מאמתי ממוציאין זבלים לאשפתות. אם יש לו זבל כנוס בחצרו תקון רבנן שלא יוציאנו ויוליכנו לאשפה שיש לו בשדה משום שכן דרך עובדי אדמה עושין ציבורים גדולים שם בשדה מזבל וקורין אותן אשפה ואח"כ מפזרין אותו על פני השדה לזבל וקתני דכל זמן שלא פסקו עובדי עבודת הארץ מלזבל הקרקע אסור להוציא בשביעית שלא יאמרו לזבל השדה הוא מוציא ובגמ' פריך דכיון דאיכא בית השלחין דתדיר עובדין אותה ואין לה זמן מוגבל להוי אסור לעולם ומשני לה:

משייבש המתוק. מפ' בגמרא פקועא פי' דלועין מרים וכן פי' הרמב"ם ז"ל ובעל הערוך וקרי ליה תנא מתוק מפני שהוא מר מאד על דרך סגי נהור וקאמר ר' יהודה שאסור לו להוציא זבל בשנה השביעית עד שייבשו הפקועות:

משיקשר. מפ' בגמ' משיעשה קשרים קשרים ופי' הרמב"ם ז"ל משעה שיגמר בישולו:

עד כמה מזבלין. כמה סאין של זבל יכול להוציא משהגיע הזמן לר"מ כדאית ליה ולר' יהודה ור' יוסי כדאית להו:

שלש אשפתות לבית סאה. כל שדה ושדה בית חמשים על חמשים יכולין לעשות בה ג' אשפתות וכל אשפה יכול ליתן בה עשר משפלות וכל משפלת ומשפלת מחזקת לתך דהיינו חצי כור דהוי כל אשפה מאה וחמשים סאין של זבל:

משפלות. פי' בערוך קופות שמוציאין בהם זבלים ובלשון ישמעאל קרוי משפל:

מוסיפין על המשפלות. לעשות אשפה גדולה אפילו של עשרים משפלות ויותר:

ואין מוסיפין על האשפתות. לעשות יותר מג' אשפתות לבית סאה משום דמחזי כמסקל שדהו:

ור"ש. שרי דכיון שאשפה היא שהזבל צבור שם לא מחזי כמזבל:

אשפה על פתח חצרו. דלא מחזי כמזבל שדהו דהא צוברה על פתח חצרו:

דו נסב מעשר מיניה. ר' חייא בר אבא דשרא ליה נשא לו פנים לסילני משום שהיה נותן לו מעשר:

והורה. ר' חייא בר אבא על עצמו היתר לצאת לחו"ל ולא לינסב מעשר כי היכי שלא יחשדוהו כנושא פנים:

שדה בית השלהין. שלא יאמרו לזבל בית השלהין הוא מוציאה כי תמיד עובדין אותה ומזבלין אותה: ומשני בני עירו יודעין אם יש לו בית השלהין אם לאו אבל אין הכי נמי דאותו שיש לו בית השלהין אסור:

באיסור שני פרקים. בשדה לבן עד הפסח ובשדה האילן עד עצרת:

מהו שיהא מותר. אחר עצרת עד ר"ה להוציא זבל כסדר השנוי בשדה ג' אשפתות של עשר משפלות וכו' מי אמרינן דהוה גזרה לגזרה או לא:

עם העושין בשביעית. עם אותן החשודין לעבוד הארץ בשביעית והכי איתא בתוספתא מותר למכור להן בששית זבל לצורך השדה או להוציאו עמהן עד ר"ה וודאי דבאיסור שני פרקים מיירי דאי בזמן היתר אפילו חרישה נמי שריא:

שלא יפרוק את המשפלות. דאיהו גופיה נמצא מזבל את הקרקע:

הא לצאת מוציא. קתני מיהת מוציאין עם החשודים עד ר"ה:

הדא אמרה. שמותר כל אדם לעצמו על כרחיך להוציא עד ר"ה:

דאין תימר דאסור יהא אסור מלהוציא. עד ר"ה עה החשוד דהא מסייע ידי עוברי עבירה:

פקועא דבקעתא. ביה הוא דמשערינן ולא בפקועות שבהרים דהנהו כיון דגביהי יבשי עד לא מטא זמנא. א"נ דפקועות של בקעה אינן מרים כ"כ ולהכי קרי ליה תנא מתוק:

מכיון שנתקשר בו קשר העליון מיד הוא יבש. ור' יוסי היינו ר' יהודה אלא דר' יהודה מקל כל שהוא טפי:

בפוחת מן המשפלות. הוא אדר' שמעון קאי דכי שרי להוסיף על האשפתות היינו אפילו פוחת מן המשפלות שרי ר"ש להוסיף על האשפתות וכ"ש אם נתן בג' אשפתות קמייתא שיעור שמנו חכמים במשנתנו דבהנהו פשיטא דשרי ר"ש:

ופריך הא שתים מותר. וכי נלמוד מדבריך שאפילו לא נתן באשפתות קמייתא אלא שתי משפלות שרי נמי ר"ש להוסיף בתמיה כיון שלא פירשת כמה יפחות והא מיחזי מזבל שדהו ונקט שתים משום דתניא בתוספתא ומייתי לה לקמן ר"ש אומר אף על האשפתות ובלבד שלא יפחות מג' משפלות לאשפה ע"כ וטעמא דבציר מג' משפלות לאו אשפה מיקריא ולא חש ר' ירמיה לשנויי דס"ל דהיינו דאשמועינן מתני' דלקמן ור' ירמיה גופיה מפ' לה לקמן הכי:

הא שתים אסור. דלאו אשפה הוא ומחזי כמזבל וכי היכי דבפוחת משתים לא תוקמה ה"נ לא תוקמה בפוחת מעשר משפלות לאשפה אלא כי שרי ר"ש להוסיף על האשפתות היינו מכי איכא ג' אשפתות שלימות כשיעורא דמתני':

ואין מוסיפין על האשפתות. ואי בעי להוסיף לא יתננו על פני השדה אלא יעמיק ג' טפחים אי יגביה ג' כדתנן לקמן:

ודכוותה אין מוסיפין על האשפתות אפילו בכשיעור. הוא דאסרי רבנן ועלה הוא דקא שרי ר"ש:

שלש שלש אשפתות לבית סאה. וכל אשפה כשיעורה לכל בית סאה:

ויותר מכאן דברי ר"ש. ויותר מג' אשפתות אם ירצה עושה לבית סאה ובגמ' פריך תנינא חדא זימנא דר"ש שרי להוסיף גם על ג' אשפתות לבית סאה:

וחכמים אוסרין להוסיף עד שיעמיק ג'. עושה בשדה נקע עמוק ג' טפחים ומכניס זבלו שם כגל גדול שלא יהא יכול לזרוע שם לאחר שהעביר זבלו אא"כ ממלאו עפר:

או יגביה שלשה. יעשה גל של אבנים או של עצים גבוה ג' וישפכנו עליו:

עושה אדם את זבלו. פי' רבנו שמשון ז"ל דאותם ג' אשפתות לבית סאה אם בא להניחן במקום א' בשדה דהיינו שלשים משפלות במקום א' מותר ולא תימא כי היכי דאסרי רבנן יתר מג' אשפתות לבית סאה ה"נ במקום א' יתר מכשיעור ג' אשפתות ע"כ ולא ידענא מאי קמ"ל דכיון דמוסיפין על המשפלות א"כ במקום א' יכול ליתן כל מה שירצה לכך נ"ל לפ' האי עושה אדם את זבלו אוצר כי ההיא דפ"ק דפסחים העושה את ביתו אוצר ופירש"י ז"ל שהכניס שם תבואה או סחורה וה"נ עושה אדם את זבלו אוצר שעושה בית זבלו אוצר שיביאו לשם אחרים זבל שלהם ונותנין לו שכר ובאין בעלי השדות כשצריכין זבל ולוקחין ממנו והוי ליה הזבל סחורה אצלו וכן משמע מדברי רבינו יצחק כדברי:

ור"מ אוסר. אזיל לטעמיה דס"ל בברייתא אין מוסיפין לא על המשפלות ולא על האשפתות ומפ' בגמ' דהיינו ביתר מכשיעור דהיינו יותר משלשים משפלות:

היה לו דבר מועט. בגמ' מפרש אם בביתו או בשדה קודם שביעית מוסיף עליו בשביעית זבל והולך ואין צריך להעמיק ובהא מודה ר"מ לרבנן דכיון דאיכא זבל מעיקרא מוסיף ואפילו יתר משלשים משפלות:

ור' אלעזר בן עזריה אוסר. בגמ' מפ' היכי פליג אדר"מ כיון דאיכא זבל מעיקרא:

כאן בפוחת מן המשפלות. ר' ירמיה אזיל לטעמיה דמפ' לעיל דר"ש שרי להוסיף ואפילו בפוחת מן המשפלות משיעור שמנו חכמים בג' אשפתות וכ"ש כי משלים שיעורא בהו דפשיטא דשרי להוסיף וכאן נמי דשרי להוסיף בפוחת מן המשפלות מיירי כי ההיא דלעיל והכא אשמועינן מתני' דמ"מ בעינן מיהת דעושה כשיעור ג' משפלות לכל אשפה ואשפה מהשלש דבציר מג' משפלות בהו לא שרי ר"ש וההיא אשפה דתוספת נמי בעושה בה כשיעור הוא דמיירי דמיקרייא אשפה ובפוחת דשרי להוסיף היינו פוחת מעשר משפלות לאשפה והיינו דתני תנא עושה אדם את שדהו ג' אשפתות ויותר מכאן דברי ר"ש דבעינן דלהוי בהו בשלשה שם אשפתות וההיא דיתרון נמי בהכי הוא דשרי ר"ש להוסיף יותר מכאן כדמפ' ואזיל. וא"ת בשלמא ר' ירמיה שפיר מצריך להו להני תרתי דר"ש אלא לר' יוסי דמוקי הא דלעיל בעושה יותר מכשיעור במאי מצריך להו וי"ל דמשום דבעי לאשמועינן תקנתא דרבנן תני לדר"ש בהדה וכן מצאתי להרא"ש ז"ל שכ' והאי דתני לה זימנא אחריתי משום דבעי למיתני עלה מילתייהו דחכמים ע"כ. ולדברי מתישבת הגירסא שבספרים כאן בפוחת מן המשפלות ברם הכא בעושה בכשיעור. ורבנו שמשון ז"ל כ' דקמייתא בכשיעור עשר משפלות לאשפה אבל הכא בפחות מעשר כדתני עלה ובלבד שלא יפחות מג' משפלות לאשפה וס"ד כיון דליכא עשר משפלות לאשפה אם היה עושה יותר מג' אשפתות לבית סאה היה נראה כמזבל שדהו ע"כ ולדבריו צריך לגרוס תמן בעושה בכשיעור ועוד יש תימה אחר בדבריו דהא ר' ירמיה מוקי ההיא דלעיל בפוחת מעשר משפלות:

בעושה יותר מכשיעור. דהיינו במקום א' יותר מל' משפלות אבל בכשיעור השתא בג' מקומות עשר משפלות לכל אשפה שרי ר"מ כ"ש במקום א' ולא אסר ר"מ אלא בתוספת יותר מכשיעור במקום א' ל"ש עושה ל"ש שאינו עושה זבלו אוצר:

כשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו מערב שביעית. שאין בו עשר משפלות ועדיין לא הוציאו ועכשו הוא מבקש להוציאו בשביעית:

ה"ז מוסיף עליו והולך. ר"מ שרי תרתי להוציא אותו המועט בשביעית מאצל פתח ביתו מפני הריח ולכשיזדמן לו זבל הולך ומוסיף משפסקו וכו':

ור' אלעזר בן עזריה. פליג עליה ולא שרי להוציא בשביעית אותו המועט דשמא לא יזדמן לו זבל ונמצא מזבל בשביעית אותו המקום:

בתוך שדהו בשביעית. שכבר הוציאו מערב שביעית והשתא לא שרי ר"מ אלא להוסיף כשיזדמן לו ואפילו מענו מעט דהיינו אחר שפסקו עובדי עבודה דהוי ההיא שעתא שעת הוצאת זבלים לדידיה בשביעית כדתנן בפירקין:

ונמצא אתה מזבל אותו מקום. ופריך בסמוך ולא כבר מזובל וכו' בתמיה והלא כבר מזובל הוא מערב שביעית דהא מערב שביעית יש לו בשדה:

מפני מראית העין עד שיוציא עשר משפלות כאחת. דטעמא דאסר ר' אלעזר בן עזריה שלא יוציא הזבל משדות אחרות או מביתו אם יש לו בהמות כשיזדמן לו מפני מראית העין הוא שאחרים יוציאו בתחלה עתה מעט ונמצא מזבלין אותו מקום אלא ימתין עכשיו בשביעית עד שיהו לו עשר משפלות ויוציאם כאחת ולא יסמוך לתשלום שישלים בשדה:

ולית לרבנין מפני מראית העין. בתמיה לרבנין דס"ל כר"מ היכי שרו ליה מעט מעט:

סלו ומגריפו מוכיחין עליו. מגריפה היא אצדא שגורפין בה הזבל ועפר ובלשון ערב מגריפה כלומר דכשמוליך המעט מעט מוליך עמו סל ומגריפה לאסוף ולצבור הראשון הזבל המפוזר צוברין אותו ונותנין בסל ומוליכין לאשפה וכיון שמוליך המגריפה והסל עמו בשעת הוצאה ליכא משום מראית העין:

דמן חוטרא. ממקום ששמו חוטרא:

דתנינן תמן. בפ"ק דמ"ק:

אין עושין את האמה. שעושין חריצין בקרקע שבהן מוליכין המים סביבות השדה ומשקה השדה והנך חריצין קרי אמה לפי שיש להן רחב אמה ועומק אמה: בתחלה שלא היתה שם אמה ועתה מחדש עושין אותה ובחש"מ אין עושין אותה משום טירחא:

ובשביעית. טעמא מפ' ואזיל:

שמכשיר צדדיה לזריעה. היינו מתקן אגפיה לזריעה דגמ' דילן והוא כשזרק העפר שהוא נוטל נופל באגפיים ויכול לזרוע עליו שהוא תיחוח הילכך אסור בשביעית:

מפני מראית העין. שנראה כחופר לצורך השדה:

לית לך אלא כהדא שמא לא ימצא לו זבל ונמצא מזבל אותו מקום בשביעית. והיינו כלישנא קמא דרבנן שרו להוציא המועט מחדש לשדה ורבי אלעזר בן עזריה אסר:

מה נפק מביניהון. בין טעמא דמראית העין לטעמא דמכשיר אגפיה לזריעה:

הכא מפני מראית העין. דהא נראה כעודר:

הכא אינו מכשיר צדדיה לזריעה. שנוטל העפר שמוציא משם ועושה טיט ובונה דאחר שחפר ליסוד הבנין היה. ובגמ' דילן בפ"ק דמ"ק איתא להאי פלוגתא דר' זירא ור' אבא בר ממל והכי איתא התם עלה דהא מתני' דקתני אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית וקאמר בשלמא מועד משום דקא טרח אלא שביעית מ"ט פליגי בה ר' זירא ור' אבא בר ממל חד אמר מפני שנראה כעודר וחד אמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה מאי בינייהו איכא בינייהו דקא אתו מיא בתריה דמ"ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה איכא ומ"ד מפני שנראה כעודר ליכא ולמ"ד מפני שנראה כעודר ליחוש מפני שמכשיר אגפיה לזריעה אלא איכא בינייהו דקא שקיל מיניה ושדי לבראי למ"ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה ליכא ולמ"ד מפני שנראה כעודר איכא ולמ"ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה ליחוש מפני שנראה כעודר אמר לך עודר נמי כי קא שקיל בדוכתיה מנח ליה ופירש"י ז"ל נראה כעודר כחופר לצורך שביעית. שמכשיר אגפיה מתקן אגפיה לזריעה שזורק עפר שהוא נוטל מן האמה על האגפים ויכול לזרוע עליו שהוא תיחוח הילכך אסור בשביעית. דקא אתו מיא בתריה שמתחיל וחופר מצד המים וכל כמה שהולך וחופר המים באים ואין זה נראה כעודר. ושדי לבראי לחוץ למרחוק משם ומתפזרת שם הילך והילך ואינה נכשרת לזרוע עליה. עודר נמי ליכא דעודר לחרישה כי קא שקיל וחפר ליה בדוכתיה מנח ליה בסמוך ואינו מפזר ע"כ. והתם פריך דהיכי שרי ר' אלעזר בן עזריה להעמיק בשביעית כיון דגזר משום מראית העין דנראה כעודר ומוקי לה בשהעמיק כלומר הא דאמר ראב"ע עד שיעמיק לא אמר שיעמיק בשביעית אלא שהעמיק אותו קודם שביעית ואיכא מאן דמשני זבלו מוכיח עליו דליכא נמיחש דחזי לחפירה ולא חזי לה לזבל:

הכל מודים. רבנן וראב"ע:

היה לו שם. במקים ששופך הזבל:

סיד וכו' יותר. בלא העמיק דכל הני אינן ראויין לזריעה:

המדייר את שדהו. משמע שבא להעמיד צאן שם כדי לזבלו ובכונה ובגמ' מפ' לה:

סהר של בית סאתים. הקף ששעורו ע' אמה ושיריים על ע' אמה ושיריים:

עוקר ג' רוחות. שאחר שנתמלא זבל אותו בית סאתים עוקר ג' שורות ומשייר את האמצעית ומעביר הצאן באותה מחצה ששייר מקיף מן הצד האחר באותם ג' מחיצות שעקר עוד בית סאתים:

בית שמנה סאין. רשב"ג מתיר לעשות כן עד שמנה סאין כיצד כנגד הדופן האמצעי יזקוף שם הדופן השנייה כנגדו וכן לצד האחר נמצא מזובל בית שמנה סאין: צורת רבנן כזה.# צורת רשב"ג כזה# צריך לשייר מקצת. שאם היה עושה כולה סהר נראה כמזבל שדהו ודוקא בית ד' סאין צריך לשייר אבל אם לא היתה כולה אחת אלא בית סאתים אין צריך לשייר ופליגא התוספתא. ומוציא מן הסהר: בגמ' מפ' אי ממתין לשיפסקו עובדי עבודה:

כדרך המזבלין. כדרך דין המזבלים כדתנן שלש אשפתות לבית סאה:

תמן תנינן. לקמן במכילתין פ' בראשונה:

שנתקוצה. התם בגמ' מפ' שניטלו קוציה בשביעית ופירש"י ז"ל בבכורות בפ' כל פיסולי המוקדשין דהיינו הקוצים התלושים שהיו מפוזרין בה:

תזרע למוצאי שביעית. דליכא למיקנסיה מידי דהא לאו עבודה חשיבא בשביעית היא וכ' בתוס' והדין עמו דאילו מחוברין פשיטא דלא תזרע דאיכא איסורא דאורייתא בנטילתן שמיפה הקרקע וכן משמע בירושלמי דגרסינן תמן אמרין בשניטלו קוציה משמע דמוקי לה בתלושין ע"כ:

נטייבה. מפ' התם שחרשה:

נדיירה. ע"י דיר של בהמות שמעמידין אותן שם חדש או חדשים כדי לזבלה:

לא תזרע. דקנסינן ליה משום דעבד עבודה חשובה בשביעית אלמא אסור לדייר ועוד דמדייר תולדת חורש הוי כדאמרינן במס' שבת פ' כלל גדול:

והכא את אמר. מותר:

ברוצה להעמיד צאן. כלומר ולא לזבל אלא להעמיד שם צאנו לחלוב ולגזוז:

ר' שמעון בן אלעזר. ס"ל כרבן שמעון בן גמליאל:

אין מדיירין שדה בחולו של מועד. אין מכניסין בהמות לשדה כדי שיזדבל מפני שנראה כעבודת קרקע ואע"ג דלא עביד מידי בידים גזרינן האי משום שאר עבודות הנעשות בידים:

בטובה. חסד חנם תרגומו חסד טיבו:

להושיב שומר. כדי שיעמדו בתוך שדהו:

ולא לנער את הצאן. לקמיה מפ' מוליכה ממקום למקום שבכל לילה משנין את מקומן כדי שתזדבל כל השדה ואפילו בבאו מעצמן:

ואם היו עושין עמו בשבתות. בגמ' דילן פ' מי שהפך תני היה שכיר שבת שכיר חדש מסייעין אותם הואיל ואינו שכיר לשבת ממש שרי ובערוך פי' ואם היו אלו הרועים שכורים לגוים אחרים חדש או שנה ודאי לא יעמדו בכאן ולא באו אלא אקראי בעלמא מותר לסייע אותן ומוסרין להן שומר לנער צאנם ע"כ:

בשבת מדיידין בטובה. ר' פליג את"ק דאמר אין מסייעין אותן במועד ואתא למימר שיכול לסייען בשבת כגון להחזיק לו טובה לאותו רועה שמדייר שדהו:

בטובה. בחסד בלא שום הנייה תרגום חסד טיבו:

ביו"ט מותר במזונות. ויתנם לו אחר יו"ט דביו"ט אסור משום דאין מזמנין את הגוי גזרה שמא ירבה בשבילו:

ובמועד. מותר לו ליתן שכר ואיפסיקא הילכתא בפ' מי שהפך כר':

השוכר את הצאן. ונותן לגוי שכר כדי שיזדבל הקרקע אסור לנערה:

שכרה לזמן מרובה מותר. דאיכא הבלעה וכדלעיל:

ויום האחרון אסור. דהא לאחריו נפסק הזמן והוי זמן מועט ודמי למאי דאמרינן בס"פ שדה הלבן דשבעה ימים האחרונים להוי אסור דזמן קצר הוא:

ההן דאזל ליה לצורכא ולא מתעני. שהלך לו למקום פלוני לצורכו וצועק ואינו נענה כלומר צר לו ואינו מרויח:

ייזיל מאתר לאתר והוא מתעני. כדאמרינן בס"פ אי זהו נשך ג' צועקין ואינן נענין וחד מינייהו מאן דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתי וקסבר דהולך לו ואפילו שהמקום שהוא שם עומד יש תורה ומייתי הא ייזיל מאתר לאתר והוא מתעני משום דדמי למתני' דאם היה שדהו ד' סאין מצומצמות צריך לשייר מקצת ואם היה הולך למקום רחב שרי לדייר ד' סאין ואין צריך לשייר:

חפוריתא עיקר טב למעייא. כי ההיא דאמרינן בבכורות פ' יש בכור חפורה והוו שובלי והיינו שחת ונעשה שבלים וקאמר דילמד אדם עצמו לאכול שחת וירק כי היכי דלא ליטריד על מזונותיו ויהא צריך להטלטל ממקום למקום כי ההיא דאמרינן בפ' עושין פסין שחורות כעורב במי אתה מוצא דברי תורה במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב כי הא דרב אדא בר מתנה הוה קא אזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו ינוקי מאי אעביד להו אמר להו מי שלימו קורמי באגמי ופירש"י ז"ל עורב אכזרי על בניו כדכתיב לבני עורב אשר יקראו והקב"ה מזמן להן יתושין ונכנסין לתוך פיהם קורמי ירקות ועשבים לישנא אחרינא גמי לח הוא וכי עקרת לההוא רכיכא דאית ביה וטחני ליה ועבדי ריפתא באלף בית דר' מכיר מצאתיו ע"כ:

עד שלא פסקו עובדי עבודה מהו להוציא זבלו. דכיון דתקון דמכי דייר ד' סאין שיוציא הזבל שלא יהא כמזבל א"כ מותר להוציאו לשדה אפילו קודם שיפסקו דההוצאה גופה שלא לזבל היא ומוציא שיעור אשפה דהיינו עשר משפלות ולא פשיט לה ונקטינן לחומרא:

לא יפתח אדם מחצב בתחלה בתוך שדהו עד שיהו בו וכו'. כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ג לא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו בשביעית שמא ואמרו לתקן שדהו נתכוון שיסיר ממנה הסלע אא"כ התחיל מקודם שביעית ופצל ממנו עשרים וז' אבנים ברבוע ג' על ג' כל אבן מהם אמה על אמה ברום אמה ע"כ ואין לשון המשנה משמע כן דהא הכי קתני לא יפתח בתחלה עד שיהו וכו' משמע דכשיש זה התנאי יפתח ואפילו בתחלה ובתוספתא נמי תניא היה לו סלע צף על הארץ ואיגד יוצא ממנה אם יש בו כשיעור הזה מותר ואם לאו אסור והנכון לפ' שהסלע שקוע כולו בארץ וצף על שטחה וחופרין ומגלין אותו וזהו לשון פתיחה וכשלא התחיל לפתחו מערב שביעית מיירי כדקתני סיפא ובא לפותחו עתה בשביעית בתחלה אסור לפתוח המחצב כלומר לחצוב ממנו אבנים למוכרן או לצורך בנין שלו דמחזי כמסקל דאסור כדאיתא פרק שדה הלבן אא"כ יהא שיעור המחצב כ"כ גדול שיהא בו ג' מורביות ופי' בערוך נדבכין כלומר שורות כמו מורביעות קאמאדאש בלעז והשיעור דג' מורביות כ"ז הן ג' על ג' דהיינו תשע:

על רום ג'. הרמב"ם ז"ל פי' על רום ג' אמות דשיעור הג' מורביות כ"ז אבנים כל אבן מהם גבוהה אמה ורחבה אמה על אמה דכשהמחצב יש בו כ"כ אבנים מידע ידיע דלצורך אבנים לבנין קא עביד ולאו משום מסקל ובגמ' משמע דרוצין לדון שיעורין אלו משיעורין דאהלות ורום כל אבן ד' טפחים דבלא סתות ד' טפחים הוו ואחר סתות ג' טפחים הוו ורום שלש שלש נדבכין הוא ומה שפי' רבנו שמשון ז"ל בשיעור רום האבנים אין נראה בעיני:

שיש בו עשר עשר אבנים של משוי שנים שנים. שכל אבן ואבן מהעשר הוו שנים משוי של חמור כנהוג כגון בא"י באבנים שקורין זוייאש ואין לפ' דאדם נושא אותן שנים דהיינו אבני כתף וק' לי לפי שפירשנו דהא אבן לשון נקבה היא ושתים שתים הוה ליה למיתני ונראה לתרץ דכל אבן ואבן מרובעת ד' טפחים על ד' טפחים על רום ד' טפחים הוי משוי שני בני אדם:

הרי אלו ינטלו כולן. ואפילו הקטנות דאילו הגדולות אפילו א' ואפילו מונחת בארץ ואפילו ניטלות ג' על הכתף אמרינן לקמן דבאות מכל מקום אלא נוטלן כולן קאמר ואפילו שבנטילתן ישאר הקרקע שוה לארץ שרי דהא מחזי דלצורך האבנים הוא דעביד:

פחות מכאן מחצב. היה הגדר פחות מגובה עשרה או שהיו בו פחות מעשר אבנים או שהיו אבניו קטנות ממשוי שני בני אדם נוטל עד טפח סמוך לארץ כן כ' הרמב"ם ז"ל ובמתני' קתני פחות מכאן מחצב ונ"ל לפרש דאפשר שלא יהא הגדר גבוה והוא רחב הרבה וקתני דדינו הוא כמחצב וצריך שיהו בו כ"ז אבנים גבהן אמה ורחבן אמה על אמה לפי' הרמב"ם או לדעתנו ד' טפחים:

גוממו. חותך ועוקר האבנים ממנו וגוממו אמחצב קאי ותרי חומרי דיינין ביה שיעור כ"ז ועוד דגוממו וכו':

גוממו. חותכו כי ההיא דפ' גיד הנשה גוממו עם השופי:

עד פחות מן הארץ טפח. פי הרמב"ם ז"ל ומניח טפח סמוך לארץ וקשה דהו"ל למימר וגוממו גבוה מן הארץ טפח ונראה לפ' איפכא גוממו עד שיעמיק בארץ טפח והיינו פחות מן הארץ אבל גומתה שוה לארץ ובפחות טפח אשוויי גומות הוי ואסור דדמי לעבודה והא דמקילין בגדר טפי ממחצב היינו טעמא דהגדר כבר אבניו חצובות ואין צורך אלא להסיען וחשיבי ליה ולא דמי לעבודה אבל מחצב כמה סלעים יש וכמה צורים יש לחצוב הילכך לא שרו ליה בתוך שדהו אלא כשיעור חשוב:

בד"א. אגדר ואמחצב קאי מתוך שלו דמחזי כמתקן שדהו:

אבל מתוך. גדר חברו שלקח אבניו ובא להסיען לבנין מה שהוא רוצה יטול דכיון דלאו דיליה הוא לא מחזי כמתקן שדה:

אבל אם התחיל בו בגדר מערב שביעית. להורסו:

מה שהוא רוצה יטול ונוטל עד הארץ:

היך עבידא. היכי דמי כ"ז אבנים דהא לא קתני אלא ג' על ג':

תלת זימנין מן תלת. תשע הויין דג' על ג' דתנן ג' שורות קאמר והוו תשע כל מורבית וג' מורביות מן תשע כ"ז הוו:

בהיתר. שהיה בו שיעור ג' מורביות אע"פ שחברו נטל מהן וכשבא זה אין כאן שיעור אפ"ה שרי:

ואם היתה ריקה. שכל השיעור הוציא והוא ריק:

אסור. ולא יאמר אפתח אני ג"כ שמא אמצא:

תמן תנינן. פ' י"ד דאהלות:

הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא. ומפ' התם בזיז שפניו למטה לצד הפתח שפיסלו במעצד והשוהו ברהיטני דכיון דנוי הוי לפתח עד י"ב טפחים גבוה מן הפתח מצטרף עם הפתח וטומאה תחתיו הבית טמא:

הגזרה והגבלית בפותח טפח. מפ' התם גזרה שפניה למעלה לשום עליה קנים לעשות גזוזטרא ואין אהל שלה מצטרף עם הפתח ובעיא פותח טפח והגבלית מפ' בתוספתא שמנכה מכאן ומכאן ומשייר מן האמצעי פי' שמנכה שפוחת אותה מעביה משני צדדיה עד שעושה אותה מרובעת:

זה שהוא מקבל נדבך מחברו. אדם העושה בנין שמקבל אבנים מן אדם החוצב אבנים מן ההר שא"ל חצוב לי נדבכין כך וכך בקבלנות כך וכך או בשכירות כך וכך שיעור גובה הנדבך שחייב לו הוי ד' טפחים כדמוכח לה ואזיל:

כדי מקום. דלא חשיב מקום פחות מד' בשום דוכתא:

אילין שעוריא כאינון שיעוריא. שאל לחברים אם יסכימו עמו לומר דשיעורא דמתניתין מי הוי כשיעורא דאהלות ולקמן משמע דפשיטא ליה דשיעורין שוין הן ומורביות דכ"ז אבנים דלעיל שיעור נדבך משערין בה שהן רום ד' טפחים:

הכא את אמר וכו'. לר' חייא בר אבא פריך דסבר דשיעורין אלו כי הנהו דאהלות: במה אנן קיימין וכו' לדידך דאמרת דסתם נדבך של ד' טפחים האי גדר דתנן של י' טפחים וקיי"ל דסתם גדר של אבנים הוא כמה נדבכין הוי ליה אין תימר וכו':

צא חצי טפח לסיתות מכאן. כלומר לעולם חד שיעורא נינהו וכשחוצבן מן ההר שיעורן ד' טפחים רום וכשמסתת האבן להושיבה בבנין מחסר חצי טפח מלמטה וחצי טפח מלמעלה וכן בנדבך השני דנדבך הראשון סמוך לארץ אינו מסתתו אלא השני והשלישי והרי עשרה טפחים וכי קתני של משוי שנים שנים היינו דמשער תנא קודם הסיתות דהוו כל חדא וחדא של ד' ד' טפח ומכאן למדתי דס"ל לאימוראים דשיעור אבנים דמשנתנו כשיעור דאהילות אם נאמר דכשאנו רואין המחצב שיעור כל אבן הויא אמה על אמה ברום אמה וכשנעקרה מן ההר מחמת המקבות והצפורן שמכניסין בהן לחצבן ולכורתן היא מתפוצצת מכל צדדיה עד שעומדת על ד' טפחים וזה נכון:

תני פחות מכאן אינו לא גדר ולא מחצב. לכאורה נראה דפליגא אמתני' דהכא סבר דאם אינו גבוה עשרה טפחים אפילו הוי רחב ואית ביה כ"ז אבנים לא יהבינן ליה קולא דמחצב ונ"ל לפ' דאתא לאשמעינן דנהי דחומרת מחצב דבעינן כ"ז יהבינן ליה אשמעינן בהך ברייתא דקולת מחצב דיפתח בתחלה אפילו איכא שיעורא לא יהבינן ליה כגון דגדר בנוי על הסלע הוא חמיר דלא אחשביה בונה הגדר אלא לקרקעית בית וכי קתני מתני' פחות מכאן מחצב והיינו דכשיש כ"ז סגי בשלא היה הסלע קרקע לבית אלא יסוד הוה ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל דסבר דבעל הגמ' הביא ברייתא זו כאן להשמיענו דמתני' נמי צריך לתקנה בלשון הכתוב כאן ולפ' גוממו קא אתי דקאי אאינו לא גדר ולא מחצב וה"ק פחות מכאן ומן מחצב גוממו וכו' ולכך כ' הרב ז"ל היה הגדר פחות מגובה עשרה או שהיו בו פחות מעשר אבנים נוטל עד טפח סמוך לארץ ע"כ ולא כתב דין משנתנו פחות מכאן מחצב:

בד"א. דקפדינן תוך שלש אשיעור גדר או אשיעור מחצב בזמן שמתכוין לתיקון שדהו:

אבל אם לא נתכון לתיקון שדהו וכו'. כגון דבונה בנין אפילו קולות אחרות נקל עליו כגון בורר עפר בשדה ואפילו על העשבים שנותן מים בטיט והולכין המים לזרעים ומשקה הוא ומכשיר לזריעה הכל שרי דאין מתכוון לעבודת הארץ ורשב"ג מחמיר וקאמר דאדרבה אימתי התירו להרוס עד טפח כשיעור המשנה כשבונה בנין אבל אם מתכוון לתיקון שדהו שיהא שוה כדי לחרשו אפילו ליטול אבן א' אסור:

אפילו פחות מכאן. אפילו שהם אבני כתף שאין בהן שיעורא דמתני' אסור:

כהן תניא לקולא. כר' יהודה:

אבנים שזעזעתן המחרישה. שזעזעה כולן:

אם יש בהן שתים. שתי אבנים גדולות שכל א' משוי שנים דהיינו שיעור נדבך:

ינטלו כולן. אגב אותן שתים:

המסקל את שדהו. שמשליך האבנים חוץ לשדה מלשון סקלו מאבן, מסקל שדהו בשביעית היינו משום צורך האבנים ובתלושות מיירי וכדאוקימנא לעיל בפרק שדה הלבן ואפ"ה לא יטול את התחתונות:

מניח את הנוגעות בארץ. דכיון דמניח את הנוגעות בארץ לא מתקן שדהו:

גרגר של צרורות. גל של אבנים קטנות ומפני קטנותן קרי ליה הכי מלשון שנים שלשה גרגרים:

גל של אבנים גדולות ובגמ' מפ' למאי איצטריך הך בבא:

אם יש תחתיהן סלע או קש. לא מחזי כמתקן שדהו כיון שאין המקום ראוי לזריעה:

הרי אלו ינטלו. כולן:

מתני' אמרה כן. דאפילו עתידה לזעזען דתחובות נינהו וצריך לחפור כדי להוציאן דקתני בברייתא אם יש בכל א' משוי של שנים שנים ובודאי כיון דכולן גדולות אין המחרישה מזעזעתן בפעם ראשונה אלא היום א' ומחר אחרת ואפ"ה שרי ליטלן ואע"ג דהך ברייתא פליגא אמתני' דהכא קתני דבעינן דכל א' משוי של שנים ואילו במתני' תנן דבשתי אבנים דהאי שיעורא סגי אפ"ה לגלויי פירושא דזעזעתן מיהא לא פליגי דבברייתא נמי קתני שזיעזעתן כן נראה לי:

זאת אומרת וכו'. דכי קתני וכן גרגר של צרורות לאו משום שביעית נקטה אלא אפילו בשאר ימות השנה ותנן דאין מלקטין התחתונות משום דרוצה לקיימן דכי מנכש העשבים מן הזרוע יהיב להו עלייהו כדי שלא יצמחו כ"כ מהרה:

בבקעה. שכולו עפר:

אבל. אם זרע מקום הרים וטרשים מותר:

דטיבו חשיב ליה. שמפנה לו המקום:

גיאיות. הזרמים של הגשמים שיורדין מן ההרים שוטפין הקרקע ועושין גיאיות וכותלן זקוף ושיפוען קשה מאד לעלות ולירד בו והולכין בגאי מים ובעלי השדות כדי לשאוב מים מן הגאי ולהשקות השדה חופרין באותו שיפוע ובונין כמין מדרגות כדי לרדת אל הגאי ולעלות וקתני דבערב שביעית משפסקו הגשמים שאין מים כדי להשקות השדה שנה הששית אסור לבנות המדרגות דמחזי דמתקנו לשביעית להשקות השדה לשנה הבאה מגשמי שביעית:

אבל. משפסקו גשמי שביעית מותר אפילו בשביעית דמתקנו לגשמי שנה שמינית:

ולא יסבוך בעפר. מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שפירושה לא ימלא הגאי בענפים ועפר מפני שמתקן את הארץ והראב"ד ז"ל פי' דעל המדרגה שעל שפת הגאי מיירי דכשבונה אותה בשביעית לא יעשנה בעפר מפני שמכשירה בעפר לזריעה אלא עושה הבנין חייץ אבן על אבן ורבנו שמשון ז"ל פי' אם בא לסכור מקום יציאת המים באבנים לא יתן עפר וטיט בין האבנים כדרך בנין משום דמחזי טפי שהוא מתכוין להשקות מהן שדותיו ודברי הראב"ד אמת דאמדרגות קאי כדמוכח בתוספתא:

ולא יסבוך. לסתום האויר שבין אבן לאבן ולאחזם זו בזו לשון סבכה נאחז בסבך בקרניו:

אבל עושה הוא חייץ. אבנים סדורות זו ע"ג זו כדאמר בגמ' והוא בונה חייץ מלשון חציצה:

וכל אבן. שבשדה אפילו קטנה:

אם הוא יכול לפשוט ידו וליטלה. ולבנות בה המדרגה:

הרי זו תנטל. מהשדה דמדרגתו מוכחת עליו דלבנות נוטלה ולא לתקן השדה:

באיסור שני פרקים היא מתני'. בזמן משנה ראשונה שאסרו בערב שביעית לחרוש בשדה הלבן מפסח ואילך ובשדה האילן מעצרת ואילך ה"נ אסרו מערב שביעית משפסקו הגשמים דבונה מדרגות תולדה דחורש הוי וכי היכי דההוא נתבטל כדאיתא בריש מכילתין דהא שרי לחרוש עד ר"ה ה"נ שרי לבנות עד ר"ה:

ור' נחמיה מתיר. תניא בתוספתא ר' נחמיה אומר בונין מדרגות ע"פ הגיאיות מערב שביעית ובשביעית סובך להן עפר ונותן על גב הגיאיות ע"כ. וס"ל השתא דודאי בזמן האיסור הוא דשרי ר' נחמיה דומיא דסובך להן בשביעית ומדר' נחמיה שמעינן לתנא דמתני' דפליג עליה דבזמן איסור שני פרקים משו"ה קאסר בשנה ששית:

אם באיסור שני פרקים וכו'. דכשבינה מדרגות הגאי בשביעית ?(ב) [וניטל] ליישב האבנים צריך לחפור דשרי ר' נחמיה לסבוך בעפר והיינו עודר דתולדה דחורש הוא דגרסינן בירושלמי בפ' כלל גדול המסקל הבונה מדרגות הממלא את הנקעים חייב משום חורש:

ולבנות. מערב שביעית:

אסור. ותלמודא פריך ואפילו בזמן היתר שני פרקים מי שרי לבנות בשביעית משפסקי הגשמים והא איכא משום עודר וכדפרישית:

יאות א"ר שמאי. דבהיתר שני פרקים שנויה משנתנו:

לחרוש מותר מפני שהוא מתקינו למוצאי שביעית. דלא יאמרו דעודר לזרוע בשביעית דאדאורייתא לא פריצי אינשי ולכך התירו לחפור ולעדור בשביעית דהיא קושיא קמייתא דאקשי ר' שמאי וקרי לה לחרוש לא תיקשי דודאי איני אלא לתיקון מוצאי שביעית אבל לבנות אפילו בששית אסור משפסקו:

מפני שמתקינו. לגשמי שביעית דשמא ישקה הספיחים העולין בשביעית דבהא חשידי דמשקה לזרעים תולדת זורע הוי ואיסור דרבנן הוי בשביעית דאבות אסר רחמנא תולדות לא אסר כדאיתא התם (ריש פ"ק דמ"ק):

ופריך מתני' לא אמרה כן. אלא דמשום עודר חשו בשביעית דקתני דאפילו דשרי לבנות משפסקו הגשמים מפני שמתקינן למוצאי שביעית ובתנאי שלא יסבוך בעפר ולדידך דלחרוש נמי מותר אפילו לסבוך נמי לישתרי משמע דחשו מטעם עודר ?(ג) והרמב"ם ז"ל פסק בפ"ג כר' יוחנן דאמר דבזמן איסור שני פרקים מיתנייא מתני':

כמא דתימר והוא בונה חיץ. מקרא הוא בספר יחזקאל על נביאי השקר:

אינה יכולה לינטל באחת. ביד אחת אלא בשתי ידים:

ור' יוסי. מיקל טפי וקיי"ל כוותיה:

בינו ובין ר"ה. מפ' בגמ' דדוקא בין רה"ר שרי לבנות אבל בינו ובין חברו לא ופי' המפרשים דטעמא דילמא ממליך וזרע ליה אבל בינו לרה"ר שרי משום דאין דרך בני אדם לזרוע סמוך לרה"ר ולי נראה דטעמא משום דחשו לאיבוד ממון שלא יגנבו ביתו או גנתו וחסה תורה על ממונן של ישראל הילכך בינו לרה"ר שרי אע"ג דחופר דמכשיר אגפים לזריעה אבל בינו לבין חברו לא דהא יכול לשמור פירותיו ע"י הדחק בסתימה כל דהו הילכך אסור לבנות דסתם בונה עודר והכי מוכח בגמ' דטעמא משום שמירת ביתו ומשו"ה פרצה סוגה בעפר אסור דהא מינטרא והיינו דקתני מותר להעמיק שיכול לחפור כמו שירצה:

צוברו ברה"ר ומתקנו. אח"כ נוטלו משם ומתקנו:

כדרך שאין מקלקלין ברה"ר כך לא יתקן. מפ' טעמא בגמ' שהוא תיקון ולבסוף קילקול וה"ק כשם שאין מקלקלין כגון חופר בור וכל הנהו דפ' הפרה כך לא יקלקל רה"ר לעשות שם טיט ע"מ לתקן דאע"ג דמביא עפר ואבנים למלאות הגומא והפחתים מ"מ כיון שהולכין תדיר אזיל ומיסתר ומשו"ה אסור והאי דר"ע אפילו בשאר שבוע נמי והכי תניא בתוספתא לענין סיקול והכי איתא התם מסקלין דרך רה"ר דברי ר' יהושע ר"ע אומר כדרך שאין לו רשות לקלקל כך לא יסקל כלומר ויתן לצד אחר דמיגנדר ומזיק ומשו"ה תנא סיפא ואם סיקל יוציא לים או לנהר או למקום הטרשים:

מה יעשה בעפר. אליבא דר"ע בעי לה:

צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין. כדתנן ג' אשפתות לבית סאה בגמ' בעי אי ממתין לשיפסקו עובדי עבודה:

וכן החופר בור שיח ומערה. צובר העפר לתוך שדהו כדרך המזבלין ולא יפזר שמכשיר השדה לזריעה:

אבני כתף באות מכל מקום. מפ' בגמ' אפילו מתוך שלו דמתוך גדלן מידע ידיע דלבנין קא בעי להו ולא לתקן השדה:

והקובלן. מלשון מקבלי קיבולת שדרכו לעשות בניינים בקבלנות:

מביא מכל מקום. מפ' בגמ' ואפילו פחותות מאבני כתף דאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואין חוששין שהוא מתכוין לתקן את שדהו ואפילו משדותיו שרי דאי משדות אחרים אפילו אינו קבלן כדתנן לעיל דמתוך של חברו מה שהוא רוצה יטול:

בינו ובין חברו אסור. לבנות דלא התירו לו לחפור בשביעית דנראה כעודר:

הא במועד אפילו בונו ובין רה"ר אסור. דתנן בפ"ק דמ"ק מקרין את הפרצה במועד ובשביעית בונה כדרכו ומאי דשרינן לבנות בשביעית בההיא מתני' היינו כדמפ' הכא בינו ובין רה"ר ועלה קתני דבמועד מקרין אבל לא בונה ומשמע אפילו בינו ובין ר"ה במועד דשביעית אינו בונה אלא מקרה ותו לא ומפ' התם היכי דמי בונה והיכי דמי מקרין מקרין אבן ע"ג אבן וצרור ע"ג צרור ובונה צרור ע"ג אבן ואבן ע"ג צרור. ה"ג ובפרצה שאינה סוגה בעפר אבל בפרצה שסוגה בעפר אסור וכו'. וה"ג לה בפ"ק דמ"ק ירושלמית וסוגה מלשון סוגה בשושנים עשו סייג לתורה כלומר אימתי התירו בנין בינו ובין רה"ר בפרצה שאינה סוגה עפרא אלא היא פתוחה להדיא אבל אם עפרה סג אותה אסור לבנותה דהחצר יכולה להשתמר ע"י הדחק ובינו לבין חברו אפילו בפרצה שאינה סוגה אסור וטעמא כדפרישית דלא בעי נטירותא בינו ובין חברו דישראל לא חשידי אגזל וגנבה:

ושאינה מכשלת את הרבים. שאין אבניה וצרורותיה מזיקין לבני רה"ר וכגון דרה"ר בגובה והחצר בעומק אסור לבנות כיון דסוגה בעפר:

אבל מכשלת את הרבים אע"פ שסוגה בעפר. שרי משום תיקון בני רה"ר ושרי לבנותה בשביעית והתם בפ"ק דמ"ק מסיים לה הכי כהדא דתני אם היה כותלו גוחה סותרו ובונהו ויסתור ולא יבנהו ר' חנניה בש"ר יוחנן התירו סופו משום תחלתו שאם אומר אתה שלא יבנהו אף הוא אינו סותרו ונמצא בא לידי סכנה ע"כ פי' גוחה שוחה ונטוי ובגמ' דילן משמע דכותל הגוחה שנויה גבי מועד ומייתי ראיה מינה גבי שביעית כי מכשלת את הרבים דשרי לבנותה מק"ו:

כתיב ושם דרך אראנו בישע אלקים. אר"ע פריך דקאמר אסור לתקן:

ומשני שנייא היא שהוא תיקון וסופו קלקול. אבל כי מסקל וזורקן לים או לנהר תבא עליו ברכה:

ונר הוליד את קיש. מקרא הוא בדברי הימים דאבי קיש שמו נר ובשמואל כתיב ויהי איש מבנימין ושמו קיש בן אביאל אלמא דאבי קיש שמו אביאל: ומשני על ידי שהיה מדליק נרות:

הדרן עלך מאימתי מוציאין: