שלש ארצות לשביעית. שלש הפרכיות בתוך א"י החלוקות זו מזו בדין שביעית כדמפ' ואזיל וסוריא אע"ג דמשמע לקמן דשדה שלה לא נעבד דתנן אין עושין בה אלא בתלוש ואחר הביעור נמי פירותיה אינם נאכלין וכדלקמן אפ"ה לא חשיב לה הכא אלא הארץ שבתוך הגבולים הכתובים בתורה בפרשת מסעי אבל סוריא דוד המלך כבשה מעצמו כדאיתא בסיפרי ובפ"ב דחלה ואינה מן ההפרכיות שאמר לו הקב"ה למשה זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב וגו':

כל שהחזיקו עולי בבל. עזרא וסיעתו ובגמ' חשיב להו לעיירות עולי בבל ומשמע דקא חשיב תנא דמתני' כדרך ביאתן מבבל דהיינו מאשקלון לצד צפון א"י כדתנן בפ"ק דגיטין ומדברי הרמב"ם פ"ו דהיל' בית הבחירה משמע דיש חילוק בין החזיקו דעולי מצרים להחזיקו דעולי בבל דהחזיקו דעולי מצרים אסיקנא בפ"ק דחולין כר' דקיי"ל כוותיה דלא אהני אלא היכא דאיכא כיבוש ממש ככתוב בפרשת מסעי ואילו דגבי עזרא לא בעינן כבשו אלא החזיקו לחוד סגי דהיינו מעלין מס או שעבוד והכי מוכח בגמ' דאמרינן אתם כיון שנכנסתם בתוכה נתחייבתם. ויש לי דקדוקי דברים במשנתנו בענין גבולי הארץ שלא נתבארו בדברי המפרשים ז"ל והנני מבארם בס"ד. דע דעכו מא"י היא כדכתיב בספר שופטים אשר לא הוריש את יושבי עכו ואמרינן לעיל סוף פ' בראשונה ר' יוסי בר חנינא מנשק בכיפתא דעכו וקשה דמשמע בפ"ק דגיטין דעכו לצד מקצוע צפונה של א"י קיימא וכזיב משוכה ממנה לצד מערב יותר ואסיקנא התם דרצועה נפקא ואזלא מעכו לכזיב ואיכא ארץ העמים במזרחה של הרצועה ולמעלה הימנה ואיכא נמי ארץ העמים למטה הימנה למערבה של הרצועה וההולך מעכו לכזיב לצד מזרחה יש לו לצד ימינו ארץ העמים ולצד שמאלו שטח הרצועה וטהורה וההולך מעכו לכזיב בסוף הרצועה ששם כלתה דהיינו לצד הים ימינו למזרח הדרך שלו שם שטח הרצועה וטהור ולצד שמאלו ארץ העמים וקשה דמשמע דיש ארץ העמים בין הים לאלו וכן על גב הרצועה ?(א) ובתורה כתוב דמערב א"י ים הגדול ועוד דמצאנו בתורה בפרשת מסעי דמקצוע צפון היינו טורי אמנוס דמתני' ודגיטין וטורי אמנה דגמ' וטורי אמנוס אבאר להלן שהן טורי טריפול דקרויה בלשון ערב טראבלוס וטורי אמנוס הן רחוקים הרבה ממקצוע צפונה של עכו קרוב לארבעה ימים וקשיא מקצוע צפון אמקצוע צפון. ועוד היכי אמרינן דלצד מזרחה של הרצועה הויא ארץ העמים אדרבה כל רחב א"י יש עדיין עד אנטקייא וכמו שיתבאר להלן ונראה לי הטעם שהגבילה התורה מקצוע צפון בטורי אמנוס ולא בעכו משום דנכנסין אותן הרים דאמנוס תוך הים הרבה מה שאין כן אצל עכו דהים אכל הרבה ומיעט מהיבשה אחר תשלום משך שלהן דעכו על שפת היה עומדת רחוק הרבה מטורי אמנוס כדפרישית וכל שטח קו ישר של טורי אמנוס למערב אותו הקו הוא הולך תוך המים רחוק הרבה מעכו ומשום דהתורה מקדשת למעשרות ושביעת גבול טורי אמנוס וכל שטח שכנגדן סדרה המקצוע של צפון שם אבל חכמים במס' גיטין הלכו בתר חזקת עולי בבל כדתנן הכא ולא החזיקו אלא עד כזיב ועכו דסמוכה לה שנינו שם דעכו כצפון כלומר כחו"ל והשליח שבא משם צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כדאיתא התם אבל לענין המתנה דאברהם יצחק ויעקב רחבה היא ביותר דאפילו הניסין שבים הרחוקים מעכו כשהן נגד הקו של טורי אמנוס הן קדושים ולכך למקצוע צפון תפסה טורי אמנוס ולענין טומאה וטהרה בגמ' יתבאר דמה שלא כבשו עולי בבל הוא טמא וקרוי ארץ העמים אע"ג דהוי מתנתן דאברהם יצחק ויעקב ומשו"ה אע"ג דהוי תוך הארץ כיון דלא כבשוה הוי טמא דהיינו טעמא דלמעלה ולמטה דרצועה היא וקרי ארץ העמים ומשמע ממתני' דלא כבשו עולי בבל אלא מאשקלון ועד כזיב דתנן מא"י ועד כזיב דהיינו ממקום שכבשו ישראל דהיינו עולי בבל ומפ' בגמ' דהיינו מגנות אשקלון ולהלן דאשקלון עומדת לצד הדרום ועד כזיב שעומדת לצד צפון כל כנגד זה החוט דהיינו כל העיירות שמנו בגמ' שהעלו להן מס מהני להיות קדושות גבי שביעית:

לא נאכל ולא נעבד. פירש רבנו שמשון ז"ל לא נאכל לאחר שביעית בלא ביעור ובשביעית עצמה אינו נאכל אלא בקדושת שביעית והרמב"ם ז"ל פירש דבספיחים מיירי דלא נאכל דומיא דנעבד ולא נעבד הוא בקרקע בשביעית ונאכל נמי הוא בשביעית שמחובר לקרקע בשביעית דהיינו ספיחי תבואה וירק העולים מקרקע ישראל שכל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית הן מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית בין מן העקרין שנקצרו וחזרו ועשו גידולין בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן שדרך בני אדם לזורעם הכל גזרו עליהן שיהיו אסורין מפני עוברי עבירה כדי שלא ילך אדם ויזרע חוץ מן הירקות שמנו חכמים דשרו דלית בהו משום ספיחים כדאיתא בפרק הפיגם ואני אומר דלאחר הביעור לא נאכל כלל דקסבר האי תנא דקדושת עזרא קיימת היא וקדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ואפילו מה שזרעו גוים דשרי משום ספיחים וכדלקמן מ"מ יש בו קדושת שביעית ולאחר הביעור אינו נאכל כלל וזה מוכרח כדמוכח לעיל בס"פ בנות שוח ומשו"ה קתני לא נאכל ולא נעבד ופליגי בה אימוראי בגמ' איכא מ"ד דאורייתא ואיכא מ"ד דרבנן:

שהחזיקו עולי מצרים. יהושע בן נון וסייעתו והכא גבי עולי מצרים צריך לומר אליבא דר' דהיינו דוקא שהרגום היושבים וזהו קרוי כיבוש דמקדש אבל מעלי מסין לא כדאיתא בגמ' ושרו לזרוע בהן בשביעית ופטורים מן המעשרות דאבוהון דכולהו בית שאן:

מכזיב. מן החוט ולמטה לצד הים:

ועד הנהר. ואין הנהר בכלל כדאיתא בקראי דיהושע דלא כבשו עולי מצרים למצרים והיינו העיר היושבת על שפת נילוס אע"ג דמצרים היא תוך מתנת אברהם יצחק ויעקב דהא כתוב בתורה מעצמן נחלה מצרים ומתרגם בירושלמי נילוס:

ועד הנהר. משמע בגמ' דהוי נחל מצרים דהיא במקצוע דרומי מערבי דא"י וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל פ"א דהל' תרומות וכן כ' ר"י ז"ל ונהר משמע נחל מצרים והא דנקט נהר ולא נקט נילוס או נחל מצרים משום דבמתנת הארץ הכתובה באברהם כתוב כן מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת:

ועד אמנוס. מפ' בגמ' דה"ק מתני' מכזיב ועד הנהר ומכזיב ועד אמנוס ואתא לאשמועינן דלאו למימרא דטורי אמנוס למטה מנילוס דזה במקצוע דרומי מערבי וזה במקצוע צפוני מערבי דנחל מצרים דהיינו נהר דמתני' מתורגם בירושלמי נילוס כדכתיבנא הור ההר דמסעי מתורגם בירושלמי טורי אמנוס אלא ה"ק מכזיב ועד נחל מצרים דהיינו מצפון לדרום דהיינו כל רחב א"י לשפת הים ומכזיב ועד טורי אמנוס דהיינו עד טראבולוס דהיינו לצד צפוו שכבר פירשתי דתרגום ירוש' של הור ההר דמסעי שמשם מתחיל קו צפון מתורגם טורי אמנום ואינו הור ההר שנקבר בו אהרן ע"ה אבל הוא הר טריפול שקורים פטרון שהוא גבול החוי שמתורגם בירושלמי טריפול ובלשון ערב טראבולוס וביקות בארי החוי בנאה ואשמועינן דכל העולה מכזיב ועד טורי אמנוס דהיינו ההרים הנכנסים בים שהן עד טריפול אינו קדוש כ"כ ונאכל אבל לא נעבד וקרויים הור ההר משום שכשאתה הולך לצד טריפול על שפת הים יש הריון אחד של הרים שנכנס בים דהיינו בירות והריון אחר עוד יותר נכנס בים סמוך להגיענו אל טריפול והור ההר מתורגם בירושלמי תרגום אחר טראבוס מאנוס ובלשון ערב קורין טראבוס מאנוס והטעם דאנטקיא יותר נכנסת בים מטריפולי ופטרון הוי אמצעי. וצ"ל דתנא דמתני' סבר דהחזיקו דעולי מצרים היינו דאפילו במעני מסין סגי דהא הכא אמרינן דעד הנהר כיבוש לעולי מצרים הוי והטעם שביהושע כתוב דיהושע כבש מקדש ברנע ועד עזה ואת כל ארץ גשן דכשבא לפרש הנשאר מלכבוש כתב מן השיחור אשר על פני מצרים וכ' רש"י ז"ל מן השיחור הוא נילוס והוא נחל מצרים והוא סמוך למקצוע דרומי מערבי של ארץ ישראל ?(ב) וסדר המקומות אשר מצאנו היורדים מאשקלון שכבשן יהושע עד נילוס הן אלו עזה למטה מאשקלון מאן יונס למטה הימנה מדבר למטה עזקה למטה עריש למטה אלחסין למטה ביר אלעבדי למטה קטיא למטה ביר אלדוידר למטה צאלאחיאה למטה חטרא למטה בלביס כאצקא מצרים בולאק נילוס ומצאנו מקום לומר שכל אלו היו מעלין מס בזמן יהושע דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים וחשב תנא דמתני' דכיון דישראל דרים שם ודאי מעלין מסין היו כולן וקדושים לשביעית ומעשרות והיינו כדעת התנאים החולקין על ר' דלר' לא חשיב כיבוש כלל והכי תניא בתוספתא דאהלות דאשקלון וחברותיה פטורות ממעשר ומשביעית ואע"ג שכתוב וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה את אשקלון ואת גבולה וילכוד כתיב ולא ויוריש והיינו מעלין מס ולא אהני לדידיה אא"כ הרגום או גרשום דאבוהון דכולהו בית שאן כדאיתא בפ"ק דחולין ובית שאן מעלת מס היתה ככתוב בקראי ופטורה ממעשר ומשביעית וצ"ל דעד הנהר דקתני דהיינו ארץ מצרים היושבת על הנהר דעד ולא עד בכלל דמבואר הוא שם דארץ מצרים היושבת על שפת נילוס לא כבשה ואפילו במס כדכתיב זאת הארץ הנשארת מן השיחור אשר על פני מצרים ושיחור היינו נילוס כמו שפי' רש"י ז"ל בספר יהושע ונראה לומר דבהא פליגי ר' ורבנן דהיינו תנא דמתני' דתנא דמתני' ס"ל כיון דהקב"ה אמר לו זאת הארץ הנשארת וכו' מכלל דעד הגבול ההוא כבוש חשוב ליה והיינו טעמא דחייב במעשרות לדידיה ואע"ג דלמצות כבוש כו"ע סברי דהורשה בעי' ולא סגי במס מ"מ חשוב ליה כבוש עד שיחור דכיון דהתחיל במצוה יגמור כמו שכתוב מעט מעט אגרשנו התחלה זו סגי למעשרות ושביעית ור' סבר אף לענין מעשרות לא אהני דסוף סוף לא כבשו ולא מצית אמרת בה שש שנים תזרע את ארצך (ג') [והא] דקאמר והנשארת בתקפה הוא דקאמר ועל הדרך הזה נפרש משנתנו דכי תנן מכזיב ועד הנהר נאכל אבל לא נעבד היינו עד ולא עד בכלל עד מצרים היושבת על שפת הנהר ונכנס בכלל הראשון ארץ גשן שכבשה יהושע וכי קתני מן הנהר ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד אנהר ואאמנוס קאי והכי קתני ממצרים היושבת על שפת נילוס אע"פ שהיא על צד חלל הארץ וכן הארצות שכנגד טורי אמנוס דהיינו חמת יחמץ דהם נכתבות בספר יהושע דלא כבשן אין להם קדושה כלל ונאכל ונעבד וכדמפרשינן לקראי נפ' למתני' וכתוב בתורה דתוצאות קו של דרום יוצאים אל הים כדכתיב והיו תוצאותיו הימה דהיינו הים הגדול וקו צפון מפרש מן הים הגדול תתאו לכם הור ההר והיינו טריפול וכדפרישית מהור ההר תתאו לבא חמת דהיינו חמה שחומתה מצוירת פסי פסין והיו תוצאות הגבול שמתרחב והולך עד צדדה ויצא עוד עד זפרונה דהיינו שיפרי ויצא עוד ונמשך עד חצר עינן ומחצר עינן עד שכם ומשכם לאנטאכיא תרגומו של רבלה ומשם מפ' והולך קו של מזרח עד שבא לקו מזרחי של ים המלח ורש"י ז"ל פירש בספר ירמיה רבלתה בארץ חמת זו אנטכיא ותר' ירושלמי מהור ההר תתאו לבא חמת למעלי אנטוכיא וכן פירש"י ז"ל בפרשת מסעי ולזה הוכרח לתרגם צדדה אולם דקלקיא והיינו קלקיא המוזכרת בדברי רבותינו בסוף מס' חלה ותר' זפרונה זפרין דהיינו שיפרי ואנו מפרשים רבלה אנטאכיא והכי אשכחן בפ' מתעשרין דאורז שלה שרי במקומו משום דלא כבשוה ולא נתקדשה ואונקלוס תר' לבא חמת למטי חמת ולבא חמת היינו כניסת ארץ שחומותיה מצוירת דאנטכיא תחת מלכותו של מלך חמת היתה ומשו"ה מתרחב והולך עוד אחרי כן עד הגיע לאנטוכיא ומן אנטוכיא לצד מזרח מתחיל והולך בענין זה שמדבר צין דהוא נגד קו ים המלח הוא בקרן דרומי מזרחי ונהר מצרים היא בקרן דרומי מערבי וטורי אמנוס דהיינו הר טריפול בקרן מערבי צפונית ואנטכיא בקרן צפוני מזרחי וכל שכנגד חוט היורד לירדן משם יורדים עד נהר פרת שמשקה לחליב ומשם יורדין עד הירדן עד נגד חוט קו מזרחי של ים המלח וכבר כתבתי סדר המקומות אשר יורדין מאשקלון ועד מצרים. ויש ספרים גורסין אמנה במתני' והיינו אמנים דבגיטין פ"ק מייתי הך ברייתא דמייתי הכא בגמ' והתם גר' בה טורי אמנוס והכא גר' בה טורי אמנה ועלה מייתינן קרא דתשורי מראש אמנה ומתורגם אמנה לשם אמנוס משמע דהור ההר ואמנה וטורי אמנוס הכל א' ולהכי מפ' בגמ' כיני מתני' מכזיב ועד הנהר ומכזיב ועד אמנה וכמו שציירתי ?(ד) נאכל אבל לא נעבד. דספיחים דהוו מדרבנן היכא דאיכא כיבוש גמור לר' ולרבנן במעלי מסין הקלו בהן בכיבוש עולי מצרים ואפילו דישראל דקסבר האי תנא דקדושת יהושע קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא כדאמרינן בפ"ק דחולין דהנהו דלא כבשו עולי בבל הניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית לגור שם דמה שיצא בקרקע ישראל אין קדושת שביעית ובשמינית נמי אין בה ביעור ושרי באכילה אבל עבודת קרקע דכתיב בהדיא באורייתא לחוד לא הקלו בה ושאר קדושות שביעית לא אחמירו והאי עד אמנוס נמי פירוש ולא אמנוס בכלל אלא עד פני מערבן של ההרים דאילו טורי אמנוס עצמן דהיינו שטח שיפוען ששופעין לצד דרום דהיינו לצד חלל הארץ דהיינו לפנים וכל נכחן לא כבשו עולי מצרים וכ"ש בבל ולא נתקדשו כלל כדתנן בסיפא ומשמע ודאי דלא כבשו עולי מצרים מטורי אמנוס ולהלן וכל אותן עיירות הכתובות בפרשת מסעי עד סוף צפון לא נתקדשו ושם נאכל ונעבד ולא איצטריך ליה למיתני דכיון דתני כזיב ועד אמנוס דהיינו ולא אמנוס בכלל דכל עד דמתני' ולא עד בכלל הוא דהוי מכלל דאמנוס גופיה ולהלן לצד צפון לא ופשיטא דנאכל ונעבד והא דתנן מן הנהר ומאמנוס לפנים נאכל ונעבד נאשמועינן דעד אמנוס דקתני עד מערבן קאמר אבל נגד שיפוען דהיינו לצד דרום נאכל ונעבד וכן עד הנהר ולא עד בכלל הוא והכי קתני מן הנהר ולפנים ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד כן נ"ל פי' משנה זו והוא מיוסד על שרשי רש"י ז"ל של פרשת מסעי ושל ספר יהושע וספר ירמיה. וטעמא דשרינן איסורא דאורייתא וכ"ש דרבנן בחו"ל כדאמרינן בגמ' דכל מצוה שהיא חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ כדילפינן לה בגמ' מקראי:

אלו המדרשות. לפי שאינן אלא רמזים ואינן מפורשים כגון אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה וכגון את הטפל לבשרו כגון קידושי שטר ויצאה והיתה:

זו משנה. לפי שהיא תורה שבע"פ ושמורה בבטנו וכתיב בה כי נעים כי תשמרם בבטנך וכתיב בה ערוכה בכל ושמורה כדאיתא בפ' כיצד מעברין:

שהן תלויות בארץ. שהן חובת קרקע שמוטלות על הקרקע או על גידוליו כגון שביעית ותרומות ומעשרות וחלה ולקט וכיוצא בהן:

יכול אפילו מצות שאינן תלויות בארץ. דקרא דבארץ אכל מצות קא מהדר:

שאינן תלויות בארץ. שהן חובת הגוף דאינן מוטלות לא על הקרקע ולא על גידוליו אלא על גופו של אדם כגון הני דקא מפ' תפילין ות"ת ומזוזה ומילה וכיוצא בהן:

אפילו גולים ושמתם את דברי אלה. דבתר ואבדתם מהרה מעל הארץ

הטיבה כתיב ושמתם את דברי וגו'. כלומר אפילו שגליתם מארצכם ואתם בארץ אוביכם תשימו דברי אלה על לבבכם:

מה אית לך וכו'. כלומר כיון דקשו קראי אהדדי מה אית לך למימר אמרת צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם וחד מינייהו דבר הלמד מעניינו במה הכתוב מדבר קרא דושמתם בת"ת ומזוזה ותפלין דהדר כתיב וקשרתם אותם לאות על ידכם ולמדתם אותם את בניכם ולהכי קאמר דברי אלה כיוצא באלה ובקידושין פ"ק בגמ' דילן ילפינן הך דרשא מסיפיה דקרא דלעיל דכתיב ביה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה ומשמע בכ"מ אשר אתם חיים ומדכתיב גביה קרא דאבד תאבדון דבעיקור ע"ז משתעי דהוא חוב' הגוף ילפי' דחוב' הגוף מחייבי' חו"ל ודרשא דהכא עיקר דהתם איכ' פירכא דקרא דאשר אתם חיים על האדמה אדרבה נימא דקאי אארץ ישראל:

מעתה משגלו. בימי נבוכדנצר:

יהו פטורין. ממצות של חובת קרקע דכיון דנלקחה הארץ מהם ואפילו אח"כ חזר עזרא לה בטלה קדושתה ונתחללה דהא קסבר תנא דידן דלא קדשה לעתיד לבא קדושת יהושע וא"כ היכי תנן דמה שחזרו והחזיקו עולי בבל לא נאכל ולא נעבד ואפילו בגוי משמע דחזר ונתקדש ואמאי הא כיון דנתחלל נתחלל דלא חייב רחמנא ושמתם את דברי משאתה גולין אלא אלה והיינו חובת הגוף:

כתיב ויעשו כל הקהל וגו'. באנשי כנסת הגדולה כתיב בספר עזרא ובההיא פרשתא כתיב איך קבלו עליהם המצות כדמפ' לה ואזיל הקיש ביאתן וכו':

כי לא עשו מימי ישוע בן נון. כן מפ' בפ' המוכר שדהו אפשר בימי דוד ושלמה לא עשו סוכות אלא האי כי לא עשו כן לאו אסוכות קא מהדר אלא ה"ק כי לא עשו מה שעשו עכשו באותו חג מימי יהושע בן נון לסוכך שכינה בארץ ומאי ניהו קדושת הארץ ולקבל עליהם כל המצות התלויות בארץ ומפ' הכא אמאי קרי ליה ישוע לתנא דמתני' דסבר דקדושת יהושע לא קדשה לעתיד לבא:

ומפ' פגם הכתוב וכו'. דעזרא לא היתה שעתו מצלחת וזקופה כימי יהושע ואפ"ה השתדל לעשות כל מה שעשה יהושע וכיון דעשה שיקבלו המצות בזמן יהושע יפה כחו מיהושע וקרי ליה קרא ישוע:

אף ביאתם בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו:

דוירשתה עליה אמר רחמנא ואלו לא היו כי אם יהודה ובנימין ומעזרא ואילך התחילו לקדש שמוטין ויובלות כדאיתא בפ' המוכר שדהו ולמ"ד התם קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא מפ' קרא דכי לא עשו כן הכי משום דבעו רחמי על יצרא דע"ז ואימסר בידייהו ואגין זכותא עלייהו כסוכה ולהכי קפיד קרא עילויה וקרייה ישוע דבשלמא משה לא בעא רחמי עליה דלא הוה ליה זכותא דא"י אלא יהושע דהוה ליה זכותא דא"י אמאי לא בעא רחמי עליה ופי' רש"י ז"ל לעולם כי לא עשו אסוכות ולא סוכות ממש אלא דבעא עזרא רחמי איצרא דע"ז ואימסר בידיה כדאמרינן פ' ד' מיתות ואגין זכותא דעזרא עלייהו כסוכה כי לא עשו דבר זה מימות יהושע בן נון והא דקפיד קרא לאדכורי יהושע טפי מאחרים וקא מדכר ליה בלשון גנאי דבכל דוכתא כתב יהושע והכא ישוע משום דיהושע הוה ליה למיבעי רחמי עלה דמילתא דבשלמא משה לא בעא רחמי וכו' ע"כ דברי רש"י ז"ל:

מדבר תורה נתחייבו. בימי עזרא דס"ל לר' יוסי בר חנינא כר' יוסי דפרק הערל דקסבר ירושת עזרא דאורייתא ושוב אין לה היתר:

אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש וכו'. קסבר ירשו אבותיך זו ירושה ראשונה בימי יהושע וירשתה זו ירושה שניה דבימי עזרא:

לא היה עליהם וכו'. אתא לפרושי אם הכתוב בא לירושת עזרא היכי קאמר והטיבך והרבך מאבותיך אדרבא דשפלים היו וכבושים תחת יד מלכי פרס כדכתיבי קראי ועוד דחסרו חמשה דברים כדאיתא ביומא ומשני דלהני מילי גדולים היו מאבותם דאינהו לא היה עלייהו שעבוד גליות ועוד לא נתחייבו אלא לאחר י"ד שנה שבע שכבשו ושבע שחלקו דכל מצות הקרקע לא נתחייבו אלא לאחר י"ד חוץ מחלה דכתיב בה בבואכם משונה ביאה זו וכו' כדאיתא פ"ב דכתובות ובנדה פ' יוצא דופן:

יש עליהם עול מלכות. ככתוב בספר עזרא כי עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו אלקינו ויט עלינו חסד וגו' ודריש ליה הכי יעיר לבך לעבודתנו שתהא יותר גדול בקיום מצותיו יותר מאבותיך וטוב כלומר צדיק יותר מאבותיך:

עד שעה שקנו כולה. עד שהכירו כלן חלקם שנפל להם בגורל וכל כבוש שכבש כל שבט לדעת רבים היה ומיקרי כיבוש רבים ומפני כך חילק יהושע וב"ד כל ארץ ישראל אע"פ שלא נכבשה עדיין כדי שלא יהא כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"א דהיל' תרומות:

קונה ומתחייב. ואפילו שיתנו להם מס לעולי בבל סגי דלא פליגי ר' ורבנן אלא בהחזיקו דעולי מצרים אבל בשל עולי בבל לא:

ור' אלעזר אמר מאיליהם קבלו עליהם את המעשרות. בימי עזרא ומדרבנן נינהו:

ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה. ברית קיים כמו יתד נאמן מים נאמנו ובההוא עניינא דקבלת המצות כתיב בס' עזרא:

מה מקיים ר' אלעזר ואת בכורות בקרינו. דחובת הגוף היא וקא חשיב לה התם אע"פ שהיו מחוייבים ועומדים:

כאילו מאיליהם קבלום. ופליג אדר' יוסי בר חנינא דאמר גדול המצווה ועושה וכו' דכי אמרה לסתור דבריו דר' אלעזר דהכא אמרה:

ומה מקיים ר' יוסי בר חנינא ובכל זאת וגו'. דמשמע אע"פ שיש כאן קצת דברים שאנחנו פטורין כגון תרומות ומעשרות דקא חשיב ואזיל אפ"ה מתחייבים אנו בהם ובשלמא לר' אלעזר אתי שפיר אלא לר' יוסי בר חנינא מאי עביד ליה:

כאילו מאיליהם קבלום. כמו בנים שחוזרים לבית אביהם בלא קריאת אביהם דחשיבי מאותן דאינן חוזרים אלא בקריאה כן היו שמחים בקבלת המצוות כאילו לא עבר עליהן שמד ולא גרוש של נבוכדנצר:

ומה מקיים ר' אלעזר והטיבך והרבך מאבותיך. דהטיבך משמע יעשה שתהיה אתה טוב יותר מאבותיך ולא משמע ייטיב בעושר ונכסים דלא כתיב והטוב לך דבשלמא ר' יוסי בר חנינא דריש ליה שפיר כדלעיל אבותיך לא היה עליהם עול מלכות ואתם וכו':

פתר לה לעתיד לבא. לימות המשיח והרבך ירבה גבולך והטיב לך דריש ליה:

נבטיא וערביא וכד'. כולהו הני תנאי בפירושא דקיני וקניזי פליגי ואיתא להא ברייתא בב"ר פרשה מ"ד ובגמ' דילן פ' חזקת הבתים. והקשו בתוס' תימה דמשמע הכא דאסיא חו"ל היא וא"כ היכי קאמר בפ' זה בורר ר' חייא בר זרנוקי ור"ש בן יהוצדק הוו קא אזלי לעבר שנה בעסיא והתניא בפ"ק דסנהדרין דאין מעברין את השנה אלא ביהודה בשלמא ר"מ דעיבר שנה בעסיא איכא למימר דלא הניח כמותו בא"י כדאמרינן בסוף ברכות בר"ע אלא ר' חייא בר זרנוקי ור"ש וכו' ליכא למימר דלא הניחו כמותן דהא ריש לקיש הוה קרי להו רועי בקר וחשידין על השביעית וי"ל דההוא לעבר היינו לחשוב כמו ועיבר ג' שנים זו אחר זו דפ"ק דסנהדרין תדע דהא שנה של שביעית היתה ותני התם דאין מעברין את השנה בשביעית:

אדום ומואב וראשית בני עמון. הקשו בתוס' תימה דמשמע הכא דעמון ומואב לא כבשום עולי מצרים ואדרבה משמע בב"ר פמ"ד דהוזהרו שלא לכבשם דמסיק עלה התם דהך ברייתא הם השלשה שלא ניתנו להם בעה"ז אדום שנאמר כי לא אתן לך מארצו ירושה עד מדרך כף רגל ובמואב כתיב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכו' ובעמון וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם וכד' אבל לימות המשיח יחזרו ויהיו לישראל הה"ד אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם כדי לקיים מאמרו של הב"ה אבל עכשו שבעה גוים ניתן להם שנא' שבעה גוים רבים וגו' ע"כ ואין לומר דהתם בעמון ומואב שטיהרו בסיחין דהנהו שביעית נהיג בהו דהיינו עבר הירדן דתנן לקמן בפ' הפיגם ומייתי לה פ' מקום שנהגו ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ואור"ת דעבר הירדן היינו ארץ סיחון ועוג דלא היתה מעמון ומואב ועוד מתרץ ר"ת דביבמות נמי מיירי בעמון ומואב שלא טיהרו בסיחון כדהכא ולא בא לפ' התם אמאי אין שביעית נוהגת שם דהא חו"ל היא אלא אתא לפרושי למה מעשרין מעשר עני ולא מעשר שני שלא לשנות סדר השנים דבמס' ידים איכא פלוגתא דר' אלעזר בן עזריה גזר שיעשרו מעשר שני כמו בבבל שלא לשנות סדר השנים ור' טרפון גזר שיעשרו מעשר עני כמו במצרים שהיא קרובה ואשמעינן דטעמא דמעשרין מעשר עני כדי שיהו עניי ישראל נסמכין עליו אף בעמון ומואב שהם קריבים וכו' וא"ת ואמאי לא מייתי ביבמות ההוא טעמא דמצרים דתנן במס' ידים וי"ל דניחא ליה למימר טפי הרבה כרכים וכו' דלמ"ד לא קדשה לעתיד לבא הניחו אפילו מא"י עצמה מלכבוש מפני סמך עניים ע"כ דבריו כלומר לעולם לא שייך בהו כבשום עולי מצרים ולא בא לפ' ביבמות אמאי אין שביעית נוהגת שם דהא חו"ל היא אלא מפ' למה מעשרין מעשר עני ולא מ"ש ולא ישנו סדר השנים וקאמר טעמא משום סמך עניים דאפילו מא"י עצמה לא רצו לכבוש מפני כך וכ"ש הני דחו"ל הוו ואע"ג דקריבים לארץ. ואני תמה מאד על מה שכ' בתירוץ השני דביבמות והיינו מתני' דידים מיירי בעמון ומואב שלא טיהרו בסיחון דלא כבשם משה דלקמן פריך בהדיא על ריש לקיש דמיבעיא ליה הקונה בעמון ומואב מהו ופרכינן עליה דמאי קא מיבעיא ליה לית עמון ומואב דמשה לית עמון ומואב דר"א בן עזריה כלומר דפשיטא ליה לתלמודא דלא מחייב ריש לקיש בשדות בצרה מעשרות אלא משום דסבר דבצר דמשה היינו בצרה דמואב אבל אי פשיטא ליה דבצר לאו היינו בצרה פשיטא דפטורה מן המעשרות ר' יוחנן וא"כ כיון דודאי ריש לקיש לא מיירי אלא בעמון ומואב דכבש משה פריך תלמודא מאי קמיבעיא ליה וכי לא ידע תקנה שהתקינו ביום שהושיבו את ראב"ע בישיבה דקתני לה במתני' דידים דקיי"ל דכל בו ביום דתנן על ההוא יומא קאמר ואסיקנא דהכי מיבעיא ליה טיהרה ביד סיחון וחייבת דאורייתא או לא טיהרה משמע דמתני' דידים ויבמות בעמון ומואב דמשה שטיהרו בסיחון ועוג הוא דתנן ועוד שהרי הדבר מוכרח מעצמו דהא סוריא דכבשה דוד וב"ד פליגי אי כיבוש יחיד שמיה כיבוש אי לאו שמיה כיבוש אבל קנין שדה יחיד פשיטא דכולהו מודו דאין בו קדושה וא"כ היאך גזור דיהא קדוש קרקע הקנוי בעמון ומואב שלא כבשו משה ולא שום אדם יכול לכבשו דאית ביה לאו וכ"ש למ"ד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ועוד דקיי"ל כר' יוחנן דאמר דבצר לאו היינו בצרה ופטורה מן המעשרות ולדידיה אפילו דבצר לאו היינו בצרה מאי קא מהני סוף סוף תקון מעשרות בעמון ומואב דלא כבש משה. אלא ודאי בהכי פליגי ריש לקיש סבר אשכחן למשה רבנו דהבדיל בצר לערי מקלט כדכתיב את בצר במדבר ואשכחן בערי מואב בצרה דכתיב על קריות ועל בצרה בירמיה ואשכחן לתנאים שגזרו מעשרות בעמון ומואב שכבש משה ואי אמרינן דבצר היינו בצרה א"כ צריך לשמור בה המעשרות מפני התקנה ור' יוחנן סבר בצר לאו היינו בצרה דבצרה לא כבשה משה מעולם ולאו יש בה וכיון דלא כבשוה אין בה מעשרות ותו לא מידי. ומה שכ' בתירוץ הראשון דעבר הירדן דקתני בפ' הפיגם דיש בהם שביעית היינו ארץ סיחון ועוג דלא היתה מעמון ומואב כלומר וכבשו משה ולפי זה יש לנו לומר דביבמות מיירי בארצות עמון ומואב שכבש משה ואין בהן שביעית ויש בהן מעשרות והטעם דאין בהם שביעית דלא היו בהן היתר אלא מטעם שכבשן סיחון אבל כיון שחזרו בעליהם הראשונים וכבשו אותם אח"כ חזרו לאיסורן הראשון דהא נבו כבש משה ובית נמרה ויהץ וחשבון ואלעלה וקריתים ואשכחן כל אלו שמקונן ישעיה וירמיה במקום מואב עליהם בשביל שלוקח אותם נבוכדנצר ממנו כדכתיב ותזעק חשבון ואלעלה עד יהץ נשמע קולם כי מי נמרים משמות יהיו על נבו ועל מידבא מואב ייליל ושבמה נמי אשכחן דכתיב כי שדמות גפן שבמה וגו' משמע דכבר מואב חזר וכבשם וחזר לירושתו ולחזקתו הראשונה ומשו"ה אין בהם קדושה לשביעית ואפ"ה תקנו בהן מעשרות משום סמך עניים דלקט ושכחה ותרומת מעשר ומעשר עני הכל משום תקנת עניים אבל אין זה נכון דבירושלמי מפ' דבשפלה דעבר הירדן דפ' הפיגם היינו חשבון וכל עריה אשר במישור ובעמק מפ' דהיינו קרא דכתיב גבי בני גד ובעמק בית הרם ובית נמרה וגו' אלמא דתקון שביעית וביעור דמתני' בארצות שכבש משה שהיו ממואב ועמון ועוד יש לי בו להאריך לקמן בס"ד:

מאבותיך אע"פ שנגאלו וכו'. מעיקרא דריש והרבך מאבותיך והשתא דריש והטיבך מאבותיך:

אם יולד זכר. ואיתא במדרש ויתן בפי שיר חדש נאמר בלשון זכר ובישעיה הוא אומר ביום ההוא יושר השיר בארץ יהודה ובשירת הים הוא אומר את השירה הזאת לומר לך דשיר של עתיד לבא נאמר בלשון זכר לומר כשם שאין הזכר יולד ועד עכשיו שירה חדשה שבחו גאולים ולכך תקנו בברכת גאולה של פסח ונודה לך שיר חדש על גאולתנו:

תניא המהלך מעכו לכזיב וכו'. ה"ג מימינו למזרח הדרך טהורה משום ארץ העמים וכו' ומשמאלו למערב הדרך טמאה משום ארץ העמים וה"ג בתוספתא דאהלות בפרק בתרא ובגמ' דילן בגיטין פ"ק ל"ג הכי אלא גבי ימינו למזרח הדרך גר' טמאה משום ארץ העמים וגבי שמאלו למערב הדרך גר' טהורה משום ארץ העמים וי"ל דלא פליגי וכמו שאפ' בריש גיטין תנן דעכו לצד צפון א"י היא עומדת וכזיב משוכה כנגדה לצד צפון ומפ' התם דרצועה קצרה יוצאה מעכו לכזיב והיא מא"י דטהורה דכבשוה אלו ואלו ויש ארץ העמים למטה הימנה ולמעלה הימנה והכא מיירי כשהוא הולך מעכו לכזיב ופניו לצפון והולך ברצועה לשפתה למקום שהיא כלה לצד חלל הים הילכך למזרח הדרך דהיינו לצד ימינו טהורה משום ארץ העמים ולצד שמאלו טמא משום ארץ העמים שהן העיירות שהן מכזיב ועד הנהר ששנינו במשנתנו ובפ"ק דגיטין מיירי שהלך למעלה במזרחה של רצועה ומשו"ה לימינו קיימא ארץ העמים וטמא ושמאלו טהור דהיינו כל משך הרצועה כך תירץ רבנו יחיאל מקינון ז"ל:

עד שיודע לך וכו'. כלומר לעולם חזקת ימין הדרך א"י אא"כ תבא למקום שיאמר לך בקי כאן הדרך מתעקם ונכנס בו צד של חו"ל. והרמב"ם ז"ל כ' לברייתא הזו בפ"א דתרומות וכנוסחת גיטין ולא כתב אוקמתא דגמ' ולא חשש להך ברייתא ויש קיצור גדול לשם:

עד שמגיע לכזיב. דאילו כזיב כיון דלא כבשוה כדפרישית במתני' פשיטא דפטורה וכו' וטמאה:

לבלבו. שם מקום ולא פירש"י ז"ל אי קודם כזיב אי לאחר כזיב:

עכו עצמה מה היא. דין א"י ואוירה טהור או דין חו"ל ואוירה טמא כדמפ' ואזיל:

פת נקייה. ובודאי לותתין היו כדאמרינן בפ' כל שעה אי אפשר לפת נקיה בלא לתיתה ולא היו נזהרין לטהר כליהם והיו גורמין טומאה לחלה:

מה. מה זה שהפת נקיה וכי אתון לתתין והלא הוכשרו החטים ומקבלין טומאה ואתם ע"ה ומגע שלכם טמא ואתם יושבים בצד דחלה הוי בו דאורייתא דכבשוהו עולי בבל וא"כ היאך יבא הגבל לגבל להפריש חלה בטהרה והא נטמאו קודם לכן:

לתתין. שורין חטים במים מעט ונושרת שם קליפה קצת וניטלין האבק ועפר:

מי ביצים. הלש עיסה בביצים של תרנגול ואווז:

ולא אמר אלא מי ביצים עצמן. ובגמ' דילן בסנהדרין פ"ק איתא להא מילתא וגר' התם דטעו בביצים הבי"ת בחרק ופירושו ביצעים כמו היגאה גומא בלא ביצה:

אין הוראתו הוראה. אין שומעין לו ומיתה ליכא אלא בפניו:

אינו מוציא שבתו. אינו מוציא יציאות של שבת ביתו שימות:

י"ב מיל כנגד מחנה ישראל. ובגמ' דילן בעירובין פ' הדר גר' ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי וכל מאן דבעי מילתא אזיל לגבי משה דכתיב והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אע"ג דהמחנה ג' פרסאות אתו לגבי משה:

בחתר. שם מקום:

יתיב בצפרין. ואין משם לחתר י"ב מיל ובגמ' דילן בסנהדרין גר' דהוה התם בחתר ושני לאו אדעתאי:

ר' הוה בעכו. זה המעשה שני להוכיח דעכו מקצתה חו"ל:

סלק מן כיפתא ולעילא. דמן אותה כיפה ולמעלה היה הגבול של חו"ל לא"י שכבשו עולי בבל:

א"ל. והרי זה חוץ לא"י שכבשו עולי בבל ותניא לעיל משמאלו למערב הדרך טמאה משום ארץ העמים וגזרו עליה טומאה בבית הקברות:

היו גבוהות. גבה עינים היה והלך אחר עיניו:

אשה שאינה הוגנת לו. נתן עיניו בגרושה ונשאה וממנה נולדתי ואני חלל:

תחומי א"י. נראה דעיירות העומדות על הגבולים קא חשיב דהיינו מן החוט ולחוץ דמן כזיב ועד אשקלון שהרי הרמב"ם ז"ל כ' בפ"ה דקידוש החדש דקידוש שני דעולי בבל הם אושא ושפרעם ולוד ויבנה וטבריא והכי משמע לקמן בפ' כלל גדול רבא דטבריא חייבת וסוסיתא פטורה וכן לוד חייבת שכתובה ביהושע וכתובה במס' גיטין בתחלתה וכן במס' ביצה פ"ק (דף ה.) לחיובא ומשום דהאי תנא דברייתא הוה קאי גבי עכו מתחיל ומפ' מגבול עכו דהך ברייתא שנוייה בתוספתא דמכילתין ור' חייא קבור בטבריא הוא:

קצרא דגלילא. נראה דזו צפת שיש בו מגדל גדול ובלשון ערבי קרוי הבירה אל קצר ובירושלמי דר"ה מוכח דמשואות היה להן במגדל צפת וא"כ נראה שכבשוהו וכן הקבלה כאן:

רקם גיאה. היינו קדש ברנע דמתרגמינן רקם גיאה והוא בנחלת יהודה:

וגינייא דאשקלון. גנות שחוץ לאשקלון שהן לצד כזיב דמכזיב ולהלן קא מני ואזיל אבל אשקלון עצמה לא כבשוה עולי בבל:

ר' פינחס בן יאיר. כהן היה:

יורדין היינו לסירקי של אשקלון. בתוספתא דאהלות שנויה והתם גרסינן לבסילקי ופי' שם רבני שמשון ז"ל מוכרין חטים בפלטין שלהם כי ההיא דפ"ב דיומא לשכת הגזית כמין בסילקי גדולה והכא גר' לסירקי כלומר לשוק ששם עומדים החמרים ערביים שמביאים תבואה תר' ירושלמי ארחת ישמעאלים סיען דסרקאי:

ולוקחין חטים וטובלין ואוכלין בתרומתנו. ולא בעינן הזייה ג וז' ואע"ג דמהלך היכא דאוירה טמא בגושה בעי הזייה ג' וז' ומשו"ה למדו דאוירה טהור ולקמן מפ' ר' סימון דהיא אינה טמאה משום מדור העמים אלא בתנאי שתשהה שם אשה מ' יום והא דטובלין אע"ג דטהורין היינו דטבל לחולין לא הוחזק לתרומה ולקמן נמי מפ' דמשום דסירקי מדור העמים היה הוא דטובלין הא לשאר מבואות שבה לא דאוירה טהור אע"ג דאין בה קדושת א"י דלא כבשוה לא אלו ולא אלו כדלקמן ובתוספתא דאהלות קתני נמי ששאלו לר' פינחס בן יאיר אימתי מטמא אוירה והשיב להם כשישהו שם מ' יום:

נמנו עליה לפוטרה מן המעשרות ופטרוה. דאינהו מעיקרא היו מטמאין אותה כארץ העמים דלא חשיב להו כיבוש מס דעולי מצרים אא"כ הרגום או גרשום כדפרישית במתני' ומשום מכשול דכהנים טיהרו אוירה כפי עדותו דר' פינחס אבל מעשרותיה כבית שאן דאין בפירותיה קדושה לא מעשר ולא שביעית:

משך ר' ישמעאל את ידיו. ולא רצה לימנות על פיטור המעשר:

שהיה מסתמך על בן הקפר. נראה דהיינו בן קפרא דכולי תלמודא ור' ישמעאל בר' יוסי היה גדול ממנו ואע"פ שטיהר לא רצה לימנות עמהם לפוטרה מן המעשרות וחשב ר' ישמעאל שלא ימנה בן הקפר עמהן כיון שהוא לא היה נמנה ואפ"ה נמנו עליה ופטרוה:

משכת את ידיך ממני. ומה לא שאלתני מפני מה משכת ידיך ממנו ולא נמנית עמנו ולא החשבתני ונמנית עמהן אע"פ שראית שלא נמניתי אני:

והייתי אומר לך. טעם וחילוק:

אתמול אני וכו'. כלומר בענין של אתמול דהיינו לטהרה משום ארץ העמים נמניתי עמכם דאני הוא שהייתי מחזיק בה טומאה כל ימי ואני נמניתי לטהרה על עדותו של ר' פינחס דלא טימאו אלא שוק הסירקי משום מדור הגוים דאפילו בא"י גופא טמא כדתנן באהלות פ' בתרא דאם שהו מ' יום מטמא משום נפלים ואפילו שאין עמו אשה כדאיתא התם ואותם הגוים של אותו השוק שהיו שם מ' יום ויש בו משום מדור העמים אבל שאר העיר טהור דר' פינחס בן יאיר ראוי לסמוך על מעשהו:

ועכשו אני אומר. ובענין של עכשו דהיינו לענין מעשרות:

אני אומר שמא נתכבשה מדבר תורה. דכיון דמעלת מס היתה לעולי מצרים כדכתיב וילכד יהודה וכו' את אשקלון ואת גבולה שמא חשיבא ככבשוה עולי מצרים ואע"ג דנאכל אינו נעבד ויש בה קדושת מעשרות כדתנן במתני':

והיאך אני פוטרה מדבר תורה. דבשלמא טומאת אוירה מדרבנן בעלמא היא דטומאת ארץ העמים מדרבנן היא כדאיתא בפ"ק דשבת אבל מעשרות ושביעית מדאורייתא נינהו דקסבר ר' ישמאל כרבנן דפליגי עליה דר' גבי בית שאן:

ולא בטעות אנו מחזיקין. דס"ד דר' ירמיה דהראשונים כשהיו מחמירין עליה מעשרות היינו משום דחשבו דמעלי מסין חשיבי ככבושה יכיון דטעות הוא דלאו קדושה היא דס"ל כר' דלא כבשוה לא אלו ולא אלו ופטורה א"כ טהרה נמי לא שייכא בה ומיד היא טמאה כחו"ל:

ור' מנא. מקשי קושיא אחרת דאסיקנא לעיל:

הדא אמרה אשקלון כלחוץ. וא"כ לא כבשוה לא אלו ולא אלו א"כ מה צריך מנין לפוטרה מן המעשרות והא דמיא לאמנוס ולפנים דנאכל ונעבד משוה דלא כבשו לא אלו ולא אלו:

ומשני תלמודא לקושיית ר' מנא וכי צור איני אסור לילך לשם כהנים דאוירה טמא דלא כבשוה לא אלו ולא אלו כדמשמע בשלמה עם חירם שהיה מלך עליה ובספר יחזקאל משמע נמי דלא היתה כבושה ופטורה מן המעשרות וכל מקום שפטור מן המעשרות טמא משוה ארץ העמים חוץ מן המקומות השנויים במשנה ובתוספתא וצור אינה מן הנמנין לטהרה וא"כ ודאי טמאה ואסור לכהנים לילך לשם ופשיטא דלא כבשוה עולי בבל דהא על הגבול קיימא ואינה מנוייה כאן:

והקונה שם אינו מתחייב. בתמיה דפשיטא לן דהקונה שם תבואה דחייב במעשרות דאמרינן פ"ק דמס' דמאי החמרין המביאין תבואה לה הלוקח מהן חייב בדמאי שחזקתן שהביאו מן הארץ שהחזיקו עולי בבל וכן גבי צידן הוה מצי למימר הכי וחדא מינייהו נקט והכא גבי אשקלון אפילו תמצי לומר דאשקלון טמאה וכדמעיקרא נמי נימא הכי:

ולפיכך נמנו עליה לפוטרה וכו'. כלומר לפיכך הוצרכו לעמוד למנין עליה ופטרוה מה שלא התירו בצור דגבי אשקלון לא מיבעיא משדותיה דפטורים אלא אפילו הלוקח מחמרין המביאין לה נמי פטורין והיינו משום דצור קרובה למקומות שכבשו עולי בבל ואשקלון רחוקה והשתא דינא דטהורה נמי גזרה קיימת היא ולא תליא הא בהא ודלא כר' ירמיה דכי היכי דאשכחן דאינו נמשך מדינא דאסור לילך שם דפטורה מן המעשר הה"נ אע"ג דפטורה מן המעשרות לא ימשך דאסור לילך שם ולעולם דאוירה טהור ובתוס' דאהלות נמי שנינו דטהורה אע"ג דחזרו ונמנו ופטרו אשקלון ממעשרות ומשביעית דתניא התם עיירות המובלעות בא"י כגון סוסיתא וחברותיה אשקלון וחברותיה אע"פ שפטורות מן המעשרות ומן השביעית והיינו כר' אין בהן משום ארץ העמים. ופסק הרמב"ם ז"ל להך תוספתא פי"א דטומאת מת:

וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה. פסיק הוא בספר שופטים:

ליתי עזה. יבא הדר בה בקדושת הארץ דהא כבשוה עולי מצרים והיאך פטרוה ממעשר ומשביעית ולענין סמיכת זקנים נמי אמרינן בפרק בתרא דבכורים דחשיבא חו"ל וכן אשקלון נמי כבשוה והיאך פטרוה ממעשר ומשביעית:

מעתה ההן נחל מצרים. כגון אלכסנדריא דהנחל של מצרים בא אליה בזמן גידולו:

ליתי. בקדושת הארץ דהא בימי שלמה הוו דרין בה ישראל ככתוב מלבא חמת עד נחל מצרים ואין זה נילוס הגדול דנילוס שיחור הוא דקרוי לאו נחל מצרים ואלכסנדריא קודם העיר שיושבת על נילוס לצד חלל הארץ ותנן במתני' דהכל כבוש לעולי מצרים חוץ מן היושבת על הנהר דהיינו נילוס הגדול ואמאי פטורה מן המעשרות כדתניא אשקלון וחברותיה אע"פ וכו'. ומשני לה מדריב"ל מאי דדאין גבי סוסיתא וטעמא דמעלי מסין לא חשיבי כבושין והכא נמי וילכוד הוא דכתיב והיינו שהשלימו ונתנו מס דלא כתיב ויוריש ולהכי סוסיתא ואשקלון פטורות ממעשר ומשביעית כדכתיבנא לעיל:

סבר ר' אמי כמי שנתכבשו הן. ודר' אמי בדותא היא כדר' שמואל בר נחמני דמעלין מס אחר עברת הירדן לא היי כבוש והיינו טעמא דר' דפטרן בין מן המעשרות בין מן השביעית דאבוהון דכולהו בית שאן כמו שאפ' בסמוך:

ג' פריסטיגיות. ג' שלוחים עם כתבים מלשון פריסתיקא:

להפנות יפנה. להפנות מקום וללכת לו ילך:

להשלים. ולהעלות מס:

ישלים. ויעלה מס וטעה ר' אמי ואשתמיטתיה הך מימרא דזה הכתוב שלח להם בימי אבלו של משה עד שלא עבר את הירדן דאכתי לא נגמר דינם למיתה ודמו לשחטו קודם שנגמר דינו אבל אחר נםים של עברת הירדן חשיבי כשחטו אחר שנגמר דינו דשוב אינו מועיל וטעמא דבהדיא כתיב בפרשת מסעי במצות הורשת הארץ כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען והורשתם וגו' וכולה פרשתא מוכחא דבהעברת הירדן הוא דתליא מילתא ואילו אלכסנדרי' כבר עברו את הירדן וסוסיתא ואשקלון ועזה כבר עברו את הירדן וכבר מת יהושע ובממון מרובה הוא דהשלימו ועברו על מה שכתוב בתורה לא תחיה כל נשמה:

גבעונים השלימו. אחרי כן ואין ראוי לקבלן זולתי מפני השבועה ככתוב בספר יהושע ואפילו אחר השבועה נמי לא החיה אותן כדרך שצותה התורה בגרים כאזרח מכם וכו' ונקטינן משמעתין דלא נתקדשו לא עזה ולא אשקלון ולא כל המקומות כולן עד מצרים דאע"ג דאפשר דהעלו מס לאו כלום הוא והיינו טעמא נמי דהתיר ר' אותן השנויים פ' שני דמס' דמאי דלא הויין אלא מעלין מס והתם נמי פריך ר' אמי מה שהקשה כאן ודחי ליה תלמודא נמי התם וכן דעת הרמ"בם ז"ל שכ' בפ"א דהיל' תרומות ורבנו הקדוש התיר בית שאן מאותן המקומות שלא החזיקו בהן עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ג"כ ופטרה מן המעשרות ע"כ והטעם משום דלא החזיקו בהן עולי מצרים בראשונה דמעלין מס לאו כלום הוא הילכך לא חשיבא חזקת עולי בבל בהו ולא החזיקו חשיבי. ואיכא למידק דמשמע הכא דאשקלון וחברותיה וכל אותן המנויין פ"ק דדמאי פטורין מן המעשרות ומן השביעית וקשה דאמרינן פ"ק דחולין ומי איכא למ"ד דבית שאן לאו מא"י היא והכתיב ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה ואת תענך ובנותיה ומשני אשתמיטתיה הא דא"ר שמעון בן אליקים וכו' הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית וזה הלשון עצמו איתיה ביבמות פ"ק גבי עמון ומואב דאמרינן בהו דמעשרין מעשר עני בשביעית ומשמע דמעשרות אית בהו ובשנה השביעית נוהגין בהן מעשר עני וא"כ לא פטרה מן המעשרות והיינו צריכין לומר דמעשרות דפטר היינו ממעשר ירק ופירות האילן לדעת קצת דבארץ גופה דרבנן אבל מעשר דגן דבארץ גופה דאורייתא לא ולכך השיג הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל שם בפ"א דהיל' תרומות כשכתב ור' התיר בית שאן וכו' השיג עליו ואמר א"א לא התיר ר' אלא ממעשר ירק ופירות האילן שהם מדרבנן אפילו בארץ ע"כ וכן כ' רש"י ז"ל ואמר והתיר ר' על פי עדות זו את בית שאן כולה לאכול ירק שלה ופירות האילן בטבלן ע"כ וגבי אשתמיטתיה פי' הרבה כרכים כבשום עולי מצרים וקדשום בקדושת הארץ ולא כבשים עולי בבל לקדשם בשנייה ולכך לא כבשום דקםברי הואיל והותרו הותרו דקדושה ראשונה בטלה דכי קדשה יהושע לשעתה קדשה ולא לעתיד לבא וכשגלו בימי נבוכדנצר וחזרו לא רצו להחזיר קדושתם כדי שיהא מותר לחרוש ולזרוע שם בשביעית שאינה נוהגת בחו"ל ויסמכו עליהן עניים ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני ובית שאן מהן היתה ע"כ, לקח הרב ז"ל לשון הגמ' וכמשמעות לשון פ"ק דיבמות ואין פי' נכון בההיא דחולין דא"כ בית שאן ובנותיה חשיבי כבישין לעולי מצרים ובקרא כתיב בהדיא לא הוריש וכו' אלא ודאי דעתי של הרב היינו משום דהעלו מס כדכתיב ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס וא"כ ר' שמעון בן אליקים היכי פליג אמתני' דתנן כל שהחזיקו עולי מצרים אינו נעבד ועוד תימה גדולה דבפ"ק דדמאי גבה דההיא דכפר צמח דשרייה ר' פריך ר' אמי עלה ולאו ממעלי מסין הן ומשני תלמודא סבר ר' אמי מעלי מסין ככבושים דמו והוא כמו והא דר' אמי בדותא היא דסבר וכו' מדמשני הכי משמע דלאו קושיא היא והכי נמי פריך בשמעתין גבי אשקלון וסוסיתא ומשני דטעי בדר' שמואל בר נחמני והכי קיי"ל דלאו כבושות חשיבי כיון דלא העלתה מס אלא אחר עברת הירדן וכ"ש אחר מות יהושע דכבר נחלקה הארץ בגורל דבאותו זמן לא שרי להו לקחת מס כדכתיב כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען והורשתם והיינו טעמא דר' דשריא כולהו מעשרות בה משום דמס לאו כלום הוא ושביעית נמי שרא דבית שאן כתובה שריותא דילה גבי שביעית במס' דמאי ופיטור מעשרותיה בפ"ק דחולין והכי תניא בתוספתא דאהלות דסוסיתא ואשקלון פטורין ממעשרות ומשביעית דכלהו הני לא כבשום לא עילי מצרים ולא עולי בבל וחו"ל חשיבי וה"נ אמרינן בפ"ק דבכורים אין ממנין זקנים בחו"ל אלא ע"מ לחזור ור' יצחק בר נחמן הוה בעזה ומנוניה ע"מ לחזור ר' הוה בצור ומנוניה ע"מ לחזור וכו' ולכך מוכרח פסקו של הרמב"ם ז"ל דפטורים לגמרי קאמר וסוגיית חולין הכי פירושה דכרכים שכבשו עולי מצרים דהיינו למר כדין שהרגום או שגרשום ולמר במעלים מס ולא כבשו עולי בבל בטלה קדישתן כדאמר לעיל גבי ושמתם את דברי אלה והניחום מלקדשם בשנייה כדי שהגויים יזרעום בשביעית ואין בקרקעותיהם ?(א) קדושת שביעית ומשתכרין עניים שילכו לגור שם בשביעית דתבואה שלהן לא בעיא ביעור בשמינית וירק שלה בשביעית אין לו קדושה ועוד משתכרין עם הגוים בתלוש וזה סמך העניים דאמרינן אבל לא מיירי לענין עבודה במחובר דהא תנן דאינו נעבד ועוד דלא גרע מסוריא משא"כ בההיא דיבמות דההיא מוכרח לפרש ז"ל פירושו דעבודה גופה נמי שריא לעניים ואוכלים המעשרות שזורעין ישראל בשביעית דהא תנן בידים בהדיא דאית בהו מעשרות בעמון ומואב ?(ב) ור' לא מצי פליג אב"ד שלפניו דהא תנן אין ב"ד יכול לבטל דבר ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וסוגיית עמון ומואב לקמן אפרשנה והשתא כיון דהני קילי בשביעית משום סמך עניים לרבנן אע"ג דקדשו בראשונה סלקינן דרגא השתא לדעת ר' בבית שאן וחברותיה דלא יתקדשי כלל דקילי טפי ושריין אפילו בעבודה כדתנן לתנא דמתני' מן הנהר ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד דלא נתקדש לתנא דמתני' ולדעת ר' נמי כל אותן עיירות מעזה ולמטה שנתבררו דלא היו אלא מעלי מסין לחוד וכן בית שאן דלא היתה אלא מעלי מסין שרו בין במעשרות בין בעבודה בשביעית ומתני' דקתני דעד הנהר קדוש היינו כפי דעת התנאים דלעיל החולקין על ר' וכר' קיי"ל דהחזיקו דעולי מצרים היינו דוקא שהורישום ככתוב בתורה והשתא א"ש דס"ד דמקשה דסבר ר' דבית שאן לאו מא"י היא כיון דנפטרה לגמרי מן המעשרות ומשביעית:

גרדיקי. היא גרר סמוך לבאר שבע ככתוב ויעל משם באר שבע וכן תרגום ירושלמי גרדיקי:

מפני מה לא גזרו על אותה הרוח. שלא לילך כהנים שם משום ארץ העמים כיון דלא כבשוה עולי מצרים ומשום דאמרינן לעיל דאשקלון אע"ג דלא כבשוה לא אלו ולא אלו ואפ"ה טהרו אוירה משו"ה קא בעי על רוח שבגרדיקי דאשקלון לפעמים הולכין לשם להביא ממנה תבואה ליושבים בארץ כדאשכחן בר' פנחס בן יאיר ודמיא לדרך עולי בבל כדלקמן אבל דרך גרדיקי אמאי לא גזרו:

ומשני שנוויה רע. לשון נוה הרע דפרק בתרא דכתובות ואין אדם דר לשם:

עד היכן. אין טומאה משום ארץ העמים אע"פ שאינו קדוש ומסיק עד נמל מצרים:

נוייה יפה. והיה להם לגזור:

פישפשא. שם חכם ושרא לכהנים לילך שם ולא מפרש הטעם דלא גזור ורואה אני שמפרנסת ירושלם בירק ותבואה והיא להם כמו אשקלון:

ר' זעירא. כהן הוה כדאיתא בברכות ירושלמי פרק מי שמתו:

לבר מן דקלייא דבבל. דדרך עולי בבל לא טימאו משום אויר ארץ העמים כדתניא בתוספתא דאהלות ואולי מפני הישיבות שהיו הולכות ובאות מא"י לבבל ושרי לכהנים ללכת:

לא יחושו כהנים על חלתן. דעיירות כותיים שלא לאכלן בימי טומאתם דהא מותרות משום מעשר וס"ד דאין בהן קדושת הארץ ואנו רואים שהחכמים היו חוששים:

לאו בגין מילתא דאת אמרת. דסברת דלא נתקדשו:

אלא בגין דלא חלטתון מלכותא בידא. דלעולם כבושות היו לעולי מצרים כדין והטעם שהיו נוהגין היתר במעשרותיהם דהמלך לקחם והוו שדה שאינה שלו ותבואת זרעך אמר רחמנא ולכך הן מותרות וה"נ אמרינן לקמן גבי יבלונא אע"ג דכבושה היא ומטעם זה כ' ר"ת בע"ז פ' ר' ישמעאל וכתבוהו התוס' ועל תרומות ומעשרות שאין אנו מפרישין עכשו אף לא מקולי חו"ל אומר ר"ת דקרקעות שלנו משועבדות הם לשרים ודינא דמלכותא הוא שאם לא יתנם שיהו משועבדין ביד הגוי ע"כ, ורבנן דחיישי גבי חלה היינו דגבי חלה לא בעינן זרעך ולא שדך כדאמרינן בכתובות בבואכם מיד בכניסתכם:

ר' ייסא. היינו ר' אסי כדמשמע בפ' היה קורא וכהן היה כדאיתא התם:

מהו לצאת. לקראת אימא:

סכנת דרכים. שלא יהרגוה וצריכין לוייה:

איני יודע. דס"ל דבצר לאו היינו בצרה ואין בה שום קדושת מעשר ויש בה משום אוירא וחו"ל גמורה היא דממלכותא של מואב היא ואסור לצאת מן הארץ לחו"ל כדאיתא בפ"ק דסנהדרין והאי עובדא מייתינן לה נמי במס' ברכות פ' מי שמתו לאכוחי בעיין דמספקא לן אי כבוד אב ואם דחי איסור דטומאה לכהן דאמרינן מהו שיטמא כהן לכבוד אביו ואמו ומוכחינן לה מהאי עובדא וא"ל ר' יוחנן אם מפני כבוד אמך איני יודע וטעמא דכבוד אב ואם איכא מצות עשה וגבי טומאה יש עשה ול"ת לנפש לא יטמא קדושים יהיו ואע"ג דטומאת אוירא דרבנן אחמור בה כשל תורה:

עוד היא צריכה לר' יוחנן. עדיין השאלה הזו אי עשה דכבוד דחי לכהן איסור טומאה מספקא ליה לר' יוחנן וטעמא כדפרישית דהכא איכא לאו ועשה ואין לפ' מספקא ליה בבצרה אי חו"ל היא דהא פשיטא ליה לר' יוחנן דבצר לאו היינו בצרה כדאמרינן לקמן ובמס' ע"ז פ' ר' ישמעאל אמרינן אדמוקטורונך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה:

אם גמרת לצאת. פי' רש"י ז"ל סבור היה שהיה רוצה לשוב למקומו לבבל:

שמע ר' אלעזר ואמר אין רשות גדולה מזו. בגמ' דקידושין אמרינן דאתא ר' אסי לקמיה דר' אלעזר וא"ל דילמא ח"ו מירתח רתח וא"ל היכי אמר לך א"ל אם גמרת לצאת תבא בשלום א"ל אם איתא דרתח לא הוה מברך לך ואין לך רשות גדולה מזו:

הקונה בעמון ומואב. לקמן מפ' דמיבעי ליה בעמון ומואב שכבש משה מסיחון כדאמרינן פ' אלו טרפות עמון ומואב טהרו בסיחון והכי מספקא ליה מי אמרינן דכי היכי דטהרו לענין כיבוש ולא מיקרו אלא ארץ האמורי ה"נ לענין קדושת מעשרות ודילמא הודו לו רבנן לר' אליעזר דהלכה למשה מסיני היא דאית בהו מעשרות או לא אלא לעולם מדרבנן הן:

מפרשת אשקלון. היינו גינייא דאשתלון:

שאל ליה הדא וכו'. בתמיה שואל לו בעיירות של עמון ומואב ומשיב לו באשקלון שהיא של ארץ ישראל:

דלא מיפקתיה ריקן. שלא יחזירנו לריש לקיש ריקן:

מגיב ליה הדא. משיב לו אי זה ענין:

אזל לבצרה. מארץ ישראל אזל לבצרה דס"ל כדלקמן דבצר שכבש משה דכתיב את בצר במדבר היינו בצרה הכתובה בערי מואב כדכתיב ועל קריות ועל בצרה בספר ירמיה ונכנסת בתקנת מתני' דמס' ידים דתנן עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית והכי אמרינן בגמ' דילן במס' ע"ז דריש לקיש תקן להם שיעשרו פירותיהם כדאיתא התם:

אתון לגביה. בני העיר באו אליו:

חמי לן בר נש דריש וכו'. ראה ובקש לנו אדם בישיבתו של ר' יוחנן רבך שיהא דורש ודיין וסופר ועושה כל צורכי הקהל:

וחזן. חזן הכנסת ולאו היינו ש"צ אלא היינו שמש הכנסת כדאיתא בפ"ק דסנהדרין ושני חזנין ובפ"ק דבבא בתרא בחזני מתא וכן כ' התוס' בפ' התכלת:

אתא לגבי דר' יוחנן אותו הבבלי הלך אצל ר' יוחנן ליטול ממנו רשות לצאת ללכת לבצרה ולהורות והשיב לו דשרי:

מבבל לבבל. הוא שהתלמיד היה בבלי דהיינו חו"ל והיה הולך לארץ כארצו:

הדא אמרה הקונה שם וכו'. בעיא היא דבעי ר' יעקב בר אבא דאע"ג דמשמע מן מילתיה דר' יוחנן דאסור לילך לבצרה דדוקא משום שהיה מבבל לבבל שרי אפ"ה לא נוכל לומר דמשו"ה פטור הקונה שם דמ"מ אפשר דלא כבשה משה דחייבת במעשרות דדינא דצור אית לה דאע"ג דאסור לילך לשם חייבת במעשרות מטעם דקרובה לא"י וה"נ ליחייב מטעם שהיא תוך מלכות עמון ומואב דכבש משה דהא צור אסור לכהנים ללכת שם דהא לא כבשוה לא אלו ולא אלו ומקום שפטור מן המעשרות הוא ויש בו גזרת ארץ העמים ואסור לכהנים ללכת שם ואפ"ה אמרינן בפ"ק דמס' דמאי דהלוקח בה מן החמרים חייב במעשרות כדאיתא התם:

אשכח תני. ר' יעקב בר אבא דנתקשה לו במילתיה דר' יוחנן מצא אמורא שהיה שונה ברייתא עלה דמתני' במס' ידים דקתני בה עמון ומואב וארץ מצרים מעשרין מעשר עני בשביעית ואע"ג דתרווייהו חו"ל הם ונותן לנו בברייתא זו סימן שלא בכל ארץ עמון ומואב ולא בכל ארץ מצרים גזרו אלא סימן משנתנו הוייא סימן לאותן ארצות דכי היכי דתנן במתני' דחלוקות הן הנהו דלית בהו קדושה כלל מהנהו דאית בהו קצת קדושה דהנהו דלית בהו קדושת א"י דהיינו אותן שלא כבשו אפילו עולי מצרים דנאכלת ונעבדת בשביעית וכה"ג התם אותן שלא כבש סיחון כגון בצרה אליבא דר' יוחנן ודכוותה שלא הותרו עוד לשום מלד לכבשן עד ימות המשיח הנהו דינין כאותן של ארץ ישראל שלא כבשום לא אלו ולא אלו דכי היכי דהני פטורים מן המעשרות ומשביעית ויש בה שמטמאין אוירן ה"נ גבי עמון ומואב יש הרבה שפטורין ממעשרות ובצרה היא פטורה תוך הפטורות כדאיתא בע"ז דבצרה פטורה מן המעשרות ומטמא אוירה כדאמר לעיל דאפילו למצות כבוד אב ואם לא התיר ר' יוחנן לר' אסי שהיה כהן אם לא גמר לצאת וכפי' רש"י שמקומו היה בבבל וכן בארץ מצרים אע"ג דתנן במס' ידים דחייבת מצרים במעשרות היינו באיתן מקומות דישבו בהן ישראל בימי ירמיה אבל אותם שלא ישבו בהן ישראל בראשונה בימי ירמיה דמו נמי להנהו דא"י דתנן בהו נאכל ונעבד ושמעינן בהו דפעורין מן המעשרות:

ואחת נאכלת ולא נעבדת. דהיינו אותן שכבש משה דהיינו כל מלכות סיחון בין של עצמו בין מה שלקח מעמון ומואב דכי היכי דהנהו ארצית דא"י דתנן בהו דנאכל ולא נעבד וה"נ דחייבין במעשרות דחיוב חלה נמי אית בהו ויש לה שיעור והיא לאור כדאיתא בפרק בתרא דחלה ה"נ עמון ומואב דכבשו עולי מצרים הנהו נינהו חייבין במעשרות וכן בארץ מצרים אותן שישבו בהן ישראל בימי ירמיהו כגון מגדול ותחפנחס ונוף דינן כאותן ששנינו בהן נאכל ולא נעבד והיינו דחייבין במעשר ובהנהו תנן מה מצרים מעשרין מעשר עני בשביעית ור' יוחנן נמי כי קאמר מבבל לבבל לענין בבל הפטורה קאמר דיש בבל חייבת כסימנא דברייתא וכגון סורא ונהרעא ומחוזא ויש בבל פטורה ופליגי ר' יוחנן וריש לקיש בבצרה דר' יוחנן סבר את בצר במדבר כתיב ובצרה לא היינו בצר שכבש משה ואין בה מעשרות כלל בשדותיה וריש לקיש דאמר במס' ע"ז פרק ר' ישמעאל דחייבת במעשרות סבר בצר היינו בצרה וחייבת וכי קאמר ר' יוחנן לעיל מן בבל לבבל ה"ק מן בבל הפטורה דהיינו ארץ שלא ישבו בה ישראל בימי גלות יויכין לעמון ומואב הפטורה והיינו במקומות שלא כבשם משה וקרי ליה בבל דתרוייהו חו"ל והיינו מקומות שלא ישבו בהם ישראל ראשונה ולקמן אבאר בעמון ומואב דמשה אי תקון בהו לא נעבד בשביעית או לא בס"ד. והואיל ואתא לידן משנת ידים נימא בה מילתא דקשיא לי כיון דאסיקנא הכא לר' יוחנן דבבל דמיא להני אמאי לא קתני הכא בבל בהדי עמון ומואב ומצרים ועוד קשה כיון דעמון ומואב דקתני התם דחייבין במעשרות סימן להם הארץ דנאכלת ולא נעבדת דהיינו מה שכבשו עולי מצריה דהיינו מה שכבש משה כדאסיקנא הכא א"כ היכי קרי להו התם מעשה חדש והלא ישבו בהן ישראל מימות משה ועוד היכי קרי לבבל מעשה ישן שלא ישבו בהן ישראל אלא מגלות יויכין ואילך ועוד יש לדקדק מאי שנא דבהני ג' הפרכיות גזרו תרומית ומעשרות יותר משאר ארצות של חו"ל. ונראה לי הטעם דגזור בהני ג' מלכיות משום שא"ל נביא לישראל הציבי לך ציונים ותניא בסיפרי בפרשת עקב כדי שלא תשכח המצות כלומר אף בחו"ל שתגלה שם שמור מצותי כדי כשתחזור לארץ תהא רגילה בהם כמו שאמר במדרש קינות ומצאנו שהלכו בגלות אחר החורבן הבית לארץ מצרים כמו שכתוב בספר ירמיה אשר היה אל ירמיהו אל כל היהודים היושבים במגדל ובתחפנחס ובנוף פתרוס וגו' ולבבל הלכו בימי החרש והמהסגר כשגלה יהויכין וכתוב בספר מלכים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר לא נשאר וגו' ובעמון ומואב שכבש משה אע"ג מימות משה ישבו בהן ישראל ראובן גד ומנשה ככתוב בתורה דסיחון לקח ממלכות שניהם כדכתיב והוא נלחם במלך מואב הראשון וגו' ועמון נמי צעק ליפתח וא"ל כי לקח ישראל את ארצו בעלותו ממצרים ואע"ג שארצם היתה שולחן ערוך להם דהא כבושה וחלוקה היה להן מיד משה ככתוב בספר יהושע משא"כ בארץ דבעיא י"ד שנה ואע"פ שישבו ג"כ שם מימי משה והשופטים ?(א) [קרינן] בהו מעשה חדש משום דמשה לא גזר עליהן סדר המעשרות ושביעית לא אסרה במלאכה וקדושת ביעור כדאיתא לקמן עשיתי את ארצו וכו' ולא רצה לגזור עליהן מפני הדברים שאמר למה תניאון את לב בני ישראל וכו' ולכך לא רצה להשוותה לארץ והא דתנן עבר הירדן שיש בה הר ושפלה ועמק לקמן נאריך בע"ה דהיה דורם נמשך עד הדור שני אחר יהושע דכ"ז משכן שילה או רובו הלך בעבודתם לע"ז ולא הספיקו השבטים לעשות להם תקנות או להחזיר להם תקנתם עד שברחו מאותן ארצות בימי מיתת שאול ככתוב ויראו אנשי ישראל אשר בעבר העמק ואשר בעבר הירדן כי נסו אנשי ישראל וכי מתו שאול ובניו ויעזבו את הערים וינוסו ויבואו פלשתים וישבו בהן וכשגלו ראובן וגד בימי סנחריב באו בני עמון ומואב וירשוה לגמרי כמו שכתוב בירמיה בהדיא וכיון שאבדו אותן שוב לא מצינו שכבשום ואפשר הטעם דכיון דחזרו עמון ומואב ולקחוה חזרו לאיסורן הראשון כדעת ר"ת ומפני כך לא חזרו דוד ושלמה אע"פ שהיו ישראל בימיהם בשלוה ומדקדקין במצות שוב לא חזרו ותקנו בהן שביעית לאיסור מלאכה וקדושת ביעור דתקנו בסוריא כי מי הוא האדם שיבא אחר משה דטעמו של משה קיים שישתקעו שם דיאמרו זו קדושה וזו קדושה ומשום האי טעמא נמי לא חזרו וכבשום וכמו שמעידים ירמיה וישעיה דחשבון ואלעלה ושבמה ונבו ומידבא למואב היו וכמו שכתבתי כבר כן הילכך אנשים שהלכו שמה לדור לא הלכו שם נביאים לתקן להם תקנות ובימי ר' טרפון וכו' תקנו להם תקנות משום הציבי לך ציונים ולכך קרוי מעשה חדש וכן במצרים לא הלכו שם אלא בפחזותם שלא כרצון ה' ושלא כרצון יראיו ככתוב בספר ירמיה ואפשר הטעם שעברו על מה שכתוב בתורה לא תוסיפון לשוב בדרך הזה וגו' הילכך מפני שישיבתן היה באיסור לא הלכו שם לא זקנים ולא נביאים לתקן להם תקנות המעשרות ובשביעית שלא יעשו מלאכה בהם אלא בימי ר' טרפון או בימי חגי הנביא תקנו להם תקנות ולכך קרוי מעשה חדש אבל לבבל הלכו שם השרים והחרש והמסגר ויחזקאל ודניאל וברוך בן נריה ומרדכי ועזרא וחנניה ומישאל ועזריה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול וחגי זכריה ומלאכי ומיד גזרו על המעשרות ועוד שהלכו שם במצות ה' ית' ככתוב בפרשת ואלה דברי הספר אשר שלח ירמיהו ומפני כך שנינו דבבל מעשה ישן ומעשה נביאים ומשום דעמון ומואב ומצרים הם מחד טעמא שנו בהם סדר השנים וגזרו שיהא מעשר עני בשנה השביעית משא"כ בבבל דבמצות ה' ירדו גזרו שם מעשר שני כסדר השנים ואפילו כשעלה עזרא משם הסולת נשאר לשם כדאיתא בפ' בתרא דקידושין והתקנות נשארו לשם קבועות כבתחלה ומשו"ה לא תני ליה הכא אבל שוים הן שלא גזרו בשלשתם אלא במקום שהיה ישיבת ישראל באותן הימים והיינו טעמא נמי שלא גזרו מעשרות בשאר ארצות שלא הלכו בהן ישראל לדור בימי הנביאים והשתא ניחא מה שהקשו התוס' בפ"ק דחולין ובפ' ר' ישמעאל דמשמע דחו"ל לא מחייב במעשר ואילו בפ' עד כמה אמרינן עיסת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ואמרינן נמי התם רב טובי הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה ובפ' בנות כותים נמי אמרינן מעשה היה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה לסוכה שמן של תרומה ובפ"ק דביצה נמי אמרינן רב טובי בריה דרב נחמיה הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה משמע מכל הני דיש תרומה בחו"ל ותרצו מה שתרצו כמו שכתוב בחבוריהם בחולין ?(ה) ובמס' ע"ז ?(ו) ובמה שאמרנו אין כאן קושיא כלל דכל הני דמוכחן דיש בהם תרומה היינו באותם המקומות שהיו יויכין וחבריו בבבל דמעשרות בבל מעשה ישן הוא כדתנן במס' ידים והיינו טעמא דתקנת נביאים היא והיכא דתקון תקון משא"כ בשאר חו"ל דכל חו"ל פטורה זולת ארץ מצרים ובבל ועמון ומואב. וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ"א דהיל' תרומה וז"ל נמצא כל העולם לענין מצות התלויות בקרקע נחלק לג' מחלוקות ארץ ישראל וסוריא וחו"ל ארץ ישראל נחלקת לשנים כל שהחזיקו עולי בבל חלק אחד וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק ב', וחו"ל נחלקת לשנים בבל וארץ מצרים ועמון ומואב המצות נוהגות בהם מדברי סופרים ונביאים ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן ע"כ:

ר' שמעון בן לקיש וכו'. כלומר אמרינן לעיל דריש לקיש שאיל ליה לר' חנינא הקונה בעמון ומואב מהו כלומר ואמרינן לעיל דלא ידע ר' חנינא להשיב לו:

קשייתא קמי ר' ייסא. הקשיתי קושיא זו לפני ר' אסי:

לית עמון ומואב דמשה. דודאי לא מבעיא ליה לריש לקיש אלא באותן ארצות דעמון ומואב שכבשן סיחון שכבשן משה לא באותן שלא כבש דהיינו עד ארנון דאילו מארנון ולהלן למואב נשארה כדכתיב כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי והרי עד ארנון אמורי לפי שהיתה כבישה לסיחון שהיה אמורי ובלק נמי יצא לכבודו לבלעם לארנון והנהו פשיטא דפטורים דהא טעמא דריש לקיש משום דבצרה היינו בצר הא לאו הכי לא ועוד ברייתא דקתני סימן לעמון ומואב ה"נ קאמר דקס"ד דריש לקיש מיבעיא ליה הכבושים ממשה אם חייבין במעשרות אם לא וא"כ כיון דבעמון ומואב הכבישים ממשה רבנו מיירי מאי קמבעיא ליה והיינו כדמסיק ר' מנא מילתיה:

לית עמון ומואב דר' אלעזר בן עזריה. וכי לא ידע ריש לקיש מתני' דידים דתנן התם פ"ד דביום שמינו לר' אלעזר בן עזריה נשיא נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית דכל בו ביום על אותו היום קאמר כדאיתא בפ' תפלת השחר וא"כ מאי קא מבעיא ליה:

ומשני צריכא ליה לריש לקיש טיהרה ביד סיחון או לא טיהרה. כלומר האי הוא דמיבעיא ליה לריש לקיש כי היכי דטיהרה ביד סיחון שהיה יכול משה לכבשה דבלא"ה לא היה יכול לכבשה וא"כ כיון דטיהרה לכך טיהרה לענין מעשרות ודאורייתא וכעדותו של ר' אליעזר ?(ז) והסברא נותנת כן כיון דמזמן משה הלכו לשבת שם נראה שראויים להם סדר ומשפט או לא טיהרה אלא דוקא לענין כיבוש בלבד ומעשרותיה מדרבנן, ומסקינן דלא טיהרה לענין מעשרות דכתיב החל רש ודרשינן עשיתי את ארצו חולין לפניך וודאי לענין מעשר הוא דעשאן חולין דאי לענין רשות לכבשן פשיטא דבהדיא כתיב והתגר בו וכו' ומפני אותה דרשה לא בא שום נביא לתקן להם מעשרות כדתנן (ידים פ"ד) דעמון ומואב מעשה חדש או מפני שישיבתן לאו ישיבה היא דהא חזרו עמון ומואב ולקחו עריהם מישראל כמו שפירשתי למעלה ושמא חזרו לאיסורן הראשון והקונה בהן אין בהן אלא קנין יחיד אבל כיבוש אין כאן: ואיכא למידק דבסוגיין משמע דאיבעיא ליה לריש לקיש אי מעשרות של עמון ומואב שכבש משה אי דרבנן אי דאורייתא והא תנן בהדיא עלה דההיא דר' אלעזר בן עזריה וכשבא ר' יוסי בן דורמסקית אצל ר' אליעזר א"ל מה חידוש היה לכם בבית המדרש וכו' א"ל צא ואמור להם אל תחושו למנינכם כך מקובלני מריב"ז ששמע מרבו ורבו מרבו הל"מ עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ואיתא נמי בפ"ק דחגיגה ועוד קשה דאסיקנא דלא כמתני' ולא מחייבי מדאורייתא דכתיב החל רש ודרשינן עשיתי את ארצו חולין לפניך וצ"ל דלא שמעו לדברי ר' אליעזר אלא מדרבנן הוא דמחייבא, ועוד די"ל דאף את"ל דשמעו לר' אליעזר ר' אליעזר נמי ה"ק דמשה נמלך בשכינה אם באנו לגזור מעשרות על אלו הארצות קודם כיבוש וחילוק של שבעה עממים מהו אשר ייטב בעיניך שנגזור בשביעית מ"ש או מעשר עני וא"ל מ"ע ולעולם גזרה דרבנן נינהו על דרך שאמרו שאלת שלום לחברו בשם דגזרו ב"ד של מטה והסכימה ב"ד של מעלה על ידן, ותו איכא למידק אשמעתין דלעיל משמע לכאורה דאותן ארצות שכבש משה סימנייהו הנהו דא"י דאמרינן בהו נאכל ולא נעבד משמע דאסורין בעבודת קרקע בשביעית ואילו בההיא דידים ויבמות והיינו ההיא דחגיגה אמרינן מעשרין מ"ע בשביעית משמע דזורעין בשדות אותן ארצות בשביעית וכן פירש"י בפ"ק דחגיגה וז"ל נמנו וגמרו והתקינו שיהו ישראל הדרין בעבר הירדן במה שכבשו מסיחון ועוג ארץ עמון ומואב דמעשרין עכשו מ"ע בשביעית דיהו זורעין בשביעית כדאמרינן לקמן דלא קדשום עולי גולה בקדושת הארץ וכן פי' ג"כ בפ"ק דחולין ע"כ, משמע דשרו לזרוע בשביעית ופירושו מוכרח חדא דהא הכא מפ' לה בישראל קונה בהדיא ועוד ממקומו הוא מוכרח דהא גזור עלייהו מ"ע לסמוך העניים שיאכלוהו ואילו בזריעת הגוי אין כאן לעניים כלום כדאיתא בבכורות ?(ג) טבלים שאתה לוקח מישראל אתה חייב במעשרות אבל מה שאתה לוקח מן הגוי פטור דלא מנית לאשתעויי דינא בהדיה כדכתיבנא התם: ועוד קשה דבפ' הפיגם תנן ג' ארצות לביעור וחדא מינייהו עבר הירדן משמע דביעור נוהג בעבר הירדן וכיון דנהיג ביעור נוהג שביעית וליכא למימר דהאי עבר הירדן היינו עבר של לפנים לצד חלל הארץ שלא נכנס בו משה ע"ה דהא מפ' בגמ' עלה דההיא דאית ביה הר ושפלה ועמק ומפ' דהר היינו הרי מכוור דהיינו ארץ יעזר שכבשה משה דתרגום ירושלמי של ארץ יעזר ארע מכוור והיא ממואב ככתוב בספר ישעיה, ושפלה מפ' דהיינו קרא דכתיב בס' יהושע גבי בני ראובן חשבון וכל עריה אשר במישור וחשבון ממואב ככתוב בתורה כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון על כן יאמרו המושלים באו חשבון תבנה וגו' ובס' ישעיה ובירמיה כתובה נמי במלכות מואב' והעמק מפ' דהיינו קרא דכתיב גבי בני גד ובעמק בית הרם ובית נמרה וסוכות וצפון, ובית נמרה ובית הרן ממואב הם ככתוב בישעיה כי מי נמרים משמות יהיו אלמא דעבר הירדן דקתני היינו מה שהוריש משה לבני גד ולבני ראובן שכבש מסיחון דסיחון כבשם ממואב ועמון, ור"ת ז"ל רצה לדחות דההיא מתני' דידים ויבמות דלאו בעיירות שכבש סיחון ממואב קאמר אלא בעמון ומואב דלא כבשן משה קאמר וכבר כתבתי למעלה דאין פירושו נכון מכח סוגיין דשמעתין דלא שייכי מעשרות אלא בארצות שכבש משה ופי' רש"י ז"ל מוכרח ואין לזוז ממנו והתירוץ הראשון נמי שאמר דעבר הירדן היינו ארצות סיחון ועוג גופייהו שכבש משה אבל הם אותם שלא כבש סיחון ממואב אינו אמת דבין מתני' דהפיגם ובין מתני' דידים מפ' תלמודא תרוייהו דבארצות עמון ומואב שכבשן משה נינהו כמו שכתבתי, ונ"ל נכון ואמת דלא קשיין אהדדי כאן קודם שגלו כאן לאחר שגלו דמתני' דעבר הירדן ה"ק ראויים היו לשביעית וביעור קודם שגלו ראובן וגד מהם הוא דתנן והיינו דאם היו ב"ד באים לגזור עליהן קדושת שביעית וביעור דומיא דסוריא יש בהן הר ושפלה ועמק חלוק זה מזה דומיא דא"י וראויים הן לכך מדרבנן ולא מדאורייתא דקודם שבעה עממים איסורא אית בהו דומיא דסוריא והא דשרא להו רחמנא לכבשן היינו מטעם רודפין שיצאו לקראתן משא"כ בז' עממים דאדרבה ישראל מצווין לרדוף אחריהם אבל פשיטא דלא גזרו ולעיל כתבתי הטעם מפני שאמר להם למה תניאון וכו' מעבור אל הארץ וכו' עד אשר נתן להם ה' וכי סיחון ועוג לא נתנם ה' והלא הוא בעצמו אמר בארץ סיחון הכל נתן ה' אלקינו לפנינו וכן גבי עוג אלא ה"ק אותה הארץ אע"פ שלא כבשוה נתונה ועומדת היא להם מאברהם יצחק ויעקב משא"כ בזאת שנתנה לפנינו ולא לפניהם בידינו ולא בידם וכיון דגלה להם דאין זו מתנתן דאברהם יצחק ויעקב לא היה מקום לגזור בהן קדושת שביעית וחילוקי ביעור ולא תני להו אלא משום דראויים הם דיש בהן חילוקי ביעור והר ושפלה ועמק ושמא משה רבינו כשלמדם שהיו חילוקי ביעור בארץ היה מלמדן לסימן כמו אלו שהיה יושב בהן ויהושע נמי לא גזר עליהן כדברי רבו והיינו דאמר להם טמאה היא ארץ אחוזתכם ועל הדרך שכתבתי למעלה אבל אחר שגלו פשיטא דבטלו וק"ו הדבר דהא תנא דמתני' קסבר דבא"י סלקינן דרגא דמעלין מס חשיבי כבושין ואסורים בשביעית ואפ"ה כיון דגלו בימי נבוכדנצר בטלה קדושתן ושרו בין לשביעית בין למעשרות כדאמרינן בריש פרקין וכ"ש עמון ומואב דמדרבנן נינהו דפשיטא דכיון דגלו דבטלו ואפילו לדעת תנא דמתני' נמי בטלו דדוקא א"י דחזרו וקבלו וקדשום בימי עזרא הוא דנתקדש למר מדאורייתא ולמר מדרבנן אבל חו"ל אין לנו. ומתני' דידים ויבמות וחגיגה מיירי אחר שגלו שלקחום עמון ומואב כדתנן מעשה חדש ומשום דכשבאו לתקן בהן מעשרות עדיין רשות אחרים עליהן לא הוו אלא כמו מצרים ומעשה חדש ואפילו למ"ד קדושת יהושע קדשה לעתיד לבא ה"מ א"י אבל הני דעמון ומואב פשטא דיבמות וידים וחגיגה פ"ק נכון ואמת דאפילו מלאכה במחובר נמי שריא בהו דכיון דחו"ל הן כו"ע לא פליגי דנתבטלה קדושתן ועוד דהא בא"י גופה פליגי אי יש קנין לגוי אי אין קנין אבל בחו"ל פשיטא דיש קנין ואפילו חזר וקנה ישראל מן הגוי חו"ל הוי דא"י שאני דאיכא תנאי דסברי דאפילו אחר החרבן מעשרות דאורייתא כדאיתא פ' יוצא דופן אבל חו"ל אין לנו. ומנא לן דודאי חו"ל הן דהא למזרחה של א"י הן ומזרחה של א"י הירדן הוא המצר שלה כמו שכתוב בתורה ופליגי תנאי אי ירדן גופיה ארץ ישראל אם לאו כדאיתא במס' חלה וכמו שנפ' שם בס"ד, ועוד עדותו של משה מוכיח שכבש סיחון ועוג והיה מקונן על שלא נכנס לארץ ובערכין ?(ד) נמי אמרינן דמשה רבינו לית ליה זכותא דא"י. ועוד כאשר הראה הקב"ה למשה הארץ אשר בעבר הירדן למערב כתיב עלה דההיא זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור ועוד דכתיב בה בס' יהושע דטמאה היא. ועוד בר מן דין הא תנן בהדיא דמס' ידים דהיינו ההיא דר' אלעזר בן עזריה מצרים חו"ל ועמון ומואב חו"ל מה מצרים מ"ע בשביעית וכו' והכא מפ' בהדיא דההיא דר' אלעזר בן עזריה היינו עמון ומואב שכבש משה וזה ברור ומוכרח, וברייתא דתניא לעיל דעמון ומואב דכבש משה סימן שלה א"י הנאכלת ולא נעבדת לאו למימרא דהך דהכא נאכלת ולא נעבדת דהא חו"ל היא ואין קדושת שביעית אלא בארץ כדכתיב בפרשת שביעית כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ועוד דגבי מצרים אתנח נמי סימנא הכי אלא סימנא הוא דקאמר לענין מעשרות דדוקא גזרת מעשרות לא שייכא אלא במאי דכבש משה ולא במאי דלא כבש כבצרה ומשום דמאי דכבשו עולי מצרים דתנן בהו נאכל ולא נעבד וטעמא דלא נעבד היינו דמינה ילפי דבהנהו מקומות תקנו בהו מעשרות תנא הכי אבל לא דתקון בהני דהכא לא נעבד דכיון שראו שחזרו מואב ועמון ולקחום וישיבתם אינה ישיבה תקנו דזורעין אותן בשביעית ולית בהו ביעור והוו להו כמו מצרים ואל תתמה על זה לומר כיון דחו"ל הן היאך שנו בהכי דראויים לשביעית וביעור או שגזרו בהן דהא סוריא תנינן בה איסור מלאכה ומצות ביעור איסור מלאכה כדתנן לקמן עושין בה בתלוש אבל לא במחובר מצות ביעור דהא בהדיא תניא בפרק הפיגם אין בסוריא ג' ארצות והם הר ושפלה ועמק משמע דחילוקין דביעור דהיינו פירות דהר שנדון בהן לעצמם וביעור דפירות עמק לעצמם ושפלה לעצמה אין לה אבל מכי כלו פירות שלשתן הר ושפלה ועמק אית לה אע"ג דסוריא מדרבנן היא הרי דיש בסוריא איסור מלאכה ומצות ביעור ואפ"ה בס"פ השולח מוכח דסוריא כו"ע מודו דיש קנין לגוי בה וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא דיש קנין לגוי בסוריא ואפילו חזר ולקחה ממנו ישראל בפ"א דתרומות והוא שלקח ממנו אחר שליש אבל קמי שליש לא והטעם דמשום שהיא קרובה לא"י והיה לדוד היתר לכבשה ?(א) עשו בה היכר למעשר וכן לענין שביעית נמי במחובר ולא בתלוש כדלקמן אבל התם בטלה שביעית לגמרי כנ"ל ורבנו שמשון ז"ל כ' גבה דההיא דמס' ידים אין זה עמון ומואב שטיהרו בסיחון דהנהו א"י היא ואפילו תמצי לומר שלא כבשום עולי בבל ע"כ שביעית נוהגת בה כדתנן בשביעית ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ועבר הירדן היא ארץ סיחון ועוג אלא בשאר ארץ עמון ומואב שלא טיהרו בסיחון ולא נתכבשו מעולם איירי ע"כ וזהו התירוץ השני של ר"ת ז"ל, ומה שכ' דארץ עמון ומואב דא"י היא כבר הוכחנו מן המשנה ומן הגמ' ומן המקרא דאינו כן ובפ' חזקת הבתים קאמר בהדיא כל שהראהו הקב"ה למשה חייב במעשרות כלומר אם יכבשוהו ישראל דבזה התנאי היה מתקדש והיינו כי מסקנא דגמ' דאמרינן עשיתי את ארצו חולין לפניך ומה שכ' דבשאר עמון ומואב שלא כבש משה מיירי ליתא דהא מפ' תלמודא הכא בהדיא דעמון ומואב דמשה הוא עמון ומואב דר' אלעזר בן עזריה ותו לא מידי. והא דאמרינן ביבמות פ"ק עלה דההיא דעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית דאמר מר הרבה כרכים כבשום עולי מצרים והניחום וכו' לאו משום דעמון ומואב נכנסין בכלל הארץ דהא אסיקנא עשיתי את ארצו חולין לפניך אלא ה"ק כי היכי דבארץ הקלו מאי דכבשו עולי מצרים ולא רצו לכבשן עולי בבל כי היכי דנאכלת ולא נעבד למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ה"נ הכא אפילו עבודה דכבשום עולי מצרים לחוד הקלו בהן לגמרי כדי שיסמכו בהן עניים יתר ויתר דלא בא עזרא שוב לקדשם וכדפרישית לעיל ולכך תקנו שיהא מ"ע דומיא דמצרים ולא מ"ש דומיא דבבל:

יבלונה. שם מקום ורצה להתירה לעבדה בשביעית כיון שאין בפירותיה ובירקה קדושת שביעית ועוד שפטורה מן המעשרות בימי הראשונים כדלקמיה ואע"ג דכבשוה:

תרין אלפין הנצין באריסו. נתן אנטונינוס לר' את יבלונה שיהו אריסי שדותיה פורעין לו בכל שנה שני אלפים הנצין ור' יאכל מן האריסין מה שיאכל:

הנצין. מין מטבע כדאיתא בפ"ק דקידושין והיו שדותיה של מלכי הגוים והיא נאכלת דאין בה איסור ספיחים ולא קדושת פירות שביעית אבל לעולם קדושה היא לענין עבודה דכבשוה עולי מצרים כדין בגרוש או בהריגה:

ואינה נעבדת. והא דפטורה מן המעשרות מפני שהיא כשדות גוים וכדפרישית לעיל בההיא דאמרינן בגין דלא חלטתון מלכותא בידא: אחר שפירשתי סוגיית הגמ' על משנתנו ?(ב) ואודיעך דבענין קדושת הארץ יש שלש מחלוקות, מחלוקת א' בקדושת יהושע וב"ד אי בטלה אי לא בטלה, מחלוקת שנייה בקדושת עזרא אי דאורייתא אי דרבנן, מחלוקת שלישית אי בתר החרבן בטלה אי לא בטלה. מחלוקת הראשונה בקדושת יהושע וכו' פלוגתא דתנאי ואמוראי היא, דתנאי בפ"ב דשבועות ובפ"ק דמגלה דר' יהושע סבר קדושה ראשונה דקדיש יהושע קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ור' אליעזר סבר לא קדשה לעתיד לבא ומשו"ה עשו קלעים להיכל וקלעים לעזרות והך פלוגתא נמי איתא (ערכין לב:) בין ר' אלעזר בר יוסי ובין אחיו ר' ישמעאל בר יוסי לענין חליטת בית אחר שנה בערי חומה דר' אלעזר בר יוסי סבר כל שתעלה מסורת בידך מאבותיך שמוקף חומה מימות יהושע כל מצות הללו נוהגות בה מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ור' ישמעאל בר יוסי סבר דכולן בטלו משבטלה הארץ דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ותנא דמתני' ס"ל כוותיה. ואימוראי נמי פליגי דרב הונא סבר בפ' ידיעות הטומאה דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ורב נחמן סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, וה"נ פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בזבחים פ' השוחט והמעלה דר' יוחנן סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא וריש לקיש סבר לא קדשה לעתיד לבא, ואיכא פלוגתא דפליגי ביה נמי תנאי ואמוראי והוא דאפילו נאמר דקדושת יהושע בטלה קדושת עזרא ובית דינו מי הויא דאורייתא אי דרבנן. בפ' הערל פליגי תנאי דתניא שתי קופות א' של חולין וא' של תרומה ולפניהם שתי סאין א' של חולין וא' של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו ומפ' לה ר' יוחנן אע"פ שלא רבו חולין על התרומה דסמכינן אשאני אומר דתרומה בזמן הזה דרבנן ור' יוסי פליג עלייהו דתניא אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושנייה יש להם ושלישית אין להם ופי' רש"י ז"ל ירושה ראשונה דבימי יהושע הויא ירושה וכן שנייה דבימי עזרא דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ שלישית אין להם כלומר לא בעי למיהדר ולמירתה דירושה ועומדת היא ואשמועינן האי תנא דלא בטלה קדושת הארץ בגלות טיטוס ע"כ דבריו. ואימוראי נמי פליגי בה בשמעתין ר' יוסי בר חנינא ור' אלעזר דר' יוסי בר חנינא ס"ל דקדושת עזרא דאורייתא היא ודריש קרא דוירשת כר' יוסי דירושה שלישית אין להם ור' אלעזר סבר דקדושת עזרא דרבנן היא ומאליהן קבלו את המעשרות וקדושת שמיטין ויובלות דרבנן בעלמא הוא ואפילו בימי בית שני וס"ל כר' יוחנן רביה דפ' הערל וכדאמרן. ואיכא פלוגתא אחריתי בין ר' ורבנן דקדושת עזרא אחר החרבן אי בטלה אי לא בטלה דס"ל לר' דודאי קדושת עזרא מדרבנן היא וכיון דמדרבנן היא לא קיימא אלא בפני הבית אבל שלא בפני הבית ליתה היכא דאיכא פסידא ומנלן דקדושת עזרא דרבנן היא אליביה דגרסינן בפ' השולח בירושלמי תניא וזה דבר השמטה שמוט ר' אומר שני שמיטין הן שמיטה ויובל לומר לך בשעה שהיובל נוהג השמיטה נוהגת מדבר תורה פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהם ?(א) והכי איתא נמי בפ' בתרא דערכין ומנלן דס"ל דשלא בפני הבית היכא דאיכא פסידא דאפילו מדרבנן שריא דתנן בריש מ"ק משקין בית השלהין במועד ובשביעית והוינן בה ואמאי משקין בשביעית והא משקה מים לזרעים למר חייב משום חורש ולמר חייב משום זורע ושניהם אסורין בשביעית ומוקי לה אביי בשביעית בזמן הזה ור' היא דתניא ר' אומר וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר א' שמטת קרקע וא' שמטת כספים לומר לך בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים ופי' רש"י ז"ל במהדורא אחת ור' היא שהיא מדרבנן ומילתא דפסידא שרו רבנן וזה דבר השמטה שמוט כתיב בהשמטת כספים תרי זימני שמטה שמוט בזמן שאי אתה משמט משמע דאיכא זמן דלא משמט קרקע ואי זה בזמן הזה ע"כ. ואפילו רבא לא נחלק עליו אלא דבעי לאוקומי מתני' כרבנן דפליגי עליה ומשום האי טעמא נמי אשכחן ליה בפ"ק דמס' דמאי שרצה להתיר לזרוע בשביעית בשנת בצורת דגרסינן התם ר' בעא מישרי שמיטתא סלק ר' פנחס בן יאיר לגביה א"ל מה עבוריא עבדין א"ל עולשין יפות הדר א"ל מה עיבוריא עבדין א"ל עולשין יפות וידע ר' דלית הוא מיסכם עמיה. ואשכחן ליה נמי לר' ?(ב) דהתיר להביא ירק מחו"ל והיינו משום דאזיל לטעמיה דסבר בטלה קדושת הארץ ואשכחן ליה נמי בסוף פירקין דאפילו קפלוטות שהוא דבר שאין זרעו כלה התיר ליקח מיד במוצאי שביעית והיינו משום דאזיל לטעמיה דבטלה קדושת הארץ כדלקמן בסוף פירקין. ולענין הלכה גבי קדושת יהושע נראה דקיי"ל כסתם מתני' דבטלה ונאכל למר הספיחים ולית בה גזרה ולמר נאכל אחר הביעור וכן משמע דבעלי הגמ' הכי אית להו דבפ"ק דחולין אמרינן הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עניים בשביעית וה"נ אמרינן ביבמות אלמא דקים להו דמאי דלא כבשו עולי בבל דקיל וכן פסק הרמב"ם ז"ל מתני' דנאכל אבל לא נעבד בסוף פ"ד דהיל' שמטה וכן פסק בפ"ב דהיל' תרומה דקדושת עולי מצרים כיון דגלו בטלה. ולענין מעלי מסים קיי"ל כר' דמעשה רב דלא חשיבי כבושים ופטורות ממעשרות ומשביעית ולכך התיר בית שאן ואשקלון וסוסיתא וחברותיה. ולענין קדושת עזרא אי בטלה אחר החרבן אפילו מדרבנן כר' או לא בטלה בזה יש לדון. דעת רש"י ז"ל היא דקדושת עזרא בטלה דר' ינאי פסיק כוותיה וקיי"ל כר' שכ' הרב ז"ל בפ' זה בורר אגיסטון אני בתוכה שכיר אני בתוכה דקרקע של גוי הוא אי נמי משוס ארנונא שכרו בעה"ב לחרוש ע"כ, והקשו עליו בתוס' פי' בקונטרס לשון ראשון שכיר אני בתוכה וכו' ולא נהירא דאמרינן בגיטין פרק הניזקין אין עודרין עם הגוי בשביעית לכך נראה כפי' אחר שפי' בקונטרס משום ארנונא ע"כ ובפירוש ארנונא נמי חלקו עליו דבההוא שמעתא גופה גרסינן מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא ופי' רש"י ז"ל פוקו וזרעו בשביעית דשביעית בזמן הזה דרבנן דבטלה קדושת הארץ ע"כ כלומר היכא דאיכא פסידא והקשו עליו והעלו דבפקוח נפש הוא דמיירי ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרעו ומתים בתפיסת המלך והכי איתא בירושלמי משום חיי נפש ע"כ. ודעת רש"י ז"ל היא דהנהו אמוראי ס"ל כר' ואין כאן שום קושיא וכדאוכחינן וההוא דאמר אין עודרין עם הגוי בשביעית ס"ל דלא כר' אלא כרבנן דאמרי דקדושת עזרא לא בטלה וראייה דירושלמי דפ' בראשונה שהביאו לאו ראייה היא דאיברא ודאי דמעיקרא סברי בעלי הגמ' דר' ינאי לא שרא אלא מטעם סכנת נפשות אבל לבסוף אשכחן דר' ירמיה סבר דר' ינאי ס"ל כר' ואפילו ליכא סכנה שרי כיון דאיכא פסידא דגרסינן התם טיוב בזמן הזה ר' ירמיה סבר מימר דשרי מ"ט בטל הדין בטלה גזרתא ואקשינן עליה ואסיקנא א"ר חזקיה איתותבת קומי ר' ירמיה מן הדא דתניא בת ישראל שבאת להדליק מן הכהנת טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת וא"ר חונא בש"ר ינאי שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד ב"ד וביטל ודכוותה ה"נ לא עמד ב"ד וביטל ע"כ, כלומר כי היכי דהתם גבי שמן שריפה אע"ג דלא התירו ב"ד של אותו הדור אלא מטעם משלחת זאבים שהיה בי סכנת נפשות מ"מ אע"ג דהלכה לה המכה ולא חזרו ואסרו כיון דמעיקרא הדין היה מותר דהניית תרומה שריא לזרים וכמו שפירשתי שם דכוותה הכא גבי ארנונא אע"ג דר' ינאי לא שרי לה מעיקרא אלא מטעם סכנה אע"ג דנתבטל אותו שמד כיון דמעיקר הדין היה מותר דקיי"ל כר' לא חזרו ואסרו וס"ל לרש"י ז"ל דהבבלי סובר כר' ירמיה בר' ינאי מדנקט תלמודא בפשיטות ארנונא סתמא אלמא דמשום פסידא גרידא שרי לתרוש וכמו שהוכחנו והיינו כר' דס"ל הכי. ואחר מצאתי שכ' בעל התרומות דברים הללו וזה לשונו ומטעם זה נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי ואפילו מדרבנן וההוא דאמרינן בפ' הניזקין אין עודרין עם הגוי בשביעית סובר כרבנן דקדשה לעתיד לבא ואע"פ שאין היובל נוהג מ"מ שביעית נוהגת ומתיישב בכך פירש"י ז"ל דפ' זה בורר דאמרינן אגיסטון אני בתוכה ופי' רש"י ז"ל שכיר גוי אני והא דמכרת ?(א) ר' אמי פוקו וזרעו משום ארנונא פי' כדי לשלם למלך חשבון חיוב התבואה והיינו אפילו בקרקע ישראל כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן משום ארנונא שרי לגמרי ולא נצטרך לומר משום סכנת נפשות ע"כ. עוד כ' שם וז"ל ולא תימא הלכה קדושת עזרא לענין תרומה ומעשר קיימת לעולם אף בזמן הזה כתנא דסדר עולם אין הלכה כן אלא בזמן הזה בטלה וא"כ אינו חייב להפריש תרומה ומעשר בארץ ישראל רק מדרבנן ואפילו קנה ישראל קרקע וגדלו הפירות ברשותו ומירחן ואכלן הוא עצמו ולא מכרן וא"כ יכול להיות דבפירות שלוקח מן הגוי אינו חייב לעשר אפילו מדרבנן כיון דלא קדשה לעתיד לבא ואפילו נאמר אין קנין לגוי היינו אי הארץ עומדת בקדושתה אבל כיון דלא קדשה א"כ לדברי הכל שמא יש קנין לגוי להפקיע מעשר מדרבנן ומטעם זה נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי ואפילו מדרבנן וההיא דאמרינן פ' הניזקין אין עודרין עם הגוי בשביעית יסבור דקדשה לעתיד לבא ואע"פ שאין יובלות נוהגית מ"מ שביעית נוהגת ע"כ. וכן דעת רשב"ם ז"ל שכ' בההיא דפ' הספינה דאמרינן א"ל ר' חנינא לפוגא שמעיה פוק אצור לי פירי תלת שנין ערב שביעית ושביעית ושמינית וכ' על זה דקסבר ר' חנינא קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ולדעתו דלא כהילכתא היא דלר' כיון דמדרבנן היא בטלה קדושת הארץ ואין קדושה בפירות הגוי ואין צריך לאצור, וראיתי דרמב"ש ז"ל פסק נמי כר' על דרך רש"י ז"ל. והרמב"ם ז"ל פסק דלא כר' וקדושת עזרא לא בטלה ופי' ההיא דזה בורר באונס ודלא כר' ירמיה ופסק ההיא דאין עודרין להלכה וכן ההיא דהספינה ומתני' דמשקין כ' עלה אוקמתא דרבא דאוקמה אליבא דרבנן וס"ל לרב ז"ל דקדושת עזרא לא בטלה לעולם ודעת הרי"ף ז"ל לפסוק כר' יוסי דסבר דקדושת עזרא קיימת לעולם ואפילו אחר החרבן נמי דאורייתא דכ' בפ' אלו עוברין דחלה בזמן הזה בארץ דאורייתא וכן נמי ההיא דאין עודרין עם הגוי כתבו להלכה והרמב"ם ז"ל סובר דאין מעשרות ותרומות בארץ אלא מדרבנן וטעמו ז"ל דכיון דרבנן ור' יוסי פליגי בהא מילתא נקטינן כרבנן דרבים נינהו וגבי תרומה סמכינן אשאני אומר וכפירושא דר' יוחנן ולא קיי"ל כר' יוסי ועוד דרב דימי אמר בפ' אלו עוברין הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן ומדקאמר הנח לתרומה ולא קאמר לדידך דסבירא לך תרומה דאורייתא תיקשי לדידי סבירא לי דמדרבנן ולא תיקשי משמע דהכי ס"ל לאמוראי ותנן נמי בפ' האוכל מזיד שתי קופות א' של חולין וא' של תרומה שנפלה סאה תרומה לתוך א' מהן ואין ידוע לאי זו מהן נפלה הריני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה ולכאורה כרבנן אתיא והלכה כסתם משנה, והא דא"ר יוחנן בפ' הערל תרומה בזמן הזה דאורייתא וקאמר אנא דאמרי כר' יוסי לאו משום דס"ל לר' יוחנן כר' יוסי דהא אשכחן דדריש הכא לקרא דוירשתה כר' אלעזר והיינו דלא כר' יוסי אלא כרבנן ועוד אשכחן דאיהו גיפיה קאמר במדרש רות כיון דגלו נפטרו והם חייבי עצמן מאליהן והיינו כסוגיא דהכא דדריש ליה כר' אלעזר דסבר כרבנן. אבל פי' הענין כדברי רש"י ז"ל שכ' אנא דאמינא לר' יוסי דהא מתני' ר' יוסי קאמר לה אנדרוגינוס כהן וכו' ולדידיה קאמינא אף אוכלת בחזה ושוק דהא תרומה נמי בזמן הזה לר' יוסי דאורייתא היא ע"כ והתוס' והראב"ד ז"ל סוברין דר' יוחנן ס"ל כר' יוסי וקשיא להו ההיא דמדרש רות ותירצו דה"פ כיון דגלי נפטרו דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא ולא היה להם חובה לקדש כל ארץ ישראל כדאמרינן הרבה כרכים וכו' וכמו שהניחו מקצת היו רשאין להניח הרבה יותר אם היו רוצים ואעפ"כ חייבו עצמן מאליהן וקדשום וכיון דקדשום קדשו מן התורה ע"כ וכמה דבריהם דחוקין ואין מניחין מקום ללשון ומעיילין פילא בקופא דמחטא ועוד דהתם קתני מעשרות בהדי שאלת שלום בשם ועוד דהתם קא דריש קראי דעל החתום ועל החתומים מוכח דהסכימה ב"ד של מעלה על ידן ודריש הקב"ה שהוא על דהיינו עליון החתום כלומר הסכים ואי ס"ד דנתקדשו מן התורה מקראי דוירשתה מה צריך לחתום חתום ועומד הוא ועוד מה שכתבו דלא היה להם חובה לקדש כל א"י לא ידעתי מהו קידוש זה אי לכבוש ולגרש גוים מן הארץ מצווין ועומדין הן מהר סיני וכל דור ודור שיש לו יכולת בזה מצווה ועומד הוא כדכתיב לא תחיה כל נשמה ואבותם חטאו על שלא עשו כן כדכתיבי קראי ואי קידוש הוא כמשעו בשתי תודות וכו' זה לא שניני אלא בתוספת העיר ירושלם שיש לה תורת מקדש ממש גבי בכור ומעשר ושלמים ובתוספת העזרות ודברי רש"י ז"ל בפי' אנא דאמרי כר' יוסי הם נרות המנורה והפורש מהם כפורש מחייו. ואיכא למידק דר' יוחנן קאמר בפרק השוחט והמעלה דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא וקיי"ל דר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן וקשיא אמתני' ועוד דר' יוחנן סבר הלכה כםתם משנה ועוד דקיי"ל רב נחמן ורב הונא הילכתא כרב נחמן בדיני וכרב הונא באיסורי ועוד קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן מר' יוחנן דהכא ודמדרש רות אדר' יוחנן בפ' השוחט והמעלה ועוד דקיי"ל ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע ור' יהושע ס"ל דקדשה לעתיד לבא. תירצו בזה דלמעשרות ותרומות ודאי לא קדשה הארץ לעתיד לבא אבל קדושת הבית קדוש ועומד הוא מימי שלמה ע"ה משום דאיקרי נחלה ואין לה הפסק והשתא א"ש דבפ"ק דמגלה בעי רבינא למימרא דסבר ר' אליעזר דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא וקלעים לצניעות בעלמא הוא דעבוד ובריש ביצה אית להו לתרוייהו גבי ליטרא קציעות דבטלה במאה ואע"ג דדבר שבמנין הוא ולריש לקיש היינו משום דתרוייהו בזמן הזה דרבנן וקשיא דר' יהושע אדר' יהושע ולרבינא קשיא דר' אליעזר אדר' אליעזר אלא ודאי כדאמרן דר' אליעזר ור' יהושע לא איירי בההיא בקדושת הארץ אלא בקדושת הבית וקדושת הבית לחוד וקדושת הארץ לחוד, ור' יוחנן נמי דאמר בפ' השוחט והמעלה דקדושה לעתיד לבא בקדושת הבית קא מיירי דאמרי התם המעלה בחוץ בזמן הזה וכו' דמשום קדושת פתח אהל מועד הוא ופלוגתא דרב הונא ורב נחמן נמי בשבועות בקדושת תוספת עזרות ותוספות העיר היא לאכול בה קדשים קלים הילכך קיי"ל כרב הונא דבעינן כל אלו וירושלם נתקדשה בקדושת שלמה ובית דינו וקדשה לעתיד לבא כר' יהושע ולא חסר בה א' מכל אלו. ור' יוחנן ורב הונא הכי ס"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי' דברים הללו בהילכות תרומה פ"א כ' התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ בזמן שכל ישראל שם שנא' כי תבואו ביאת כולכם כמו שהיו בביאה ראשונה וכמו שהן עתידים לחזור בירושה שלישית לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתם ולפיכך לא נתחייבו בה מן התורה וכן נ"ל שה"ה במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדרבנן כתרומה ע"כ, והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א לא כיון יפה להלכה דהא קיי"ל כר' יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאורייתא והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת ההלכות ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא ע"כ, ואני רואה שהרמב"ם ז"ל כיון יפה להלכה מכח ההיא דהכא ומדרש רות, ומה שטען עליו מר' יוחנן דיבמות פי' אותה השמועה האמתי הם דברי רבנו רש"י ז"ל והפורש מהם כפורש מחייו, ומה שטען עליו שכך כ' הרמב"ם ז"ל בתחלת ההלכות אמת הוא שכ' למעלה התרומות והמעשרות אין נוהגין מן התורה אלא בארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ואין כוונתו לומר דעכשו שחרב הבית נמי הוו דאורייתא אלא קודם שיבנה הבית הוא דקאמר כגון בימי השופטים ואפילו אחר חרבן שילה ונוב הוו דאורייתא, ובענין בתי ערי חומה כ' ג"כ בפ' י"ב דהיל' שמטה ויובל וז"ל כיון שגלו בחרבן ראשון בטלה קדושת בתי ערי חומה שהיו בימי יהושע כיון שבא עזרא בביאה שנייה נתקדשו כל הערים המוקפות חומה באותו העת מפני שביאתם בימי עזרא שהיא ביאה שנייה כביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה ונתחייבו במעשר אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר וכן לעתיד לבא בביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות ויקדשו בתי ערי חומה ויתחייב כל מקום שיכבשו במעשרות וכו' ע"כ הרי דסובר דלא קדשה יהושע לעתיד לבא ועזרא נמי קדושתו מדרבנן היא דביאת כלכם בעינן וכבר כ' דלא נתבטלה ועוד אאריך בו לקמן וירושה שלישית דהיינו דאורייתא יש להם ודלא כר' יוסי דיבמות ודלא כר' יוסי בר חנינא דשמעתין אלא כר' יוחנן ור' אלעזר וכל זה בקדושת הארץ. וגבי קדושת הבית מצאתי לו שכ' בפ"ו דהיל' בית הבחירה כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אינו קדוש וזה שעשה עזרא שתי תודות זכר הוא שעשה אבל לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה ובית דינו שהוא קדש ירושלם והעזרה לשעתן וקידשן לעתיד לבא לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חרבה ואינה מוקפת במחיצות ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלם ואע"פ שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ולמה אני אומר במקדש וירושלם קדושה ראשונה קדושתם לעתיד לבא ובקדושת א"י לענין שביעית וכיוצא בהם לא קדשה לעתיד לבא לפי שקדושת המקדש וירושלם מפני השכינה ושכינה אינה בטלה והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתם הם עומדין אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינה אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקח הארץ מידן בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש גם היום ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהיל' תרומה ע"כ, והיינו מדרבנן וכמו שכ' הוא למעלה. והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה ואם אין מקדש ירקב ובגמ' אמרו דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש וירושלם לשאר א"י ולא עוד אלא שאני אומר דאפילו לר' יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבוא לא אמרו אלא לשאר א"י אבל לירושלם ימקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלם עתידין להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם ולפיכך הנכנס בו עתה שם אין בו כרת ע"כ, ומה שהשיג עליו דתנן אם אין מקדש ירקב גה רבנו מודה כן בזמן הזה וכן כ' ז"ל בהדיא פ"ב דהיל' מעשר שני והטעם דקלטוהו מחיצות ואין לו רשות להוציא דקדושת מחיצות לא בטלה ולאכלו אם הוא טהור אין תקנה דאין לך שום אדם ממנו דאינו או טמא מת או נגע בטמא מת ואסור לאכול מ"ש טהור בטומאה ומי חטאת אין לנו ובימי עזרא היה להם פרה כדתנן התם ובימי עזרא הוא דקאמר כלשון ר' יהושע דקיי"ל כרב הונא ור' יוחנן דפ' השוחט והמעלה וצריך לחלק בהכרח וכמו שחילק הרמב"ם ז"ל ומה שכ' דאפילו דקיי"ל כר' יוסי דתרומה בזמן הזה דאורייתא קדושת בית שאני גדול כחו שפוסק כר' יוחנן לחלוק על הרמב"ם ז"ל פ"א דהיל' תרומה וכאן שפוסק כר' יוחנן דמסייע ליה בקדושת הבית חולק עמו זה תימה גדול ודברי הרמב"ם ז"ל ברורים ומוכרחים דהוא ז"ל פסק בהיל' מעשר שני פ"ב מעשר שני דנכנס בירושלם בזמן הזה אין מוציאין אותו משם ומניחין אותו שם עד שירקב ובהל' בית הבחירה פ"ו כ' דאוכלין מעשר שני בכל ירושלם אע"פ שאין שם חומה אלא ודאי בימי עזרא הוא דקאמר דהיה להן פרה ומה שכתב בהיל' מעשר שני הוא אמת דקלטו ליה מחיצות לדידן ואע"ג דליתנהו והיינו לענין דאין פודין אותו אלא ירקב אבל לא שאוכלין אותו דאין תקנה וכדפרישית זהו מה שראיתי לברר בדברים הללו. ועכשיו שפירשתי וכתבתי לך הסברות של התנאים ואמוראים והפוסקים על קדושת הארץ אי בטלה או לא בטלה וכתבתי לך סברת רש"י ז"ל וסיעתו והרמב"ם ז"ל וסיעתו אני אומר שדברי הרמב"ם ז"ל נכונים בעיני כ"ש שהוא מחמיר והיה רבן של בני א"י וחייבין לשמוע לו וכמו שכ' הרשב"א ז"ל ועוד דכולהו אמוראי אפילו אחר ר' לא היו עושין מעשה אלא כרבנן החולקים עליו דגרסינן ס"פ שדה הלבן הורי ר' יוסי באילין עלי קולקסיא שאסור לגמות בהם מים מפני וכו' ועוד גרסינן בפירקין ר' אבהו עאל לארבל ואיתקבל גבי אבא בר מנימין וכו' אלמא דלא ס"ל כר' ועוד גרסינן בפ' הפיגם ר' חנינא הורי לציפוראי בספיחי חרדל כר' יהודה דמשמע שהיו שומרים קדושה בפירות שביעית דס"ל דלא בטלה קדושת הארץ ובפ' מקום שנהגו בגמ' דילן נמי משמע הכי בעובדא דרב ספרא ועובדא דר' אילעא דהוו נזהרין בפירות שביעית בקדושתם וכולה מכילתין הכי משמע ומפני שהדעת הזו נכונה בעיני ראוי לפרש הענין הזה אם יתפשט אף בקרקע הגוי אם לאו תחלה ראוי לבאר אם העיר שאדם רוצה לשכון בה אם כבשוה עולי בבל אם לאו ואחר שידע אם היא חייבת ראוי לו להיות נזהר וכ' הרמב"ם ז"ל פ"ה דקידוש החדש דכיבוש שני הם אושא ושפרעם ולוד ויבנה ונוב וטבריא ונהגו בדורנו לדור בצפת וכבר פי' דקצרא דגלילא היונו מגדל צפת ועוד דצפת מוכח בירושלמי דר"ה דכבשוהו עולי בבל דגרסינן התם דר' ביטל משואות צפת כלומר מפני שקודם החרבן היו עושין משואות גם אחר החרבן היו עושין בה כן ור' ביטלם כדמפ' טעמא התם משום שכבר היו יודעין שהיו בקיאין בסוד העיבור ועוד בריש שופטים כתוב דכבשו צפת כבוש גמור וקיימו בה לא תחיה כל נשמה ובכביש בני בבל לא בעינן אלא חזקה בעלמא דהיינו מס וכדאוכחינן לעיל וכן הקבלה כאן שצפת כבשה עזרא וא"כ צריכין אנו לנהוג בפירות קדושת שביעית בין לענין אכילתן בין לענין הנייתן בין לענין ביעורן. ולענין הניקח מן הגוי אני אומר דלא מיבעיא הנקח מן השדות דישראל דקדוש אלא אפילו הנקח מן הגוי יש בו קדושה וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל דאע"פ שנלקחה הארץ ממנו מקודש גם היום וחייב בשביעית ובמעשרות וכמו שכתבתי למעלה ופשוט הוא דאין כבוש הגוים כבוש וכן כתבו הגאונים ז"ל דגוים שהחזיקו בה ולכדוה אין להם חזקה דקיי"ל קרקע אינה נגזלת ואינה נחמסת לעולם וארץ ישראל בחזקתנו עומדת לעולם ואע"פ שאין לנו שם שלטון ע"כ. ומשו"ה תנן מחזיקין ידי גוים בשביעית והיינו שראהו לגוי חורש שדהו או כרמו מחזיקו בדבור לומר תצליח אבל לא יותר מכאן ואע"פ שהשדה של גוי היא וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ח מחזיקין ידי גוים בשביעית בדברים בלבד כגון שראהו חורש או זורע יאמר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו מפני שאינן מצווין על שביתת הארץ אבל לא יסעדנו ביד ע"כ הרי לך מבואר שאע"פ שהגוים היו חורשין שדותיהם וזורעים שדותיהם אפ"ה בקושי התירו הדבור ואף זה הוא מפני דרכי שלום דהך מתני' שנוייה בפ' הניזקין נמי בהדי מילי דדרכי שלום והתם נמי אמרינן אין עודרין עם הגוי בכלאים ואין עודרין עם הגוי בשביעית ופסקה הרי"ף ז"ל בהלכות, וה"נ תניא בתוספתא אין מוכרין ואין לוקחין מן הגוי ומן הכותי פירות שביעית אחרים אומרים מוכרין ולוקחין לכותי ולגוי עד ד' איסרות ומשמע בפ' בתרא דפאה ד' דאיסרות היינו כדי שיעור שתי סעודות לו ושתי סעודות לאשתו ונראה דטעמא דאחרים דהא גבי ע"ה שרי נמי כי האי שיעורא ושרי לן למסור לו דמי שביעית כשלוקחין ממנו דברים שאין בהם משום ספיחים עד שתי סעודות כמו שמפורש בפ' לולב הגזול ?(א) וכן כ' הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד גוי שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרין משום ספיחים שלא גזרו על הספיחים אלא מפני עוברי עבירה והגוים אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם ע"כ. משמע דאין קולא בשדות גוים אלא משום ספיחין ומשום דאין מצויין אבל לענין קדושת הפירות בקדושתן הן עומדים וחייבין לשמור בהן דיני מעשרות. וכן מצאתי שכ' בעל ספר כפתור ופרח וז"ל ומה שכ' הרמב"ם ז"ל שלא גזרו על ספיחים של גוי ודאי הוא שספיחי ישראל בקדושת עזרא אסורין משום גזרה וכדלעיל דלזרוע אסורין מן התורה והגוים אינן מצווין על השביעית ומשו"ה אין לנו לגזור עליהם ולאסור הספיחים אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע אותו איסור בקניינו מטעם שאין קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר ושביעית שהרי אינן חייבין במעשר ואפ"ה פירותיהם חייבין ה"נ אינן חייבין בשביעית אבל בפירותיהם נוהג שביעית א"כ מה שזרע הגוי בקרקעו ב"י מקדושה שנייה בשביעית אסור משום קדושת שביעית אבל ספיחיו מותרין ולזה לא מצא הרמב"ם ז"ל היתר לפירות הגוי בשביעית אלא משום שהגוים אינן מצווין על השביעית דאי לאו הכי לכתוב פירות הגוי מותרין ולשתוק ע"כ. ?(ב) וכן מצאתי לרב ז"ל שכ' וחייבין בשביעית ובביעור בזמן הזה וזה כלל גדול יהיה בידך שכל המצות נוהגות בכ"מ ובכל זמן חוץ ממצות שנתפרש בהן שאינן נוהגות אלא בפני הבית והביעור אינו תלוי בפני הבית אלא תלוי בכ"מ שהמעשרות נוהגים ובהדיא תנן בסוף שקלים מעשר דגן נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית משה בר מיימון ז"ל ע"כ. ועוד מצאתי בקונדרס ישן ולענין שביעית מתבערין בשביעית ואף לרבנו שמשון ז"ל שפי' דפירות הגוי אין צריכין ביעור מ"מ שאר קדושת שביעית נוהגת בהם כי זה לשונו בפ"ט דמס' שביעית ואפילו למאן דאסר ספיחיה מדרבנן לא מסתבר לאסור ככל ספיחין של גוי דמה שראו חכמיה לאסרן ע"כ משום דאי שרית להו חיישינן שמא יזרע ויאכל ויאמר מאליהם עלו כדאיתא בכמה דוכתי והיינו ה"מ בישראל דאסור לו לזרוע בשביעית אבל בספיחין של גוי לא שייך למגזר ואפילו בביעור צא מיחייבי דאע"ג דיש בהן קדושת שביעית כדמוכח בדוכתי טובא איסורא ודאי הוא דלא פקע אבל ביעור כיון דהדבר תלוי בממון להפקיר ולחלק לעניים או אפילו לעשירים ולר' יוסי מצי למימר קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה כדאשכחן בשילהי פ"ק דבכורות גבי לוקח טבלים וכו' ע"כ. ודין זה שייך לדעת התוס' דלא נזכר ביעור אלא לענין הפקעת ממון אבל לדעת רש"י והראב"ד והרמב"ם ז"ל וסוגיות התלמוד מוכיחים דיש ביעור דאיסורא כמו חמץ בפסח כיון דאיכא קדושה בפירותיו איכא איסורא וכדברי הרמב"ם ז"ל, ומפני שנראה מדברים הללו דמסברא למדו לומר דמה שזרע הגוי דמותר לאכלו ואין בו משום גזרת ספיחים ומצאתי תלמיד ערוך לזה אכתבנו כאן. דגרסינן בפרק חלק ת"ר בעשרים וארבעה בניסן איתנטילו דימוסנאי מיהודה ומירושלם כשבו בני אפריקא לדון עם ישראל וכו' עד עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי ולא עוד אלא שהרי כמה שנים שלא עבדתנו אמר להם אלכסנדרוס המלך החזירו לו תשובה אמרו לו תן לנו זמן ג' ימים נתן להם זמן בדקו ולא מצאו תשובה מיד ברחו והניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות ואותה שנה שביעית היתה וסמכו בהן עניים ע"כ הרי מבואר דשדות שזרעו גוים לית בהו גזרת ספיחים ואפילו בירושלם דכבשוה אלו ואלו ולא תאמר א"כ כאן דשרי מה שזרע הגוי וכ"ש ספיחין שעלו בקרקעו דשרי א"כ קדושת שביעית נמי לית בהו ליתא דכיון דס"ל דקדושת עזרא לא בטלה ואמרינן דאין עודרין עם הגוי בשביעית וטעמא דאין קנין לגוי בא"י כמו שכתבו התוס' שם א"כ קדושים פירותיהן כמו פירות ישראל של האילן דשרו לישראל באכילה ויש בהן קדושה ופירות גוי נמי ע"כ דישראל נינהו וכמו שכ' למעלה ועוד ראיה דבגידולין דקרקע דגוי אית בהו קדושה דלא מיתרצא ההיא ברייתא דתניא לקמן דדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין אלא בחזר ונטעו גוי וכמו שהוכחנו שם ועוד דכל הנהו דמתני' דקתני בהו היתר באכילת ירק כגון ההיא דהאומר לפועל וכו' לקט לי ירק היום ע"כ בירק שקנה מקרקע הגוי עסקינן ואפ"ה תנן ביה דאית ביה קדושה דבענין זה שרי ובענין זה אסור וכדאיתא התם וכן ההיא דתנן ולא ירק במשקל ה"נ מיירי דבע"א תיפוק לי דאסור משום ספיחים שהרי כ' הרמב"ם ז"ל ראש פרק ד' כל שתוציא הארץ בשנה השביעית בין מן הזרע שנפלה בה מקודם שביעית בין מן העיקרין שנקצרו מקודם וחזרו ועשו ושניהן נקראו ספיחים בין מן העיקרין בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן הכל מותר לאכלו מן התורה ומדברי סופרים שיהו כל הספיחים אסורין באכילה ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמחו יאכל מהם ויאמר ספיחים הם לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגם וכו' אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורען בגנות ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהם אסור מדבריהם ע"כ. הילכך לא מצינן לאוקמינהו אלא בשל גוים וכדאמרן או בירקות שמנו חכמים ועוד ראיה דבשל גוים יש בהן קדושה ובעו ביעור דאיסורא דגרסינן בס"פ בנות שוח עלה דההיא דתנן אבל לא תבור ולא תטחון עמה ר' פינחס בעי במה קנסו במקום שזורעין ואוכלין או במקום שזורעין ולא אוכלין מה נפיק מביניהון ראו אותו לוקח מן הסירקי אין תימר במקום שזורעין ואוכלין ראו אותו לוקח מין הסירקי אסור אין תימר במקום שזורעין ולא אוכלין ראו אותו לוקח מן הסירקי מותר ע"כ וה"פ במה קנסו לחשודה בשביעית שלא לבור ולא לטחון עמה במקום שזורעין בשביעית ואוכלין אחר הביעור או נהי דזורעין אבל אין אוכלין אחר בביעור דביעור הוא במוצאי שביעית ובאותה מצוה לא חשידי ומפ' מה נפיק מביניהון והלא סוף סוף לא תבור ולא תטחון ומפ' נפקא מינה דראו לזה החשוד שלקח תבואת שביעית מן הסירקי דהיינו ערבי שמוליד חטים למכור שהרי הגוי זרען בשביעית ופירות שביעית נינהו אין תימר דחשודין לאכול אחר הביעור בלוקח מן הסירקי אסור לסייען דודאי יאכלם אחר הביעור ומסייע ידי עוברי עבירה איכא ואי חשידי לזרוע ולא לאכול ראו אותו לוקח מן הסירקי מותר לטחון עמו דהא הני איהו לא זרען אלא הגוי ולא חשידי אאכילה כלומר לאכלן אחר הביעור ונאמר דלאכלן קודם הביעור שקיל להו ואם ישארו יבערו דעל מצות ביעור לא חשידי אלמא דפירות הגוים אסורין אחר הביעור וליכא למימר דבסירקי שלקח מישראל עסקינן דאסורים הם ישראל לזרוע בשביעית ובתבואה מיירי דהא גבי לא תבור ולא תטחון קאי ?(ג) א"כ קדושה אית בהו הילכך לענין חטה צריך לקנות מתבואה ששית עד השמינית דאילו תבואה של שביעית אסור ליקח מן הגוים אלא עד מזון שתי סעודות דאין מוסרין דמי שביעית לגוי דלא עדיף מישראל ע"ה ואפילו דמחלל המעות מ"מ מכי כלתה תבואה בשדות בעיא ביעור ומכי כלה של שדות ההפרכיא אסורין באכילה ובעו שריפה ומשו"ה א"ל ר' יוסי בר חנינא לפוגא שמעיה פוק אצור לי פירי שלש שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית כדאיתא בפרק הספינה והשתא אי פירי דגוי אין בהן חיוב ביעור למה היה צריך לאצור יקח מן הגוי ורשב"ם ז"ל בראותו זה וראה שהיה קשה נגד סברת זקנו דפ' זה בורר כ' שם וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא דחאו מהלכה והרמב"ם ז"ל כתבו לפסק הלכה בהיל' מכירה ואזיל לטעמיה. והשתא א"ש נמי הא דתניא ?(ג) ואינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית וכו' ומייתי לה בפ"ק דחולין דקשיא לן עלה האי שאור דאסור באכילה היכי דמי אילימא שזרעה חטה בשביעת וכי פרוצה לעבור על ד"ת כתובין בהדיא ומהימנא דלא חלפא והא אפילו בשבועה נמי לא מהימנא כדאיתא בפ"ק דב"מ אלא ודאי היינו דלקחה חטה מן הגוי ולאחר הביעור דאסורה באכילה ולא כתיבא שמצינו שהקלו בה כיון דלא כתיבא כדאיתא בריש פירקין ומשו"ה מהימנא אלמא דחטה של גוים אסורה אחר הביעור אם לא דלחלופי לא חיישינן והשתא א"ש נמי ההיא דגרסינן בס"פ כלל גדול רבא ר' יהושע בן לוי אזל מן לוד לבית גוברין בגין מיסחי פי' משום דתנן התם מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה ואם מתחשב הוא ה"ז לא ירחוץ והיינו טעמיה משום דתניא בתוספתא אין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה והיינו לכתחלה דאסור לשנות מאכל בהמה למה שאינו עשוי דכתיב מצמיח חציר לבהמה ובדיעבד הוא דתנן דאם הוסקה מותר לרחוץ בה ומוקי לה בגמ' בדיומסית כגון חמי טבריא דהן חמין בטבען והחמום שחממו אותו בתבן הוא כדי לחזק חומו יותר ומותר כדקיי"ל מסייע אין בו ממש אבל בסתם מרחצאות שאין להם חום מחמת עצמן אלא מחמת ההיסק שעושין להם אסור וה"נ תניא בתוספתא דתנור שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית דיוצן ואם אדם של צורה אף בדיומסית אסור וטעמא דכיון דיודעין בו דאדם חשוב הוא יסיקו בו דברים אחרים כגון בשמים וכיוצא בהם שעשנן טוב כדי שיהא ריחן נודף לכבודו והריח קודם שכלה עצם הדבר הוא נודף ודמי לשרשיפא דפ' כל שעה דהוי בעין ומפני כך היה הולך מן לוד שהיא קדושה מכיבוש שני וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' קידוש החודש) והיה הולך לבית גוברין לרחוץ דבית גוברין ממעלי מסין היה ולא כבשוהו עולי מצרים ושרייה ר' כמו שהתיר בית שאן וחברותיה כדאיתא בפ"ב דמס' דמאי ואי ס"ד אין בתבן של גוים קדושה למה היה טורח ללכת למקום שלא כבשוהו עולי מצרים ילך למרחצאות של גוים בלוד דאיכא טובא ועוד דמעשרות ושביעית אזלי בחדא שיטה ומעשרות בגידולי גוים קדושים הם אלא שאין צריך לתתן לבעליהן כדאיתא בבכורות אלא תרומת מעשר הוא דמוכרה לכהן ופסקו הרמב"ם ז"ל פ"א דהיל' תרומות ה"נ בשביעית קדושים הן גידולין דקרקע דגוי דהא כתיב כי לי כל הארץ וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל למעלה ותו לא מידי הילכך צריך ליזהר בפירות שביעית המותרים כגון פירות האילן אפילו דישראל ובגוים בין באילן בין בירק בין לענין אכילתן בין לענין הנייתן בין לענין ביעורן בין לענין הגידולין הצומחין מאליהן ובין בעבודת קרקע ובסוף פ' הפיגם בס"ד אבאר פרטי הדינין הללו. ומפני שכתבתי בפשיטות דספיחים אסורים ויש לרש"י ז"ל שיטה אחרת בזה לקמן בפ' כלל גדול רבא יתבאר בס"ד ושם נמי אאריך בדין השמור אי מותר באכילה אי אסור באכילה, ואכתוב מחלקתו של ר"ת ורש"י ז"ל וכבר כתבתי דבחו"ל ליכא מאן דפליג דיש קנין לגוי בה דכיון דמלכי הגוים שולטין בה פקעה התקנה ובעמון ומואב אין להם קדושה בשביעית אלא דוקא גבי מעשרות הוא דיש להן ומשום תקנת גלות יכניה דכתיב הציבי לך ציונים וסוריא קיי"ל כמ"ד דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש וכיון שנטלה מישראל אבדה קדושתה ואין בה איסור שביעית ולא קדושת מעשרות אלא על הדרכים שנתבארו למעלה וכן פסק הרמב"ם ז"ל דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש ואפילו בא"י גופה פסק דיש קנין לגוי וכו' כשמירחו הגוי אבל מירחו ישראל אין קנין אבל בחו"ל אפילו מירחו ישראל חו"ל הויא:

מכזיב ועד והנהר ומכזיב ועד אמנה. וכדפרישית במתני' דאתרוייהו קאי:

אי זו היא ארץ. הך ברייתא מייתי לה פ"ק דגיטין ופי' רש"י ז"ל המקצוע צפונית מערבית של א"י הוא הור ההר ובתרגום ירושלמי הור ההר דמסעי טורי אמנוס וכתיב זה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הור ההר ש"מ הור ההר יש שקצתו הים מכה בו וההר גבול צפוני לא"י הוא וסתם הרים משופעין הם ויש ששיפועו רחב כמהלך יום או יומים וקאמר השתא מהיכן היא הארץ מרגל ההר או מראשו ומפ' כל ששופע ויורד מטורי אמנוס לצד צפון העולם ולחוץ כל שפוע אמנוס לאותו הצד חו"ל הוא:

והנסין שבים. איי הים שבמערב יושב האי תרגם יונתן יתב ניסא:

חוט מתוח מטורי אמנוס ועד נחל מצרים. נחל מצרים הוא תחום א"י במקצוע מערבי דרומי ומחובר לים הגדול דכתיב בגבול נגב ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה נמצאת א"י בין הור ההר ובין נחלה מצרים זה ממערבית דרומית וזה מצפונית מערבית והים במערב ויש מקום שהים נכנס לתוך א"י מהלך ימים רבים בין הור ההר לנחל מצרים ובאותה כניסה יש ניסין והם מתפשטין למערב לתוך הים חוץ מבין מקצועות תחומי א"י שהם הור ההר ונחל מצרים הלכך רואין כאילו מתוח חוט מסוף הור ההר במערבו ועד נחל מצרים שהרי כל מה שיכנס בין מקצועות הללו א"י היא ומן החוט ולפנים א"י היא וכו':

ר' יהודה אומר כל שהוא נגד א"י וכו'. ר' יהודה סבר כל הים שכנגד אויר א"י ואפילו עד אוקיינוס למערב שהוא בסוף העולם הרי הוא כא"י:

שנא' והיה לכם הים הגדול וגבול. האי גבול קרא יתירא למימר דאף רוחב הים בכלל התחום:

וגבול שבצדדין. כלומר ואם יש לנו לחלק בנסים לא לצד מערב יש חילוק אלא לצד צפון ולצד דרום שיש ניסין בים מתפשטין לאורך הים לצפון ולדרום עד שמגיעין ומושכין חוץ מכנגד א"י ושם ראוי למתוח החוט ממזרח למערב ולהבדיל מה שכנגד אויר א"י ומה חו"ל:

חוט מתוח מקפלוריא ועד אוקיינוס. קפלוריא היא עיר היושבת בחודו של הור ההר בראש גבהו שהוא תחום צפוני:

ועד אוקיינוס. שהוא בסוף העולם במערב ומנחל מצרים ג"כ ועד ים אוקיינוס:

מן החוט ולפנים. כלומר בין שני החוטין הוו הניסין א"י וה"ה למים וניסין דנקט משום דחורשין וזורעין בהם וחייבין במעשר ובשביעית ע"כ דברי רש"י ז"ל. והתם מפ' לרבנן האי יגבול מאי עבדי ליה ומשני מיבעי להו לנסים דמן החוט ולפנים לצד מזרחי דלא תימא שפת הים הוא הגבול ואפילו במקום שהוא מתפשט ונכנס לתוך בין שני מקצועות התחומין ופריך התם לר' יהודה ניסים מנא ליה ומשני ניסים לא צריכי קרא כיון שבתוך התחומין הם:

תשורי מראש אמנה. הוא מקצוע צפוני מערבי:

מראש. שניר וחרמון היינו לצד מזרחי של א"י ששם ארץ סיחון ועוג ואלה באים ממזרח ואלה באים מצפון: תשורי לשון שירה והגליות עתידין לבוא מצפון דרך הרי אמנה:

עושין בתלוש בסוריא. סוריא הם ארם נהרים וארם צובה ודמשק שכבשם דוד המלך והאי תנא סבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש ומן הדין הוה לן למימר דנאכל ונעבד דומיא דמן הנהר ומאמנוס ולפנים דכיון דלאו מגבולי הארץ היא לא נתקדשה אלא דרבנן גזור דלהוי שביעית נוהג בה כדמפ' טעמא בגמ' שלא יהו הולכין ומשתקעין שם משום דחמיר עלייהו שמיטה דא"י ויניחו א"י וישתקעו לשם אבל מלאכה דתלוש שרי כדמפ' טעמא בגמ':

דשין. מפ' בגמ' בתבואה שנזרעה בעבירה בשביעית ונקצרה בשביעית:

ודורכין. הענבים דכלהו דמו להדדי דתרוייהו מפרק תולדה דדש הם והא דתני בתר הכי וזורין ומעמרין ולא תני כסדר המלאכות השנויות בפרק כלל גדול דקתני המעמר והדש והזורה נראה דהיינו טעמא דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא דזורה התבואה דאחר דישה היא וחשיבא מלאכה בתלוש אלא אפילו מעמר דתבואה בקשיה היא ודמיא למחוברת משו"ה תני מעמרין לבסוף ומשו"ה לא איצטריך למיתני דבוררין וטוחנין דבהא ליכא למיגזר אטו מחובר ופשיטא דשרי וכל מלאכה דתלוש שריא:

אבל לא קוצרין ולא בוצרין. דמלאכה במחובר היא ומשום דלא ליתו למישרי זריעה וחרישה וזמירה דעבודת קרקע היא וגזרו על כל מלאכה דמחובר לקרקע כך נ"ל. ורבנו שמשון ז"ל כ' ודוקא בשמור אבל לא במופקר דהא אפילו בארץ שרי כדתניא בת"כ ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר והרא"ש ז"ל כ' דבעי תנא למסמך מעמרין לאבל לא קוצרין לאשמועינן אם כבר נקצרה תבואת הגוי שכרו לעמר מותר אבל אם שכרו לעמר כשהוא קוצר אסור וכן לא ידרוך כשהוא בוצר ע"כ, והנכון מה שפירשתי וכן מצאתי לר"י ז"ל ומתני' בעושין עם החשודין על השביעית עסקינן ושמעינן נמי ממתני' דאם עבר וזרע בסוריא דנאכל וכ"ש שאוכלין בה הספיחים וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד מהיל' שמיטה:

כלל א"ר עקיבא כל שכיוצא בו מותר בארץ. ר"ע פליג את"ק וקסבר דכיבוש יחיד שמיה כיבוש הילכך לא שרינן בסוריא אלא דבר שכיוצא בו מותר בארץ אבל מה שהוא אסור בארץ כדתנן בפ' בנות שוח לא תבור ולא תטחון עמה בסוריא נמי אסור כן נ"ל, ורבנו שמשון ז"ל פי' כל שכיוצא בו מותר בארץ מדאורייתא כגון תלוש אע"ג דמדרבנן אסור בלא שינוי עושין אותו בסוריא אפילו כי אורחיה וכל הנך דאסרינן לקמן פ' כלל גדול רבא כגון לדרוך ענבים בגת וזיתים בבד מדרבנן נינהו והא דדריש להו מקרא בת"כ ובגמ' אסמכתא בעלמא נינהו דעיקר קרא במחובר מיירי כדכתיב לא תקצור ולא תבצור. ועוד יש לפרש כל שכיוצא בו מותר בארץ במופקר עושין אותו אפילו בשמור בסוריא אבל במחובר אסור מדרבנן עכ"ד:

שלא יהו הולכין וכו'. שכיון שדינה כא"י אינו מניח א"י ודאי ויושב בסוריא וצריכין ב"ד לעשות תקנה שלא יצא מן הארץ לחו"ל כדאיתא בפ' הספינה ואלימלך יוכיח:

בתלוש למה הוא מותר. הואיל וכן ניקנסיה דלא ליעביד בתלוש שלא להחזיק ידי עוברין דברי חכמים:

ומשני מן גו דו חמי רווחא קריב וכו'. כלומר מכיון שמוצא ריוח מועט בקרוב לו לא יצא מן הארץ להשתקע בחו"ל:

לטחון עם הגוי בארץ. במקום שכבשו עולי בבל דקיי"ל דאילו גוי זרע בשביעית דשרי דלא אסיר אלא לעדור עם הגוי בשביעית אבל פירותיו אין בהן משום איסור ספיחי שביעית כדמוכחא ההיא דגביהא בן פסיסא בפרק חלק וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' ומסיק דאסור דלא שרינן אלא סוריא דהויא כיבוש יחיד אבל בארץ אפילו ע"י גוי לא מחזקינן להו כלל אלא איישר בעלמא:

מקום שהוא נאכל ולא נעבד. היכא דכבשו עולי מצרים כדתנן לעיל:

להשכיר בהמתו. לחרוש בשביעית דכיון דמדרבנן הוא דלא נעבד נימא דלא גזור בשכירות בהמתו דגזרה לגזרה היא או דילמא שביעית כיון דקרוייה שבת אסור:

יהיב פריטין לעממיא. שלא יקחו בהמתו אצל הגוי דחשודין הם על הרביעה ותנן אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים:

במה אנן קיימין. מתני' דקתני עושין בתלוש וכו' אבל לא במחובר:

בפירות של ששית שנכנסו לשביעית. שלא קצרן עד שנכנס תשרי של שביעית:

אפילו בארץ מותר. דבתבואה אזלינן בתר שליש וכן בפירות האילן:

לחרוש מותר וכו'. בתמיה דמכיון שנכנס תשרי של שנה שמינית מותר בעבודת קרקע מן התורה וכ"ש לקצור דאפילו בשביעית עצמה לא אסר רחמנא אלא מן השמור כדאיתא לקמן פ' כלל גדול רבא:

בפירות שביעית בשביעית. בהני הוא דשרינן בסוריא בתלוש אבל לא במחובר:

צור. אע"ג דלא כבשוה לא אלו ולא אלו ואינה קדושה לא גרעה מסוריא ואית לן למיגזר בה גזרת סוריא דהא טעמא דסוריא שייכא בה דקרובה היא:

הדא אשקייתא. בבית השלחין דהיינו ארץ עייפה למים תרגום עיף משלהי ואסר להשקות בית השלהין שלה וכ"ש בית הבעל:

במועד. כדי שלא תפסד ודבר האבד הוא:

ובשביעית. מפ' טעמא התם דאבות אסר רחמנא ולא תולדות:

ומשני לזרעים שבו. כלומר לזרעים המותרים באכילה בשביעית כגון פיגם וירבוזין עולשין ולוף שוטה דבר שאין כיוצא בו נשמר ומאי דאסר ר' חונא להשקותה היינו בשדה אילן וכגון שנוטעין ביותר מבית סאה עשרה דקיי"ל כר' אליעזר בן יעקב דאמר דלהוליך שרי אבל להשקות אסור:

יהא מותר לחרוש להם. לכל בית השלהין דעלמא יהא מותר לחרוש בשביעית לזרעים כיון דמותר להשקותו בשביעית וה"נ פרכינן בגמ' דילן התם למ"ד דמשקה תולדה דחורש הוא ומשני אביי בשביעית בזמן הזה ור' היא ורבא משני אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא:

בצלים שירדו עליהם גשמים. בצלים של שנה ששית מחוברים לקרקע שנכנסו לשביעית וירדו עליהם גשמים בשביעות:

וצמחו. והוציאו גידולין כדרכן של בצלים:

עלין שחורין. פי' הר"ן ז"ל בפ' הנודר מן הירק לאו שחורין ממש אלא משום דירקות הבצל הוא לדרגא בתרא ונוטה לשחרות קצת שזה מוכיח דודאי גדלי ממי שביעית וגידוליו מבטלין את העיקר ואע"ג דאין זרעו כלה וחשיב אפ"ה אסורין בצלים גופייהו מטעם קדושת שביעית: הוריקו שהם כמו כמושים ירוקים אמאריליו בלע"ז כמין דאפילו בשביעית עצמה לא אסר רחמנא אלא מן השמור כדאיתא לקמן פ' כלל גדול רבא:

בפירות שביעית בשביעית. בהני הוא דשרינן בסוריא בתלוש אבל לא במחובר:

צור. אע"ג דלא כבשוה לא אלו ולא אלו ואינה קדושה לא גרעה מסוריא ואית לן למיגזר בה גזרת סוריא דהא טעמא דסוריא שייכא בה דקרובה היא:

הדא אשקייתא. בבית השלחין דהיינו ארץ עייפה למים תרגום עיף משלהי ואסר להשקות בית השלהין שלה וכ"ש בית הבעל:

במועד. כדי שלא תפסד ודבר האבד הוא:

ובשביעית. מפ' טעמא התם דאבות אסר רחמנא ולא תולדות:

ומשני לזרעים שבו. כלומר לזרעים המותרים באכילה בשביעית כגון פיגם וירבוזין עולשין ולוף שוטה דבר שאין כיוצא בו נשמר ומאי דאסר ר' חונא להשקותה היינו בשדה אילן וכגון שנוטעין ביותר מבית סאה עשרה דקיי"ל כר' אליעזר בן יעקב דאמר דלהוליך שרי אבל להשקות אסור:

יהא מותר לחרוש להם. לכל בית השלהין דעלמא יהא מותר לחרוש בשביעית לזרעים כיון דמותר להשקותו בשביעית וה"נ פרכינן בגמ' דילן התם למ"ד דמשקה תולדה דחורש הוא ומשני אביי בשביעית בזמן הזה ור' היא ורבא משני אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא:

בצלים שירדו עליהם גשמים. בצלים של שנה ששית מחוברים לקרקע שנכנסו לשביעית וירדו עליהם גשמים בשביעית:

וצמחו. והוציאו גידולין כדרכן של בצלים:

עלין שחורין. פי' הר"ן ז"ל בפ' הנודר מן הירק לאו שחורין ממש אלא משום דירקות הבצל הוא לדרגא בתרא ונוטה לשחרות קצת שזה מוכיח דודאי גדלי ממי שביעית וגידוליו מבטלין את העיקר ואע"ג דאין זרעו כלה וחשיב אפ"ה אסורין בצלים גופייהו מטעם קדושת שביעית:

הוריקו. שהם כמו כמושים ירוקים אמאריליו בלע"ז כמין חלמון ביצה דכיון דהכסיפו פניהם מותרין דלא גדלו כלום בשביעית דכיון דהם ירוקים לאו מחמת יניקת הקרקע גדלו אלא מחמת הבצל עצמו:

אם יכולין ליתלש בעלין שלהן אסורין. שכל כך כח יש בעלין שלהם שכשיבא לאחזם בעלין שומט עיקרן עמהן מן הקרקע אסורים דחשיבי גידולין של שביעית שגדלו קצת מן הגשמים ונתחזקו שאלמלא כן היו העלין נפרכין ובהניחן מחוברין לקרקע איירי כדמשמע בגמ' וכן בפ' הנודר בעי למפשט מהך מתני' ונטעו בשמינית:

וכנגדן למוצאי שביעית וכו'. פירש"י ז"ל שאם היו של שביעית וצמחו בשמינית ויש להם כח בעלין מותרין דגידולי היתר חשיבי ומבטלין את העיקר של איסור ומהך מתני' בעי לאוכוחי בפ' הנודר מן הירק דגידולין של היתר מעלין את העיקר. והרא"ש ז"ל פי' לאו בבצלים של שביעית שיצאו למוצאי שביעית עסקינן דלא מקילינן בהו דגידולי היתר כל שהו יעלו את האיסור אלא סיפא נמי איירי בבצלים של ששית שעקרן וחזר ונטען בשביעית ועקרן לאחר שגדלו בשביעית ונאסרו וכשחזרו והוסיפו מעט בשמינית חזר אותו היתר וביטל איסור המועט שגם של ששית מסייע לבטלו כיון שסוף גידולו היתר וכן פי' רבנו שמשון ז"ל ומחלוקתם פלוגתא דאמוראי היא בגמ':

כיני מתני' שחורים אסורים וירוקים מותרין. דפי' ירוקים הכסיפו פניהם וכמושין הם ולא תימא דירוקים לשון ירק ותפיך למתני' ולמימר ירוקים אסורים ושחורים מותרין ותחשוב דשחורים שחורים ממש דכך היא הצעת המשנה ומתני' דוקא היא:

כיון שהשחיר מתעשר לפי כולו. בפ' הנודר מן הירק איתא הכי א"ר יצחק א"ר יוחנן ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה דאע"ג דעישרה כהלכתה כיון דחזר ושתלה וגדלה מתעשרת לפי כולה אע"פ שכבר עישר את העיקר והעיקר קיים ואינו כלה צריך להפריש מן הגידולים ומן העיקר כבתחלה וכאילו לא תקנה מעולם לפי שבטלו גידולין את העיקר ופליגי בה ר' ייסא ור' חייא בר אבא אליבא דר' יוחנן למר דהיינו ר' ייסא בעינן שיגדל גידולין לבטל את העיקר ולמר מכיון שהשריש בטל עיקרו ובעי לעשוריה וכ"ש אם הוציא עלין שחורים דקסבר דכל שרף הבצל של עכשו שרף חדש הוא ובטיל ליה שרף קמא וחומרא בעלמא הוא:

ולא שנייא וכו'. אבצלים דמתני' קאי דתנן וכנגדן למוצאי שביעית מותרין וקא מתמה תלמודא ע"פ דרך זו דר' ייסא מי נאמר דמתני' סתמא קתני בה וכנגדן למוצאי שביעית דמותרין דלא שנא שעקרן בשביעית ולא גדלו בשביעית אלא כל שהו ושתלן למוצאי שביעית דהשתא הוי עיקר דהיתירא וגידולי דהיתירא ול"ש שתלן בשביעית וגדלו בשביעית דהוי עיקר כוליה דאיסורא אפ"ה מהנו גידולין דמוצאי שביעית להתירו ונקטינן מר' ייסא דכי היכי דאמרינן דגידולין מבטלין את העיקר לחומרא ה"נ לקולא ומפ' ר' זעירא ה"נ מכיון דריבה עליו החדש מותר דאפילו לקולא אמרינן דגידולי היתר מעלין את האיסור וחד בתרי בטיל כדין יבש ביבש והכי אית ליה לרשב"א בפ' הנודר מן הירק דהנוטע חסיות שגדלו בשביעית בשמינית ישראל מנכש עמו בשמינית ומותר לו לאכול מהן משום דגידולי היתר שגדלו בשמינית מעלין את האיסור:

ר' לא ור' אמי וכו'. פליגי עליה דר' זעירא וסברי דדוקא לחומרא אמרינן דגידולין מבטלין את העיקר אבל לא לקולא דתולדות דאיסורא נינהו ומתני' דבצלים מוקמינן לה בבצלים של ששית שנטעם בשביעית ועקרן בשביעית ושתלן למוצאי שביעית וכפי' הרא"ש ז"ל א"נ כדמוקי לה בפ' הנודר מן הירק במדוכנין כגון שהודכו במדוכה דליתנהו בעינייהו ומשו"ה לא מימשכי גידולין בתרייהו:

טבל. דבר שיש לו מתירין כשמתקנו הוא חוזר וניתר וכי נתערב בחולין נמי יכול להפריש עליו ממקום אחר:

ומעשר שני והקדש. יש להן היתר בפדייה:

וחדש. שהעומר מתירו:

לא נתנו בהן חכמים שיעור. שאוסרים בכל שהו במינם אבל שלא במינם בנותן טעם ובטל בס'. וכן פסק ר"ת ז"ל והר"ן ז"ל בפרק הנודר מן הירק:

תרומה ותרומת מעשר וחלה. אע"ג דמצי לאיתשולי עלייהו כדאיתא בנדרים פ' הנודר מן הירק הא מפ' התם היכא דליכא מצוה למיעבד הכי לא מיקרו דבר שיש לו מתירין ונתנו בהם חכמים שיעור דאפילו דנתערבו במינם בטלים כאו"א כדיניה תרומה ותרומת מעשר וחלה במאה ערלה וכלאי הכרם במאתים ובשאינו מינו כולן בס' וכן כתב הר"ן ז"ל בפ' הנודר מן הירק ונותן טעם דקאמר הכא אשלא במינו קאי דאילו במינן משניות שלימות הן במס' ערלה לכל חד וחד דיניה:

שביעית אין לה מתירין. דכל מה שגדל בשביעית צריך לבער אחר ביעור דאיסורא המפורש לקמן בפ' הפיגם וכולו אסור באכילה ולאיבוד אזיל:

ולא נתנו בה חכמים שיעור. וקא מסיק עלה בפ' הנודר מן הירק דתנן השביעית אוסרת כל שהו במינה ושלא במינה בנ"ט והא משנה לקמן בם"פ כלל גדול זוטא וממינה קא מקשינן לר"ש דקתני בה שאם נתערבה סאה תאנים של שביעית באלף סאין תאנים של היתר כולן מתבערין:

אם אמרתם בשביעית שאוסרת כל שהוא בביעור. פי' הר"ן ז"ל אף הם לא אמרו שהשביעית אוסרת בכל שהוא במינה אלא לענין מצות ביעור שצריך לאכול התערובת קודם זמן הביעור שצריך לאכול אותו בקדושת שביעית ולא למלוגמא ולא לסחורה, ואני מפרשו בזמן שבני אדם חייבים בביעור מן הבית דהיינו כשרואים שכלין פירות העיר דבעו הפקר על כרחו קודם שיכלו פירות הפלך וההוא ביעור לית ביה אלא סילוק רשות בלבד דנפקא לן מקרא דכתיב ונטשתה וגרסינן בפרק המפקיד נטושין בע"כ דכתיב תשמטנה ונטשתה דשביעית אפקעתא דמלכא היא ובההוא כיון דאפשר לאכלו כשיוציא או יפקיר הו"ל כדבר שיש לו מתירין:

אבל לאכילה בנותן טעם. כלומר היכא דאיכא איסור אכילה דנפקא לן מהיקישא דאיתקש בהמה לחיה דבהמה אינה אוכלת מן הבית וכ"ש אדם כגון אם נתערבו לאחר הביעור דאיסורא שכלו פירות הפלך דאוסרת תערובתה דלא שרי באכילה ויש בהם לאו הבא מכלל עשה בההוא בין במינה בין שלא במינה בנ"ט אלמא דאם נתערבו הגדל לאחר הביעור דאית ביה איסור אכילה אפילו במינה בנ"ט וה"נ גידולין של היתר שנתערבו במחובר עם עיקר האיסור אחר הביעור דאיסורא מכיון דריבה החדש על העיקר מותר דיבש ביבש חד בתרי בטיל דכולהו שאר איסורי נמי הכי אזלינן:

פתרי לה בעירובין. כלומר לעולם אימא לך דאין הגידולין מעלין את העיקר לקולא והכא בנתערב בתבשיל עסקינן שנתערב האי בצל דשביעית אחר הביעור בבצלים דהיתירא דלא מינכר האיסור בטל בנ"ט דאין עיקרו בעין אבל הכא בגידולין דתולדות דאיסורא שהעיקר בעין ומינכר לא. ולא נראו לי בזה דברי רבנו שמשון ז"ל כלל:

בצל של כלאי הכרם. שנאסר:

ושתלו במקום אחר וכו'. דאין גידולין שמעלה האיסור מתירין האיסור עצמו דקמא קמא נאסר. ויש גורסין אין גידולי היתר וקאי אגידולין עצמן שגדלו כששתלו במקום אחר או אחר שנעקר הכרם והכל עולה לטעם אחד. וא"ת קשיא דר' זעירא אדר' זעירא דלעיל קאמר ר' זעירא דמכיון שריבה עליו החדש מותר אלמא דס"ל דגידולין מעלין את העיקר ומבטלין אותו והכא גבי כלאים סבר דאין גידולין מעלין את העיקר תריץ הא פרישו לה בפ' הנודר מן הירק ותירצו שביעית שאני הואיל ואיסורה ע"י קרקע בטילתה ע"י קרקע משא"כ בכלאי הכרם דאין האיסור מחמת קרקע אלא מיני תערובת זרעונין שאוסרין משו"ה אין בטילתן ע"י קרקע משא"כ בשביעית דהאיסור גופה חוזר היתר ודמי לחדש דקודם י"ו דניסן אסור באכילה ולאחר י"ו שרי:

דתנינן תמן. במס' תרומות פ' הזורע:

גידולי תרומה. דקיי"ל אם זרע התרומה גידוליה נמי תרומה וגזרה דרבנן היא ואחת מי"ח דבר היא כדאיתא בפ"ק דשבת וטעמא מפ' התם ומפ' במס' תרומות דלעולם חייבין הגידולין במעשרות דלא אתי דרבנן ומפקיע דאורייתא:

וגידולי גידולין חולין. אם חזר וזרע אותן גידולין גידוליהן חולין:

הטבל וכו'. מפ' התם טעמא דטבל רובו חולין:

ומעשר ראשון. אע"ג דטבול הוא לתרומת מעשר נמי רובו חולין:

ספיחי שביעית. נמי מדרבנן הן שאסורין ועוד שאינן מצויין שאינן נוהגין בכל שנה וסתמא מיירי שזרען ישראל בשמינית:

ותרומת חו"ל. נמי אינה מצויה:

והמדומע. רובו חולין:

ובכורים. אינן מצויין כלומר שאינן נוהגין אלא בשבעת המינין:

בדבר שזרעו כלה. כגון תבואה שמתעכל ונפסד הזרע בקרקע:

דבר שאין זרעו כלה. כגון לוף ושום ובצלים אין גידולין מעלין את העיקר ומשו"ה גידולי גידולין אסור אלמא דבצל דספיחי שביעית אין גידולי גידוליו מעלין אותו דאסירי באכילה ולדידיה גידול דקרקע מבטל לאיסוריה:

בקדושת שביעית בביעור. כי קתני ספיחי שביעית בדבר שאין זרעו כלה דאין גידולי גידולין מעלין אותן היינו בזמן הביעור דסילוק רשות ובזרעו גוי עסקינן דהעיקר הראשון נטעו ישראל שנאסר באכילה משום ספיחים ואפילו הוי זרעו כלה אלא היכא דזרעו כלה כשחזר וזרעו גוי שרי אפילו זרעו בשביעית דליכא בגוי משום ספיחים אבל בצל דאין זרעו כלה אפילו חזר ונטעו גוי ורבו גידולים על העיקר אסור וכגון דעקרו ישראל בשביעית וחזר ונטעו גוי בשביעית ועשה גידולין ועקרו וחזר ונטעו בשביעית הגוי ועשה גידולי גידולין ועקרו בשביעית ונתערב משנתלש באלף בצלים דחולין דאין בהן קדושת שביעית ובישראל לא מצית לאוקומה דא"כ מ"ש בצל אפילו זרעו כלה נמי אסור באכילה ואפילו גידולי גידולין דספיחים הם אלא בגוי הוא דמיירי וכדפרישית דלית ביה משום ספיחים וכדאמרינן לעיל אבל מ"מ קדושת שביעית יש בהם וחשיבי יש לו מתירין לאוכלן בקדושת שביעית דסילוק רשות הוא דרמינן עלייהו והיינו דבעו הפקר ע"כ כולהו אלף או שלא לעשות בהן סחורה דהיינו קדושת שביעית. וכי שרי ר' זעירא היינו בזמן הביעור דאיכא ביה איסור אכילה דהיינו כשכלו פירות הפלך כשנטעו בההיא שעתא דהוי דבר שאין לו מתירין וכדפרישית:

ואיתקבל. באכסניא:

כהדא דר' זעירא. דמכיון שריבה עליו החדש מותר:

באילן בוצלייא. שגדל עיקרן בשביעית והעלו גידולין בשמינית:

חמתון סמיכין עלוי. ולעשות הלכה למעשה:

במרוכנין. פי' הראב"ד ז"ל מתרגום הטי נא כדך ארכיני כען כלומר מעקלין הצואר שלהן שלא יגדלו וכיון שעושה כן גילה דעתו דלא ניחא ליה בגידוליהן ואם גדלו אותן גידולין מותרין ומבטלין את האיסור דהוי כמו שנתבטלו בשוגג אבל אם לא ריכנן אסורין דמינח ניחא ליה וכנטועין לכתחלה דמו ע"כ, כלומר ודמי לריבה עליהן במזיד דאסירי:

רישא וסיפא. ראש הענין וסופו אלא ר' אבהו בתחלה הורה כר' זעירא דלא ידע אלא מילתא דר' זעירא:

כד שמע דר' אילא ור' אמי פליגי עליה שרע מינה. נשמע ממנה ולא הורה עוד כשמועת ר' זעירא דיחיד ורבים הלכה כרבים.

ולענין הלכה קיי"ל כר' זעירא דמכיון שריבה החדש על העיקר סגי ועיקר עצמו שרי ופירושא דמתני' כדברי רש"י ז"ל שפי' שאם היו של שביעית והוריקו העלין וצמחו בשמינית ויש להם כח לעלין דיכולין ליתלש באחיזת העלין מותרין הבצלים עצמן דגידולין מעלין וס"ל לר' חנינא בן אנטיגנוס דבהאי שיעורא ודאי רבו גידולין על העיקר ואע"פ שהעיקר בעין ובלא עיקם צוארן כלל. דגרסינן בפרק הנודר מן הירק # ישמעאל איש כפר # איתמה העלה בידו בצל # שעיקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו מהו כיון דרבו גידוליו על עיקרו אותן גידולי היתר מעלין את האיסור או לא ופשטינן לה מן הדא דתניא המנכש עם הכותי בחסיות אוכל מהן אכילת עראי ומעשרן ודאי ר"ש בן אלעזר אומר אם ישראל חשוד על השביעית הוא למוצאי שביעית מותר אלמא דגידולי היתר מעלין את האיסור. ודילמא בדבר שזרעו כלה היא. הא תניא אלו הן חסיות כגון הלוף והשום והבצלים. ודילמא בתערובת. המנכש קתני, לימא תהוי תיובתיה דר' יונתן, שאני שביעית הואיל ואיסורה ע"י קרקע בטילתה נמי ע"י קרקע. זו היא סוגיית הגמ'. ופי' רש"י ז"ל העלה בידו, בעיא דאיבעיא בי מדרשא. שעיקרו בשביעית. שעיקרו גדל בשביעית וחזר ונטעו בשמינית ונתגדל בשמינית עד שרבו נידוליו על עיקרו וקא מיבעיא ליה הכי גידוליהן איתנהו היתר שגדלו בשמינית ועיקרו אסור בהנייה שהרי גדל בשביעית וחייב בביעור כי מטי זמן הביעור כיון דרבו גידוליו על עיקרו שהיו יותר מן העיקר אותן גידולי היתר מעלין את האיסור שמבטלין את האיסור כולו או לא. בחסיות מפ' לקמן. יאכל מהם עראי כמו שאר טבל גמור. ומעשרן ודאי ולא דמאי דכותי ודאי לא הפריש מהן מעשר כלל. ר"ש בן אלעזר אומר וכו' טעמא דנפשיה קאמר אם ישראל חשוד על השביעית שחשוד שנוטע חסיות שביעית בשמינית ישראל המנכש עמו בשמינית מותר לו לאכול מהן משום דגידולי היתר שגדלו בשמינית מעלין את האיסור. ודילמא הא דר' שמעון בן אלעזר דגידולי היתר מעלין את האיסור בדבר שזרעו כלה קאמר ובעיא דישמעאל בבצל שאין זרעו כלה היא. וקא פריך ומי מצית אמרת דבדבר שזרעו כלה מיירי והתניא אלו הן חסיות וכו'. הלוף מין קטנית, מכלל דבדבר שאין זרעו כלה ואפ"ה מותר וש"מ גידולי היתר מעלין את האיסור. וקא פריך עלה דילמא מהא לא תפשוט דבמדוכנין קא מיירי ושמא כלו כשהן נדוכין דליתיה לעיקר בעין שהוא מתכוין לכתשן כדי שיהו בטלין. תריץ הא לא מצית אמרת דחשוד על השביעית קתני וכיון דחשוד הוא לא משגת עלייהו ולא טרח לבעל האיסור ולעולם תפשוט מינה דגידולי היתר מעלין את האיסור. ודילמא בתערובת שמעורבין אותן חסיות בין שאר חסיות של היתר ואוכלן ע"י תערובת ומשו"ה שרי הואיל דליתנהי בעין אבל אי איתנהי בעין כגון בעיא דישמאל אמרינן דאין גידולי היתר מעלין את האיסור ומסיק לא סלקא דעתך דמנכש קתני באותו מין שמנכש עמו אוכל ולעולס פשיענא מהא דגידולי היתר מעלין את האיסור. לימא תהוי תיובתיה וכו' והואיל דאוקימנא דגידולי היתר מעלין את האיסור לימא תהוי תיובתיה דר' יונתן דאמר לעיל אין מעלין, הואיל ואיסורא ע"י קרקע דכתיב ושבתה הארץ. בטילתה ע"י קרקע כי רבו גידוליו על עיקרו אבל כלאי הכרם אין האיסור מחמת קרקע אלא מיני תערובת זרעונין האוסרין משו"ה אין בטילתן ע"י קרקע ע"כ דברי רש"י ז"ל. ורש"י ז"ל גריס מדוכנין בדל"ת והראב"ד ז"ל # גריס ליה ברי"ש והכל עולה לטעם א' ובספרים שלנו הגירסא ברי"ש ומשמע בהדיא דלא בעינן מרוכנין והעיקר עצמו שרי דאפילו למאן דאסר בצל של כלאי הכרם מודי בהאי משום טעמא דבטילתה ע"י קרקע והכי תניא בתוספתא דמכילתין בצלים שנכנסו מערב שביעית לשביעית או שיצאו משביעית למוצאי שביעית אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין. א"ר יוסי מעשה שזרעו כרם # גריד בצפרי בצלים בשביעית למוצאי שביעית זרעוהו שעורים והיו פועלים יורדים ומנכשים לתוכו ומביאין ירק לתוך קופותיהם ובאו ושאלו את ר' יוחנן בן נורי ואמר אם עשו כיוצא בהם מותרין ואם לאו אסורין ע"כ. פי' אם עשו כיוצא בהם בשביעית שרו משום גזל ומשום ספיחים דשביעית חשיבו ומשום טבל נמי דרבו גידוליהם על העיקר וכן של שביעית למוצאי שביעית כדפרישנא וס"ל להאי תנא כר"ש דישן דששית וחדש דשביעית בטל לגבי ישן ולית ביה איסורא דספיחים ורבנן פליגי עליה לקמן בפ' הפיגם. כרם גריד שם אדם הוא בצפרי. ושרי למוצאי שביעית מטעם הגידולין שהוסיפו הבצלים דמעלין העיקר וכדאסיקנא. וכ' רבנו שמשון ז"ל ואע"ג דגבי ירק אזלינן בתר לקיטה כלומר ותיקשי לך דאמאי בעינן כיוצא בהה בשמינית ותירץ הוא דבירק שנגמר גידוליו בשביעית לא אזלינן בתר לקיטה. ונ"ל דאין כאן קושיא דהא דאמרינן ירק בתר לקיטה אזיל היינו גבי ירק דפטור מן הפאה אבל לא בתבואה דבתר שליש אזלינן בה ולא בדבר שאין זרעו כלה כגון לוף כדלעיל דריכנו הוא דמהני ביה וכן בפול המצרי היכא דזרעו לזרע דמי לתבואה ואפילו נלקט בשביעית כדלעיל וכן הכא בבצל דאין זרעו כלה דמכניסו לקיום דמי לתבואה ומשום דנלקט במוצאי שביעית לא סגי אלא דבעינן רבו גידוליו על עיקרו וכדפרישנא וכן דעת הרמב"ם ז"ל כמו שפסקתי שכ' בפ"ד הבצלים שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו כ"ז שעלין שלהם ירוקים הרי אלו מותרין ואם השחירו הרי הן כנטועים בארץ ואותם העלין אסורים משום ספיחים ובין כך ובין כך הבצלים עצמן בהיתירן הם עומדים ע"כ. ולא כ' אוקמתא דמרוכנין גבי מתני' אלא דפי' הרב ז"ל מתני' בתלושין ולא במחוברין ואני מפרשה במחוברין כדמוכח בגמ' ולא פסק הא דר' חנינא בן אגטיגנוס ואני רואה לפסוק כמותו דהא מדר' חנינא בן אנטיגנום בעינן למפשט בעיין בפ' הנודר מן הירק דקסבר דכי מצי לתלשן בעלין בשביעית אפילו הם ירוקים אסורים וכ"ש שחורים ובמוצאי שביעית שרו דקסבר דבהאי שיעורא רבו גידוליו על עיקר הוא. ועוד כיון דתני ר' חנינא הוא גופיה אם יכולין ליתלש משמע דבמחוברין איירינן אם לא יפריש הרב דה"ק אילו היו נטועין יכולין ליתלש היו. ועוד פסק הרב בהדיא בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו העלו גידוליו את עיקרו והותר הכל הואיל ושביעית אסורה ע"י קרקע כך בטילתה ע"י קרקע והיינו סוגיין דפ' הנודר מן הירק וכבר כתבתי למעלה בפ' שדה הלבן דאפילו הניחו נטוע בשביעית ובא לשמינית כיון דרבו גידוליו דשמינית על עיקרו דשביעית שרי ולא אמרינן דקמא קמא בטיל דקיי"ל כר' זעירא דאפילו שתלן בשביעית ולא עקרן שריין דשביעית בטילתה ע"י קרקע וברייתא דהמנכש בלא עקרן מיירי וכמו שכתבתי שם, ומשום דפסק הרב ז"ל בהיל' כלאים ם"פ חמישי כר' יונתן וז"ל בצל שנטעו בכרם ואח"כ נעקר הכרם ואחר כן צמחו גידולין מן העיקר הנטוע אע"פ שרבו גידולין על עיקרו במאתים הרי אותו העיקר באיסורו שאין גידולי היתר מעלין העיקר האסור ע"כ. משום דקשה האי דינא לדין שלנו הוכרח לפסוק כאוקמתא דגמ' שאני שביעית וכו' כדלעיל ועל הך מימרא דבצל שעקרו בשביעית השיג עליו הראב"ד ז"ל מכח שמעתין דהכא וכ' עליו א"א בירושלמי לא עשה מעשה ר' אבהו אלא במרוכנין ע"כ, ואני רואה אותו רץ אחרי הרמב"ם ז"ל ואינו מגיעו דהא קיי"ל כתלמוד בבלי היכא דחולק על תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי עיקר וכדברי הרמב"ם ז"ל ומה שיש להשיג עליו היינו למה לא פסק כר' חנינא בן אנטיגגוס וכדפרישית:

מאימתי מותר אדם ליקח וכו'. מכיון שגזרו על הספיחים חוץ מירקות שמנו בפ' הפיגם אסור לאדם ליקח מיד ע"ה שום ירק למוצאי שביעית דשמא ישן הוא ויאמר לו חדש הוא עד זמן שמה שנזרע במוצאי שביעית ישנו גדול כזה שמוכר זה ובהכי תלינן בהיתירא א"נ דאפילו נימא דישן הוא ריבה יניקת ההיתר ממוצאי שביעית על העיקר של שביעית ונתבטל האיסור וכן משמע בתוספתא דאפילו בידועין של שביעית הם שרינן להו וכדפרישית והתוספתא למעלה כתבתיה:

עשה הבכיר. יש מקום שממהר לגדל ולבכר יותר ממקום אחר:

הותר האפל. אע"פ שלא עשה כיוצא בו מ"מ אי אפשר שלא ריבה ההיתר:

ר' התיר וכו'. ולמסור דמיו לע"ה דאין בהם קדושה לטעמיה דסבר דשביעית בזמן הזה מדרבנן כדאיתא בפ' השולח:

ר' התיר ליקח ירק. בגמ' משמע דמעיקרא לא התיר אלא ירק דאינו מתקיים תרדין וכיוצא בו אבל בצלים ודבר שאין זרעו כלה לא ולבסוף משום דידעו עיקר טעמו דהוי משום דבטלה קדושת הארץ היכא דאיכא פסידא הפצירו בו והתיר אפילו דבר שאין זרעו כלה ושריותא קמייתא דהתיר דהיינו בדבר שזרעו כלה מפ' טעמא במס' פאה פ' כל זית והכי איתא התם נכנס ר' לגנתו של ר' פדת וכו' אייתון קומוי תרין פוגלין מבין ריש שתא לצומא רבא והוה אפוקי שמיטתא והוה בהון טעוניה דגמלא אמר לון ולית אסיר דלאו ספיחין אינון אמרו ליה באפוקי ריש שתא איזדרעון באותה שעה התיר ר' ליקח ירק במוצאי שביעית מיד ע"כ לשון הגמ' וטעמא דבתר לקיטה אזלינן ביה בין לקולא בין לחומרא. וראיתי לרבנו שמשון ז"ל שלא כ' אלא דברים מדעתו:

שמן שריפה. שמן של תרומה שנטמא וקרי ליה שמן שריפה משום דלשריפה עומד כדאמרינן פ' במה מדליקין ובכל שנים קאי ואין מוציאין אותו שלא להרבות טומאה על טומאתו א"נ אי משהי ליה להוציאו דילמא פשע ואכיל מיניה ועוד נ"ל דאשכחן גבי קדשים דשורפין אותן במקומן כדמפ' טעמא בפ' כל שעה בקדש באש תשרף במקום אכילתו שריפתו וגזור נמי בתרומה הכי וכן בפירות שביעית בעו ביעור בארץ שיאכלם שם בביעור דהיתירא ובביעור דאיסורא שישרפם בארץ לכתחלה, ומשמע בת"כ דאם הוציאן דלא מצי למיכלינהו דקתני התם אשר בארצך מה שבארצך אוכלין ולא מה שהוציא עקילס לפונטוס, ונראה הטעם משום דמיקרו קדש דדייני בהו דינא דיוצא בקדש כן נ"ל. והראב"ד ז"ל כ' פי' שאם יצאו פירות שביעית לחו"ל אסורין באכילה ונ"ל הטעם כדי שלא יתחלפו בפירות חו"ל ונמצאו פירות שביעית יוצאין לחולין, ועוד אני אומר כי אע"פ שהם אסורין באכילה אינן מתבערין עד שיגיע זמן הביעור ואם רצה להחזירן לארץ ולאכלן שם רשאי אבל אם הגיע שם זמן הביעור בהא פליגי תנאי אם יבערם שם או צריך להחזירם לארץ ולבערם וזה הביעור שריפה או קבורה הוא עכ"ד. פונטוס שם מקום בחו"ל תרגום ירושלמי מלך אלאסר מלכא דפונטוס:

שמוציאין לסוריא. פירות שביעית וטעמא דילמא סבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש או שמא כיון דנהגא בה שביעית דלא נעבד כדתנן לעיל עושין בתלוש וכו' מצי למיכלינהו שם דלא יפשע שלא ינהג בהם קדושת שביעית ובארץ שלא כבשו עולי בבל דקילא נמי דנאכל ולא נעבד פליגי נמי בגמ':

אין מביאין תרומה מחו"ל לארץ. השתא ם"ד משום דתרומה שנטמאת היא ובגמ' מפ' לה:

שמביאין מסוריא. דיש מקום ליכנס בה בטהרה כדאמרינן פ"ק דגיטין:

אסור בספרי א"י. כלומר אפילו בספרי א"י דהיינו עיירות הסמוכות על הגבולין דארץ העמים דא"א ליזהר שלא יביאו שם ירק מחו"ל ואפשר שגם בני העיר אין להם שדות אלא בחו"ל ולכך כשראו שלא היו יכולין לעמוד בה התקינו שיהא שם מותר להביא וטעמא דאסור להביא ירק מחו"ל בארץ מפ' בס"פ הנודר מן המבושל משום גוש ארץ העמים שבא לפעמים עם הירק וגושא מטמא במגע ובמשא כדאיתא באהילות וגזרו אגושא לשרוף כדאיתא בפ"ק דשבת ואמרינן לעיל דדוקא עיירות המובלעות בתוך א"י שכבשו עולי בבל טהורים אוירן אבל אין מובלעות לא ומשו"ה בספר התירו דהוי גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה:

ספר. מרקא בלע"ז חוף הים מתרגמינן ספר ימא:

התקינו שיהא מותר להביא ירק מחו"ל לארץ. בין בשביעית בין בשאר שני שבוע:

קפלוטא. בצל שיש לו ראש וטעמא דאין זרעו כלה:

ושרא ליה לון. דלדידיה אין חילוק וכמו שכתבתי למעלה בדעתו של רש"י ז"ל:

ואיתקבלון גבי ר' מונא. לאכסניא:

אמרי ליה. ר' ור' יוסי בר יהודה לר' מונא אמרו:

עשה לנו לפס א' של ירק. ובמוצאי שביעית היה ועדיין לא הגיע הבכיר ורצה ר' לעשות מעשה על פי הוראתו:

קופר. בשר ולא רצה ליקח ירק מע"ה ולעשותו לפס משום חשדא דספיחים:

שהוא מפתח של שמואל. נראה בעיני ששמואל חברו של רב היה חולק על ר' בענין הזה שהיה מתיר ספיחים ומפני שלא שמע ר' מונא לדבריו קאמר ליה הכי נראה שזה מפתח בית מדרשו של שמואל הוא וממנו למד:

מן תלמידוי דר' יהודה. וחייב אדם לנהוג כדברי רבו:

בספרי א"י. ועכו בספרי א"י היא כדפרישנא בריש פירקין:

כד אתא לגביה ר' מונא. בא לביתו של ר' והזכיר לו המאורע וא"ל צריך היית לעשות כדברינו שלא לחלוק על דברי וליענש בעון מרבה מחלוקות בישראל:

תמן תנינן. בנדרים פ' הנודר מן המבושל:

מן הירק. הנודר מן הירק:

מותר בירקות השדה. דאינן קרויין ירק סתם ואינו אסור אלא בירקות הגנה דסתם ירק של גינה משמע ולא ירק השדה דיש לו שם ליווי:

אסור בירקות השדה. וכ"ש בירקות הגינה דכיון דנדר בשביעית אי אפשר לומר שנתכוון לירק גנה דהא אין זורעין ואין נוטעין בשביעית אלא ודאי לירק השדה שעולה מאליו נתכוון דאותו הוא דאוכלין בשביעית וכגון שעלה בשדות שמנו חכמים בפ' שני דמס' כלאים:

הדא דתימר. דבשביעית אסור בירקות שדה וכ"ש דגינה:

עד שלא התיר ר' להביא ירק מחו"ל. דכיון דאין מביאין ודאי נדר מאותו שמסתפקין הימנו בני אדם:

אבל משהתיר ר' להביא ירק. אין חילוק בין שביעית לשאר שני שבוע דהא בשביעית נמי רגילין לאכול בארץ ירקות הגנה ואהנהו דוקא הוא דנדר ובירקות שדה מותר וא"ת והא אמרינן לעיל דזרוע של גוי מותר כדמוכחא ההיא דגביהא בן פסיסא וא"כ בלאו שריותא דר' נמי נימא הכי דלא אסיר אלא בירקות גנה תריץ הא אמרינן בפ"ב דדמאי דבאותן הימים רוב שדות א"י נתונות ביד ישראל ולמיעוטא דשדות גוים לא חיישינן:

עולשין. מפ' בפ' כל שעה הינדיבי ובלע"ז אינדיבא ומרין הן ואשמועינן ר' יוסי בר' חנינא דאע"ג דאינם מנויים במשנת עוקצין גבי הני דחשיבי אוכלא בסתם היינו בשאר שני שבוע דלא צריכי להו אינשי אבל בשביעית חשובות הן לטמא טומאת אוכלין ואע"ג דמרים הן כיון דאוכלין אותן בשביעית הא אית עלייהו מחשבה בסתמא:

היא שאר שני שבוע. ואין מקבלין טומאת אוכלין אפילו בשביעית אא"כ חישב עליהן לאוכלן דהא אפילו בשביעית יש להם ירק הרבה ולא חשיבי להו אוכלא:

לא פליגין. היו בני הישיבה סבורין לומר ר"ש ות"ק לא פליגי דמוציא לסוריא אלא ר"ש מאי דשמיע ליה קאמר:

ר' יהודה אומר עד כזיב. כלומר מאשקלון עד כזיב מוציאין מן הארץ אבל מכזיב ועד אמנה לא דלא כבשוהו עולי בבל וכדכתיבנא בריש פירקין וכ"ש לסוריא:

עד אמנה. אף מכזיב ועד אמנה מוציאין דהיינו כל מה שכבשו עולי מצרים ומשמע דת"ק דמתני' ר' יהודה היא ובם"פ הפיגם אמרינן דמן הדרום נמי דהיינו מן סוף גינייא דאשקלון לאשקלון נמי אסיר:

שיצאו חו"ל. והגיע שם זמן הביעור וכדברי הראב"ד ז"ל:

מתבערין במקומן דברי ר'. כשיגיע ביעור דאיסורא מבערן בכל מקום שהם ולא מטרחינן ליה להחזירן לארץ אלא מבערן שם בשריפה או בקבורה:

מביאן לארץ. אי קודם זמן ביעור דהיתירא אוכלן ואי מטא זמן ביעור דאיסורא שורפן או קוברן בארץ דקסבר ר"ש בן אלעזר דדין מ"ש יהבינן להו וכי היכי דמ"ש מחזירו לחומה כדאיתא בפ"ג דמס' מעשר שני אף פירות שביעית מחזירן לארץ דהא שוין הם למ"ש דאין ניתנין אלא לאכילה דהא תרוייהו מיקרו קדש:

דכתיב בארצך תהיה כל תבואתה וגו'. ולחיה אשר בארצך ומההוא קרא נפקא לן נמי כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך וכו' ובפ' מקום שנהגו פריך והא בארצך מיבעי ליה לדרשא אחריתי דאין סומכין בני יהודה אלא על ארצם כדאיתא לקמן בפ' הפיגם, ומשני בארץ בארצך כלומר אי הוה כתיב בארץ ש"מ בארץ תאכל תבואתה ולא בחו"ל השתא דכתיב בארצך משמע בארץ דידך בעית לשעורי ובחיה דילך ולא בחיה דארץ אחרת דחיה דגליל לא מהניא ליהודה ויהודה לא מהני לגליל כדאיתא התם א"נ מאשר א"נ מתהיה בהוייתה תהא:

כההן ת"ק ולקולא. והכי מסקינן בפ' מקום שנהגו דאין הלכה כר"ש בן אלעזר ובדיעבד אם הוציאן חו"ל אינו חייב להחזירן:

שלא יעבירם ממקום למקום. אע"ג דמקילי כשיצאו לחוץ היינו דמתבערין במקום שזכרם אבל אין להזיזן ממקומן:

תמן תנינן. בפ"ג דעוקצין:

שאר כל ירקות שדה. כל ירקות שדה השנויים כאן בשביעית כגון עלי לוף שוטה ופיגם וגופנין וכסבר של הרים וכיוצא בהן אינן מאכל לרוב בני אדם וצריכין מחשבה והכשר כדקתני חוץ מאותן שמונה דאע"ג דירקות של שדה הם חשיבי ולא בעו מחשבה ובהכשר לחודיה נחית עלייהו טומאה:

שמרקעין. פי' בערוך מין בצל לא בעי מחשבה:

פטריות. לא בעו מחשבה פונגש בלע"ז ואין להם שורש:

כרישי שדה. לר' יהודה אוכלא חשיבי ולא בעו מחשבה:

רגילה. פורקקלי בלע"ז והיינו וירדולאגש:

נץ החלב. פי' בערוך פרחים לבנים:

עכביות. לר"ש לא בעו מחשבה ופי' בערוך ירקות שהם מרים וצריך למתקן ע"י האור והכי משמע בפ' כדי יין:

כלובסין. בכ"ף גרסינן ואומרים בלשון ערב אל דיב ובלע"ז קרדו לובו:

הרי אלו. השאר שאין מנויין כאן:

תמן תנינן. בפ' בתרא דחלה:

אריסטון. שם איש:

מאפמיא. גרסינן והיא עיר בסוריא כדקתני סיפא דההיא מפני שאמרו הקונה בסוריא כקונה בפרוודי ירושלם והא הכא דבכורים קדשי כתרומה דשניהם אסורים לזרים וחייבין עליהם מיתה וחומש ועוד דחמירי מתרומה דקא בעו תנופה והגשה לגבי מזבח ואפ"ה קבלו מסוריא א"כ גבי תרומה נמי ליתו לכתחלה ומ"ט דת"ק דפליג אדר"ש גבי תרומה ובודאי ת"ק פליג עליה אסוריא דבבי דמתני' דמיין להדדי דלהכי תננהו גבי הדדי והא אסיקנא דברישא פליגי ר' שמעון ות"ק:

בכורים באחריות בעלים. כלומר לאו משום טומאה הוא דחיישינן אלא טעמא דבכורים צריכין הבעלים ע"כ להביאם לירושלם כדתנן התם אפילו אגריפס מלך ישראל מניח הסל על כתפו:

תרומה אינה באחריות בעלים. אלא הכהנים מחזרין אחריה בבית הגרנות וחיישי' שמא יצאו הכהנים שבא"י לחו"ל בשביל התרומה להביאה מפני שאין על הבעלים להביאה אלא חולקין אותה לכהנים היושבים בסוריא ומשום תקנתא דכהנים שלא יטמאו דסוריא מטמא עפרה כחו"ל כדאמרינן בפ"ק דגיטין ג' דברים שותה סוריא לחו"ל וכו' ואע"ג דבכורים דאריסטון צריכין אנו לומר שנכנסו בה בטהרה דאי לא היכי קרבי לגבי מזבח או שנזהרו בהן שלא נפלו עליהם מים שנתלשו מ"מ מטעמא דמרדפין אחריה לשם לא זהירי ועוד דתניא בפ' הספינה אין יוצאין מן הארץ לחו"ל וכו':

הדרן עלך פרק שלש ארצות בס"ד