עצים ועשבים מתוך שלו. כשמלקט אדם עצים ועשבים מתוך השדה מיתקן לזריעה כדתניא בפ' הבונה התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי גדי ואם ליפות הקרקע כל שהו וכשמלקט את הגס שרי דלא תלינן ליה אלא דקא עביד לצרכו גבי עצים נאמר לשריפה קא בעי להו דומיא דאבנים דאמרינן דגסים שרי דמוכח דלבנין קא בעי להו וקטנות אסור כדאיתא בפירקין דלעיל דמחזי כמסקל שדהו ומסקל תולדה דחורש הוי כדאיתא בפ' כלל גדול בירושלמי:

ועשבים. כיון דאיכא נמי הך טעמא דמייפה לא שרינן אלא הגס דנאמר לאכילת בהמתו שקיל להו אבל קטנים מיחזי כמנכש אבל בשל חברו כיון שלא חייש בתיקון שדה חברו וכדלעיל בין דקין בין גסין שרי כדתנן לעיל גבי אבנים ומשו"ה מפ' בגמ' דהגס הגס דקתני אשלו קאי ולא אשל חברו:

שלא בטובה. תרגום חסד טיבו שמחזיק לו חן משום דנראה שעושה לו טובה דמייפה לו שדהו אלא נכנס בלא רשות ונוטל בעל כרחו של בעל השדה:

שיקציץ להן מזונות. דהא אפילו טובה אסור להחזיק זה לזה וכ"ש דאסור שיתן לו מזונות על שיטו: דאם נותן לו שכר על ליקוטו מייפה ודאי חשיב ליה:

הכין צורכא מיתני. כך צריך לשנות התלמיד במשנתנו ובערוך גריס הכין סוגיא דמתני':

נחשדו להיות מלקטין. הכל ואפילו דקין ואיכא משום מייפה:

זה מתוך של זה. דמידע ידיע דלא עביד לצורך הקרקע דמהו חושש לתקן קרקע חברו:

שלא בטובה. דודאי לא אתי למילקט הדקין כיון דאין מחזיק לו טובה שטרחן מרובה:

מן הקרוב לעיר. דאית ביה קלא:

בהמתו מוכחת עליו. היתה בהמתו עומדת בתוך שדהו מלקט ומביא לפניה אפילו דקין שבהמתו מוכחת עליו:

כירתו מוכחת עליו. ומלקט הכל ומדליק ומבשל קדרתו:

שדהו מליאה גסין. עצים גסין ואין בה דקין ולמשנה אחרונה בשדהו אסור אבל כיון שאין בו דקין לא שייך למגזר ומשו"ה בעי לה:

נוטל את העליונות. ושרי בשלו ומפרש בפרק ב' דהיינו בתלושות ולא שייך לשון מסקל אלא בקטנות מלא היד ומשו"ה בעינן שמשייר נוגעות בארץ כי היכי דליכא ייפוי בקרקע דאי הוו גדולות דחזו לבנין לא בעינן שישייר מהן בארץ וה"נ בעצים גסין כיון דליכא משום ייפוי דלהיסיקא קא בעי להו שרי ולא בעינן שיור:

אי זהו המדל אחת או שתים. מתני' היא בפירקין ומפ' בפ"ק דמ"ק היינו שלופי והוא כשהזיתים רצופין ומקורבין יותר מדאי יניקתן כחושה ושולף מבנתים א' או שתים וטפי לא אא"כ יגום ולא ישרש אע"ג דכולהו גסין:

אף במועד כן. בחוש"מ מי שרי לתלוש בשל חברו גסין ודקין כדרך שאמרו בשביעית דכאן יכאן לייפות הקרקע אסור ומסיק דאסור וטעמא כדלעיל דשביעית זמנה ארוך ומועד זמנו קצר א"נ שביעית טירחא שרי מועד טירחא אסיר ולא שרי בשל חברו במועד אלא גסין לחוד:

אף באבנים כן. בעיא היא דמי גזור באבנים שלא ליטול משדה חברו אלא גסין דוקא בשביעית ואע"ג דתנן לעיל דמשל חברו מה שהוא רוצה יטול מצינן למימר דהתם אגדר קאי שלקח גדר אבנים של חברו אבל ללקט דקין משדה חברו לא שמענו:

אשכח תני אף באבנים. שרי כדרך שהתירו גבי עצים ועשבים:

הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. משל נאה הוא וכדלקמן:

עבד כשיטתיה. היה עובר בשנת השמטה על השדות ועל הכרמים לראות אם יש עוברי עבירה למחות בידן דנשיא היה ומוטל עליו וכן היה רגיל:

ולית אסיר. דכתיב וכרמך לא תזמור:

לעקלין אנא בעי. לזיתים של ערב שביעית שהביאו שליש קודם ר"ה שהיה עוצר אותן בקורה בשביעית וצריך עקלין שקורין צירקוש לקשור את תפוח הזיתים:

הלב יודע. לבו היה יודע אם לעקל נתכוון ושרי או לעקלקלות לעבור על ד"ת ולדחותו. ונקטינן משמעתין דבמועד עצים דקים משל חברו אסירי ואבנים דקות משל חברו שריין בשביעית:

שדה שנתקוצה. בגמ' פליגי בה איכא מ"ד שנטלו קוציה דהיינו התלושין וכדפרישית לעיל ואיכא מ"ד שנחרשה כי חרישה ראשונה היא להמית הקוצים שצמחו בתוך התבואה:

תזרע למוצאי שביעית. לפי שלא הוכנה עדיין לזריעה לא קנסוהו:

נטייבה. למ"ד נתקוצה שנטלו קוציה מפ' נטייבה היינו נחרשה ומ"ד נתקוצה היינו נחרשה מפ' דנטייבה היינו שנחרשה פעם שנית:

או שנדיירה. שהכניס הצאן שם לזבלה בכוונה:

לא תזרע למוצאי שביעית. דקנסוה רבנן:

אין אוכלים פירותיה בשביעית. קא סברי ב"ש דקנסינן אפילו לעניים דלא ליתהנו ממעשה שביעות ומשו"ה שדה האילן שנטייבה אסור לאכול מן הפירות א"נ מן העשבים דאין בהן משום איסור ספיחים כגון פיגם וירבוזין דשרו כדתנן לקמן ומברייתא דת"כ משמע דב"ש מדאורייתא הוא דאסרי לה ובפ' כלל גדול רבא יתבאר בס"ד:

ובה"א אוכלין. דכיון דשדה בשביעית הפקר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו במעשה רבא כדאיתא בפ' השוחט דחולין ואפילו מאן דפליג היינו בע"ז דאורייתא קא פליג אבל שביעית דרבנן לא ולאו כל כמיניה להפקיע כח העניים וכח כו"ע וכי שרו ב"ה גבי פירות עבירה היינו לאחרים אבל לרשע העובר פשיטא דאסירי דומיא דצורם אזן בבכור דלדידיה דעבד איסורא קנסו ולאחריני לא קנסו כדאיתא בפ' כל פסולי המוקדשין ובס"פ הפיגם איכא פלוגתא דר' אליעזר ורבנן אי קנסינן ליורשים דדמו לדידיה או לא:

אין אוכלין פירות שביעית בטובה. שיחזיק טובה לבעלים בשביל אכילתו דרחמנא אפקרינהו ומתכא דרחמנא הוא דזכי כן נ"ל לפ' מתוך סוגיית הגמ' וכן מצאתי לר"י מסיפונטי ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ו וז"ל אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כיצד שיתן לו פירות שביעית כמי שעשה עמו טובה או שיכניסנו לביתו לאכול כמי שעשה עמו טובה ע"כ:

חלוף הדברים. היה גורס דב"ש לקולא נינהו דבין בטובה בין שלא בטובה שרי וב"ה לחומרא דבטובה אסור ויש ספרים דגרסי בעדויות בעדותו של ר' יהודה גבי ב"ה אין אוכלין אלא בטובה ופי' הראב"ד ז"ל במס' עדויות נ"ל דטעמייהו דב"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר שני שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל בשדה חברו ובפרדסו שלא מדעתו והרא"ש ז"ל גריס ובה"א אין אוכלין פירות שביעית בטובה ופי' דאי מחזיק לו טובה נראה כמוכרו לו וכאילו נותן דמים וגירסא זו עיקר והכי משמעא מתני' דהכא וכן כ' ר"י ז"ל וז"ל וב"ה לחומרא דאין אוכלין אלא שלא בטובה וה"נ העיד ר' יהודה במשנת עדויות עכ"ד והראב"ד ז"ל עצמו כ' בפי' ת"כ דהגירסא העיקרית כדאיתא הכא ופסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' כת"ק וכי תנן בעדויות משמיה דר' יהודה הוא דתנן ויחידאה היא:

תמן אמרין. בבבל:

בשניטלו קוציה. שהיו כבר קוציה תלושין ונטולין ובא זה והשליכן לחוץ כדפרישית בפ' מאימתי:

ורבנין דהכא. חכמי א"י והיינו ר' ינאי:

כשחרש חרישה ראשונה. כדי להמית הקוצים שבה:

וכא כן. וכי כאן בא"י מקום המשפט וחרדת יראת שמים כן נוהגין דלא קנסי בחרישה ותזרע למוצאי שביעית והא חרישה אפילו קמייתא איסור תורה הויא והו"ל למקנס והא כו"ע הכא חורשין בשביעית וזורעין למוצאי שביעית:

ומשני תמן. בזמן שנשנית משנתנו דקנסינן ליה:

אין המלכות אונסת. ויש להן כח לשמור המצות וקונסין למי שעובד:

ברם הכא. בזמן הזה בא"י בזמן ר' ינאי המלכות אונסת ופי' הרמב"ם ז"ל פ"א משרבו האנסין והטילו מלכי גוים על ישראל לעשות מחנות לחיילותיהן התירו לחרוש ונזרוע בשביעית דברים שצריכין להן עבדי המלך בלבד וכן מי שכפאו אנס לעשות מלאכה בשביעית בחנם כמו עבודת המלך וכיוצא בזה ה"ז עושה ע"כ. והראב"ד ז"ל כ' ואנו קבלנו אנסים ארנונא שנוטל המלך חומש מכל פירות הארץ ומי שאינו עובדה גוזל אותה ממנו ובלבד מקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל דלא היתה שביעית נוהגת בהן אלא מדבריהם בהם התירו לעבור מפני האונס אבל לא במה שהחזיקו ע"כ. ובפ' זה בורר גרסינן מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא והיינו עובדא דר' ינאי דהכא וסובר הראב"ד ז"ל דאע"ג דקאמר הכא אונסת היינו ארנונא דהתם וגם רש"י ז"ל פי' דבשביעית בזמן הזה דרבנן מיירי דבטלה קדושת הארץ והם ז"ל סוברין דלא היו כופתין אותן ואונסין אותם במקל ורצועה לעשות מלאכה אלא היו מפסידין הקרקעות והודה רש"י ז"ל שגם בארץ דהחזיקו עולי בבל שרי ר' ינאי אלא דסבר דבטלה קדושת הארץ ודבריהם הללו יתבארו בארוכה בפ' ג' ארצות בס"ד אבל דברי הרמב"ם ז"ל אמת דהיו מכין ועונשין בהן ולא התירו להן אלא דברים הצריכין לעבדי המלך כדאמרינן לקמן לא איתכוון אלא למיגבי ארנונין וסוגיין משמע דמכין ועונשין בהן דפריך אדר' ינאי מההיא דפפוס ולוליאנוס דיהרג ואל יעבור משמע דהמלך היה אונסן ומעבירן על דת ומשני דלא היו מתכונין אלא להנאת עצמן ואי ס"ד דלא היו מכין בהן ולא שרינן אלא משום דבטלה קדושת הארץ מאי פריך לימא דסבר כר' דאמר דשביעית בזמן הזה דרבנן והיכא דאיכא פסידא לא גזרו ועוד דמייתי ההוא עובדא לאפות פת בשבת בהדה משמע דכי הדדי נינהו והורגין בהן אי אינן עוברין:

בראשונה כשהיתה המלכות אונסת. קאמר הכי דבימי ר' ירמיה ור' יוסא משמע לקמן דנתבטל האונס:

רמיין קובעתא. כשחורשין בשנייה כשהארץ פתוחה כבר:

חמיתון רמיין. ראה אותן ר' ינאי דקובעין את המחרישה יותר מבפעם ראשונה שהארץ קשה ויראים שלא תשבר:

הא סטו. שם האנס:

שרא לכון מירדי. מחמתו הותר לכם לחרוש הארץ בפעם ראשונה הנקרא נתקוצה:

שרא לכון רמיין קובעתא. בתמיה דזה שאתם עושין עכשו היינו נטייבה ונראה דסופכם ברצון:

קשייתה קומי ר' אבהו. הקשיתי אותה לפני ר' אבהו אמאי שרי ר' ינאי לעבור על התורה בפרהסיא ולחרוש ולזרוע בשביעית ואפילו שיהא אונס אסור אליבא דר' ינאי גופיה כיון דפרהסיא הוי:

בית נתזה בלוד. פי' רש"י ז"ל שם איש:

חוץ מע"ז. התם בפ' בן סורר נפקא לן מברייתא דתניא אם נאמר בכל נפשך וכו' גילוי עריות מדתניא ר' אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וגו' וכי מה למדנו מרוצח מעתה וכו' שפיכות דמים מנלן סברא הוא דההוא דאתא לקמיה דרבא וא"ל אמר לי מרי דוראי וכו' אבל בשאר מצות יעבור ואל יהרג דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם:

אבל ברבים. ולקמיה מפ' כמה הן רבים ונפקא לן בת"כ ובפ' בן סורר מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל דתניא התם ממשמע שנא' ולא תחללו א"כ קדש א"כ למה נאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל מסור עצמך לקדש את שמי יכול ביחיד ת"ל בתוך בני ישראל לא אמרתי אלא במרובין ע"כ:

אפילו מצוה קלה. בפ' בן סורר מפ' מאי מצוה קלה אמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא ופירש"י ז"ל ערקתא שרוך הנעל שאם דרך הגוים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועין אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדיש את השם בפני חבריו ישראל:

פפוס ולוליינוס. אחים היו ונתפשטו ביד טוריינוס בשעת השמד כדאיתא בת"כ:

מים בכלי זכוכית צבועה. אדום כדי שיבינו ישראל ששתו סתם יינם כדי להמיר דתם והכא נמי איסורא דמבטלי פרהסיא הוא והיכי מורי להו ר' ינאי היתירא:

ואמר לי. ר' אבהו:

אלא מיגבי ארנונין. דהמלך מתכוין להנאת עצמו שכל בית דירה יתן לו כך וכך סאין של תבואה לעבדי המלך שומרי העיר ולא להעביר על דת והכי איתא בגמ' דילן אמר רבא גוי דאמר ליה לישראל קטול לאספסתא בשבתא ושדי לחיותאי ואי לא קטילנא לך ליקטול ולא ליקטליה וכו' דכיון דאינו מתכוין להעבירו אלא לצורך עצמו אין כאן חילול השם ואפ"ה לא שרינן אלא חרישה קמייתא אבל שנייה לא דיכול לעשותה במוצאי שביעית בשעת זריעה:

עשרה. וכולן ישראל כדאיתא פ' בן סורר:

ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת גמר תוך תוך ואין עדה פחותה מעשרה דגמר ממרגלים הכי איתא בברכות ובפ' בן סורר:

פארי חורי חמרא בשבתא. רץ ומחמר אחר חמורו בשבת שרכב על חמורו שלטון אחד או נתן עליו משא להוליך לביתו וצוהו שיחמר אחריו ואיכא לאו במחמר ואיכא מ"ד שניתן להזהרת מיתת ב"ד בפ' מי שהחשיך ומשום דאנסו להנאת עצמו שרי:

למיפא לארסקינס בשבתא. לאפות לו לשלטון ששמו ארסקינס פת חמה בשבת:

מיכל פיתא חמימא. ולהניית עצמו ושרי אפילו בפרהסיא:

גוים מהו שיהו מצווין על קידוש השם. דאם אמר מלך לגוי עבור על אחת משבע מצותיך ואל תהרג בפני עשרה מי אמרינן דמצווה הגוי לקדש השם או לא:

ונקדשתי בתוך בני ישראל. ואכולהו קאי לנמסר שיהא ישראל ולמעוטי גוי ולעומדין שם שיהו נמי ישראלים:

לדבר הזה יסלח ה' לעבדך. גבי נעמן כתיב כשהיה נכנס עם אדוניו בבית ע"ז שלו דהיינו בית רמון והוא נשען על ידו וצריך לו להשתחוות על כרחו בהשתחויית המלך ומאחר שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז א"ל לאלישע הנביא לדבר כזה יסלח ה' לעבדך שאני אנוס בדבר וכתיב ויאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו ומסיק בגמ' דילן ואם איתא לימא ליה בצינעא כשלא יהיו ישראל שם בבית רמון אבל בפרהסיא מיפקדתא ומדקאמר ליה סתם לך לשלום אלמא לא מיפקיד וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"י מהיל' מלכים וכן הסכימו התוס' פ' בן סורר:

הוה מחייט גבי חד ארמאי ברומי. היה תופר בגד אצל גוי ברומי:

לינא אכיל. לית אנא יכיל:

דלכן אנא קטילנא לך. דאם לא כן אנא קטילנא לך:

מהן מודע לך. מזה אני מודיע לך דאי אכלת הוינא קטיל לך:

או יהודאי יהודאי וכו'. או יהודי לגמרי לשמור כל דברי ה' ולא לאחוז קצת ולהניח קצת שאינו לא גוי ולא יהודי:

שמע מיליהון דרבנין מיכל הוה. דבצינעא שרי אפילו להעביר על דת:

מהו שיהא מותר לזורעה. מי קנסו בנו אחריו או לא ומסיק דלא קנסו דלא שייך גביה ערמה והכי איתא פ' השולח ובפ' כל פיסולי המוקדשין:

טייבה ומכרה אסור לזורעה. הלוקח שמא יערימו הרשעים למצוא קופצים לקנותה:

עבר וזרעה. הלוקח:

טיוב בזמן הזה. שאין אנסים ועבר וחרשה:

שרי. לזורעה למוצאי שביעית וכדמפ' טעמא לקמן ובפ' זה בורר בירושלמי גרסינן מ"ט בטל הדין בטל גזרתא כלומר מכיון שהתירו לחרוש בזמן דאיכא אנסין כבר נתבטלה הגזרה שגזרו שלא לחרוש דקסבר כר' דשביעית בזמן הזה שריא בפ"ק דמ"ק והכא ל"ג ליה:

שהוא לוקה. כר' אלעזר דס"ל בפ' כלאי הכרם החורש בשביעית לוקה א"נ לקי מדרבנן:

שהוא פסול לעדות. שמנויין בפסולין לעדות בפ' זה בורר חשודין על השביעית דמסקינן התם בתחלה היו אומרים א' זה וא' זה פסולים:

אין דהוא שמע. ר' ירמיה ודאי הוא יודע המשניות ואנו לא ידענו טעמו ולא קאמר דטעמא הוי משום דבטל הדין בטל הגזרה שאין זה טעם אלא בתמי' הוא דקאמ' וכי מותר יהי' משום בטל הדין בטלה גזרתא ור' ירמיה ודאילא התיר:

איתתבת קומי ר' ירמיה. הקשו לפניו קושיא דלעיל דהא מלקות ופיסול עדות וכו' והשיב ואמר וכי איזה ב"ד עמד וביטל דמשמע מלשון זה דר' ירמיה ודאי התיר ודלא כר' יוסי:

עמד וביטל. היתר הראשונים אחר שנתבטל האנס דלעיל ונתבטל אותו שמד וכיון דלא נמנו לאסרו מותר הוא דאולי יתגרו בנו הגוים ויעלילו עלינו שאנו מפסידין הקרקעות שלא לפרוע למלך א"נ קסבר ר' ירמיה דס"ל לר' ינאי כר' ולא רצה לגלות וכסה דבריו ואמר מפני האונס ומשו"ה אפילו ליכא אונס נמי שרי וזהו דרכו של רש"י ז"ל למעלה וסמך על לשון ארנונא כמשמעו דסבר דבההוא סגי דשביעית דרבנן וקיי"ל כר' ועוד אכתוב בזה בפ' ג' ארצות בס"ד:

חיליה דר' ירמיה מן הכא. כחו של ירמיה שאמר וכי אי זה ב"ד עמד וביטל מדברי ר' ינאי שאמר על זאת הברייתא למדו:

דתניא. בפ' בתרא דתרומות:

בת ישראל וכו' טובלת. הישראלית פתילתה בשמן תרומה טמאה של הכהנת אע"ג דאפשר דאתיא ישראלית ביה לידי חיוב מיתה כגון דאכלה ליה:

שעת משלחת זאבים. שהיתה מכה משולחת ואיכא סכנה בלילה בתוך העיר התירו השמן לישראל אע"ג דאפשר דאתיא לידי עון מיתה לא מצינו שעמד ב"ד וביטל ואפילו עכשו שרי ולא חשו לאכילה דסתמא דלא אכיל ליה אלא מיתהני ביה והניית תרומה שריא לישראל כדתנן מערבין לישראל בתרומה ולקמן בשילהי כלל גדול זוטא אמרינן בהדיא הניית תרומה מותר ולא רצו לגלותה אלא בעלילת משלחת זאבים וכיון דהותר הותר והכא נמי כה"ג מעיקר הדין מותר הוא אלא דלא רצו לגלותה דקיי"ל כר' דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן וכי גזור רבנן היכא דליכא לא פסידא ולא אונסא אבל היכא דאיכא פסידא לא גזור כגון הכא דאיכא פסידא דארנונא לא גזור ודין שמן שריפה כתבו הרמב"ם ז"ל פי"א דהל' תרומה:

אית דגרם ודכוותה מאימתי אדם זוכה. וה"פ כי היכי דלעיל שרי ר' ירמיה וחלק עליו ר' ייסא ה"נ פליגי הכא:

מאימתי אדם זוכה בפירותיו בשביעית. כל אדם זוכין בפירות שביעית בהגבהה או בנתינה בכלי דהפקר נינהו וכליו קונין לו אבל בעל הבית גופיה מאימתי זכי בהו קאמר ר' ירמיה משיתנם לתוך כליו ופליג עליה ר' יוסה דאפילו נתנם לתוך כליו בסתם לא זכי לא נתכוון לזכות דהוא סבר דאינון דיליה ואינן שלו:

קציעות. תאנים יבשים בשנה השביעית היה וקרויין כן על שם הכלי שקיצע עוקציהם וקרוי מקצוע ונכנס בגנה שלו בלי רשות וכגון שהיתה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים ונכנס בה בלי רשות דהיינו שלא בטובה וכדברי ב"ש:

חמוניה סנטורין. לא שבעל הגנה הניח שומרים בגנתי דתניא אינך בוצר אלא מן המופקר אלא שהיו באותה בקעה גנות ופרדסין של גוים והיו בבקעה שומרים וחשבו שהוא גזלן:

ושרון חבטון עלוי. התחילו להכות:

כד חמא גרמיה בסכנה. כשראה עצמו בסכנה:

ובק"ש. כדתנן בפ' היה קורא א"ר טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסיכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך על שעברת על דברי ב"ה:

אוי לי שנתכבדתי בכתרה של תורה. שיכול הייתי לפייסן בממון ובפ' קונם יין איתא בגמ' דילן עובדא דר' טרפון גבי הוקפלו המקצועות ושמא תרתי עובדי הוו:

חוכרין נירין מן הגוים בשביעית. מקבל עליו שדה בכך וכך כורים לשנה ומתנה עמו שיתננה לו חרושה וקתני מתני' שיכול ללקחה מן הגוי בשביעית חרושה לזורעה למוצאי שביעית אע"ג שגורם לגוי לחורשה בשביעית:

אבל לא מישראל. מישראל החשוד בשביעית אע"פ שיש שהות במוצאי שביעית לחורשה קודם זמן הזריעה כיון דישראל חשוד הוא חיישינן שמא יחרשנה בשביעית:

ומחזיקין ידי גוים בשביעית. בגמ' פליגי בה אמוראי משום דקיי"ל אין עודרין עם הגוי בשביעית דאע"ג דגוי בעל הקרקע אסור ישראל לסייעו דקיי"ל קרקע ברשות ישראל היא דקרקע אינה נגזלת והוי ישראל עודר של ישראל ומשו"ה נדחקו לתרצה איכא מ"ד אומרים להן חרוש בטוב ואנו נקח השדה מכם בחכירות אחר השביעית ואיכא מ"ד איישר אומר להם חזק כמו אשרתא דדייני:

ושואלין בשלומן. משמע בגמ' דלישראל חשודין קאי ומפ' בגמ' בשלמא למ"ד חרוש טבות שואלין בשלומן היינו איישר אלא למד איישר מאי שואלין בשלומן ומשני דאשמועינן כשלום ישראל ואישראל החשודין קאי דשואלין בשלומן כשלום ישראל הכשרים דהיינו שלום עליכם והיינו שלא בשעת עבירה וסברא קמא איתא בפ' הניזקין בגמ' דילן דפריך השתא אחזוקי מחזקינן להו שואלין בשלומן מיבעיא ומשני לא נצרכה אלא ליום אידם כדתניא לא יכנס אדם לביתו של נכרי ביום אידם ויתן לו שלום מצאו בשוק נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש:

כשלום ישראל. שלום עליכם אע"ג דמזכיר לו השם שנקרא שלום כדכתיב ויקרא לו ה' שלום כדאיתא פ"ק דשבת:

דלמא. מעשה אירע כלומר דא לימא זאת להגיד לאנשים שילמדו מוסר ממנו:

חד מחורשי שביעית. ישראלי חשוד הוה:

אסור לומר לחורשי שביעית. דס"ל כפי' קמא דאגוים קאי מתני' ובשפה רפה וכדפרישית:

פיסין. אישפינייא בלשון יון:

גולגולת. המס של גולגולת שקורין כארג'ו בלע"ז:

ארנונא. ארוחת דורון לשלטון העובר ממדינה למדינה נותנין לשלטון בכל עיר שעובר בה ארוחה:

זימיות. מיני אנגריא כלומר והכל יבא לסוף לידי חשבון:

לרדות עמו. פירש הרמב"ם ז"ל פ"ח ומותר לרדות עמהן הפירות אע"ג דאסור לסייען ביד פי' אותו מן רדיית הפת שהוא לשון ?נסיחת הדבוק ר"ל להסיח דבלות או צמוקים דבוקים זה בזה:

ומודים במחליק שיגום. מחליק מן ואנכי איש חלק ועודים ב"ה שיגום ולא ישרש דהואיל וקרקע של ג' אילנית הוא רב יאמרו הרואין דלעבודת הארץ מתכוין הילכך לא ישרש:

בד"א. דיגים במדל אליבא דב"ש ובמחליק אליבא דב"ה:

מתוך שלו. אזי יגום:

מתוך של חברו אף המחליק ישרש. כדאמר לעיל גבי אבנים דמסקל בשל חברו אין אדם חישש לתקן שדהו וה"נ הכא ולעצים לדליקה בעי להו:

המבקיע בזית. ליטול עצים:

לא יכסה הביקוע בעפר. כדמפ' לעיל בפ"ב שהעפר נעשה טיט ומשביח האילן:

אבל מכסה באבנים ובקש. שאינו אלא אוקומי אילנא:

קירת שקמה. היינו סדן שקמה ולא קתני הכא לא מדריג ולא מחליק ובעקירתו נמי לא תני ביה שום שינוי:

בתולת שקמה. קידם שנקצצה מעולם קרויה כן וכשקוצצין אותה עושה ענפיה גדולים ומשבחת קרויה סדן השקמה ובשביעית אין קוצצין אותה אפילו לעצים:

כדרכה אסור. כדרך שקוצצין בשאר השנים שהיא משבחת בכך ובגמ' מפ' במאי פליגי:

מתני' במדל בתחלה. שעכשו בא לשלוף ומעולם לא שלף אותן ומשו"ה שריא מתני' אפילו ליטול שנים ולהניח אחד ור' מיירי שהדל מכבר קודם שביעית ועכשו חוזר לשלוף שעדיין מוכחשין יניקתן שרינן ליטול א' מבין שנים:

בחישת הקנים. מפ' בפ' כלל גדול דתולדות חורש הוי והיינו כשגדלין הרבה ביחד קרויין כן וכדי שלא יוסיפו חליפין דקין מציתין האור בהן כדי שהלחלוחית יתקיים בתוכן זמן רב ואח"כ יוצאין גסים ועבים וכ"ש דאסר ליטע אילן סרק:

חישת הקנים. תרגום לבמות יער לחישת חורשא:

נוטעין אילן סרק בשביעית. דס"ל דכיון דאילן סרק הוי לעצים או לבנין לא אסיר נטיעתו דלא אסרה תורה אלא למאכל כדכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור ותזרע לא שייך אלא באוכל ועוד דומיא דלא תזמור דכרמך:

אלא בחולות. במקום שהוא חול וחולסית אבל לא במקום אחר דהא עודר הוא ואע"ג דדבר שאין מתכוין הוא דאינו אלא ללמדה לחרוש למוצאי שביעית אפ"ה אסור:

שלא יסמוך את המענה. ואפילו כשחורש בשדה כותי:

מענה: קרוי החריץ שבין תלם לתלם ולא יהו החרישות תכופים וסמוכין ולא מחזי כחורש בעלמא דדרך החורש הוא לסמוך: ה"ג בתוספתא אבא שאול אומר מברר בחורשין ופליג ארשב"ג דשרי בשדה כותי דסבר כותיים נמי מצווין על השביעית דגרי אמת היו ונשתמדו אח"כ אלא מברר שדה חורשין שדה של יער ושם מלמד פרתו לחרוש דליכא התם שום חשש תרגום יער חורשא והכא גרסינן מברין בחורשין ומפ' בפ' כלל גדול דשבת בירושלמי דתולדת חורש הוי והיינו אילני סרק שהן ביער ובעי להו לקורות ולבנין שרי ?(א) (לכסות השרשים) שלהן כדי להברותן או להחזיקן שלא יפלו וס"ל כרשב"ג:

וגומם מעם הארץ. אם צריך מהם לבנין גומם אותן מעם הארץ ובשינוי משום עבודה וטעמא דהני תנאי דאחמור בעבודת הארץ ואקילו באילן היכא דהוי סרק משום דבעבודת האילן כתיב כרמך ובעבודת הארץ כתיב ושבתה הארץ סתם:

באדמה בעציץ. אין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר דזריעה מיקרי הואיל ודרכן כן אלא בודקין אותן בעציץ מלא גללים:

ושורין אותן בשביעית. במים כדי לזורען למוצאי שביעית וכן כ' הרמב"ם ז"ל פ"א:

ומקיימין את האלויי בראש הגג. נ"ל שהוא כמו אהלוי כמו הנהו אהלויי דפ' בתרא דנדרים והוא שם עשב של בושם נקרא אהלות בלשון המקרא והשרים זורעין אותו לפני חלון הבית מפני הריח ופעמים זורעין אותו בראש הגג ששם עולין ומטיילין ובלעז לינא לואי ותרגום אקסילא לואי ולשון יון עץ אקסילא ויש קורין אותו פאג'א די מיקא וקאמר דמקיימין אותו בגג בשביעית ועושין לו צל או איזה דבר המעמידו שיתקיים ולא ישרפנו החמה דאוקומי אילנא שרי כדלעיל ואם יתקיים בלי השקאה יתקיים אבל לא ישקם דעבודת קרקע היא אפילו בגג וכן גרים הרמב"ם ז"ל בפ"א והראב"ד ז"ל הגיה עליו ואמר נראה לי שהגירסא ומשיירין את הזרעים משביעית למוצאי שביעית ומקיימין את העלין שבגג אבל אין משקין אותן ע"כ וכבר ביררתי גירסא שלנו:

אין תולין תובין בתאנה. בסוף במה אשה ובסוף בהמה המקשה אמרינן כמאן תלינן כובסא בדיקלא ופי' בערוך כמו קובצא לשון קיבוץ סנסני תמרים תולין באילן שמשיר פירותיו וכאן היו נוהגין לתלות באילן חוטין קלועין כמו תיכי חלילתא דפרק במה אשה ויש בהן סגולה ובשביעית אין עושין כן דהוי כדרכו אלא מביא יחור של תאנה שעושה פירות משוחה בשמן ותולה בזאת תרגום וימרחו על השחין וישטרון לשון שפשוף ואומרים לה הדא עבדא ואת לית את עבדא:

מנבל פירותיו. משיר פירותיו לשון כנבול עלה מגפן גבי שביעית שנוייה בתוספתא פ"ק ומפ' טעמא בפ' בהמה המקשה ובס"פ במה אשה טעמא דמילתא כי היכי דניכחוש חיליה שמרוב שימנו הוא משירן:

וסוקרין אותו בסיקרא. מפ' התם כי היכי דליחזיוה אינשי וליבעו רחמי עליה והיכי אסרת תליית תוכין דהוי דרכו ואסיר והא הכא דסוקרין בסיקרא בשביעית דזהו דרכו בשאר שני שבוע ושרי:

ומשני ומבהתין ליה דיעביד. כלומר ס"ד דמה שמתירין התם בשביעית ואין בו משום דרכי האמורי הוא כדי שיעשה פירות:

תמן דלא יתן פירותיו. כדי שלא יתן פירותיו כ"כ בשופע שיפלו:

ברם הכא דיעביד בתחלה. ותוכין הוי דרכו ובעי שינוי:

אין מרכיבין דקלים וכו' שלא תאמר וכו'. משום דתיקשי לך מאי קמ"ל מתני' היא פ' שדה הלבן אין נוטעין ואין מבריכין וכו' ומשני דלא תימא כיון דהפסד גדול הוא דהא שרינן לה בערב פסח כל היום משום דאיכא הפסד גדול אי לא עביד ואילו מלאכה אחרת לא שרינן מחצות ולמעלה ואיכא שמתא כדאיתא בפ' מקום שנהגו משו"ה איצטריך למימר דאסור לעשותו בשביעית ופי' בערוך בערך לסן יתברך שם בורא כל העולם כרצונו ברא את הדקלים זכר ונקבה ובלעדי השני האחר לא יצליח והיאך הוא מעשיהן בהגיע זמן הדקלה נקבה ומשלחת המכבדות שלה עם תמריה ועדיין התמרים הם כעדשים מביאים הכפניות דהן פרי של דקל זכר ומסבכין בעוקץ יד מהן ומזהמין אותן וכורכין לה אגד והמכבדות של תמרה מצליחות ומוציאה פירות נאין ובלבד שלא יתאחר זמנן ואפילו יום א' שאם תשהא הרכבת הדקל אפילו יום א' יפסידו פירות הדקל ואותן התמרים שאיחרו בלא הרכבה לא יצליחו ואם יצטרכו הדקלים הרכבה יום י"ד בניסן מפני שהקב"ה חס על ממונן של ישראל והדבר ידוע שצריכין הרכבה ביום י"ד וידוע שאם יעבור זמן אפילו יום א' יופסדו לפיכך הורונו אלופינו במאירת עינים מרכיבין דקלים כל היום ע"כ דברי הגאונים ז"ל:

משלשה ועד ט' היא מתני'. הא דפליגי ר' יהודה ורבנן בקציצת בתולת שקמה אינו בגומם מעם הארץ ?(ב) [כדאמר בעלמא פחות מג' כארעא סמיכתא דמי] דגומם מעם הארץ כו"ע לא פליגי דקשה לה ושרי ובג' טפחים נמי כו"ע לא פליגי דמעלי לה ואסיר דהויא עבודה אלא למעלה מג' ועד סוף ט' הוא דפליגי דר' יהודה אמר עד עשרה ועשרה גופייהו שרי דכו"ע לא פליגי דקשה לה בעשרה טפחים ורבנן סברי דאף מג' ועד ט' כעשרה דמי ושרי כך מפורש בפ' הספינה:

המזנב. חותכין זנבות הגפנים כדי שיתעבה הגזע ויגביר וכן הקנים קוצצין אותן כדי שיוסיפו ודרכן לגוממן מעם הארץ:

מרחיק טפח. דכשמרחיק טפח לא מחזי עבודה:

קוצץ כדרכו. ואפילו מן הפקק ולמעלה דהוי תולדה אפ"ה שרי כדאמר בפ' הספינה דעבידי אינשי דקוצצין אותן לעצים:

ובקרדום ובמגל ובמגרה ובמה שירצה. ואקנים קאי דדמו לאילן סרק וקסבר כרשב"ג דברייתא:

אילן שנפשח. נפרד ונסדק קצת ענף מן המקום שיצא וירא שלא יוסיף הסדק ויפול הענף כמו ויפשחני וישסף שמואל תרגום יונתן ופשח:

לא שיעלה. ויתחבר ויתרפא דהויא עבודה:

אלא שלא יוסיף. להסדק יותר ואוקומי אילנא הוא ושרי:

מקום שנהגו לקוץ יתוק. מנתק אותן ביד ולא קיצצן בקרדום וכיוצא בו דהוי כדרכו:

לתוק יקוץ. אם דרכן בשאר שני שבוע לנתקן בשביעית יקוץ ור' יהודה לטעמיה דאמר לעיל בפ' שדה הלבן דבשנוי מנהג המקום סגי ובשנוי שיגביה טפח וקסבר ר' יהודה כר' יוסי הגלילי:

להחליק ידריג. דרך קוצצי הקורות מפני שהאילן עב למטה ומתקצר ועולה עולין עד אמה וקוצצין שם ועושין סימן ועולין למעלה ועושין סימן אחר למדת עץ אחר יותר ארוך וכן עד הסוף וזה קרוי מדריג לשון מדרגה ואח"כ נועצין יתדות ומחלקין ומנסרין ומשפין אותן ויש נועצין יתדות מלמטה למעלה וכפי העובי הולך הסדק וקאמר ת"ק דבשביעית משנין אלא מתכוין שתהא קציצתן שוה ורשב"ג סבר דמסתייה בשנוי זה דמקום שנהגו להחליק ידריג וכו':

וגומם מעם הארץ וכו'. מילתא באנפי נפשה היא ופליג אדר' עקיבא דמתני' בחדא וס"ל כוותיה בחדא ס"ל כוותיה דגומם מעם הארץ אם ירצה אלא שלא יקוץ בקורדום ותלתא תנאי נינהו תנא דמתני' בקציצת קורות דעלמא לית ביה שנוי כלל ותנא דברייתא אית ליה שינוי ולית ליה לא מחליק ולא מדריג אלא קציצתן שוה ורבן שמעון בן גמליאל בעי שנוי או מדריג ולא מחליק או מחליק ולא מדריג ואסר בגומם בקרדום. והרמב"ם ז"ל פסק כתנא דמתני' ולא בעי אלא דמקום הקציצה לא יכסנו בעפר דאשבוחי אילנא הוא:

נימא ר' יוסי הגלילי כב"ש. דאמרי במתני' יגום ולא ישרש משום דחייש לעבודת הארץ:

ור"ע כב"ה. דאמרי ישרש אלא דלא בעי הרחקה:

ומשני סתמא דתלמודא וכן אתינן מיתני וכו'. בתמיה כלומר כן עלה על דעתך לומר דהתנא בא לשנות לנו דר' יוסי הגלילי כב"ש כדאמר בעלמא איכפל תנא לאשמועינן כב"ש אלא היינו טעמא דר' יוסי הגלילי חשש לעבודות האילן ומשו"ה בעי שינוי שלא בפקק אבל המדל דשולף שרי לשרש דאין עבודה באותו אילן דהא להיסק קא בעי להו ומשום עודר נמי ליכא דמלקט עצים לדליקה הוא ודוקא גבי מחליק דאיכא קרקע הרבה פנוי מיחזי כחורש אבל במדל לא מיחזי:

מאימתי אוכלין פירות האילן. תולשין אותם לאכילה ותנא נקיט ואתי מילי דקציצת אילן ותנא מעיקרא קציצה זוטא דהיינו תלישת כפירות והדר תני קציצה רבא:

מאימתי אוכלין פירות האילן. דפירות שביעית אסור לתלשן מן האילן קודם שיגיעו לעונת המעשרות דבעינן דנחית עלייהו שמא דפרי וטעמא מפ' בת"כ דכתיב תהיה כל תבואתה לאכול מכאן שאינה נאכלת אלא תבואה מכאן אמרו מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית הפגין משיזריחו וכו' כדתנן במתני' ובגמ' דהכא מפ' טעמא אחרינא דכתיב קדש בין היא ובין תבואתה לומר לך דקדושה תבואתה וכי היכי דגבי קדשים אין מביאין אותן לבית הפיסול ה"נ אין אוכלין פירות שביעית אלא בענין שיהו לו הנאה:

הפגין. של תאנה מלשון התאנה חנטה פגיה:

משהזריחו. משהתחילו להתבשל שמצהיבין מכח השמש מלשון ויזרח לו השמש:

אוכל בהן פתו בשדה. ואינו רשאי לכנסן לביתו דחשו חכמים שמא ישמרם בבית לסעודה אחרת ולאו בני שמירה נינהו עד שיהו גמורים וחייבין במעשרות ובגמ' יליף לה מקרא:

ביחלו. מפ' לה הכא חייתא כדמתרגמינן אל תאכלו ממנו נא כדחי והוא שאינו צלוי כל צרכו כלומר שנתבשלו ולא נתבשלו יפה וכן פי' ר"י ז"ל ובפ' יוצא דופן מפ' משילבינו ראשיהן:

חייבין במעשרות. וה"נ תנן במס' מעשרות פ"ק התאנים משיבחילו והא דגבי מעשר בעינן דוקא ביחלו דהוי שיעורא טפי מהזריחו משום דגבי מעשר כתיב תבואת זרעך ודרשינן לעיל בפ' שדה הלבן דבר שכשזורעין אותו מצמיח והיינו דמטו לשליש וקים להו לרבנן דביחלו הוי שליש ובציר מהכי לא אבל גבי שביעית דרחמנא שרא טפי גווני אכילה א' בבית וא' בשדה כדאמר בגמ' מכי נחות עלייהו שמא דפרי סגי:

הבוסר משהביא מים. מפ' בפ' מקום שנהגו דהיינו שגדלו הגרגרים עד כפול הלבן:

משהביא מים. שסוחטו ויוצא ממנו משקין:

אוכל בהן פתו בשדה. דאין זה איבוד כדמפ' בגמ':

הבאיש. מפ' בפ"ק דמעשרות משיקראו באושה והיינו כשמתחילין להתבשל כדמפ' התם והוא שתהא החרצן שלהן נראה מבחוץ ופי' ר"י מסיפונטי ז"ל לחולה בלשון חכמים קורין באישא ובלעז נקרא החולה מלאטו והענבים כשיתחילו להתבשל קורין להם אובא מלאטא נמצא לחולה ולענבים המבושלים מעט שם א' להם ע"כ:

וגם נפשם בחלה בי. גדלה עלי וכבדה אדם הקץ בדבר נראה לו כגדול וכן התאנים כשמתגדלין קרויין בוחל והשדים ג"כ כדאיתא בנדה פ' יוצא דופן:

ולבהמתך וגו'. וסתם בהמה של אדם אוכלת בבית כדדרשינן כלה לבהמתך מן הבית:

וכתיב מן השדה תאכלו. הא כיצד שתי תבואות הם:

מהו לעשות מהם מלוגמא. דפירות שביעית אסור לעשות מהם מלוגמא כדאיתא במכילתין לקמן בפ' כלל גדול רבא משום לאכלה ולא להפסד:

מלוגמא. כמין רטייה שעושין לרפואה:

שאוכל בהן פתו בשדה. וקרוי פרי:

תמן תנינן. במס' עוקצין פ' בתרא:

הפגין והבוסר. קס"ד כל פירות שאינן מבושלים קרויין פגים:

משיבאו לעונת המעשרות. כדתנן לה בריש מעשרות:

כא תני מיד וכא לית מיד. הכא במס' עוקצין משמע דמיד כל הפירות נחות בהו שמא דפרי ומיטמו טומאת אוכלין דהא לא תני בהו הזריחו ועוד משמע דאכולהו פירות קאמר:

וכא לית מיד. וכאן גבי שביעית לא תני מיד אלא דוקא בהזריחו ודוקא בפגי תאנה וקשיין אהדדי:

בפגי תאנים היא מתני'. מתני' דעוקצין בפגי תאנים הוא דקאמר ואמתני' קא סמיך דהיינו משהזריחו ובפחות מכאן לא נחתא טומאה עלייהו וכן בוסר נמי כה"ג הוא דקתני:

הא פגים. דשאר פירות כו"ע מודו דלא חשיבי פרי לטומאה עד שיבאו לעונת המעשרות ואע"ג דהוו שומר לפרי לענין ערלה בפחות מכאן ואסור לקוצצן בשביעית מ"מ פירא מיהא לא הוו:

מתני' אמרה כן. הפגין משהזריחו ובבוסר קתני משהביא מים ולא תני הפגין שהזריחו וכן הבוסר שהביא מים כדתני גבי זיתים משמע דאתא לפרושי פגין ובוסר דתני בדוכתא אחריתא והיינו מתני' דעוקצין:

הכל מודים בשביעית. ובשאר שנים הוא דפליגי בהזריחו ובהביא מים וכו' דפליג ר' עקיבא ואמר דכיון דחשיבי תבואה לשביעית שאוכל בהן פתו בשדה חשיבי נמי אוכל לענין טומאה בשארי שנים ור' יוחנן בן נורי לא יליף שאר שני שבוע משביעית דשאני התם דרבי קרא בהו:

הקור. ענף רך הנוסף על הדקל בכל שנה וקרי ליה כשהוא רך קור וטוב למאכל הוא:

נקח בכסף מעשר. דפרי מפרי וגדולי קרקע הוא:

וכפניות. תמרים קטנים של דקל זכר:

כאוכלין לכל דבר. מיטמאות טומאת אוכלין בכביצה והנשבע שלא לאכול אוכלין ראויין אסור בהן והמוציאן בשבת מרשות לרשות שיעורן כגרוגרת ואם אכלן ביהכ"פ שיעורן בככותבת אלא שפטורין מן המעשרות דלגבי הך בעינן שזורעין אותו ומצמיח כדאיתא בפ' שדה הלבן ובפ' לולב הגזול בגמ' דילן:

אין קדושת שביעית חלה עליו. ויכולין לעשות ממנו מלוגמא וליקח ממנו מילי דלאו בר אכילה סנדלין וכיוצא בו:

על שואלייא. תלמידים שואלי הלכות:

הוא אמר לן. ר' יהודה בן פזי גופיה:

אין שולקין אותן. משום דחזו לאכילה והוי שינוי:

במסוייפות. שהם בסופי הקיץ שאין מתבשלות הרי הם כעץ ומותר לשולקן:

וכן אנו אומרים כו'. בתמיה וכך עלה על דעתך דעץ אסור לשולקו בשביעית דאיצטריך ליה למישרייה הכא אלא ע"כ משום דקדושת שביעית חלה עליו לפום כן הוה לן למימר אסור משו"ה איצטריך למישרייה:

מה אית לך מימר. גבי בוסר דאמאי הוי אוכל משהביא מים:

שכן דרך הקיהות וכו'. מעוברות ששיניהן קיהות שמתאוות לכל דבר אוכלות אותו:

רביעית לסאה. מסאה של זיתים יוצא רביעית הלוג של שמן:

הכניסו חצי לוג. חצי לוג שמן לסאה של זיתים:

סך. בשמנן דשביעית מרבינן בה סיכה כדתנן לקמן פ' כלל גדול רבא וכ"ש דמצי אוכלן ובלבד בשדה דסיכה כשתייה כדאיתא במס' מעשר שני הילכך כי היכי דיש אכילה בשדה יש סיכה בשדה וליכא משום לאכלה ולא להפסד:

הכניסו שליש. מפ' בגמ' לוג דהיינו לוג שמן לסאה שדרכן כשטוחנים אותם גמורים לעשות שלשת לוגין והכי תניא נמי בת"כ זיתים שהן עושין ג' לוגין לסאה הכניסו רביעית פוצע ואוכל בשדה הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה הכניסו לוג כותש בשדה וכונס לתוך ביתו ע"כ. פי' שהן עושים ג' לוגין לסאה שהן ממין זיתים רעים דעושין ג' לוגין שמן מסאה של זיתים ובהנהו קא משער תנא והכי מוקי לה בגמ' הך מתני' שהן עושין ג' לוגין לסאה והיינו כפי' דברייתא ומשו"ה קרי ללוג שליש דהסאה ראויה לעשות ג' לוגין ועבדא חד:

בשאר שני שבוע חייבין במעשרות. כדתנן במס' מעשרות הזיתים משיכניסו שליש:

כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית. ואין אוכלין מהם ואין כובשין מהם בשדה וכ"ש בבית עד שיגיעו לעונת המעשרות המפו' ברפ"ק דמעשרות דבעינן שיאכל הפירות כשיקראו תבואה וכדלעיל וגמרינן תבואה תבואה ממעשר ודוקא גבי תאנים וזיתים וענבים יש להם שני גבולים כדילפינן מקראי ומסרם הכתיב לחכמים:

מהו שליש לוג. של שמן דהא קתני ברישא דחצי לוג כותש וסך בשדה אבל אין מכניס לבית א"כ סיפא דקתני למעליותא כונס לבית לוג הוי וא"כ אמאי קרי ללוג שליש ליתני לוג:

מתני'. בזיתים דמקומות רעים:

שהן עושין ג' לוגין לסאה. מסאה של זיתים עושים ג' לוגין של שמן ולוג הוי שליש כדתניא בת"כ וכתבתיה לעיל וכן מצאתי להראב"ד ז"ל בהל' מעשר פ"א שהשיג על מה שכ' הרמב"ם ז"ל שם משיעשו שמן א' מתשעה ממה שהן ראויין לעשות כשיגמרו זהו שליש שלהן והוא ז"ל היה גורס מהו שליש שליש לוג והשיגו ואמר א"א ספרו הטעתן והספרים שלנו במס' שביעית גורסין מהו שליש לוג מתני' במקום שעושין ג' לוגין לסאה וספרו הטעתו שמצא מהו שליש שליש לוג והעיקר כמו שכתוב בספרינו והשיעור שליש בכל מקום וכן אמרנו למעלה התבואה והזיתים שליש ומה שקרא כאן ללוג שליש לפי המקומות הרעים קראו שליש ע"כ. ודעתו ז"ל נכונה מן הברייתא דת"כ שכ' והיא על הרמב"ם השגה שאין עליה תשובה וראיתי לרבנו שמשון ז"ל ולהרא"ש ז"ל במשנה זו דברים שהן מתנבאין מעצמן גם מצאתי לר"י ז"ל שכ' הכניסו הזיתים בשיעור העתידין להתגדל הכניסו שליש כגון שכל זית בגמרו משקלו שקל ועתה הוא שליש השקל כגון סאה זיתים גמורים מוציאין ו' לוגין שמן ואם תכתוש סאה מאלו יוציאו שני לוגין שמן ע"כ. ואלו הדברים אמת לענין הדין לא לענין פי' לשון הגמ':

מה היא קדש. הארץ דס"ל דיובל היא חוזר אל הארץ דכתיב לעיל מיניה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא א"נ דהיא קאי אשנה וקדושה היא לשלוח עבדים ולחזרת קרקעות אף תבואתה דיובל ושמיטה קדש וכי היכי דאין מביאין קדשים לבית הפיסול כך אין מביאים תבואות שמטה ויובל להפםד ?(ב) אלא דוקא כשבאו לעונת המעשרות ואע"ג דהאי קרא כתיב ביובל שמיטה ויובל גמרי מהדדי דאיתקוש להדדי וסמיכי אהדדי והיינו דתניא בת"כ כשם שנאמר בשביעית כן נאמר ביובל ותני בתר הכי כי יובל היא קדש מה קדש תופס דמיו אף שביעית תופסת וכו' כלומר כיון ?(ג) [דאזהרותיה] שניהם שוים בזריעה ובקצירה ובבצירה נוכל ללמוד מיובל לשביעית:

לכיפתא דעכו. במס' כתובות פי' רש"י ז"ל סלעים דתרגום סלע כיפא ולקמן מפ' דעכו חצייה בארץ וחצייה בחו"ל ואמרינן מן כיפתא ולעילא אולי יש שם כיפה או גשר להיכירא ע"כ חו"ל מכאן ואילך תחלת הארץ:

עבר ירדנא במאנוי. בבגדיו שלא לזלזל במי הירדן שרצה להטביל כליו במים:

מתעגל בהדא אליסים. שם שוק של טבריא והיה מתעגל עצמו בה:

מתקל כיפי. פי' התוספות בפ' בתרא דכתובות שוקל האבנים ומצאן קלות כיון ששקל ומצאן כבדות אמר כבר נכנסתי לארץ ישראל וכן מפורש בתנחומא בפ' שלח לך כשעלה ר' חנינא הגדול מבבל בקש לידע אם נכנס לארץ ישראל והיה שוקל אבנים כ"ז שהיו קלות אמר עדיין לא נכנסתי לארץ ישראל כיון שמצאן כבדות אמר אין אלו אלא אבני א"י והיה מנשקן וקרא עליהן הפסוק הזה כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו לשון חן שמוצאין אבניה ועפרה חן בעיניהן ומייתי כל הני הכא משום דאמר דהיא קדש:

אין קוצצין את האילן בשביעית. מפ' טעמא בפ' מקום שנהגו משום דלאכלה אחר רחמנא ולא להפסד והקשו התוס' בפ' כיצד מברכין וא"ת בלאו שביעית נמי תיפוק לי דאסור משום לא תשחית את עצה וי"ל דמיירי הכא דלא טעין קבא דלא שייך ביה לא תשחית כדאיתא בפ' החובל א"נ איירי במעולה בדמים לעשות ממנו קורות דבההוא לא שייך ביה לא תשחית ואפ"ה איכא איסורא דשביעית לאכלה ולא להפסד ור"י ז"ל מסיפונטי פי' דמיירי באילן הסמוך לעיר דקוצץ ועכשו בשנה השביעית קתני ה"מ דקוצץ עד שלא ירד לפרי אבל משירד לפרי אין קוצצין:

משיוציאו. במס' ברכות פירש"י ז"ל משיוציאו את הפרי כלומר שנתגלה כמו סמדר. לשון אחר פירש"י ז"ל בפ' מקום שנהגו משיוציאו עלין בימי ניסן וכן פי' הרמב"ם ז"ל ובפ' בנות שוח אכתוב שכן עיקר דהוצאת פרי חנטה קרוי בלשון רבותינו:

משישלשלו. משיתחילו להכביד ולהתלות ולרדת למטה כל הורדה למטה קרויה כן תרגום ותורידם בחבל ושלשלתינון ומפ' בגמ' דהיינו חנטתן כלומר לגבי חרובין משום דמרים הן כלענה בתחלתן לא חשיב שלשול בהו אלא כמו גירוע בגפנים דכה"ג אסירי לענין קציצה בשביעית דההיא שעתא חשיבי כמו שומר לפרי דאילו פרי לענין טומאת אוכלין או לענין ברכת בורא פרי העץ לא מ"ט דלאו אוכלא חשיבי עד עונת המעשרות דהיינו משינקדו כדתנן התם ומפ' תלמודא התם דהיינו נקודות שחורות:

משיגרעו. הכא מפ' משיזחילו מים ובפ' מקום שנהגו מפ' דהיינו שגדלו עד כפול הלבן והיינו שיעורא דבוסר גופיה דתנן ביה לעיל משהביא מים:

משיניצו. משנפתח הנרתק שתוכו הזית והנץ שקורין הפרח הוא בחוטמן. ויש מי שפירש שנפל הנץ מהן דדמו לגירוע וזה נכון:

ושאר כל האילן משיוציאו. כשיעורא דב"ש ולא שמעתי טעם לזה מ"ש הני מהני. וראיתי לתוס' ז"ל שסוברים דשמעינן ממתני' דמשיוציאו פרי חשיבי פרי לענין ברכה ותמהני עליהן דהא בההיא שמעתא גופה ילפינן ברכות מתרומה דקיי"ל כר' יהושע דפטר בכל מי פירות מחומש אלא ביוצא מן הענבים ומן הזיתים ובכל מי פירות מברכין שהכל אלא ביוצא מן הענבים וכו' ומעשר נמי ילפינן דאמרי הוא דאמר כר"ע דתנן ר"ע אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד מפני שהוא פרי ומשמע דה"ק דברייתא דתני בה על האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ ר' אליעזר הוא דפליג אדר"ע ושמותי הוא דלר"ע לא הוי פרי לא לענין מעשר ולא לענין ברכה עד שיהא הפרי חייב במעשר וכיון דקפריסין לית בהו מעשר לר"ע לית בהו נמי ברכה ב"פ העץ אלא שהכל בעלמא ולדעתם ז"ל דס"ל דכי היכי דהכא אית בהו תורת שביעית ה"נ אית בהו תורת ברכה ר"ע כמאן לא ב"ש ולא ב"ה דכלהו ס"ל דשאר כל האילנות משיוציאו שפי' משיוציאו פרי ואביונות מפ' התם ביטיתא ולדעתם לב"ש ולב"ה קפריסין הוה ליה פרי וא"כ היכי פליג על ב"ש וב"ה ועוד דבורא פרי העץ אמרינן ולא בורא תנובת העץ וכי היכי דגבי מעשר ממעטינן פחות מעונת המעשרות אי משום דכתיב ביה פרי כדכתיב מפרי העץ אי משום דכתיב תבואת זרעך שמוציאין לזריעה ומצמיח ה"נ גבי ברכה ועוד דהא אסיקנא לעיל דדוקא פגין שהזריחו ובוסר שהביא מים הוא דמטמא טומאת אוכלין אבל שאר כל הפירות כלן אין מיטמאות טומאת אוכלין עד עונת המעשרות וכיון דלאו אוכלא הוי היכי מברכין עליה פרי ועוד דפי' יוציאו לאו הוצאת פרי הוא דא"כ יחנטו מיבעי ליה ועוד אבאר פי' חנטה לקמן בפ' בנות שוח אלא הוצאת עלין הוא. ועוד ראיתי לגאונים ז"ל שפסקו בפלפלין רטובין דמברך עלייהו בפה"א ותיקשי להו דהא תנן ושאר כל האילנות משיוציאו ופלפל אילן הוא וחייב בערלה כדאיתא בת"כ ובגמ' דהתם אבל הנכון בענין זה דלעולם יוציאו בשעת הוצאת עלין קאמר ומשום שומר לפרי הוא דגזור בשביעית אבל לעולם בלא הביא שליש לאו אוכלא לא למעשר ולא לטומאה ולא לברכה ואין מברכין בו אלא בפה"א דלא גרע מעלין בעלמא כמו בבוסר שהביא מים הילכך אין לברך בפה"ע על שום פרי עד דחשיב אוכל דהיינו עד עונת המעשרות והיינו טעמא דפלפלין דלא חזו לאכילה אלא קודם שליש ואין לברך בהן אלא בפה"א ודנו בהן כדין שקדים המרים דקיי"ל זה וזה לפטור וטעמא דהני תלתא נראה דהיינו משום דגפנים וזיתים עיקרן ליין ושמן ומשו"ה יש במשקין אלו חומש ואין ליתנן לכהן גבי תרומה אלא יין ושמן ומשו"ה סלקינן דרגא חד מעונת המעשרות משום חומרא דשביעית דהיינו בגפנים יגרעו ובזיתים יניצו ויגרעו היינו בוסר דתנן לעיל ומקמי הכי לא דלא הוו עיקרן לפרי כי הוו בעינייהו וגבי ערלה נמי מודו דבוסר הוי ערלה דלא פליגי התם אלא גבי סמדר וטעמא דבוסר דמודו משוס חומרא דערלה סלקינן דרגא דמבוסר עד באוש אמרינן דהוי שומר לפרי ומקמי הכי לא וחרובין נמי כיון דמרים כלענה בתחלתם מסתיין דסלקינן משינקדו לישלשלו ומקמי הכי לא וזיתים נמי דעונתן שליש כיון דעיקרן לשמן מסתיין דחשיבי שומר משינצו אבל מקמי הכי לא ור' יוסי פליג ארבנן בסמדר דחשיב ליה שומר לפרי קודם פול הלבן ורבנן לא חשיבי ליה שומר עד שיהא כפול הלבן משא"כ בשאר אילנות דעיקרן לפרי הילכך אף מהוצאת עלין חשיבי שומר לפרי:

כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו. דלא מפסיד ולא מידי שכבר הן ראויין לזריעה כיון דחזו למעשר ופרי הן ומיטמו טומאת אוכלין:

כמה יהא בזית ולא יקצצנו. לפרושי קרא דבל תשחית קא אתי ואפילו בשאר שני שבוע ומשער תנא בזית משום דחשיב ליה בא"י כדאיתא במס' פאה והכי איתא נמי בפ' החובל:

רובע הקב. ובגמ' מפ' אי בעינן שהכניסו כבר או אפילו לא הכניסו אלא שראויין לרובע וגבי דקל בעינן קב של פירות ובשאר אילנות לפי מה שדרכן אם נתקלקלו וחסרו מותר לקוצצן:

הכל לפי הזית. שאם דרכו לטעון סאה אפילו שיטעון שני קבין כבר נתקלקלו הרבה ומותר לקוצצו ובפ' החובל מפ' דאי מזיק לאילנות אחרים שטובים ממנו שמותר לקוצצו וכן אי מעולה בדמים יותר מפירותיו מותר לקוצצו:

משיזחילו מים. שיהא הבוסר כ"כ גדול עד דמשקין להוו ביה פקידי כלומר כשדוחקין אותו ביד מעט יצאו המים בזחילה והוא סימן שבא בהן לחלוחית הרבה:

כמא דאת אמר כי יגרע נטפי מים. להכי תני לישנא דיגרעו לשון הקזה עושין לענבים שיקיזו ויזיבו המשקה מלשון מסמר הגרע מקיז דם וכשהענבים דוחקין מוציאין משקה בזחילה כדפרישית ואשכחן נמי דבלישנא דקרא קרי נמי לקילוח של רביית גשמים הכי דכתיב בהו כי יגרע נטפי מים וקילוח ההקזה הולך כחץ ובגמ' דילן מפ' לה דהיינו כפול הלבן:

משהכניסו רובע. שכבר הכניסו אבל אי לא הביאו עדיין רובע מותר:

רובע נץ. רובע קב מפרחים:

לאי דו נץ וכו'. לאי זה דבר מועיל הנץ שהיה לו לתנא להזכיר שיעור בו אלא ודאי תנא לא שיער אלא בפרי שהוא המועיל ורובע הקב מזיתים בעינן וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ו דהיל' מלכים:

כתיב כי ישל וגו'. משום מילתיה דר' יונה מייתי לה:

לתלת מאה וארבעין. גימטריא של ישל:

ישל זיתך. יפול הנץ בענין שלא תבא לידי סיכה וכן תרגום הירושלמי ארי ותרון נוצא דזיתך:

כי עץ נשא. ביואל כתיב:

שלא נשא פריו. שלא כדרך שהוא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון והכי תניא בת"כ:

בשבע שני גוג. דכתיב ביחזקאל וביערו והשיקו אש שבע שנים:

דאכיל פרוטגמיא. סעודת משתה של נשואי בעילת בחור לשון יון בעלת גמיש:

משתותא. ובויקרא רבה גרים אותן שבע שנים הן פרוטגמיא של צדיקים לעתיד לבא וסימנך דאכיל פרוטגמיא אכיל משתותא:

עד כדון אית תתובא לעלמא דאתי. דזה אחר שיבא המשיח הוא ואפילו אחר שבא יש תשובה עד אותם שבע שנים:

יראה אל אלהים בציון. אפילו אחר שנראה אל אלקים בציון ילכו מחיל אל חיל מכנסת אל בית המדרש:

קטני גוים. וכ"ש גדולי גוים דמליאין עונות:

קטני ישראל. קטני רשעי ישראל וס"ל כר"ע דאמר בפ' חלק באין הם לעולם הבא משום דכתיב שומר פתאים ה' שכן קורין בכרכי הים לינוקא פדייא:

יבואו ויגידו צדקתו. יבואו המתים ויגידו צדקתו דלעיל מיניה כתיב לפניו יכרעו כל יורדי עפר וגו':

יסופר לה' לדור. זרע המספר יעבדנו לה' לדור ודורו יחזור לו ויחיה:

שומר אמונים. ודריש בפ' חלק אל תיקרי אמונים אלא שאומר אמן:

נשאתי אימיך אפונה. פרש"י ז"ל עני אני וגוע מנוער אע"פ שאני עני גויעתי חשובה גויעה וראוי לומר עליו ויגוע כלומר שזוכה אני לעתיד לבא כצדיקים שנאמר בהן גויעה ומאימתי משעה שאני נושא אחת מאימך שמגולגלת עלי והיינו מילה שבבשרי שישראל משמרים מאימתו של הקב"ה אפונה לשון אופן עכ"ל ונראה מדברי רבנו ז"ל דסובר דה"י אפונה ללשון הנקבה בא ואינו כן אלא כמו אפון והה"י כמו ואנושה אקומה ארוצה אשובה: ונצירו ישראל להשיב. משום דכתיב ונציירי ביו"ד דריש הכי ובחלק אמרינן אפילו משעה שנזרע ופירש"י ז"ל משעה שנקלט הזרע במעי אמו ואפילו הפילתו אמו ונמחה יש לו חלק לעתיד דכתיב זרע יעבדנו:

הדרן עלך פרק בראשונה בס"ד: