כלל גדול אמרו בשביעית. במס' שבת פ' כלל גדול מפ' טעמא אמאי תני הכא כלל גדול ומפ' משום דגדולה מדתו ממעשר דאילו קדושת שביעית דהיינו # דאין עושין בפירותיה מלוגמא וסחורה ואין משנין דבר מדרך תשמישו ואיתנהו נמי במ"ש ותרומה ואשמעינן דהני תרתי בשביעית גדולה מדתם דאיתנהו בין גבי מאכל אדם בין גבי מאכל בהמה כדתנן הכא ובפירקין דלקמן משא"כ גבי מעשר דלא נהיגי תרוייהו אלא באוכלי אדם ומשו"ה גבי מעשר תני כלל אמרו ולא תני כלל גדול:

ומאכל בהמה. או מאכל בהמה כדפרי' דאפילו באוכלי בהמה נהיג בהו קדושת שביעית כדכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכתיב ולבהמתך וגו' הרי אוכלי אדם ואוכלי בהמה אמורים כאן:

וממין הצובעין. או ממין הצובעין דגם במיני צביעה נהיגא קדושת שביעית דילפינן לה בגמ' מלכם לכל צרכיכם כל של צרככם אית ביה קדושת שביעית ובגמ' מפ' דהוסיפו על הכלל הזה נמי מיני כביסות כגון החלבנון והלעונין וכו':

ואין מתקיים בארץ. אכולהו קאי אם אינו מתקיים בארץ:

יש לו שביעית. קדושת דין שביעית כדפרישית:

ולדמיו שביעית. דשביעית תופסת דמיה כדאיתא לקמן פרק כלל גדול רבא דאם מכר פירות שביעית ונתנו לו דמים אין עושין מן הדמים סחורה ולא למלוגמא ולא יקח מהם חלוק ולא סנדלים אלא מידי דאכילה כדתנן לקמן:

יש לו ביעור. תרי גווני ביעור כשכלה לחיה שבאותו מקום מן השדה צריך לבער הפירות מן הבית כדי לקיים ונטשתה ואכלו אביוני עמך ומפ' בפ' המפקיד דהיינו הפקר דשביעית אפקעתא וכו' והיינו נמי דתניא אתה אוכל מן השבות דהיינו ביטול רשותו ממנו # ויפקירנו דביטול רשות מדין הפקר נגע בו כדאיתא בפ"ק דפסחים ואוכלין הכל עד שיכלה האחרון שבאותה מדינה כדאיתא בפ' הפיגם ובההיא שעתא הביעור הוא מאכילה כמו שעה ששית דחמץ ואפילו צבע בגד בקליפי רמון ואגוז שנושרין מאביהן כשיגיע זמן הביעור צריך לשרפו כדתניא בפ' הגוזל קמא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק:

ולדמיו ביעור. וזמן ביעור הדמים בר"ה של מוצאי שביעית כדתנן בסמוך ר"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר"ה וכן פסקו התוס' פ"ק דנדה בשמעתא דר' אליעזר ומשום דאינו מתקיים יש לו ביעור כדמפ' טעמא בפ' בא סימן דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול כ"ז שהיא אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך בבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית וגבי אוכלי אדם נמי דרשינן מן השדה תאכלו את תבואתה כ"ז שיש בשדה אתם אוכלים אין בשדה וכו' למעוטי הני דלא כלו להו:

ואי זהו. דבר שאין מתקיימין בארץ בשלשתן ומפ' ואזיל באדם זה עלי הלוף שוטה דאינן מתקיימין שנובלין בימות החורף ומשמע בעוקצין דמרין הם ולא מיטמו טומאת אוכלין עד שיכבשום ביין או בחומץ כדתנן התם וכל הני דקתני הכא במתני' משום דלית בהו איסור ספיחים תני להו דכולהו ירקות שדה נינהו כדאמרינן בסוף פירקין דלעיל ומשו"ה לא נחשדו בהן עוברי עבירה ומשו"ה תני לוף שוטה ולא תני לוף פקח אבל אה"נ דירקות גנה שנלקחו מן הגוי דמותרין משום ספיחים וכ"ש דאית בהו קדושת שביעית וכמו שהוכחנו למעלה:

הדנדנא. מפ' בערוך מינטא בלעז:

עולשין. מפ' בפ' כל שעה הנדבי אינדיביא בלע"ז ומין ירק מר הוא ובגמ' מפ' אי נחית עלייהו שביעית בלא תיקון ומפ' רבנו שמשון דבעולשין של שדה מיירי וכן בכרישין בכרישי שדה ומשו"ה לית בהו ספיחין ועולשי שדה וכרישי שדה אע"ג דבשאר שני שבוע בעו מחשבה והכשר בשביעית חשיבי כדאמר לעיל בפ' ג' ארצות וכולה מתני' בירקות שדה משתעיא וכן כ' ר"י ז"ל:

והרגילה. פי' בערוך עשב הנקרא פורקקלא ובלע"ז וירדולאגאש:

נץ החלב. פי' הרמב"ם ז"ל אל מחלב בלשון ערב עשב ידוע אצל הרופאים ופי' בערוך פרחים לבנים ועיקר שלו קרוי ביצי נץ החלב כדאיתא לקמן:

החוחים והדרדרים. מיני קוצים ומאכל בהמה הם:

איסטיס. אינדיקו בלעז:

קוצה. רוויא ותני ספיחי שהם הגידולין שמוציאה הקוצה והאיסטיס דאין מתקיימין וכלים דאילו גרעיני איסטיס מאכל אדם נינהו כדאיתא בגמ' כך נ"ל. ורש"י ז"ל בפ' כלל גדול פי' לפי שאין דרך ללקטן בשנה שנזרעין אלא לסוף ד' או ה' שנים שהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין ושורש שלהן עיקר ולכל אלו מלבד קדושת שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וביעור בכילוי תלוי וכדפרשינן אבל אי מתקיים בארץ שביעית הוא דאית ליה ולא ביעור ואינו נכון דלוף פקח אמרינן לעיל פ' בנות שוח דמתקיים בארץ ג' שנים ואפ"ה אמרינן התם דאית להו ביעור:

ומאכל בהמה. או מאכל בהמה:

וממין הצובעין. או ממין הצובעין:

ומתקיים בארץ. אם הוא מתקיים אין לו ביעור דכיון דלא כלה מן השדה אין לחייב לבערו בזמן הביעור:

ערקבלין. מפ' בפ' עושין פסין אצווא חרזייתא דדיקלא ופי' רבנו האי גאון ז"ל צמח עבה מאד ויש בו כמו ראשי מחטין והוא אטן בלשון ישמעאל והרמב"ם ז"ל פי' בלשון ערבי אל ערקבוץ והוא מפורסם אצלנו והן עלין בצורת עקרב:

החלבצין. מפ' בגמ' עיקר נץ החלב דלעיל:

בוכריא. פי' בערוך בלשון ישמעאל כנגאר:

הפואה. פי' לעיל פ' בנות שוח דצובעין בה אדום:

הרכפא. פי' בערוך בלשון ישמעאל שגרמרינו והן עקרין שחופרין מן הארץ ושולקין אותן ושותין אותן המים ומי שיש לו תולעים בבטנו ימיתם וכיון דמתקיימין אין להן ביעור הלכך הצובע בפואת שביעית אינו חייב לבערה כשאר כל הפירות אבל קדושת שביעית אית לה ולא יצבע בה בשכר אלא צובע לעצמו כדתנן לקמן ולא יעשה בה סחורה ולא יזרקנה לאיבוד:

ר"מ אומר דמיהם מתבערין. דמצי ליקח מדמיהם מילתא דכלה הוו להו כדין דבר שאין מתקיים וביעור הדמים היינו עד ר"ה כמו דמים דרישא ורבנן פליגי עליה ואמרי דכיון דהן כעצמן אין חייבין בביעור כ"ש דמיהם ופלוגתייהו מפ' בגמ':

קליפי רמון. שצובעין בהן והוו שומר לפרי ואית להו תורת שביעית דהא צובעין בהן הצבעין כדתנן בפ' ר' עקיבא וסמיך אמתני' דתנן וממין הצובעין וכו':

והנץ. פרח אדום שסביב הפיטמא ומקיף לו סביב והמסרק חוצה לפרח ואע"ג דתנן בעוקצין דאין מצטרף היינו גבי כביצה לטומאת אוכלין אבל לגבי שביעית נמי מסייע לצבוע שחור:

קליפי אגוזים וכו'. גבי הוצאת שבת בפ' ר"ע תנן נמי הכי קליפי אגוזים וקלפי רמונים סטים ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן ופירש"י ז"ל קליפי אגוזים אותה הגדילה ע"ג קליפה הפנימית בעודן לחין ע"כ:

והגרעינין. לאו אאגוזים קאי דאין בהן גרעינין אלא גרעיני שאר פירות קאמר כגון דתמרים וזיתים ושייך בהו שביעית אע"ג דלהסיקא הוא דחזו חזו נמי לבהמה כדאשכחן פ' במה מדליקין רב אכיל תמרי ושדי קשייתא לחיותא וגרעיני זיתים יש שמוציאין מהן שמן וכן פי' רבינו שמשון ז"ל:

יש להן שביעית וכו'. בגמ' בעי אי יש להן ביעור או לא:

צובע לעצמו. ולא לאחרים כדמפ' ואזיל משום לאכלה ולא לסחורה:

ולא בתרומות. דכתיב בהו נמי אכילה בפרשת אמור וכולהו דרשות דדרשינן גבי שביעית מדכתיב לאכלה ולא לסחורה וכו' ה"נ תני ר' חייא גבי תרומות כולהו דינין דתני גבי שביעית בתוספתא דשביעית פ"ו ובתוספתא דתרומות פ"ט. וקשה לי דאמאי לא תנא נמי מעשר שני דמ"ש שוה לשביעית וי"ל דכיון דתני לכולהו דיניה במס' דיליה לא תנא ליה הכא:

ולא בבכורות. דכתיב וכי יהיה בו מום וגו' בשעריך תאכלנו ודרשינן ולא בסחורה:

ולא בנבלות ולא בשקצים ולא ברמשים. הני משום גוונא אחרינא נינהו והיינו משום דתניא בת"כ שקץ הוא לכם שלא יעשה בהם סחורה ובגמ' נמי יליף לה מקרא ופי' סחורה דאסירא היינו לקנותן כדי להרויח בהן דגבי נבלה שנתנבלה בידו או ברשותו הא כתיב בה או מכור לנכרי וכן בכור מותר למכרו כדתנן בריש כל פיסולי המוקדשין וגבי שביעית כיון דעושה מעשה של הצביעה משום שכרו דמי לקונה כדי להרויח דהיינו סחורה וכך הסכים רבינו שמשון ז"ל:

לא יהא לוקח ירקות שדה. שנתפרשו בפ' ג' ארצות דאין בהן משום גזרת ספיחין:

ומוכר. האי לוקח לאו דוקא דאפי' שלקטן כדי למכרן אע"פ שלא לקחן אסור כיון דמחזר לעשות מעשה תגרות וסחורה הויא ובהדיא קתני בתוספתא לא יהא לוקט אלא משום סיפא נקטיה דתנן לקח לעצמו וכו':

ובנו מוכר על ידו. בשבילו כלומר במקומו מוכר בשוק דכיון דהוא לא לקטן ולא טרח בהו בזול זבין להו:

לקח לעצמו. בדמים:

והותיר מותר. הוא בעצמו:

למכרו. כיון דלא לקחן כדי לחזור ולמכרן ולהשתכר אלא לאכילה וכ"ש אם ליקט לעצמו והותיר דודאי שרי למכור הוא בעצמו וכ"ש בנו או בן בתו:

לקח בכור למשתה בני. כהן שלקח מחברו בכור בעל מום למשתה בנו או לאכול ברגל:

מותר למכרו. אע"ג דקא מחזי כסחורה כיון דלא לקחו כדי למכרו ולהשתכר בו ובתוספתא פליגי תנאי אי שרי למכרו יותר מן הדמים שלקחו דתניא התם ר' אומר אומר אני לא ימכרנו אלא בדמיו כלומר בדמים שקנאו ולא ירויח בו כלום והה"נ דפליגי בפירות שביעית וקיי"ל כסתם מתני' דאפילו להרויח בו שרי דלא הוי סחורה אלא מציאה בעלמא כיון דלא נתכוון לכך וכן פסק הרמב"ם ז"ל כסתם משנתנו פ"ו דהיל' שמיטה:

שנתמנו להן: שנזדמנו להם מלשון וימן להם ודוקא שנזדמנו הוא דלא מצרכינן להו להפקירם אבל לחזר אחריהן ולצודן כדי למכרן אסור דהיינו סחורה כדלעיל, א"נ אפילו לחזר אחריהן ללוקחן מאחרים כדי למכרן ולהשתכר אסור ואפילו שלא חזר אחריהם ונזדמנו לו ללוקחן בזול אע"ג דלא הוי צייד אסור ואהא פליג ר' יהודה:

אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר. אע"פ שאינו צייד כיון דלא חיזר אחריהם אלא לפי דרכו באו לו לוקח אותן ומוכרן דלא מחזי סחורה אפילו דלא צד אותן הלוקח:

ובלבד שלא תהא אומנתו לכך. דהא מחזי כמחזר כיון דהרבה פעמים לוקח ומוכר:

אומנתו. רגילותו דהא באינו צייד עסקינן ובנתמנה לו עסקינן:

וחכמים אוסרין. ליקח כדי למכור אף אם נזדמנו לו לפי דרכו לסחורה דמי:

צבעין לאדם מהו. מיני עשבים שדרכן לצבוע בהם והם מאכל אדם מי אמרינן דבצביעתן קדושת שביעית משתמרת בהם ולא הוי שנוי ושרי או דילמא כיון דמאכל אדם נינהו אי צבע בהו הוי שינוי ואין זו קדושת פירות שביעית ואיכא משום לאכלה ולא להפסד:

לכם. קדש תהיה לכם:

מלוגמא. רפואה כגון שקורים בלע"ז איגפלשטו שעושין מפת שנותנין על פי מכה או על פי שחין וכ"ש חוקנא שאינה אלא לבני אדם החולים:

אלונתית. מפ' בפ' תולין ובפ' אין מעמידין אי זו היא אלונתית יין ישן ומים צלולים ואפרסמון ופירש"י ז"ל מים צלולין שנשאבו ועמדו בכלי יום או יומים להיות צלולין ושותין העליונים בנחת במסננת ומפ' התם דעבדי ליה למסותא ופי' רש"י ז"ל שהוא לרפואה להצטנן כשיוצאין מבית המרחץ:

לתפילין. שנתגברה בהן מרה לבנה שהן איסטניסין ומרקחים היין לחזק אצטמוכא שלהן והכי תניא נמי גבי מעשר שני בתוספתא אין עושין את היין אלונתית. תפילים מלשון בשר תפל דג תפל שאין בו מלח כלומר אין מוצאים טעם במה שאוכלין:

ולמה יצתה מלוגמא שאין עליה קדושת שביעית. תלמודא מסיק ואזיל פשיטותיה דר' יונה שאל לתלמידיו היאך אתם מפרשים ברייתא דקא ממעטא מלוגמא לחולים אילימא משום # [דמעיקרא הויא חזיא לאדם ובתר הנחתה שם תו לא חזיא לאדם]:

והתניא דן וצד. מיני זרעים שצובעין בהן ובעודן גרעינין הוו מאכל אדם והגידולין אע"ג דלאו מאכל אדם הן קדושת שביעית חלה עליהן ואסורין בסחורה ולא יצבע בהם בשכר אלמא אע"פ שזרען בשביעית ועכשו במוצאי שביעית הוו גידולין ונשתנו דלא חזו למאכל אדם אפ"ה למוצאי שביעית לא יצאו מקדושת שביעית ובעינייהו איתנהו וה"נ נימא מלוגמא כה"ג אלא דטעמא דמלוגמא דיצתה היינו משום דאסור לשנות כל דבר ממנהגו שנוהגין בו בני אדם דבעינן דבר השוה לכלכם אבל הני מיני צביעה אף אחר ששינו אותן לא יצאו מקדושתן דמיוחדים לצביעה # כיון דשריין ולא יצאו אע"פ שהם מאכל אדם שרו דתניא בתוספתא דן וצד וזרע איסטיס נזרעין למוצאי שביעית מפני שהוא מלאכתן ע"כ וטעמא שדך לא תזרע דומיא דכרמך לא תזמור אמר רחמנא מה התם מידי דגידולין דאכילה אף הכא מידי דגידולין לאכילה אבל גבי ביעור וסחורה איתקוש בקרא דוהיתה שבת הארץ לכם לאכלה ואיפשיטא בעיין מסוגיין דר' יונה דקא מותיב מדן וצד על מלוגמא משמע דכי היכי דאיכא שינוי במלוגמא ה"נ איכא שינוי בזריעתן דאילו מעקרא הוו גרעינין חזו לאדם ובזריעה גידולין לא חזו לאדם ואפ"ה שרו כדי לצבוע בהן:

שמע לה. לבעיין דלעיל דאוכלי אדם מותר לצבוע מהן לאדם:

דתניא. בת"כ:

תהיה אף להדלקת הנר אף לצבוע בהם צבע. ואע"ג דאוכלי אדם נינהו ולאו לבהמה מיירי דא"כ נמצית מאבד אוכלי אדם ועוד אמרינן לקמן דאוכלי בהמה אין עושין מהן צבעים לבהמה וכ"ש אוכלים דאדם אלא בצבעין לאדם קאמר:

א"ר מנא. מהכא לא תיפשוט דצבע דשרי ליה הכא היינו באוכלי בהמה לצבוע מהם לאדם אבל מאכל אדם לצבוע מהם לאדם לא שרי וברייתא דלעיל לא מצינן למידחי דקתני דן וצד דאיכא בהו אכילה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' חמישי כפשיטות דלעיל וז"ל דברים שדרכן לצבוע בהן אע"פ שהם מאכל אדם צובעין בהן לאדם ע"כ. והכי נקטינן לקמן בהדיא פ' כלל גדול רבא:

צבעין לבהמה. מינין שמשמשין לצבעין לבהמה כגון כלבים קטנים או טלאים שצובעין אותן לקטנים:

מהו. לצבוע בהן לבהמה מי אמרינן דהוו כאוכלי אדם לצביעה לאדם ושרי דהא לכל צרכיכם דרשינן וכך צביעה כמו אכילה או דילמא שאני אדם דבר מצוות הוא:

עיקר האוג ועיקר הוורד. גרסינן והכי איתא בתוספת' וורד אדום צובעין בעיקרו וטעמא דאין ראוי למאכל בהמה:

אגא. מין אילן הוא. ובתוספתא דעירובין פ"ג נמי תניא עיקר החרוב עיקר האגא וכל אלו אין עיקריהן ראויין למאכל בהמה:

אוג. פי' בערוך מין אילן הוא שבפרי ועלין שלו צובעין את העורות הלבנים שקורין קורדובאניש אדומים ופריו דומה לשני תולעת אל סומאק בלע"ז:

אין בהן קדושת שביעית. ומותר לצבוע בהן לבהמה ואפילו אחר הביעור שריין ולא ידלקו דאין מוציאין מקדושתן דלית בהו קדושה וטעמא דלאו מאכל בהמה נינהו דאילו הוו אוכלי בהמה אין צובעין לבהמה והכי מסקינן לקמן פ' כלל גדול רבא דאוכלי בהמה אין צובעין מהן צבעין לבהמה והוי חילול לקדושת שביעית וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר:

מיני כביסות. עשבים שדרכם שמכבסין ומלבנין בהן כגון הני דמייתי חלבונין ולעונין ובורית ואהל אבל ביין ושאר מין פירות פשיטא לן דאין מכבסין בהן בשביעית דדרשינן בפ' הגוזל קמא לאכלה ולא לכביסה:

מהו שיש עליהם קדושה. בכביסתם ולאו שנוי הוי ומותר לכבס בהן בשביעית וקאמר דכביסה קדושת שביעית יש בה כלומר תשמישין דשרא רחמנא בלכם הויא נמי כביסה ולא הוי שינוי והיינו כר' יוסי דשרי כביסה דס"ל דהוי חיות כדאיתא לקמן פ' כלל גדול רבא א"נ שאני הני דאורחייהו הכי ושרו כו"ע בהו וכי פליגי היינו לשנות דבר מתשמישו:

הוסיפו עליהן. על הכללים השנויים במשנתנו דצבעין דשרו לצבוע בהן בשביעית כדאמרינן לעיל ואית בהן שביעית וביעור הני כביסות נמי דינייהו הכי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר והך ברייתא מייתי לה בס"פ ר"ע והתם מפ' רש"י ז"ל חלבנון לטרון לעונין לענה בורית עשב ושמו אהלא בלשון ארמי ואהל נמי עשב ותרי גווני אהלא:

מיני בשמים וכו'. כגון מיני עשבים שיש להן ריח טוב ואין משתמשין בהן אלא לריח ואין אוכלין אותן:

יש עליהן קדושה. בריחן ומן התשמישין דשרא רחמנא בשביעית גבי לכם הוי בכללו הריח וכיון דנתפס בכלל שבת הארץ א"כ ביעור נמי אית בהו כי כלה מינייהו בשדה:

פרח לבן. אומרים שהוא ליריוש בלע"ז:

והאודם. קלאביל בלע"ז:

אין עליהן קדושת שביעית. ואין חייבין בביעור ומותרין לעשות בהן סחורה ולוקחין בדמיהן דבר שאינו מאכל וטעמא דאכילת אדם ואכילת בהמה וצביעה והדלקה דהוי דמי לאכילה דהנייתו וביעורו שוין אבל בריח בשעת הנייתו ליכא ביעור לא וכביסה דאית ביה קדושת שביעית שאני דחיות חשיבא והנייה וביעור איכא כאחת כמו אכילה:

קטף. שרף האילן ששמנו מריח בלסמו בלע"ז ויש שרף אחר כגון אילן ששרפו מוצטכי ולר"ש לא חשיב פרי ולא בעי ביעור ושרי בסחורה אבל רבנן פליגי עליה וחשיב פרי ויש בו קדושת שביעית:

בהדא נסורתא. שם מקום הוא דפרח לבן ואודם דההוא אתרא אין ריחן נודף ולא חשיבי אבל מיני בשמים בעלמא לעולם אימא לך דריח כאכילה ולא משני. והרמב"ם ז"ל לא כ' במיני בשמים כלום:

מיני אדלקות מה אית לך. לא ידעתי לצדד פי' לבעיא זו דאי מיבעיא בעשבים שעושין מהן שמן לרפואה מאי קא מיבעיא ליה אי חזו לאדם פשיטא דאין עושין מהן מלוגמא וה"ה שמן דשינוי הוי ואי לא חזו אלא לבהמה פשיטא דעושין כיון דעושין מהן מלוגמא לאדם ונ"ל דלהדליק מהם במדורה קא בעי דתניא בתוספ' אין נותנין שמן שביעית לתוך המדורה ר' יוסי אומר צובע בו עציץ ונותנו לתוך המדורה והשתא בעי מיני עשבים שעושין מהם שמן כגון פקועות דתנן בפ' במה מדליקין בשמן פקועות שרי לעשות ממנו דליקה דהיינו מדורה דלא הוי נמשך אחר הפתילה או דילמא שינוי הוי ואין דרך בני אדם לעשות אותן שמנים אלא לרפואה ולא להדליק וכי היכי דבשמן סתם להדליק נר שרי ולא למדורה דהוי שינוי הכא נמי הוי שינוי או דילמא כיון דעשבים מרים נינהו ואינן לא מאכל אדם ולא מאכל בהמה קילי ושריין ולא איפשיטא:

ההן וורד תני ביה תלת מילין. הורד שהזכרנו למעלה דין גבי עיקרו דאין קדושת שביעית יש בו ג' דינין לגבי שביעית:

עלין שלו. של הוורד:

יש להן ביעור. דדבר שאין מתקיים הן דהא נופלין עלי הוורד מן הפיקא:

פיקא שלו. דבר עגול קרוי פיקא יש לוורד למטה מעליו כמין פיקא עגולה ואחר שנופלין עלי הוורד ממנו הפיקא מתבשלת ומתאדמת וראויה לאכילה ואינה נובלת בימות החורף ומש"ה אין לה ביעור:

עיקר שלו. אע"פ שצובעין בו אינו ראוי אלא לצבע בהמה הילכך לית ביה דין שביעית ומותר לסחורה ולצבוע בו בשכר:

מהו לכבוש מן ההן וורד. בתוך השמן מי אמרינן דדמי למפטם את השמן דתניא בתוספתא דאין מפטמין את השמן דלא הוי דבר השוה לכלכם ואין עושין כן אלא לאיסטניסין וה"נ הכא או דילמא כיון דאין אוכלין אותו הנייתו כך היא ושרי:

וכי יש לו מלאכה אחרת. ופשיטא דשרי דאין מיוחד אלא לכך:

אוכלי אדם הוא. שאוכלין הורדין במרקחות ולא הוו כמו מיני בשמים ואין כובשין בו שמן:

יש להן ביעור וכו'. נראה בעיני דמיבעיא ליה דהא הכא הרמונים נושרין מאביהן וכן אגוזים ולפום כללא דמתני' דריש פירקין הו"ל למיתני נמי הכא יש להן ביעור ולדמיהן וכן לקמן גבי וורד וכופר וקטף לא תני במתני' יש להן ביעור וכו' ואילו גבי וורד תניא בתוספתא בהדיא דעלין שלו יש להם ביעור ולדמיהן ביעור וה"נ איתא לעיל בגמ' והיינו משום דנושרין וכן פרי הלוטם נושר הוא וכיון דנושר הו"ל למיתני יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואמאי לא תני ליה:

אורוסטין. מין וורד:

אודרודוסטין. מין וורד בלשון יון רודוסטו. כל שרי דגרסינן הכא היינו לכבוש בשמן:

אסור לכובשו. דהא אוכלין אותו בעיניה ודמי לפיטום של שמן:

להטן בחוחים. לשון לחלוח דיפרישקאר בלע"ז כי ההיא דתנן במס' מכשירין פ"ג המלקט עשבים כשהטל עליהן להטן בהן חטים אינן בכי יותן דהיינו לחלוח כמו שדה מטוננת וה"פ פעמים שהאדם בעת השרב כדי לקרר ידיו משפשפן בעשבים לחים והעשבים כשמניחין בהם דבר חם מוסיפין הבל ופסדי כדתנן בפ' במה טומנין ומיבעיא ליה השתא כשלקטם להטן בהן כיון דמפסיד להו ממאכל בהמה אסיר או דילמא כיון דמלוגמא לאדם ממאכל בהמה שריא כדאיתא לקמן להטן לאדם נמי שרינן שמוצא קורת רוח בכך:

אתון ואמרון. באו תלמידים ואמרו משמיה דר' חנינא:

אפילו עלי קולקסיא שרי. להטן בהם אע"ג דבסתמן מאכל בהמה הן כדאמרינן לעיל בם"פ ב' דמאכל צביים הוא וחזו טפי מחוחים אפ"ה חלה מחשבה להטן בהם ושריין ולאו משנה מדרכו הוא:

לעובדא וסמוך עלוי. דלא תימא הלכה ואין מורין קאמר ליה:

אלא חציר בלבד. כדכתיב מצמיח חציר לבהמה ואסור לשולקו כדאמרינן לקמן באידך פירקא:

ושלקחו להטן בו מותר להטן וכו'. אפילו חציר דמיוחד למאכל בהמה אם כשלקחו מתחלה היה דעתו להטן בו שרי להטן בו דכיון דחישב עליו להטן לא נחית עליה מאכל בהמה:

אבל אי חישב עליו למאכל בהמה אסור להטן בו. דמשנה דבר מדרכו הוא:

תני בר קפרא מותר להטן בהם. ואפילו אי חישב עליהן למאכל בהמה כדמפ' בסמוך דלא עדיפי ממאכל בהמה דייחדן לבהמה ואפ"ה שרי מיניה מלוגמא לאדם והמקשן לא אסיק אדעתיה האי טעמא ומשו"ה פריך והרי אסור:

ואסור ללוות מהן. דהא פירות שביעית הוו והלואה מפירות שביעית הויא סחורה וקיי"ל לאכלה ולא לסחורה והכי איתא בפ' בתרא דע"ז:

למה שיש עליהן קדושת שביעית. בתמיה כלומר ע"כ משום דיש בהן קדושת שביעית הוא דאסרת ללוות מהן וא"כ היכי שרית להטן בהן:

ומשני והרי אוכלי בהמה דיש עליהן קדושת שביעית כדתנן במתני' ואפ"ה מלוגמא מינייהו לאדם שריא כדתנן לקמן וה"נ לא עדיף להטן ממלוגמא ומאן דאסר סבר מלוגמא רגילי בה אינשי מריעי ולהטן לא רגילי ומחזי שינוי:

ולעשות מהן סממנין לאדם. להטיל מיץ העשבים דבהמה עם סממנין אחרים בבית הרעי שלו כגון אם עצורין בני מעיו גריעא ממלוגמא דמלוגמא הוה אמינא אע"ג דמידי דשתייה או דאכילה היא לרפואה ובתר הנחה בבשר אדם לא חזיא לאוכלין מ"מ לא הוי בזיון כ"כ לשביעית בשעת הנחה:

מלוגמא. כמו לגימא והשתא דאמרינן דשרי להטן בהם שמעינן דכל גווני דהן הנייה לאדם שרי:

תמן תנינן. בעוקצין פ' בתרא ומשום דאמר לעיל במחשבה מהניא גבי חציר דחל בו קדושת שביעית מייתי לה:

לולבי זרדין. אילן הוא ושמו זרדתא ולולבין שלו חזו לאכילה בתיקין כדאמרי' בפ' הבונה המזרד זרדים אם לאכילה כגרוגרת:

ושל עדל. פי' בערוך דומה לצנון. וי"א שהיא שדריאה, ובתוספתא דשביעית משמע דמין אילן הוא דקתני התם לולבי האלה והבוטנא והאטדין והעדל ר"מ אומר עלים עם לולבין יש להן ביעור וחכ"א עלין עם לולבין אין להן ביעור ר"ש אומר ללולבין אין להן ביעור לעלין יש להן ביעור מפני שנשרו מאביהן וכולן שנכנסו מערב שביעית לשביעית או שיצאו משביעית למוצאי שביעית נידונין כאילן חוץ מן העדל שנידון כירק ע"כ ומפ' לקמן דהיינו דאין בהן קדושת שביעית והרי הן כאילן עצמו דאין בו קדושת שביעית ודין ששית דיינינן להו:

ותורמוסין לאו מרין הוא. ואפ"ה לא בעינן בהו עד שיומתקו וכדלקמן:

שעיקרן אוכל אדם. משא"כ בהני דמתני' דסתמן לבהמה:

לא צורכא דלא שמעינן שאין קדושת שביעית חלה וכו'. לא נצרכה זאת להביא בכאן במס' שביעית אלא לאשמועינן דעלה לוף שוטה דתנן להו במתני' דהכא ועדל בתוספתא דשביעית דכתיבנא ולולבי זרדין במתני' דלקמן דהכא אשמעינן דאין קדושת שביעית חלה עליהן עד שיומתקו דלא מיקרו אוכל עד שיכבשום ביין וחומץ ויומתקו דהכי משמע בתוספתא דעוקצין דגבי תורמוסין קתני הכי חרדל ותורמוסין ושאר כל הנכבשין בין שלא המתיקו בין שהמתיקו מיטמאין טומאת אוכלין משמע דהני דתנן בהו עד שימתקו דעד שימתקו דוקא ולא מהני להו כבישה בלחוד וכ"ש מחשבה ומתני' דעוקצין לפרושי מיני דקתני בשביעית קא אתיא:

לא כן א"ר יוסי בר חנינא עולשין. דהא עולשין ירקות שדה הן ואמרינן בפ' בא סימן דכיון דמרין הן בעו מחשבה לאכילת אדם בתלוש ובהכי נחית עלייהו טומאת אוכלין וקאמר ר' יוסי בר חנינא לעיל בפ' ג' ארצות דבשביעית כיון דאסירי ספיחים מסתמא אית עלייהו מחשבה אע"ג דלא חשבו עליהן חסרון הירקות גרם דכאלו חשבו עליהן ומיטמו טומאת אוכלין באותה שנה:

שלא התיר ר' להביא ירק. משום גושא:

היא שביעית היא שאר שני שבוע. וכי היכי דבשאר שנים בעו מחשבה ה"נ בשביעית אינן חשובות אוכל עד שיחשוב עליהן ולא נחית עלייהו טמאה אלא במחשבה לאוכלן וא"כ עולשין דתנן במתני' אחר שמותר להביא ירק ע"כ לא חשיבי אוכל אדם אלא במחשבה ובמחשבה מיהת סגי וה"נ עלה לוף שוטה דקתני ליה בהדייהו ולולבי זרדין כי אית בהו מחשבה אמרינן דאית בהו קדושת שביעית ובמחשבה סגי ולא בעינן יומתקו. והרמב"ם ז"ל לא כ' מזה כלום:

ומצינו דבר שבתחלה וכו'. דבשלמא אי נמתקו הו"ל מעשה ופשיטא דמהני אבל מחשבה גרידא מי מהניא היכן מצינו בשביעית כן ועולשין לאו ראיה היא דמין מרורים נינהו וכולהו מרורים איתקוש להדדי:

ומשני מסיאה ואזוב וקורנית שלקטן לעצמם. משנה היא לקמן פ' כלל גדול רבא והכי תנינן לה כל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה חישב עליו אוכל אדם ואוכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה חישב עליו לעצים הרי הוא כעצים כגון הסיאה והאזוב והקורנית:

אין קדושת שביעית חלה עליהן. ומסיקין בהן תנור וכירים ועושין בהן סחורה:

שכן אם לקטן מתחלה לאוכלין. כלומר שאני אזוב וקורנית דחיילא עלייהו קדושת שביעית דאי בעי מתחלה הוו להו אוכלא ולא בעו תיקון משא"כ בהני דמתני' דעוקצין דמקמי תיקון לא הוו אוכלא והכי נקטינן דלית בהו קדושת שביעית עד דאית בהו טומאת אוכלין ועולשין שאני דע"י הדחק בעינייהו אכלי להו דהא קתני להי בהדי ירקות דפסח:

עולשין. אינדיביא בלע"ז:

צתרא. פי' בערוך פוליאול:

איזובא. כמשמעו אוריגאנו בלע"ז:

קורניתא. טומיליו בלע"ז:

ביצי נץ חלב. העיקרין דומין לביצים ונאכלין לבהמה:

שהשמן של שביעית מדליקין בו. כדתניא לעיל תהיה אף להדלקת הנר:

מכרו ולקח בו שמן אחר וכו'. וטעמא דשמן עצמו או הפרי עצמו מידכר איניש ולא אתי לעשות בו סחורה ושרי הלוקח בהדלקה אבל למוכר קנסינן כיון דלא אהני דשמן שני נמי לאו בר כילוי הוי קנסוהו רבנן דלא ידליק בו אלא יאכלנו א"נ דאנן סהדי כיון דהיה לו שמן ומכרו ולקח בדמיו שמן לשום ריוח שהרויח בדמים עשה כן הילכך קנסוהו וס"ל לר"מ דכיון דמצינו חומרא בדמים נחמיר עלייהו נמי אידך חומרא דאע"ג דהעיקר דבר המתקיים ולית ליה ביעור דמי ואית להו ביעור ושניהן אסורין להדלקה בין המוכר בין הלוקח וטעמא משום דשניהם מוכרים נינהו:

ה"ג כיצד הוא עושה ר' חזקיה בש"ר ירמיה מחליף שניהן בשל חולין. כלומר דשמן אינו בר כילוי לענין אכילה ונמצא שיעבור על ביעור דאיסורא ומפסידו הילכך כיון דשניהם מחליפין שניהם מוכרין שניהן לוקחין בדמיהם פירות חולין בני אכילה כדי שיאכלום ולא משהו להו. והרמב"ם ז"ל כ' בפ"ה להדלקה כיצד מדליק את הנר בשמן שביעית עצמו מכרו ולקח בו שמן אחר או שהחליף שמן בשמן שניהן אסורין בהדלקה שאין מדליקין בשמן שביעית ע"כ:

יין אין סכין אותו. כדתניא לקמן פרק כלל גדול רבא ולא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן. וטעמא דאין דרך לסוך אלא לרפואה כדאמר בם"פ שמנה שרצים ואיכא משום לאכלה ולא להפסד אבל בשמן סיכה כשתייה דמיא כדדרשינן גבי תרומה וכיון דהאי שמן תולדה דיין ויין אין מדליקין ולא סכין ה"נ שמן דהא תולדה דיין הוא דהוי:

החליף עלין בלולבין. דתנן לקמן לולבי האלה והבוטנא והאטד יש להן שביעית ולדמיהן שביעית ואין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור אבל לעלין יש להן ביעור מפני שהן נושרין מאביהם וכי החליף עלין בלולבין הוו לולבין תולדה דעלין ואית להו דינא דעלין:

אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא. דכתיב לאכלה ולא להפסד ועוד מפ' טעמא לעיל דאינה אלא לחולים. אבל אוכלי בהמה עושין מהן מלוגמא לאדם דהא סלקי דרגא וכי החליף אוכלי אדם באוכלי בהמה כיון דתופס דמיו הוו אוכלי בהמה תולדה ודינן כאב:

והתניא. בניחותא וכו' אלמא דאין מוכרין אוכלי אדם ליקח אוכלי בהמה ואם לקח אית בהו דינא דאוכלי אדם:

והדא קניבתא דירק. דהיא פסילת הירק אותן עלין דלא חזו כ"כ כיצד יעשה לא ידרוס עליהן ברגלו דאוכלי בהמה נינהו אלא מעלה אותם לגג והן יבשין מעצמן ולא חזו לאדם ולא לבהמה:

עד הפסח. של מוצאי שביעית משום דהענבים אזי ביעורן כדתניא בפ' מקום שנהגו אוכלין בענבים עד הפסח:

ובשמן עד העצרת. דזיתים דהוו של שמן ביעורן עד העצרת של מוצאי שביעית ואם לקח שמן ביין גבול יין אית ליה:

בגרוגרות. ואע"ג דמתקיימין הרבה זמן ביעורן עד הפורים:

ובתמרים עד החנוכה. והתם בפ' מקום שנהגו מצאו נוסחא דתני בה בתמרים עד הפורים ובגרוגרות עד החנוכה ואמרינן עלה ואמר רב ביבי ר' יוחנן מחליף בתרייתא ופירש"י ז"ל ותני הכי בגרוגרות עד הפורים ובתמרי' עד החנוכה כדפסקינן הכא והרמב"ם ז"ל בפ"ז פסק כפשטא דברייתא המשובשת והניח מסקנת האמוראים וגרסא דהכא וראיתי שכן פסק ר"י לקמן פ' הפיגם וצ"ל דכי מייתי בגמ' מימרא דרב ביבי היינו לומר דחבריו חלקו על ר' יוחנן בגירסא וכרבים הוא דנקטינן וטעמא דאמור רבנן דשרי יין דשביעית בפסח דשמינית דקשיא דהא כך כמה זמן הוא דכלה לחיה שבשדה והתורה אמרה מן השדה תאכלו את תבואתה ודרשינן ע"י השדה תאכלו וכו' תריץ רבנן בזמן שהשנים כתיקנן קאמרי וכתיב ובציר ישיג את זרע ואשכחן בני אדם שחורשין עד הפסח מקשאות ומדלעות וזורעין בפסח כדתנן במתני' בפ"ב וכיון דקציר משיג לזרע הרי יש לחיה בשדה בפסח וטעמא דשמן עד עצרת דמסיקה מתאחרת אחר זמן הבציר קרוב לב' חדשים כדתנן בפרק בתרא דפיאה והלא יש שאין מוסקין זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה:

הא נברא מישאליניה. הנה איש עובר לפנינו כדאי והגון לשאלה כזאת דר' ינאי רביה דר' יוחנן הוה:

כל דבר שדרכו לישור יש לו ביעור. כלומר כללא דריש פירקין דוקא הוא והני מהן שדרכן לישור מאביהן ומהן שאין דרכן לישור והתנא לא האריך ונשמט והלך לו:

ושרע. לשון השמטה הוא כמו גולתיה שריעא מיניה ובת"כ שרוע שנשמטה ירכו:

לישור. מלשון פירות הנושרין נשרו רוב עליו:

מהו לצבוע בוטבת הנייה. הצבע רוצה לצבוע לאחר בשביל טובת הנייה שעשה לו כגון שנתן לו מעשר שהיה הצבע לוי שהיה יכול לתת אותו מעשר לאחר ונתן לו:

השלשושית והחלבנון. מיני עשבים שהן לצביעה ושכיחי בשדה וחלבנון בפ' ר"ע מייתי לה ופי' רש"י ז"ל שם לתרון בלע"ז:

התגר עושה לעצמו. ולא לאחרים ומשמע ואפילו דשכיחי גביה אינשי דטובת הנייה הוא דעבדי ליה ואפ"ה קתני לעצמו דוקא וכן פסק ר"ח ז"ל בפ' האיש מקדש דחשיב ממון:

ה"ג שקץ הם לכם מה ת"ל ושקץ יהיו לכם וכו'. דהכי כתיבי קראי ובספרים כתוב טמאים הם לכם ומה ת"ל וטמאים יהיו לכם וטעות סופרים הוא דההוא קרא בתנור וכירים כתיב ולא בשרצים ומהאי קרא דשקץ דריש ליה בת"כ:

ואחד איסור הנייה. כלומר הרווחה דאילו הנייה הא תנן במתני' ציידי חיה ועופות ודגים וכו' ומפ' טעמא בת"כ ומייתי לה בפ' כל שעה מדכתיב לכם שלכם יהא ופריך אי הכי אפילו לכתחלה נמי ופירש"י ז"ל יהא מותר לחזר אחריהם כדי להרויח בהן ומשני אמר קרא ושקץ יהיו לכם בהוייתן יהו:

כל דבר שאיסורו מדבריהם. כגון חלב שחלבו גוי וכו' ומורייס וגבינה וחלתית וכל הנהו מילי דתנן בהו פ' אין מעמידין דאסורין ואין איסורן איסור הנייה:

למלאכתו הוא גדל. ולא אסיר לסחורה אלא דבר העומד לאכילה והרי גמל. שאוכלין אותו הישמעאלים:

למלאכתו הוא גדל. כלומר גם הוא סתמו למלאכה הוא גדל:

בהדין מורייסא. דתנן בפ' אין מעמידין דאסור מדרבנן וכן חלתית נמי קתני ליה התם דאסירא ואע"ג דמורייס סבר ר"מ התם דאסור בהנייה הני אמוראי דהכא סברי כרבנן דרבים נינהו דאמרי אין איסורן איסור הנייה. ואיני מבין דברי רבנו שמשון ז"ל בזה. והקשה הרב ז"ל מסתם יינן דמדרבנן הוא ואסור בסחורה ותירץ דאין למדין מן הכללות ואין זו קושיא אצלי דלא תני הכא אלא מילי דבהנייה שרו ובסחורה אסירי וסתם יינם אפי' בהנייה אסור וכ"ש בסחורה:

תני לא יהו חמשה מלקטין ירק וא' מוכר. כלומר אע"ג דזה מלקט וזה מוכר שרי פעמים דהא נמי אסיר וכגון ששה שותפים החמשה מלקטין והא' מוכר אסור דכיון דכל כך מלקטין בשותפות מחזי דמתכוונין לכך ומיגנייא מילתא:

אבל מוכר שלו ושל חבירו. פי' רבנו שמשון ז"ל אבל אם לקט לעצמו וחברו נמי ליקט לעצמו כלומר שלא הניחו כל מה שליקטו ביחד אלא זה ליקט ואגודו לפניו וזה ליקט ואגודו לפניו יבא זה וימכור חלק חברו ונמצא זה מוכר וזה לוקט ואגב אגודו של חברו מוכר אגודו שלו בהבלעה ומבליע שלו בשל חברו ואשכחן גבי פירות שביעית דהבלעה שריא בפ' לולב הגזול ורישא רבותא קמ"ל דלפעמים זה לוקט וזה מוכר דשרינן ליה במתני' הכא אסור ולפעמים לוקט ומוכר ביחד שרי:

חמשה אחין וא' מוכר על ידיהן. אחים שאינם שותפין מצו למכור מאי דאסרינן ברישא גבי שותפין דלא לימרו עלמא לכך נתכוונו אלא אחים נינהו ונמצאו כולן ביחד וליקטו וזה מוכר על ידן. וכ' רבינו שמשון ז"ל דהא דאמרינן בפ' זה בורר בראשונה היו אומרים אוספין כשרים סוחרים פסולין. אוספין היינו הוא ליקט ובנו מוכר על ידו. סוחרין שהלוקט בעצמו מוכר וכ"ש הקונה מחברו בזול כדי למכור ביוקר ולהרויח דפסול לעדות דאהא קא מזהר רחמנא לאכלה ולא לסחורה:

שלא יעשו פלטר. מלשון פלטיא וכ' ה"ר שמעון בן צמח ז"ל בפירושו למס' אבות אבות הסנדלר שהיה עושה סנדלים וייחסו על שם אומנותו ואע"פ שנוספה בו רי"ש אחרונה ואינה בלשון הקדש תוספת והיא אות שרשית הרבה נמצא כן בלשון הארמית בשמות האומנות בירושלמי דפ' לא יחפור ובמס' חלה יש חליטר והוא מוכר חליטין וכן שם הנחתומר והוא הנחתום וכן פי' ה"ר יהודה בן יקר ז"ל וכן פלטר לוקח פת למכרו בפלטיא וכל דבר הנמכר בשוק המוכרו קרוי פלטר כמו כמו שאמרו בירושלמי בשביעית חמשה אחים מלקטין ירק וא' מוכר על ידיהם וא"ר יוסי בר בון ובלבד שלא יעשו פלטר ומפ' התם דלא יהא מזבן כל שעה ע"כ:

שהיה מבשל ירקות. סתם שזרען גוי א"נ ירקות שמנו חכמים שעולין מאליהן דלית בהון איסור ספיחים וכן ליקט ירק דמתני' ועושה מלאכה בהן כדי להרויח ובשנה השביעית מיירי דהירק יש בו קדושת שביעית ומטגן ועושה מלאכה ביין כגון מקפה שאמרו חכמים שאינו של שביעית וכן שמן:

האבטלא. שכר בטלה ומבליע דמי הירקות בהדייהו:

על חיטייא. בשנה השביעית מיירי שעושה מלאכה בחטים שהם של עזה דאילו של שביעית אסורין משום ספיחים ואי של גוי מ"מ יש בהן קדושת שביעית:

על משחא. של שביעית:

חלטרייא. מוכרי חלוטי ברותחין ומטגנין אותן בשמן דאין לו ביעור אלא עד העצרת של מוצאי שביעית וכשיש שמן היינו אחר רביעה שנייה כדתנן פ' בתרא דפאה ובאותו זמן אין חטים מותרין אלא של עזה וכיוצא בה:

תמן תנינן. פ' זה בורר בסנהדרין ומייתי לה הכא משום ר' יהודה דמתני' דאמר ובלבד שלא תהא אומנותו לכך:

אלא אוספי שביעית. אסיקנא בפ' זה בורר דה"פ בתחלה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסולין כלומר אחד אוספין ואחד סוחרין פסולים לעדות משרבו האנסין ומאי ניהו ארנונא חזרו לומר אוספים כשרים סוחרים פסולין פי' אוספין פסולין היינו הוא לוקט והוא מוכר דפסול מדרבנן וסוחרים היינו הקונה מחברו בזול כדי למכור ביוקר ולהרויח דפסול מדאורייתא דכתיב לאכלה ולא לסחורה דכיון דחימוד ממון מעבירו על דברי תורה הוי כרשע דחמס ופסול להעיד שנוטה אחרי הבצע:

משרבו האנסין. כדאמרינן לעיל פ' בראשונה דאיכא סכנה מן המלך אם לא יזרעו שיפרעו למלך:

חזרו. לומר אוספין כשרים וסוחרין פסולים:

ר' יהודה אומר. השתא מפ' ואזיל דר' יהודה בבטלן דוקא הוא דקאי:

היך עבידא. היכי דמי:

היה יושב ובטל ממלאכתו כל שאר שני שבוע. שהיה אדם בטל:

נושא ונותן בפירות עבירה. כגון שעשה סחורה בפירות שביעית א"נ שמכר פירות שביעית וקנה בדמיהם מידי דלאו אכילה ושתייה כגון עבדים וקרקעות וכסות:

אם יש עמו מלאכה אחרת כשר. ואמרינן מקרה הוא לו כיון דיש לו מלאכה:

ואם לאו פסול. והשתא אתי אימתי דר' יהודה לקולא:

אבל אם כל שאר שני שבוע עוסק במלאכה. גבי שביעית אף אם אין לו מלאכה כשר דאמרינן בעבידתיה טריד ואין כוונתו לחטוא אלא שלא להיות בטלן:

ר' אבא בר זבדא. הוי תלמידיה דרב אדא בר אהבה הראשון דחבריה דרב הוה הכי משמע בפ"ק דשבת ירושלמי ובמס' שקלים:

ר' אבהו. תלמידיה דר' אלעזר ור' אלעזר תלמידיה דר' יוחנן הוא:

הלכה כר' יהודה דמתני'. דלא מיפסל אלא באדם בטל כל השבוע ואין לו השתא אומנות אלא הוא:

איקלס ר' אבא בר זבדא. נתקלס ונתעלה מפני ענותנותו שבא לומר הלכה בשם קטן ממנו:

תני ר' חייא לחומרא. האי ר' חייא נמי תלמידיה דר' יוחנן הוא כדמוכח בספ"ק דבכורים דר' חייא חברו דר' קרוי כאן ר' חייא רבה ומפ' מילתיה דר יהודה לחומרא דאפילו באדם שעושה מלאכה כל ימות השנה בעינן בשביעית שיהא עמו מלאכה אחרת אבל בבטלן כל ימות השנה לא מהני בשביעית דעביד מלאכה אחרת דרמאות הוא ופסול:

אית נוסחי דגרסי אם יש עמו מלאכה אחרת מותר ואם לאו אסור וטעות סופר דבמתני' דזה בורר כשר ופסול הוא דקתני לומר דשוגג ומזיד הוא כמו בשאר עבירות וכמשחק בקוביא וכו' ובמס' סנהדרין ירושלמי גרסינן כשר ופסול, וראיתי לרבנו שמשון ז"ל שתפס הגרסא המשובשת ומפני כך חשב דהירושלמי הזה היה מפ' דר' יהודה דמתני' קאי אפירות שביעית וכ' ובירושלמי משמע דר' יהודה קאי אפירות שביעית דמפ' היך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת מותר ואם לאו אסור אבל אם הי' בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה אף אם יש עמו מלאכה אחרת אסור וחכמים אוסרין אף אם יש עמו מלאכה אחרת ע"כ, וכל זה בנוי על יסוד הנזכר דקושטא דמילתא דר' יהודה דמתני' כפשטיה הוא וכדפרישינן וכגירסת סנהדרין יש לתקן הספרים:

לא בדא. לא בזאת המימרא דר' חייא דפריש מימרא דר' יהודה לחומרא א"ר בא בר זבדא מימרא דר' אבהו לפסוק כר' יהודה:

ומסיק תלמודא לעולם אפשר דהכי איתמרא נמי מימרא דר' אבא בר זבדא דתמן בלישנא קמא אע"פ שהיה קטן ממנו אמרה וכן אם פירושא דר' יהודה לחומרא לימא נמי הכי:

תמן אין המלכות אונסת. פי' רבנו שמשון ז"ל דקאי אמתני' ומפ' דמודו רבנן לר' יהודה גבי צייד וטעמא דהמלכות אונסת דהמלך לוקח מס מן הציידין הילכך כי היכי דשרי למכור מה שנזדמן להן תוך מצודתן ה"נ שרי ליקח אם נזדמנו להן ולמכור ולעולם בעינן שלא יחזרו אחריהם לא לצודן ולא ללקחן ולשון תמן והכא לא מתיישב ומצאתי בסנהדרין ירושלמי הלשון בעצמו דלא קאי אמתני' כלל והך מימרא גופה כתובה לעיל בפ' בראשונה אלא נראה דאמתני' דזה בורר קאי דתנן דסוחרי שביעית פסולין ומפרש דהיינו בראשונה שלא היה המלכות אונסת אבל באחרונה בימי ר' ינאי כיון דהמלכות אונסת כולהו כשרים דשריותא דב"ד איכא דאפילו חרישה שרינן לעיל פ' בראשונה מהאי טעמא וכולה סוגיא דפ' בראשונה מייתי לה התם:

לולבי זרדין. שהן מרים כדלעיל שכבשן ביין או בחומץ לאכילה והומתקו וכן לולבי חרובין שכבשן נמי לאכילה:

יש להן שביעית וכו'. ועלין דלולבין כיון דינקי מלולבין דין לולבין אית להו דלולבין משירן הרוח ונובלין ועלין של לולבין נמי אין נובלין אלא בהדי לולבין אבל עלין דענפים קשין לחודייהו שכבשן אין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור מפני שאין נושרין מאביהן והכי תניא בתוספתא דעלי חרובין אינן כלין ובפ' הפיגם נמי גרסינן עלי קנים ועלי זיתים ועלי האוג ועלי חרובין אין להן ביעור ובגמ' מפ' אמאי לא מפליג תנא בין עלין דלולבים ללולבין:

אין להם ביעור. דלולבי אלה אינן נושרין:

האלה. אולמו בלע"ז כמו כאלה וכאלון:

בטנה. פינו בלע"ז מלשון בטנים ושקדים ויש אומרים פישתוקיש:

אטדים. מיני קוצים:

אבל לעלין. דענפים הקשים דהני בעו ביעור:

מפני שנושרין מאביהן. אבל עלין דלולבין שרו כיון דלולבין גופייהו אינן נושרין:

הוורד. אילן העושה שושן אדום או לבן:

כופר אילן שעושה אשכולות ויש בהן ריח ושוחקין אותן אשכולות וצובעין בעפרן הידים להיות אדומות ונקרח תמרחניא בלע"ז כן פי' הרמב"ם ז"ל וזהו אשכול הכופר ולא תימא דורדים להריח בהם נינהו קמ"ל כיון דכובשין אותן בדבש אוכל נינהו:

הלוטם. מין אילן שקורין אינזיניו בלע"ז וקורין לפריו וילוטאש והוא לוט המוזכר בתורה גבי מכירת יוסף ותרגום אונקלוס ולטום # [ויש אומרים שהוא נקרא צנובר הוא פיניוניש]:

הקטף. האילן של אפרסמון קרו כן על שם שרפו # שקורין בלשמו דהיינו הצורי שתרגם אונקלוס וקטף כלומר שרף קטף דתניא בכריתות הצורי הוא שרף הנוטף מעצי הקטף ואין לו לקטף פרי אחר אלא השרף הנוטף ממנו וס"ל לת"ק דאילן הקטף בטל לגבי שרפו ולגבי דידיה חשיב שרפו פרי והסך בו הוי כמו סך בשמן ור"ש סבר לא חשיב שרפו פרי ובגמ' מפ' אי פליגי ת"ק וריש נמי בשאר האילנות שעושין פרי בשרף היוצא בעלין ובגזע שרף גומא בלע"ז. בוורד וכופר ובקטף דמיני בשמים הן צריכי ולוטם למ"ד וילוטאש קשה דלמאי איצטריך אי משום פריו פשיטא דמשום ריח אין בו ומשום שרף נמי אין לו לכך נראה עיקר שהוא פיניוניש ומצוי שרף בו שקורין צמ'ג בערבי ומשום שרף פיריו הוא דתנא ליה:

יש להם שביעית. ואסור לעשות בו סחורה והכא ל"ג יש להן ביעור ובפ"ק דנדה מייתינן לה וגרסינן התם יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ולעיל בגמ' איבעיא לן בכל הני דלא תני בהו ביעור אי דייק מתני' ואסיקנא דכללא הוא כל שדרכו לישור וכו' הילכך גבי עלים דורד פשיטא דיש לו ולדמיו ביעור כדאמרינן לעיל דג' דינים יש לו בעלים ובפיקא ובעיקר:

והכופר. האשכולות סתמן נובלות מאביהן אבל גבי שרף קטף הא פסיקא ליה לתנא למיתני דבשלמא קטף דעלין פשיטא דנושר אבל שרף הגזע יש ממנו שאינו נושר ומשו"ה לא תנא ליה וכן כופר הוה אמינא בשמים הוא ואין בהן שביעית כדלעיל קמ"ל דחשיבי לצביעה וצביעה איתרבאי לשביעית ושרע תנא מיניה. ורש"י ז"ל גריס ליה בנדה ופי' יש להן ביעור כשכלה לחיה מן השדה ואע"ג דיש להן שביעית איצטריך למימר יש להן ביעור דיש דבר דיש לו שביעית ליאסר בסחורה ומלוגמא ואין לו ביעור כגון דבר המתקיים בארץ שאינו כלה לחיה מן השדה אבל כל דבר שיש לו ביעור יש לו שביעית כדתנן במס' נדה:

אין לקטף שביעית. בגמ' מפ' דאשרף קטף פליגי:

וורד חדש. של שביעית:

שכבשו בשמן ישן. של ששית:

מלקט הוורד. בשביעית והשמן אין צריך לאכלו בקדושת שביעית מפני שלא יכנס בשמן כח הוורד וטעמו דאין השמן מקבל הטעם הוורד אא"כ יניחהו זמן רב:

ישן בחדש חייב בביעור. הכל הוורד והשמן ובגמ' מפ' לה:

חרובין חדשים. של שביעית. ביין ישן. של של ששית:

וישנים. של ששית ביין חדש של שביעית ס"ל לתנא דמתני' דמיד נכנס ביין טעם החרובין ומפני כך חייב לבער היין והחרובין ולא דמו חרובין לוורדים והיינו דתנן כל שהוא בנותן טעם חייב לבער:

מין בשאינו מינו. כלומר משום דהוי מין בשאינו מינו שיערו עד ששים דהיינו נותן טעם דכל התורה כדאיתא בפ' כל הבשר:

ומין במינו בכל שהוא. לאו משום דס"ל כר' יהודה דאמר התם מין במינו כל שהוא וכגון אם נתערב האי יין ביין אחר של חולין אלא מפ' בפ' ג' ארצות דאין שביעית אוסרת במינה בכל שהוא אלא בביעור אבל לאכילה בנותן טעם לביעור פי' הר"ן ז"ל לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור דכיון דאפשר לאכלו קודם הביעור הוי דבר שיש לו מתירין אבל לאכילה בין במינה בין שלא במינה בנותן טעם כלומר כשיש איסור אכילה דהיינו אחר הביעור הויא כשאר איסורין ובין במינה ובין שלא במינה בנותן טעם דחזרה כמו חלב ודם ובששים. ואנו מפרשים כמשמעו דתהוי בכל שהוא שיעורה בזמן חובת ביעור שיש בו היתר אכילה דומיא דאכילת חמץ אבל בשיש בו איסור אכילה דהיינו כשכלו פירות דהפרכיא דאסורין באכילה משום לאו הבא מכלל עשה דכתיב מן השדה תאכלו אין בשדה לא תאכלו כדתניא בת"כ וכתבה רש"י ז"ל בפי' חומש הוי בנ"ט כשאר איסורין וכן דעת ראב"ד ז"ל דשני ביעורים הן חד כשכלין פירות הארץ ותחומיה וחד כשכלין כל פירות אותו הגליל כגון פירות יהודה מארצות יהודה דכי כלין פירות הארץ שהאדם יושב בה דאין # בזמן ההוא אלא מן השבות אתה אוכל ביטול רשות ואדנות ומוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותן לאוצר ליד ב"ד והן מחלקין לכל אדם ג' סעודות וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור ולזכות בהם ככל אדם ואוכל הזוכה בהם עד שיכלו אותם הפירות מכל המדינה משדותיה ואז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל בביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת ג' סעודות אוסר במשהו ע"כ, דתרי קראי נינהו חד כשרצתה דדרשינן בה אפקעתא דמלכא וקרא אחרינא דלא שרי לאדם ולבהמה אלא כשהחיה אוכלת מן השדה ועוד אאריך בענין הזה בפ' הפיגם בם"ד:

השביעית אוסרת. הא תנא ליה רישא ולא תנא ליה אלא לפרושי דלא תימא דכללא הוא בכל האיסורין מין במינו במשהו ואשמועינן דדוקא גבי שביעית וכדאוקימנא בזמן הביעור הראשון דהוי דבר שיש לו מתירין ואפ"ה שלא במינו בנותן טעם ואפילו שהוא מותר אח"כ וכה"ג נמי דיינינן בשאר איסורין דבר שיש לו מתירין מין במינו ואפילו באלפא לא בטיל ושלא במינו בנותן טעם, ויש לרבנו שמשון ז"ל דרך אחרת בבבא דחרובין ואינו נכון כאשר פי' דעת הרמב"ם ז"ל:

ברישא דפירקא את אמר אין אוכלין על העיקר. דתנן דעיקר לוף שוטה אין לו ביעור ושרי לאחר הביעור ואפ"ה תנן דעלי לוף שוטה יש להן ביעור ומכי מטי ביעור דאיסורא אסורין באכילה ולא אמרינן כיון דעלין יונקין מן העיקר כיון דעיקר שרי אחר הביעור עלין נמי שרו והכא גבי עלין דחרובים דאין להם כילוי אפ"ה שדינן להו בהדי לולבין כיון דינקי מלולבין ושיעור זמן אכילתן כשיעור זמן העיקר דינקי מיניה דוקא דהיינו לולבין ולכולן יש להן ביעור מדלא מפליג ברישא בין עלין ללולבין כדמפליג בסיפא משמע דאוכלין אחר העיקר דבעיקר תליא מילתא ומתרץ לאו משום דהלכו בתר עיקר דנו כן אלא תמן בלוף שוטה דעיקר אין סופו להקשות ולא דעלין דירק הוי וראו דאין לדמות עלין לעיקר אבל הכא בלולבי חרובין סופן להקשות כענפים הקשין ואי בתר # דעלים הוה אזלינן בהו ביטלת תורת ביעור ושביעית מהן הילכך הוצרכו לגזור בעלין אטו לולבין כ"ז דלא הוקשו דכי הוקשו לולבין ועלים נעשין כאביהן דאין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור ולא שביעית נמי דאינם אוכל ומינכר טעמא דידהו כנ"ל ורבינו שמשון ז"ל פי' דמלולבין דאלה ובטנא אעלין דריש פירקין דלוף שוטה אקשינן דהכא אמרינן גבי לולבין דאין להן ביעור לפי שאין נושרין מאביהן וברישא דפירקין תנן גבי עלין דלוף שוטה דיש להן ביעור אע"פ שאין נושרין מאביהן ומשני התם אין סופו להקשות והוי עיקר בפ"ע ועלים בפ"ע והאי כדיניה והאי כדיניה אבל לולבין דהכא סופן להקשות ולכך נעשין כאביהן ואין להם ביעור. ולא ידעתי מאין לו דעלי לוף שוטה אין נושרין מאביהן דבמתני' קתני דאין מתקיימין בארץ דומיא דדנדנא:

תני וכולן שנכנסו וכו'. בתוספתא תנא עדל בהדי אלה ובטנא ואטדין דבעלין יש להן ביעור וללולבין אין ביעור וקתני סיפא וכולן שנכנסו מששית לשביעית נדונין כאילן דהיינו לחנטה כששית חוץ מן העדל דנדון כירק כלומר אם העלין ולולבין של כל השנויים במשנה שלבלבו באילן בשישית ונכנסו בשביעית ולקטם אחר ר"ה של שביעית כדי לכבשן ביין וחומץ לא תימא דאלו כמו ירק חשיבי דהא ברכתן בורא פרי האדמה היא ואית עלייהו דינא דשביעית קמ"ל דבתר ששית שדינן להו ומעשרן מעשר עני בין מן העלין בין מן הלולבין. עדל איני יודע מה הוא ואיני יודע הטעם אבל ידעתי שעלין ולולבין שלו מרין כדמשמע לעיל ובעוקצין:

לית כאן מששית לשביעית ששית. לקמיה מפ' טעמא:

משהובילן לחצר. סיאה ואזוב וכו' בעינן בהו מחשבה כדי שיתחייבו במעשרות או שישמרום כדתנן במס' מעשרות ומשו"ה משהובילן לחצר דהיינו בית שמירה זהו מחשבתן וחייבין במעשרות:

אבל אם היתה וכו', כלומר אע"ג דבתר שמירה שלהן אזלינן לא תימא משעת שמירה ואילך נמי הוא דמנינן דלפעמים אנו מונין לפניה ולפעמים לאחריה כדמפ' ואזיל:

שנייה. שהיא מעשר שני ונכנסה לשלישית ובשלישית הובילן לחצר היא שלישית ולשלישית שדינן להו:

מששית לשביעית ששית. מפ' לה ואזיל:

הכא את מני לאחריה. דמששית לשביעית קתני דלששית שדינן להו:

והכא את מני לקומיה. לפניה דבדרישא קתני משנייה לשלישית שלישית:

ומשני ר' יוסי דבשביעית מאחרין משום דאין בה מעשרות כל עיקר כדתניא במכילתא ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כדאיתא התם:

ופריך לא כן א"ר אבהו וכו'. בהדא דידן דהכא דל"ג ששית אלא שביעית הוא דגרסינן ואמאי לא גרסינן בה ששית כי ההיא דסיאה ואזוב:

ומשני תמן גבי סיאה וכו' ברשות הבעלים. דהיינו בחצר דאין יד הכל פשוטה לשם ולאחד בלחוד דהיינו הבעלים הוא דגזרינן גזירה דישמע ויקבל ומשום הכי דיינינן ביה ששית לחייבו במעשרות משא"כ באלה ובטנה דסתמא אין נמצאין אלא בשדה שיד הכל פשוטה לשם עניים ועשירים וכיון דרבים הן לא ישמעו אפילו בספק כגון דנאמר דיפרישו אלא שהמעשרות שלהן אפילו זה לא ישמעו משא"כ בא' דישמע אפילו בודאי ומשו"ה א"ר יוחנן דבהך דהכא גרסינן שביעית:

ליתלי. לתלות:

אחד. בעה"ב:

בודאי. מעשר עני:

שנים. במקום שיש שנים עניים ועשירים:

בספק. אפילו בספק:

עלין שכבשן עם לולבין. שכבש תחילה לולבין דאלה ובטנה דפטירי מביעור ובא לכבוש עמהם אח"כ עלים דחייבין בביעור כדתנן במתני':

בין אלו ובין אלו יש להן ביעור. דס"ל להאי תנא דאע"ג דכבש עלין לבסוף האחרון נותן טעם בראשון והיינו כר' יהושע דפ' הפיגם דאמר גבי כבשים אף על האחרון ומפ' טעמא בגמ' קסבר האחרון נותן טעם בראשון ובתוספתא גרסינן דהאי סברא דיש להן ביעור היא דר"מ:

בין אלו ובין אלו אין להן ביעור. דקסבר דהראשון מושך לאחרון עמו ונותן בו טעם הילכך בתר לולבין אזלינן והיינו כר' אליעזר דאמר התם אוכלין על הראשון ומפ' טעמא בגמ' קסבר הראשון נותן טעם באחרון ובתוספתא גרסינן דהאי סברא רבנן היא:

עלין יש להן ביעור. וכל א' עומד לעצמו וכאילו אינן ביחד והיינו כר"ג דאמר התם כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית והאי סברא תנינן לה בתוספתא דר"ש היא ונ"ל דדוקא גבי עלין דאלה ובטנה עם הלולבין הוא דס"ל לר"ש הכי משום דלולבין אין להן ביעור אלא מצד השכונה ועוד דאין ביעורי כל האילן זמן שוה אבל ירקות שכלה מינן מן השדה שכבשו עם אחרים דעדיין לא כלה מינן בתר אחרון דוקא אזלינן ואין מבערין אותו אלא בר"ה של שמינית דהא שמעינן ליה לר"ש דאמר כל ירק אחד לביעור וכיון דאיפסיקא הילכתא לקמן כר"ג ממילא נפקא לן הכא דהלכה כר"ש ויתכן לפרש דהאי ר"ש דתוספתא הוא או ר"ש בן יהודה או ר"ש בן מנסיא או ר"ש בן לקוניא דאילו ר"ש סתם דהיינו ר"ש בן יוחי בהדיא פליג אכולהו לקמן בפ' הפיגם:

א"ר פדת. בריה דר' אלעזר בן פדת:

אתיא דר"ש כר' יהושע. דת"ק דאמר דקטפא פירא הוי היא סברת ר' אליעזר דסבר דאפילו שרף עלין ועיקרין הוי פירא ושרף קטף שרף עלין וגזע הוא דאית ביה ותו לא ואהא פליג ר"ש דס"ל כר' יהושע:

דתנינן תמן. פ"ק דערלה:

המעמיד. המקפיא חלב בהמה לעשותו גבינה בשרף העלין או עיקרין בתוך שנות ערלה:

עיקרין. גזע האילנות:

כמא דתימר וכו'. פי' רבנו שמשון ז"ל דבין ר' פדת ובין ר' זירא מודו דבקטפא דגווזא פליגי ר' אליעזר ור' יהושע גבי ערלה אלא דר' פדת משוה שביעית לערלה להתירו לר"ש כר'.יהושע בקיטפא דגווזא. ור' זירא קשיא ליה מאי דמקשה ר' יונה לקמן דעד כאן לא פליג ר' יהושע עליה דר' אליעזר ושרי בקטפא דגווזא דהיינו גזע העץ אלא גבי ערלה כדתנן אבל גבי שביעית כך שוה קטפא דגווזא כקטפא דפירא דהא גבי שביעית לא בעינן פרי נאכל לאדם שהשביעית נוהגת בכל דבר בין במאכל אדם בין במאכל בהמה כדתנן בפירקין דאפילו בעלין ולולבין נהוג ואילו גבי ערלה שרי כדתנן התם הילכך אין שרף שלו בטל אגב העץ ומשו"ה קאמר ליה כמא דתימר תמן הלכה וכו' כלומר לפי שאתה אומר דר"ש בשיטת ר' יהושע כי היכי דהתם הלכה כר' יהושע דהכי קיי"ל כר' יהושע לגבי ר' אליעזר כמו כן נימא במתני' דהלכה כר"ש לגבי ת"ק והיינו דאמרינן פ"ק דנדה א"ל ר' זירא לר' פדת, חזי דמינך ומאבוך משתרי קטפא לעלמא:

א"ר יונה ודמיא היא כלרבא. כלומר כך דומים הן לאחור דרך לעג:

כלרבא. כמו שמטעינין הספינה כמו כלפי ליא שפי' כלפי אליה לפי שמנהיגין הספינה מאחוריה והאלף נבלעת:

קטף בטל ע"ג שרפו. כלומר מי דמי שרף דאילן דעלמא לשרף הקטף הקטף כל עיקרו אין נוטעין אותו אלא משום שרפו ועץ הקטף בטל ע"ג שרפו ומודי ר' יהושע בההוא דחשיב כל שרפו פרי אפילו לגבי ערלה וכ"ש לגבי שביעית:

אילן אינו בטל לגבי שרפו. שאר אילן דעושה פרי דאין נוטעין אותו אלא מפני פריו לא מפני שרפו הילכך שרפו דגווזא לא חשיב ומשו"ה שרי ליה ר' יהושע:

אוכלי בהמה וכו'. כלומר דאפילו נאמר דהכא והכא מיירי בקטף או הכא והכא בשאר אילן לא דמי שביעית לערלה דגבי ערלה אין איסור אלא בפרי ולא בעלין ולולבין כי היכי דלית ערלה במאכל בהמה אבל שביעית בין עלין בין לולבין הכל אית ביה דין שביעית כמו ששנינו במשנתנו דעלין ולולבין חזו למאכל בהמה ואוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהן ואפילו בשרף דשאר אילנות נימא דקדושת שביעית חלה עליהן ואפילו ר' יהושע דהתם מודי לת"ק דהכא:

אית לך חורי. יש לך טענה אחרת דר"ש ור' יהושע לאו חד טעמא נינהו דהא ר' יהושע אמר דבריו מפי השמועה ור"ש בשם גרמיה ואם איתא דחד טעמא נינהו הו"ל למימר לר"ש נמי שמעתי:

מה שרף פרי. בעיא היא דבעי תלמודא לת"ק ור"ש דאמרי דשרף הפרי דינו כפרי מאי קסברי אי אמרינן דהשרף גופיה פרי או הפגין הן הפרי והשרף הוי המיץ שלו או הנייתו ולמאי נפקא מינה לענין תרומה:

דאין תימר שרף פרי עשה כן בתרומה. שהעמיד גבנות בשרף פרי של תרומה אסורות הגבנות לזרים דפרי הוי ממש ומעמיד כבעיניה חשוב:

ואין תימר פגין. הוא דהוי פרי. והשרף הוא מיץ שלו בתרומה שרי לזרים וגבי ערלה הוא דאסירי דהניית ערלה אסירא בה דכתיב ערלים לא יאכל ואילו הניית תרומה שריא דכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו ודרשינן שטובת הנייתן לבעלים ועוד דתנן מערבין לישראל בתרומה ומפ' טעמא בפ' כל שעה משום דכתיב תרומתכם שלכם תהא ולמישרי הנייה קא אתי:

ילקוט את הוורד. והשמן מותר דהשמן אינו מקבל ומדלא תני יבער הוורד אלא ילקוט משמע דלא קפיד אלא שיסלק הוורד אבל לענין ביעור שאינו יכול לאוכלו אלא אחר ביטול רשותו דהיינו הפקר אי נמי שאינו יכול לאוכלו כלל אחר כילוי השושנים משמע דאינו חייב לבערו אפילו לאחר הביעור דאין בוורד שום טעם אוכל וסיפא תני חייב בביעור הכל משמע דאחר הביעור אסור הוורד דוורד הוי אוכל לנפשיה דומיא דחרובין ובריש פירקין נמי אמרינן חני ר' חייא וורד אוכלי אדם הוא:

תרין תנאין אינון. דתנא דסיפא סבר דאחר הביעור מבער הכל דהוורד נמי יש בו טעם ובלוע הוא מן השמן ותנא דרישא סבר דבטיל לגבי השמן ואינו חייב לבערו דכל עיקר טעם הוורד הוי בריח שנותן בשמן ואין בו ממש הילכך ילקט ולא יבער:

ומסיק לה בתרי פתרי דאין חדש וישן דסיפא כמו חדש וישן דרישא דסיפא קרי לוורד של שביעית ישן לגבי שמן שגדל פריו במוצאי שביעית דהשמן של שמינית הוא חדש ורישא בשביעית גופה מיירי ולא לאחר הביעור כגון ניסן ואייר דאיכא ורדים של שביעית שכבשן בשמן של ששית וילקט מקמי זמן ביעור ומשו"ה תני ילקט וסיפא כיון דהשהה הוורד עד שהגיע ובא השמן של שמינית דמסיקתו בתשיעית דהורד כבר נתחייב בביעור ואם יש בו נ"ט חייב לבער הכל כדמפ' ואזיל ובמה שפירשתי תקנתי מה שהקשה רבינו שמשון ז"ל:

הדרן עלך פרק כלל גדול זוטא