שדה הלבן. לשדה תבואה וכיוצא בו קרי שדה הלבן לפי שאין בה צל כשדה האילן אי נמי משום דמתלבן בשעת לקיטתו:

עד שתכלה הליחה. כלומר עד שתחסר לחלוחית הקרקע של ימות הגשמים דעד ההיא שעתא מהניא חרישה לזריעה של שנה זו אבל מכאן ואילך אסור כדי ליטע משום דמיחזי כחורש לצורך שביעית וקתני כ"ז שבני אדם חורשין ליטע מקשאות ומדלעות ובגמ' מפ' דת"ק דר"ש היינו ר"מ ומפ' נמי דשריא מתני' אע"ג דאין לו מקשאות וכו' אלא שרוצה להשכירה לגננים חרושה ומשמע השתא דהאי שיעורא דתכלה הליחה היינו מעט אחר הפסח:

תורת כל א' וא' בידו. דזה אומר כלתה ליחה שלי וזה אומר לא כלתה ליחה שלי ומקשאות ומדלעות כ"ז שאדם רוצה נוטען דאין להן זמן קבוע כך פירש"י ז"ל בפ"ק דמ"ק:

ובשדה האילן עד העצרת. בגמ' מפ' אמאי נקט ר"ש שדה האילן דהא לא פליגי ביה הכא ומפ' במאי פליגי ת"ק ור"ש:

ר"מ היא. דסתם מתני' ר"מ היא:

ר"מ כב"ש. דכי נקט ר"מ שיעוריה משתכלה הלחה שיעוריה מעט אחר הפסח הוא והיינו כב"ש דכי היכי דבאילן נקטי ב"ש כ"ז שיפה לפרי דהיינו להלן מעט משעברה עצרת וב"ה נקטי רגל ה"נ ר"ש נקיט רגל דפסח ור"מ נקיט כלתה ליחה דהיינו להלן מעט ואע"ג דחרישה באילן נמי היינו נמי מפני הליחה מפ' בגמ' דבאילן מכיון שהוא נטוע ועומד ושרשיו גדולים ויונקין מן הארץ אין צריך שתהא רוב ליחה קיימת ומשו"ה משכא הניית חרישה דיליה למר עד עצרת ולמר להלן מעט אבל הכא דזורע אותו בתחילה לא משכא הניית חרישה דיליה אלא עד הפסח ומשתכלה דקתני היינו שהגשמים של רביעה האחרונה כבר הלכו:

וכן אתינן מתני' ר"מ כב"ש. בתמיה וכי כך הוא דניתי לשנות סתם מתני' דר"מ כב"ש כלומר וכי איכפל תנא לאשמועינן כב"ש דסתם לן דעתיה דב"ש ושנאו בלשון חכמים דאם היה דעתו כב"ש היכי סתם לן כוותיה:

אלא ר"מ כמשנה הראשונה ור"ש כמשנה האחרונה. דר"מ ור"ש לא פליגי דר"מ נמי שיעורא דיליה עד הפסח הוא ור"ש אקשי ליה דלשונו סתום הוא ונתת תורת כאו"א בידו ור"מ נקיט לשון משנת הראשונים ור"ש נקט לשון מפורש דהיינו עד הפסח:

וכן אתינן מתני' ר"מ כמשנה ראשונה וכו'. וכי בא לאשמועינן התנא משנה ראשונה ומשנה אחרונה ואין שום נפקותא ביניהן בתמיה:

אלא ר"מ שנאה במחלוקת וכו'. אלא היינו דאשמעינן מתני' דתנא דפרקין דלעיל דתנא פלוגתא דב"ש וב"ה גבי אילן היינו ר"מ וה"ק ר"מ בההיא ב"ש נמי כלתה ליחה אמרי דהיינו יפה וב"ה מחמרי ואמרי עד הרגל דהיינו עצרת ותו לא ודכוותה נמי גבי שדה לבן כה"ג פליגי דתרתי מתני' כלהו מתנו אהדדי. דבתר כלתה ליחה הוא דאזלינן לב"ש ולאו בתר רגל וב"ה בתר רגל אזלינן נמי הכא והיינו פסח ומשתכלה הלחה דקתני היינו מאי דמעדיף ר"מ במשנתנו דמכחיש ליה עלה ר"ש היינו משתכלה הליחה דסברי ב"ש ובמחלוקת הוא דתנן תרתי מתניתא ור"ש סבר דמעולם לא הוזכר מחלוקת בין בזו ובין בזו והכא בפסח תליא מילתא והתם בעצרת תליא מילתא ולא נחלקו ב"ש וב"ה בחרישת תוספת שביעית לא באילן ולא בלבן דנתת תורת וכו' זה יאמר עדיין יפה לפירות שלו וכן יאמר לא כלתה ליחה וכו' והיינו דנקט ר"ש בלישניה ובאילן עד עצרת משום דפליג אדר"מ בין אלבן בין אאילן:

בשיש לו מוקשה ומודלה. כמו ומדלעה והעין נבלעת ומוקשה כמו במלונה במקשה והיינו מקשאות ומדלעות ולאו דבעינן דאית ליה אלא אפילו לית ליה שרי דחורש למאן דעתיד ליטע שהרואה אומר חורש הוא כדי ליטע:

זה אומר כלה ליחה שלי. ואין לו סברא לב"ש:

עד פסח. וד"ה:

עד העצרת. וד"ה:

מה בין שדה הלבן לשדה האילן. דהא לשדה האילן לא אמרינן דכלתה הליחה עד אחר עצרת ואילו הכא גבי שדה לבן אמרינן דכלתה אחר הפסח הא לעיל בפ"ק מוכח דחרישה דאילן נמי היינו משום הליחה שיועיל לפרי או לגזע:

לזורעה בתחלה. כגון מקשאות ומדלעות שעכשו בא לזורען:

מזבלין. הניית קרקע הוי ומפ' בפ' כלל גדול דשבת בירושלמי דכל הניית קרקע תולדת חורש הוי:

מזבלין. מכנס להן זבל:

ומעדרין. מלשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון והיא חפירה שחופר אדם בכלי ברזל במרא וחצינא כעין שחורשין בשוורים ונקט תנא הכי משום דדרך הגננים לעדור בהם עד ר"ה ואפילו בזמן דשני פרקים ראשונים אסירי וא"ת דהכא תנינן דבמקשאות ומדלעות לחודייהו דחופרין ובגמ' אמרינן דהה"נ דחורשין עד ר"ה סתמא ולעיל שנינו מחלוקת רבנן ורשב"ג בהכי וליכא למימר דמתני' כר"ג וב"ד דהא תקנתא דר"ג בתר ר' הוה וצ"ל דה"ק לת"ק בג' דלועין וג' קשואין וד' נטיעות וכ"ש לרשב"ג ולרשב"ג אף כולהו דלועין נמי ובדלעת יונית חורשין א"נ דלעיל פליגי בשריותא דכולה בית סאה והכא לא מיירי אלא בשריותא דמקומן דהיינו תחת נופן וענפיהן וזה נכון:

וכן בבית השלהין. שדה שהיא צמאה למים וצריכין להשקותה תדיר ויש ירק דששית נטוע בה א"נ אפילו אינן נטועות אם יש בתוכו באר להשקותו דהא לא מחזי חורש לצורך שביעית ומפרש בריש מ"ק דלישנא דצחותא היא דכתיב ואתה עייף ומתרגמינן משלהי ואשכחן עייף דהוא צמא למים דכתיב מים קרים על נפש עיפה:

מייבלין ומפרקין ומאבקין ומעשנין. כלהו מפ' להו בגמ' והני מפ' בפ' כלל גדול דתולדות נוטע הוו:

נוטל את העלה מן האשכול בשביעית. היינו מפרקין דת"ק דר"ש מתיר אפילו בשביעית גופה ובגמ' מפ' טעמא:

מסקלין. הניית קרקע הוי ותולדת חורש הויא וקתני ביה עד ר"ה מסירין האבנים מלשון סקלו מאבן ואע"ג דכבר קתני לעיל תולדות נוטע והשתא אתי נמי למיתני תולדות נוטע נראה דתנא ליה הכא דדמי להני דתני השתא דנטילת פסולת נינהו:

מקרסמין וכו'. מפ' בפ' כלל גדול דשבת בירושלמי דכל הני עד פיסקת אין נוטעין כולהו תולדת נוטע הויין והכי איתא התם כל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש המדייר המזבל המכבד המרבץ המפעפע גושים המברה בחורשין המצית את האור בחישת הקנים ובאגמים המסקל הבונה מדרגות הממלא את הנקעים מים שתחת הזיתים והעושה עוגיות לגפנים וכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש כל דבר שהוא מבחיל את הפרי חייב משום נוטע המבריך המרכיב המקרסם המזרד המפסל המייבל המפרק המאבק המעשן המתלע המזהם הכורךהקוטם והמשק' הסך והמנקב והעושה לו בתים וכל דבר הוא להבחיל את הפרי חייב משום נוטע:

מקרסמין. כמו מכרסמין יכרסמנה חזיר מיער שחותך הענפים שיבשו והיינו זומר דכתיב בתורה:

מזרדין. כורתין הפרחים העולין בשרש האילן. לשון אחר פי' בערוך לפי שיש לאילן ענפים לחים יותר מדאי חותך מקצת ומניח מקצת וכן פי' רש"י ז"ל במ"ק:

מפסלין. כך היא הגירסא בכל הספרים ובת"כ ופי' בעל הערוך שנוטל מה שיבש מן הענפים לשון פיסולת וזה אינו נכון דהיינו מקרסמין לשון אחר שנוטלין הכל כדי שיתעבה הקורה מלשון ויפסל שני לוחות ורש"י ז"ל במ"ק גריס מפסגין ופי' אילן שנוטה נופו לכאן ולכאן קושרין איתו כדי שיעלו ענפיו למעלה ע"כ פירשו הרב מלשון הירושלמי דמתרגם ונתח אותו לנתחיו ויפסיג יתיה לפסיגוהי ונתחי האילן היינו ענפיו ומקשר נופו וענפיו כדי שלא יתפרדו וישברו:

עד ר"ה. ואפילו בזמן דשני פרקים הראשונים דאסירי:

של חמישית כן של ששית. של שנה חמישית כן של ששית שהוא ערב שביעית ומשמע השתא דלא שרי אלא זירוד ופיסול ולא קירסום דקרסום כיון דכתיב בתורה כדפי' לעיל מחמרינן גביה כמו בחרישה וזריעה ובגמ' מפ' לה:

ר"ש אומר וכו'. משמע דה"ק כ"ז שאני רשאי בעבודת האילן והיינו הא דתנן לעיל מייבלין מפרקין וכולה מתני' אני רשאי בפיסולו אבל לא בקרסום דהיינו זומר גמור ואסור מדאורייתא תוך ל' יום דהיינו נוטע וכר' יהושע ובגמ' מפ' לה:

מהו לחרוש להן. למקשאות ומלדלעות הנטועות חרישה רפה דומיא דעידור דמתני' וכיון דעושה לצורך פירות ששית שנטועות כבר שרי וכן פי' רבנו שמשון ז"ל ומיבעיא ליה בזמן איסור שני פרקים הראשונים ומשני דתניא בתוספתא כל זמן שאת מותר לחרוש את מותר לזבל והאי נוסחא דברייתא פשיטא דמשבשתא היא דמינה דייקינן דאם אין את מותר לחרוש אין את מותר לזבל ולעדר ואילו במתני' תנן דמזבלין ומעדרין במקשאות עד ר"ה אלא אימור דלחרוש נמי שרי כדרך שמותר לזבל עד ר"ה:

ותני עלה. דחורשין בית השלהין עד ר"ה ובמתני' תנינן בית השלהין בהדי מקשאות ומדלעות אלמא דדינן שוה ומאי דשרי גבי בית השלהין שרי נמי גבי מקשאות ומדלעות:

ר' אומר עד לפני ר"ה שלשה חדשים. לקמיה מפ' לה ואזיל:

ואלו. מקשאות וכו':

עושין שרשים לשלשה ימים. ובהא לימא ר' ג' חדשים לפני ר"ה ולמאי הילכתא קאי בעי להו ועוד דהא כבר כלתה הליחה ועבר זמן זריעת המקשאות: ומשני דגבי אורז קאי וה"ק ר' אומר עד לפני ר"ה ג' חדשים חורשים כדי שיזרע האורז וישריש ויטע אורז וישריש כלומר אה"נ דאי בעי לזרוע מקשאות ומדלעות דאסור אחר הפסח דמיחזי כחורש בית השלהין לצורך שביעית אלא דקא בעי לזרוע אורז בבית השלהין וכיון דאורז אפילו בית הבעל צריך שיהי המים צפין על גביו כדאיתא בסוף פירקין כי בעי למזרע ליה בארץ צמאה דהיינו בית השלהין בעי קדימה ג' חדשים כדי שיצלח קידם שביעית כי היכי דלא מחזי כחורש לשביעית והיינו שיזרענו ברצוף עד שמשריש ועולה עלין דקין כמו חוטין של משי ואח"כ עוקרין אותו ונוטעין אותו מפוזר כדי שיצלח ובארץ עייפה בעייא שהות כל כי האי עד שיצליח ולראשונה קרוייה זריעה ולשנייה קרויה נטיעה כנ"ל הצעה של שמועה זו:

מעבירין את היבולת. אם יש לאילן יבולת יחתכנה ממנו וירפא: מפרקין בעלים משברין העלים היבשים:

עושה לה אבק. כלומר משליכין אבק על עיקר האילן כלומר כשהשרשים נראין ומגולין מכסין אותן באבק ויותר נכון לפרש מלשון דאביק ליה מיבק אם יש סדק באילן עושה לו כמין חבק כדי לקושרו:

מתנינן לה. כלומר עושין לה עשן תחת האילן באבוקות כדי שימותו התולעים:

תני מכוונין ומצדדין. בתוספתא תני מכוונין ומצדדין את הנטיעות עד ר"ה:

מכוונין לה. כשהנטיעה עקומה ומיישרין אותה קושרין לה בחבלים עץ עב אצלה ישר עד שעולה השרף בו ישר ונשארת כן:

עושה לה דוקרן. היינו כעין קנים הדוקרנין דתוחבין קורה בארץ שהיא חדודה כמין דוקרן וקושרין בה ענף כדי שתתעקם ותעשה נוף לצל והיינו נמי תולה לה אבן דר' יוסא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

מוותרין בגפנים ומשמטין בקנים. היינו מוותרין היינו משמטין אלא בגפנים קרוי מוותרין ובקנים משמטין והיינו כשהן רצופין יותר מדאי נוטל אחד מבנתים:

קודם החג. מוותרין דוקא קודם החג דאין נראה עבודה אלא עוקרן דקא בעי להו לסיכוך ביתו משא"כ לאחר החג:

ומקום שנהגו לאחר החג. אפילו לאחר החג דס"ל דלאו עבודה מחזי:

ובלבד מן הפקק ולמעלה. פקק קשר והכי איתא נמי במרובה ובקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה ומן הפקק הוא דשרי לוותר או לשמוט לאחר החג דלא מחזי עבודה:

נוטל את הקבוצים עמה. עם השרשים ומה שיתקבץ עמה דטעמא דלצורכו קא בעי להו:

תנינן תמן. בסוף פירקין: ממרסין מלשון ממרס בדמו דמס' יומא כלומר משקין עפר האורז כל כך עד שיהא הקרקע כשיבלעו בו המים רך ולמעוטי מרביצין דעפר לבן דמרביצין היינו זלוחא ותו לא וזה צריך שיהא עפר הקרקע בלול ומעורב במים כמו רקק:

אבל לא מכסחין. שאין חותכין עלין של האורז מלשון לא תזמור ומתרגמינן לא תכסח ומיחלפא שיטתיה דר"ש:

שאני הכא שהוא כמציל מן הדליקה. כלומר דנטילת עלין של אשכול לא הוי אברויי אילנא אלא כאדם המציל מן הדליקה שרוצה שיתבשל האשכול בשוה אבל גבי אורז אברויי הוא ואסיר וכה"ג משני בע"ז פרק ר' ישמעאל:

תמן תנינן. בפ' מאימתי מוציאין:

המסקל את שדהו. בשביעית גופה קאמר דכל ההוא פירקא בשביעית גופה קא מיירי וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפ"ב דהיל' שמטה:

ומניח את הנוגעות בארץ. דכיון שאינו משליך את כולן לא מיחזי כמתקן שדהו:

וכא את אמר הכין. דלא שרינן אלא עד ר"ה:

כאן בתלוש כאן במחובר. מתני' באבנים המחוברות ותחובות בקרקע כיון דבנטילתן מזיז עפר איכא משום חורש בשביעית ולהכי לא שרינן אלא עד ר"ה ומתני' דאידך פירקין דקתני נוטל את העליונות בתלושות משמע ואפ"ה לא שרינן הנוגעות בארץ משום מראית העין:

הוינן סברין מימר. בתחלת העיון:

דר"ש כר' יהושע בקירסום. ואסור ותרי תנאי נינהו רבנן בחדא שיטה ור' יהושע ור"ש בחדא שיטה:

מדתני. במתני' מסקלים בהדי קירסום וזירוד ופיסול ?(ג) [דהא כיון דזירוד ופיסול הוו תולדות נוטע ולעיל קתני מייבלין ומפרקים וכו' ותני ביני הני מסקלין דהוה תולדת חורש דמותר עד ר"ה והדר קתני מקרסמין וכו' דהוו תולדות נוטע לאשמועינן דר"ה דומקרסמין דומיא דר"ה דמסקלין קתני דליכא מאן דשרי בסיקול טפי מהכי וליכא מאן דאמר בציר מהכי וה"ה בקרסום וכו' עד ר"ה ותו לא] וכולהו תלתא דשריא מתני' עד ר"ה אתי כרבנן ור' יהושע פליג עלייהו ומשמע דאכילהו תלתא פליג ושמעת מינה השתא רבנן לחוד ור' יהושע לחוד ור"ש לחוד ושמעינן דתלתא תנאי נינהו ולא דק ר' יהושע למינקט תרי דה"ה תלתא והכי פליגי רבנן סברי מקרסמין מזרדין מפסלין עד ר"ה ותו לא ובציר מהכי נמי לא אסיר ור' יהושע סבר דאפילו בשביעית נמי וה"ק דכמו שמזרד ומפסל ומקרסם של חמישית נכנסת לששית כך מזרד וכו' של ששית נכנסת לשביעית ואפילו יותר מכאן ור"ש סבר אפילו בציר מהכי נמי אסיר דכ"ז שאני רשאי בעבודת האילן דהיינו בחרישה עד העצרת כדתנן לעיל שרי בפיסולו אבל אחר עצרת שנאסר בחרישה נאסר ג"כ בפיסול האילן וזירודו וכ"ש קרסום דאורייתא ונ"ל דהא דשרי ר' יהושע זירוד ופיסול אפילו בשביעית היינו משום דלא נכנסה עדיין שביעית דאילן דהיינו ?(ב) ט"ו דשבט ולא אסירא קרסום דאורייתא אלא בזמן שנוהגין לזמור כנ"ל ומה שנ"ל דר"ש שרי נמי בקירסום אע"ג דבגמ' אינו כתוב אלא זירוד ופיסול היינו טעמא דלא נקט ר' יהושע בלישניה אלא זירוד ופיסול משום ר"ש דקאסר אפילו בתוספת שביעית דרבנן אפילו זירוד ופיסול דרבנן כנ"ל:

מזהמין את הנטיעות. הני נמי תולדות נוטע נינהו ומפ' תלמודא דהכא דאתיא כר' דלא שרי זיהום אפילו בנטיעות אלא עד ר"ה ולא בשביעית גופה ורבנן בברייתא שרו זיהום אפילו בשביעית גופה ובגמ' דילן בע"ז פרק ר' ישמעאל פריך מתני' דהכא אברייתא ומתרץ לעולם מתני' רבנן היא ושאני בין זיהום לזיהום ופירש"י ז"ל דמזהמין דברייתא כשיש מכה באילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל שלא ימות והא דתנן במתני' לעיל מזבלין ומעדרין עד ר"ה ומשמע אבל בשביעית לא התם זיבול דקרקע הוא והויא עבודה שבשדה והכי נמי בפ' כלל גדול מני לה בהדי הנהו דהניית קרקע ומתני' באברויי אילנא הוא דאיירי דהיינו להחזיקו ולהשביחו:

וכורכין אותן. מלשון ותכריך בוץ והיינו מפני החמה והצנה:

וקוטמין אותן. פי' בערוך תרגום אפר קטם והקשה הרא"ש ז"ל דהיינו מאבקין דלעיל והרמב"ם ז"ל מפ' דהאי דלעיל בצמרת האילן ושל כאן בשרשים ורש"י ז"ל פי' ההיא דלעיל בשרשים ושל כאן פי' בענפים ונראה לפ' דהיינו שחותך ראשי הענפים כמו נקטם ראשו דפ' לולב הגזול והיינו מגזמין דתניא הכא ובפ' ר' ישמעאל שפירושו דקוטע את הנוף כדי שיוציא נופות הרבה סביבות הגיזום וכן מצאתי לר"י ז"ל והתם מפ' דאברויי אילנא הוא הילכך עד ר"ה הוא דשרי מכאן ואילך לא:

ועושין להן בתים. פירש"י ז"ל ועושין גדר אמה גובה סביבותיה וממלאין אותה עפר ובגמ' דהכא לא משמע הכי אלא בית ממש לצל שלא ישרוף השמש הנטיעה:

ומשקין אותן עד ר"ה. אבל לא בשביעית דתולדה דנוטע הוי ומשקין אותן בין על העיקר כי אורחייהו בכולהו שני וכ"ש על הנוף ויורד על העיקר דהוי שינוי ולר' ישמעאל כי היכי דגמירי הילכתא למשה מסיני גבי נטיעות דחורשין בעשר כל בית סאה עד ר"ה וה"נ משקין אותן דאוקומי אילנא הוא ולר"ע דיליף מקראי תוספת שביעית הא קא מודי דכל אוקומי אילנא שרי ולאו בבית השלהין עסקינן דאילו בבית השלהין אפילו בשביעית גופה שרי כדתנן בריש מ"ק:

את הנוף אבל לא את העיקר. שצריך לשנות ולא יעשה בשביעית כשאר השנים:

סכין את הפגין. הני נמי תולדת נוטע נינהו כללא דמילתא כל מידי דהוי להבחיל את הפרי תולדת נוטע הוי:

פגין. מלשון התאנה חנטה פגיה ופי' בערוך פירות שלא נתבשלו סכין אותן שמן ומיד מתבשלין ורש"י ז"ל פי' בע"ז פגי תאנה סכין אותן שמן כדי שיהו שמנות יותר אבל בלא סיכה נמי חזו אלא דהוי פיטומי פירא והכי מוכח התם בגמ':

ומנקבין ומפטמין אותן. חדא היא ופירש"י ז"ל ממלאין את הנקבים שמן והאי נמי פיטומי פירא הוא: עד ר"ה לא גרסינן לה:

פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית. בגמ' פליגי אמוראי מר אמר דהוי פירושא דרישא דתנן סכין את הפגין ?(ד) [ותני דבי ר' ואלו הן דאין להן קדושת שביעית וכיון דהוו כפגי ששית שרינן לסוך בהן] ומר אמר רישא דמתני' בשל ששית שאין נכנסין לשביעית עסקינן ועד ר"ה קא שרינן להו והשתא מפ' דינא דנכנסין לשביעית ודינא דיוצאין לשמינית דתרוייהו אסירן:

ר' יהודה אומר. מפ' בתוספתא דאנכנסין לשביעית דוקא קאי:

בספרים גרסינן ר"ש מתיר באילן מפני שהוא רשאי בעבוד האילן. ופירשו דר"ש מתיר לסוך ולנקב באילן עצמו דקסבר דאדם רשאי בעבודת האילן דלא אסר רחמנא אלא עבודת קרקע ותו לא וליתא דהא לעיל קא אסר ר"ש פיסולו של אילן מעצרת ואילך וכ"ש בשביעית עצמה ונראה כספרים דגרסי ר"ש מתיר באלו וכן מצאתי בספר ישן ואפגין יוצאין קאי דוקא דקא יהיב טעמא מפני שהוא רשאי בעבודת וכו' ולדידיה לא שייך אלא ביוצאים וה"ק דאילן מלא פגין של שביעית ויוצאין למוצאי שביעית מותרין כל העבודות הצריכות להן כדתניא בת"כ שנת שבתון יהיה לארץ כיון שיצתה שביעית אע"פ שפירותיה שמיטה פי' שפירותיו עומדין בקדושת שביעית כיון שחנטו בשביעית מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן דשנת שבתון כתיב ורבנו שמשון ז"ל פי' קצת מזה:

מתני' כר'. דאסר זיהום בשביעית:

ברם כרבנין. תניא בברייתא מזהמין ומתלעין בשביעית עצמה:

מתלעין. נוטלין התולעים שבאילן והיינו מעשנין דלעיל:

אבל לא במועד. חולו של מועד ומפ' טעמא בע"ז שביעית מלאכה הוא דאסר רחמנא טירחא שרי ובמועד אפילו טירחא נמי אסיר:

וכאן וכאן אין מגזמין. שביעית ומועד אין מגזמין דהיינו קוטמין כדפרישית במתני' ובתלמודא דילן נקטינן דמתרץ מתני' אפילו כרבנן וקא מפלגי בין זיהום לזיהום כדפרישית במתני':

אבל נוטל הוא את הרואה. נראה בעיני דהיינו הרואה לרה"ר ומשום דמזיקין דתנן בס"פ לא יחפור אילן שהוא נוטה לרה"ר קוצץ כדי שיהא עובר גמל ברוכבו ולהכי לא מחזי עבודה באילן:

מה בין המזהם לעושה לה בית. דהאי והאי אוקומי ואמאי לא פליגי רבנן אלא בזיהום ומודו בבתים ואסיר בשביעית:

ור' אבינא. הוה מפרק לה דזיהום חשיב כמושיב שומר שלא ימות ואין משביחו לאילן אלא מעמידו כמות שהוא:

בית עושה לה צל. מפני החמה שלא ישרפנה והיא גדילה מחמתו ומשבחת:

תמן תנינן. במכילתין בפ' בראשונה ומייתי לה משום דבהא נמי ר' אבינא בעי בה ומתרץ לה:

המבקע בזית. ליטול עצים:

לא יכסה בעפר. הביקוע שהעפר נעשה טיט ומשביח האילן כדמפ' ואזיל:

מה בין קשין וכו'. מ"ש כיסוי קשין דשרי' וכיסוי עפר אסיר:

קשין אינו אלא כמושיב שומר. לאוקומי אילנא בעלמא הוא:

משקה על הנוף ויורד על העיקר. פי' רבנו שמשון ז"ל דהך ברייתא בערב שביעית מיירא דקתני רישא דברייתא בתוספתא משקין את הנטיעות עד ר"ה והדר קתני ר' יוסי בן כיפר אומר וכו' בין על הנוף בין על העיקר והיינו כמתני' ור' אלעזר ב"ר צדוק דשרי בשביעית על הנוף דוקא הוא דשרי ואינו נכון אלא דפליג אר' אלעזר בר צדוק ובשביעית גופה שרי ר' יוסי בן כיפר ועובדי דגמ' מוכחן הכי דפריך וכי מתכוין לעבודת הארץ ואי עד ר"ה מאי פריך ועוד מ"ט דב"ש ומשקה בסלא הוא דשרו ב"ה דכיון דמשקה תולדה הויא כדאיתא במ"ק ואבות הוא דאסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא אלא מדרבנן הוא דאסירי בשינוי בעלמא סגי:

משקה בסלא. בסל בין על העיקר בין על הנוף כדי שיתפזרו המים בכל הענפים:

ועדר. וחפר בידים שיבואו המים לאילן:

משקין דיקלייא. על העיקר ובנטיעות ובסלא:

בכנישתא חדתא וחרוותא. וכלהו בשביעית וכר' יוסי בן כיפר. וכ' הראב"ד ז"ל דכולה מתני' דתני הכא גבי נטיעות משנה שאינה צריכה היא דהא אפילו חרישה דהיא אב מלאכה שרי בנטיעות עד ר"ה אלא הא קמ"ל דעד ר"ה אין בשביעית לא א"נ לאשמועינן דגבי נטיעות הוא דשרי דכיון דבחרישה לא גזרו כדאמרינן לעיל דהללמ"מ כ"ש דבתולדות דילה לא גזרו אע"ג דאברויי אילנא הוא ובשאר אילנות אסור אלא עד עצרת דוקא הוא דשרי א"נ בין בנטיעות בין בשאר אילנות שרי דלא גזרו על תוספת אלא בחרישה שהיא אב מלאכה אפילו למ"ד שאין לוקין על חרישה בשביעית מ"מ מדאורייתא אסירא כדכתיב בחריש ובקציר תשבות וחייב עליה בשביעית אבל בשאר עבודות האילן דשביעית גופה אינם אלא מדרבנן כדאיתא בריש מ"ק לא גזרו עליהם ערב שביעית והאי דנקט נטיעות משום דאורחייהו בזיהום עכ"ל בע"ז פ' ר' ישמעאל:

ה"ג אנן תנינן סכין את הפגין וכו':

תני דבי ר' ואלו הן פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית. כלומר במתני' תנן סכין את הפגין סתם ולא מפ' בהי פגין מיירי אי בנכנסין לשביעית אי בלא נכנסין ובסיפא תני פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ושל שביעית וכו' ומשמע דכייל להו בהדי הדדי לאיסורא:

ותנא דבי ר'. כלומר שונה משניות בבית ר' הוה גריס במתני' בגירסת משנתנו גופה ואלו הן שהיה מפ' והי נינהו ומפרש דבפגין הנכנסין הוא דשרי וכ"ש באין נכנסין והאי דקתני ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית תחלת בבא היא וקיימא לא סכין ולא מנקבין אותן ומאי דתני פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית אשריותא דסכין את הפגין הוא דקיימא ואפילו בשביעית גופה שרינן סיכה בפגין דפטומי פירא בשביעית לא חשיב עבודה באילן ולאורויי לן הכי היה מוסיף ואלו הן שם כלומר ואלו הן פגין שהתרנו פגי ערב שביעית שנכנסו וכו':

ר' אלעזר. במתני לא היה גורס כגירסת ר' אלא כגירסת ספרים שלנו וכפשטה דתרוייהו אלא סכין ולא מנקבין קיימי וסכין ומנקבין דרישא בשל ששית שאין נכנסין מיירי אלא נאכלין הן באותה שנה אבל של ששית הנכנסין או של שביעיח היוצאין אתרוייהו קתני לא סכין ולא מנקבין וא"כ ר' יהודה להקל בא אפגי ששית שנכנסו לשביעית דת"ק לא מפליג בין מקום שנהגו לסוך למקום שלא נהגו וכו' ואתא ר' יהודה למימר דלא אסיר אלא במקום שנהגו לסוך דחשיב להו עבודה אבל באתרא דלא חשיבא להו עבודה שרי לסוכן:

ור' יוחנן. סבר כתנא דבי ר' ובפגי ערב שביעית הנכנסין שרי ת"ק מכל מקום ולא אסר אלא ביוצאין למוצאי שביעית דכיון דאית בהו קדושת שביעית בעו היכירא ור' יהודה מחמיר בנכנסין במקום שנהגו לסוך ודלא כת"ק דשרי בכל ענין וליכא למימר דשרי ר' יהודה איוצאין למוצאי שביעית דא"כ היינו ר"ש ועוד דהכי איתא בתוספתא בהדיא דר' יהודה מודי לת"ק בהני דתניא התם פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר' יהודה אומר מקום שנהגו לסוך אין סכין מפני שהיא עבודה ומקום שלא נהגו לסוך סכין ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין שאין סכין ואין מנקבין אותן פי' הכל שוין ר' יהודה ות"ק אבל ר"ש פליג ביוצאים וסבר כתנא דת"ק וקיי"ל כר' יוחנן לגבי דר' אלעזר וסכין אפילו אותן הנכנסים לשביעית ואפילו מר"ה ואילך בין במקום שנהגו לסוך בין במקום שלא נהגו לסוך דקיי"ל כת"ק דשרי פיטומי פירא בשביעית וכר' יוחנן ודברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג הן כר' אלעזר והטעם דבגמ' דילן בפ' ר' ישמעאל (ע"ז נ:) גרסינן לה כר' אלעזר דסיכת פגין לא שריא אלא עד ר"ה:

אין נוטעין ואין מרכיבין. מרכיב הוא שמרכיב אילן בחברו:

ואין מבריכין. מבריך הוא כופף הזמורה בארץ ומכסה בעפר וקוצץ באמצע כפיפתו ואותה הזמורה מוציא נוף לצד אחר:

פחות מל' יום לפני ר"ה. אבל כי הוו ל' יום לפני ר"ה חשיבי שנה ושרי לנטוע:

יעקור. לפי שקלטה בתוספת שביעית והיה נראה לומר האי איסורא דקלטה בתוספת שביעית היינו בזמן המקדש דאילו אחר ר"ג וכו' בטל איסור תוספת שביעית ולא יעקור אלא כיון דטעמא דיעקור משום מונין או משום חשד כדאיתא בגמ' ובמס' גיטין אפילו כשאין בית המקדש נמי יעקור דיאמרו שנטעה בשביעית ?(א):

לשתי שבתות. דכך שיעור הקליטה לדידהו ואיפסיקא הילכתא כוותיהו בפ' הערל ואמרינן התם דכולהו תנאי מודו דלא אמרינן עלתה לו שנה פחות משלשים ובשיעור קליטה הוא דפליגי במתני'. דגרסי' עלה בפ"ק דר"ה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים, לדברי האומר שלשה צריך שלשה ושלשים, לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ושלשים, ופי' רש"י ז"ל לדברי האומר ל' יום לקליטה צריך שלשים ושלשים ל' יום לקליטה שתהא נשרשת בארץ וגם ל' יום לחשיבות שנה דימי הקליטה אין עולין לה דכמאן דמנחא בחביתא דמיא כ"ז שלא קלטה ול' יום אחרים לתוספת שביעית הוא דבעינן שלא תהא נקלטת בתוספת שביעית דאין ימים עולין לשנה לדידיה פחות מל' יום וסתם מתני כר' אלעזר בר פלוגתיה דר"מ גבי פר הילכך כדי שלא תהא בה איסור תוספת בעינן קליטה קודם ל' דתוספת אלו דבריו ז"ל. ומדבריו ז"ל נראה דלא בעינן שתי שבתות ושלשים אלא דוקא בערב שביעית ובא"י אבל בשאר שנים לא. ועוד נראה מדבריו דלדידן דקי"ל כר"ג דלית לן השתא תוספת שביעית לא בעינן אפילו בארץ שתי שבתות ושלשים, ואנן קיי"ל דאפילו בחו"ל ואפילו בשאר שנים בעינן להו דמטעם ערלה בעינן שתי שבתות ושלשים דטעמא דל' להפסקה בעינן להו בין קליטה לר"ה ובשאר שנים נמי אלא דבערב שביעית יעקור ובשאר שנים לא עלתה לו שנה עוד נראה מן הטעם שכ' רבינו ול' יום אחרים לתוספת שביעית דס"ל לרב דהך מתני' מיתנייא מקמי ר"ג דתנן ואם נטע פחות מל' יום וכו' יעקור ואלו לר"ג דכך הוא ערב שביעית כמו באמצע השנה ואינו אמת דבהדיא אמרינן בגמ' דאפילו בזמן הזה יעקור והיינו במזיד משום טעמא דמונין ובשוגג קנסו בנו אחריו ומשום טעמא דחשד. אלא סוף לשונו הוי כוונתו דאין ימים עולין לשנה לדידיה פחות מל' יום וכו' והיינו דבעינן תשלום שנה קודם השנה הבאה אחרי כן ובכל השנים הוא דאמר דהא מפר ילפינן וכדברי רבנו ז"ל וקודם שביעית לענין דלא יעקור שלא נכנס בטעות מונין וכדאמרן ובשאר שנים נהי דלא יעקור אבל לא עלתה לו שנה אלא למר בשתי שבתות ושלשים ולמר בס' יום ל' לקליטה ול' לעליית שנה. והקשה עליו ר"ת ז"ל חדא דלשון המשנה לא משמע דמיירי אלא בקליטה ותו לא ועוד כי היכי דבמתני' קתני שלשים ומוקמינן לה בקליטה בלא ל' של תוספת ה"נ לוקמה לברייתא דלקמן דשלשים של קליטה בלא הנך של תוספת ואמאי אוקמוה כר"מ. ועוד דגבי אורז ודוחן דלקמן משמע דכיון דהשרישו לפני ר"ה שרו ולא חיישינן במה שהשרישו בתוספת שביעית. לכך סובר הרב ז"ל דרב נחמן אערלה דוקא קאי ולא אתוספת שביעית דלגבי שביעית לא בעינן אלא שלא יקלוט בשביעית עצמה וכ' רבנו שמשון ז"ל דר"ת היה אומר דמותר ליטע בתוספת שביעית שהוא כשאר תולדות דאמרינן בריש מ"ק מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הילכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות הוא דמחייב אאחרנייתא לא מחייב ומשו"ה לא גזרו בתוספת ע"כ. ואני אומר דודאי גבי נטיעה לוקין עליה מן התורה בשביעית לכו"ע ולא הוייא תולדה אע"ג דבתורה לא כתיב בשביעית לא תטע דתניא בגיטין פ' הניזקין ומייתי לה פ' אין תורמין הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור דברי ר"מ ר' יהודה אומר בשביעית בשוגג יקיים במזיד יעקור ובשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור. ופריך מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית אלמא דס"ל לתלמודא דגבי נטיעה שביעית ושבת כי הדדי נינהו ולא תולדה הויא כמו שכ' ר"ת אלא אב חשיבא כמו שאמרו זומר וצריך לעצים חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע ומסקינן כדקתני טעמא אמר ר"מ מפני מה אני אומר בשבת בשוגג יקיים ובמזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור מפני שישראל מונין לשביעית ואין מונין לשבתות פי' ישראל מונין שנות נטיעותיהן לשביעית לפי שצריכין למנות שנות הנטיעה לערלה ולרבעי וכשיוצא מאיסור ערלה ומחללין אותו ברביעית שהיא שלישית לשמטה הרואה מונה השנים למפרע ויודע שנטעה בשביעית דמנין שנים לשביעית הוא דבר שגור בארץ ישראל ואתי למישרי נטיעה בשביעית והרי כאן דנטיעה בשביעית לכלהו תנאי דאורייתא היא. ועוד תשובה על הרב ז"ל דזמירה תולדת נטיעה הוא דאמרינן דזומר חייב משום נוטע אלמא דזומר תולדת נוטע הוא ומי איכא מידי דגבי שביעית זמירה דהויא תולדה אסירא ולקי ואב דהיינו נטיעה שריא ועוד בירושלמי דשבת פ' כלל גדול מני לט"ז תולדות כולהו משום נוטע משמע דאב חשיבא ועוד תלמוד ערוך בהדיא דגרסינן בפ' כלאי הכרם נטע וזמר בשבת בין על דעתיה דכהנא בין על דעתיה דר' זעירא חייב שתים ולשביעית קרי שבת התם כדפרישנא וממקומו הוא מוכרח דאמרינן הכל היה בכלל זריעה יצתה זריעה להחמיר על עצמה והיינו בשביעית דכתיב בה לא תזרע ולא תזמור. ועוד דלקמן פסקינן להדיא דמת קנסו בנו אחריו דומיא דצרם אזן בבכור הילכך מכל הלין צריכין אנו לומר דלגבי נטיעה כו"ע מודו בשביעית דבכלל לא תזרע ממש היא וא"כ מוכרחין אנו לעשות לה סייג ותוספת ואם נטע בתוספת שביעית לכו"ע יעקור משום טעמא דחשד או דמונין כדאמרן. ומה שהקשה דברייתא נמי נוקמה בשלשים של קליטה בלא הנך של תוספת הא נמי ליתא דברייתא דלקמן קתני בה ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה משמע דימים עולין לשנה הוא דקתני ובשלמא לר"מ ניחא דבשלשים איכא קליטה וזמן לחשיבות שנה סגי ליה ביום ל' דעולה לכאן ולכאן דסבר יום א' בשנה חשוב שנה ואילו במתני' כולהו יומי דקתני בה דומיא דר' יהודה ור' יוסי קתני לה הילכך אתינן לאוקומה כר' אלעזר ומאי דהקשה נמי דמתני' לא משמע הכי הא נמי לא היא דרב נחמן כך קבל מרבותיו עלה דמתני' ומאי דק' ליה נמי מאורז טעמא תריצא איכא דקיי"ל כר"ג וב"ד דעד ערב שביעית שרי לעשות מלאכה בקרקע ובאלו מכי השרישו קמי שביעית שרו וכ"ת גבי אילן נמי נימא הכי ואע"ג דלאו מטעמא של ר"ת ז"ל להוי מטעם דקיי"ל כר"ג ברבי ליתא דגבי אורז דליכא איסור ערלה שרינן אבל גבי נטיעת אילן מאן דלא נטע קודם תוספת שביעית תוך שתי שבתות דליכא קליטה קמי שביעית אי אמרי דלא יעקור שנה שביעית היא ראשונה ומכיון דישראל מונין לשביעית א"כ אתו למימר דנטיעה בשביעית שריא ולטעמא דחשד כ"ש ומשו"ה הצריכו חכמים ל' יום לתוספת בתר זמן הקליטה שיעלה לשנת ערלה ואי פחות מכאן בשביעית לכו"ע יעקור דלא שרי ר"ג אלא לחרוש עד שעה אחת קמי שביעית אבל ליטע דכו"ע דטעמא דמונין וטעמא דחשד אית להו אסירא אפילו לדידיה ונקטינן דנטיעה בשביעית דאורייתא היא ולוקין עליה משום לא תזרע ובזמן שאין בית המקדש נמי בעינן בכל השנים שתי שבתות ושלשים אלא דבערב שביעית יעקור מטעמא דחשד או דמונין ובשאר שנים לא עלתה לו שנה וכן פסק הרמב"ם ז"ל ההיא מימרא דרב נחמן גבי שביעית בפ"ג וכתבה נמי גבי ערלה בהיל' מ"ש ונטע רבעי פ"ט:

מתני' בסתם. הא דתנן פחות מכאן יעקור בסתם שלא נתברר לנו אי קלטה או לא:

אבל דבר בריא שהשריש מותר. דהא קלט קודם וליכא נטיעה בשביעית והך סברא דר' יוסי בן זימרא אתיא כמ"ד מפני החשד דאילו לטעמא דמונין אפילו השריש קודם שביעית נמי אסור דגרסינן במס' תרומות פ' אין תורמין נטע פחות מל' יום לפני שביעית ונכנסה לשביעית אין תימר חשד אין כאן חשד ואין תימר מונין יש כאן מונין וטעמא דכיון דמונין שני ערלה משנת שביעית אתו למימר דמותר ליטע בשביעית דשביעית שנה ראשונה הויא והתם בפ' אין תורמין מפ' דרבנן אית להו חומרא דתרוייהו בין חומרא דטעמא דמונין בין חומרא דטעמא דחשד ור' יהודה לית ליה אלא טעמא דמונין ובמזיד שגרם שבא חשבונו שביעית לשנה ראשונה לא עקר פירותיו מה הן. דזה וזה גירם איכא:

ישפכו פירותיו. כלומר ונפקירם כדין שביעית כיון דנטע בשביעית לעולם הוי שביעית ואפילו מכאן ועד מאה שנים:

לא נמניתי עמהן בעלייה. לשמוע מה אמרו בדבר זה:

בעלייה. מושב בית וועד החכמים להתקבץ לדבר המשפט קרוי עלייה בתלמוד כדאמר וכי בעלייה היית מדברים שחדשו בעלייה:

נצא לחוץ וכו'. נצא לחוץ ונשאל ונשמע דברי חכמי ישיבות העיר ונלמוד:

אין מחדשין על הגזרה. ושרו פירותיו כדרך כל זה וזה גורם והיינו נמי אין מוסיפין וקיי"ל כר' יונה ור' ייסא דהוו תרי לגבי ר' אילא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג ואם לא עקר הנטיעה הפירות מותרין:

בנו מהו. שיהא מותר לקיימו בשנה השביעית גופה כיון דנטע אבא תוך ל' יום לשביעית מי אמרינן קנסו בנו אחריו או לא כדאמרינן גבי צורם אזן בכור בפ' השולח:

אסור לקיימו. אלא מחייבין את היורש לעקור כיון דאיסורא דאורייתא היא קנסו בנו אחריו:

ואתיא כמ"ד מפני החשד. היינו כרבנן דהניזקין ודפ' אין תורמין דקנסו שוגג אטו מזיד ומשו"ה קנסינן לבנו אע"ג דלגבי בריה שוגג הויא איסורא:

אבל כמ"ד מפני מונין וכו'. דאילו לטעמא דמונין ולא קנסינן אלא מזיד:

אף בנו מונה. אפילו בנו יכול למנות ואין כאן איסור דאיהו לא עבד איסורא והכי אמרינן בפ' אין תורמין דר' יהודה דלא קניס בשביעית שוגג אטו מזיד דאתיא כמ"ד מפני מונין ברם כמ"ד מפני החשד קנסו שוגג אטו מזיד ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג כשמעתין וז"ל ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור ע"כ כדאמרינן לעיל דרבנן אית להו חומרא דתרוייהו:

אחד המבריך וכו'. פירשו המפרשים ז"ל דכי אמרינן דמבריך איכא ערלה היינו שנפסקה מן האב א"נ אפילו לא נפסקה אלא שאינה יונקת ממנו אבל אם יונקת לא נהגא בה ערלה ומרכיב מפ' בפ"ק דערלה דלא גרסינן הכא מרכיב דאמרינן התם דאפילו הרכיב באילן סרק נמי לא נהגא ערלה והכי משמע בת"כ ונטעתם פרט למרכיב אבל בפ"ק דר"ה גרסינן ליה ורש"י ז"ל והרי"ף ז"ל נמי גריס ליה ומרכיב היינו שהרכיבו באילן סרק אבל באילן מאכל הא קיי"ל ילדה שסבכה בזקנה בטלה וכל זה יתברר במס' ערלה בס"ד:

עלתה לו שנה. למנין שני ערלה דכיון שהגיע יום ראשון של תשרי נשלמה לו שנה:

ומותר לקיימן בשביעית. דהא בל' איכא קליטה ושיעור לחשיבות שנה ומוקמי הך ברייתא בפ"ק דר"ה כר"מ דיום א' בשנה חשוב שנה בל' יום בעינן לקליטה כת"ק דמתני' אלא דיום ל' גופיה עולה לכאן ולכאן כדאמרינן התם וכתבתיו למעלה ובל' יום סגי לקליטה ולשנה:

ופחות מל' יום לא עלתה לו שנה. ועד תשרי הבא הוא זמן אבוד ומתשרי לתשרי מנינן שלש שנים שלימות והימים הקודמים עד תשרי הראשון אבודים הן:

ואסור לקיימן בשביעית. ואם ערב שביעית היא אסור לקיימו בשביעית כטעמא דלעיל למר כיון דמנינן משביעית אתו למימר בשביעית ניטעה ומשו"ה בעינן קליטה ותוספת והכי איתא בפ' אין תורמין ולדידן דקיי"ל כר' יוסי כל שלא ניטעה בט"ו באב לא עלתה לו שנה וזמן אבד עד תשרי הוא:

פירות נטיעה זו אסורין וכו'. ואע"פ שאמרנו עלתה לו שנה אם חנטו בה פירות לאחר ר"ה של שנה שלישית מיד אסורין הן עדיין עולמית משום ערלה שאע"פ שתשרי ר"ה לנטיעה ט"ו בשבט ר"ה לאילן כדתנן בריש פ"ק דר"ה וזו כבר נעשית אילן לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט אבל משם ואילך אם יחנטו בה פירות דין רבעי עליהם ליאכל בירושלם וכ"ש בט"ו בשבט לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פירות החנוטים בה מכאן ואילך לכך הועילו לה ל' יום שלפני ר"ה שממהר היתירה מט"ו בשבט ועד ר"ה כל זה פירש"י ז"ל בפ"ק דר"ה דס"ל לרב ז"ל דאנטע ל' יום לפני ר"ה דוקא קאי והכי מפ' לה ר' אבא בר ממל לקמיה:

מ"ט. שנות ערלה ורבעי נמשכין לאסור פירות החנוטים בה קודם ט"ו בשבט לאחר שכלו לה שלשת שני ערלה:

ובשנה. כדמפ' ואזיל שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית וגו' ובשנה החמישית וגו' ומפ' לה בגמ' דילן פעמים שברביעי' ועדיין אסורה משום ערלה ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי ופירש"י ז"ל ובשנה הרביעית וי"ו מוסיף על ענין ראשון יהיה לכם ערלים אף בתוך שנה הרביעית ובשנה החמישית תאכלו את פריו מוסיף על ענין רבעי דסליק מיניה פעמים שברביעית כגון אם מיהרו פירותיה לחנוט ברביעית לפני שבט ועדיין משום ערלה אסורין בהנאה עולמית פעמים שבחמישית כגון פירות שחנטו בה קודם שבט טעונין חילול אבל אם איחרה חניטתה עד לאחר ט"ו בשבט אין בהם איסור:

כשנטעו לפני ר"ה שלשים יום. כלומר הא דקתני אסורין עד ט"ו בשבט דוקא בנטיעה שהקלת עליה בתחלתה והיינו כשנטעה ל' יום לפני ר"ה שעלו לה אותן ל' יום לשנה שלימה כלומר לאחר קליטה:

אבל נטעה פחות ל' יום לפני ר"ה איתא חמי שנה שלימה לא עלתה לו. דהא כל ימים דקודם תשרי לא סלקי לה כלל ומנינן מתשרי לתשרי ג' שנים שלימות:

ותימר הכין: כלומר שיהא נוהג איסור עד ט"ו בשבט:

א"ל ואין כיני אפילו נטעו ל' יום לפני ר"ה יהא אסור עד ל' יום לפני ר"ה. כך כתוב בספרים והכי איתא נמי בפ"ק דר"ה בירושלמי והר"ן ז"ל לא היה גורם כן אבל כך היתה גרסתו א"ל כן היא אפילו נטעו פחות מל' יום לפני ר"ה אסור ולגרסא זאת משמע דקאמר ליה ר' זעירא הכי אתה מתמיה לומר שנה שלימה לא עלתה לו ונחמיר בו יותר לומר דאיסור ערלה יהא נוהג עד ט"ו בשבט של רביעית כך אמרו דאפילו אותה שנטעה פחות משלשים יום לפני ר"ה דלא עלתה לו שנה [אסורה] עד ט"ו בשבט דאחר תשרי רביעי לנטיעתה ושניהן שוין ומשו"ה כ' הר"ן ז"ל דדינו של הרמב"ם ז"ל פלוגתא היא בירושלמי. ולספרים שלנו אין כאן מחלוקת כלל והכי פריך כיון דדרשינן פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה היכא דחסיר ובציר משנה הראשונה א"כ אע"ג דנטעו ל' יום לפני ר"ה דלא חטא למה אין מוסיפין לה אלא עד ט"ו בשבט ותהא אסורה עד ל' יום לפני ר"ה של שנה החמישית ולא יהו השניה מקוטעות וחילוק יש בין חטא ללא חטא דלא חטא נימא דסלקי ליה אותן ימים דקמי ר"ה וגבי חטא לא סלקי ליה כלל ולא משני לה:

ומסקינן מאי כדון כמו מאי הוי עלה. ומשני מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן. כלומר דהשתא אילן היא ולא נטיעה משלים שנתו עד שבט ולאו כדקאמרינן דטעמא משום דקפיד תנא אמאי דבציר בשתא קדמיתא דעתה לזה הטעם דוקא כשנטעה ל' יום לפני ר"ה משלימין לה עד שבט אבל פחות מל' יום הואיל ויש לה ג' שנים שלימות חוץ מקליטתה אין מוסיפין לה כלום דלא אמרו אלא משום דעומד תוך שנתו של אילן משלים וכו' משמע דסלקי ליה שני נטיעה בחסרון ובדלוג ונכנסה בשנת אילן נשלימנה אבל נטעה פחות מל' יום דאכתי לא סלקי לה שני נטיעה אבל כי סלקי הא סלקי שלימים ולא מוספי' בה תו אלא סגי מראש תשרי לראש תשרי הרביעי וממנו ואילך היא שנת חילול וכן דעת הראב"ד ז"ל וכ' דהך סברא מסתייעא מדקתני ופירות נטיעה זו מכלל דאיכא נטיעה דלא אמרינן הכי ועוד מדאמרינן פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה פעמים הוא דאמרינן הכי ולא כל שעה ע"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט מהילכות מעשר שני בהדיא וכן דעת רש"י ז"ל למעלה. והר"ז הלוי ז"ל חולק בזה בספר המאור שלו וראוי להחמיר:

האורז. ארוז בלעז:

דוחן. מילוי בלעז:

פרגין. פירש בערוך מקו בלשון כנען והוא כעין רמון אבל לא עגול כמוהו ומלא זרע כחרדל וכשמנענעו קורא קיש קיש וכשינקב מוצא הכל מן הנקב והוא מתוק ועושין ממנו שמן כמו משומשמין ובלעז אדורמידיראש:

והשומשמין. בלשון ערבשו משום ובלעז אג'ונג'לי ומיני קטנית הן:

שהשרישו לפני ר"ה. בגמ' מפ' טעמא אמאי הלכו באלו אחר השרשה:

מתעשרין לשעבר ולא אזלינן בהו בתר הלקיטה אלא דין המעשרות של שנה שעברה שהשרישו בה יהבינן בהו אם שנייה מעשר שני ואם שלישית מעשר עני יש מי שהקשה על משנה זו דלא קתני הכא ל' יום לקליטה דהיינו השרשה ואינה קושיא דיחור דאילן לחוד וזרע קטנית לחוד וכלהו הני אין זורעין אותן לירקן אלא לזרען ככל קטניות דעלמא:

ומותרין בשביעית. אם השרישו ערב שביעית לפני ר"ה של שביעית אע"ג דנלקטו בשביעית שרו בסחורה ולית בהו משום קדושת שביעית דבירק אזלינן ביה בתר לקיטה וקדוש בקדושת פירות שביעית ובתר גזירת ספיחין אסור משום ספיחי שביעית אבל בהני השרשה מועילה להו כמו חנטה באילן:

אסורין בשביעית. ואית בהו קדושת שביעית ולאחר גזרת ספיחים אסורין באכילה משום ספיחים:

ומתעשרין לשנה הבאה. כלומר ולענין מעשרות אם לא השרישו בשנת הנחתן בקרקע ונכנס עליהן ר"ה אחר דנין אותן כפי שנת לקיטתן אם משאר שני שבוע היא שאינה שביעית:

פול המצרי. מין קטנית הוא פאסוליש בלעז ודרכו לזרעו לירק ולזרע והזורעו לירק מתעשר אחר לקיטה ואין בו תורת קטנית והזורעו לאכול את זרעו נחית תורת קטנית עליו וירקו פטור כדאיתא בגמ' וקאמר ר"ש שזורי דאף הפול המצרי וכו' ולענין מעשרות אם מתחלה זרעו לזרע ?(ב) דהוי דינו כיוצא בהן דבתר השרשה אזלינן ביה כאורז ודוחן ומתעשר לשעבר ומותר בשביעית אם נפל עליו שביעית אחר כן אבל אם זרעו לאכול ירק בשעת לקיטתו עישורו כירק ובשביעית אית ביה קדושת שביעית ואסור משום ספיחים. ונראה בעיני דס"ל לר"ש דאע"ג דתשרי נכנס ואין כאן אלא השרשה קמי תשרי מ"מ המים המועילין לו היינו דשנה שעברה דעד רביעה שניה אין שינוי במי הנהרות הילכך בתר שנה שעברה שדינן להו ורבנן פליגי עליה דר"ש וסברי דמניעת ג' עונות קודם ר"ה בעינן ור"ש סבר כיון דהמים הן קודמין אע"ג דלא הויא המניעה אלא אחר ר"ה סגי דבשני חדשים דאיכא עד רביעה שנייה איכא ג' עונות במים קודמין ולדידי גווני דגמ' דקאמר ר"ש שזורי היינו בדאיכא מחשבה על מחשבה אבל במתני' מחשבה דזרע גרידא היא ובהשרשה לבד סגי דומיא דהני כדאיתא בגמ'.

אפונין הגמלונין. דהוו להו מין ירק כדתנן בפ' ערוגה וקסבר ר"ש אם זרען לזרע נמי בהשרשה סגי דהו"ל כאורז ודוחן וכ"ש אפונין השופי' דהנהו לעולם הוו מין קטנית כדתנן התם וס"ל לר"ש דגמלונין נחתא בהו מחשבה והוו כפול המצרי:

שתרמלו. מפ' בגמ' עבדון קנקולין והיינו שעשו כיס כמו תרמילו של רועה אע"ג דאינם קצצין גמורין ומוכח בברייתא דהיינו שליש כ"ז דאינן תרמילין גמורין וס"ל לר' אליעזר דכי זרעם לזרע ועוד דתרמלו דוקא קודם ר"ה הוא דמתעשרין לשעבר וס"ל דבציר מהאי לא אזלינן בהו בתר שנה שעברה ומ"מ לא בעינן בהו גמר פרי אלא בתרמלו סגי ומשמע בברייתא דרשב"ג פליג עליה וקאמר דשיעורא דתרמלו דסברת ב"ש היא כדרכו דר' אליעזר דאמר בעלמא ר' אליעזר שמותי הוא כלומר מסברת ב"ש קבל דתניא בתוספתא ומייתי לה בגמ' אמר רשב"ג לא נחלקו ב"ש וב"ה על הגמור לשעבר ועל העשבים לעתיד לבא על מה נחלקו על התרמיל שב"ש אומרים לשעבר וב"ה אומרים לעתיד לבא ומשמע במס' ר"ה דהך פלוגתא דפליגי ר"א ורשב"ג על כל הנזכרים במשנה פליגי ואפילו על אורז ודוחן דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי דקסבר שמואל דגילה רשב"ג בחדא וה"ה לאידך דאפילו תרמיל לא סגי לדונו לעבר אלא גמר פרי ופי' גמר פרי בגמ' יתבאר אי היינו שליש כדברי הראב"ד ז"ל או גמר פרי ממש דהיינו קצצין גמורים וקיי"ל כשמואל וכדברי רשב"ג ולא אזלינן בכלהו הני דמתני' בתר לקיטה אא"כ נגמר פריין לתוכן קודם ר"ה ולא קיי"ל כתלמודא דהכא דסבר דבאורז ודוחן בתר השרשה אזלינן ובפול המצרי נמי בתר השרשה אזלינן כי ליקט או מנע מיניה מים קמי ר"ה דס"ל דהילכתא כר"ש שזורי ולא קיי"ל אלא כגמ' דילן וכן פסק הרמב"ם ז"ל כשמואל:

בתבואה. כדתנן בפ"ק דמעשרות התבואה והזיתים משהביאו שליש שלהן:

ובפירות. דכל הנהו שיעורי דמתפרשי בפ"ק דמעשרות כלהו הוו הבאת שליש שלהן והא דתנן גבי תבואה וזיתים שליש היינו משום דבכלהו אפשר ליתן בהן סימן וכן הסכימו התוס' פ"ק דר"ה:

ובאורז וכו'. כלומר באורז וחבריו כדתנן במתני':

ובירק בשעת לקיטתו. עישורו ולא בתר השרשתו ולענין חדש וישן נמי שאין תורמין מן הירק הנלקט עד ר"ה על הנלקט לאחר ר"ה כדתני בפ"ק דר"ה לקט ירק ערב ר"ה עד שלא תבא השמש וחזר ולקט משתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה וכו':

מגרנך ולא כל גרנך. דהו"ל למכתב חג הסוכות תעשה לך באספך גרנך ויקבך אלא לומר דשייך אסיפה אפילו לא אסף כדי שיעור כל הגורן כלומר שהתבואה והפירות לא הביאו כל מה שהיה להם להביא אלא מקצת דהיינו שליש וכדמפ' ואזיל וכיון דשייך בהו אסיפת גורן שייך בהו נמי מעשר דגבי מעשר כתיב גרן דכתיב כדגן מן הגורן:

דבר שהוא נזרע ומצמיח. דבהכי תלה רחמנא אימתי תעשר כשיהא כח בתבואתך להוציא זרע שאם יזרעו ממנו יחזור ויצמח דיש בו כח להוליד ופחות מכן לא חשיב כלל והך טעמא שייכא אכלהו וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ב דהיל' מעשר וז"ל אי זו היא עונת המעשרות משיגיעו הפירות להצמיח צמח ולהזריע הכל לפי מה שהוא הפרי כיצד התאנים משיעשו רכים עד שיהו ראויין לאכילה וקא חשיב כלהו פירות דפ"ק דמעשרות בהאי כללא וכן הסכימו התוס' בפ"ק דר"ה והכי משמע בגמ' דילן בפ' לולב הגזול:

מעתה שליש הראשון לשעבר ושליש השני להבא. כיון דשליש חשיב פרי כי הביא השליש השני לאחר ר"ה נימא דאית ביה דין שנה הבאה והיכי תנן בתר שליש לשעבר ואפילו גדלו שני שלישים בשנה של אחריו:

מחג הסוכות. דאיתקש לעולם אסיפת תבואה ופירות וקטנית לחג הסוכות כדכתיב בהאי קרא ועוד דכתיב וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה:

מה חג הסוכות להבא. דהא בתשרי הוא ותשרי ר"ה הוא לשמיטים ולנטיעה ולירקות:

ואת מהלך בו לעבר. דכתיב שלש פעמים בשנה תוך שנה אחת וקא חשיב ואזיל סוכות לאחרונה בהדייהו וקיי"ל נמי כר"ש גבי נדרי קרבנות דאמר פ"ק דר"ה פעמים ג', פעמים ה', פעמים ד', דבעי הני ג' רגלים כסדרן דכתיב בהאי קרא ועוד דכתיב בהדיא מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות אלמא דחג הסוכות קרי ליה שנת השמטה ואע"ג דמצות הקהל בשנה השמינית היא דכתיב מקץ שבע שנים וא"כ ניליף מה חג הסוכות להבא ואת מהלך בו לשעבר לבל תאחר ולהקהל אף לגבי פירות כן כיון שהביאו שליש אפילו גדלו שלישים אחרים אחר ר"ה דהיינו סמוך לסוכות או בסוכות את מהלך בהן לשעבר:

נאמר אף אורז וכו'. ולמה הלכו בהן אחר השרשה כיון דלענין פירות ותבואה בעינן תבואת זרעך ומשמע לקמן דעיקר קושיא דיליה היינו מר' שמעון שזורי דמדמי פול המצרי לאורז ודוחן ובהשרשה אין כאן אפילו התחלה:

שאי אפשר לעמוד עליו. פי' רבנו שמשון ז"ל כלומר דאין מביא שליש בבת אחת ואין נלקט בבת א' אלא היום לוקטין מעט ומפרכין ואח"כ למחר מעט ונמצא חדש וישן מעורבין כאחד אם הלכו בהן אחר לקיטה או אחר שליש ולהכי אזול בהו אחר השרשה שבשנה א' נשרשת כל השדה וכו' הרכיב הרב ז"ל זה הלשון עם אותו הלשון שאמרו בגמ' דילן בפ"ק דר"ה הדר אמר רבה מתוך שעשויין פרכין פרכין וכו' ולא משתמע הלשון כן דדומיא דבין השמשות קתני דאמרינן בריש פ"ק דברכות אי אפשר לעמוד עליו ועוד דקושיית הגמ' לא אתי שפיר אבל הנכון דס"ד השתא דחכמים לא ידעו בהני להכיר מתי הבאת שלישן הילכך אזול בהו בתר השרשה שבשנה א' משרשת כל השדה שהרי בבת אחת זורעין אותה. עוד כ' ומעשר ירק וקטנית מדרבנן הוא כדאיתא בריש מס' מעשרות ורשות ביד החכמים לקבוע זמן לפי דעתם ע"כ וק' לזה התירוץ הא תינח מעשרות דרבנן נינהו שביעית מאי איכא למימר וי"ל דבלא"ה פריך לה שפיר:

והא תניא צובר גרנו לתוכו וכו'. בפול המצרי מיתניא לקמן ואליבא דר"ש שזורי דמדמי פול המצרי במתני' לאורז ודוחן וגבי מקצתו עשה קצצין גמורין לפני ר"ה ומקצתו אחר ר"ה מיתניא וקאי בזרעו לירק ויש בו מעשה שמש נכר לעין דחשיב כנמלך עליו לזרע ואפילו דלא מנע ממנו מים ולא ליקט ממנו אלא אחר ר"ה וכדלקמן וקאמר דצובר גרנו דהיינו בילה הנאמר בגמ' דילן ומפ' לקמן ר' ייסא דכי אמרינן דמהניא בילה דוקא היכא דקודם דהביא שליש ראשון כבר חישב עליו במחשבת זרע אע"ג דחישב עליו לירק מקודם דהשתא כי הביא כולו שליש קמא היינו אחר מחשבת זרע בזרעו הו"ל כוליה לשעבר וזרעו חייב בחיוב דלפני ר"ה ולא אתיא מחשבה דירק שקדמה לעוקרו מתורת קטנית ולדונו להבא ואע"ג דקצתו לא עשה קצצין גמורין לפני ר"ה אפ"ה לשעבר דיינינן ליה כיון דכולו הביא שליש ראשון לפני ר"ה ועוד שכבר חשב בזרעו לזרע הילכך צובר וכו' כלומר יצבור את כל הגורן כדי שיהא הכל נבלל יחד יפה ונמצא כשיתרום ויעשר יהא מן קצצים גמורים דהוי ישן בשעורו ומקצצין שאינן גמורים דהוי חדש בשיעורו ור"ש שזורי לטעמיה דקסבר יש בילה לדברים אחרים חוץ מיין ושמן כדאיתא בגמ' דילן הילכך לשעבר דיינין ליה וקצצין גמורין גוררין את שאינן קצצין גמורין אגבייהו כיון דהביא שליש ראשון במחשבת זרע וכדפרישית ונמצא מעשר מזרעו דהיינו קצצין גמורין על ירקו דהיינו קצצין שאינן גמורין אבל לא עלין ולולבין דלא שייך בהו בילה דניכרין הם אבל כי הביא כולו שליש ראשון במחשבת ירק עד שלא חישב עליו לזרע מודה ר"ש שזורי התם דאין בילה והשתא מקשינן לרב הונא בר חייא דהא צובר גורנן אימת הוי כי הביא שליש ראשון במחשבת זרע אבל אילו הביא שליש ראשון לירק עד שלא חישב לזרע ודאי לא אמרינן ביה צובר גורנו וכו' ואפילו דהצליחו השמש דמקצת עשה קצצין גמורין קודם ר"ה אלא מעשר זרעו כדינו דהיינו הגמור לשעבר ושאינו גמור בהדי ירק כדינו ובתר לקיטתו עישורו ואי ס"ד דטעמא דאזול בהו בתר השרשה משום דלא יכלו לעמוד עליו דהיינו שאין מכירין מתי מביא שליש א"כ לא שייך דינא דצובר גורנו לעולם שאי אפשר לעמוד עליו ונימא דשמא הביא כולו שליש ראשון במחשבת ירק ולעולם הו"ל לאחמורי ולמיתני דאין בילה:

מעשר אחד את מעשר בשנה אחת ולא שני מעשרות. ואי אמרינן דאזול בתר שליש נמצא שהן אוספין שדה א' של פול המצרי אחר ר"ה וחלק א' ממנו הביא שליש לפני ר"ה וחלק אחר הביא אחר ר"ה ונותנין מזה מ"ש ומזה מעשר עני ונלקט הכל בשנה א' ומשדה אחת והתורה אמרה שנה שנה אין בשנה כי אם מעשר א' כלומר של אותה שנה הילכך אזול בהו בתר השרשה ולעולם דמכירין נמי בהני מתי הבאת שלישן אלא שאין כל השדה מביאו כאחת ולהכי אזול בהו בתר השרשה כי היכי דנדוננו לחד גיסא:

צובר גרנו לתוכו. וכדפרישית דאטרחוה לעשות בילה דמעשר מן הישן כשיעורו ומן החדש כשיעורו הא אי אינו צובר דאינו בלול יפה לא ולדבריך אפילו בילה נמי לא לבעי כיון דדרשינן דלא יהו שתי מעשרות בשנה א' ובהשריש כולו כאחת סגי ליה:

כתיב שש שנים תזרע שדך ואספת ותניא וכו'. ברייתא היא בת"כ גבי אורז ודוחן והכי תניא התם מנין לאורז ודוחן ולפרגין ולשומשמין שהשרישו לפני ר"ה שכונסן אתה בשביעית ת"ל ואספת את תבואתה בשביעית יכול אע"פ שלא השרישו ת"ל שש שנים תזרע ואספת ששה זרעין וששה אסיפין ולא ששה זרעין ושבעה אסיפין וה"פ כשהשרישו לפני ר"ה אע"ג דכונסן בשביעית מותרין באכילה וסחורה ואין בהם משום קדושת שביעית ויליף לה דכתיב בפר' בהר סיני ואספת את תבואתה ובשנה השביעית דהו"ל למכתב והשביעית שנת שבתון וכו' מאי ובשנה לומר לך דואספת חוזר נמי לשנה השביעית גופה דאע"ג דאוסף אתה בשביעית דינו כאסיפת שש שנים יכול אע"פ שלא השרישו ת"ל בפרשת משפטים שש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה משמע דלא כלל אסיפת שביעית בהדי שש שנים אלא חלקו לעצמו ואסיפה בעינן בששית גופה א"כ ילפינן שש זרעין ושש אסיפות ולא שש זרעין ושבע אסיפות ומסרן הכתוב לחכמים דלא ממעטינן שבעה אסיפין אלא בלא השרישו אבל השרישו שריא:

וא"ר יונה. גרסינן וכולה ר' זעירא קאמר לה וה"ק דאיתמר עלה בשיתא לית אנן כלין קיימין כלומר ברייתא זו משבשתא היא דששה אסיפין אינן יכולין למצוא אלא שאתה מוסיף עלינו שבעה דהא בשהשרישו לפני ר"ה אין אסיפה באותה שנה אלא לאחריה דאורז אינו גדל אלא על מים ועיקר גדולו הוא אחר תשרי דרוב גשמי השנה אזי הן נמצא דהנזרע בראשונה נלקט בשניה ובשניה נלקט בשלישית ובשלישית נלקט ברביעית וברביעית נלקט בחמישית ובחמישית נלקט בששית ובששית נלקט בשביעית הרי ששה זריעות בהיתירא וצריך להן ששה אסיפות והשביעית היכן היא לכן צריך אתה להגיה הברייתא וכך נאמרה ?כולה בבית המדרש.

ולא ששה זריעות וחמשה אסיפות. וכי השריש לפני ר"ה בההוא ילפי' תלמודא להיתירא מטעם מספר הקליטות דע"כ אזול בתר השרשה והיתר אסיפתו בשנה השביעית ומאי דבעי ברייתא תלמודא לאיסורא היינו כי השרישו לאחר ר"ה וה"ק כי איכא שש זריעות דהצלחה שיש להם קליטות דהיתירא יכול אתה לעשות אסיפה לבית להן ואפילו שתאסוף בשביעית אבל לא השרישה הששית כיון דאין כאן קליטת היתר הוי כאילו נזרע בשביעית גופה דכל כמה דלא קלטה כמונחת בחביתא דמיא כענין שאמרנו למעלה וחמש קליטות דהיתירא הוא דאיכא ותו לא וה"ק ולא זריעות דחשיבי ששה לענין מלאכת שבת וכלאים דחיפוי בעפר סגי היכא דאין להן אלא חמש קליטות דהיתירא אין לך בה ואספת בשביעית דקדושת שביעית בה דחשיבא כנזרע בשביעית והשביעית תשמטנה וקסבר ר' זעירא דכיון דקרא א' אסר וקרא אחרינא שרי אע"ג דאסיפה בשביעית היא אשמעינן דבתר השרשה אזלינן וא"כ ה"ה לכולהו שני דאזלינן נמי בתר זריעה וקליטה קמי ר"ה דדינא דהני כדינא דהכא והיינו טעמא דמתני' דתליא דינא דמעשר בהדי דינא דשביעית משום דמשביעית למדו: ופרכינן לר' זעירא דסבר דדרשא דת"כ דרשא דקליטה היא מפול המצרי כשמקצתו עשה קצצין גמורין וכו' כדפרישית דהא הכא משמע דאסיפה דרשינן דמצי דאמרי שיהא נידון באסיפין אלהבא דמאי דעשה קצצין דנגמר פריו הו"ל נאסף ומתעשר לשעבר ומאי דלא עשה לא חשיב נאסף ומן הדין הו"ל למימר דחשיב כזריעתו אחר ר"ה ויתעשר להבא דהיינו אסיפה אחרת בזמן איסורא ומשו"ה תקון שיהא נדון לאסיפה אחת וצובר גרגו כי היכי דלא אמרינן דמיעט קרא ששה זרעין וחמשה אסיפין אלא אמרינן אסיפה דשנה שעברה היא ולדידך דאמרת דקליטה הוא דדרשינן ונא אסיפה אל הבית למה לן בילה והא כבר קלט כולו קודם שביעית והא דפריך מר"ש שזורי לברייתא דת"כ משום דמשמע ממתני' דר"ש שזורי כייל לפול המצרי כשזרעו מתחלה לזרע דאית ליה דינא דאורז ודוחן א"כ ברייתא דת"כ דריש לה נמי אפול המצרי ואי אסיפה דברייתא היינו קליטה כדקאמרת א"כ בילה למה לי ולא משני. ונראה דיכול לתרץ ר' זעירא דלעולם קליטה הוא דדרשינן וכדאמרינן אלא שאני הכא דמעיקרא זרעו לירק ושוב נמלך שיהא לזרע ומשו"ה לא אהניא מחשבתו אחרונה אלא משום דסייעוהו מן השמים שהגיע מקצתו לקצצין גמורין וכיון דנכר לעין הוא דשל שנה שעברה הוי משו"ה אמרו עליה רבנן מסתיין הך קנסא עליה דאפילו הכי תיבעי בילה ולעולם דדרשת מנין אסיפות קליטות נינהו ודרשא גמורה היא ולא חש לתרץ:

באספך מגרנך ומיקבך. הך ברייתא מייתי לה בפ"ק דר"ה ופירש"י ז"ל באספך מגרנך ומיקבך מכאן סמכו חכמים לקבוע זמן מעשר ירק מדבריהם אחר לקיטה לאסמכתא בעלמא לומר לך כל אסיף שלך יהא כתרומת גרן ויקב שהלכה בהם התורה אחר שנה שהביאו שליש הרי שהלכ' בהם אחר שנה שגדלו במימיה שהבאת שליש היא גדילתן שמאותה שנה ראויה ליקצר בדוחק אף כל וכו' לכך הלכו באילן אחר חנטה שכל גדילת פירותיו ע"י שהעלה שרף לפני חנטה הוא:

ואלו הואיל והן חיין וכו'. ירקות הללו גדילין על מי שנה הבאה והיינו שנות לקיטתן שהרי גוזזין אותו והוא חוזר וגדל והתם בר"ה מייתי ברייתא דר"ע דפליג עליה דר' יוסי הגלילי:

זרעו לזרע מתעשר לשעבר זרעו לירק מתעשר להבא. ובסמוך אבאר אי בלקט ממנו לפני ר"ה איירי אלמא דגדל על מים של שנה שעברה ומתעשר להבא:

ומשני וקסמא בידיה. קיצוץ בל' ערב קיסים א"נ לשון וקסמים בידם כלומר תשובתך בצדך דזרעו לירק הוא חי ממי השנה הבאה דקודם ר"ה אין מונע ממנו עונת מים שלו ואחר ר"ה בוטח בגשמים העתידים לבא כדי שיגדלו עליו ויהא דשן ורענן ואין לחלק בין ירק לירק דעיקר גידולו אח"כ ממי השנה שבאה ועוד אאריך בזה בס"ד:

עבדון קנקולין. שעשו התרמילין דהיינו הכיסין שבתוכן האפונין דס"ל לר' אליעזר דאיפונים הגמלונין כיון דמין ירק הן כדתנן בכלאים אפילו שזרען לזרע דינן בתר נקיטה והו"ל ספיחי שביעית אם נלקטו בשביעית ולא שדינן להו בתר שנה שעברה להתירן אלא כשתרמלו לפני ר"ה דשביעית דהוי הבאת שליש ורשב"ג סבר דלעולם אזלינן בתר לקיטה עד שנגמר פריין לפני ר"ה:

הלכה כר"ש שזורי. דמדמי פול המצרי לאורז ובתר השרשה:

דצורקא. שם מקום:

שש מדות אמרו חכמים בפול המצרי וכו'. השתא מפ' דלא אזלינן בתר השרשה בפול המצרי אפילו שזרעו לזרע:

פול המצרי שזרעו לזרע. פי' הרמב"ם ז"ל דבהביא שליש לפני ר"ה מיירי והראב"ד ז"ל הוסיף עליו דבלקט ממנו לפני ר"ה מיירי דס"ל ז"ל דכי תני במדה שנית אבל אם הביא לאחר ר"ה וכו' בשלקט ממנו לפני ר"ה אתרי מדות קאי וק' דהא אמרינן לעיל דטעמא דזרעו לזרע דלעבר היינו משום דקסמא בידיה דזרעו לזרע הוא חי ממי השנה שעברה שמנע ממנו השקאת המים עונות הקבועים לו ולאו בהבאת שליש תליא מילתא ולאו בלוקט תליא מילתא ועוד דע"כ צ"ל דלר"ש שזורי דאפילו לא הביא שליש מתעשר לשעבר לענין זרעו וכדלקמן, ואפשר דפי' דבריהם ז"ל משום זרעו לירק הן דאפילו הביא שליש לפני ר"ה ולקט ממנו לפני ר"ה זרעו לירק מתעשר להבא וכ"ש כשהביא שליש ולקט אחר ר"ה ולא תני ליה אלא לרבותא דכשזרעו לירק כל זרעו מתעשר להבא ואפילו הביא ולקט לפני ר"ה. אבל מ"מ ק' לי דאפ"ה מתני' דקתני פול המצרי שזרעו לזרע כיוצא בהן והיינו דבהשרשה אזלינן ביה כפרגין ודוחן לדידהו לא מיתרצא מתני' דלא אשכחנא בדבריהם שום בבא מפורשת דתיסגי בהשרשה גרידא ומתני' וברייתא דת"כ משמע דבקליטה קפיד דוקא ומיקריא השרשה לכך הנכון בעיני דר"ש שזורי דמתני' היינו הך רישא דברייתא ובמחשבה פשוטה היא ולר"ש בהשרשה סגי דלא פלוג רבנן בין זרעו לזרע בזמן לשלא בזמן ותלמודא לעיל פי' בקבלתו דר"ש שזורי סברא דרבנן משום דאתינן לתרוצה אליבא דר' יוסי הגלילי דבמניעת מים ובבטחון המים תליא מילתא ולא תני לקמן לקט ממנו לפני ר"ה והביא שליש לפני ר"ה אלא כי איכא שתי מחשבות מורכבות זו ע"ג זו שחשב עליו לזרע בראשונה ואח"כ לירק משו"ה בעינן הביא שליש לפני ר"ה ובעינן נמי ליקט עליו קודם ר"ה לקיים מחשבת זרע מההוא זימנא דבהכי חלין שניהן כאחת ועוד דמעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו ולעבר אבל הכא דאין כאן אלא מחשבה א' גרידא פשיטא דאין צריך לא לקיטה ולא הבאת שליש לפני ר"ה ובהשרשה סגי דאיכא מניעת המים ובטחון המים. וזורעו לזרע ולא לירק קאמר דירקו פטור דדינו ככסבר דתנן במס' מעשרות פ' הכובש זרעה לזרע ירקה פטור וכל דינין השנויין כאן גבי פול המצרי שנויים שם נמי גבי כסבר אלמא כי הדדי נינהו ומשמע לקמן דר"ש שזורי בשדה בית הבעל קאי דגבי בית הבעל שנויים ג' עונות וכי בעי ליה לזרע להשקותו בעונות הצריכין לו וצריך לו חוזק השמש לחזק גרעיניו שיוקשו והיינו דאמרינן לעיל דחי ממי השנה שעברה דהיינו הנהר ?(א) אבל כי זרעו לירק צריך שיהא רק בוטח בגשמים דשנה הבאה דבבעל הוא זרוע וה"ק זרעו לזרע ולא לירק דהיינו דבטח בנהר ועוד דרוצה למנוע ממנו עונות מים הנהוגות להשקות הירק זרעו מתעשר לשעבר ?(ב) וירקה פטור:

זרעו לירק. דהיינו ליהנות מן החליפין רכין שלו דלאו דעתו למנוע ממנו מים אלא משקהו כדרך סילקא וחזרת ובודאי דבוטח בגשמים העתידים לבא דין הוא דמתעשר זרע וירק כדין כסבר ומתעשר להבא כולו והשתא אין כאן לקיטה כלל לפני ר"ה אלא אחר ר"ה ובשעת לקיטה הוא דמעשרין אותה וחזר הדין דירק הוא ובשעת לקיטתו עישורו. ועוד אני אומר דזרע טפל לירק ומצטרפין דאין הדבר תלוי כאן לרבנן אלא או במניעת המים או בהשקאת המים וכדפרישית. והראב"ד ז"ל נסתפק דכי זרעו לזרע גרידא ירקו מהו כלומר דאם לקט עלין שלו לאכילה מהו וכן כי זרעו לירק זרעו מהו כלומר הניחו לירק כ"כ עד שצמחו גרעיני זרעו לתוכו והוקשו וחבטן מהו והסכים הרב ז"ל דדינו ככסבר ושבת ודבריו נכונים וקיימין דבפ' הכובש גרסינן בהדיא גבי כסבר כל הדינין השנויים כאן גבי פול המצרי אלמא כי הדדי נינהו ובתוספתא גרסינן בהדיא פול המצרי שזרעו לירק אע"פ שהביא שליש לפני ר"ה ולקטו לאחר ר"ה מתעשר כולו ובשעת לקיטתו עישורו ומתעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו ע"כ וה"נ תניא גבי כסבר ושבת דאלמא מתעשר כולו בין זרע בין ירק ולהבא ועוד דמעשר מירקו על זרעו וכו' דמצטרפין וכדפרישית ואע"ג דההיא אליבא דרשב"ג להלן אבאר דמיתניא נמי לר"ש שזורי. ועוד דפסקי השמועה דלקמן מתחוורין בזה וז"ל הרמב"ם ז"ל פול המצרי שהביא שליש לפני ר"ה אם זרעו לזרע מתעשר לשעבר זרעו לירק מתעשר להבא. והראב"ד ז"ל הגיה עליו ואמר והוא שלקט ממנו לפני ר"ה וכמה אני תמה על זה המחבר שסבר להורות מתוך התוספתא ומן הירושלמי ולא עלתה בידו כי אין התוספתא והירושלמי אצלנו מתוקנים כל צרכן ולא מספיקים כל הצורך והנה פול המצרי שהאריכו בו הרבה ולא הספיקו אמרו אם הביא שליש לפני ר"ה אם זרעו לזרע מתעשר לשעבר ירקו מהו פטור או לא.

זרעו לירק מתעשר להבא זרעו מהו פעור או לא. ולפי שמצינו במשנה שאמרה כסבר שזרע לזרע ירקה פטור זרעה לירק מתעשרת זרע וירק ובתוספתא נמי שנינו בשבת כה"ג ועל פול לא שמענו ומי יורה דעה ומי יבין שמועה אף כי מצא ספרים משובשים יורה ומסתברא אף זה הפול ככסבר ושבת הוא עכ"ד. ולדידי אין כאן ספק דתלמוד ערוך הוא כאן וכדפרישית וכ"ת א"כ לדידי הו"ל מדה באנפי נפשה ואנן שיתא תנן שבעה לא תנן תריץ דר"ש שזורי בתערובות מחשבות בפול המצרי קתני ואזיל ובהאי כללא דרישא שוה הוא פול המצרי לשאר מילי וכסבר ושבת נמי כה"ג הוי ור"ש שזורי ארשב"ג קאי דמנה ג' מדות בירק דפול המצרי ומודי ליה בהנהו ג' דהיינו היכא דנמלך דעקר ליה ממחשבה קמייתא או במעשה חמה דדמי לנמלך אבל היכא דמוסיף על מחשבה קמייתא מחשבה אחרת ר"ש שזורי פליג עליה ומוסיף ג' עלייהו דהיינו הני ג' קמאי והיינו דאיכא דחלין תרוייהו ומצטרפי ואיכא דחלין ואין מצטרפין ואיכא דאין חלין והך בבא דרישא דהיינו מחשבה גרידא לא שייכא בפלוגתא דרשב"ג ?(א) ומפני שהברייתא הזו ארוכה וקצרה ויש בה חלוקות וקל לטעות האדם בהן ראיתי למנות הנך מדות כאן דרך כלל שלש במורכבות. א' פול המצרי שזרעו לזרע וירק בבת א' וכן עשה דלא מנע מים או תחלה זרעו לזרע וקודם שיגיע זמן מניעת המים בענין דלא מנע מים חשב עליו לירק להוסיף ולקט ממנו לפני ר"ה והביא שליש לפני ר"ה. ב' זרעו לזרע וחזר וחשב להוסיף לירק וכן עשה דלא מנע מים ולקט ממנו לפני ר"ה ולא הביא שליש אלא לאחר ר"ה. ג' זרעו לזרע וחזר וחשב להוסיף לירק וכן עשה דלא מנע מים ולא לקט ממנו אלא לאחר ר"ה ולא הביא שליש אלא אחר ר"ה. שלש בעקירות. א' זרעו לירק וקודם הבאת שליש הוא נמלך עליו לזרע ולקט ממנו אחר ר"ה ומנע ממנו מים לפני ר"ה והביא שליש לפני ר"ה. ב' זרעו לירק ושוב חישב על זרעו לאוצר ויש מעשה חמה חשיב כנמלך אפילו דלא לקט ממנו ולא מנע ממנו מים לפני ר"ה ועשה קצצין גמורין כולו לפני ר"ה. ג' זרעו לירק ולא לקט ממנו ולא מנע ממנו מים לפני ר"ה אלא אחר ר"ה ומקצתו עשה קצצין גמורין לפני ר"ה ומקצתו לא עשה: מדה ראשונה זרעו לזרע וירק. מתחלתו א"נ תחלה זרעו לזרע ושוב חזר וחשב עליו לירק קודם עונת מניעת המים דכוונתו להוסיף היתה דכי זרעי לזרע ירקו היה פטור וכדפרישית וחשב עליו לירק ולחייב גם הירק במעשר אשמועינן דיש מדה דשתיהן חלין ומצטרפין ועוד דבן חשוב כאב והיינו כי הביא שליש ולקט לפני ר"ה ולא מנע ממנו מים לפני ר"ה דמצד דהביא שליש לפני ר"ה ועוד דליקט ממנו לפני ר"ה דלקיטת עלים בההוא זימנא כמו מדל בגפנים חשיבי שלא יפזר כחו בעלין אלא שיתעכב בו כדי שיוקש זרעו דבבהיא זימנא הליקוט סבה לחייבו כלו כדי שיצטרף אפילו לקיטה דלאחר ר"ה דחשיב כלפני ר"ה ועוד דחשיבי עלין כאב ומעשר מירקו על זרעו דאחשבה למחשבת זרע ומצד דלא מנע ממנו מים לפני ר"ה אחשבה למחשבת ירק דלא חל מחשבת ירק על זרע אלא בכה"ג כדאיתא בפ' הכובש במס' מעשרות. ומנא לן דבלא מנע קמיירי דמדקתני להלן גבי נמלך דלא חלה מחשבת זרע אא"כ מנע ממנו ג' מורביות ומניעת מים הוא דקאמר וכמו שאפ' להלן מכלל דעד השתא בלא מנע קמיירי ומאן דכר שמיה. והשתא כיון דהביא שליש לפני ר"ה וליקט קמי ר"ה דאחשבה למחשבת זרע ושעה שחשב עליו לירק הוה קודם שהביא שליש קמא למחשבת זרע דבהדי רישא קתני לה דשתי מחשבות בה היו אע"ג דמחשבת ירק מאוחרת היא כיון דנעשה מעשה לירק דלא מנע ממנו מים דמו להו לבת א' הילכך בין לענין דשתיהן חלין ובין לענין צירוף אהנו מעשיו ואהניא מחשבתו לכאן ולכאן ומעשר מירקו על זרעו ואפילו לקיטת עלין של אחר ר"ה מצי לעשר מינייהו על זרעו אע"ג דזרעו אב וטעמא דחלין כאחת וכדפרישנא ומשו"ה לא תני הכא כדתני לקמן זרעו לירק ושוב חשב עליו לזרע דהשתא הנך תלתא בבי באחרון מסכים לראשון מיירי אלא שמוסיף ומשו"ה מעשר מזרעו על ירקו ושניהם לשעבר. אבל גבי עקירות קתני לה דלעקור הוא דאתי דמעיקרא חשב עליו לירק ושוב חשב עליו לזרע דכשחשב עליו לזרע היינו לעקור ולדונו לעבר דאי להוסיף מאי קא מוסיף והלא חייב זרע וירק כשזרעו לירק אלא לעקור הוא דבעי והכא דבמסכים לראשון קאי לא קתני אלא חשב לזרע ושוב חשב עליו לירק להוסיף דכשחשב עליו לזרע ליכא חיוב מעשר אלא בגרעינין ולא בעלין כדין כסבר וכשחשב עליו לירק להוסיף הוי דאיכא תרתי וחלין שניהם כאחת: מדה שנית אם הביא שליש לאחר ר"ה ולקט ממנו לפני ר"ה. כדמפ' ואזיל דחלין ואינן מצטרפין:

זרעו מתעשר לשעבר. נ"ל לפ' מדקתני זרעו מתעשר וכו' ולא קתני זרעו לזרע מתעשר לשעבר דארישא סמיך דמיירי בזרעו לזרע וירק או שזרעו לזרע וחשב עליו נמי לירק כדמעיקרא וזרעו היינו גרעיניו וירקו היינו עלין וחלפין ובהאי פי' א"ש דלא מנע ממנו מים כלל ומאן דכר שמיה. ואי ק' דהא קתני נמי לקמן זרעו לזרע וחשב עליו לירק וכו' ומה חילוק יש בין ההוא דלקמן להאי דהכא והתם תני באין לידי מחשבה והכא לא תני הכי תריץ לא דמי ההוא דלקמן להאי דהכא דההוא בנמלך מיירי דחשיב עליו לירק ולהפקיעו מזרע ולעבר וכמו שאפ' לקמן בס"ד והאי דהכא לאו בנמלך מיירי אלא לחייבו גם לירק קאמר וארישא קאי וכדפרישית ולא עקרין נפשין מבבא קמייתא אלא בענין הבאת שליש בלבד וכ"ת מאי שנא הביא שליש לפני ר"ה ללא הביא דברישא אמר דזרע וירק שייכי אהדדי ומצטרפין ומעשר מירקו על זרעו וכו' ושניהם לעבר והכא דהיינו מדה שנית מפלגינן ירקו מזרעו דגבי ירקו אמרינן אחר לקיטתו עישורו תריץ דלעיל אמרינן דבתר שליש קמא שדינן שני שלישים האחרונים דגמרינן מחג הסוכות וכו' דכיון דהביא שליש לפני ר"ה שני שלישים אחרונים בתר קמא שדינן להו וכיון דגבי זרע אמרינן הכי ירקו נמי דהיינו חיוב העלין שרצה לטופלם ולחייבם בתר זרע שדינן להו וטפלין לזרע הוא דהוו וכן כתב ר"י בפ' בכל מערבין דשחליים וכו' אע"ג דמתעשרין זרע וירק כדתנן בפ' הכובש דחמירי דמתעשרין זרע וירק היכא דזרען לזרע דטפל ירק לזרע ומתעשרין בזמן הזרע אבל הכא כיון דלא הביא שליש לפני ר"ה אין לנו על מה לסמוך וזרעו שאני משים דכל זרעו לזרע כיון דאיכא השרשה לעבר דיינין ליה כדתנן במתני' ואע"ג דהתם בזרעו לזרע גרידא קאמר כ"ש הכא דכיון דלקט ממנו לפני ר"ה אוקו לחיובא דזרע ואהני דחיילא דדמי למדל ולענין עלים כיון דלא מנע ממנו מים ועוד דלא הביא שליש לפני ר"ה אין לו כח לתפוס טפלה עמו ואינו מעשר מירקו על זרעו ואפילו לקיטה לפני ר"ה דקדושה בקדושת זרע וכ"ש לקיטה דבתר הכי דחלוקות זו מזו אפ"ה לבתר ר"ה דיינין להו דירק לחוד וזרע לחוד:

וכשלקט ממנו לפני ר"ה. אמרה ראשונה הוי תנאי צריך דלא סגי בלא"ה והיינו טעמא דאע"ג דהתם זרע וירק כלהו חד בבא כדקתני ומעשר מזרעו על ירקו וכו' מ"מ כל ירק דרכו ליגדל על כל מים וכדי לנתקו ואפילו לקיטה דלאחר ר"ה לטופלו בהדי זרע דוקא כיון דליקט קמי ר"ה מחשבת זרע מחשבה קיימת היא ומחשבת ירק הויא טפלה וחיילא בהדי זרע ואע"ג דבפ' הכובש אמרינן כסבר כיון שליקט ממנה שתים ושלש מרעיות באה במחשבת ירק דהיינו אריות שכ' הרמב"ם ז"ל היינו טעמא דהתם נהג בו כדרך השחת שגוזזין אותו כדי שלא יעשה זרע וילך כחו בעלין ולכך אמרו שתים ושלש שתלים במקום כחוש ושלש בדשן אבל הכא לקיטת עלין דקמי ר"ה לקיטה בדילוג הויא כיון דבבעל קא מיירי כמו שכ' למעלה וכיון שקודם ר"ה עדיין יש כח בשמש הלקיטה בההוא זימנא למדל דמיא כדי שלא יפזר כחו בעלין אלא שהכח ילך בזרע בענין שהלקוט לפני ר"ה הוי טעם לחיובי הזרע ולעבר ומצד שלא מנע ממנו מים נראה שכוונתו לירק ולהבא הילכך כיון דאיכא פעולות הפכיות זו מזו חיילן תרוייהו ומצטרפי שניהן לעבר כיון דהביא שליש לפני ר"ה דגמרינן מחג הסוכות וכמו שכ' למעלה. ובמדה שנייה דלא הביא שליש ליקט ממנו לפני ר"ה הוי תנאי צריך והיינו טעמא דזרעה שדינן ליה לעבר והוי שני כטעמא דר"ש שזורי דבהשרשה סגי ואע"ג דר"ש לא בעי ליקט אלא בהשרשה לחוד סגי דהיינו בדליכא מחשבה אחרת כגון אורז ודוחן אבל הכא שיש מחשבה אחרת שחישב עליו לירק והן הפוכות זו מזו דמעיקרא זרע קדוש ועלין חולין והשתא שניהם קדושים ושנים שלהן חלוקין דזה מעשר שני וזה מעשר עני וינקי מהדדי הילכך כיון דליקט ממנו לפני ראש השנה יש לנו לחוש ולקיים מחשבת זרע ומטעם דלא מנע המים הירק חייב לקדושתו וזרע נמי חייב לקדושתו הילכך לא מצטרף ומעשר ירק לעצמו וזרע לעצמו וכ"ש דלא מצטרף ירק לירק ואילו גבי בבא שלישית דאין כאן לקיטה ולא שליש לפני ר"ה טפל זרע לגבי ירק והכל הוא להבא והרמב"ם ז"ל לא פי' בזה שום דבר. עוד אני רואה בדברי הרמב"ם ז"ל דמפני הקושיא פי' דהכא בזרעו לזרע גרידא קאמר וירקו היינו זרעו לירק גרידא וז"ל הרמב"ם בפ"א דמעשר שני לא הביא שליש לפני ר"ה אם זרעו לזרע זרעו מתעשר לעבר וירקו בשעת לקיטתו עישורו והוא שלקט ממנו לפני ר"ה ע"כ ולא נזהר הרב ז"ל דהך סברא לא ר"ש שזורי היא ולא רשב"ג היא לא ר"ש שזורי היא דהוא דאמר במתני' דבפול המצרי שזרעו לזרע בתחלה בתר השרשה אזלינן ביה לדונו לעבר ולא בעינן לקיטה כלל כיון דלא אחשביה לירק ומשו"ה אע"ג דלא הביא שליש לפני ר"ה אכתי גבי זרעו לעבר דיינינן ליה דאינו יונק הזרע מקדושה הפכיית ועוד דאם זרעו לזרע ירקו פטור הוי מדקתני בתוספתא מתעשר כולו גבי זרעו לירק הא זרעו לזרע אינו מתעשר כולו וכדפרישית לעיל ולא רשב"ג דרשב"ג פליג עליה בברייתא ואמר דב"ה סברי דדוקא גמור לגמרי דהיינו קצצין גמורין דלקמן הוא דמתעשר לעבר ושמואל פסיק כרשב"ג ואמר דהכל הולך אחר גמר פרי וליכא שום מין דאזול ביה בתר השרשה וכבר פסק הרמב"ם מימרא דשמואל עלה דמתני' וז"ל בפ' הנז' האורז והדוחן והפרגין וכו' אע"פ שהשרישו קודם ר"ה אין הולכין בהן אלא אחר גמר פרי ומתעשרין להבא וכן פול המצרי אע"פ שמקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו לאחריו צובר גרנו לתוכו ותורם ומעשר מן הכל כאחד שהכל הולך אחר גמר פרי עד כאן כלומר מצי לצבור הכל ואין כאן חדש וישן אלא הכל הולך וכו' אם לא שנאמר לדעת הרב דלקט שאני דחשיב כהביא שליש לפני ר"ה ואינו כן דליקט לא אמרו אלא כדי שתחול מחשבת זרע ועלין יהו טפלין ויחשבו כאב וצירוף נמי איכא וכדפרישית ולפי זה ה"נ לענין הלכה מתעשר להבא כיון דהביא שליש לאחר ר"ה ואפילו הביא שליש ולקט לפני ר"ה נמי לרבנן הוי להבא ואם לא מנע ממנו עונותיו וכמו שאפ' אלא דוקא הביא קצצים גמורין לפני ר"ה הוא דהוי לעבר ול"ש כשזרעו לזרע ואח"כ לזרע ולירק ואפילו לירק גרידא וכמו שאפ' קצצין כולן לעבר כיון דנגמר וכן דעת הראב"ד ז"ל אלא שתלה הטעות בלשון הגמ' וז"ל א"א הירושלמי שהעתיק ממנו משובש דבריו היאך יהיו מתוקנים שאם לא הביא שליש לפני ר"ה איני מתעשר לעבר שהרי פסק שמואל הלכה שהולכין בהן אחר גמר פרי וכשזרעו לזרע הו"ל לומר מתעשר להבא עכ"ל ואני רואה לשון הגמ' מדוייק דמילתיה דר"ש שזורי הוא דמיידינן ולאו מילתא דרשב"ג וכבר פירשתיו ושטף לשון הירושלמי גרם לרב ז"ל לטעות. וקשה לי מה שכתב הרב המשיג דנראה מדבריו דגמר פרי דקאמר שמואל היינו שליש משמע דיכולים לעמוד עליו דאי הכי לראשונים דאמרי דלא מצו חכמים למיזל בהו בתר שליש דזה מביא וזה אינו מביא תיקשי להו משמואל דאמר הכל הולך אחר גמר פרי כיון דלדעתו גמר פרי היינו שליש והא לא יכלו לעמוד עליו ועוד דהא רשב"ג בהדיא קאמר על מה נחלקו על התרמיל ולא מודו ב"ה לשעבר אלא על הגמור ועוד דהא מודי ר"ש שזורי למטה לרשב"ג במדה חמישית דכי לא ליקט ממנו לפני ר"ה וגם לא מנע ממנו מים לפני ר"ה בין זרעו לירק בין זרעו לזרע לא דיינינן בזרעו לעבר אלא אם עשה קצצין גמורין משמע דבקצצים גמורים מיהת מודי לרשב"ג והיינו דגמר פרי הוא דמהני דוקא דכיון דנקט ברישא הביא שליש לפני ר"ה ובעי מניעת מים ולבסוף נקט קצצין גמורים דהיינו תרמילין גמורים דקאמר רשב"ג ואפילו בלא מניעת מים משמע דגמר לחוד ושליש לחוד ונראה דשליש היינו שעשו תרמיל בתחלתו הכתוב בברייתא דרשב"ג וקצצין גמורין היינו שנגמרו פולין לתוכן כל צרכן וטעמא דכי הגיעו לקצצין גמורין כולן או רובן בודאי ניכר לעין הוא וגמר מלאכה הוו ויפה דקדק הרמב"ם ז"ל שכ' גבי אורז ודוחן גמר פרי דוקא ועוד דהתם בר"ה מוכח בהדיא דגמר פרי יותר משליש הוא וכן דעת רש"י ז"ל במס' ר"ה ונמצא עכשו דחלוקין עליו חבריו על ר"ש שזורי אף בראשונה ופול המצרי אפילו במחשבת זרע גרידא ואפילו הביא שליש לפני ר"ה וגם ליקט ממנו לפני ר"ה אם לא מנע מים לרבנן לא אהני כלל לדונו לעבר אלא דוקא קצצין גמורין הוא דמהני דאין החילוק תלוי אלא בגמר הפרי: מדה שלישית ליקט ממנו לאחר ר"ה ולא הביא שליש לפני ר"ה מתעשר להבא. וכרשב"ג כדמפ' בתוספתא כיון דזרעו ?(א) לא מצינו לו סיוע בין ירקו בין זרעו להבא וכ"ש זרעו לירק גרידא דכיון דלא חיזקה למחשבת זרע דלא ליקטה ממנו לפני ר"ה ועוד דעד מדה רביעית בלא מנע ממנו מים מיירי ועוד דלא הביא שליש לפני ר"ה למחשבת זרע קמא כלל א"כ בתר להבא אזלינן ביה ואין חלין מחשבותיו אבל מצטרפין להבא ומעשר מירקו על זרעו וכו' כמו זרעו לירק גרידא ומתני' דקתני דזרעו לזרע כיוצא בהן כלומר דבתר השרשה אזלינן ואע"ג דלא הביא שליש לפני ר"ה דהא לא מדכרינן אלא השרשה בלחוד התם מחשבת זרע גרידא הויא והנה נשלמו ג' מדות כשהמחשבה באה להוסיף ולא לעקור. והשתא תניא ג' מדות כשהמחשבה באה לעקור המחשבה הקודמת: א' והיא מדה רביעית זרעו לזרע ושוב חישב עליו לירק. כבר פירשתי למעלה דהכא בנמלך קמיירי וטעמא דהא הך בבא תני לעיל בהדי זרעו לזרע ולירק ודן דין א' לשניהם ומאי קמ"ל באין לידי וכו' הא תני לה רישא ותו כי תני מציעתא זרעו לירק וחשב עליו לזרע היינו ע"כ בנמלך ולעוקרו מדין קמא קתני דזרעו לירק והיה מתעשר להבא וחישב עליו לזרע ולפטור עלי ירקו ולדון גרעיניו לעבר קמיירי מדקתני לעולם אין מחשבת זרע חלה עליו אא"כ מנע ממנו ג' מורביות ולקמן אבאר דמניעת מים הוא דקאמר דהויא גרמא לחול המחשבה דהיינו לחייבו לעבר כדקתני במתני' לקמן ובהביא שליש לפני ר"ה ובהני תנאים מתקיימא מחשבתו ולמה חשב מחשבה זאת אי לחיובי גם הזרע והא מחויב ועומד הוי במחשבת ירק גרידא כדלעיל והיכי קתני דלא חלה אלא בשני תנאים אלא ודאי לעקור מחשבה קמייתא קא בעי ומשו"ה בשני תנאים מתקיימא מחשבתו אבל אם לא הביא שליש אלא אחר ר"ה עשבים הוי וזרעו מתעשר להבא וירקו וזרעו שוין להבא שלא כמחשבתו אחרונה דמחשבתו לעבר היתה אלמא דכי אמרינן בהני בבי דחלה מחשבתו היינו לחיוביה לעבר ולהפקיעו ממה שהיה הוא דעסקינן השתא א"כ דכוותה דקתני השתא זרעו לזרע ושוב חישב עליו לירק בנמלך הוא מיירי וה"ק זרעו לזרע גרידא דבנהר ובקילון היה בוטח וזרעו היה חייב לפני ר"ה וירקו פטור וחישב עליו לירק דבטח בגשמים העתידים לבוא לאחר ר"ה והיינו להפקיעו מלעבר ולחייבו כולו להבא ולא מנע ממנו מים לפני ר"ה וקתני באין לידי מחשבה. ווש לדקדק אמאי תני באין לידי מחשבה ליתני חלה מחשבתו או ליתני בא במחשבה כדתני כעין הני גווני בפ"ק דערלה אלא ה"ק דבאים עלי הירק של זה אחר מחשבתו דהיינו לגבי עלין דוקא דמעיקרא פטורים היו דחייבין לעלי הירק ואפילו ורק דקמי ר"ה עם ירק דלאחר ר"ה והו"ל כזרעו לזרע וירק ואע"ג דחשב להפקיע לגבי דינא דעלין הוא דנשתמש ממחשבתו אחרונה אבל לא לענין זרעו ואע"ג דלא הביא שליש לפני ר"ה אפ"ה זרעו במקומו עומד ולעבר אבל לגבי עלי ירקו כיון דלא מנע ממנו מים לא אחזקה ולא אחשבה למחשבת זרע ולפטור ירקו ואהני מחשבתו לחייב עלין דירקו ולא לענין הפקעה אע"ג דהוא חישב תחלה להפקיע והיינו דלא קתני הכא מעשר מזרעו על ירקו וכו' דאין מחשבתו דהפקעה מועלת כלום וחיובא נקטינן והפקעה לא נקטינן ובהך לא מהניא ליה נמלך לעבור אלא דינה כשנייה דירקו להבא וזרעו לעבר. אלא במדה הרביעית שמנו חכמים בכאן הוא דיש שינוי בה והיינו זרעו לירק וחישב עליו לזרע. ובלא ליקט לפני ר"ה מיירי כדקאי לעיל דלא תני אלא מה שעשה כדי לעקור מחשבה קמייתא ומאי דסייע לו הזמן כדי לקיים מחשבה בתרייתא דהיינו הבאת שליש קמי ר"ה ומנע ג' מורביות אבל מילתא חדתי דעבד יותר כדי לעקור לא תני דבתרי מילי סגי ובבית הבעל מיירי כדתני בתוספתא וה"ק אם זרעו לירק בבית הבעל ונמלך לפני ר"ה שלא יהא לירק אלא לזרע לדונו לעבר ולפטור ירקו אם הביא שליש לפני ר"ה וגם מנע ממנו ג' עונות מים לפני ר"ה כדי שיתקשה ויהא זרעו משתמר ומתקיים מהני מחשבתו לדונו לעבר אע"ג דהיה עומד מתחלתו להבא דלירק היה עומד וכ"ש היכא דתחלתו זרעו לזרע ומנע ממנו מים לפני ר"ה דכיון דליכא המלכה פשיטא דפטור ירקו ואהניא מחשבתו:

אם מנע ממנו ג' מורביות. בתוספתא קתני לה הכי פול המצרי שמנע ממנו מים ל' יום לפני ר"ה מתעשר לשעבר בד"א בשל שקיא אבל בשל בעל שמנע ממנו מים שתי מריעות דברי ר"מ וחכ"א שלש ע"כ והיינו פלוגתא דמתני' דלקמן וההיא רבנן היא דלא תנו בפול המצרי דינא דלעבר בהשרשה אלא במניעת המים הוא דתליא מילתא ומפרש התם ר' יוסי בן כיפר משום ר"ש שזורי דבזרעו לירק וחישב עליו לזרע קאי דבנמלך קאמר מודה ר"ש שזורי לרשב"ג ובשל בעל קאי וה"פ דפול המצרי שזרעו לירק והדר חישב עליו לזרע ולא לירק והביא שליש אחר מחשבה אחרונה לפני ר"ה דהיינו תרמיל דרשב"ג כיון דקיי"ל כב"ה דתרמיל לא מהני לדונו לעבר הילכך בעינן בהדיה תנאי שני דהיינו אם מנע מים ממנו ובשל בית השלהין דהיינו שקיא דתני בתוספתא דל' יום לפני ר"ה איכא מעשה עם מחשבה ודיינינן ליה לזרע ופטור ירקו דהבאת שליש ומניעת מים ל' יום קודם ר"ה מהני ליה כאילו עקרו וחזר ונטעו ולעבר דיינינן ליה אבל בשל בעל דאינה צריכה למים כ"כ בל' יום אין כאן גילוי אלא במניעת שתי מריעות לר"מ וג' לרבנן הוא דחל עליה מחשבה והכא גרסינן מורביות ופירש הרמב"ם ז"ל ג' אריות מלשון אריתי מורי ולפי' מריעות דתניא בתוספתא מלשון מרעה שהצאן גוזזים וכורתין העשבים דזרעו לירק דרך הוא ללקוט החלפין הרכין שלו מזמן לזמן כדרך השחת כדי שיגדל יותר והיינו לישנא דמורביות דנקט הכא לשון גידול ומנע עצמו שלא ליקט ממנו שום פעם מהלקיטות הקבועות לו שהיה נוהג ללקוט ממנו אבל יותר נראה פי' הראב"ד ז"ל דפי' דהיינו מניעת ג' עונות ששנינו בבצלים הסריסים דקתני פול המצרי בהדייהו גבי מים דהיינו מניעת השקאה מהן והעונות האמורות כאן לאו עונה של יום ושל לילה אלא כעונה של זקנה שהפסידה ראייותיה שהיא לפי מה שהיתה רגילה וכן זו לפי מה שהיה רגיל להשקותו וטעמא דכשמנע ממנו מים ג' עונות לפני ר"ה וגם הביא שליש לפני ר"ה ואע"ג דלא לקט ממנו לפני ר"ה אהנו הנך תרי דמניעת מים והבאת שליש דמעשה רבא הוו דגלי דאע"פ דבעי שיוקש זרעו וירקו מבטל ליה ופטור דירק דרכו להשקותו תמיד שיהא רענן ולפי זה לשון מורביות ענינו מורביות קאמאדא בלע"ז לשון רביעה שהיא רביצת מים שמנע מן הירק רביצת המים בעונותיו כמו רביתא דאוני שפי' הגאונים ז"ל רביעתא והעי"ן נבלעת וגבי אבנים קתני נמי לקבל מורביות קאמאדאש בלעז ומריעות דתוספתא נמי על שם שהירקות שותין ובולעים מים ענין הזנה שניזנין מן המים וכן ורעו כבשים תרגום יונתן ויתפרנסו צדיקיא וכן ה' רועי והך בבא לא תנן לעיל משום דהכא מיירי דאהניא מניעת המים והבאת שליש לפני ר"ה להפקיעו ממה שהיה מלהבא לעבר משא"כ למעלה דהתם מעיקרא נמי זרע לשתיהן והיינו טעמא נמי דמודי ר"ש שזורי לרשב"ג בהא דלא סגי בהשרשה לגבי גרעיניו משום דהכא בא להפקיעו:

אבל הביא שליש לאחר ר"ה וכו'. פי' השתא אתי לפרושי לעשבים דמודי לרשב"ג דכי הביא שליש לאחר ר"ה ועוד לקט ממנו לאחר ר"ה כיון דזרעו לירק מתחלה לא חלה מחשבתו אחרונה ודינו להבא כולו זרע וירק ומצטרף ומעשר מזרעו על ירקו כדאיתא בתוספתא דאין מחשבת זרע חלה עליו לדונו לעבר ולהפקיעו אלא כי איכא בהדה אחריתי דהיינו הביא שליש לפני ר"ה אבל לא הביא עשבים נינהו כשבא ר"ה עליו ומודי ר"ש שזורי לרשב"ג דברישא דלא נמלך הוא דמצטרף ירקו עם זרעו או כשזרעו לזרע גרידא דפטור ירקו ובהשרשה סגי אבל בנמלך דמעיקרא זרעו לירק ולהבא והדר חשב לזרע ולעבר מודי דודאי להבא דיינין ביה ומצטרף ירקו וכו' וטעמא דבחדא לא סגי וכ"ש אם לא מנע ממנו ג' מורביות אפילו הביא שליש לפני ר"ה לא אהני לדונו לעבר דאין מחשבת זרע מועיל לב"ה ולר"ש אפילו בשליש דהיינו תרמיל אלא דאיכא בהדה מעשה דידיה דהיינו מניעת המים ובספרים כתוב אבל אם הביא שליש לאחר ר"ה אפילו לא מנע ממנו ג' מורביות והוא טעות דלא שייך אפילו בהאי לישנא וההוא לישנא דאף לא מנע קאי גבי עשה כולו קצצין גמורין וכמו שאפרש ב"ה והכי גרסינן לה בספר מדוייק אבל אם הביא שליש לאחר ר"ה אפילו מנע ממנו ג' מורביות. ומה שלא שנה כן במדות הראשונות דהתם לאו בנמלך מיירי אלא לקיים ב' מחשבותיו דיש דשניהן חלין ומצטרפין ויש חלין ואין מצטרפין ויש דאין חלין, והכא במחשבתו דאיכא בבתרייתא דנמלך הוא דתני:

מדה חמישית זרעו לירק וחשב על זרעו לזרע. דהיינו לאוצר ועלין לירק כבתחלה אפ"ה מעשה חמה מועיל בו כמו נמלך וקצצין לעבר ואפילו דלא לקט ממנו אלא אחר ר"ה וגם לא מנע ממנו ג' מורביות לפני ר"ה אם עשה כולו תרמילין גמורין לפני ר"ה אזלינן בזרעו לדונו לשעבר וכמו שאפרש בסייעתא דשמיא:

ה"ג בכל הספרים ואפילו לא מנע ממנו ג' מורביות וזרעו לזרע ועשה כולו קצצין גמורין לפני ר"ה זרעו מתעשר לעבר וירקו מתעשר בשעת לקיטתו. ואין הכוונה לומר דבקצצין גמורין בעינן זרעו לזרע ובהכי הוא דמתעשרין קצצין לעבר דא"כ מתני' לא רשב"ג ולא ר"ש שזורי לא רשב"ג דלרשב"ג קצצין גמורין אמאי בעינן זרעו לזרע הא קאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על הגמור לעבר ובודאי דאפילו לא מנע ממנו מים קאמר דאי במנע מים מאי קמ"ל ועוד דהך מדה קתני לה בתוספתא אליבא דרשב"ג ומחייב בזרעו לירק גרידא לקצצין לעבר ולא ר' שמעון שזורי דכיון דזרעו לזרע הוא גופיה תני במתני' וברישא דברייתא דבזרעו לזרע סגי בהשרשה ואפילו לא הביא שליש נמי לגבי גרעיניו קאמר דלעבר דיינין להו אלא ודאי ה"פ ויש לך מדה אחרת שמנו חכמים שאם עשה כולו קצצין גמורין לפני ר"ה אפילו דלא מנע ממנו מים ג' מורביות ולא בלקט ממנו ולא נמלך ממחשבתו אלא שזרעו רצה שיהא לזרע דהיינו לאוצר וכדמפ' לקמן דהביא שליש ראשון במחשבת זרע היה אפ"ה מעשה חמה מועיל בו כמו נמלך דזרעו מתעשר לעבר דקצצין גמורין דבר נכר לעין הוא שנגמר קודם ר"ה ולעבר דיינין ליה ומשו"ה תני ליה הכא דדמי למחשבה הפך מחשבה והא דתני הכא וזרעו לזרע והיינו דרצה כשזרעו ראוי להקרא זרע דיהא לזרע דהיינו לאוצר והיינו סמוך להבאת שליש ראשון כדמפ' בסמוך משום סיפא דתני בילה תני לה דאילו הכא לא צריך כלל דאפילו זרעו לירק גרידא ושוב לא חישב על זרעו לזרע אפ"ה זרעו לעבר כיון דהצליח כ"כ וכדתניא בתוספתא אי נמי ה"ק אפילו שחשב על זרעו לזרע קודם הבאת שליש וחמה סייעתו והוה אמינא דירקו לצטרף עם זרע קמ"ל דאכתי ירקו בתר לקיטה אזיל והיינו אחר ר"ה. והכי תניא בתוספתא אמר רשב"ג לא נחלקו ב"ש וב"ה על הגמור לשעבר ועל העשבים לעתיד לבא על מה נחלקו על התרמיל שב"ש אומרים לעבר ובה"א לעתיד לבא. נמצאת אומר ג' מדות בירק פול המצרי שזרעו לירק אע"פ שהביא שליש לפני ר"ה ולקטו לאחר ר"ה מתעשר כולו ובשעת לקיטתו עישורו ומתעשר מירקו על זרעו ומן זרעו על ירקו ואם עשה קצצין גמורין לפני ר"ה אע"ג שלקטו לאחר ר"ה זרעו מתעשר לעבר וירקו בשעת לקיטתו עישורו ע"כ וכיון דבתר מילתיה דרשב"ג תני נמצאת אומר משמע דרשב"ג מודי בה. ולמעלה כתבתי דהני ג' הכתובים הכא בר"ש שזורי הן הכתובות בתוספתא אליבא דרשב"ג ור"ש שזורי מודי בהם ומפרשם דהא דקאמר על הגמור דכו"ע לא פליגי דלעבר היינו קצצין גמורין דר"ש שזורי אשמועינן דאפילו עשה מעשה לסייע לכוונתו דזרעו לירק ולא מנע ממנו מים ג' מורביות אפ"ה אהני תמה כמו נמלך ומנע ודיינינן זרעו לעבר ועל העשבים דקאמר כו"ע לא פליגי דלהבא פי' ר"ש שזורי דאפילו במחשבה דעקירה דחשב עליו אח"כ לזרע שיהיה מתעשר לעבר אשמעינן דלא אהני מחשבתו ואפילו מנע ממנו ג' מורביות, ועשבים היינו פחות משליש לפני ר"ה דאע"ג דבפ"ק דחלה אמרו עשבים ופחות משליש היינו משום דהתם פחות משליש מילתא היא אבל לגבי מעשר פחות משליש לאו מילתא היא ועשבים מיקרו ומשו"ה קאמר רשב"ג דמצטרף ומעשר מזרעו על ירקו דעשבים הוא ולהבא ואע"ג דר"ש שזורי לא אמר הכי מ"מ כיון דעל קצצין גמורין אמר הכא דלעבר הן אלא דירקו אינו מצטרף משמע הא דקתני גבי עשבים לא חלה מחשבתו משמע דמצטרף וכדאיתא בברייתא. ותרמיל נמי דאמר דר"ש שזירי מודי ליה היינו הביא שליש לפני ר"ה כיון דזרעו לירק בתחלה לא מהני נמלך ביה ובעי שני תנאים שיחול מחשבתו אחרונה תרמיל קודם ר"ה ומניעת מים ג' עונות אבל בחדא מודי לב"ה ולהבא הרי פירשנו דבג' מדות האלו מודי לרשב"ג וכן דעת הראב"ד ז"ל דבהני ג' בתרייתא סבר כרשב"ג וז"ל ובתוספתא נראה שלא בא אלא על דברי רשב"ג שאמר שאין הולכין בזרע לעבר לא בשליש ולא אפילו בתרמיל אלא בקצצין גמורין כי אז נחשב לעבר ע"כ ולמדנו מר"ש שזורי דעשבים ותרמיל וגמור דהוא קצצין כולהו שייכי בנמלך. ואי קשיא מ"ש דר"ש שזורי גבי קצצין גמורים תני כולו עשה כולו קצצין גמורין ורשב"ג לא תני כולו תשובתך דר"ש שזורי דאית ליה בילה וקא בעי למיתני לקמן מקצתו עשה קצצין גמורים משו"ה בעי לפלוגי בין כולו למקצתו תני כולו ורשב"ג דלית ליה בילה ולא מפליג בין כולו למקצתו לא תני כולו. עוד יש לדקדק בה דאמרינן נמצאת אומר ג' מדות בירק פול המצרי ולא מני אלא שתי מדות וי"ל דלא תני אלא מה שאינו מפורש בדברי רשב"ג ולא בדברי ר"ש שזורי בהך ברייתא כיצד רשב"ג תני דתרמיל לפני ר"ה סברי ב"ה דלעתיד לבא והיינו הביא שליש לפני ר"ה ואשמעין ר"ש דאפילו דחשב עליו לזרעו קודם הבאת שליש לפני ר"ה כדפרישית אשמעינן רשב"ג דמצטרף ומעשר מזרעו על ירקו וכו' ובבא דגמור דהיינו קצצין גמורין דתני ר"ש נמי בה זרעו לעבר וירקו להבא אשמעינן רשב"ג דאפילו זרעו לירק גרידא נמי הדין כן אבל בבא דתרמיל דקא מהני בה נמלך דזרעו חייב ולעבר וירקו פטור לא מצי למתני אלא כי איכא מחשבת תרמיל ותרמיל דעמו מניעת מים ג' עונות קודם ר"ה וענין זה כבר פירשו ר"ש שזורי כאן ואין לו לפרש ורשב"ג דלית ליה השרשה אפילו זרעו לזרע גרידא אם לא מנע ממנו מים קצצין גמורין דוקא הוא דאהנו ואשמעינן בברייתא דכי הוו גמורין ואפילו זרעו לירק אהנו. ובזה הפירוש שפירשנו עשינו שלום בפמליא של מעלה דר"ש שזורי מודה לרשב"ג ממדה רביעית ולהלן ואע"ג דהכא לא תני פול המצרי שזרעו לירק אע"פ שהביא שליש קודם ר"ה ולקטו אחר ר"ה בשעת לקיטתו עישורו וכולו מתעשר להבא בכלל מאי דתני הוא דמחשבת זרע אחרונה לא מפקעא אלא כי איכא הבאת שליש לפני ר"ה ומניעת מים משמע הא הבאת שליש לפני ר"ה גרידא לא אהני ואפילו איכא מחשבת זרע ומשו"ה לא תני הכא אבל אם לא מנע מים וכו' אפילו הביא שליש לפני ר"ה דההוא פשיטא דאין כאן שום מעשה לסייע למחשבת זרע דכ"ש דהוי לירק וכדפרישית אלא תני אבל אם הביא שליש לאחר ר"ה אפילו מנע וכו' משום דאע"ג דאיכא מעשה דהוי סיוע למחשבת זרע אינו מועיל. ואיכא לעיוני אם יש חילוק בין ירק קצצים לירק קצצים כגון קצצים גמורין עם מחשבת זרע וקצצים גמורין עם מחשבת ירק אם יכול לעשר מזה לזה שהרי לא דמו דיניקת ירק דיניק מקצצים גמורים שזרעו לירק הוי ירק ודאי ויניקת ירק דקצצים גמורים היכא שהביא שליש ראשון למחשבת זרע ויניקתו לעבר אלא משום דלא מנע מים ממנו דיינינן לעלין כירק ובשעת לקיטתו עישורו. ואפשר דאין תורמין ומעשרין מזה על זה דזה של מעלה ודאי ירק וזה של כאן יש בו ספק. ואפשר נמי דקצצים גמורין דירק וקצצים גמורים דזרעו לזרע אין תורמין מאלו על אלו מטעמא דאמרן והיינו דאמר ר' יוחנן בס"פ כלאי הכרם דפול המצרי בזרעים יש בו ספק ואפשר דר"ש שזורי נמי דהכא מודי בהכי ושמעינן בהך מדה דקצצים גמורים היכא דזרעו לזרע ואע"ג דחלין שניהן אין חלין בעצם דאין מעשרין מזה לזה וכדפרישית. ואפשר שמפני זה דלגה הרב ז"ל ולא כתב אלא בבא דזרעו לזרע ועשה קצצים גמורין וכו'. ואילו בבבא קמייתא דהיינו זרע וחשב עליו לירק להוסיף אהני מחשבתו האחרונה ומצטרף כולו לעבר ומעשר זרעו בהדי ירקו ומירקו על זרעו וכ"ש ירק עם ירק וטעמא דהתם חלין שניהן כאחת וליכא המלכה ותו דלקט ממנו לפני ר"ה משא"כ הכא דאין כאן מעשה כלל אלא דמן שמיא רחמו עליה ודבר ניכר לעין הוא הילכך זה לעצמו וזה לעצמו דכיון דלא מנע ממנו מים לגבי עלין בדין ירק קאי. וברייתא ה"ק לגבי זרע כיון דגמור הוא אפילו זרעו לירק ואפילו לא מנע וכ"ש מנע דינו לעבר ולגבי ירק אפילו זרעו לזרע וכ"ש לירק דינו להבא ומשו"ה קצצין אית להו דין זרע ועלין בדין ירק קיימי ולא מצטרף בהדי זרע אלא זה לעצמו ושנתו וזה לעצמו ושנתו: מדה ששית זרעו לירק ויש בו מעשה שמש להפקיע מקמייתא:

ומקצתו עשה קצצין גמורים. לפני ר"ה:

ומקצתו לא עשה. לפני ר"ה וזה על התנאי שאמרנו שלא לקט ממנו אלא אחר ר"ה וגם לא מנע ממנו מים ג' מורביות לפני ר"ה ועשה מקצתו קצצין וכו' ובתנאי דרישא דרצה שזרעו יהא לזרע וכדמפ' ר' ייסא בסמוך והיינו שחשב עליו לזרע לפני הבאת שליש והביא שליש ראשון במחשבת זרע דקודם גידול שליש קמא חשב עליו לזרע ולפני ר"ה אהני ליה לר"ש שזורי בילה:

וציבר גרנו לתוכו. ומעשרותיו לעבר ומערב קצצין גמורים עם שאינן גמורים וכבר פירשתי למעלה דירקו וזרעו דקתני הכא אין פירושו כי ההוא בבא דרישא אלא לישנא קיוטא הוא וזרעו היינו קצצין גמורים דמהני בהו מעשה חמה ועוד מחשבה דזרע לדונן לעבר וירקו היינו קצצין שאינן גמורים שאין לדון בהם לשעבר אלא בבילה אבל עלין קמאי עם ענין בתראי כבר תנא דבשנות לקיטתן עישורן בחמירתא דהיינו כולו קצצים גמורים וכ"ש בקילתא כדלעיל דפשיטא דלא:

קצצין. תרמילין כמו ההיא דריש כלאים וקצצוי דמיין לחרובא וכן בפ' במה מדליקין כאן קצץ בן זכאי תורמוסי תרומה הוציאן מתרמליהן כשהיה אוכלן. והקשו בתוספות בפ"ק דר"ה נהי דמועיל צבורת גורן לענין ישן וחדש ניחא היכא דמעשרות שוין אבל לענין שנייה הנכנסת לשלישית דשנייה מעשר שני ושלישית מעשר עני וכן חמישית הנכנסת לששית היכי מהניא ותרצו דיכול לתקן שיפריש מעשר אחר ויחלל על המעות ויאכל המעות בירושלם והמעשר יחלק לעניים.

תני ר' אבדימי דמן חיפה וכו'. כמו תניא אידך דתני ר' אבדימי דמן חיפה אליבא דר"ש שזורי גבי זרעו לירק:

ואפילו לא עשה כולו קצצין גמורים. אלא מקצתו עשה לפני ר"ה ומקצתו לא עשה אלא אחר ר"ה ולא לקט לא מאלו ולא מאלו לפני ר"ה:

זרעו מתעשר לשעבר. היינו קצצין גמורים:

וירקו מתעשר בשעת לקיטתו. היינו קצצין שאינן גמורים ושעת לקיטתן הוי להבא דבלא לקט הוא דקיימינן ולא גרירי קצצין שאינן גמורים בהדי קצצין גמורים ונראה דקשיין הני ברייתות אהדדי דבילה לא מכשרי' הכא: ומתרץ ר' ייסא לא קשיין דברייתא קמייתא מיירי שהביא שליש ראשון למחשבת זרע דקודם שחשב עליו לזרע לא הביא שליש עדיין בענין דאחר מחשבת זרע הוא דהביא שליש דהשתא זרעו הוי עיקר דהוי קצצין גמורים וגרירין שאינן גמורין אבתרייהו ומהניא בילה אבל אם כשחשב עליו לזרע היה אחרי שהביא שליש ראשון במחשבת ירק אפילו עשה מקצתו קצצין גמורין לפני ר"ה לא גרירי הני בהני ולא אהני בילה אלא ירקו דהיינו קצצין שאינן גמורין מתעשרין בשעת לקיטתן דהיינו להבא דהיא שנה שלישית כיון שלא לקט אלא אחר ר"ה והיינו ההיא דר' אבדימי דמן חיפה:

זרע לזרע וכו'. עד השתא פי' בו הדין מעשרות דשאר שנים השתא אתי לפרושי ביה דין שביעית:

זרעו לזרע לפני ר"ה של שביעית. כל הך סוגיא יש לפרשה בקצצין גמורים לפני ר"ה מדאמרינן לקמן היה לוקט ונמצא לתוכו ירק והיינו בשגגה שהיה לוקט קצצין בכוונה וכן פירשה הרמב"ם ז"ל מכיון דעשה קצצין קמי ר"ה דשביעית שרי בשביעית ואפילו אם בא ונטל מירקו שרי באכילה דהא ירקו פטור דבטל אגב זרע ולית ביה משום ספיחים כיון דדין קטנית דיינין ביה ודמי לתבואה דבתר שליש אזלינן בה ואמרינן בפ' ג' ארצות דתבואה של ששית שנכנסה לשביעית דאין בה דין שביעית:

זרעו לירק. גרידא אע"ג דעשה קצצין לפני ר"ה בתר מחשבתו אזלינן וכל הנלקט אחר ר"ה בין ירקו בין זרעו אסור בספיחי שביעית:

פשיטא דזרעו מותר. דלא מנע מים דמשום ספיחין אין לאסרן דמחשבתו אהני לזרע כיון דאיכא קצצין ומדמינן להו לזרעו לזרע גרידא:

ירקו מהו. מי גריר בתר זרע לגבי ספיחי שביעית דכי היכי דגריר בתר מעשרות לעיל ושרי או דילמא דוקא לאידך גיסא ובתר לקיטתו עישורו והכא כיון דלא מנע מים ממנו ספיחי שביעית הוו ואסורין באכילה:

מותר דבר תורה. דגריר בתר זרע דנגמר פריו כדלעיל:

אפילו להאכיל את בהמתו יהא אסור מפני מראית העין. דלא מנע ממנו מים משום ספיחי שביעית אסור והא לא אשכחן דחמירא שביעית משבת:

לא יתן וכו' ולא יהא לוקט על אומן. על השורה כדתנן במס' פאה ונותנין פאה מכל אומן ואומן כלומר לא ילקט הירק מעץ פול המצרי כסדר אלא כאן מעט וכאן מעט מפוזר בו שלא יהא ניכר קרחתו ולא יאמרו דנמצא נהנה מספיחי שביעית והיינו נמי טעמא דלא יתן לבנו כדי שלא ילקט כ"כ שהיא ניכר:

נעקרה הגומא. כגון אותו ענף שהקריחו שלקט ממנו כל עליו נשבר ונעקר דהשתא לא מינכר שרי: גומא קרי לענף שלקטו עליו תר' קנה וסוף קנה וגומא:

ואפילו למ"ד אסור. אם היה לוקט הזרע דקצצין הוא לפני ר"ה ואגב לקט ירק קצת בתוכו שרי דמאן דאסר לא אסר מדינא אלא משום מראית העין והכא עיקר לקוטו היה הזרע:

כהדא חד בר נש וכו' מיסרן דלובי. אגודות של פול המצרי לפול המצרי קרי לובי בפ' כלאי הכרם הדין פיל המצרי כד איהו רטיב צוחין ליה לובי:

מיסרן. אלומות או אגודות מאלמים אלומים מתרגמינן מאסרין וכו' והוליך לר' ירמיה עשר אגודות של ירק פול המצרי בשנת שביעית ופול שזרעו לירק ולזרע הוה ועשה קצצין גמורין לפני ר"ה וירקו היה חייב במעשר אע"ג דלעיל אמר דירקו בשעת לקיטתו והכא לקיטה בשביעית הואי ושביעית פטורה שאני הך לקיטה כיון דעשה קצצין קמי שביעית חשיב כנלקט קמי שביעית תדע דהא שרי ליה באכילה ולא חשיב ספיחי שביעית ומשו"ה יש לו לעשר אע"ג דשנה של שביעית היתה:

א"ל. עוד לא תעשה כן:

ולא תלקוט. כ"כ ירק מפני מראית העין:

אלא צורכא דלפסא. צורך קדרתך:

זרעו לזרע. בשביעית ויצא לשמינית:

אסור. משום ספיחים דבתר השרשה אזלינן וכר"ש שזורי ונראה לפרש האי כמו שפי' בירושלמי ההיא דגרסינן בפ"ק דר"ה לקט ירק ערב ר"ה עד שלא תבא השמש וחזר ולקט משתבא השמש והא יו"ט הוא והאיך לקט ביו"ט ומוקי לה בגוי וה"נ שזרעו הגוי דאילו ישראל הא שביעית הוי, א"נ מותר לאחרים קאמר דאלו לדידיה דעבד איסורא ודאי דקנסוה רבנן וכן ראוי לפ' דברי הרמב"ם ז"ל פ"ד דהיל' שמיטה דכ' עבר וזרעו וכו' וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל ואמר א"א לא מצינו זורע בשביעית שום התר שהרי אמרו הנוטע והמבריך פחות מל' יום לפני ר"ה אסור לקיימו בשביעית והנוטע בשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור והלכה כסתם משנה אלא בספיחים שיצאו מאיליהן מיירי ואי בנזרעו משכחת לה כשזרעו גוי עכ"ד. ומה שהשיג עליו ממשנתנו דקתני הנוטע בשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור ומתני' באילן קמיירי ובא להשיג על דין פיל המצרי שהוא ירק עוד אדקדק עליו למטה:

מותר. דבתר לקיטה אזלינן דירק אחר לקיטתו עישורו:

זרעו אסור. משום ספיחי שביעית דבתר השרשה אזלינן:

וירקו מותר. דבתר לקיטה אזלינן ?(ב) והרמב"ם ז"ל בפ"ד בהיל' שמטה כשכתב משנתנו האורז והדוחן וכו' כ' כן האורז והדוחן וכו' ופול המצרי שזרעו לזרע הולכין בהן אחר גמר פרי דס"ל לרב ז"ל דאיסור שביעית בתר מעשרות גריר ויפה כיון הרב ואדרבה מעשרות מטעם שביעית למדו כדתניא בת"כ וכיון דפסיק שמואל הילכתא הכל הולך אחר גמר פרי נקטינן כוותיה בין לשביעית בין למעשרות ומשו"ה כשבא לכתוב ברייתא קמייתא כתב כן פול המצרי שזרעו לזרע בששית ונגמר פריו קודם ר"ה של שביעית בין ירק שלו בין זרע שלו מותר בשביעית ואם זרעו לירק ונכנסה עליו שביעית בין ירקו בין זרעו אסור כספיחי שביעית זרעו לזרע ולירק אסור. ומשמע דסתם קאמר ואפילו עשה קצצין לפני ר"ה והטעם נ"ל לדעתו דכיון דשם ירק עליו דינא דספיחים אית ביה וכשכ' ברייתא שנייה כ' כי הכא ממש וז"ל עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית אם זרעו לזרע בין זרעו בין ירקו אסור כי הכא והיל"ל מותר אם יש גמר פרי אחר ר"ה דשביעית בטילתה ע"י קרקע דבתר גמר פרי אזלינן ובשמינית הוא דנגמר והרב מפ' גם ברייתא זו בעשה קצצין בשביעית עצמה ולכך פסק כי דינא דהכא להחמיר ועוד כ' ואם זרעו לירק הואיל ונלקט בשמינית בין ירקו בין זרעו מותר כדאמרינן הכח והגיה עליו הראב"ד ז"ל ואמר לא מצינו זורע בשביעית שום היתר ואין הולכין בשביעית לא בחנטת הפרי ולא בגמרו אלא משהשריש בשביעית יעקור וכו' וכמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה דלא אמרו יעקור אלא באילן משום טעמא דמונין דאית ביה ערלה אבל גבי פול המצרי דליכא ערלה לא אמרו ואדרבה אמרו שביעית קרקע מבטלה כדאיתא בפ' הנודר מן הירק וכמו שאני עתיד לכתוב אותה סוגיא בפ' ג' ארצות בס"ד ומשו"ה אפילו השריש בשביעית שרי. ואע"ג דלא עקרו כלל ס"ל לרב ז"ל דירק דכיון דחי ממי שנה הבאה כי עקר דמי:

בצלים הסריסים. בגמ' מפ' להו:

פול המצרי. ומתני' רבנן היא דלא מנינן פול המצרי בהדי אורז ודוחן דלא מיתניא להו השרשה גבי זרען לזרע אלא במניעת מים תליא מילתא תניא בתוספתא פול המצרי שמנע ממנו מים שלשים יום לפני ר"ה מתעשר לשעבר ומותר לקיימו בשביעית ואם לאו אסורין לקיימן בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה בד"א בשל שקיא אבל בשל בעל כשמנע ממנו מים שתי מריעות ס"א מורביעות דברי ר"מ וחכ"א שלש ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר"ש שזורי בד"א בזמן שזרעו לירק וחשב עליו לזרע ע"כ. ובנמלך מפ' לה כדאיתא לעיל ולרבנן אפילו שזרעו לזרע מתחלה מודו ליה במניעת המים והבאת שליש דהיינו תרמיל כלומר ובתרמיל קמי ר"ה מיירי ומשו"ה בעי מניעת מים ג' זמנים והשתא ה"פ בצלים ופול המצרי שזרען בבית שקיא דקא בעי להו לזרעם ול"ש לקט מהן לפני ר"ה ול"ש לא לקט דמתני' כרבנן ול"ש לירקם ונמלך וחשב בהן לזרע מיירי במנע מהם מים סגי ובהביאו שליש לפני ר"ה במחשבת זרע וכדלעיל דבהכי מהני מניעת המים לדונן לעבר בכל שאר השנים ואם ערב שביעית להפקיען מקדושת שביעית ולדונן לשעבר והיינו בשליש ושמנע מהן מים בבית שקיא כל שלשים יום לפני ר"ה דבהכי גלי דעתיה שרוצה שיוקשו ולזרע קא בעי להו אזי מתעשרין לעבר ומותרין בשביעית וירקו פטור ומותרין בשביעית פחות מכאן במחשבה הראשונה קיימי ולירק דבשעת לקיטתו אזלינן ומתעשרין להבא ואסור לקיימן בשביעית משום ספיחים. ומפ' בגמ' טעמא דשלשים יום נעשה כבעל ורש"י ז"ל פי' בפ"ק דר"ה לשון אחר הא מתני כר"ע היא דס"ל דטעמא דירקות היינו משום שגדלים על כל מים ומפרש טעמא בתלמוד ירושלמי א"ר מנא מכיון שמנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה נעשו כבעל כלומר זמן חיובן למעשר לשעבר דהא לא נסתפקו מכל מים שהן מים שאובין ל' יום כי אם ממי גשמים הילכך יצאו מתורת ירקות הגדלין על מים ונכנסו בתורת שדה הבעל דמסתפק במי גשמים בלבד ומתעשרין לשעבר, דרכן של בצלים הסריסים למנוע מהן מים פרק א' לפני לקיטתן כשרוצים להקשותן לפיכך חלקום חכמים משאר ירקות אבל שאר ירקות שאין דרכן בכך אפילו מנע מהם לא יצאו מדין ירק ובטלה דעתו ע"כ לשון רש"י ז"ל. ואין דברים אלו נכונים דהא בפי' גרסינן בפ' הכובש דכסבר נמי הועילה לו מניעת מים ודמי לפול המצרי ממש אלא פי' הסריסים היינו שאין מצמיחין עלין בימי החורף כשאר בצלים וסתמא לאוצר קא בעי להו שהן נשמרין ודמו לפול המצרי כשחשב עליו לזרע והיינו גרעיניו לאוצר:

ומתעשרין לשנה הבאה. והיינו בשנה שאינה של שביעית דבשביעית ליכא מעשר:

ושל בעל. שדה בית הבעל שהיא מלוחלחת ואין צריך להשקותה כענין אשה בעולה ומ"מ לירק צריך השקאה ויש להן לגננין זמן קבוע שצריך להשקותה ולזמן שצריכין להשקותה קרי עונה ולר"מ במניעת מים שתי עונות סגי ולרבנן לא סגי אלא בג' עונות:

דלא עבדין זרע. פירש"י ז"ל ציפולי בלעז שאין נעשין גדולים כשאר בצלים והרמב"ם ז"ל פי' ענין הבצלים כשימצאו לחות אחר שיעקרו אותן מן הארץ יצמחו ויוציאו עלין ויש מהן שאין דרכן כן והוא נקרא בצלים סריסים המשילו אותם לסריס שאינו מוליד:

כבעל. כלומר ונעקרו מלהיות ירק וחזרו כתבואה וקטנית דדרך לזורעם בבית הבעל:

אפשר לומר זרעו וכו'. כלומר על זרעו דמפלגינן מירקו דאמרינן דזרעו לעבר דיינין ליה וירקו דהיינו שאינם קצצין בשעת לקיטתו דהיינו להבא ק' לן ואנו מצטערין דכיון דלא מנע מים ממנו ועוד דשליש ראשון בא במחשבת ירק מדינא כולו בתר ירק אזיל הו"ל למימר אלא שאתה בא להוסיף ירקו על זרעו ולומר דין בילה שכולו יהא נדון לעבר:

ותימר וכו'. בתמיה למה נכניס עצמנו לעשות בילה מי דוחקנו לעשות זה:

ואיפסיקא הילכתא בפ"ק דר"ה דלא כר"ש שזורי בתרתי חדא דלא אזלינן בתר השרשה אלא בתר גמר פרי ועוד דאין בילה אלא ליין ושמן והא דאמרינן התם דס"ל לר"ש שזורי דפול המצרי שמקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו לא השריש דצובר גרנו לתוכו ומודו ליה רבנן דצובר וכו' והילכתא כותיה לאו משום טעמא דמודו רבנן דיש בילה הוא אלא משום דהכל הולך אחר גמר פרי והכל נגמר אחר ר"ה והכל מתעשר להבא ור"ש משום דאזיל בתר השרשה איצטריך ליה דינא דבילה וא"כ לרבנן דס"ל אין בילה הך מדה ששית דהיינו כי מקצתו עשה קצצין גמורים ומקצתו לא עשה אינו צובר גרנו לתוכו דבתר גמר פרי אזלינן וזה נגמר פריו קודם ר"ה וזה שלא נגמר פריו אלא אחר ר"ה בשעת לקיטתו עישורו. נמצא עכשו שחולקין רבנן עליה דר"ש שזורי בהך ברייתא בד' מדות במדה א' דהיינו אע"ג דהביא שליש ולקט ממנו לפני ר"ה אין מתעשר זרעו אלא להבא דאין כאן גמר פרי דבכל הני השנויין במשנתנו קיי"ל כשמואל דפסק כב"ה אליבא דרשב"ג דאין מתעשר לשעבר אלא על הגמור. ובמדה ב' נמי שלקט לפני ר"ה אבל לא הביא שליש אלא אחר ר"ה דקאמר זרעו מתעשר לשעבר היינו משום דאזיל לטעמיה דהשרשה ואינו כן דאינו מתעשר אלא להבא וגבי עלין מאי דלקט לפני ר"ה לעבר לאחר ר"ה להבא דקיי"ל ירק אחר לקיטתו עישורו. וכן מה שאמרנו נמי דלא תני ר"ש שזורי דתרתי קמייתא זרעו לירק וחשב עליו לזרע לדונו לעבר משום דמפקיע וכו' לרבנן ליכא הפקעה ומצינן למיתני הכי בבבי קמייתא. אבל בבבא ג דלקט אחר ר"ה ולא הביא שליש לפני ר"ה דקאמר עלה ר"ש דדינו להבא לא נחלקו עליו. ובבבא ד' דזרעו לירק ונמלך וחשב עליו לזרע ?(ג) ובמניעת מים מצינן למימר דרשב"ג ורבנן פליגי עליה ומצינן למימר דאפ"ה הילכתא כוותיה, פליגי עליה דאפילו בלקט ממנו לפני ר"ה המהפך האמיתי הוא מניעת המים דלא הזכירו רבנן שליש דמילתא תליא במניעת המים והיינו טעמא דר' יונה לקמן דסבר דמתני' דבצלים סריסים ל"ש בלקט ולא שנא בלא לקט מיירי ומשו"ה מיבעיא ליה האי מניעת מים לרבנן למפרע דיינין לה או להבא דיינין לה וקאמר מאי נפ"מ לקט מהן תוך ל' ואחר ל' והיינו לקט ממנו לפני ר"ה דמניעת מים ל' יום לפני ר"ה כדתנן התם ונקטינן לרבנן אפילו דלקט לפני ר"ה העיקר הוי מניעת המים לבית שקיא כדאית ליה ולבית הבעל כדאית ליה ואפילו ר"ש שזורי קאמר בהדיא לעולם אין מחשבת זרע חלה עליו אלא היכא שהביא שליש לפני ר"ה בהדי מניעת מים. ונראה דהילכתא כוותיה דמניעת מים לא אהני כי בא להפקיעו מירק ולדונו לזרע ולעבר אלא שהביא ג"כ שליש לפני ר"ה כדפרי' ר"ש שזורי ואע"ג דמתני' דלקמן דבצלים ופול המצרי קתני לה סתמא הא מפ' בתוספתא ר' יוסי בן כיפר אליבא דר"ש שזורי דלאו בזרעו לזרע מתחלה מיירי אלא בנמלך ובהפקעה וכיון דלא חזינן דפליג תלמודא עליה דר"ש שזורי בהדיא בהאי כמא דפליג גבי בילה וגבי השרשה ?(א) [אפושי מחלוקת לא מפשינן]. וכשהביא שליש לפני ר"ה מהני בדידיה מניעת המים כיון דמנע ג' מורביות לעבר. אבל אם לא הביא שליש אלא אחר ר"ה בין לא לקט ובין לקט אפילו מנע ממנו ג' מורביות לפני ר"ה לא חלה עליו מחשבת זרע לדונו לעבר. וגבי מדה חמישית אפילו לא לקט ממנו וכו' ואפילו זרעו לירק גרידא ולא חשב עליו לזרע אם עשה קצצין גמורים לפני ר"ה לזרע גריר ונדון בו דין זרע ולעבר והיינו כב"ה ומודו ליה רבנן לר"ש בהא. וגבי עלין כשעת לקיטה עישורו אם שני שני ואם עני עני וכדלקמן. וזה הדין שוה בין לענין ספיחים דשרו בין לענין מעשר דלעבר דיינין ליה. וזו הבבא דלגה הרב ז"ל ולא כתב אלא סיפא דילה דהיינו זרעו לזרע ועוד עשה כולו קצצין גמורים וכו' אפ"ה ירקו מתעשר בשעת לקיטתו ולהלן יתבאר בשמועתנו דעתו דלגבי שביעית. וגבי מדה ששית פליגי עליה לא שנא הביא שליש ראשון במחשבת זרע ולא שנא הביא שליש ראשון במחשבת ירק ול"ש לא חשב עליו לזרע כלל אלא לירק גרידא ועשה מקצתו קצצין גמורים לפני ר"ה ומקצתו לא עשה אלא לאחר ר"ה אין בילה וקצצין גמורים מתעשרין לעבר כיון דנגמר פריין לפני ר"ה וקצצין שאינן גמורין מתעשרין להבא דקיי"ל אין בילה זהו האמת והרמב"ם ז"ל פסק גם בזה כר' שמעון שזורי ואיני יודע למה:

למפרע הוא נעשה. כזרעו לזרע דמתעשרין לשעבר כדמפ' ואזיל:

לקט מהם בתוך ל' יום ולאחר ל' יום. אי אמרת דלמפרע נעשה כזרעו לזרע ואפילו הליקוט דקמי תשלום ל' אתיא מניעת המים ומשך ליה לליקוט דקמי ר"ה בהדה ומעשרין מזה על זה:

ואין תימר מכאן ולהבא. הראשון שלקט בתוך ל' של המניעה הואי לירק דסתם זרוע בבית שקיא הוא רך כיון שמשקין אותו תדיר כדאיתא בפ' בצל והשני הוא פטור כדין זרעו לזרע ולשעבר:

שקיימן לזרע. שמשיירין אותן שיוקשו ולשנה אחרת זורעין ממעות שלהן:

אם הוקשו ונפסלו ממאכל אדם. בגמ' מפ' מנא ידע:

התמרות שלהן. פי' בערוך הנץ שלהם קודם שיפתח דומה לתמרה כדאמרינן נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ונראה לפ' שהן החלפין הרכין הן זקופין כתמרות שהן כעין לולבי גפנים וקאמר שאפילו הוקשו הדלועין החלפין אסורין כדאמרינן גבי צלף מתעשרות תמרות ואביונות וקפריסין:

מרביצין בעפר לבן. משקין מים ביד דהיינו זילוחא לאילנות שיש בו עין שמרביצין את הבית ואע"ג דטירחא הוי וכן פי' רמב"ם ז"ל ובגמ' מפ' אם רצופים אם מרווחים ואע"ג דהשקאת מים לזרעים תולדת זורע הוי ורחמנא אסר זריעה בשביעית כדכתיב לא תזרע אפ"ה שרי בעפר לבן וטעמא מפ' בגמ:

בעפר לבן. פי' רבנו שמשון ז"ל דעפר לבן הוא שדה הלבן והרמב"ם ז"ל פי' דהוא המקום שיש בו אילנות מרוחקות עד יהו עשרה מהן ביותר מבית סאה ורמב"ש ז"ל פי' פירוש נכון עפר לבן לא היינו שדה לבן אלא קרקע תיחוח ולח ויש בו אילנות ודי לו בהשקאה מועטת וכן דעת רש"י ז"ל שכ' בספר שופטים עפר חיור מין קרקע לח ומוכרין אותו ליוצרי כלי חרס ור"ש מתיר להרביצו דלהרויח קרקע אסור אבל להצילו מהפסד לא ואע"ג דטירחא הויא ודמיא להשקאה בקילון ואף שדה בית הבעל שאינו לח כמוהו שרי לר"ש להשקותו בקילון השקאה שהיא מרובה מהרבצה מועטת בשביל האילנות שלא יפסדו וכ"ש אי איכא אמת המים להשקות השדה שפותחין אותה ומוליכין המים מאילן לאילן והיינו דאמר בגמ' אתיא מילתיה דר' שמעון דשביעית כרבנן דמ"ק:

ור' אליעזר בן יעקב אוסר. בין הרבצה לעפר לבן ובין השקאה לשדה בית הבעל ודוקא להוליך בשדה בית הבעל מתיר ר' אליעזר בן יעקב:

ממרסין באורז. משקין שדה שזורעין בו האורז כ"כ עד שיהא עפר הקרקע נמחה ובלול במים שכן דרך השקאת האורז מלשון ממרס בדמו שלא יקרוש דמס' יומא ומשום דתני מרביצין בעפר לבן דהיינו זילוחא תני גבי אורז ממרסין:

אבל לא מכסחין. שאין חותכין עלין של אורז. והרמב"ם ז"ל פי' דהיינו נכוש שאין מנכשין האורז כדרך שעושין בשאר השנים:

מכיון שהוקשו וכו'. אבל לא הוקשו ספיחי שביעית נינהו ואסירי:

כיצד הוא בודק. אם הוקשו או לא:

עוקצו. פינג'אר בלעז עוקץ הדלעת במחט או ביתד דקה:

אם מתאחה. הנקב עדיין הוא לח ואסור:

קרמולין הן כירק. וחייבין במעשר ובשביעית דאוכל אדם מיקרו:

עד שלא עשו דילועין. דלא איגלאי מילתא דאוכל אדם הן:

קרמולין. שם עשב שאין אוכלין אותו אלא ע"י הדחק ואי עושה דלועין שמן הוא וראוי לאכילה:

עלי קולקסיא אסור לגמות בהן מים. בשביעית מיירי דקיי"ל דאפילו באוכלי בהמה נהגה בהו שביעית דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' וכתיב ולבהמתך וגו' משמע דאפילו במאי דחזי לבהמתך אני מזהירך בו לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד וכו' כדאיתא לקמן בפ' כלל גדול רבא ועלי קולקוס הן רחבים וחזו לגמות בהן מים לאדם ולבהמה וקאמר כיון דחזו בסתמא למאכל צבאים אוכלי בהמה מיקרו ואם גומע בהן מים הוי שינוי ואסור לשנות דבר מדרך תשמישו ותשמישן של בני העולם בהן היינו למאכל בהמה ועוד דהחמה מפסידן ומעפשן דעשבים לחים תלושים שנפלו בהן מים קרובים להתעפש ועוד דתניא לקמן פ' כלל גדול זוטא חציר וכל שאר ירקות שלקחן להטן בהן מותר להטן בהן חשב עליהן לאוכלי בהמה אסור להטן בהן פי' ללחלח בהן ידיו או גופו בשעת שרב דכיון דנחות עלייהו שם אוכלי בהמה אסור להטן בהן דמפסיד להו דמשני יתייהו ממאי דחזו ולא מצית לשנות להו ממאי דחזו אלא למלוגמא לאדם וכדלקמן והתם מוכח בהדיא דעלי קולקסיא חשיבי מחציר ושאר ירקות דבהמה ?(ג):

עלי קולקסיא. הוא קולקוס ששמו כן בערבי:

דתנינן תמן. בפ"ק דמ"ק:

מושכין את המים מאילן לאילן. פירש"י ז"ל דאפילו בבית הבעל מיירי ומאותה אמה דעשויה סביבות השדה אם המעין סמוך לאותה אמה פותח האמה להשקות שדה דליכא טירחא מידי:

שלא ישקה את כל השדה כולה. אבל לא ישקה כל שדה בית הבעל ע"י קילון דהרווחה הוא ומשום הרווחה לא שרו ליה רבנן טירחא אלא משום פסידא:

בזה ובזה. בשדה בית הבעל ובזרעים להשקות בקילון וכ"ש להמשיך:

אמר לה סתם. דלא אמר לה משם חכם אלא שמועה בסתם:

ור' אבין אמר לה בשם שמואל. דבסתם נטיעתן הוא דפליגי במתני' דמושכין דהיינו מטע עשרה לבית סאה וכדמפ' ואזיל:

במה אנן קיימין. מתני' דמושכין:

אם במרווחין. דעשרה מפוזרין יותר מבית סאה:

דברי הכל אסור. להשקות שאינן מכחישין זה לזה וזה לזה וקס"ד דבמועד ושביעית שוים דהרווחה יתירתא הויא ומודו לראב"י:

ברצופין. דנטועין יתר מעשרה לבית סאה דיבשי אפילו ראב"י מודי לרבנן דשרי דהא פסידא הוי. ומסיק בנטועין מטע עשרה לבית סאה פליגי דהיינו סתם נטיעתן:

מהו להמשיך. במרווחין מאילן לאילן בשביעית ובמועד דרבנן שרו להשקות בעשרה לבית סאה אבל יתר מעשרה אסור להשקות אבל המשכה מספקא לן:

כמא דראב"י אמר במרווחין אסור להשקות. פי' במרווחין דיליה כלומר בנטועין סתם דדיין להו דינא כמרווחין ואסר להשקות ולא שרי אלא להמשיך:

כן רבנין אמרין. עד בית סאה כרצופין דמו ואפילו להשקות שרי וטפי מבית סאה דחשיבי מרווחין לדידהו הוי דינא דידך דלהוליך שרי ולהשקות אסור וראב"י אמר לך בית סאה כיתר מבית סאה ואסור הילכך אסור להשקות:

והדון עפר לבן לאו כמרווחין הוא. דהא לח הוא מעצמו ורצופין ביה הוו כמרווחין בבית הבעל ואפ"ה שרי ר"ש דמרביצין אע"ג דאיכא טירחא כמו להשקות בקילון כל שדה בית הבעל מן האמה והיכי אמרינן לעיל ר"ש כרבנין ואסר להשקות בבית הבעל במרווחים והא במתני' אפילו להשקות נמי שרי ואע"ג דמתני' להרביץ קתני ולא תני משקים משום דעפר לח הוא תני הכי וה"ה דסבר דבבית הבעל להשקות נמי שרי: ומשני לעולם ר"ש כרבנין ואסור להשקות במרווחין אלא יש חילוק בין שביעית למועד דבשביעית אפילו אין עשרה לבית סאה שרי להשקות וכ"ש להמשיך בשדה בית הבעל ולהרביץ ביד נמי בעפר לבן דדמי למרווחין שרי וגבי מועד לא שרו להשקות אלא בנטועין סתם וטעמא כדמפ' ואזיל:

שהיא מותרת במלאכה. דמלאכה שהיא עבודת קרקע הוא דאסר רחמנא ואפילו ההיא לא אסר אלא אבות ותולדות שריין כדאמרינן התם ורבנן לא אסרו בתולדה אלא כי איכא הרוחה והאי לאו הרווחת קרקע נינהו דאוקומי אילני בעלמא הוא שלא ימותו:

בין דבר שהוא טורח בין דבר שאינו טורח. דכי קתני אין משקין אלא ממי גשמים ולא ממי הקילון אמועד הוא דקאי דגבי שביעית לא חיישינן לטירחא יתירתא וכן כ' רש"י ז"ל בהדיא פ"ק דמועד קטן:

מועד ע"י שהוא אסור. בכל מלאכה לא התירו אלא דבר שהוא אבד כדתנן התם:

ובלבד בלא טורח. כגון בית השלהין דלא שרי ע"י קילון ולהכי לא שרו רבנן גבי מועד אלא במטע עשרה ולהמשיך ביתר מעשרה:

שזמנה מרובה. ואין הצבור יכולין להיות כפופין כל כך זמן:

שבעת ימים אחרונים. של סוף השנה השביעית יהו אסורים בהרבצה דליכא כ"כ זמן עד שיעבור שביעית הילכך טעמא קמא עיקר:

אשכח תני. סייעתא דר"ש אסר במועד ושרי בשביעית אע"ג דדמי למרווחין דלח מעצמו הוא דהא לא שרי במועד בבית הבעל אלא עשרה לבית סאה כדפרישית ודכוותה נמי אסר עפר לבן במועד והכא שרי דבשביעית מלאכה דקרקע הוא דאסירא ושאר מלאכות שרו והאי טרחא בעלמא הוא ושריא. ופסק הרמב"ם ז"ל פ' ראשון דמרווחין דהן עשרה ביותר מבית סאה דמוליכין מאילן לאילן אבל לא ישקו כל השדה כולה והיינו סברת ר' אליעזר בן יעקב בשביעית ובמועד דאילו כר"ש והיינו רבנן בשביעית השקאה דכל השדה נמי שריא וכטעמא דאמרן ואח"כ פסק כר"ש בעפר לבן ונראה דחזר בו ממה שפי' בעפר לבן במשנה וס"ל דהוי מין עפר שהוא לח ומתונתא כדברי רש"י ז"ל ורצופים כי דמו לעשרה בקרקע יתר מבית סאה שלחותה גדול ומתקיימין האילנות וכי משני אלא כאן בשביעית כאן במועד לא שיהא כללי בין לשדה בית הבעל בין לעפר לבן דלעולם בית הבעל יתר מבית סאה לעשרה אסור להשקות בשביעית דומיא דמועד אלא להמשיך הוא דשרי דר"ש כרבנין דהתם אלא דעפר לבן התירו בשביעית מה שלא התירו במועד כדמפ' טעמא ואזיל ואע"ג דדמי לבית הבעל כיון דלית ביה אלא עשרה לבית סאה ועוד דהרבצה תולדה היא שריא והך טעמא דוקא לעפר לבן הוא משא"כ במרווחין בבית הבעל ובזה מתיישב פסק שלו ודוחק:

הדרן עלך פ' שדה הלבן בס"ד: