יוסי אחריות אובדות נמי וכגון דפרחו הקינין מקבל עליה:

בבא לחוב בדמיהם שנו. קשיא ליה לר' אושעיא היכי תנן דזכרים עולות אטו זכרים לא מקרבו מינייהו שלמים ודילמא שלמים הן והיכי מקריב להו עולה ומתרץ ר' אושעיא בבא לחוב בדמיהן ופירש רש"י ז"ל בפ' האיש מקדש דודאי אינהו לא קרבי וה"ק אם בא אדם זה לעשות לה תקנה ובא לקבל על עצמו חוב כל דמים שהוא בספק ולהוציאה לחולין ולהקריב את דמיה ור"מ היא דאמר בפ' האיש מקדש דהקדש מתחלל במזיד ויכול זה להוציאן לחולין ובמזיד מתפסו הדמים בקדושת הבהמה ועל ידי תנאי יביא שני דמים אחד לעולה ואחד לשלמים ויאמר אם עולה הוא הרי היא מתחללת על אלו והשני יהא שלמי נדבה ואם שלמים היא הרי היא מתחללת על שם שלמים והללו לנדבת עולה ע"כ:

צא ומעול בקדשים. דהא אמרינן דס"ל לר"מ דהקדש מתחלל במזיד אסור לחלל קדושת הבהמה אלא במום דכתיב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ואמרינן בבעל מום הכתוב מדבר כדאיתא פ' המנחות והנסכים ובפ' בתרא דתמורה וא"כ חוטא הוא ונהנה מן הקדשים כיון שעבר על מה שאמרה תורה ועוד לר' יהודה דאמר בשוגג מתחלל ולא במזיד מועל גמור הוא:

אם רוב זכרים עולות. הזכרים דכיון דאיכא רוב זכרים קרבי עולות דמילתא דמוכחא הוא:

ואם רוב נקבות. בטלי זכרים אגבייהו ומיקרבי כולהו שלמים בין זכרים בין נקבות:

ואין השלמים וכו'. פירכא היא דהא אפילו רובן זכרים אפשר דהוו שלמים:

כיצד היה עושה מוציאן לחולין וכו'. יביא דמים ויאמר אם של שלמים הן לתפסו קדושתייהו אדמים ויצאו לחולין והדר לקדשינהו לזכרים קדושה אחריתי דהיינו לשם עולה ולקרבו והשתא לא קשה צא ומעול דהא לא נהנה דלא אכיל לה כדר' אושעיא אלא הדר אקדשה וקרבה ואינו נהנה כלל:

א"ר זעירא. אתא לאסוקי תירוצא דר' יוחנן בזכרים:

כמא דאת אמר תמן תנאי ב"ד הוא. בפירקין הוא במתני' דתנן קינין וגוזלי עולה מחצה על מחצה יקרבו עולה דאקשינן ויש חטאת וכו' ותרצינן תנאי ב"ד הוא על המותרות וכו':

על האובדות שיקרבו עולות. כגון הני דהוו רובן זכרים אע"ג דאיכא למימר שלמים הוו אפילו הכי תקינו דלהוו עולות והעורות לכהנים וסתמא דמילתא כי אקדיש איניש אדעת ב"ד דכהנים קא מקדיש:

ואין זה מזיד. דהא אי שלמים הוו מי פקע שם שלמים מינייהו והיכי קרבי עולות דבשלמא במעות עדיין ליכא שם לא דחטאת ולא דעולה כדאמרינן לעיל:

ומשני מכיון שתנאי ב"ד הוא אין זה מזיד. דמידע ידיע תקנתא דרבנן ובגמ' דילן מתרץ לה בשיטה אחרינא:

עשירית האיפה שלו. של כהאי גוונא דמשלו היא באה ולא משל צבור:

יוליכם לים המלח. דכיון דעשירית האיפה מיקריא חטאת בפ' ואלו מגלחין חשיב ליה ר' יוחנן מעות מפורשין ואזלי לים המלח כדתנן במס' נזיר:

יפלו לנדבה. וטעמא פרישנא פ' מצרפין:

חוצה אותה. לחצאין אי בעי והדר מקדישה לחצאין ויליף לה בפרק קמא דמנחות דכיון דקריבה לחצאין קדושה לחצאין:

מקדישה ואחר כך חוצה אותה. דבשעת הבאה שלימה בעי כדכתיב מחציתה ולא כתיב מחצית משמע מחציתה של שלימה ושלימה מביאה וכן מקדישה:

ומחצה אבד. וכיון דמצי מקדיש לחצאין הך חצי דלא קרבה לא אקדישה ואמאי אבד:

שכן אפילו מעותיו יוליכם לים המלח. ור' יוחנן לטעמיה דאמר לעיל מותר עשירית האיפה דכהאי גוונא ילכו לים המלח דחייש למעות מפורשים והכא נמי כיון דמת חיישינן דילמא אקדיש כולה כאחד ומש"ה אבד:

נמצאו שני חצאין אבודין. משנה פרק התכלת והכי תנן התם כהן שהביא מחצה שחרית ומת ומנו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו וחצי עשרונו של ראשון אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד נמצאו שני חצאין קריבין ושני חצאין אובדין:

מחצה ראשון ומחצה שני. מחצה שנשאר מכהן ראשון שמת ומחצה מזה השני הנשאר:

תעובר צורתן. ויפסל בלינה:

ויצא לבית השריפה. בעזרה כשאר פסולי מוקדשין ובפרק התכלת מפרש טעמא בשלמא מחצה ראשין דהא מעיקרא הופרש להקרבה וקדוש קדושת הגוף אלא שמת אלא דשני אמאי הא כשהופרש מעיקרא לאיבוד ולשריפה ופיסול הגוף לא בעי עיבור צורה כדאיתא פ' כל שעה ומתרץ דס"ל דאפילו פגול טעון צורה דאע"ג דפיסול הגוף הוא ולישרפיה לאלתר ואפ"ה בעי צורה והשתא מהך שני פריך לר' יוחנן דאי ס"ד מצי מקדיש ליה לחצאין אמאי יצא לבית השריפה הך שני יביאה שלימה משום דרשא דמחציתה ולקדיש חציה ותו לא:

עשרון שלם מקדיש. בפ' המנחות והנסכים תנן אמר חצי עשרון יביא עשרון שלם ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים וחצי עשרון לא מצי מקדיש וא"כ לא אמר כלום ורבנן סברי מגו דחיילא אחצי חיילא אכולה והך ברייתא דתני דחצי דשני קדישא ויצא לבית השריפה ר"ש היא דלא חיילא קדושה אחציה אלא שיקדישנה כולה ולהכי יצא לבית השריפה ואנא דאמרי כרבנן ואע"ג דרבנן סברי דמגו דחיילא אפלגא חיילא אכולה שאני התם דלא אשכחן גבי נסכים חצי עשרון ותפיס הקדש כל חלקו אבל הכא גבי כהן דקרב פלגא מצי להקדיש חציה ולא מתפס חציה:

מביא עשירית האיפה ועובדה בידו. דאפילו כהן הדיוט שמתחנך לעבודה מקריב עשירית האיפה אבל כה"ג בכל יום שנאמר מנחה תמיד בפ' צו:

בו ביום שנתקרב בתחילה לעבודה. שהיה כהן הדיוט ולא נתחנך ומנהו להיות כה"ג מביא שתים חוץ משל הדיוט אחת משום חינוך של כה"ג ואחת מנחת תמידין שחייב כהן גדול בכל יום וחינוך מטעם שלא הקריב מעולם דבכל כהן הדיוט ולא מני לה דבחיובא דכהן גדול קא מיירי וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ה דה' כלי המקדש וז"ל כהן שלא עבד עדיין מימיו ומנוהו כהן גדול הרי זה מביא עשירית האיפה ועובדה בידו בתחילה כשאר חנוך של כהן הדיוט ואח"כ מקריב עשירית האיפה שניה שהוא חינוך כהן גדול ואח"כ מקריב עשירית האיפה שלישית שהיא חביתי כהן גדול שמקריב בכל יום ע"כ:

בשעת הבאה תופיני. לקמיה דרשינן תופיני תאפה נאה וכתיב מורבכת תביאנה תופיני וסמיך תביאנה לתופיני תאפה:

בשעת הבאה. דהיינו לאחר תמיד של שחר דדרשינן וערך עליה העולה אין לך שקודם לתמיד של שחר דהעולה ראשונה אז היתה נאפת ולא קודם התמיד ואם אפו אותה קודם שלא מן המובחר:

העמידו לעושה חביתין לעשות חביתין. משנה זו פ"ק דתמיד וההוא הוה קודם תרומת הדשן וכ"ש לשחיטת התמיד לפי סדר המשנה:

לעשות חמין לרבוכה. ללוש את הסלת מותר להחם חמין לעסוק בה וכשמגיע זמן הקטרתה לאחר שיקריבו אברי התמיד יקטיר כמו כן את החביתין:

מטגנה ואח"כ אופה. כו"ע מודו דבעי טיגון במחבת ואפיה בתנור דכתיב על מחבת בשמן וכתיב תאפה אלא דס"ל טגון תחלה כדלקמיה והדר אופה אותה בתנור:

ה"ג תרי תופיני תאפה נאה ר' אומר תאפה נוי ר' דוסא אומר תאפה רכה אתיין הלין פלוגתא כהלין פלוגתא וכו'. והכי איתא בפ' התכלת נוי לשון אל תאכלו ממנו נא שהוא מבושל ואינו מבושל כל צרכו רכה דקה ומרוקעת וגדולה:

תאפה נאה. לבנה וא"כ אופה תחלה דאי מטגנה דהיינו שקולה אותה במעט שמן במחבת הויא שחורה מן השמן ומן המחבת:

ומ"ד רכה דריש נאה ונוי. דכיון דעושה אותה גדולה הויא נאה תחלה ומטגנה ואח"כ אופה וכיון דמטגנה תחלה אין מטגנה כל צרכה אלא עד גבול נוי שהוא מבושל ואיננו מבושל ואיכא נאה דגדולה היא וכן פרש"י ז"ל בפ' התכלת ופסק הרמב"ם ז"ל בפי"ג דמעשר הקרבנות כמ"ד אופה ואח"כ מטגנה וכן פירש רש"י ז"ל בפ' צו:

אפילו נטמא. הכהן ולא מצי מקריב ליה משל צבור לר"ש ולר' יהודה משל יורשין ומדברי הרמב"ם ז"ל פ"ג דתמידין ומוספין נראה דמפרש ליה במנו אחר תחתיו דמביא עשרון שלם ולי נראה דאמתניתין קאי וכמו שפירשתי:

מבניו יעשה אותה. דמשל יורשין קריבה עד יעמד אחר:

יכול יביאנה לחצאין. כמו שהיה אביהן עושה:

ת"ל אותה כולה. ולא חציה א"כ שלימה קריבה:

חק עולם. בההיא פרשתא כתיבא:

ממי שהבריות שלו. דהיינו מתרומת הלשכה דנכסי גבוה הן ולקמן פריך היכי תנן במתני' אליבא דר"ש דתנאי ב"ד הוא דמשל צבור קריבה:

כליל להקטרה. שיקטירוה שלימה ולא לחצאין וכן פירש רש"י ז"ל מפי המורה פרק התכלת:

תמן הוא אומר משל צבור. מילפותא דקרא יליף לה במנחות פ' התכלת כדיליף לה הכא:

והכא הוא אומר משל יורשין. במתני' דקתני דמשום תנאי ב"ד קריבה משל צבור הא לאו הכי משל יורשין קריבה:

שתהא באה משל צבור. כדדרשינן חק עולם משל עולם:

והייתי אומר יגבו לה משל יורשין. משום דדחקי ללשכה דבימי בית שני כל הכהנים או רובם לא הוציאו שנתן כדאיתא ביומא ושנות רשעים תקצורנה זה מקדש שני שעמדו בו יותר משלש מאות כהנים והוא קם ת"כ:

התקינו שתהא באה וכו'. משום דחזו דפשעי בה יורשין ולא מייתי לה תקינו לאהדורה לדינא דאורייתא כדמעיקרא ומש"ה תני התקינו:

שלימה בשחרית. כשמת ולא הקריב חציה מקריבין הצבור שלימה בשחרית כדדרשינן לעיל למר מאיתה ולמר מכליל תקטר ומיבעיא ליה אי אמרינן דשלימה בין הערבים נמי:

או שלימה שחרית וכו'. שאלה היא דאמאי לא מיבעיא ליה לר' יוחנן אי אמרינן דתבטל בין הערבים כיון דצבור קרבו בשחרית שלימה דילמא תבטל בין הערבים דהא כה"ג לא רמי עליה אלא חד עשירית האיפה וכיון דצבור הקטירו ליה שלמה בשחרית נפטרו: הא פשיטא לך. ומשני תלמודא דהא פשיטא לך דכתיב מנחה תמיד הרי היא כמנחת תמיד מה תמיד אינו בטל לא בשחרית ולא בין הערבים אף זו אינה בטלה לא בשחרית ולא בין הערבים ובעו שלימה בשחרית ושלימה בין הערבים הוא דשיילינן והכי אמרינן בפ' התכלת:

שלשת לוגין מהו. לעשרון דצבור בשחרית ועשרון דערבית קא בעי משום דכה"ג בחייו מביא ג' לוגין שמן וחולק אותן לוג ומחצה לחצי עשרון דשחרית ולוג ומחצה לבין הערבים והשתא דמקטרינן בכל פעם עשרון שלם בעי ג' לוגין שמן לשחרית וג' לוגין שמן לערבית או דילמא לוג ומחצה שחרית דמאי דגלי גלי דדוקא לסלת כפלינן כדילפינן מקרא אבל בשמן לא:

אף הדא צריכא ליה. מיבעי ליה לר' יוחנן:

שני קומצין. בפ' התכלת קי"ל כאבא יוסי בן דוסאי דאמר קומץ לבונה מקריב כה"ג בשחרית וקומץ בין הערבים דלא אשכחן חצי קומץ קרב והכא כיון דמקריב עשרון שלם בכל פעם בעי שני קומצין לשחר ושני קומצין בין הערבים או דילמא מאי דגלי גלי ותו לא:

אלא מן מנחת חוטא. כדמפרש פי"ג שופרות:

שני קומצין כחסר. ופסול אף הכא נמי פסול דלא אשחכן שני קומצין בהקטרה אחת:

וכלום למדו לג' לוגין אלא מתמיד של בין הערבים. כלומר לא תיפשוט מידי דהא מהיכן למדו בעשירית האיפה דכ"ג דבעיא ג' לוגין מתמיד דכתיב ביה ועשירית האיפה סלת למנחה ושמן כתית רביעית ההין והין י"ב לוגין הוי ורביעית היינו ג' לוגין וכי היכי דהתם גבי תמיד הוי ג' לוגין לעשירית האיפה דבין הערבים דכתיב כמנחת הבקר וכנסכו תעשה אשה ה"נ הכא ג' לוגין לעשירית האיפה ותיפשוט בעיא דג' לוגין:

ומה תמן צריכא ליה. כי היכי דבג' לוגין מיבעיא ליה דשמא לא הוכפלה שמן דמאי דגלי גלי ה"נ מיבעי ליה גבי ב' קומצין ולא איפשטו הכא בעיא דר' יוחנן ובפ' התכלת איפשטו מדתניא כ"ג שמת ולא מנו אחר תחתיו שלמה בשחרית ושלמה בין הערבים ומפריש לה שני קומצין קומץ שחרית וקומץ בין הערבים ומפריש ג' לוגין לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערבים ומוקי לה התם כאבא יוסי בן דוסאי וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"ג דה' תמידין ומוספין:

בדין הוא שימעלו בה. באפר פרה דחטאת קריה רחמנא וחטאת מועלין בה עד שלא היה בה שעת היתר לכהנים כדאיתא במעילה:

חטאת מלמד שמועלין וכו'. בפרה אדומה כתיב חטאת היא ודרשינן חטאת מלמד שמועלין בגופה של פרה וקמ"ל דיש מועל אחר מועל בבהמה:

ואין מועלין באפרה. היא מועוטא הוא למילף שאין מועלין באפרה והיכי תנן דתנאי ב"ד הוא הא מדאורייתא הוא:

משתקשקין בו. היו מכין וחובטין זה לזה בלקיחת האפר:

ונותנין אותו ע"ג מכותיהן. שהאפר מרפא וממעטין האפר ללא צורך טהרה:

וגזרו שימעלו בה. מעילה דרבנן דלא משלם חומש אלא קרן כדאמרינן פ"ק דמעילה:

את האובדות ואת הפסולות. פירשתי:

הדרן עלך מעות שנמצאו