בנות שוח. בגמ' מפ' פיטוריא ופי' בערוך מין תאנים חשובים מאד דגרסינן בב"ר פרשת ט"ו מה היתה אותה תאנה א"ר אבין בנות שבע דאייתי שבעה יומין דאכלו לעלמא ואית דקרו להו בנות שוח שגרמו שוחה לעולם ובפ' כיצד מברכין מפ' מין תאנים לבנות:

שביעית שלהן שנייה. מפ' בגמ' שבכל שנה ושנה הן עושות אלא שאין פירותיהן נגמרין אלא לאחר ג' שנים ופי' בערוך שביעית שלהן נוהגת בשנה שנייה של שמיטה שמה שחונטים בשנת השמיטה אחר תשרי נוהגין בהן דין שביעית בשנה שנייה של שבוע שמתאחרין ג' שנים באילן אבל מה שחנטו קודם תשרי של שביעית מן הששית הן חשובים ומותרים בשנה ראשונה דהיינו מוצאי שביעית וזה דרכן בשנה ראשונה חונטין פגין ובשנייה תחלת בוחל ובשלישית נגמרין הם ובכל שנה הם חונטים וכן סידורן מה שחנטו בשנה ראשונה של שבוע אחר ט"ו בשבט נגמרין בשלישית ומה שחנטו בשנית נגמרין ברביעית ומה שחנטו בשלישית נגמרין בחמישית ונוהגין בהן מעשר עני דקיי"ל אילן בתר חנטה אזיל ואלו שנגמרו בחמישית בשלישית חנטו לפיכך הם פירות שלישית וכשחנטו בד' נגמרין בששית ושחנטו בחמישית אע"פ שנגמרין בשנה של שמטה מותרין הן כי פירות חמישית הן ושנחנטו בששית נגמרין בשמינית ונוהגין בהן מעשר עני ושחנטו אחר תשרי של שנת השמטה נגמרין בשנה התשיעית שהיא שנה שנייה של שבוע ונוהגין בהן דין שביעית כי בשביעית היתה חניטתם. וכן דרך סידורם לעולם כל הפירות שחונטין בשביעית נוהגין בהן דין שביעית בשנה שנייה של שבוע והיא שנת גמר הפרי הנחנט בשביעית עצמה נמצאין בכל שנה ג' פירות בזה האילן מקצתן צמל והן הנחנטין מקודם לכן שנתיים ומקצתן בוחל והם אותן שחנטו מאשתקד ומקצתן פגין והם שחנטו בזו השנה ובגמ' מפ' כיצד נותן בהן סימן בין פרי לפרי להכיר פרי של ששית ושל חמישית ושל שביעית:

הפרסיאות. מין תמרי פרסיאתא שהן עושות לשתי שנים. פי' אחר מין תאנים שמתבשלין לשתי שנים:

לא אמרו אלא בנות שוח. לא אמרו פרי שאיסורו נוהג חוץ לשביעית ולא בשביעית אלא בנות שוח. ולמדנו ממשנתנו שיש ג' שנים לשביעית לר' יהודה ולרבנן ב' ומהיכן למדו מפ' טעמא בת"כ דכתיב שבת שבתון התורה ריבתה שבתות הרבה:

אחת לשלש שנים. הפרי שעלה בו בשביעית נגמרין פירותיו בשנה שנייה של שביעית ואין חונט בו אחר עד שנגמר הראשון:

כיצד הוא יודע. כלומר איך יודעו פירות של שנה ושנה ולהכי קא בעי כיצד הוא יודע אע"פ שאלו נגמרו ואלו לא נגמרו זימנין דלא מינכרי כולי האי:

קושרן בחוט. אלו בחוט לבן ואלו בחוט שחור ואלו בחוט אדום:

תוחב בהן קיסמין. גם זה כענין הראשון:

אילן שחנט קודם ט"ו בשבט. דהוא ראש השנה לאילן כדאיתא בפ"ק דר"ה:

מתעשר לשעבר. לשנה שעברה אם שנייה מעשר שני ואם שלישית מעשר עני ואע"ג דליקט אותה ברביעית בתר חנטה אזלינן ולא בתר לקיטה:

שתי גרנות. שאין פירותיו נגמרין כאחד כגון אתרוגים וכיוצא בו:

שעושה גורן אחת. שפירותיו נלקטין כאחד:

הרי הן כלעתיד לבא. ובתר לקיטה אזלינן בהו ולא בתר חנטה. ואיכא למידק מדקאמר בזיתים ותמרים וחרובין אע"פ שחנטו קודם לזמן הזה משמע דכיון דחנטו נתחייבו במעשרות אותה שנה אם שנייה שני ואם שלישית עני ואפ"ה בתר לקיטה אזלינן בהו והא גבי זיתים אין כאן חיוב מעשר עד שליש כדתנן בפ"ק דמעשרות ותמרים משיטילו שאור הוי שליש וחרובין משינקדו כדתנן התם וכן כל שיעורי האילנות דקתני התם ומתוך קושיא זו נראה שפי' הרמב"ם ז"ל דחנטה היינו בישום מלשון ויחנטו הרופאים את ישראל שנותנין שמן טוב והשמים בגוף אף כאן האילן נותן מתיקה בפרי והיינו שנת המעשרות וזה לשונו פ"א דהיל' מעשר שני פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית אע"פ שנגמרו ונאספו אח"כ בשנה שלישית מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבע של רביעית אע"פ שנגמרו ונאספו ברביעית מפרישין מהם מעשר עני ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט מתעשרין להבא והחרובין אע"פ שחנטו פירותיהן קודם ט"ו בשבט מתעשרין להבא בשעת לקיטתן עכ"ל הרי אתה רואה פירושו בסוגייתנו ולדעתו ז"ל היינו חנטה היינו שליש היינו עונת המעשרות ולא מיחוור דאמרינן לעיל פ' בראשונה אמר ר' חיננא בר פפא החרובין שלשולם הוא חנטתן ואי אפשר לפרש שם דחנטתן היינו עונת המעשרות דהא בשלשולן קתני דאסור לקוצצן בשביעית ואילו כי מטו לעונת המעשרות שרי לקוצצן כדתנן התם וכל האילנות כיון שבאו לעונת המעשרות מותר לקוצצן ועונת המעשרות היינו ינקדו ועוד דבהדיא אמרינן לקמן דחרוביי חונטין קודם ר"ה ואין עושין שלשול אלא אחר ר"ה כר' חיננא ומשמע דר' חיננא בר פפא ה"ק אמאי שני מתני' דגבי אילנות כלהו אסור לקוצצן משיוציאו ואילו גבי חרובין לא אסר עד שישלשלו ואתא ופי' דגבי חרובין שלשול בהו הוי כמו חנטה בהן אע"ג דשאר אילנות דעלמא בהוצאת עלים דקמי חנטה וכ"ש בחנטה הוא דאסירי הני שלשולם אע"ג דמאוחר דמי לחנטה כדפרישנא לעיל ועוד דבהדיא מוכח במסכת שקלים בפ' תורמין דחנט לאו היינו שליש דגרסינן התם אמר ר' ייסא הדא מעשר בהמה לא עשו אותו ולא בחנט ולא בשליש אם בחנט ליתני כל המעוברין עד כ"ט באלול ואם בשליש ליתני כל הנולדים עד כ"ב באלול עיין שם משמע בהדיא דחנט לחוד ושליש לחוד ומדתני מעוברין עד כ"ט גבי חנטה משמע דחנטה היינו התחלת יציאת הפירות כפי' המפרשים וליכא למימר דפסק הרמב"ם ז"ל כר' יעקב בר אחא דלקמן דקאמר הביא שליש קודם לט"ו בשבט מתעשר לשעבר חדא דבגמ' דילן ליתא אלא ברייתא דחנטה ומימרא דר' בון בר כהנא ואתלמודא דילן לא מצי פליג ועוד דלדידיה ל"ש תמרים ל"ש חרובין הוא דקאמר כמו שאפרש בסמוך ועוד מאי אע"פ שחנטו דקאמר דמשמע דחנטה מזיק לדין אלא דמשמע דס"ל דחנטה היינו שליש כמו שאפרש בסמוך: אלא עיקרן של דברים מה שפירשו המפרשים ז"ל דחנטה היינו יציאת הפירות והראותם קרויה חנטה ושני כללים הן תבואה וזיתים שוין הן לעולם בין לגבי דאין חיוב מעשר של שנת החנטה בהן אלא עד שהביאו שליש קמי ר"ה ובין לגבי שמיטה. כיצד תבואה וזיתים שהביאו שליש קודם ר"ה של שביעית של ששית היא ואי הביאו שליש בשביעית קודם ר"ה של שמינית כל תורת שמיטה נוהג בהן דזיתים לעולם אין מפרידין אותן מתבואה דרחמנא אקשינהו דכתיב מגרנך ומיקבך וכתיב כתבואת גורן וכתבואת יקב ותבואה אזלינן בה לשליש דדרשינן התבואה לשלש קרי ביה לשליש כדאמרינן פ' שני מאספך מגרנך ומיקבך מקצת יקבך אבל בשאר אילנות אינו כן אלא לגבי חיוב מעשרות בעינן שליש המפורש לכל אחד במס' מעשרות למעוטי נתלשו קודם ומכי מטו לשליש לאי זו שנה אתה מטילו בתר חנטה דט"ו בשבט אזלינן אי חנט קמי ט"ו בשבט לשעבר אי אחר ט"ו בשבט להבא וכל זה בשאר שנים אבל בשמיטה ר"ה שלו תשרי בין לאילן בין לירק ובתר חנטה דתשרי אזלינן דרחמנא אמר ובשנה השביעית וגמר ג"ש מתשרי דכתיב מרשית השנה והיינו תשרי כדאיתא התם והיינו דאמר בפ"ק דר"ה אמור רבנן בתר חנטה ואמור רבנן בתר שליש והא דנקט זיתים גבי חנטה דט"ו בשבט לצדדין קתני כגון זיתים ולאו כזיתים כגון זיתים דהא גורן אחת ולאו כזיתים דאילו זיתים לא אזלינן בהו בתר חנטה אלא בשליש ושליש דקמי תשרי הוא דהויא והני חנטתן קמי ט"ו בשבט הויא:

נהגו העם בחרובין כר' נחמיה. ובתר לקיטה ולא בתר חנטה וטעמא דחרובין דהוו מעשר דידהו מנהג דרבנן ונ"ל הטעם משום דאשכחן דס"ל לר' יוחנן גופיה דאמר בפ"ק דמס' דמאי בהנהו מיני דמתני' דאפילו ודאי אין נוהגין בהן מעשרות בגליל דרובן באין מן ההפקר וחרובין נמי דומין להן בגליל הילכך לא חשו דלדיינו עלמא בהו בתר לקיטה ולדעת הרמב"ם ז"ל כגון חרובי שיטה וצלמונה דלאו מאכל אדם נינהו לכו"ע אלא קצת הוא דאכלי להו ?(ב):

שביעית שלהם שנייה. פירות שחונטין בה בשביעית אין נגמרין עד שנה שנייה של שמטה ובתר חנטה אזלינן ונהגא בהו שביעית ובנות שוח גרן אחת חשיבי דכל הנהו דנגמרין בשנה השלישית לקיטתן כאחד הוו ואע"ג דתאנה דעלמא אין לקיטתה כאחד הני שאנו. והא דלא מנינן להו בפ"ק דפאה משום דבעינן דכל האילן לקיטתו כאחת והני אית ביה תלתא מיני:

מה שעשו בשביעית. שנלקטו בשביעית אע"פ שחנטו בחמישית:

יהו שביעית. והנלקטין בשנייה לא נידון בהן קדושת שביעית:

וקבל מיניה. ושתק לו ר' יוחנן ולא השיב לו:

ויתיביניה. וישיב אותו תשובה ויאמר אנא אמינא בחרובין דלא חשיבי לאינשי משא"כ בבנות שוח דאע"ג דתנינן בנות שוח ברפ"ק דמס' דמאי לפיטורא מן המעשרות אפילו בודאי לר' יוחנן אפ"ה בנות שוח חשיבי דאמר פרק ד' נדרים הנודר מן הכלכלה והיו בה בנות שוח ואמר אילו הייתי יודע שבנות שבע בתוכה לא הייתי נודר והייתי אומר הכלכלה אסורה ובנות שבע מותרות ובנות שוח ובנות שבע הכל אחד כדפרישית שם. ובגמ' דילן אמרינן אנא אמינא דרבנן דהיינו גבי מעשר ואת אמרת דאורייתא דהיינו גבי שביעית דהוו כל גידולין שלה דאורייתא דאפילו גבי מאכל בהמה נהגא ומאי דקאמר דמעשר דחרובין דרבנן בנשמרין הוא דקאמר כדאיתא בפ"ק דמס' דמאי:

אנא אמר מנהג. דמפ' בפ' בתרא דתענית דאי עביד לא מהדרינן אבל לא מורינן:

ואת אמרת לי הלכה. דאנא נמי מורי דלכתחלה בתר חנטה אזלינן:

ואת אמרת רבנין. דמתני' סברא כת"ק דפליג אדר' נחמיה ובגמ' דילן סתר להך טענתא משום דמצי למימר ליה ריש לקיש שבקת רבנן ועבדת כר' נחמיה ומי שבקינן רבנן ונעביד כר' נחמיה כלומר דלא מהדרינן מאן דעבד כר' נחמיה עבד והא את הוא דאמרת הלכה כסתם משנה וא"כ מהדרינן:

היא חרובין היא בנות שוח. דאף בבנות שוח הוה ס"ל לר' יוחנן הכי ואפילו גבי שביעית:

היא מנהג היא הלכה. ולכתחלה נמי מורינן:

היא ר' נחמיה היא רבנין. ולא פליגי רבנן עליה דר' נחמיה ומפ' לדבריהם דרבנן הוא ומשו"ה אקשי עליה מסתם משנה.

ונקטינן כי קושייה דריש לקיש דשתק לו ר' יוחנן ולא נהגי' כר' נחמיה אלא במעשר ולא בשביעית ודוקא בחרובין ותו לא וגבי שביעית אזלינן בכולהו בתר חנטה וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד דהיל' שמיטה וז"ל פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ר"ה הרי אלו מותרין ואע"פ שאוסף אותן בשביעית הרי הם כפירות ששית לכל דבר ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ר"ה הרי הם כפירות שביעית והולך לשטתו שסובר דחנטה היינו עונת המעשרות ועוד כתב בנות שוח הואיל והן נגמרות אחר ג' שנים אם באו לעונת המעשרות קודם ר"ה של שמינית הרי הן נאכלות בשנה שנייה מן השבוע בתורת שביעית ע"כ. וגם בזה נמשך ע"פ סברתו בפי' חנטה:

תמן אמרין וכו'. אתו לתרוצי דר' יוחנן לעולם בכל הפירות סבר כר' נחמיה ואפ"ה לא תיקשי מבנות שוח:

ר"ה של עולם. היינו תשרי דשני הדורות ושני המבול מתשרי מנינן כדאיתא בר"ה:

מתעשר לשעבר. ולא אזלינן בהו בתר לקיטה דאפילו אותן דגרן אחת דדוקא כי קאמר ר' נחמיה כשחנטו אחר ר"ה של עולם אע"ג דחנטו קודם ט"ו בשבט הוא דאזלינן בתר לקיטה ומתני' דבנות שוח הנלקטים בשביעית שריין כשחנטו קודם ר"ה כלומר סמוך לה מיירי וה"ה כשחנטו בר"ה גופה וכי קתני שביעית שלהן שנייה היינו החונטין בר"ה של שביעית מיירי ומודי בהו ר' נחמיה:

הרי חרובין הרי הן חונטין קודם ר"ה. וחזינן דנהוג עלמא בהו בתר לקיטה כדר' נחמיה:

שלשולן הוא חנטן. חנטה דידהו לא חשיבא חנטה כשאר אילנות דעלמא דמרים כלענה הן אלא דוקא בשלשול ושלשול שלהן דחשיבא חנטה אחר ר"ה הוא וגבי שאר אילנות אי חנטו נמי אחר ר"ה אזלינן בהו בתר נקיטה:

הביאו שליש קודם ר"ה של עולם. דר' ייסא נמי לתרוצי דר' יוחנן קאתי ופליג אתמן אמרין בהא דסבר דלעולם אזלינן בהו בתר לקיטה עד שיביא שליש קודם ר"ה של עולם דהיינו תשרי ובנות שוח דמתני' שלוקטין בשביעית דפטורין משביעית בשהביאו שליש קמי ר"ה דשביעית איירי וכן הא דקתני שביעית שלהם שנייה בשהביאו שליש קמי ר"ה דשמינית איירי: ופריך ליה ר' זעירא דס"ד דבכולהו פירות אי לא מטו לשליש קמי ר"ה להבא ?(ג) [מתעשרין] דהא פעמים שהשנים מאפילות ואין התמרים מטילין שאור דהיינו שליש דתמרים עד לאחר ר"ה של עולם ואפ"ה נהוג עלמא דמתעשרות לשעבר ובתר חנטה אזלינן בהו ולא בתר לקיטה:

לא מן דעתיה וכו'. ר' זעירא מותיב לה והוא מפרק לה:

לא מן דעתיה היה אמר ר' ייסא הדא מילתא. לא מלבו היה אומר כן כי היכי דנחשוב דעל כולהו פירות קאמר:

אלא על הדא. דאמר ריש לקיש הוא דקאמר לה דאסיקנא דר' יוחנן שתק וקבל ולא הוי דיניה קיים אלא בחרובין לחוד וגבי חרובין הוא דאיירי ר' ייסא וקאמר דכי נהגו בחרובין בתר לקיטה ולא בתר חנטה ה"מ היכא דלא הביאו שליש עד לאחר ר"ה אבל הביאו שליש מקמי ר"ה אף בחרובין בתר חנטה אזלינן: לשון אחר ועיקר דר' ייסא אבנות שוח דאקשי ליה ריש לקיש לר' יוחנן הוא דקאי לתרוצי ההיא קושיא דתנן במתני' דשביעית שלהן שנייה ולא אזלינן בהם בתר לקיטה דבנות שוח שנלקטו בשביעית יהא להן דין שביעית ומתוך קושיא זאת למד דמידי ר' נחמיה דכי הביאו שליש קודם ר"ה של עולם מתעשרין לשעבר והיינו טעמא דבנות שוח דמתני' וכי א"ר נחמיה דבתר לקיטה אזלינן היינו כי הביא שליש לאחר ר"ה של עולם. וכן פסק הרמב"ם ז"ל למעלה אבל אה"נ דלא נהגו אלא בחרובין כר' נחמיה:

ר' יעקב בר אחא וכו'. פליג אדר' ייסא וסבר דלא מיבעיא אם הביא שליש לפני ר"ה של עולם דבתר חנטה אזלינן אלא אם הביאו שליש קודם ט"ו בשבט נמי בתר חנטה אזלינן ומודי ר' נחמיה דמתעשרין לשעבר:

א"ר זעירא ויאות. שפיר קא"ר יעקב:

דהא אתרוג עקרת חנטו וכו'. דאע"ג דקיי"ל כר"ג דלענין מעשר הוי אתרוג כירק וכשעת לקיטתו עישורו מ"מ לא עקרנו שנתו לומר דהוי ר"ה של לקיטתו תשרי כמו לגבי ירק אלא גם ר"ה של לקיטתו ט"ו בשבט והכי הוה ס"ל לרבה בר רב הונא פ"ק דר"ה דגם ר"ה שלו ר"ה של אילן דהיינו ט"ו בשבט ואם ליקט אתרוג ערב ט"ו בשבט עד שלא תבא השמש וחזר ולקט משבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה והכי אסקינן התם דר"ה של אתרוג ט"ו בשבט ואיתא נמי במס' בכורים פ' התרומה והבכורים אלמא אע"ג דלא דמי לאילן בחד צד שייכו ליה אידך צד:

וכאן. אע"ג דעקרת בחרובין שנתן אליבא דר' נחמיה דבתר לקיטה אזלת בהו כירק אפ"ה לא עקרת חנטתם לגמרי מכל וכל דאי הביאו שליש מקמי ט"ו בשבט לבתר חנטה שדינן להו אע"ג דנלקטו בתר ט"ו בשבט וכגון דבתר ט"ו בשבט הויא שלישית בתר שרף דקודם ט"ו בשבט דיינין להו וקמי תשרי הוו והויין שנה שנייה ומפריש מ"ש. כן נ"ל לפ' סוגיא זו. ולענין הלכה נקטינן כגמ' דילן ודוקא גבי חרובין דחיובא דמעשר דידהו דרבנן בתר נקיטה אזלינן בהו דלא שנא לא הביאו שליש קודם ר"ה של עולם ולא שנא הביאו שליש קודם ר"ה ול"ש לא הביאו שליש אלא אחר ט"ו בשבט ל"ש הביאו שליש קמי ט"ו בשבט בתר לקיטה אזלינן בהו אבל גבי תמרים אע"ג דגורן א' הן בתר חנטה אזלינן בהו ואפילו הביאו שליש לאחר ר"ה ואפילו לאחר ט"ו בשבט בתר חנטה אזלינן בהו וכפירכא דר' זעירא וזיתים ותבואה לעולם אזלינן בהו בתר שליש וכמו שכתבתי למעלה והיינו דאמרינן בפ"ק דר"ה אמור רבנן באילן בתר חנטה בתבואה וזיתים בתר שליש גבי ירק בתר לקיטה גם זה הוא שלא כדברי הרמב"ם ז"ל דלדעתו היינו חנטה היינו שליש:

מעתה שליש הראשון לשעבר ושליש השני וכו'. דהא שליש השני חשוב וט"ו בשבט לא בטיל:

מיד הוא גדל. וכל גידולין דמשליש ואילך משרף הראשון הן:

כאריס אומן. כך תירץ שמועה זו כמו אריס שהוא בקי בענין גידול הפירות דמלאכתו לעבוד שדות וכרמים:

שיתין יומין שיתא עליי. בששים יום ראשונים מתגלין באילן שש עלין ומשנפתח להוציא עלין בששת ימים עושה שוב ששים עלין וסייעתא לר' זעירא:

מהוצאת העלין ועד הפגין וכו'. אין לפרש דבא לגלויי לן טבען של בנות שוח ולפרושי מתני' קא אתי וכמו שפי' בעל הערוך ז"ל גבי בנות שוח דהא בתוספתא פ"ד מיתנייא בהדי ההיא ברייתא דלעיל דתניא אילן שחנטו פירותיו דאיירי בה ר' נחמיה ובתאנה שעושה שתי בריכות מיירי דא"ר נחמיה דאזלינן בה בתר חנטה:

ועד הפגין. ועד הוצאת הפגין וכשמתבשלים קרויים תאנים:

השיתין הנובלות. יש מין תאנים שנושרין בני בישול וקורין אותו פיגוש לוקוש ולקמיה מפ' ר' יונה למאי נפקא מינה דאם לקט תאנה דבת שתי גרנות היא שיתין ותאנים ואינו יודע מתי חנטה אם קודם ט"ו בשבט ומעשר שני הוא ואי אחר ט"ו בשבט ומעשר עני הוא מונה מאה יום למפרע עד הוצאת הפגין והוא יודע אימתי חנטה והיינו כרשב"ג דאילו כר' מונה שמונים יום וקיי"ל כרשב"ג דאין הלכה כר' לגבי אביו:

ה"ג ר' יהודה אומר הפרסיאות וכו' תני אמרו לו והרי עמד בטבריה וכו' והכי איתא בתוספתא. והקשה הרא"ש ז"ל תימה במאי פליגי בדבר שיש לעמוד עליו אם לא נאמר דבהא פליגי ר' יהודה סבר חנטתם בשנה זו וגמר שלהן בשנה שנייה ורבנן סברי עיקר גידולן בשנה ראשונה אלא שנמשכין בתוך שנה שנייה ע"כ ואין אנו צריכין לפלפול אלא דבהך ברייתא מפ' במאי פליגי מר יליף מצפורי ומר יליף מטבריא:

הטומן את הלוף. לוף כבר פרשנוהו במס' פאה שהוא קולקם בלע"ז והוא מין קולקים ויש שני מינים ורגילין לטומנו בארץ מפני שהיא צומח יותר מן הבצלים וקא"ר מאיר דלא התירו חכמים להטמין לוף בשביעית דבר מועט דמחזי כזורע עד שיטמין סאתים דהם י"ב קבין ולא יפזרם אלא צריך שיהא גובה הכרי יותר מג' טפחים ועל גביו גובה עפר טפח ועד דתנן מלמעלה למטה הוא דמשערינן ליה כדאיתא בפ' אלו טריפות דאם הגובה ח' טפחים וגם ז' וגם ו' וגם ה' וגם ד' שרי עד גובה ג' ולא ג' דג' אסור כפחות מג' ולרבנן כי הוי יותר מטפח שרי עד טפח ולא טפח דטפח כפחות מטפח ואסור ורבנן פליגי עליה בשיעור הלוף ובגובה הכרי ומודו ליה בגובה העפר:

וטומנו במקום דריסת רגלי אדם. סתמא היא וטעמא כדי שלא יצמח:

לוף שעברה עליו שביעית. נ"ל דלר' יוחנן מתני' בלוף סתם דהיינו פקח מיירי דחזי לאדם כדתנן במס' פאה ?(ג) דחייב בפאה ופאה לא מיחייבא אלא באוכל אדם כדאיתא התם ומשו"ה פריך בגמ' ולית כאן משום ספוחים דבפקח הוא דשייך איסור ספיחים דאילו לוף שוטה לית ביה גזרת ספיחים דמר כלענה הוי כדאיתא בעוקצין ומשו"ה תנן ליה בפ' כלל גדול זוטא דומיא דעולשין דלית ביה איסור ספיחים דירקות שדה אבל מתני' בלוף פקח מיירי וא"ת והא אית ביה איסור ספיחים הא מוקי ליה ר' יוחנן בעקרו עד שלא גזרו על הספיחים ולישנא קלילא נקט דגזרת ספיחים תקנה קדומה היא דהא אשכחן לר"ע דסבר דמדאורייתא היא כדאיתא ברפ"ק ובת"כ אלא ה"ק עקרו קודם דשייכא בה גזרת ספיחים דהיינו דריכנו מיד בכניסתו לשביעית בענין דאינו נאסר דריכון דהיינו שעקר גידי צדדיו מספיק לו שלא יחול עליו דין ספיחים דאינו אסור באכילה אבל מ"מ כיון שהניח גיד שרש פטמתו נטוע בארץ ויונק מן הארץ בשביעית קדושת שביעית לעולם תופסת עליו וחל עליו חובת ביעור כדאיתא בגמ' ועקרו דנקט ר' יוחנן לישנא דמתני' נקט דהיינו עקרו דמתני' בב"ש וב"ה דלקמן אבל ריכנו סגי:

שעברה עליו שביעית. מפ' לקמן בברייתא לוף שעברה עליו שביעית אם עשה בארץ ג' שנים וכו' ופליגי עלה אמוראי בגמ' איכא מ"ד דה"ק שנטעו סמוך לשביעית ואחר נטיעה שגדל ביצה ריכנו ועברו שנים כ"כ עליו אחר השמיטה עד שהגיע שעת ביעורו דהיינו ג' שנים אחר השמטה דאז הוי כילויו של לוף ?(ד) ומספקא ליה לר' אליעזר אי ריכון כעיקור דמי אי לא ואיכא מ"ד דמיירי שנטעו לפני שביעית כל ג' שנים וריכנו כשנכנסה שביעית ואפ"ה אחר הריכון גדל מעט כדאיתא בגמ' ואשכחן דסבר ר' יוחנן דחשבון דמתני' היינו בגידולין דאפילו דריכנו מצי לעשות גידולין אבל לא מפ' ר' יוחנן חשבון דמתני' מהו אי דג' שנים לפני שמטה או דבתר שמטה ואפשר דסבר או כר' ייסא או כר' חזקיה:

אם לקטו עניים את עליו. מפ' ר' יוחנן בגמ' דס"ל לר' אליעזר כר' יהודה דלקמן דפ' הפיגם דאמר דעניים אוכלין אחר הביעור ולא עשירים ומשו"ה אם לקטו עניים את עליו בשביעית שפיר:

ואם לאו. אלא דיש כאן מקצת עלין שגדלו בשביעית ומקצתן גדלו מקודם לכן א"נ אחרי כן דהיינו בשמינית ובתשיעית ?(ה) צריך לעשות חשבון עם העניים לפי שחלקו מעורב עם חלקן דמה שגדל בשביעית דעניים הוא דהוי ומה שגדל בשישית או בשמינית דבעה"ב הוי לכך עושה חשבון ולמ"ד דג' שנים הן אחר השמיטה לפ' לברייתא הכי דכשיעקרנו אמר השמטה לשנה א' יתן לעניים חצי וכשיעקר אחר השמטה לשתי שנים יתן לעניים השליש ואם עקרו אחר השמטה ג' שנים יתן לעניים הרובע דעד כאן הוא דשייך ביעור דהיתירא דלוף מתקיים בארץ ג' שנים כדתנן במס' כלאים ודמי לבנות שוח דביעור שלהן נמי בשנה השלישית לחנטה ומשום דאית ליה כילוי לעיקרו ?(ג) ס"ל לר' אליעזר דשייך ביה ביעור ובדין הוא דהו"ל לתנא דידן למיתני הך מתני' דלוף גבי בבא דבנות שוח כיון דתרוייהו אית להו ביעור בשנה השלישית לחנטה אלא כיון דמתני' מיירי בריכנו וכדפרישית דבההוא צד מדמינן לה לטומן בארץ ואנו מתירין אותו משו"ה אקדמה למתני' דהטומן את הלוף. וחשבון נמי דקתני דפליגי ביה היינו דוקא לענין דררא דממונא דהיינו לענין תשלומין דאילו לגבי היתר סחורה ושאר קדושות שביעית דבר שיש לו מתירין הוא כדאיתא לקמן בפ' ג' ארצות ואוכלו כלו לכו"ע בקדושת שביעית ואין עושין בו מלוגמא ואסור לפרוע חובו בדמיו ושאר דיני שביעית. ונ"ל לפ' דר' אליעזר דמתני' אזיל לטעמיה דפ' גדיש דתנן לכשיחזור לביתו ישלם דברי ר' אליעזר ופריך בגמ' למאן משלם דהא ממון שאין לו תובעין הוא ומפרקינן לעניי אותה העיר דקסבר ר' אליעזר דלגבי דידהו ממון שיש לו תובעין חשיב וה"נ כה"ג ורבנן פליגי עליה התם דמדת חסידות הוא דשייך אבל תשלומין לא שייכי ור' יהושע דפליג אפילו אמדת חסידות הוא דפליג דס"ל לר' יהושע כר' יוסי דביעור דהתירא א' עניים וא' עשירים בעלי השדות עצמם אוכלין ואפילו לצאת ידי שמים ליכא דעשירים דאכלי דידהו קא אכלי. והרמב"ם ז"ל גריס כדר' יוסי א' עניים וא' עשירים אין אוכלין וכגרסתו ז"ל הוכרח לפרש דבביעור דאיסורא קא מיירי ואסור באכילה והוי כשאר איםורין ובנותן טעם ובפ' הפיגם יתבאר הביעור בארוכה בס"ד. והקשה רבינו שמשון ז"ל לר' אליעזר אמאי צריך לעשות חשבון והא בירק אזלינן בתר לקיטה בין לענין שביעית בין לענין מעשר וא"כ האי לוף הנלקט בשמינית אין עליו תורת שביעית ותירץ ז"ל דמתני' איירי כגון דעקרו עם עליו בסוף שביעית ועקרו במארופות כדינו והניחו במקומו וחזר ונשרש והוסיף גידולין בשמינית ולפיכך צריך לעשות חשבון עם העניים ע"כ. וקשה לי דהא תינח לר' חזקיה דאמר בגמ' דבעקרו לסוף שביעית קאמר אלא לר' ייסא דאמר דלא עקרו אלא במוצאי שביעית דהיינו בשמינית וגדל נמי בשמינית קצת מאי איכא למימר ובגמ' יתבאר בס"ד פלוגתא דמתני' בין לר' חזקיה בין לר' ייסא. ולענין קושיתו ז"ל נ"ל דלוף דמי לקטנית ולא לירק דמכניסו לקיום הוי כמו בצלים כדאיתא במס' פאה ולא אמרו בתר לקיטה אלא בירק הכלה ואובד הוי אבל הכא דריכנו כבר בשביעית גופה לכו"ע ואפ"ה נתקיים דנתבטלו קצת גידולין דשביעית פשיטא דלא דמי לירק ובזה מיתרץ נמי מה שכתבנו למעלה בפ"ב דהא שביעית בעילתה ע"י קרקע והכא אמאי לא נתבטלה אלא משום דריכנו לא חשיב ליה הקרקע וכתלוש וטמון דמי ליה בחד צד כן נ"ל. ועוד נ"ל דאשכחן בבצל ולוף דלא הוו ירק לענין אמר נמי כמו לענין פאה והיינו כשהעיקר הוא חתיכה דאיסורא דלאו בתר לקיטה אזלינן דאיסור שבו היכן הלך אא"כ רבו גידולין על העיקר ומשמע בפ' הנודר מן הירק דבעינן כ"כ רבו דבעל העיקר בס' תדע דהא בצל שנטעו כרם ועקר הכרם ובתר הכי בא לעוקרו דאמרי' בפ' הנודר מן הירק ופ' כרם שחרב דאפילו רבו גידולין על עיקרו אסור ואמאי ניזיל בתר לקיטה וכשנתלש הבצל הא נעקר הכרם אלא ודאי כדאמרן:

דר' יהודה כר' אליעזר. פירשתי במשנתנו:

לוף של ערב שביעית וכו' בצלים הקיצונים. בגמ' מפ' קייטנאי תרגום קיץ קייטא כלומר דזמן תלישתן בקיץ ונשתהו בארץ עד שנכנסה שביעית:

פאה של עידית. פי' בערוך פאה זו מין זרע שצובעין בו אדום ושמו בלשון ארמי פותא והכי משמע בפ' ר"ע דתנן התם איסטיס ופיאה כדי לצבוע בהן בגד קטן פי סבכה. ונראה מדברי רש"י ז"ל שהוא רוביא כמו קוצה:

של עידית: פי' בערוך שם מקום והרמב"ם והרא"ש ז"ל פירשו הפיאה הטובה:

במארופות של עץ. דלוף ובצלים ופואה דרך לעקרן בקרדומות של מתכת וחיישי לעבודת הארץ לפיכך עושה במארופות של עץ משום שינוי: מארופות כמין מרא של עץ חזק:

ובה"א או בקרדומות וכו'. כלומר אף בקרדומות של מתכת ולא חיישינן לעבודת הארץ ובגמ' מפ' כיון שנכנס לשביעית ועקרו בשביעית היכי לית ביה ספיחים:

צלעות. פי' ר"ש והרא"ש ז"ל מקום אבנים ואין דרך לזרוע שם ולא מיחזי כעבודת הארץ ונראין דבריהם ובגמ' יש לגרוס פיטרא ברי"ש כי ההיא דפ"ק דכלאים ע"ג פיטרא והוא לשון צור חזק וכן מצאתי לר"י ז"ל צלעות בירושלמי מפ' פיטרא וגרסינן נמי ספ"ק דכלאים ומודי ריש לקיש בזורע ע"ג פיטרא ע"ג סלעים ע"כ. ולפי זה פי' צלעות כמו סלעים בחילוף צד"י בסמ"ך וגרסא זו נכונה. ובערוך גורס פטדא בדלי"ת והוא פי' לפיאה וק' לי גירסת הערוך דלפרושי פיאה אמאי נקט פיסקת פואה של צלעות פיאה דרישא הוה ליה למינקט:

ומודים וכו'. לפרושי מילתא דב"ה דבפיאה דכל מקום שרו ב"ה בקרדומות של מתכת ולא תימא של עידית דהיינו הבאה בארץ קשה דהיינו בצלעות הוא דשרו ב"ה קמ"ל דמודו ב"ש בההיא דליכא עבודת הארץ ומינה דלב"ה לא חיישינן לעבודת הארץ בכל קרקע שיהיה לא שנא נוחה לחרוש ול"ש צלעות מותר:

עד כדון לוף. עד כאן לא שנינו שיעור במשנתנו אלא בלוף אבל דין הטמנת בצלים לא שנינו ומהו:

היא לוף היא בצלים. דינן שוה. וכן מצאתי שפי' ר"י ז"ל כדברי ?(ב) וז"ל לא שנינו עד הנה אלא הטומן לוף הטומן בצלים מאי א"ר יונה כדין הלוף כך דין הבצלים ע"כ:

ור' יוסי. פליג עליה דר' יונה דאפילו פחות משיעורא דלוף שרי להטמין מ"ט דאינון שפיין שהן חלקים ואינך משתרגין בארץ כל כך להצמיח דהקולקוס כל עיגול שרשו עד העלין מלא שרשים ונקל הוא ליאחז וליסבך בקרקע משא"כ בבצלים דאין להן שורש אלא נגד פיטמתן כדאיתא בפ' בתרא דתרומות תרגום ואורח צדיקים סלולה ואורחא דתריצי שפייא:

ה"ג ר' אמי בעא קומי ר' יוחנן לית כאן משום ספיחים א"ל מתני' שעקרו עד שלא גזרו על הספיחים א"ל וכי בעלייה היתה סבר ר' אמי מימר וכו'. וה"פ דפריך ר' אמי למתני' ושאל לר' יוחנן ע"כ לא פליגי ר' אליעזר ור' יהושע אלא בחשבון אבל באכילה שרו והלא ספיחים אסירי כדתניא בת"כ הן לא נזרע וכו' מכאן סמכו וכו' ומשני ליה ר' יוחנן מתני' שעקרו עד שלא גזרו וכו' כלומר שעקרו עיקור המועיל לספיחים דהיינו קודם שהוציא שאר גידולין בשביעית דהיינו ביצים והניחו במקומו ועד שלא גזרו על הספיחים דקאמר כלומר קודם שתחול עליו גזרת ספיחים ועקרו דקאמר לאו דוקא וריכון קאמר דריכון כעיקור הוי כדלקמן ואיתא בפ' ג' ארצות ובפ' הנודר מן הירק דריכון סגי לענין איסור ספיחים ולא פליגי הכא תנאי אלא לענין ממון עניים ומשום דא"ל ר' יוחנן עד שלא גזרו משמע דס"ל לר' יוחנן דספיחים גזרה דרבנן היא הקשה לו ר' אמי וכי בעלייה היתה וכי גזרה דרבנן היא כמו שאר תקנות שתקנו בעלייה לפי שהיו רגילין לעשות גזרות ותקנות בעלייה כדאמרינן בכתובות מדברים טובים שנאמרו בעלייה ופירש"י ז"ל בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון. ויש גורסין כן ר' אמי בעא קומי ר' יוחנן מתני' שעקרו עד שלא גזרו על הספיחים א"ל וכי בעלייה היתה וצריך לדחוק ולפ' הגירסא כך דמשום דשמעיה ר' אמי לר' יוחנן דהוה מוקי למתני' שעקרו ללוף קודם שהוציא גדולין בשביעית בענין שלא גזרו עליו משום ספיחים כדתנן לקמן ומשום דשמעיה דקאמר עד שלא גזרו על הספיחים הבין ר' אמי דסבר ר' יוחנן דספיחים גזרה דרבנן היא ותמה על זה ואמר לו וכי בעלייה היתה משום דר' אמי סבר דמתני' כר"ע מצינן לאוקומה דסבר דספיחים לעולם אימא לך מדאורייתא אסירי דאפילו לדאורייתא ריכון סגי כדאיתא לקמן פ' ג' ארצות דדמיא לעומר דבטילתה ע"י קרקע. וכן פי' ר"י ז"ל ?(ג) וזה לשונו ר' יוחנן פתר מתני' בלוף ששית שנכנס בשביעית ונעקר במארופות כדיניה ואחר שנעקר הניחו במקומו והוציאו עלין ומתני' אחר שגזרו על הספיחים היא ור' אליעזר כר' יהודה הלכך העלין כולן לעניים ור' יהושע סבר כר' יוסי הילכך אם לקטו עליו לקטו ואם לאו אין לעניים עמו חשבון ור' אמי נמי מוקי מתני' כר' יוחנן מיהו הוה מוקי לה מימות משה רבינו דסבר איסור ספיחים מן התורה ע"כ:

בעלה לוף שיטה היא מתני'. פי' רבינו שמשון ז"ל כלומר שלא גדלו בשביעית כי אם העלין וכבר גדל העיקר משנה הששית וכי אסרינן ספיחים היינו בהנך דהתחלת גידולן בשביעית או בתבואה שלא הביאה שליש בששית וכמו שנפרש לקמן בפ' הפיגם אבל לוף שגדל עיקרו בששית אלא שגדלו עליו בשביעית לית ליה דין ספיחים ליאסר באכילה והא דנקט לוף שוטה משום דלוף פקח אפילו עיקר שלו לא היה מתקיים בארץ מן הששית עד השמינית ולא משכחת בלוף פקח הנטוע משנה ששית שיוציא עלין בשביעית ובשמינית דנימא דיעלה עמו חשבון ומיירי דעקרו בסוף שביעית והניחו במקומו וחזר והשריש והוציא עלין בשמינית כדפרישית במתני' ע"כ דבריו ואני רואה ?(ד) דדבריו אלו בנויים על העיקר אשר לו שכתב בפ' הפיגם דלא אזלינן באיסור ספיחים גבי ירק בתר לקיטה אלא כשלא נגמר גידולו. ואני הוכחתי שם דאליבא דרבנן דפליגי אדר' שמעון דקיי"ל כותייהו צ"ל דכללא דירק דגמירי בתר לקיטה אזלינן ביה כללא רבא הוא כדאיתא התם ועוד כ' דליף פקח עיקר שלו אין מתקיים בארץ ולדבריו מתני' דמס' כלאים דקתני דמתקיים בארץ ג' שנים וברייתא דלקמן בלוף שוטה קא מיירי ואינו כן דמר כלענה היא כדמשמע בעוקצין ולאו נשמר הוא ואין נוטעין אותו בני אדם ומשו"ה פטור מספיחים דהא קתני ליה בהדי עולשין וכרישין ורגילה והני כולהו ירקות שדה נינהו כדלקמן ואיתא נמי בעוקצין אלא בלוף סתם דמתני' הוא בפקח דמתוק הוא שזורעין אותו בני אדם כמו בצלים אלא ה"פ דדוקא הך מתני' בלוף שוטה מוקי לה ר' ירמיה משום דלוף שוטה אין בו איסור ספיחים דקתני בלוף שוטה בריש פ' כלל גדול זוטא דלעלין שלו יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ולעיקר שלו אין לו ביעור וכו' וכיון דקתני יש לו ביעור כי כלה לחיה משמע דהיתר אכילה אית ביה דומיא דלולבי דאלה ובטנה דאין להן ביעור ולעלין יש ביעור משום שנושרין מאביהן ועוד דקתני בהדיא רגילה ורגילה היילו חלוגלוגות וחלוגלוגות מירקות שמנו בפ' הפיגם דלית בהו איסור ספיחים נינהו ואפילו שלא עקרו ולא ריכנו בשביעית מיירי הילכך כיון דלית ביה איסור ספיחים שפיר פליגי ביה במתני' משא"כ בלוף פקח דנוטעין אותו בני אדם דישנו באיסור ספיחים וכן מצאתי לר"י ז"ל ?(א) שכ' ר' ירמיה פתר מתני' בעלי לוף שוטה שאין ביעור לעיקרו ואפילו לא תלשו בשביעית אלא נעלין לחודייהו יש ביעור ע"כ:

ותני עלי לוף ועלי בצלים. פי' רבנו שמשון ז"ל ורב אושעיא אקשי ליה מברייתא דבר קפרא דקתני בה פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בלוף ובצלים ולא שייך לשנויי בבצללים שוטים דאין דרך להתקיים מששית לשמינית דגבי לוף שוטה משכחת לה דעיקרו מתקיים בארץ כדתנן לקמן ור' ירמיה לא חש לה דלית ליה הא דבר קפרא ע"כ וגבי מילתיה דר' ירמיה וכו' פי' כלומר מדבריו נוכל לדקדק דבר שיש לו ביעור כגון עלי הלוף שוטה שנמצא בתוך דבר שאין לו ביעור כגון עיקר הלוף השוטה יש לו ביעור ולא אמרינן בטלי להו עלין אגב עיקר ולא שייך למידק הכי ממתני' דתנן דלעלין יש להן ביעור ולעיקר אין לו ביעור דההיא פשיטא דאיכא לאוקומה כשתלש העלין לבדן אבל הכא עוקר הכל יחד דנתערבו גידולין דשביעית בשל שמינית ומשני בששיקף בעלין שתלשן בשמינית מן העיקר קודם שיכלה לחיה שבשדה דביעור הוא בשמינית ולשון שיקוף נופל בתולש עלין מן העיקר ע"כ דבריו ותמהני עליהם מי הגיד לו דסבר ר' ירמיה כר' ייסא דלקמן דילמא ס"ל כר' חזקיה שעקרו לסוף שביעית ויש זכות לבעל אף בגדל בשביעית ועוד מאי קושיא כשנדקדק מר' ירמיה כן ובגמ' קאמר מה עבד לה ר' ירמיה משמע דקשיא ליה ומה יעשה. אלא כך פי' השמועה דרב אושעיא מקשי ליה דלא מצית אמרת דמתני' בלוף שוטה מיירי דכיון דקתני בברייתא דקתני בה פלוגתא דמתני' דר' אליעזר ור' יהושע בצל בהדי לוף כי היכי דגבי בצל לא תוקמה בשוטה ה"נ גבי לוף. ותלמודא אקשי לר' ירמיה קושיא אחריתי דממילתיה דר' ירמיה משתמע דס"ל לר' אליעזר במתני' דהכובש דבר שיש לו ביעור בתוך דבר שאין לו ביעור כגון עלין בתוך לולבי דאלה ובטנא דס"ל לר' אליעזר דלכל מבערין דהא מתני' מיקמת לה דבלוף שוטה מיירי ובלוף שוטה תנינן ביה לקמן דלעיקר אין לו ביעור ולעלין יש להן ביעור וכיון דבלא עקרו מיירי וכדפרישית בודאי דעלין מעיקר קא ינקי ואפ"ה סבר ר' אליעזר דלעלין יש להן ביעור דהא קאמר ר' יוחנן דר' אליעזר כר' יהודה דעניים אוכלין אחר הביעור משמע דביעור בעי דהא בביעור דהיתירא מוקמינן לה והא תהוי תיובתא לר' ירמיה דלקמן פ' כלל גדול זוטא אמרינן דההיא ברייתא דתניא בין אלו ובין אלו אין להן ביעור כר' אליעזר היא וקשיא דר' אליעזר אדר' אליעזר דכך הוא גידולן דעלין דינקי מעיקר כמו כובש עלין ולולבין דינקי מהדדי וממתני' דפ' כלל גדול ליכא למידק הכי דמצינן למימר ההיא מתני' כר"ג וה"נ אמרינן התם:

ומשני כששיקף בעלין. כלומר לעולם מתני' וברייתא כי הדדי דבלוף פקח מיירי דאית ביה איסור ספיחים ובעיקר נמי שייך שביעית ומיירי כשחבטן מיד בסוף ששית דלא ניחא ליה בגידולי שביעית וכמישי להו עלין וכאשר בא השרף של שביעית נתלחלחו ונזקפו וגדלו גידולין בשביעית. והני לית בהו איסור ספיחין כמו לוף שוטה דשרי והיינו בעלי לוף שוטה דקאמר ר' ירמיה דשרו בעלי לוף שוטה דכיון דחבטן אפקרינהו וגידולין דהפקרא חשיבי כולהו ושרו באכילה ואין כאן איסור ספיחים. תרגום שדופות קדים שקיפן קדום ופירש"י ז"'ל חבוטות:

ר' ייסא פתר לה וכו'. ר' ייסא פליג אדר' ירמיה ובלוף פקח נמי מוקי לה וסבר דלא אהני שקיפת עלין להוציאו מדין גזרת ספיחים אלא ריכון דוקא הוא דמהני:

ריכנו. ברי"ש גרסינן לשון הטייה תרגום הטי נא כדך ארכיני כען כלומר שהטה אותו ונענעו לעוקרו כדי דלא יגדל וכותלי שורשו נפרדו ונעקרו מן הארץ אבל ראש החד שיש לו כמו עץ דק כמו שיש לצנון נשאר תחוב בארץ כדמעיקרא:

נטעו לפני ר"ה של שביעית. מפ' לקמן ור' ייסא סבר דההיא ברייתא דתניא אם עשה בארץ ג' שנים נותן לעניים וכו' כדלקמיה כל הנהו שני דקמי שביעית וחשבון דמתני' בגידולין דקמי שביעית נינהו דקא סבר דכיון דבעי ריכון בשביעית לא מצי גדל בתר ריכון שני טובא ומשו"ה קאמר הכא לפני ר"ה של שביעית כלומר זמן הרבה קמי שביעית בענין שעשה ביצים הרבה קומי שביעית דהוו כולהי לבעה"ב וריכנו בשביעית בענין שלא תפס בו איסור ספיחים כלומר ואף אחר הריכון גדלי:

ועקרו במוצאי שביעית. לאחר שנכנסה השמינית זמן הרבה ג' וד' חדשים:

אין תימר ריכון כעיקור הוא. טעמא דר"א קא מפ' דס"ל לר' ייסא דלהכי פליג ר' אליעזר ואמר דיעשה חשבון וכו' משום דמספקא ליה לר' אליעזר אי חשיב ריכון כעיקור או לא דאי אמרת חשיב כעיקור דחשיב כנלקט לענין דלית ביה איסור ספיחים וירק מותר הוי כדאיתא פ' ג' ארצות ובפ' הנודר מן הירק א"כ לענין ממון עניים נמי כנלקט בשביעית דיינין ליה וכולו דעניים הוי דומיא דאתרוג ואתרוג הנלקט בשביעית אפילו הוי כמו כד דין שביעית אית ביה כדאיתא בר"ה הילכך כלהו גידולין דששית ושביעית ושמינית דעניים הוו דכי גדל לעניים גדל וכולו לעניים הוי ואפילו גידולין דשמינית שבחא דממילא הוי:

ואין תימר אין ריכון כעיקור. דהא חי הוא בשביעית מן הארץ דלא מצינן למימר דנלקט גמור הוא וכלהו גידולין דעניים אלא עקירה דעבד למוצאי שביעית היא דהויא עקירה ושני מיני גידולין יש לבעה"ב מלבד גופו כל גידולי דקמי שביעית דהא עשה ביצים הרבה קמי שביעית וגידולי שמינית דבשמינית גופה אחר משך זמן הוא דעקרו. וכיון דמספקא לן גידולין דשביעית מיהא דעניים חשיבי ומשו"ה אמר יעשה חשבון עם העניים. ור' ייסא לא ?(א) [גמר מילתיה] דר' יהושע סבר לדידי אין כאן ספק דסבירא לי כר' יוסי ואף אם נאמר ריכון כעיקור ולעניים ולעשירים הוי כיון דבעה"ב היא ריכנו והניחו הוה ליה הפקר והוא עקרו וסבירא לי כר' יוסי דפירות שביעית למציאה דמו והראשון זכה הילכך אין כאן חשבון:

ה"ג בכל הספרים ר' חזקיה פתר מתני' ערב ר"ה של שביעית נטעו ערב ר"ה של שביעית ועשה ביצה בתחלת שביעית וריכנו בשביעית ועקרו בסוף שביעית אין תימר ריכון כעיקור אין כולו לבעה"ב. ופי' בו רבנו שמשון ז"ל ור' חזקיה פתר נמי מתני' בשנטעו בששית ועשה ביצים בששית אלא דמוקי לה בשריכנו בששית ועקרו לגמרי בשביעית דאם הריכון כעקור הכל לבעה"ב ואפילו מה שהוסיף בשביעית דלאו מארעא קא רבי והרי הוא כמונח בתיבה ואם אין הריכון כעיקור הכל לעניים אפילו מה שהוציא בששית דבתר לקיטה אזלינן ומן הדין אין לעניים עמו חשבון שהרי או כולו לעניים או כולו לבעה"ב אלא דמספיקא עביד ר' אליעזר ריכון כעיקור בגידולי ששית ולא כעקור בגידולי שביעית וטעמא דר' יהושע משום דריכון כעיקור ומילתיה דחזקיה כתובה בשיבוש וצריך לתקן הגירסא לפי הפתרון שאמרתי עכ"ד. ואני תמה מאד היאך מוחק הספרים בלי ראיה הגמ' אמרה שנטעו ערב ר"ה של שביעית דבהכי הוא דפליג אדר' ייסא והוא ז"ל אומר שנטעו בששית הגמ' אמרה ועשה ביצה בתחלת שביעית והרב פי' ועשה ביצים בששית הגמ' אמרה וריכנו בשביעית והרב פי' דריכנו בששית. ואני רואה לקיים גירסת הספרים וה"פ האי גברא נטעו ללוף ערב ר"ה דשביעית דעיקר דהיתירא נטע ערב ר"ה דשביעית דהיינו יום א' קמי ר"ה דשביעית וחשבון דמתני' בגידולין דבתר שביעית הוא דהוי ולא גדל בשביעית אלא ביצה א' דאע"ג דאית בה איסור ספיחים כיון דנכרת היא לחודה היא דאסירא ועיקר לא מיתסר דבטיל השרף ברובא דהיתירא דמעיקרא ומיד ריכנו ואפילו אחר הריכון גדל גידולין ועקרו בסוף שביעית קמי שמינית ואחר שעקרו חזר והוסיף גידולין דהיינו ביצים כמו הבצלים בעלייה והשתא מספקא ליה לר' אליעזר כמה הוי דעניים אם הביצים שגדלו מריכון עד העיקור דלאחר עיקור לא דאי אמרת ריכון כעיקור הוי כולו לבעה"ב ואין כאן לעניים אלא ביצה דעיקרו דהיתירא הוי וגידולין דבתר ריכון נמי ?(ג) העיקר הוא דגרמי להו ולא הביצה ולאחר עיקור כ"ש דלאו דאיסורא הוו ולאו דעניים הוו דדמו לבצלים שהשרישו מאיליהן ואי אמרת אין ריכון כעיקור א"כ אפילו גידולין דבתר הכי דעניים הוו הילכך אין כולו לבעה"ב גידולין ועיקר אלא הגידולין דבתר ריכון לעניים וגופו וגידולים דבתר עיקור בלחוד דבעה"ב ובעי חשבון ור' יהושע סבר דל"ש דריכון כעיקור דמי ול"ש דריכון לאו כעיקור דמי ואפ"ה כולו לבעה"ב דס"ל כר' יוסי וכר' יוחנן ולגבי הביצה מאי חשבון צריך וקשה בעיני טעמא דחזקיה דאמר דאי ריכון כעיקור הוי כולו לבעה"ב לר"א דאמאי לא אמרינן הא נלקט בשביעית ונדון ביה דינא דאתרוג כדאמרינן לעיל דאפילו היה ככד ועקרו מיד כשנכנס ר"ה הוי דשביעית ונראה לי דהיינו טעמא דשאני לוף וקולקוס דלית ליה דינא דירק גבי כלאים ועוד דאין זרעו כלה ועוד דריכנו ואין תחוב בארץ אלא חודו ודמי לאילן ועוד דאורחיה לעשות בתוספתו ביצים וכיון דתוספת שלו מבורר כולו לבעה"ב ואפשר דמה"ט נמי הביצה אינה אוסרת לשאר גידולין כיון דהיא לעצמה ואפשר דאפילו ביצה נמי שריא דכיון דריכנו גלי אדעתיה דאנוס מעיקרא היה דלא הספיק לו זמנו ואפילו כלאים אם אנוס הוא שרו כדאיתא בפ' המבריך ואפילו עקרו לגמרי בשביעית היתירא קמא כדקאי קאי ובהא פליגי ר' ייסא ור' חזקיה ר' ייסא סבר דאפילו גדל ביצים הרבה לפני שביעית דהוו גידולין דחולין אם נאמר דלא עקרו בשביעית אפשר לומר לאו דעניים הוי אבל אם תאמר דבשביעית איכא עיקור דין ירק אית ליה ומשו"ה קאמר עקרו במוצאי שביעית כלומר דינק משרף שמינית בההוא דמספקא ליה אי ריכון קמא הוי עיקור או האי בתרא אבל כי לית ביה שרף שמינית לא ור' חזקיה סבר דאפילו בריכון דשביעית גופה דאחר ביצה נמי פליגי דלית ליה דררא דירק דעיקר לחוד וביצה לחוד ומשו"ה קא מר דבסוף שביעית עקרו:

עשה בארץ ג' שנים. ר' ייסא מפ' לה הני ג' שנים דהוו לבעה"ב היינו אותם דקמי שביעית אבל דשביעית גופה לא וטעמא דלא מצי גדל אחר ריכון כל כך וכדאמרן ובשנים דקמי שביעית היא דמיירי וה"פ דברייתא עשה ג' שנים קמי שביעית ושביעית כולה וריכנו בשביעית ועקרו למוצאי שביעית דהיינו בשמינית כיון דמספקא לן אי אמרינן אין ריכון כעיקור ועיקור בתרא עיקר אי כעיקור דמי וכולהו גידולין דשביעית הוו ודעניים ואפילו לגבי גופו הילכך גידולין דשביעית מיהא יהבינן להו דהוו רובע בערך גידולין דג' שנים לפני שביעית:

היו שתי שנים לפני שביעית. כשנטעו יש לעניים שליש:

היתה שנה א' לפני שביעית. יש לענייה מחצה ולשון שעברה עליו שביעית דייק כר' ייסא דמשמע דימים קדמונים היה נטוע קודם שביעית ולר' חזקיה מצינן לפרושה שנטעו ערב ר"ה דשביעית וכל השנים דקתני אחר שביעית ואילך נינהו וכגון דריכנו אחר ביצה א' דהשתא גידולין דאחר ריכין דשאר שנים הוו דבעה"ב ואף דשביעית נמי איכא חשבון וכבר פי' במשנה דעתו דר' חזקיה. וכ' רבנו שמשון ז"ל וא"ת דהיכי משכחת לה שיחלקו עניים עם בעה"ב למחצה לשליש ולרביע והא אין עלי הלוף מתקיימין דיש להן ביעור כדתנן לקמן פרק כלל גדול זוטא ותירץ דמשכחת לה כגון שעקר הלוף בחורף עם העלין וטמנו בארץ כדתנן לעיל ואחר שעבר זמן הקרח חזר ונטעו והוסיף גידולין על גידולין וכן בכל שנה ושנה ע"כ. ואין צורך דהא אמרינן במס' כלאים דמתקיים בארץ ג' שנים והכי איתא לעיל נמי ופלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בביצים דעיקרו היא כדמפרשי אמוראי לעיל ואע"ג דקתני במתני' אם לקטו עניים את עליו ה"ק דנתפייסו והלכו להם סגי דהא לא חשו על הביצים ואם לא נתפייסו יעשה חשבון בביצים ובביצים דוקא פליגי והראיה שהביא ממתני' דפ' כלל גדול זוטא ההיא בלוף שוטה מיירי דאין לעיקרו ביעור כדתנן התם והכא בלוף פקח מיירי כדפרישנא לעיל דאפילו לעיקרו יש לו ביעור לאחר ג' שנים ?(א):

ר' בון בר חייא אף בשאר שני שבוע. ס"ל לר' בון דעקרו דקתני במתני' היינו כעקרו דר' יוחנן דלעיל דתלש דפנותיו מן הגושין והניחו במקומו דהיינו ריכנו דאמרינן לעיל ומספיק לשלא יתפוס בו דין ספיחים כדאיתא בפ' ג' ארצות ואשמעינן השתא ר' בון דכי היכי דמהני ריכון לספיחים מהני נמי בשאר שני שבוע לחילוק קדושת המעשרות דאע"פ שהניחו במקומו אם שנייה נכנסת לשלישית אין בו דין שלישית וכן אם שלישית נכנסת לרביעית דריכנו אין בו דין רביעית ואע"ג דאמר בעא פשיטא ליה אלא דשאל לחברים סברתן וכמו שפירשתי בפתיחה:

והא תניא. סייעתא לר' בון דתניא היתה שנייה והיה נטוע בה ודינה מ"ש:

נכנסת לשלישית. שדינה מ"ע והיה הלוף מחובר לקרקע:

אינו מרכנו. לשלא יגדל גידולין:

ואינו מונע ממנו מים. דתנן לעיל פ' שדה הלבן פול המצרי של שקיא שמנע ממנו מים ל' יום לפני ר"ה מתעשר לשנה שעברה וזה כדי שלא יהו גידוליו שלאח"כ מ"ש מפני תקנת עניים שיזכו בגידוליו תקנו שלא ימנע מים ממנו ולא ירכננו:

היתה שלישית. שדינה מ"ע והיה לו לוף מחובר לקרקע:

ונכנסה לרביעית. שדינה מ"ש:

מרכנו ומונע ממנו מים. כדי שיהא מתעשר לשנה שעברה דריכון כעיקור והוי לעניים והוי כנלקט גמור בשלישית אלמא דריכון כעיקור הוי אף בשאר שני שבוע ולא לענין ספיחים לחוד:

ר' ייסא וכו' תפתר וכו'. ר' ייסא אזיל לטעמיה משום דר' בון לא פי' האי ריכון דמהני למעשרות אם אחר שעשה ביצה בשנה הנכנסת הוי כר' חזקיה דלעיל או מיד קודם שעשה גידולין ור' ייסא ס"ל לעיל דלא כר' חזקיה וריכון לא מהני אלא מיד וחשבון דקתני היינו בגידולין דקמי שביעית ולהכי אתי לפרושי דעיקור דמתניתא דהכא דהיינו ריכון כי היכי דאהני למעשרות עד שלא צמחו גידולין הוא דהוי וליכא למימר דפליג וסובר דריכון לא מהני כעיקור גמור חדא דהוא מודי לעיל דריכון סגי ועוד דלא היה לו למימר עד שלא צמחו גידוליו והכי אמרינן לקמן בפ' ג' ארצות דריכון סגי ובפ' הנודר מן הירק נקטינן הכי בפשיטות:

ותני עלה. בתוספתא דבפיאה של צלעות מקום שנהגו לחרוש יחרוש דכיון דהיא במקום סלעים וטרשים אין בה משום עבודת קרקע כדאמר לעיל פ' בראשונה לגבי מלמד פרתו לחרוש:

מותר ליקח לוף במוצאי שביעית. מכל אדם ואפילו חשוד ומפ' בגמ' דבלוף טמון עקור כדרכו מן הששית וטמנו כדתנן לעיל מיירי והוציא גידולין אחר שהטמינו ור' יהודה שרי להו לגידולים ללקחן מע"ה מיד ורבנן פליגי עליה וטעמייהו מפ' בגמ':

עד שירבה החדש. לוף הזרוע אחר השביעית גידולין והוציא כיון שרבה בארץ אז מותר ליקח גידולין דלוף סתם מכל אדם:

מאי טעמא דר' יהודה. כלומר מ"ש הכא דשרי מיד ולקמן בפ' ג' ארצות גבי שאר ירק תנן דאסור עד שיעשה כיוצא בו ולא אשכחן דפליג ר' יהודה:

ומשני גזרי על הלוף ולא גזרו על הירק. כלומר כי קתני במתני' דשרי היינו ירק שלו ולא עיקר שלו דגבי עלין הוה בני אדם אין אוכלין אותן ודמי לעולשין דלית בהו משום ספיחים ופריך אי הכי אפילו בשביעית גופה לשתרי ומשני לאו משום הך טעמא לחוד דבעלין דמו לעולשין אלא דלהוי נמי טמון אלא שלא טמנו כדתנן לעיל ומקילינן ביה קצת כי היכי דמקילינן גבי ריכון לעיל ומשו"ה בשבועית אסירי אפילו עלין שלא ילך וכו' משא"כ במו"ש דבטיל ליה איסורא דשביעית כדאמר לקמן בטילתה על ידי קרקע וכיון דאיכא תלת מוצאי שביעית וטמון ועלין שרינן ורבנו שמשון והרא"ש ז"ל פי' גזרו על הלוף שלא יעקרוהו בשביעית ביד כשאר ירקות ושמא משום דשרשו תחוב בארץ הרבה חשו דדמי לחורש וצריך לעוקרו לב"ש במארופות של עץ ולב"ה אף בקרדומות ואין דרך לעוקרו כדרכו בשביעית הילכך למוצאי שביעית לא שכיח עקור כדרכו אלא בטמון ולא באיסורא דשביעית הילכך זה שעקור כדרכו שרי מיד אבל גבי ירק שלא גזרו שלא לתולשו כדרכו איכא למימר דילמא שתלו ועקרו וספיחים הוי לא שרי מיד:

מעתה אפילו בשביעית יהא מותר. ובספר רבנו שמשון ז"ל היה כתוב אפילו בשבת והכל א' דשביעית מיקריא שבת כדכתיב והשבת ונפתחה בר ותרגום יונתן ושמיטתא וה"פ בשביעית עצמה יהא מותר כיון דאין דרך לעוקרו כדרכו בשביעית תלינן למימר דמן הטמון שהטמין בששית הוא:

ומשני בטמון אנן קיימין כלומר כי שרינן למוצאי שביעית בטמון הוא דאמרינן הכי דההוא אין דרך לעוקרו בשינוי אלא כדרכו ולטומנו עד מוצאי שביעית וההוא הוא שמטמינין עם השרשים להתקיים כך וכיון דעקור כדרכו לא שרי ליה ר' יהודה אלא למוצאי שביעית אבל בשביעית גופה אסור ואע"ג דהוא מן הטמון אסור ללוקחו מע"ה כיון דעקור כדרכו הוי שמא יביא מן האיסור ויאמר מן הטמון הוא לכך אסור בשביעית אפילו טמון אבל למוצאי שביעית ליכא למיגזר דהא עברה שביעית ושביעית בטילתה על יד קרקע ורבנן סברי דאפילו במוצאי שביעית סמוך ליצאתה נחוש בטמון שמא יבא בשביעית לעוקרו כדרכו ויאמר טמון הוא מן הששית ולא שרי עד שירבה החדש ור' יהודה לטעמיה דאמר בפרק הניזקין ובפ' עד כמה דשביעית לא חשידי בה אינשי ויותר נ"ל לפ' סוגיא זו כמו שפירשתי וסייג קצת מצאתי בפי' ר"י ז"ל שפי' כן ר' יהודה סבר כשגזרו על הלוף גזרו כלומר על הלוף גזרו כלומר על הלוף שלא עקרו גזרו דיהא אסור הוא וירקו. א"נ בעקרו והניחו במקומו גזרו על ירקו אבל עקרו וטמנו בשביעית והוציא ירק ירק הוא בעלמא ושרי הילכך מותר לקנות ירק הלוף מיד דמקילינן ואמרינן מירק דלוף טמון מייתי ופריך א"ה אפילו בשביעית לישתרי ומשני הא לא קשיא שאם תתיר לו הולך ומביא מן האיסור ויאמר מן הטמון הבאתי ע"כ:

עין כושים. שם מקום:

ואכלנו לוף. גידולי לוף טמון שלקחנו מע"ה:

מוצאי הפסח. ולא משום דירבה החדש דמתני' הוי פסח אלא מעשה שהיה כך היה כלומר ומרגל לרגל אתה טועה ולא כדברי הרא"ש ור"ש ז"ל שפירשו דירבה החדש היינו מן הפסח ואילך כדפי' בירושלמי דאי הכי אמאי לא תני תנא עד הפסח:

אומן. חרש עצים:

אין האומן רשאי למוכרן. מפ' בגמ' דלחשוד על השביעית מיירי והוי כאילו תנן אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן לחשיד על השביעית ומיחסרא מתני'.

מחרישה. ריג'א בלע"ז:

וכל כליה. העץ והיתד שלה דסתמייהו לעבודת קרקע נינהו והני לאו משום שעתא דלקמיה קא זבין להו שהרי כל שעה הם מצויין ולא דמי לפרה חורשת:

מזרה. פירש"י ז"ל בפ"ק דע"ז פאלא בלע"ז שבה זורין את תבואת הגורן לרוח להעביר את המוץ וכשאין גורן עודר בה הקרקע:

הדקר. פי' התוס' כלי הוא שקורין קולטרא ודרכו הוא שנועצין אותו בקרקע וחופרין בו כדאמר בעלמא דקר נעוץ:

מגל יד. כלי שמצד א' סכין ומצד אחר מגל הכי מפ' לה בפ"ק דחולין:

מגל קציר. כמשמעו וטעמא דהני דשרו דאע"ג דאית בהו צד לאסור מצינן למימר בהו צד היתר שמא הוא אינו רוצה לקצור מן ההפקר ולהביא בעגלה אלא למאכל ביתו דאין אסור אלא להביא הרבה ולעשות אוצר:

כל שמלאכתו מיוחדת לעבודתו אסור. כדמפ' טעמא בפ"ק דע"ז דהני דרישא ליכא למתלי בהו דליכא למימר בהני כלים משום שעתא דלקמיה קא זבין להו דהא כל שעתא מצי זבין להו אלא לעבירה קא מכוין:

היוצר. כלי חרס:

מוכר. לישראל החשוד בשביעית דהיינו יוצר דהיינו אומן ועוד דעלה קאי דדבר הלמד מענינו הוא:

חמש כדי שמן. דעד כאן יכול אדם להביא מן ההפקר:

ואם הביא יותר מכאן מותר. דלא חיישינן שמא מן המשומר הביא והרמב"ם ז"ל כ' בפ"ד דהיל' שמטה מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית וכל הנועל כרמו וסג שדהו ביטל מצות עשה וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו אלא יפקיר הכל ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר חמש כדי שמן וט"ו כדי יין ואם הביא יותר מזה מותר ע"כ. משמע דלאו בישראל חשוד מפ' לה, והנכון מה שפירשתי:

ומוכר לגוים בארץ. מפ' בגמ':

לא ימכור לו. אדם לחשוד על השביעית בשנה השביעית:

פרה החורשת. פרה המלומדת לחרוש משום לפני עור:

אפילו בשעת הזרע. דנימא דלאכילה קא בעי להו:

שיודע שיש לו גרן. משאילו סאה למדוד בה ולא חיישינן שהוא מודדו להכניסו לאוצר דאיכא למיתלי דלמדוד מה שקנה מן הגוי לשעה קא בעי לה או לישב בה וליכא משום מחזיק ידי עוברי עבירה:

ופורט לו מעות. מחליף לו זהוב במעות סלע בפרוטות כמו הפורט סלע מעות דמ"ש דלהלואה קא בעי להו ופועלין לשאר צרכיו הוא צריך להן:

וכולן בפירוש. לדבר אסור כגון שפירש לו בהדיא לחרוש בה סאה לגרן מעות לפועלין שחרשו. תניא בתוספתא בש"א לא ימכור לו שדה ניר וב"ה מתירין מפני שיכול להובירה. פי' לעשותה שדה בור שלא יזרענה וב"ש סברי סתמה לזריעה כיון דחרושה היא ועבר אלפני עור וקיי"ל כב"ה:

סתמן מהו. דמסתברא לפ' מתני' במפרש שקונה אותם לחרוש בהן אבל סתם דילמא שרי דומיא דסיפא דקתני משאלת אשה לחברתה דאמר לקמן דבסתם איירי וה"נ במפרש דוקא הוא דאסר ליה או דילמא אפילו בסתם ומסיק דשרי בסתם ולהך פי' פליג אגמ' דילן כדפי' לעיל וכן פירש"י ז"ל במס' ע"ז. והרמב"ם ז"ל כ' בפ' שמיני דהיל' שמטה ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד ואפילו דבר שמלאכתו מיוסדת למלאכה האסורה בשביעית שהרי אפשר שיקנה בשביעית לעשות מלאכה לאחר שביעית נראה מדבריו דמפ' לה סתמן דע"ה שאינו נודע לנו אם הם חשודים וכי פשיט ליה ה"ק כי היכי דגבי כלי כי אינו מבורר לאיסורא שדינן ליה גבי שריותא הכי נמי גבי גברא:

ואש לומר שמא החליף. החליף דבריו ומשקר וקונה כל הכדים לצורך יין או לצורך שמן ומשני דנכרות הן של יין משל שמן ואין צורתן שוה:

אדרא דהילין חכימא. תרגום וידע אדם וחכים אדם הכר נא תכים כען. אדרא לשון עיר כמו אדרייתא דתבנא דפ' ד' נדרים דפי' בערוך שהביאו עורות של בהמה מלאות תבן וסבור הנחש שהן בהמות ובלען והכא משל בעלמא הוא כלומר קרקע של אלו משונה במראהו זה מזה דמאותו קרקע שעושין כדי יין אין עושין כדי שמן:

ואפילו יתר מכאן. מותר למכור לגוי בארץ יתר מזה ואינו חושש שמא ימכור לישראל חשוד:

ואפילו מן הקנוי בארץ. פי' רבנו שמשון ז"ל אע"פ שכונס בו יין ושמן שהביא מן הארץ. ואינו נכון בעיני דהא אסור להוציא פירות שביעית ולעבור זמן הביעור ונראה בעיני לפ' ואפילו שהכדים שמוכר לו בחוץ לארץ הם קנויים בארץ ומעפר הארץ הן והוה אמינא כיון דמן ארץ ישראל הם אי שרינן ליה למכור לחשוד בלי שיעור בחו"ל יכנס ישראל החשוד בארץ וימכור לו נמי בארץ קמ"ל דבחו"ל לא גזרינן ושרינן ליה מעפר הארץ ואפילו יתר מכאן:

המוכר שור לחברו. פלוגתייהו איתא בגמ' דילן פ' המוכר פירות:

ונמצא נגחן. שהיה נגחן קודם מכירה ואין ראוי אלא לשחיטה:

מקח טעות. ומעות חוזרים דהוו כמו יין ונמצא חומץ:

לשחיטה מכרתיו לך. דהא איכא דזבני נמי לשחיטה:

שמכרו לאריס וכו'. דכיון דהאי גברא עובד אדמה הוא ולא טבח וראוי לקנות שוורים לחרישה וסתמא מכירין זה את זה ודאי לרידיא זבין ואפילו לשמואל להוי מקח טעות דכיון דמכירו להוי כמפרש לו מכור לי שור לחרישה:

שמכרו לטבח. שאינו עובד אדמה ומוקי לה שמכרו לסרסור שהיה ביניהם ולא ראהו לבעל המעות ואינו מכירו ובגמ' דילן מוקי לה בגברא דזבין להכי ולהכי:

מקח טעות הוא. דרובא לרידיא זבני:

לשחיטה מכר. דבממונא לא אזלינן בתר טענה טובה והתם שקיל וטרי בפלוגתייהו טובא:

ביובל עצמה. פלוגתייהו בערכין פ' המוכר שדהו:

קנה ויוצאה מידו ביובל. בשנה ההיא וזה הלוקח איבד מעותיו:

לא קנה. ואינה מכורה כל עיקר ומעות חוזרין וטעמא מפ' התם:

יובל מפורסם הוא. ומשום מתנה יהיב להו:

ברם הכא מקח טעות הוא. דהלוקח ליזיל בתר רובא ורובא לרידיא זבני ומוכר לא מצי למימר איהו יהיב לי דמי אדעתא דשחיטה:

לא לזריעה. ויובל אסור בזריעה ואין לו שום הנייה כלל ומשום פקדון יהיב להו לדמי אבל הכא הא איכא צד מכר אם ירצה לשוחטה או למוכרה לטבח:

רב כב"ש. כלומר רב דאמר כב"ש ושמואל כב"ה דהא ב"ש לא סברי טעמא למימר לשחיטה קונה:

ואפילו יסבור כב"ה. כלומר ואפילו כב"ה מצי סבר דהכא שאני דאפילו אינו שוחטה עכשיו מצי למימר מעכבה עד הרגל דכל אדם נמי מעכבה עד הרגל ל' יום כדאיתא בפ' מרובה ולאו משום דמטעי לרבנן ולחרישה קא בעי לה אבל התם כשמכר לזה שנמצא אריס כל זמן ששוהה דאינו טובח ולא חורש יש כאן מקח טעות שהיה לו ליהנות ממנה ואינו נהנה ואע"ג דסרסור הוא דקנאה ממנו רובא לרידיא נינהו:

לית אורחא דבר נש מיכוס תורא דרדיא. וכיון דמכר לו פרה חורשת לא ישחטנה לעולם אבל הכא שהוא נגחן ודאי ישחטנו:

ומצאו מודד בה. לגורן אינו זקוק לו ליטלה ממנו כיון דהשאילה:

וכ"ש במשכירה לו. דלא אטרחינן ליה להפסיד מעותיו:

משאלת אשה. אשת תבר:

לחברתה. לשכנתה:

החשודה על השביעית. בגמ' מפ' אי חשודין לזרוע ולאכול אחר הביעור או לזרוע לחודיה:

נפה וכברה. טעמא מפ' בגמ':

לא תבור ולא תטחון עמה. החטים של החשוד שאסור לסייע ידי עוברי עבירה בשעת העבירה:

אשת חבר משאלת לאשת ע"ה. בשאר שני שבוע מיירי ותני לה הכא משום דכולהו משום דרכי שלום נינהו:

נפה וכברה. והא דלא תני הכא נמי ריחיים ותנור רישא דמילתא נקט וסמיך חריש ויגיד עליו רעו:

ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה. בגמ' גיטין פריך לה ארישא:

משתטיל את המים לא תגע אצלה. לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה וקא מיטמאה עיסה מחמת כלים טמאים וזו מסייעתה ואסור לגרום טומאה לחלה:

וכולן לא אמרו. מפ' בגמ' דאהני תרי בבי קאי:

לא אמרו. דמותר להשאילן כלום ולסייען שלא בשעת עבירה עצמה אלא משום דרכי שלום:

מחזיקין ידי גוים. בפ' בראשונה לעיל תנן לה והדר תני נה הכא משום דרכי שלום:

ושואלין בשלומן. מפ' בגמ':

בסתמו. דאיכא למיתלי בנפה לספור בה מעות וכו' כדמפ' ואזיל אבל במפרש נפה להרקיד וכברה לכבור בה חטים וריחיים לטחון תבואה ותנור מיטלטל לאפות בו פת אסור ג"כ דהוי נמי מסייע ידי עוברי עבירה:

לכבור בה חול. שיהא דק לערב עם הסיד:

סממנין. נצביעה:

אונין של פשתן. כדי שיתלבנו:

אונין. צירוש בלע"ז ובתנור טמא איירי דאי משאיל ליה תנור טהור אין לו תקנה לטהרו דחשוד אשביעית חשוד נמי אטהרות כדאמרינן בפ' עד כמה. ותימה לר' זעירא כיון דמפ' דמתני' דוקא בסתם וטעמא משום תלייה היכי קאמר משום דרכי שלום ועוד דרישא נמי דמוכר לו קרקע ופרה משום תלייה הוי ולא משום דרכי שלום מדלא תני לה בגיטין בפ' הניזקין דכל מילי דדרכי שלום שנויים שם כדקאמרינן בסמוך ופי' ר"ת ז"ל דהך סיפא בידוע שאין לו אלא פירות שביעית הילכך אי לאו משום דרכי שלום הוה אסור ובמכר דלא שייך דרכי שלום הוי אסור היכא דליכא למיתלי וכן משמע מדלא קא"ר זעירא כולהו לצורך פירות ששית ש"מ דאפילו בידוע דלית ליה אלא פירות שביעית מיירי ואפ"ה סובר ר' מונא להתיר בפי' משום דרכי שלום דשייך בהנך טפי כדאשכחן בפ' המדיר גבי נדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה וריחיים ותנור תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכנותיו וכן הוא שהדירה וכו' ור' זירא לא שרי אלא בשאלה סתם דיש לתלות ומ"מ איצטריך ליה טעמא דדרכי שלום שאין לו תלייה גמורה כמו פרה לשחיטה וקרקע להובירה או לבנותה. וא"ת לפי זה הא דפריך בסוף הניזקין מ"ש רישא גבי שביעית דלא תבור ולא תטחון עמה ומ"ש באשת ע"ה דבוררת וטוחנת עמה הוה ליה למימר משוה דזהו ספק דפירות ע"ה דמאי הם ויכול לסייעה בברירה וטחינה והרקדה ורישא הוי ודאי למאי דפרישית בפירות שביעית ודאי וי"ל דקסבר תלמודא דסיפא במשאלת לאשת ע"ה אפילו בחשודה על השביעית מיירי וסבר דאחמור רבנן בתבואת החשודים על השביעית כאילו היא ודאי טבל ואוקמוה אחזקה:

במה קנסו. דלא תבור וכו' לחשודה בשביעית:

במקום שזורעין. בשביעית:

ואוכלין. אחר הביעור כלומר בתרי חשידי או בחדא חשידי:

מה נפיק מביניהון. דהא כי קתני לא תבור ולא תטחון באין לה אלא פירות שביעית עסקינן:

בלוקח מן הסירקי. ערבי שמוליך חטים למכור ולקחן ממנו חשוד בשביעית ובודאי דזרען הגוי בשביעית אי חשודין לאכול אחר הביעור המפורש בפ' הפיגם דאית ביה איסור אכילה דאורייתא אפילו בלוקח מן הסירקי אסור דודאי יאכלם ומסייע ידי עוברי עבירה איכא ואי חשידי לזרוע ולא לאכול ראו אותו לוקח מן הסירקי מותר לטחון עמה דהא הני לא זרען ולא חשידי אאכילה כלומר לאכלן אחר הביעור דאיסורא ונימא לזבוני טוחנת להו א"נ דיאכלם קודם הביעור ויש ליתן טעם היכי חשוד על הזריעה ולא על הביעור וי"ל דבביעור לא חשידי משום דעיירות שאין מקודשות שכיחי טובא ויכולין לקיים תקנת חכמים אבל אזריעה חשידי דכיון דנהוג משום ארנונא נהוג כדאיתא בפ זה בורר והחזיקו באותו מנהג ואפילו אחר שנתבטל וכדאמר בריש בראשונה:

על כל פירקא איתאמרת. הא דקתני מתני' וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום מיבעיא ליה אי קאי אכוליה פירקין כגון כלים שהאומן מוכר ופרה החורשת ומוכר פירות ומשאיל סאתו ופורט מעות או דילמא לא קאי אלא אמשאלת אשה לחברתה לחודה: ומסיק דאמשאלת לחודה קאי מדלא תני אינך בהדי מילי דדרכי שלום במס' גיטין בפ' הניזקין דכל מילי דדרכי שלום שנויים שם:

תמן תנינן. במס' ע"ז פ' ר' ישמעאל:

נחתום שהוא עושה בטומאה. אופה הפת קרוי נחתום תרגום שר האופים רב נחתומי ופלטר קרוי הלוקח מן הנחתום למכור בפלטיא ובשוק הכי איתא במס' דמאי וקרוי פלטר על שם פלטיא:

שהוא עושה בטומאה. דחזינן ליה שהוא עושה בטומאה א"נ דחשיד:

לא לשין. הטלת מים לקמח וגיבולו וגלגולו קרוי לישה:

ולא עורכין. אחר שהוא נילוש ומחומץ כל צרכו חולקין העיסה לככרות ומעמלין בה ועושין ככרות ולחמים קרוי עריכה פינייר בלע"ז וכל מעשה עריכה זו בעבירה:

ותני עלה. בתוספתא:

ולא בוררין. החטין מצרורות:

והכא הוא אומר הכין. דבוררת וטוחנת ומרקדת עם אשת ע"ה ולא אסר אלא מהטלת המים ואילך:

כאן לתרומה. ההיא דלא בוררין מיירי בתרומה ומתני' מיירי בחולין ומשו"ה עד דאיכא הכשר תרומה דהיינו חלה לא מיתסר:

והתנינן נחתום. לכל העולם עושה פת שקונה ממנו הפלטר ומוכרו בחנות וצריך אתה לדחוק ולמימר נחתום בתרומה:

כאן בלותת. ההיא דע"ז ששורה ומזלח במעט מים החטים כדי לנקותן מעפרורית דהפירות הוכשרו וההיא דגיטין ומתני' בלא הוכשרו ואע"ג דקיי"ל בפ' ר' ישמעאל מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י דכוותה דמייתי הכא קתני התם דאין קוצרין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה ובהוכשרו עסקינן ומאי דאמרינן מותר לגרום וכו' היינו בגוי דאין בפירותיו תרומה דדגנך ולא דגן גוי והא דאין דורכין משום דרב הונא דמשתכר באיסורי הנאה הוא כדאיתא התם אבל ישראל דאיכא בפירותיו הכשר תרומה אסרו לגרום להם טומאה מעיקרא והא דתניא בתוספתא דחלה ומייתי לה בפ"ק דנדה נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה שאני התם דנולד לה ספק טומאה מקודם שאי אפשר עוד להיות טהורים לגמרי:

משתטיל את המים. ולא קתני משגלגלה אלמא משום מים הוא:

ר' חייא ור' אמר וכו' עד סוף פירקין. איתא לעיל פ' בראשונה ושם פירשנו סוגיא זו:

הדרן עלך בנות שוח: