שדה האילן. הוי בית סאה לג' אילנות כדמפ' בסמוך ולאילן זקן קרי אילן למעוטי נטיעה ולקמן מפרש מאי ניהו נטיעה דטפי מהכי קרוי אילן ואשמעינן מתני' דשריותא דבית סאה דבזקנות לחוד לא סגי אלא דעבידי שיעורא דמתני' או דחזו ליה [וכי עבידי שיעורא הוא דפליגי השתא ב"ש וב"ה]:

בערב שביעית. ששית הנכנסת לשביעית קרי לה ערב שביעית:

כל זמן שיפה לפרי. כל זמן שהחרישה יפה לפרי של ששית דהיינו אחר עצרת מעט ומכאן ואילך עד ל' יום שלפני ר"ה מדרבנן אסור דכיון דאין צריך לאילן הו"ל שדה הלבן ומשום בחריש תשבות נגעו ביה ומשנה זו בתוספת דרבנן איירי דאילו ל' יום גופייהו שלפני ר"ה דשביעית דאורייתא נינהו דמתני' תני ר' עקיבא דהא קדריש לקמן תנא דמתני' קרא דבחריש ובקציר תשבות לתוספת שביעית ובגמ' אמרינן דההיא דרשא ר"ע הוא דדריש לה:

עד העצרת. דהיינו מעט קודם שיעורייהו דב"ש ומשו"ה תנן וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו ולפרש טעמן דב"ה ובגמ' פריך דאי הכי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה היא ואמאי לא תני להו בעדויות שכולן נשנו לשם ומשני לה ורש"י ז"ל והתוס' לא כך פירשו בפ"ק דמ"ק ואין לי לפרש אלא דרך הגמ':

ששת ימים תעבוד. בפרשת תשא כתיב משמע פשטיה דהאי קרא דבשבת בראשית קאי וימים כמשמעו כי ההוא דעשרת הדברות דהתם כל מלאכה קא מזהר דכתיב ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה וגו':

וכתיב בחריש ובקציר תשבות. כלומר סיפיה דקרא היכי כתיב בחריש ובקציר וכי אינו אסור בשבת אלא חריש וקציר בלבד:

ואם לענין שבתות השנים. ופירוש ששת ימים שש שנים קאמר כמו (יום או יומים) [ימים או עשור]: שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך וגו': כלומר וסמיך ליה ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו' ואכולהו מלאכות של עבודת קרקע ואילן קא מזהר כדאיתא בת"כ והיכי לא קאמר הכא אלא חריש וקציר וכ"ת הא ניחא למ"ד חורש בשביעית לוקה אלא למ"ד לא לקי הא אצטריך קרא דבחריש וכו' הא ליתא דאיהו גופיה מודי דאיכא איסור עשה בכלהו מלאכות דעבודת הארץ כדאיתא בפרק כלאי הכרם ובהאי קרא ליכא אלא עשה כדכתיב בחריש ובקציר תשבות:

לתוספת שביעית. ל' יום לפני ר"ה:

לאיסור שני פרקים. כלומר וטעם למשנתנו היינו משום סייג והוצרכו חכמים להקדים ולאסור אלו השני פרקים אחר העצרת לאילן ואחר הפסח לשדה הלבן דמדאורייתא לתוספת שביעית בין לאילן בין לתבואה וירק ל' יום לפני ר"ה סגי ומתני' וברייתא דדריש קרא לתוספת שביעית ר' עקיבא היא כדתניא וכו':

חריש של ערב שביעית שהוא נכנס לשביעית. וה"ק קרא ששת ימים תעבוד כמו שהתרתי לך פעם אחרת ויש לך ימים של חול דבחריש תשבות כגון חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית כגון בהנהו ל' יום שלפני ר"ה דמהניא ההיא חרישה לשביעית תשבות:

שחצירו אסור. והיינו כשנכנס בשביעית משום לקיטתו נתקדש ונאסר מדכתיב ולא נאסוף ובפרק הפיגם יתבאר דהיינו גבי ירק וספיחים דתבואה הנכנסים לשביעית דנמסר לו למשה בסיני דבתר לקיטה אזלינן בהו ואסורים באכילה לר' עקיבא דאילו גבי אילן מודו דבתר שליש אזלי ביה וכי גדלו שליש היינו איסורייהו דאית בהו קדושת שביעית דאסורין בסחורה ומלוגמא [ולרבנן אף בספיחים דתבואה נמי איסורייהו כפירות האילן אבל איסור אכילה ליכא:

קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית. כלומר גידולין דשביעית דהתבואה והקטנית שגדלו בשביעית אע"ג דקצרוה בשדה של גוי בשמינית לר"ע אסורים באכילה מיד ואפי' קודם הביעור ולרבנן קדשי ואסורים בסחורה ואפילו קודם זמן ביעורן דבהגעת זמן ביעורן לכו"ע אסירי ואפילו באכילה דהיינו התבואה בכ"ג במרחשון והיין בפסח ושמן בעצרת כמו שנפרש פ' הפוגם ומצאנו שם קציר לגידולין ואפילו גבי אילן דכתיב מריח מים יפריח ונעשה קציר כמו נטע תשלח קצירי' עד ים והיינו גידולין וכמו שפירשתי:

שחרישו אסור. דחרישו גרם גידולו שגדל בשביעית ולאו למימרא דגידולין שחרשן אסירי ולא חרשן לא אסירי דהא תניא בפרק ר"ע דכל שיש לו עיקר יש לו שביעית והיינו כל הנשרש בארץ אלא דבר הכתוב בהווה ורש"י ז"ל פי' בפ"ק דר"ה ובפ"ק דמ"ק קציר של תבואה הגדילה בשביעית כגון ספיחיה א"נ שעבר וחרש בשביעית אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית שחייבת בביעור ואין עושין בה סחורה ע"כ ויפה כתב דתשבות מקציר קאמר לרבנן דסברי דאין בספיחים כי אם סחורה ולעשות בהם ביעור בזמנו כאילו קצרת אותם בשביעית גופה אבל הכא אליבא דר"ע קיימינן ולר"ע תשבות מאכילה ממש קא דריש ובשביעית גופה והתוס' הקשו פ"ק דר"ה דהא האי תנא ר"ע הוא כדאמר הכא ובפ"ק דר"ה ור"ע ס"ל בפ' מקום שנהגו ובת"כ דספיחי שביעית אסורין מן התורה באכילה בשביעית גופה מדכתיב הן לא נזרע וכו' וכמו שאנו עתידים לכתוב בפ' כלל גדול רבא בס"ד וא"כ תרי קראי למה לי ותירצו דהו"א אי לא כתב אלא הן לא נזרע וכו' היינו היכא דנלקטין בשביעית גופה קמ"ל תשבות דקציר דמשמע גידולין לאסרן באכילה אף כשנלקטו במוצאי שביעית ואי אשמעינן תשבות דקציר ותו לא לא הייתי אוסרן באכילה אלא בסחורה קמ"ל הן לא נזרע וכו' לאסרן אף באכילה דהא אקושיית וכי תאמרו מה נאכל קאי ע"כ. והא דתנן לקמן בפ' ג' ארצות דר' התיר ליקח ירק מיד ומפ' התם דאפילו בדבר שאין זרעו כלה שרי היינו משום דהוא אזיל לטעמיה דס"ל בטלה קדושת הארץ ולא מיירי הכא אלא כי איתא לקדושת הארץ ועוד מצינן למימרא דס"ל לר' כר"ג בריה דס"ל כר' ישמעאל דלא אתי בחריש ובקציר אלא למידרש יצא קציר העומר אבל בשביעית ליכא תוספת ביציאתה כלל דומיא דשבת בראשית ואפילו בתחלתה ליכא אלא מטעם הילכתא וכדלקמן:

למה נאמר וכו'. שהמנהג היה להתיר עד ר"ה חרישה באילן דנהגו כר"ג ובית דינו כדלקמן: ר"ג בנו של ר' היה:

ר' קרוספאי בשם ר' יוחנן. כלומר ר' יוחנן כשהיה שונה ענין של ר"ג ובית דינו דתניא בתוספתא ר"ג ובית דינו התירו לחרוש עד ר"ה היה מפ' דלא שרו ר"ג וב"ד אלא איסור שני פרקים דהוו מדרבנן ומצינן למימר דכי אמר ר"ג בתוספתא חורשין עד ר"ה עד אלול דהוי ר"ה למעשר בהמה הוא דקאמר אבל ל' יום דתוספת דאורייתא סמוכים לתשרי לא שרו וה"נ מתרץ לה ר' יצחק בפ"ק דמ"ק:

לא כן תנינן. כלומר ואף איסור דבריהם מי מצו למישרי וצא כן תנינן וכו':

תנינן תמן. בעדיות פ"ק:

ובמנין. מנין תלמידים ומנין שנים נמי קאמר הכי איתא בירושלמי וכך פירש"י ז"ל בעדיות:

שאם יבקשו לחרוש יחרושו. כדאיתא בריש מ"ק דאתנו בדידהו דכל הרוצה לבטל יבא ויבטל:

שאם יבקשו לחזור יחזורו. לכך הניחום במשנה שאם יבקש ב"ד אחר להעמיד תקנת הראשונים ולהחזיר עטרה ליושנה יכולין להחזיר:

התיב ר' יונה. למאן דפריך ויעקרו אותם:

פרשת דור המבול וכו'. כי ההיא דאמרינן בפ' חלק רועה עקרה לא תלד וכו' וכן פרשת המלואים כל אותה ברייתא דת"כ:

אלא כדי להודיעך. מעשים הראשונים וה"נ כדי להודיעך מה סייג תקנו הראשונים על זמן תוספת דאורייתא ואין קושיית ויעקרו כלום:

ר' מנא אמר וכו'. תירוצא אחרינא לקושיית ויעקרו אותם מן המשנה:

א"כ למה מזכירין דברי היחיד. הכי איתא התם ר' יהודה אומר א"כ למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלן דמעיקרא תני טעמא שאם יראה שום ב"ד דברי היחיד ויסמוך עליו יכול לסמוך עליו ור' יהודה חולק עליו והיה אומר בלשון אחרת א"כ למה מזכירין וכו':

לבטלן. מן התוספתא דעדיות משמע דלשון המשנה חסר והו"ל כאילו שנינו א"כ למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין כדי לבטלן וכדי לבטלן הוי תירוצא דמילתא כדמפ' ואזיל:

שאם יאמר לך וכו'. דלא ס"ל לר' יהודה דיכול שום ב"ד לסמוך על היחיד בשעת הדחק דאין מזכירין דברי היחיד בין המרובין אלא לבטלן וכן פירש"י ז"ל שם:

שאם יאמר לך אדם כך אני מקובל יאמרו לו כאיש פלוני שמעת. ואתה סבור שמפי מרובין נאמר לא נאמר אלא מפי אותו יחיד:

באיסור שני פרקים וכו'. בזמן איסור שני וכו' דהיינו קודם שבטלה קדושת הארץ [אבל השתא בטלה קדושת הארץ ור' יוחנן ס"ל בפ' הערל דסמכינן אשאני אומר וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן בפ' ג' ארצות בס"ד]:

ר' אחא בש"ר יונתן וכו'. מתרץ לקושיא קמייתא דהאיך אנו אומרים לצבור דיהו חורשין עד ר"ה דלעולם דעד ר"ה של תשרי דשביעית שריא ואי קשיא היכי אתי ר"ג וב"ד למעקר תוספת דאורייתא וכ"ש דלא חשו לשני פרקים הראשונים קרא דרשו:

עד שתשקע החמה. ואפילו המלאכה נעשית מאליה בשבת כדתנן וכולן ב"ה מתירין עם השמש ונפקא להו בברייתא מקרא דכתיב בריש ויקהל ששת ימים תעשה מלאכה ודרשינן תיעשה מעצמה ואפילו בשבת וכתיב יהיה לכם קדש לכם ולא לה:

אף ערבי שבתות שנים את מותר לעשות מלאכה וכו'. והאי טעמא איתא בפ"ק דמ"ק ואתקיף עלה רב אשי דאמר לקמן דעשר נטיעות ערבה ונסוך המים הלל"מ ואי אית ליה לר"ג הילכתא א"כ משמע דדוקא ילדה הוא דשריא הא זקנה אסירא וכי אתיא ג"ש דשבת שבת או דששת ימים ועקרא להלכתא וצריכין אנו למצוא מקום אל הג"ש ואל ההלכה כיון דלית לך תוספת אסיר בשביעית ואי לית ליה לר"ג הלכה אלא קראי ודריש כר' עקיבא כ"ש דקשיא וכי אתאי ג"ש ועקרא לקראי אלא היינו תירוצא דמילתא דר"ג סבר לה כר' ישמעאל בדרשא דבחריש וכו' יצא קציר העומר ולית ליה תוספת לשביעית ואית ליה הלל"מ גבי עשר נטיעות וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דערבה דומיא דניסוך המים דכך נמסר לאבות דבכל מקום הני ג' שנויים ביחד לומר לך דלמילף מהדדי סמכינהו אבל בזמן שאין בית המקדש קיים לא ואיהו כי שרי אחר חרבן הבית הוא דשרי ובהך תירוצא נמי מצינן לתרוצי לר"ע דהילכתא בזמן שבית המקדש קיים וקראי דבחריש ובקציר אחר חרבן המקדש וכן כ' התוס' במס' ר"ה ואנן קיי"ל כר"ג דאחר חרבן שרי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהיל' שמטה. וא"ת והא ר' ישמעאל אית ליה תוספת בשבתות וי"ט מקרא דתשבתו שבתכם בפ"ק דר"ה תירצו בתוס' דההוא פורתא לא קא חשיב כיון דלא הוי אלא כל שהו וכי ההוא שיעורא נמי מודי ר"ג דצריך נמי להוסיף בשביעית כגון יום א' ע"כ:

מנבל. כלומר מרכך ומבשל לשון נבלה שרכה ורפה היא:

אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל. שוה היתר חרישתן עד העצרת ואילן סרק כלום יש בו פירות:

מעבה את הכוורת. הוא גזע האילן דאכתי יונק מן הלחה:

מכאן ואילך הוא מתיש את כחו. דכבר כלתה הלחה:

ויחרוש. כיון דליכא הנייה לאילן:

אף הוא מתכוין לעבודת הארץ. אי מורינן ליה להתירא נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית:

לא תניתה מקולי ב"ש. דיפה לפרי אחר עצרת הוא ומקלי ב"ש מב"ה ואמאי לא תני לה בעדיות שכל קולי ב"ש וחומרי ב"ה נשנו לשם אפילו הנהו דשנאן יחיד: ומשני דלא תני אלא מידי דלעולם הוי קולא לב"ש וכו' והכא פעמים שאין גשמים מצויין ואין הליחה מצויה והוא עתיד לחרוש קודם עצרת דאי ממתין לאחר עצרת יבשי ומתים הם וב"ה מקילי עד עצרת ובענין זה הוו ב"ה לקולא:

כל ג' אילנות לבית סאה. מפרש לקמן דממעט למטה דהיינו שנים ואפילו עושין ק"כ מנה אבל למעלה ד' וה' לא ממעט:

בית סאה. הוא נ' על נ' דהוו בהו תרי אלפי ות"ק גרמידי וג' אילנות זקנים מפוזרים כהלכתן בבית סאה והיינו כדמפרש לקמן במתני' שלא יהו מקורבין ביותר דהיינו שיש ביניהם שיעור שהבקר עובר בכליו וצריכין נמי שלא יהו מרוחקין חוץ לבית סאה אלא שכולן תוך טבלא של נ' על נ' אבל אם מקורבין הן או שאינן תוך טבלא של נ' על נ' בכל חד מהני גווני לא מצטרפי ואפילו מפסח ועד עצרת אין חורשין להן אלא צרכן ותנא כל לאשמעינן דכיון שיהו ענפיהן ופארותיהן חזקים וגבוהים ואפילו הן אילני סרק נמי שרו אלא שיהו אמודין לעשות בין שלשתן משקל ככר של חול של תאנים יבשים עשויין דבלה דהיינו ששים מנה ומשקל כל מנה ליטרא וחצי וכל ליטרא מאה דרהם:

הקונה ג' אילנות בתוך שדה חברו. בפ' הספינה תנן קנה ג' אילנית בתוך של חברו קנה קרקע ומפ' הכא כמה יהו קרובים כמה יהו רחוקים דליקני קרקע דאי קרובים יותר מדאי הרי הן כיער ועומדים ליתלש ולא חשיבי ואי רחוקים נמי יותר מדאי נמי לא מצטרפי לאקנויי קרקע אלא כאלו מכר לו אילן א' בכאן ואילן אחר במקום אחר ומפ' דלא יהו רחוקים יותר ממטע י' לבית סאה דהיינו רצועה רחבה אמה וארכה מאתן וחמשין לכל חד וחד כדאיתא בפ' לא יחפור:

קנה קרקע שתחתיהן וכו'. תימא דמשמע הכא גבי מוכר בתוך שדה לחבירו ג' אילנ' ממטע י' לבית סאה נותנין להן קרקע שתחת נופן וקרקע שבין נוף לנוף וחוח לשלשתן כמלא אורה וסלו אבל בית סאה כולה אין נותנין וכן גבי מקדיש שדהו כדי שיהא קדוש קרקע שביניהן וחוצה להן ה"נ משערינן בג' ממטע י' לבית סאה בפ' המוכר את הבית ובתוספתא דב"ב נמי תנינן מקדיש ומוכר בהדי הדדי ובכלהו קתני ג' ממטע י' לבית סאה וטבלא של ג' שיעור מטע עשרה לבית סאה מטי לכל חד מאתן וחמשין כדאמרינן לעיל ואלו בפ' הספינה גבי מוכר לחברו אמרינן דשיעורא דרחוקים מד' אמות עד ט"ז דהיינו ח' אמות לכל רוח דהיינו טבלא של יו' על יו' דהיינו מאתן וחמשין ושיתא קשיא מוכר דהכא אמוכר דפ' הספינה ועוד ק' טובא דהכא תנן דלשלשה אילנות זקנים מפוזרים לבית סאה דחורשין כל בית סאה בשבילן ותירץ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דכבר פי' רבנו חננאל גאון ז"ל מארבע אמות ועד יו' עד ולא עד בכלל קאמר וכיון שכן הוא איכא למימר דמארבע ועד יו' פחות רביעית טפח ושמינית יש להן קרקע דמטי ליה מאתן וחמשין שהוא שיעור מטע עשרה לבית סאה והאי פחות מילתא זוטרתי וכיון דאמרי רבנן בגמ' עד יו' ולא יו' עצמן לא הוצרכו לפ' כמה הוא הפחת שידוע הוא מדין עשרה לבית סאה המוזכר כמה פעמים בתלמוד ע"כ ומתני' לא ק' דתליא בשענפיהן גדולים שאמודין לעשות ככר של תאנים דבלה דאחר שנתייבשו יש בהן ככר כדתנן ככר דבלה של ס' מנה שמופלגין מאד וכל בית סאה איצטריך להו ואילו במוכר דהכא ודהמוכר את הבית ותוספתא ופ' הספינה בסתם אילנות מיירי וזה ברור. ודעת רשב"ם ז"ל בפ' המוכר את הבית דההיא בנטיעות מיירי ולא באילנות זקנים ואינו מחוור דאילו בנטיעות לא הו"ל למיתני ואת האילן שביניהם דהכי תניא בתוספתא ואין דרך נטיעה להוציא ממנה אילן קטן אלא ודאי דבזקן הוא דאיירי ועוד הקונה ג' אילנות קתני ולא קתני נטיעות ובפ' הספינה חזר בו וכ' דפליגן ולי נראה דלא פליגן. וקאמר הכא דכשאין רחוקים אלא עד תשבורת מטע עשרה לבית סאה נותנין לו קרקע שתחתיהן תחת עיקר האילנות והנופות וביניהן הקרקע המגולה שבין נוף לנוף שבין אילן לחברו וחוצה להם סביב שלשתן ממקום שכלין נופותיהן ולחוץ כמלא אורה וסלו דהיינו ב' אמות וכן כשהן קרובים:

כדי שיהא הבקר עובר בכליו. מפ' בפ' הספינה דהיינו ד' אמות שזהו אורך מחרשתן של בני א"י אבל פחות מכאן לא קנה קרקע דפסדי כיון שאין יכול לחרשן ולציבי קיימאן:

בעשויין כשורה. כזה # כלומר אפילו בעשוין כשורה קנה קרקע כיון שנטועין כדינן לא רחוקים ולא קרובים:

בעשויין חצובה. קנקן שיש לו ג' רגלים כזה # כעין סגול כלומר דוקא שנטועין כחצובה דאז אין הקרקע ראוי לחרישה אצל המוכר ובודאי דלא שיירה לעצמו ומשו"ה קנה קרקע הכי מפו' פלוגתייהו בפ' הספינה בגמ' דילן:

תמן איתאמרת. גבי מקח וממכר איתמר ולא בהילכות שביעית דגבי שביעית ל"ש כשורה ל"ש כחצובה ול"ש רחוקים ול"ש קרובים כיון דעושין ככר או ראויין לעשות ככר חורשין כל בית סאה בשבולן וטעמא דאע"ג דבזקנים מיירי הכא והתם אפ"ה גבי מקח וממכר לא זבין קרקע אלא כשאינן רחוקים ממטע עשרה לבית סאה דקפיד דמוכר בעין רעה מוכר אבל גבי שביעית לעולם השרשים מהלכין מן הצד הילכך בין במופלגין בין בקרובין שרי:

אפילו הכא אתאמרת בקרובים. לקרובים מיהת ילפינן שלא יהו קרובים עד שלא יהא ביניהן כדי הבקר עובר בכליו דהיינו ד' אמות:

א"ל ר' מנא. בריה דר' יונה לאבוה אם בקרובים ילפת משום דתנינן במתני' דפירקין וכמה יהא ביניהן רשב"ג אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו:

איתא חמי. בא וראה כלומר תימה על עצמך:

וכי בשעה שהבקר עובר בכליו. שאינן קרובים:

השרשים מהלכין מן הצד. ושרי לחרוש בין הנופות וכשאין הבקר עובר בכליו אסור לחרוש בין הנופות דאין השרשים מהלכין מן הצד אלא ביושר הן נוקבין ולא משני לה ולא חש לפרכיה וטעמא דלציבי קיימי ולא מיקרי שדה האילן:

מזו לזו ט"ז. בפ' לא יחפור אמר עולא דאילן יניקתו בעיגול ט"ז אמה לכל רוח ויליף לה ממתני' דאילנות זקנים דמטי לכל חד תתל"ג אמה ושליש ושיעורא דעולא תשס"ח ופש ליה שיעורא דמתני' אדעולא תרי תילתי אמה ולא דק בההוא פורתא כדאיתא התם הילכך לא נקטינן אלא ט"ז אמה לכל רוח כי משערינן בין אילן לחברו והיה מתמיה ר' אלעזר דבין אילן לחברו לא משערינן אלא ט"ז לכל חד דהיינו לב' בין שניהן ומן הצד שאין אילן לצד האחר הולכין השרשים כה' אמה כדתנן מרחיקין את האילן מן הבור כה' אמה וזהו תימה. ובגמ' דילן בפ' לא יחפור רמינן להו אהדדי ומשני אביי מיזל טובא אזלי אכחושי לא מכחשי אלא עד ט"ז אמה:

היו נתונין בצד הגדר. כל השלשה ואפילו הן רחוקים שיש בין גזע לגזע יותר מל"ב אמות אפ"ה חורשין כל בית סאה בשבילן וטעמא כיון דחשיבי לענין הלכות מחול כדאיתא בפ' קרחת הכרם מטעם דסמוכין לגדר ה"נ חשיבי שדה האילן:

אין בעית ניתן להן וכו'. אין בעי ר' שמואל בר רב יצחק להקל ניתן להן ארבעת סאין וכגון שהיה להן גדר לסמוך נופן לד' רוחות סאה למזרח וסאה למערב וסאה לצפון וסאה לדרום ומתני' דלא תני אלא בית סאה באין להן גדר מיירי ור' יוסי לטעמיה דס"ל לעיל דהכא לא איתמר שיעורא דמטע עשרה לבית סאה:

וקרקע שחוצה לה. חוץ לנוף שלה:

כמלא אורה וסלו. יתר על שתי סאין דהא שתי סאין גופייהו כיון דנוף שלה עליהן ואילן הוי אפ"ה קרקע צריך לה הוי דהנוף יונק מריח ומשרף הארץ והוי כלאים תחת הנוף כדאיתא בפ' עריס במס' כלאים:

באיסור שני פרקים הראשונים. קודם תקנת ר"ג דלאחר התקנה חורשין עד ר"ה אפילו שדה הלבן:

אילן מלמעלן. בגובה שיפועו של הר:

חורשין. בשבילו למטן דהולכין השרשים למטן:

ואילן מלמטן חורשין בו מלמעלן. בעיא היא דבעי תלמודא אם האילן עומד למטן מי אמרינן נמי דחורשין בשבילו למעלה עד תשלום שיעור הנוגע לו מבית סאה או נאמר דהשרשים נוקבין כנגדן ואין מועיל חרישה למעלה כדמפ' ואזיל:

וכי דרך השרשים לעלות למעלה. דהא השרשים הולכין כנגד גזע האילן ולא שישפעו לעלות בשיפועו של הר:

ותני עלה בין מלמעלן בין מלמטן. בתוספתא תנינן לה הכי אליבא דר"ש ולקמן מסיק לה הכי דיחידאה היא ומשמע ליה דה"ק בין שהבור למעלה ואילן למטה בין שהבור למטה ואילן למעלה:

אין תימר בין שהאילן וכו'. כלומר וכ"ת מהא ליכא למשמע מינה דיכילנא לפרושה דה"ק בין שהאילן למעלה והבור למטה בין ששניהם כו' והא תנינן בהדיא הכי וכו':

לא מפני השרשים. שאין הולכין אלא למטה נכחן והולכין מתחת לקרקעית הבור ומחלידין הקרקע דבור ומלקין אותו אבל לענין שביעית ליכא למשמע מינה:

אתא עובדא קומי ר' יוסי בר בון. באילן למטה ורצו לחפור בור למעלה ואמר דשרי ואין צריך להרחיק כ"ה דיחידאה היא אותה ברייתא דתניא גבי בור בין מלמעלה בין מלמטה ופליגי רבנן עליה:

כך אמרו מלמטה. אילן למטה ובור למעלה ובעי להרחיק האילן מן הבור כה' אמה וגבי בעיין אילן למטן אסור לחרוש למעלה. ותמיה לי והא אחר תקנת ר"ג בין שדה אילן בין שדה לבן שרו עד תשרי דשביעית ומאי קמבעיא לן אפילו תימא דל מהכא אילן שרי וי"ל דאשכחן נמי אמוראין אחר פטירתו של ר' ולא היו שומעין לקולו של ר' גבי בית שאן כדאמרינן בגנ? סיסרא בריב"ל וה"נ הכא גבי ר"ג הוו אמוראין דלא היו שומעין לקולתו א"נ דאמרינן לעיל שאם בקשו לחזור יחזורו:

באיטלקי. במשקל איטליא של יון ולפי שכבר קבעה מטבע ומשקל בימי משה רבנו ע"ה משער תנא ביה כך מפורש בפ"ק דקידושין גבי פרוטה:

פחות מכאן. שאינן ראויין לעשות כל כך אין חורשין כל הבית סאה עד העצרת אלא דוקא תחת נוף האילן וחוצה לו מלא אורה וסלו ושאר השדה הוי שדה הלבן ואין חורשין אותו אלא עד הפסח כדינו:

מלא אורה וסלו חוצה להן. סביב כל אילן ואילן מקום [שכלה קרקע של נגד] נופותיהן ולחוץ חורשין מן הקרקע כמלא אדם המלקט בסלו ללקוט פירות הפארות החיצונות ומפ' במס' כלאים פ' עריס גבי מלא בוצר וסלו דשיעוריה שתי אמות והכא נמי היינו שיעוריה אלא התם גבי גפנים תני בוצר והכא גבי שביעית תני אורה משום דכלהו אילנות משער להו תנא דמתני' בתאנים כדתנן לקמן תני בכלהו לישנא דאורה וכן מצאתי לרבנו יצחק ז"ל:

רואין אותן כאילו הן תאנים. ונותנין להן עד העצרת ובגמ' מפ' אמאי נקט תאנים וטעמא דאילן סרק הא אמרינן לעיל משום דעד העצרת הוא מעבה את הקורות מכאן ואילך לא:

עד שיהו. הג' ויעשו כל אחד ואחד ככר דבלה הכי משמע ובגמרא מפרש לה:

אין עושין. אין ראויין לעשות: ?*) ומשלשה ועד תשעה בעינן נמי עושין ככר ובגמ' מפרש לה:

חורשין כל בית סאה וכו'. עד ר"ה דשביעית דלא גריעי מעשר נטיעות דאין עושין כלל ואין ראויין לעשות ותניא בתוספתא זקנה ונראית כנטיעה הרי זו כנטועה ?(ג):

שנא' בחריש ובקציר תשבות. מפ' בגמ' דארישא קאי:

אין חורשין להן אלא צרכן. דהיינו תחתיהן וחוצה להן מלא אורה וסלו וטפי מהכי לא דשדי הלבן הוי ומחזי כחורש לצורך שביעית ומנא לן דאסור ומפ' מטעם בחריש ובקציר כמו שפי' לעיל וסתמא כר"ע דר"ע הוא דדריש להאי קרא הכי לעיל ובפ"ק דמ"ק ובפ"ק דר"ה ובפ' ר' ישמעאל דמנחות:

אין צ"ל חריש וקציר וכו'. דהא תולדות דחורש נמי אסירי כמו זיבול ועידור וקציר נמי אם נאמר דהיינו צמוחי אילנות ושאר תולדות נמי אסירי כמו מייבלין ומפרקין וכו' כדאיתא בת"כ פ' בהר ונפקא לן מדכתיב שדך לא כרמך לא:

רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות וכו' כלומר לעולם בשבת משתעי קרא כדכתיב וביום השביעי תשבות ובחריש ובקציר אתא להקל על השבת ולאשמועינן אי זהו קציר שאסרתי לך בשבת דומיא דחריש הוא דאסרתי מה חריש רשות שאין לך חריש של מצוה בעולם אף קציר וכו':

יצא קציר העומר. מפ' בגמ' דיצא משום שהוא מצוה שאם מצא קצור שלא לשם עומר צריך לקצור לשם עומר ודוחה את השבת דכתיב וקצרתם את קצירה כדאיתא במס' שבת בפ' ר' אליעזר דמילה אבל בחריש לא שייך מצוה שאם מצא חרוש אין צריך לחרוש ויכול לזרוע באותה חרישה שעורים לתנופת העומר כנ"ל ושוב מצאתי בפ"ק דמכות דמפ' לה רבא הכי בהדיא וה"ג התם אמר רבא קצירה דומיא דחרישה מה חרישה מצא חרוש אינו חורש אף קצירה נמי מצא קצור אינו קוצר והכא מצוה לקצור ולהביא ע"כ ופירש"י ז"ל מה חריש בכל מקום מצא חרוש אין מצוה לחרוש אף קציר בהכי עסקינן שאם מצא קצור אין מצוה לקצור יצא קציר העומר שאפילו מצא קציר מצוה לקציר ע"כ ולר' ישמעאל לא נפקא לן איסור דל' יום דערב שביעית אלא מהלכה דכיון דילדה שריא מכלל דזקנה אסירא והיינו בזמן המקדש וכדלעיל:

הרי אתרוג דפירותיו גסין. ויהו משערין באתרוג ומשני אינו עושה הרבה:

ופריך והרי זיתים דעושין הרבה. ומשני דאין פירותיהן גסין ותאנים עושין הרבה ופירותיהן גסין ונראה דנפקא לן דאי הן זיתים אע"ג דאין שוקלין ככר כיון דאילו הוו תאנים שפירותיהן גסין חזינן דישקלו ככר חורשין בית סאה בשבילן:

עבדין שנה פרא שנה. עושין שנה ומדלגין שנה כלומר שאינו עושה כל כך ותאנה עושה כל שנותיה בשוה:

ובלחוד שלא יפחות מחשבון משולשין. אתא לאשמועינן דלא תימא כיון דתנן פחות מכאן ?(ב) ואפילו דהשלישי אינו עושה דקתני אינו עושה כלל קאמר אבל אי עושה קצת חורשין לו בשבילו כל בית סאה ואשמועינן השתא דצריך השלישי שלא יפחות מחשבון משולשין ותו אשמועינן דאם השנים עושין ק"כ מנה והשלישי עושה כ' דהוה אמינא כאינו עושה דמי קמ"ל דלא פסלא מתני' אלא שלא יפחות חשבון משולשין אבל אי עביד כחשבון משולשין חורשין בית סאה כיון שמוציא כ' מנה ולא פחות והה"נ אם כל הג' אילנות הן משולשין לששים מנה עשרים מנה לכל א' דסגי:

שלא יפחות מחשבון מתושעין. כלומר כשיהיו ט' דקתני במתני' דדמו לג' בעינן נמי דכל א' יהא ראוי לעשות תשיעית של ס' מנה וה"ה לארבעה מרובעין ולחמשה מחומשין ולששה משויישין ולשבעה משובעין ולשמנה משומנין אלא מר נקיט שיעורא דרישא ומר נקיט שיעורא דסיפא ודכוותה אמרינן בפ' מי שמת דתנן חמש רחלות גוזזות כל שהן ומפ' רב מנה ופרס ובלבד שיהו מחומשות ופי' רבנו שמואל כל א' יש בה חומש של מנה ופרס אבל בציר מהכי כמאן דליתיה דמי וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות. ועוד נכון לומר דר' זעירא פליג ארב ביבי וה"ק אפילו דשנים עושין ככר אם השלישי אינו עושה אלא תשיעית ככר סגי דאילו הוו תשעה אין נופל לו לעשות אלא תשיעית ככר בלבד:

היו ד' והבקר עובר בכליו. כדתנן לקמן דשביעית גמרא ממוכר לחברו שיעורא דקרובים דבעינן שלא יהיו קרובים אלא כדי שיהא הבקר עובר ביניהם והיינו ד' אמות וקאמר השתא היו ד' אילנות שיש להן השיעור הזה ויש שנים אצלן שקרובים יותר מכשיעור רואים אותן כאילו הן ה' ואע"ג דגבי ששה אמר ר' מנא לעיל במס' כלאים פ' כרם שחרב דדוקא בחמשה הוא דפליגי ר"ש ורבנן משום דמכל צד מכוונת הנטילה אבל בששה מודו רבנן לר"ש דלא אמרינן רואין את האמצעיים כאילו אינן כיון דמהאי גיסא שקלינן חד ומאידך גיסא נטלינן אוחרי כדפרישית התם הני מילי כשכולן אין להן שיעור אבל הכא כיון דהד' הן בשיעורן בודאי רואין אותן כאילו הן חמשה לרבנן ונטלינן האמצעי הסמוך לרביעי וחזינן ליה כאילו אינו ונותנין לאחר סביבו מלא אורה וסלו ותחת האמצעי אסור לחרוש:

היו חמשה. ואין עובר ביניהן הבקר בכליו. פלוגתא דר"ש ורבנן. שם בפ' כרם שחרב וטעמא דרבנן הוא דכיון דמכוונת נטילתן רואין את האמצעיים כאילו אינן והשאר מותר לחרוש תחתיהן ולר"ש אסור לחרוש דס"ל דכולהו אינן כרם והא מילתא הו"ל לבעלי הגמ' לסדורי לה בפיסקא דשלשה אילנות של שלשה אנשים דתנינן גבה שיהא הבקר עובר בכליו אלא משום דבמתני' תנן שלשה מקצתן עושים ומקצתן אינן עושין דבעינן שיעשה שיעור הנופל לככר של ס' מנה ולא סגי באחד עושה או בשנים עושין אגב מפ' מקצתן יש להן הבקר עובר ומקצתן אין להן:

לא אתיא דלא על רישא. לא אתיא דא אלא על רישא:

אין חורשין להן אלא צרכן. וטפי מצרכן לא דאסיר משום דכתיב קרא בחריש ובקציר וכו':

ר' ישמעאל כדעתיה דר' ישמעאל אמר אין העומר בא וכו'. כלומר דלר' ישמעאל סברינן מימר דלדידיה אין העומר בא וכו' ובשקלים פ' התרומה גרסינן לה הכי ר' חונא בש"ר ירמיה לר' ישמעאל אין העומר בא מסוריא היא דעתיה דאמר מה חריש רשות וכו' וה"פ דבמנחות פ' ר' ישמעאל מוכחינן מהך מתני' דלר' ישמעאל כיון דדחי שבת ודאי ס"ל דכל שלא נקצר כמצותו פסול דאי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצרה מע"ש אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול ופי' רש"י ז"ל דלגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום ומיפסיל וכ"ש כשמביאין אותו מסוריא דבודאי לא יקצר בלילה של ט"ז בניסן ויביאוהו לירושלם ביום ט"ז אלא א"כ יקצרוהו קודם זמנו ואפילו תאמר בגמלא פרחא או ע"י שם מ"מ פסול דהא אינו כמצותו דכתיב קצירה והבאתם ולא קציר חו"ל ואפילו בדיעבד פסול ומתני' דכל קרבנות הצבור מוקמינן התם כר' ישמעאל ובר פלוגתיה דר' ישמעאל היינו ר'

שלשה אילנות של ג' אנשים. וקרקע שתחתיהן נמי שלהן:

הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה. לתנא דמתני' וחורשין להן עד העצרת ואע"ג דלגבי מוכר לחברו אפילו שקנה כולהו ג' לא קנה קרקע בית סאה אלא תחתיהן וחוצה להם כדאיתא לעיל ובפ' הספינה לגבי שביעית מ"מ מיקרי שדה אילן מטעם השרשים וכדאמרן לעיל:

כדי הבקר עובר בכליו. חורש בשוורים עם העול והיינו ד' אמות כדאיתא בפ' הספינה כלומר עד שיעור הזה יכולין להיות קרובים ומתקיימים וחורשין להן צרכן אבל פחות מכאן אין חורשין להן דלמעקר קיימי וחשיבי כשדה הלבן לחד פירושא ויש מי שפירש דה"ק אימתי מצטרפין אע"ג דהוו דג' אנשים כי הוו קרובים דבעינן בהו קורבא עד כדי הבקר עובר וכו' כיון דהוו מג' אנשים אבל אי רויחי טפי מהכי לא מצטרפין ופי' ראשון עיקר כדמוכח לעיל:

בקר. רועה בקר כמו חמר צייד גמל ספן בלשון מקרא בוקר כי בוקר אנכי:

וקרקע של אדם אחר מצטרפין. וחורשין עד העצרת לתנא דידן ואם רצה זורע בו מה שירצה:

תנינן דרבא. גדולה מזו תנינן בתוספתא דאפילו האילנות של ג' בני אדם דאין להן קרקע גבי מקח וממכר ועוד מילתא אחריתי דהקרקע של אדם אחר מצטרפין וחורשין כל בית סאה עד ר"ה והקשה הרא"ש ז"ל ולא ידענא טעמא מאי וכי עדיפי מאם היו של איש א' אינה קושיא דאה"נ דלתנא דמתני' דסבר כר"ע לא שרי עד עצרת אבל ברייתא נכתבה אחר תקנת ר"ג וב"ד דבטלו איסור שני פרקים דס"ל כר' ישמעאל דעשר נטיעות הילכתא היא והיינו דוקא בזמן המקדש כדאיתא לעיל ומכי בטלו אפילו בזקנים חורשין עד ר"ה וכדלקמיה א"נ לעולם דלתנא דמתני' מיירי בנטיעה דנראית כזקנה דאמר לקמן דתרי קולי יהבינן לה תתל"ג ועד ר"ה:

נטיעות. אילנות דעתה מקרוב נטעו אותם כללומר אילנות בחורים ולקמיה מפ' עד כמה קרויין נטיעות:

מפוזרות לתוך בית סאה. שאינן רצופות אלא שנחלק הבית סאה לעשר חלקים ובכל חלק נטוע אילן א' חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה ולפי שאין כחן יפה מודו כו"ע דהלמ"מ דעד ר"ה שריא להו ואם לא יחרשו תמיד תחתיהן יפסדו והתורה חסה על ממונן של ישראל כדתנן בנגעים ובת"כ ודוקא עשר אבל ט' אין כל בית סאה צריך להן ואם הן י"א יש אומרים עומדין ליעקר ואין חורשין להן וכן דעת התוס' בפרק לא יחפור שכתבו ודוקא עשר לתוך בית סאה אבל פחות מעשר אין צריכין חרישה כ"כ וכן נמי אי הוו בבית סאה יותר מעשר אין חורשין אותם לפי שעומדין ליעקר ע"כ ואינו כן דלעיל תנן היו עשרה ומעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין חורשין להן וכו' ורש"י ז"ל בפ' לולב הגזול כ' עשר נטיעות ילדות המפוזרות בתוך בית סאה כהילכתן שאין בין זו לזו אלא שיש בין זו לזו ותפסו בית סאה שוא חמשים חמה על חמשים אמה מפוזרות לאורך ורוחב חורשין כל בית סאה בשבילן אבל אם אינן עשר או שאינן מפוזרות כהילכתן חורש תחת כאו"א כשיעור יניקתה לפי חשבוןן עשר לבית סאה ע"כ דקדק הרב ז"ל זה משום דקתני בהו מפוזרות ופי' דתרתי בעינן עשר ולא תשע מפוזרות היינו כהילכתן ולא שלא כהילכתן ונשמר הרב ז"ל ולא כ' יותר מעשר ודבריו אמת:

היו עשויות שורה. שעומדין בשורה א' דמשו"ה תני מפוזרות דע"י שהן מפוזרות אתה רואה כאילו כל הבית סאה מליאה כמו שכ' רש"י ז"ל:

מוקפות עטרה פי' הרמב"ם ז"ל כחצי עיגול כעטרה כזה # וק' לפי' זה דהו"ל למיתני או כעטרה לכן הנכון כפי' ר"י ז"ל שפי' מוקפות עטרה מוקפות כעין סייג סביב להן כדתנן במס' כלים עטרת כירה טהורה: אין חורשין להן אלא צרכן היינו תחתיהון וחוצה להן מלא אורה וסלו והקרקע הנשאר אין חורשין אלא עד הפסח:

ערבה הללמ"מ. היינו מתני' דפ' לולב וערבה דכל שבעת ימי החג מקיפין את המזבח במורביות של ערבה זקועין ומוטין וכפופין לצד אויר המזבח ומקיפין הכהנים המזבח בכל יום פעם א' ואומרים אנא ה' הושיעה נא וביום השביעי מקיפין את המזבח ז' פעמים כדאיתא התם וכל זה הל"מ:

ודלא כאבא שאול. דדריש בפ' לולב הגזול דערבי דאמר קרא לאו להכשר של בעל ושל הרים אתא אלא ללמדך שתי מצות בערבה חדא לאגדה בלולב וחדא להקיף המזבח ורבנן דרשי התם ערבי להכשיר של בעל ושל הרים דאילו של מזבח הילכתא גמירי לה:

עשר נטיעות. מתני':

ניסוך המים. הל"מ בתמיד של שחר כל שבעת ימי החג צריך שני ניסוכים א' של של יין וא' של מים וכל תמידי צבור של ימות השנה אין נסכיהן אלא יין לחוד ומעשהו וסדרו מפו' בפ' לולב וערבה ובמס' יומא בפ' בראשונה מפ' דבתמיד של בין הערבים שבשבעת ימי החג אין מנסכין אלא יין:

בשני ונסכיהם. דבכלהו כתיב ומנחתה ונסכה במספרם כמשפט ובשני כתיב ונסכיהם ובששי ונסכיה ובשביעי כמשפטם ומפ' בפ"ק דתענית דס"ל לר' יהודה בן בתירא דלא היה ניסוך המים אלא מיום שני ואילך דמיום שני הוא דרמזה התורה ומתני' דפ' לולב וערבה דתנן ניסוך המים כל שבעה מוקמינן לה התם כר' יהושע דס"ל דניסוך המים הילכתא גמירי לה וכל שבעה הוא דגמירי:

כך ניתנה שאם יבקשו לחרוש יחרושו. כלומר כל הרוצה לבטל אחר החרבן יבא ויבטל ובריש פרקין מפ' לה:

ה"ג מיסוד נביאים היא. ול"ג הראשונים והכי איתא נמי בפ' לולב וערבה ירושלמי והיינו חגי זכריה ומלאכי:

מה פליג. בתמיכה וכי פליג ר' חוניא אכולהו אמוראי דלעיל דאמרי דהל"מ היא:

ומשני הלכה היתה בידן. ובגלות בבל שכחו את התורה וחזרו נביאים האחרונים ויסדום:

והסכימו וכו'. ולעולם מודי דהל"מ היא ובגמ' דילן מפ' דכי אמרינן דערבה יסוד נביאים היינו בגבולין כמו שאנו נוהגין להקיף התורה שבע פעמים ביום הושענא רבא וכי אמרינן הילכתא היא היינו במקדש והתם ל"ג אלא ערבה יסוד נביאים היא ותו לא:

בבלאה. ר' חייא בר אבא עלה מבבל:

סלקון מן גביכון. כשעלו בני הגולה לכאן לא"י לפי שרבצה התורה בבבל מן ימות החרש והמסגר בגלות יכניה:

פשוטיתא דתעניתא. דלא כתיב בתענית צבור אלא תרועה ותרועתא בחצוצרות ואינהו עולי בבל דרשי דבעינן פשועה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע אי נמי מריעין ותוקעין ומריעין כדאיתא בתוספתא פ"ק דתענית. ומקזתא. היינו מאי דאמר שמואל בסוף פ' מפנין אמר שמואל פורתא דדמא חד בשבתא וד' בשבתא ומעלי שבתא:

נטיעה מעין עשר. קס"ד דה"ק דבנטיעה מחמרינן דאפילו דאיכא נטיעה דעושה כזקנה שג' נטיעות עושות ס' מנה אפ"ה אין נותנין לה בית סאה אלא כי איכא עשר:

וזקנה מעין ג'. קס"ד דבזקנה מקלינן כגון דמעיקרא היו עושות והיו נותנים להן תתל"ג אע"ג דהשתא תהא דומה לנטיעה דאין עושין שלשתן ככר אפ"ה חורשין בית סאה בשלשה ומשו"ה מקשה ארישא:

איתא חמי נטיעה שהיא נראית כזקנה את נותן לה כזקנה וכו'. וה"פ ג' נטיעות שעושין ככר את נותן להן כזקנה דבג' נטיעות חורשין כל בית סאה בשבילן כדתניא בתוספתא זקנה ונראית כנטיעה ה"ז כנטיעה נטיעה ונראית כזקנה ה"ז כזקנה ע"כ והיינו כדפרישנא:

ואת אמרת נטיעות מעין עשר. דלעולם נטיעה אינה זזה מעין עשר ואין לה אלא מאתן וחמשין ואסיפא נמי קשיא דזקנה נראית כנטיעה תניא בתוספתא דדינה כנטיעה ובעינן עשר לבית םאה וסתמא קאמר דאפילו דמעיקרא עבדא אין לה אלא מאתן וחמשין כיון דהשתא חלשא דלא עבדא ואת אמרת דזקנה אינה זזה לעולם מעין ג':

ומתרץ דה"ק שאין נטיעה מעין ג'. להחמיר כלומר דלא תימא דכיון דנותנין לה קולא דזקנה דבשלש חורשין להם כל בית סאה ה"נ לא יתנו לה אלא עד העצרת כדין זקנה וקודם תקנת ר"ג קמ"ל דיהבינן לה נמי קולתא דידה דהיינו עד ר"ה דלעולם אית לה קולא דמעין עשר:

וזקנה מעין ג' שלא תאמר. כיון דג' נטיעות שהן עושות ס' מנה יהבינן להו קולא דעשר דהיינו עד ר"ה אע"ג דאית להו דינא דזקנות דהא בג' חורשין בית סאה דכוותה ג' זקנות שהן עושות ס' מנה יהבינן להו תרתי בית סאה ועד ר"ה ומתני' דקתני עד העצרת בראויין לעשות מוקמינן לה קמ"ל וזקנה מעין ג' דלעולם במעין ג' עומדת ולא דמו לנטיעות דמעין עשר הילכך לא יהבינן להו אלא עד העצרת:

שדה קנים נדונת כשדה תבואה. והוי עד הפסח קודם תקנת ר"ג ובתוספתא גר' נדונת כנטיעה והוו עד ר"ה ונראה דלהכי קאמר כשדה תבואה דלא בעינן בהו מפוזרות כהילכתן ולא פליגי:

בסאתים שנו. דפחות מבית סאתים לא חשיב שדה קנים והכי גמר לה ר' יוסי בר חנינא מרביה:

לית הדא פליגא על רב. דאמר לעיל דזקנות אפילו עשויים כשורה גבי מוכר לחברו נותנין להן קרקע שביניהן וחוצה להן וחשיבא שדה האילן ומתני' דשביעית דקילא ממוכר לחברו קשיא עליה דהא אמרינן הכא מפוזרות דוקא ועשויין כשורה לא חשיב שדה האילן וכ"ש גבי מוכר לחברו ומנא לן דשביעית קילא ממוכר לחברו דג' אילנות זקנים דעושין ששים מנה נותנין להן כל בית סאה ואילו גבי מוכר לחברו אין נותנין להן אלא צרכן ל"ש עושין ול"ש אין עושין ועוד דהתם בעינן ג' אילנות לאדם א' ועוד בעינן שקנאן בב"א ולא בזה אחר זה כדאיתא בפרק הספינה ואילו גבי שביעית נותנין להן כל בית סאה אפילו של ג' בני אדם כדתנן במתני' ובשלמא לשמואל דאמר דדוקא כחצובה הוא דיש להן קרקע אבל כשורה לא א"ש דמפוזרות דקתני היינו כחצובה אבל כשורה לא: ומשני גבי עשר נטיעות כיון דסתמא אין להן ענפים לא מיחזי כאילו כל השדה מליאה אלא כשהן מפוזרות אבל כשורה נראין כולן במקום א' נתונין ואין מקום להתפיסן כל בית סאה משא"כ גבי זקנים דאפילו עשויין כשורה נמי הן ממלאין כל השדה דענפים שלהן ארוכים וגביהי ומינכרי הילכך אפילו כשורה חשיבי שדה האילן ומכור קרקע הצריך להן:

מצטרפין. ושרי לחרוש כל בית סאה ומפ' בגמ' וכגון דהנטיעות רבות פי' דהנטיעות שש והדלועין ד' כה"ג מצטרפין ובגמ' משמע דאליבא דת"ק ה"ה דכל מוקשיות מצטרפין ואפי' קישואין:

עשרה דלועין. כלומר ואפי' כלן דלועין ואין עמהן נטיעה חורשין להן כדין נטיעות ועד ר"ה ובגמ' מסקינן דלא מקל רשב"ג אלא בדלעת יונית דשרכא טפי:

עד אימתי נקרא נטיעות. דבעינן בהו עשרה מפוזרות כהלכתן ואילו זקנות בבקר עובר בכליו סגי:

עד שיחולו. בגמ' מפ' לה:

עד שבע שנים. בגמ' מפ' דהיינו בזיתים נטיעה כשמה. בת שנתה והרמב"ם ז"ל כ' כל זמן שקורין לה נטיעה:

שנגמם. שנחתך:

מטפח ולמטה כנטיעה. אם נחתך מטפח ולמטה אית לה דין נטיעה בין לענין חרישה בתוספת שביעית בין לענין ערלה כדמוכח בגמ' ומוקי לה בשיטת ראב"י:

לא מסתברא בדלעת יונית. בעיא היא דכי תנן הדלועין מצטרפין בהדי נטיעות הסברא נותנת לומר דהיינו דוקא בדלעת יונית דפשיטא לן בפ' ערוגה דמשום דשרכא טפי בעיא בית רובע ובשאר דלועין אימא לך דלא מצטרפי:

והתניא ג' קישואין וכו'. וקשה לר' חנניה דק"ו ומה קישואין עם דלועין מצטרפין אע"ג דהוו כלאים זה בזה דלועין עם דלעת יונית דלא הוו כלאים ומותר להניחן כן מיבעיא דדוקא דלעת יונית עם מצרית ורמוצה קתני דהוו כלאים הא עם שאר דלועין שריא והך ברייתא לא קשיא אמאי דאמרינן והוא שיהו הנטיעות רבות על הדלועים דמצינן למימר דה"ק דצריך דרבות הן על כל מין ומין לעצמו משו"ה מצטרפין דהא לא מיקרי שדה מוקשה:

ומסיק לא אתיא דא אלא על סיפא. הך בעיא דר' חנניה לא בעינן לה אלא על סיפא דתנן רשב"ג אומר עשרה דלועין וכו' דהיינו עשר נטיעות של דלועין:

עליה ר' חנניה וכו'. עליה דרשב"ג הוא דמיבעיא ליה לר' חנניה דודאי מסתברא דלא יקל רשב"ג אלא בדלעת יונית כנ"ל לפ' סוגיא זו. ולפי שיטה זו לענין הלכה קיי"ל דשש נטיעות אילן וד' דלועין מצטרפין ובכל דלועין שרינן בין בדלעת סתם בין בדלעת יונית בין במצרית. היו ג' דלועין וג' קישואין וד' נטיעות נמי מצטרפין וחורשין בית סאה עד ר"ה. היו עשרה דלועין יונית בבית סאה בהא פליגי ת"ק ורשב"ג לת"ק אין חורשין ולרשב"ג חורשין וקיי"ל להלכה כרשב"ג במשנתנו ויש חולקין וסוברין דהאי כללא לא דייק. אבל ראיתי לרבנו שמשון ז"ל שכ' כלשון הזה ובירושלמי אמרו והוא שיהו הנטיעות רבות על הדלועין והא דתניא ג' קישואין וג' דלועין וד' נטיעות מצטרפין מוקי לה בירושלמי כרשב"ג דאמר כולן דלועין חורשין ובדלעת יונית היא מתני' עכ"ל. ודברים הללו חוץ מכבודו אין הירושלמי מתפרש כן דכי פריך מברייתא דקשואין ודלועין אמימרא דר' חנניה פריך ולא לסתמא דתלמודא דאמרינן והוא שיהו הנטיעות רבות ומה שכ' ומוקי לה בירושלמי כרשב"ג אינו כן אלא דמודי דכרבנן אתיא ומשו"ה הדר ביה ואמר דבמתני' וברייתא דקתני מצטרפין לא בעינן דלעת יונית דהשתא קשואין ודלועין מהנו וכו' דלועין ודלועין מיבעיא דכיון דרוב נטיעות הוו להו נטיעות עיקר ודלועין טפל וכרשב"ג הוא דמיבעיא לן. ומה שכ' דמתני' בדלעת יונית אינו כן דאפילו קישואין ודלועין מהנו כ"ש דלעת סתם ודלעת יונית אלא עליה דרשב"ג דוקא דמפרשי הכי ושמא מפ' דלא תניא ג' דלועין וג' קשואין וחורשין וכו' אלא על סיפא דקתני רשב"ג אומר וזה אינו נכון דלא אתיא וכו' אלא על מימרא דר' חנניה כמו שאומר בסמוך עליה ר' חנניה בריה דר' הלל בעי וזה ברור בלשון וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ג והדלועין עם הנטיעות מצטרפות ע"כ ולא כ' אלא דלועין סתם ומדבריו נראה דלא קיי"ל כרשב"ג ושוב מצאתי לר"י ז"ל שכ' כן תניא ג' קישואין וג' דלועין וד' נטיעות מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן: עשרה דלועין לבית סאה וכו' א"ר חנניה בר הילל מסתברא בדלעת יונית ע"כ:

עד שיפדו. עד שנה רביעית דבני פדייה נינהו. או משיעשו חולין מאליהן. דהיינו שנה חמישית דאינן קדש. ומתרץ ר' בא בר יעקב עד שיעשו חולין מאליהן:

אע"פ שאמרו וכו'. כלומר אע"ג דקאמרי משמיה דר' יהושע חמש ושש ושבע שנים דתניא בתוספתא ר' יהושע אומר בת חמש ובת שש ובת שבע סתם לא תימא באילן אחד דהיינו גפן שייכי כולהו וכפי ענפיה דנו בה דפעמים ה' ופעמים ו' ופעמים ז' קאמר אלא במיני אילנות שנויה וכך היא הצעת השמועה שאמרו בגפנים ה' כר' אלעזר בן עזריה דיחולו לשנה חמישית קאמר:

בתאנים. אין מעבין קורתן דמחזי אילן עד שש:

ובזיתים עד שבע. וכי תנן במתני' ר' יהושע אומר עד ז' שנים ה"ק יש גבולים אחרים ששנו חכמים שמאריכין הזמן יותר עד ז' שנים כדאיתא בתוספתא ר' יהושע אומר בת חמש וכו' כדלעיל. ור"י ז"ל פירש דר' פליג אדר' יהושע דכי קאמר ז' שנים בגפן קאמר ע"כ. דמשמע ליה דקאי איחולו ויותר נכון לפ' דלא פליגי וכדכתיבנא:

הדא מורביתא דתאנה. נטיעה של תאנה. תרגום ילד רבייא:

אתיא בפורייא. דתאנה מבכרת וחונטת בפורים ואמאי משהית לה טפי מגפן ומשני לעובייה וכדפרישנא:

דבר א'. ר"ש הא דאמרן במתני' ראב"י מאי היא:

דא"ר שמואל וכו' חייב בערלה מפני מראית העין. ור"ש נמי אף לענין ערלה קאמר:

ולדברי חכמים. אין נוהגין בה דין נטיעה לשביעית ולערלה:

עד שיגום מעם הארץ. וקיי"ל כרבנן ודלא כר"ש דשיטה הוא ובפ' משוח מלחמה מסקינן דלא כראב"י וקלא אית לה והתימה מהרמב"ם ז"ל שפסק כאן גבי תוספת שביעית כר"ש וגבי ערלה פסק כרבנן ולא כראב"י:

הדרן עלך פ' שדה האילן בס"ד