ונמצאת מרה. בשוגג מיירי דלא הוה ידע לה מדקתני ונמצאת ומשו"ה לא מפליג הכא בין שוגג למזיד כמו גבי מן הטמא על הטהור. ובריש האשה רבה פריך ורמי שוגג אשוגג לעיל קתני בשוגג תרומתו תרומה והכא קתני תרומה ויחזור ויתרום ומשני דשוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי ליה למיטעמיה:

התורם חבית של יין. היה תורם יין וכסבור שהוא יין על יין ונמצא חומץ:

אינה תרומה. דלא נתכוון לקדשה כלל:

ואם משתרמה החמיצה. אחריותה על הכהן, ובתוספתא תניא דהך מתני' ר' היא והכי איתא בגמ' דלר' ישמעאל דאמר מין א' הן מתכוין לתרום יין ונמצא חומץ הויא תרומה ויחזור ויתרום כמו בתורם קישות ונמצאת מרה:

אינה מדמעת בפ"ע. אם נפלה לחולין בפחות ממאה אינה אוסרתן דספק היא:

ואין חייבין עליה. זרים שאכלוה:

וכן השנייה. אם נפלה לחולין פחות מק' אבל הראשונה לא נפלה והדר קתני נפלה שנייה למקום אחר לאשמועינן דאע"ג דנפלה ראשונה ולא דמעה והדר נפלה שנייה למקום אחר דהוה אמינא דמדמעת דאי לא מעיקרא תקנתא דרבנן קמ"ל:

כקטנה שבשתיהן. דהיינו השנייה היא קטנה מן הראשונה כפי חלק התרומה של הראשונה:

ניחא אבטיח ונמצא סרוח. דאפשר שנסרח אחרי כן:

אלא קישות ונמצאת מרה לא מעיקרא היא מרה. שדרך קישות מרה להיות מתחלה מרה והוה לן למימר אינה תרומה כלל דומיא דזונין:

ומשני דספק אוכל היא. דעודנה מרה איכא אינשי דאכלי לה והוי כמו מן הרע על היפה ומשום דהוי רע טפי וקרוב למזיד אמרו תרומה ויחזור ויתרום ובפ"ק קתני דינא דיחזור ויתרום:

מיטמאה טומאת אוכלין. אי נגע בה טומאה דשמא אוכל היא:

ושורפין אותה בטומאה. כדין תרומה שנטמאת:

ולוקין עליה חוץ לחומה. אם מעשר שני היא והאי כדי נסבה דמעשר ירק מדרבנן היא אלא מאי לוקין מדבריהם:

עירב בה. רחוק אלפים אמה למזרח העיר ורוצה שיהו לו שם ארבעת אלפים אמה מספקא לן אי הויא אוכל אי לא והרי זה מפסיד ואין לו למערב העיר אפילו אמה א' דשמא הויא אוכל ושפיר עירב וקנה במזרח שם ד' אלף אמה ונעקרו השני אלפים מצד מערב ואם שמא אינה אוכל ולא זכה ואין לו למזרח אלא אלפים כדמעיקרא הלכך נאמר דאין לו למזרח אלא אלפים ואין לו למערב אפילו אמה אחת:

חמר גמל. חמור דרכו בהנהגה מאחריו וגמל דרכו במשיכה מלפניו והמושך גמל ומנהיג חמור הרי זה אינו מוצא ידיו ורגליו דבשעה שמחמר החמור הגמל אינו הולך וצריך למשכו וכשמושך הגמל החמור אינו הולך:

ככר שנטמא בספק ברה"י. דיינינן ליה כודאי נטמא דקיי"ל ספק טומאה ברה"י ספקו טמא דגמרי מסוטה הילכך כי נגע בו ברה"ר טמא ולא תימא דספק טומאה ברה"ר היא אלא ודאי טומאה כיון דודאי נגע בו ברה"ר והכא בהך קישות מרה כשספק נטמאת ברה"י טהור שהן שני ספקות דדילמא לא נטמאת ואת"ל נטמאת דילמא לאו אוכל הוא ואפילו ודאי נגעה הטומאה בו עפרא בעלמא הוא ואפילו ברה"י:

מוסיף על החיצון. ממקום אחר כנגד המעיים:

ונמצאת מגולה. ושמא אחר שנתרמה נתגלית:

ונמצא נקור. מנחש ושמא אחר שנתרמה נקר בו:

הא לכתחלה. היינו שראה הקישות שהיה נקור ואפ"ה הפרישו לתרומה:

בשראו אותו נוקר. דבראו אותו הוא דלא הויא תרומה דהא כעפר הוא כדלקמן ולא הוי דומיא דמרה או דומיא דטומאה דלר' יוסי אפילו מזיד נמי הואי תרומה:

יודע הוא אם הטיל בו ארס. דאפילו בראה מי נקר מי ידע אם הטיל בו ארס באותו פעם הילכך כיון שאמרו חמירא סכנתא מאיסורא לעולם לא הויא תרומה ואפילו כשלא ידע אם היה נחש או שרץ אחר שאין לו ארס:

מה בינה לטמא. דבתורם מן הטמא על הטהור בשוגג הויא תרומה:

ומשני טמא בעינו הוא אלא שגרמה טומאה. כלומר האוכל בעינו הוא ואין כאן שינוי כלל דהיזק שאינו ניכר מיקרי אבל נקור עפר הוא ואין כאן אוכל כלל דהא סכנתא איכא:

דר' היא. מתני' כמו ששנינו בתוספתא:

הלכה כדברי ר'. דסתם מתני' כוותיה היא:

ר' וחברו הלכה כר'. ומאי קמ"ל ר' יוחנן: ומשני משום דכי פליג עליה ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו קאמר לה והיינו ר' יוסי סתם:

וא"ר יוסי בר זבידא בשם ר' יוחנן ר' יוסי וחבריו הלכה כר' יוסי. דנמוקו עמו וכ"ש נגד ר' והוה אמינא הלכתא כר' יוסי קמ"ל הלכה כר' והכי קיי"ל פ' מי שהוציאוהו הלכה כר' מחברו ולא מחבריו וכר' יוסי אפילו מחבריו:

ר"מ ור"ש הלכה כר"ש. בפ' מי שהוציאוהו לא איפשיטא לן וסלקא בתיקו:

ר"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה וא"צ לומר ר"מ ור' יהודה וכו'. דהשתא ר"מ במקום ר"ש ליתיה ור' שמעון ליתיה לגבי ר' יהודה לגבי ר' יהודה גופיה מיבעיא:

ה"ג ר' בא בר יעקב בר אידי בשם ר' יונתן ר"מ ור"ש הלכה כר"ש ואצ"ל ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה ומינה את שמע ר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה. ופליגא דלעיל דקאמרי משמיה דר' יעקב בר אידי בהדיא דר"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דכיון דקאמר אצ"ל ודאי הוא דאית ליה ר"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה וכדפרישית לעיל והספרים מלאים שבושים:

כיצד עושה. כיון דתרומת ספק הויא דקתני יחזור ויתרום:

ה"ג מההן דתנינן מדמעות כקטנה שבשתיהן הדא אמרה דמי גדולה נותן לו. והיינו דיד הכהן על התחתונה וצריך ליתן לו דמי הגדולה לישראל וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה וז"ל כיצד הוא עושה בשתיהן נותן לכהן אחד ונוטל מן הכהן דמי הגדולה ע"כ:

השותפין שתרמו וכו'. ומצאנו שיעור שתרם הראשון שהיה בו שיעור תרומה על חלקו ועל חלק חברו והשני נמי תרם על חלקו ועל חלק חברו וכגון שהיה הכרי של חמשים סאה והיה לו לראובן לתרום מחצית סאה ותרם סאה וכן שמעון תרם סאה וכשתרם השני לא ידע שחברו תרם אלא שאחר שתרם השני ידעינן שתרם הראשון כן והשני כן והשני והראשון הלכו להם או נשתתקו או שמתו. ובגמ' מיבעיא לן היכא דבא השני לשאול ורוצה שתרומתו תהא קיימת לחצי חלק הכרי דהיינו חלקו ואומר דהסאה שתרם תרומה בטעות הויא וחצי סאה שלו טבל טבול לכל היא:

תרומת שניהם תרומה. מפ' בגמ' דסתמא דכיון דלא באו לשאול אינם ממחים:

תרומת הראשון תרומה. אבל לא תרומת השני דסתמייהו ממחין הם שאינו רוצה שיפסיד חברו התבואה:

כשיעור. בגמ' מפ' אי כשיעור תורה אי כשיעור חברו:

בשלא דבר. שלא אמר לו חברו לך ותרום ובהא הוא דפליגי ר' עקיבא ורבנן דס"ל לר' עקיבא דשותפין סתם לא קפדי כלל:

תרומתו תרומה. בין בחמשים בין בארבעים כיון שנתן לו רשות ולא פירש לו וכדאיתא לקמן בפ' המפריש:

ביטל. את בן ביתו או את שלוחו מלתרום בין בפניו בין שלא בפניו והאי עבדו ושפחתו דתנן עבריים נינהו. דאית בהו שליחות ואע"ג דשפחה לא שייכא אלא בדלא אית לה שתי שערות דאי מייתא שתי שערות מאי בעיא גביה ובלא אית בה שתי שערות קטנה היא ולית בה שליחות איכא לאוקומה בתרומת ירק דמדרבנן היא והכי אוקמינן בפ' התקבל מתני' טובא דכוותה ולמאי דא"ר ינאי בפ' המביא תניין דדוקא נכרי הוא דממעטינן דאין לו שליחות משום דלא בא בברית מצות אבל עבד כנעני לא ממעטינן דכתיב גבי קבלת התורה מחוטב עציך א"כ בר ברית הוא לדידיה ואתיא מתני' כפשטה בעבד כנעני גדול דמצי לתרום בשבילו:

אם עד שלא תרם. אם קודם שתרם נמנא שכבר ביטל שליחותו:

אין תרומתו תרומה. דהוי תורם שלא מדעת ואין תרומתו תרומה דאתי דבור ומבטל דבור כר' יוחנן דפ' האומר דקידושין:

הפועלים. שעושין מלאכה בתבואה בשעת מירוח:

אין להן רשות לתרום. בלא דעת בעה"ב:

חוץ מן הדרוכות. חוץ מן הענבים הדרוכות וכגון שהפועלים חברים וטהורים וטעמא כדמפ' שהן מטמאין את הגת מיד מפני שהיין הוא משקה מיד להכשיר והטומאה מצוייה דסתם טמאים מצויין אצל הגת כדאמרינן לעיל פ' אין תורמין ומיד משהלכו בו שתי וערב מטמאין אותו ולפיכך הזריז לתקנו קודם שיקבל טומאה ה"ז משובח דבודאי ניחא ליה לבעה"ב שיתרמו פועליו קודם שישלימו לדרוך כל הגת:

אם בממחין זה על זה. מלשון מחאה דיימחא בידיה שמבטלין ומקפידין זה על מעשה חברו ואין מוותרין זה לזה ועינו צרה:

אף ר' עקיבא מודה. שאין תרומת השני תרומה דודאי הראשון עליו ועל חברו תרם ולא ריבה על חלקו גרידא וכן השני וא"כ הא חשיב כאילו אמר לו הראשון למה תרמת שהרי אני תרמתי ותורם שלא מדעת הוי דהוא נמי אי ידע דחברו תרם לא אקדשה:

אף רבנין מודו. דהא כיון דאין ממחין יכולין להרבות בתרומה כדלקמן:

בסתם. שהיה בענין שלא ידענו מה בדעתו של השותף השני הוה ומה בדעתו של הראשון כגון שבאו מקרוב שניהם לעיר ומספקא לן היכי דיינינן להו כיון שהלכו להם או שנשתתקו או שמתו:

ר' עקיבא. סבר סתם בני אדם יש להן עין יפה ותרומת שניהם תרומה ושניהם כיונו לרבות:

ורבנן אמרין סתמן ממחין הן. ואדרבה צריך גלוי דעת שהן מוותרין זה לזה והראשון תרם כשיעור חלקו וחלק חברו לפיכך תרומת השני אינה תרומה:

על דעתיה דר' עקיבא. כלומר אע"ג דאמר ר"ע תרומת שניהם תרומה היינו בסתמן דאינשי אבל על כרחין כשבא השני לשאול ואמר שתרומה שהוא תרם רוצה שתהא קיימת לחלקו כדפי' במתני' וגלי לן דעתו של ראשון דלאו וותרן הוי ופשיטא ליה דלא נתכוון לרבות בתרומה בענין דפשיטא לן דסאה של ראשון חצייה דוקא הוא דהויא תרומה וחצייה השנית הויא טבל טבול בההיא פלגא איכא לספוקי תרי גווני חדא שמא תרם על הכל על חלקו חצי סאה ועל חלק חברו חצי סאה וכיון דחברו אינו רוצה אלא בתרומה דידיה לחלקו הויא לה חצייה טבל גמור דהא תורם שלא מדעת הוי או שמא תרם על חלקו חצי סאה וחצי האחר אמר תהא לחלק המעשרות של חלקי וכגון שאמר לדרומה תהא מחציתה תרומה ולצפונה יהו מעשרות של חלקי ואשלימם ושריא לכהן דאין כאן טבל גמור אבל שנאמר צד שלישי דהראשון כיון לרבות וכל אותה סאה תרם על חלקו לחודיה וכולה תרומה זה הצד בטל הוא הכא דחבריה מקפיד ומסהיד עליה נמי דלאו וותרן הוא והא קא צווח קמן מכי ידע דקמא יש שיעור בתרומתו על חלקו ועל חלק חברו וחושש שמא על חלק שלו נמי תרם וכיון דהשני נמי רוצה שתהיה תרומתו קיימת ודאי דפלגא דוקא דהויא תרומה וחצייה האחרת הויא טבל גמור דהא לתרומה דחלק דראשון הוא דתרמה וכיון דידע דהראשון תרם הויא לה טבל גמור דהא קא צווח:

לא צורכא דא אלא חצי סאה של שני מהו שתפטור לה חצי סאה של ראשון. כלומר הא לא מספקא לן בהא דלא מצינן לסלוקי טבל מחצייה של ראשון ומחצייה של שני דהא פשיטא לן דהויא טבל דהא שני קא צווח על חצייה דיליה וגלי לן דעתיה דראשון דלא וותרן הוא אלא האי הוא דמספקא לן מי אמרינן דחצייה דקמא הכי הוא דאמר דתהוי טבל טבול למעשרות דיליה לא מצי שני לאתהנויי מינה לפטור חצייה דיליה דהויא טבל טבול לכל או דילמא דמצי שני לאיתהנויי מינה דהכי הוא דאמר תרומה דחצייה דראשון נמי על חלק חברי תהא ואשכחן דתרומה בטעות הויא ומצי השני לאיתהנויי מחצייה על חצייה של זו שתרם הוא לתשלום המעשרות ולפוטרה:

אריסטון. שם איש והיה לו שותף ושמו גוסקא ושייר לעצמו פירות מהנהו שלקח מאריסטון כלומר שהיו מועטין ושיריים לפי שתרם גוסקא מאותן פירות שלו כשיעור פירותיו ופירות אריסטון והלך לו גוסקא או מת ואריסטון כשבא לתרום ידע ולא תרם ושאל אם היתה תרומת גוסקא על חלקו ועל חלק אריסטון או על חלקו לחוד ונתכוון שחצייה תהא למעשרות חלקו וכדאמרן:

אתא עובדא קומי ר' יוסי. ושאל ממנו אריסטון והשיב לו ר"י אליבא דר"ע ואמר דחזקה על הכל תרם גוסקא הילכך לא תחזור ותתרום דאין תרומה אחר תרומה כדתנן בתמורה ושמעינן דהיכא דלא ידע השני ותרם על הכל ובא לשאול דפוטרת חצייה לחצייה דטבולה גמורה הויא חצייה דראשון כמו חצייה דשני. ויש לרבנו שמשון ז"ל דרך אחרת בשמועה זו והוא מגומגם כלו וכן הקשה הרא"ש ז"ל דהירושלמי מגומגם כלו ונ"ל שפירשתיו כהוגן:

כשיעור תורה א' מחמשים. דדרשינן ליה מדכתיב אחד אחוז מן החמשים וכתיב ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה' כדאיתא בתוספתא. ונפקא לן מינה דאין תעבדיניה וכו' לית ר' יוסי כרבנין דלרבנן אין תרומת השני תרומה ולר' יוסי אם לא תרם כשיעור תורה אלא א' מארבעים גלי אדעתיה דניחא ליה בריבוי ותרומת השני תרומה ופליג ארבנן:

כשיעור חברו. ר"ל כשיעור תבואתו ואף כשיעור תבואת חברו וה"ק ר' יוסי אם תרם הראשון כשיעור חלקו ואף חלק חברו אין תרומת השני תרומה וכרבנן. ואם לא תרם הראשון כשיעור חלק חברו אלא יותר מעט כשיעור חלקו תרומת השני תרומה ומודו רבנן ור' יוסי מפ' לדבריהם ונמקו עמו:

אין אדם מבטל שליחותו בדברים. דס"ל לריש לקיש במס' קידושין בפ' האומר דלא אתי דיבור ומבטל דבור ור' יוחנן פליג עליה התם:

ומשני כי מצי מבטל שליחותו היינו ששינה השליח וכגון שא"ל בעה"ב לך וקבע תרומה בצפון והלך הוא וקבע התרומה בערימה א' בדרום הערימה אע"ג דיש לו ערימה שנית לתרום שעדיין לא תרמה ומשו"ה מצי מבטל ומינה דלר' יוחנן אפילו קבע בצפון נמי מצי מבטל וקיי"ל כר' יוחנן. והתימה על הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ד כלשון הזה האומר לבן ביתו וכו' והלך לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרום אם לא שינה השליח תרומתו תרומה ואם שינה כגון שא"ל תרום מן הצפון ותרם מן הדרום הואיל ובטל שליחותו מקודם אינה ארומה. והיינו אוקמתא דריש לקיש דהכא ותימה הוא. ועוד קשה דבגמ' דילן מקשו לריש לקיש מהך מתני' ומשמע התם דמודי ריש לקיש גבי תרומה דאתי דבור ומבטל דבור אלא בההיא דקידושין משמע ליה לריש לקיש דהויא מעשה. והכי איתא התם האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום וחזרה בה ר' יוחנן אמר חוזרת אתי דבור ומבטל דבור וריש לקיש אמר אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דבור איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה והא הכא דבור ודבור הוא וקא אתי דבור ומבטל דבור. ומשני ריש לקיש שאני נתינת מעות ליד האשה דכמעשה דמי ולא אתי דבור ומבטל מעשה. משמע דבמתני' דהכא מודי ריש לקיש ודלא כסוגיא דהכא והיכי שבק תלמודא דידן ונקיט כי האי תלמודא היכא דפליגי ועוד דהא ר' יוחנן פליג עליה. וראיתי להראב"ד ז"ל שהשיג עליו קצת מן הקושיות שהקשיתי לו וז"ל א"א מה ראה זה המחבר שפסק כריש לקיש שלא העמידו בירושלמי את המשנה בשינה שליחותו במקום אלא לדעת ריש לקיש דאמר לא אתי דבור ומבטל דבור ולית הלכתא כוותיה ע"כ:

מטמאין את הבור מיד. כלומר שעד אותו זמן מן הדין נזהרין הבעלים שלא יגעו בו טמאים אבל משם ואילך אין נזהרין דסבורין שכבר הפרישו תרומה הילכך אם הלכו בו שתי וערב והניחוהו יחושו שמא נגעו בו הבעלים בטומאה:

אין תרומתן תרומה. דתורם שלא מדעת הוא:

בור קטן. שקרוב ליגע בו:

משכשכין בהן. בענבים:

אחרים משכשכין. טמאים משכשכין ביין הבור עמהן:

תרומתן תרומה. דניחא להו למפרע כדי שיוציאו תרומה בטהרה:

הא אם אין אחרים וכו' אין תרומתן תרומה. ואפילו הוי יין צלול בבור ולר' יוחנן בשתי וערב סגי ויכולין לתרום:

כאן ביין. ר' יוחנן מיירי ביין כדמפ' דדרך בני אדם ליגע ולשתות יין חדש משא"כ בשמן:

תורמין את הענבים משהילכו בהן וכו'. פי' רבנו שמשון ז"ל לא שיתרמו מן היין שבבור על הענבים דהא אין תורמין מדבר שנגמרה וכו' על דבר שלא נגמרה אלא לוקחין מן היין שבבור מיד כשיעור תרומת הכל שאם יבואו בעלים ויטמאו קודם שיגמר יש להם יין מזומן להפריש על הכל בטהרה כשיהיה הכל נגמר:

מאימתי מטמין אותו. מאימתי דנים אותו ויחושו שנגעו בו הבעלים בטומאה:

משיוציא את השני. מעשר שני דעד כאן צריך ליזהר מן הטומאה:

משיוציא את הראשון. מעשר ראשון אבל אין ממתינין למעשר שני כיון דאינהו אכלי ליה ועוד דאית ליה פדיון בין טהור בין טמא לא חשיב להו:

בשעת מקדש. דאית ליה מחיצות וצריך ליזהר מלאכלו בטומאה כדאמרינן בפ' הערל:

משיטענו. עליהם קורת בית הבד לענבים בשתי וערב:

משיטחנו. משנשלמה טחינתן:

זיתים בקופה. כדי התרומה:

ונותנין תחת הממל. בפ' המוכר את הבית תנן מכר את הים ואת הממל ומפ' בגמ' מפרכתא ופי' בערוך אבן גדולה שחקוק בה. כמין מביאין עץ גדול ומכניסין צדו אחד באבן וצדו א' מוליכין בשור וטוחנין בו וקורין אותו מפרכתא מלשון וכראש שבולת ימלו. וקאמר ר' יוסי בר יהודה דמיד שהלך ובא עליהן והביאה והליכה תורמן כדי שלא יטמאום והוי כמו שתי וערב בענבים ופליגא למאן דאמר היינו שנשלמה טחינתן:

דיהות. כמו זוב דיהא ר"ל שאינו קשור אלא הוא רך ונחתך וכן ענבים רכות הן ובשתי וערב נותקות את היין והוי חבור אבל זיתים קשים ואינן נותקין את השמן:

האומר תרומת הכרי הזה וכו'. הך מתני' מייתי לה בגמ' דילן פ' בכל מערבין ופי' רש"י ז"ל מעשרותיו בתוכו באמצעיתו תהא תרומתו כדי שיעור תרומה ומעכשיו תהא להתיר סביביו:

תרומת מעשר זה בתוכו. מילתא אחריתי היא כלומר או אם היה כרי של מעשר ואמר תהא תרומה שלו בתוכו:

קרא שם. ועד עכשו אם אכל ממנו לא היה בו אלא איסור של טבל ומעכשו אם אכלו לוקה עליו משום תרומה ומשום מעשר שני חוץ לחומה ואם נטמא ואכלו חייב משום אוכל תרומה בטומאה ע"כ דבריו. ומה שכ' הר"ב ז"ל דמילתא אחריתי היא דקדק כן מדתנן במתני' ותרומת מעשר זה. ומפ' בגמ' דר"ש אפילו אמר בו ואין כאן שיירים נמי קאמר וס"ל לבני מערבא כאידך שינוייא דפ' בכל מערבין ולאו דוקא בתוכו וא"כ קדשו מדומעין והוו להו תרומה וחולין מעורבין יחד וימכרו לכהן כמדומע בעלמא:

וחכמים אומרים וכו'. רבנן פליגי עליה בתרוייהו בין בתרומה בין במעשר ואפילו בתוכו כדמפ' טעמא בגמ':

ר' אלעזר חסמא אומר. בויקרא רבה מפ' אמאי קרו ליה הכי וקאי ארבנן דבעו מקום מסויים וס"ל דאפילו כי קאמר תרומת כרי זה עליו חלה הקדושה וקולף מן הכרי החטים העליונים לתרומה והשאר חולין מתוקנין דאין בהן דימוע ודוקא גבי תרומה חשיב סיום מקום אבל לא גבי מעשר דבעשר תלוי ואינו יכול לרבות:

ור' אליעזר בן יעקב. סבר דאפילו גבי כרי דמעשר ואמר תרומתו עליו מסויים הוי וס"ל כאבא אלעזר בן גומל דפ"ק דמכילתין. כנ"ל:

המקדים תרומה לבכורים. סדר הפרשתן כך היא בכורים קודמין לתרומה משום דבכורים חמירי דקרויין תרומה דאמר מר בפ' הערל ותרומת ידך אלו הבכורים וקרויין נמי ראשית דכתיב הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה ונוסף עליהן נמי שקרויין בכורים דכתיב ראשית בכורי אדמתך ותרומה אין לה אלא שני שמות תרומה וראשית כתרומת גרן ראשית דגנך:

יוקדם תרומה למעשר ראשון שקרוייה ראשית. משא"כ במעשר ראשון דאע"ג דאשכחן דאיקרי תרומה דכתיב בפרשת קרח כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים בנחלה ראשית לא אשכחן דאיקרי:

ומעשר ראשון. קודם למעשר שני שיש בו תרומת מעשר ואכולהו אזהר רחמנא מלאתך ודמעך לא תאחר כל דבר שמדמע לא תאחר אותו ותרומת מעשר בעיא אחד ומאה ומדמעת ושוה לתרומה לכל דבר הילכך מעשר שני לבסוף ושנת מעשר עני מעשר עני במקומו:

מה שעשה עשוי שנאמר מלאתך ודמעך וגו'. בגמ' מפ' לה:

שיש בו ראשית. תרומת מעשר קרי לה ראשית דאקשה רחמנא לתרומה גדולה שקרוייה ראשית דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכתיב ראשית דגנך:

דב"ש אמרי קדשו מדומעין. בריש מכילתין הוא בפלוגתא דתרומת עצמן בהן:

כן ר"ש אמר קדשו מדומעין. כדמסיק דאפילו אמר בו פליג ר"ש:

נשמעינה מן הדא. תוספתא היא במס' מעשר שני פ"ג והכי איתא התם מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום ר"ש אומר וכו' כלומר שהיה לו מעשר שני מועט קשור לו בסודרו או במטפחתו ואמר מ"ש שבחפץ זה מחולל על איסר שבכיס זה או על שני איסרים שבכיס זה ולא קבע מקום למעות שבכיס לומר בצפונו או בדרומו או בתוכו דהיינו באמצעיתו וקתני דלר"ש קרא שם והא הכא דקאמר על המעות הללו ולא סיים האיסר היכן הוא מקדישו:

דברי חכמים. כלומר מ"ט דרבנן דבעו סיום מקום:

ה"ג מה תורם במסויים אף במחשבה במסויים. דהתורם כשמסלק ומרים באותו מקום שמסלקה מסויים הוא אף מחשבה כי קדשה היינו דוקא במקום מסויים ובספרים מוחלפת השיטה:

תרומת הכרי הזה וזה בזה. כלומר מתחלה אמר תרומת הכרי הזה כאן בכרי הזה לצפונו או לדרומו והדר אמר ושל כרי זה נמי בזה ולא אמר לצפונו וכו' וקאמר ר' יוחנן דכיון דנסתיימה תרומת כרי עצמו שם ה"נ בסמוך לה נסתיימה התרומה של הכרי האחר ומודו רבנן בהאי וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק ג' דהיל' תרומה:

שנפלה לתוך הכרי. לאמצע הכרי:

מקום שנפלה אותה סאה וכו'. דהא איכא שם תרומה מסויימת וכר' יוחנן:

מחציו ולצפון מדמע. דמספקא ליה לר' שמא נתכוון לחלוק הכרי באמצע והוי חציו לדרום וחציו ולצפון כזה # צפון או לזוית שחולקו שתי וערב כגון זה # ולזוית צפון הוא דנתכוון והוי חד מן ארבעה:

כמין כי. כף יונית והיא כמין נון כפופה כדפרישנא בפ' קרחת הכרם וכן פי' רש"י ז"ל וכמין נון כפופה הוי חלוקתו לארבעה דבארבעה נונין כפופות אתה מקיף כל הכרי הזה כזה # חד מן תומניא. דלאו כל חלק הצפון קאמר אלא חלקו לשנים דהוי חד מן שמונה כזה # דהוי החלק הצפוני מיוחד:

תרומת שני כריים בא' מהם. שיהא התרומה של שניהם מהן קסבר ר' יוחנן דמודו רבנן הכא דקדשו תרומה ומעשרות בו והן מדומעין מעורבי' חולין ותרומה ביחד משום דהא קאמר כרי זה תרומתו כאן בכרי האחר ושם יהא נמי תרומת עצמו וחשיב ליה כאילו הוי כרי אחד וחלקו לשנים ואמר דרום זה יהא תרומה על זה: ור"ל סבר דלעולם לא הוי מסויים ולא קדשו מדומעין והוי טבל ואסור אף לכהן:

קידשה ואין ידוע אי זו היא. ומותר לישראל לאכול הכרי ולכהן לאכול השתי סאין אם יש לו פרנסה ממקום אחר ובהכי הוי חד מינייהו חולין מתוקנים וחד מינייהו תרומה ואוכל שתי הסאים בטהרת תרומה ור' אושעיא ס"ל כר' יוחנן:

שני כריים וסאה א' וכו'. צריכי הני בבי דחדא הויא התרומה מסויימת וחד הוו החולין מתוקנים מסויימין:

מן מה שעובר בלא תעשה אתה יודע מה שעשה עשוי. סמיך אמאי דא"ר יוסי בר חנינא לקמן המקדים תרומה לבכורים לוקה וס"ל כאביי דאמר פ"ק דתמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי. ורבא אמר התם שאני הכא דכתיב מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' דאזהר להו רחמנא ללוים אי יהבי לכו ישראל מעשר ראשון קודם תרומה גדולה וכגון שהקדימו לוי לכהן בכרי אחר שנתמרח וקאמר רחמנא דלוי חייב בכל תרומת ה' וחייבין להפריש בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר אלמא דמפרישין תרומה גדולה אחר המעשר וכי תנן שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר ארישא קאי דקתני שהוא עובר בלא תעשה:

ר' יוסי בר חנינא אמר לוקה. ובפ"ק דתמורה אסיקנא דאינו לוקה קאמר:

אינו לוקה. בפ"ק דתמורה נפקא לן דהכתוב נתקו לעשה דכתיב מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' ודרשינן ליה התם למ"ר שהקדימו בכרי דעבר על לאו דלא תאחר שהקדים מעשר לתרומה ונתקיה ללאויה מן מלקות והעמידו בחזור והפרש ואע"ג דלא סמיכי אפ"ה חשיב ליה לאו שנתק לעשה ולא לקי. ומ"ד דלקי סבר דלא דמי לנותר כיון דלא סמיכי להו דגבי נותר הכי כתיב ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש וגו':

מה מקיים ר' יוחנן מלאתך ודמעך לא תאחר. כיון דלא לקי וקיי"ל דאסדר הפרשה קא מזהר דאי לאשמועינן דצריך להקדים את הראוי להקדים במלאתך ודמעך ובכור בניך תתן לי סגי שתרגם אנקלוס בכורך ודמעך ותניא במכילתא מלאתך אלו הבכורים שהן ניטלין מן המלא ודמעך זו תרומה. ופירושה נ"ל דבכורים דרשינן בהו בפ' העור והרוטב דאין מביא אותן משקה דכתיב פרי האדמה ודרשינן פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה ותנן פ' כיצד מפרישין הקרובים מביאין תאנים והרחוקים מביאין גרוגרות וצימוקין ואילו גבי תרומה מצוה ליתנה שמן ויין שהוא כמו דמעך הנוזלת מן העין דכתיב בה כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ומשו"ה קרי לבכורים מליאה שהשבלין מביא בקשיהן וכן כולהו שבעת המינין וכיון דרחמנא אקדמינהו לבכורים על התרומה ה"ה תרומה לראשון וכדתנן במתני':

פתר לה בביעור. שנת הביעור דהיה מתודה בשנה הרביעית כדתנן בפ' בתרא דמעשר שני והתם תנן נמי ואם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות ולהכי הוא דאהני האי לאו:

מתחלה. כי קרא שם תרומה אפילו לא קרא עדיין בכורים:

בסוף. שאחר שקרא תרומה קרא בכורים ומפ' ואזיל למאי נפקא מינה ואמר לצירוף הכרי אי מצרפין הכרי או לא דאם קרא תרומה בכרי זה ובכורים בכרי אחר דאין כאן הקדמה דהא לאותו המקום תרומה קורא ואינו קורא שם שוב בכורים ולמ"ד בסוף אינו עובר:

ולמ"ד תחלה. כבר עבר:

שהקדימו בשבלין. דקיי"ל פטור מתרומה גדולה כדאיתא פ"ק דביצה מי נימא כיון דליכא חיוב תרומה גדולה אח"כ אין כאן מקדים דאינו עובר אלא כשיש סדר הפוך זה מוקדם וזה מאוחר או דילמא נימא דעבר שהפקיע התרומה ולא משני:

אינה מעכבת את הבכורים. מלקרות עליהן:

דאבא פנימון. שם חכם ופליג אמתני' דס"ל דיכול להתודות וקרא דמלאתך לא תאחר מלתתו לכהן הוא דקאמר ואהקדמה לא קפיד:

בכורים בימינו ותרומה בשמאלו. בבת אחת:

מ"ד עובר רבנין. דמתני':

אינו עובר אבא פנימון. עד כאן דברי ר' מנא ששמע מאביו ר' יונה ומשם למדו דאפשר דאבא פנימון לא קפיד אמקדים:

עולה ואמר שלמים לא אמר כלום. והוי חולין גמורים ומהימן לומר שכן היה בדעתו וטעה והוציא בע"א:

שאני נהנה לזה ואמר לזה. קונם יהא מה שאני נהנה לראובן זה כלומר שלא אשא ואתן עמו ונתקל בדבורו ואמר לשמעון:

לא אמר כלום. ושניהם מותרין דבעינן פיו ולבו שוין כדמפ' בגמ':

תמן תנינן. במס' נזיר:

הקדש טעות הקדש. כדמפ' התם כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן ב"ש אומרים הקדש הוא וב"ה אומרים אינו הקדש. ומפ' בגמ' טעמייהו דב"ש משום דילפינן תחלת הקדש מסוף הקדש מה תמורה אפילו בטעות אף הקדש אפילו בטעות וקסברי ב"ש דבשום הקדש אין שאלה לחכם כדאיתא פ' יש נוחלין ופליגי עלה ר' יוסי ור' ירמיה דר' ירמיה סבר אפילו בא לומר חולין ואמר עולה קדשה לב"ש ור' יוסי סבר דדוקא כי מתכוין להקדש בעולם וטעה מחמת דבר אחר כגון משחור ללבן ומלבן לשחור הוא דסברי ב"ש דקדוש אבל בא לומר חולין ואמר עולה דכו"ע לא פליגי דאינו הקדש:

הדא מתני' מה היא. מתני' דהכא דתרומות:

במחלוקת. וב"ש פליגי אמתני':

דברי הכל. כלומר דדוקא התם דאמר שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש ויצא לבן הוי הקדש לב"ש לפי שהיה מתכוין להקדיש שור היוצא ראשון אלא דכסבור שור שחור יצא ראשון אבל כי נתקל בפיו ולא אמר מה שנתכוון בלבו אפילו ב"ש מודו:

ולא בלב. בתחלת מחשבת הלב:

גומר בלב. שחקר וחפש כל מה שהיה לו לעיין:

ת"ל לבטא. דלא כתיב ובטא בשפתים אלא לבטא משמע אע"פ שלא ביטא ובפ"ג דשבועות תנינן הכי בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם בשבועה ומוקמינן לה התם דה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתים ולא הוציא. גמר בלבו סתם מנין ת"ל לבטא ופי' רש"י ז"ל ולא שגמר בלבו להוציא שלא נתכוון שתהא שבועה עד שיוציאנה בשפתיו. גמר בלבו סתם שתהא שבועה בגמר בלבו ע"כ. והכי נמי הכא:

כל נדיב לב. גבי תרומת המשכן כתיב:

מה דאמר שמואל לקרבן. דאינו חייב קרבן שבועה עד שיוציא בשפתים ויעבור על השבועה ולא גמרינן מברייתא דכל נדיב לב דההיא בתרומה מיירי או לענין חיוב נדבה או נדר כי ההיא דמשכן ובגמ' דילן פ"ג דשבועות מייתי להך מימרא דשמואל ופרכינן עליה ברייתא ומשני לה התם שינויא אחרינא:

תרומתן תרומה. אם תרמו משלהן אסורה לזרים והא מתני' מייתינן לה בפ' המביא תניין ופירש"י ז"ל דקסבר האי תנא אין קנין לגוי בא"י כלומר ופירותיו טבלים ומשו"ה הויא תרומה והתוס' דחקו עצמן לומר שגדל שליש ביד ישראל ולקחן הגוי הילכך חייב בתרומה ואינו כן כדמשמע הכא בגמ' דבין בתרומת גרנו בין בגוי שלקח פירות מישראל מיירי מתניתין וטעמא דמתני' היינו משום דהוי קדשי הפה וכי היכי דבהמת חולין דשריא אי אקדשה גוי הויא הקדש כדתניא פ"ק דחולין איש איש לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל וה"נ הכא אע"ג דפירותיו חולין הוו ושרו באכילה אם קרא עליהן שם אסירי לכו"ע ונתפסין הן דאפילו בחלת ח"ל אמרינן הכי כדאמר בפ"ק די"ט ות"ק דפליג אדר"ש היינו ר' יוסי דמייתינן בגמ' ותנן לה בזבחים בפ' ב"ש וכי פליגי ר' יוסי ור"ש היינו אי חייבין עליה חומש זרים שאכלוה או לא ואי אוסרת במאה או לא וכן בבהמת הקדש אי מחייב כרת השוחטה בחוץ או לא וכן בפיגול וכו' אבל כו"ע מודו דקדשה:

ומעשרותן מעשר. אם קרא מעשר ראשון הוי טבל וחייבין להפריש ממנו תרומת מעשר ואי מעשר שני קרא חייבין לאכלו בירושלם ובעי פדיון:

והקדשן הקדש. בהמה שהקדישו הויא הקדש ואין נהנין בה ואי עבר ונהנה אי חייבין אשם מעילות בה או אם שחטה בחוץ אי חייבין כרת בה בהא פליגי ר"ש ור' יוסי בפ' ב"ש בזבחים ובפ"ק דתמורה והתם מפ' טעמייהו:

אין לנכרי כרם רבעי. בתוספתא משמע דהיינו דוקא בסוריא ורבנן פליגי עליה ובפ' כל זית במס' פאה מפ' טעמייהו:

מדמעת. אם נפלה לחולין בפחות ממאה אוסרתן:

וחייבין עליה חומש. האוכלה בשוגג והאי ת"ק ר' יוסי הוא:

ור"ש פוטר. מחומש ולענין דימוע אי פליג בגמ' מפ' לה:

הוציא להן. הגוי תרומה:

נוהגין בה. כהנים:

כטבל ותרומה גדולה. כדמפ' לקמן שמא הפריש ממין על שאינו מינו והוי טבל או ממין על מינו והויא תרומה וקסבר ר' ורשב"ג דאיתיה הנכרי בתרומה דנפשיה והיינו טעמא דכל הני בבי דרבי:

שמא הקדים. תרומה לבכורים או מעשר לתרומה הילכך מה שעשה עשוי כדתנן במתני':

בתרומת גרנו. דכיון דכתיב דגנך ודרשינן ולא דגן גוי משו"ה פליגי ר"ש סבר כי רבי רחמנא דגוי מצי להקדיש בפה היינו דוקא לאסרה לזרים אבל לא לענין חומש:

אבל גוי שלקח פירות ישראל. ממורחין דכבר נתחייבו מן התורה ותרמן הגוי:

אף ר"ש מודי. דחייבין עליה חומש:

עדיין היא במחלוקת. כדמפ' ואזיל:

ופריך טבלו דבר תורה. דהא כי גדל שליש ביד ישראל טבלו דבר תורה הוא. א"נ לקח פירות ממורחים דטבלם במיתה קאי ולהך לישנא דאמרת עדיין היא מחלוקת אמאי לא מחייב ר"ש בה חומש:

ומשני דקדשיו נמי כי הקדיש בהמה כו"ע מודו דקדשים היא כדדרשינן איש איש ואפ"ה תנן בזבחים אליבא דר"ש דאין חייבין עליהן משום פגול ונותר וה"נ בתרומת גוי דפירות ישראל פטר מחומש דקסבר ר"ש דבפרשת חומש דתרומה כתיב וינזרו מקדשי בני ישראל בני ישראל ולא קדשי גוים כדאיתא בזבחים פ' ב"ש:

היא הדא היא הדא. וכי היכי דפליג גבי חומש וסבר דלית בה חומש ה"נ אינה מדמעת וקדושה דגוי קלה היא. ובגמ' דילן פ' ר' ישמעאל במנחות אסיקנא כדר"ש דאע"ג דסבר דמירוח הגוי פוטר אפ"ה כי מרחינהו גוי והפריש מהם תרומה מדמעת מדרבנן משום בעלי כיסין וכי קאמר הכא אינה מדמעת היינו מדאורייתא אבל מדרבנן מדמעת וכן כ' התוס' שם:

הדרן עלך פרק התורם קישות