האוכל שוגג. זר שאכל תרומה שוגג ומפ' בגמ' דבעינן שיהא שוגג בחומש ובתרומה:

משלם קרן וחומש. דכתי' ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקדש ומפ' בת"כ דבתרומה משתעי קרא:

ואחד השותה. דילפינן במס' יומא דשתייה בכלל אכילה הילכך שתה יין של תרומה משלם קרן וחומש:

ואחד הסך. דסיכה איתקש לשתייה כדאיתא בפ' ר' עקיבא מדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ותניא בת"כ ולא יחללו להביא את הסך ואת השותה ומייתי לה במס' מעשר שני פ"ב הילכך סך שמן של תרומה משלם קרן וחומש ואילו לא חשיבא אכילה אלא הפסד דומיא דהשליכה לאור אפילו שוגג אינו משלם חומש אלא קרן בלחוד דאמר מר כי יאכל פרט למזיק:

וא' תרומה טמאה. שאסורה באכילה לכהן בעשה כדכתיבנא בריש פירקין דלעיל ואפ"ה אם אכלה זר שוגג משלם קרן וחומש וטעמא משום דלפי מדה משלם ואע"ג דלאו בת דמים היא וכדאיתא בפ' כל שעה ועוד דכתיב וכל זר לא יאכל קדש וסמיך ליה ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו' כל מאן דמוזהר בלא יאכל איתיה בקרן וחומש ותרומה טמאה לזרים במיתה היא כדלעיל:

וחומש חומשה. לפי שהתשלומין נעשין תרומה כדתנן לקמיה ואם חזר ואכל אותו חומש ראשון בשוגג חוזר ומשלמו וחומש עליו וטעמא מפ' בפ' הזהב דכתיב ויסף חמישיתו עליו קרי ביה חמישיתיו:

אלא חולין מתוקנין. דכתיב ונתן לכהן את הקדש ודרשינן וכי היאך אפשר כלומר דהא אכליה אלא יתן לו טבל לקדש דהיינו דבר הראוי להיות קדש:

והן נעשין תרומה. בגמ' פליגי תנאי אי משעת הפרשה אי משעת נתינה לכהן:

והתשלומין תרומה. דאם אכל זר אותן החולין שנתן בשביל קרן אשמועינן השתא דתשלומי קרן נמי הוו תרומה:

ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל. דלא הויא ממונו דהא תרומה מיחייב לשמים ואילו מחיל כהן תרומה אינה מחילה ובגמ' מפ' לה:

בת ישראל שאכלה תרומה. שהפרישה תרומה משל עצמה ואכלתה:

שלא זכה בה כהן. שלא נתנה לכהן:

ואח"כ נשאת לכהן. דראויה השתא לאכול בתרומה:

משלמת קרן וחומש לעצמה. דתרומה דאכלה נמי אם היתה בעין לא היתה מחוייבת ליתן לכהן דנעשית כהנת בנישואיה ולכך מוכרת התרומה והחומש לכהנים בדמי תרומה והדמים לעצמה:

קרן לבעלים. דממון כהן הוא ויכול לקדש בו את האשה כדתנן בקידושין:

וחומש לעצמה. כדתני סיפא חומש לכל כהן שירצה. ונראה דנפקא לן דכתי' ונתן לכהן בפתח דהיינו הבעל את הקדש קדש שאכל ולא החומש וכיון שנשאת כהנת היא:

שיהא הוא וחומשו חמשה. דדריש ויסף חמישיתו חומשא מלבר על ארבעה רבעים מוסיף החמישי מן החוץ דלעולם החלק הנוסף יהא קרוי חומש וא"כ חולקין הקרן לארבעה חלקים ובפ' הזהב פליג ר' יונתן אהך דרשא. ופסק הרמב"ם ז"ל בסוף פ"י כמ"ד הוא וחומשו חמשה כי הכא:

מזיד בחלב ושגג בקרבן. כגון דידע דהוי חלב ואכלו אבל לא ידע דמיחייב כרת כי היכי דמחייב קרבן:

מתרין בו ולוקה. כלומר אם התרו בו לוקה על זדון לאו:

ומביא קרבן. דקסבר ר' יוחנן בפ' כלל גדול דשבת דבשגגת כרת חייב קרבן ואע"ג דאיכא זדון לאו וריש לקיש פליג עליה התם:

ושוגג בחומש. דלא ידע דמיחייב חומש דחומש מיקרי קרבן בעלמא:

שתהא כל אכילתו בשגגה. והכי אמר אביי התם דמודי ר' יוחנן בתרומה שאין חייבין עליה חומש עד שישגוג בלאו שבה:

מזיד בספקו כשוגג בודאו. היה מסופק בככר אי הויא תרומה ואכלה במזיד ואח"כ נודע לו שהיא ודאי תרומה משלם קרן וחומש דכשוגג בודאו דמי:

השב מידיעתו. מביא קרבן על שגגתו בת"כ ובפ"ק דחולין פליגי תנאי בקרא דמעם הארץ מר דריש פרט למשומד ומר דריש אשר לא תעשינה בשגגה השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו. וה"פ הפורש ונבדל מתחלה אם היה יודע שאסור ואינו עובר אז בשגגתו מביא קרבן. ומפ' התם מאי בינייהו דבין למר בין למר משומד אין מקבלין ממנו ואפילו שוגג דהא אילו היה יודע מתחלה נמי היה אוכלו ואינו שב מידיעתו ומסיק משומד לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו דלמר דדריש פרט למשומד משומד שמו ולא מקבלינן מיניה ולמר שב מידיעתו קרינן ביה ומקבלין ממנו קרבן על הדם ואשמועינן ר' יוסי דהאי תנא סבר כי הך דרשא דאע"ג דהוי רשע על הספק דהא גבי ספק כרת בשגגה אחמיר ביה רחמנא דמייתי קרבן אשם תלוי אפ"ה כיון דעל ודאי הוי שב מידיעתו שוגג מיקרי ולא מזיד וחייב קרן וחומש והתשלומין תרומה כדתנן במתני':

ואינו פורש מכחצי זית. דקיי"ל כר' יוחנן בפ' בתרא דיומא דחצי שיעור אסור מן התורה וזה האיש דהוא רשע לחצי זית אכל זית בשוגג מי חשיב שב מידיעתו או לא:

נעשה כאוכל חצי זית בשוגג וכו'. דאע"ג דכל הזית אכל בשגגה מ"מ כיון דהוה אכיל בכוונה חצי זית נעשה כאילו אכל חצי זית בשגגה וחצי זית בזדון:

בהעלם א' פטור. ואין זה מחלוקת דרבן גמליאל ורבנן בפ' כלל גדול ודפ' הבונה דהתם כי יש ידיעה לחצי שיעור היה שב והכא יש ידיעה ואינו שב וקאמר ריש לקיש דלא מצטרפי ופטור מן הקרבן דכל הזית בעינן בשגגה ונראה דטעמא דריש לקיש דאע"ג דאית ליה חצי שיעור מותר מן התורה וזדון דחצי זית לאו זדון הוא דהא אינו חוטא כלל הוא והוי כאילו כל הזית בשגגה אפ"ה כיון דאכילה הויא כזית רחמנא גזר דכל האכילה הויא בשגגה:

שני חצאי זיתים וחסר כל שהוא פטור. אזיל לטעמיה דס"ל בפ' בתרא דיומא חצי שיעור מותר מן התורה ואסור מדרבנן:

באיסורי הנייה. כגון תקרובת ע"ז וערלה וכלאי הכרם דאפילו חצי שיעור מן התורה וטעמא כדאמרינן בפ' כל שעה דבכלאי הכרם לוקין עליהם שלא כדרך הנייתן דהא לא כתיב בו אכילה ותקרובת ע"ז כתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, וערלה נמי כיון דכתיב לא יאכל ואסרו בהנייה חצי זית הנייה הוא:

ביום הכפורים. דרחמנא אמר תענו את נפשותיכם ואין כאן עינוי:

בעתיד להשלים. השיעור דמתרינן ליה ומהנייא התרייתו למלקות דאי לא שייכא התראה היכי מלקינן ליה והיכי מיחייב אי אכל שני חציי זיתים זה אחר זה והא חצי זית קמא כיון דבחצי שיעור אין מתרין אותו וחצי זית אחר לא שייך ביה התראה דעל התראתן אינו אוכל אלא חצי זית אמאי לקי אלא דחשיב התראה דחצי זית קמא אי עתיד להשלים וכבת אחת דמי:

האוכל כלאי הכרם לוקה. משום לא תאכל כל תועבה ואפילו שלא כדרך הנייתן:

מגמע חומץ לוקה. דמשיב את הנפש הוא כר' ולוקה משום אוכל ולרבנן דפליגי אדר' פטור דדרשינן פ' בתרא דיומא כי יאכל פרט למזיק:

כוסס חטה של תרומה. כל דבר שהוא אוכלו שלא כדרך אכילתו קרוי כוסס:

לוקה. דהא מתהני ונהום כריסיה הוי ליה:

משלם את הקרן ולא את החומש. דמזיק הוא ולא אוכל ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"י דאם כסס חטים וגמע את החומץ משלם קרן וחומש והיינו כר' יוחנן דפסק הכא כר' ובפ' בתרא דיומא בגמ' דילן גרסינן אמר רב גידל אין הלכה כר' ואע"ג דאוקימנא סתם מתני' כר' מ"מ הלכה כר' יוחנן. וגבי כוסס את החטה פסקינן בפ' כיצד מברכין דמברך בה בורא פרי האדמה דאכילה מיקרי. והראב"ד ז"ל פסק דאין הלכה כר'. ונראה לי דברי הרמב"ם ז"ל גבי כוסס חטים כיון דאשכחן גבי ברכה דאכילה מיקרייא והכי נמי אשכחן בגמ' דא"ר יוחנן זר שכסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק ומשמע שאני שעורים דלית בהו ברכה כשאוכלן חיים דסתמן לבהמה קיימי. אבל בהל' שביתת עשור משמע דפסק דלא כר' שכת' שתה חומץ חי פטור מן הכרת ולא מיחייב אלא כי מזגו והכא גבי תרומה פסק כר'. וצ"ל דמגמע לחוד ושותה לחוד והכא מיירי דוקא במגמע והתם בשותה דלאו שתייה היא:

במגמע. אחר טיבולו כגון שהיה אוכל ירק חולין והיה מבטל בחומץ של תרומה ושתה כדי גמיעה מן החומץ כדי לתת טעם אל הירק שבפיו מודו דבודאי כה"ג משיב את הנפש הוא וחייב קרן וחומש. וה"נ אשכחן במס' ביצה בפ' יום טוב שחל דמוקי מתני' דלא יגמע בהן את החומץ לאחר טיבולו דהיינו לאחר אכילה וטובל מאכלו בחומץ דמוכחא מילתא דמשום רפואה קא עביד אלמא דעבידי אינשי לטבל ולגמוע אחר האכילה:

אכל תרומה טמאה בשוגג משלם חולין טהורים. האוכל תרומה שוגג אין משלם מעות אלא פירות והן נעשין תרומה הילכך יהיב חולין טהורים דיעשו תרומה:

ואם שילם חולין טמאים. בין בשוגג שלא היה יודע שהן טמאים בין שהיה יודע שהם טמאים תשלומיו תשלומין ונעשין תרומה טמאה וממון כהן. ובגמ' דילן בפ' הניזקין תני וחוזר ומשלם חולין טהורים משום קנס ואינם נעשים תרומה:

מזיד לא עשה ולא כלום. ולא הוו תרומה:

תמן תנינן. ראש פ' הוא במכילתין:

מן הטמא על הטהור. דבעינן מוקף. וקתני התם דאם תרם במזיד לא עשה ולא כלום:

מה שעשה עשוי. דהוי כמו תורם מן הרע על היפה ותרומתו תרומה:

יחידאה דהכא כסתמא דתמן. דסומכוס קאמר דבמזיד לא הוו תרומה כיון דאפשר לשלם טהורים והוו תרומה טהורה:

יחידאה דתמן. דהיינו ר' יוסי:

כסתמא. דהך ברייתא דאפילו במזיד הוי תרומה. ובפ' הניזקין פרכינן אהך ברייתא ואמרי במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין תבא עליו ברכה דאכיל מיניה מידי דלא חזי ליה טומאתו וקא משלם ליה מידי דקא חזי ליה בימי טומאתו ואע"ג דסוף סוף הן נעשין תרומה טמאה ותרומה טמאה לכהנים טהורים בעשה ולטמאים בלא תעשה מיהו האי חולין טמאים מיכוין לשלומי ולא ידע דהן נעשין תרומה ומוקי לה דחסורי מחסרא כדאיתא התם ותלמודא דהכא סבר דמזיד גמור הוא דידע דהוו תרומה טמאה הילכך לא חזי ליה לא בימי טומאתו ולא בימי טהרתו ואין צריך לשבש הברייתא. וכן פסק הרמב"ם ז"ל הך ברייתא כלשונה בפ"י ולא חש לההיא דהנזקין מטעמא דאמרן:

היך עבידא. אמתני' קאי דתנן דהתשלומין תרומה היכי דמי דלהוו תרומה מי נימא דלכל מילי אמור ואפילו לגבי זריעה גזור בהו נמי דגידולי תשלומין תרומה וכ"ש לטומאת ידים דאית בהו שלישי בתרומה:

ומפ' דגידוליהן חולין. דאע"ג דגזור רבנן על גידולי תרומה דהוו כתרומה כדתנן לקמן בפ' הזורע ומפ' טעמא בפ"ק דשבת גזרה משום תרומה טמאה ביד כהן דילמא משהי לה ביד כהן ואתי לידי תקלה כדאיתא התם והכא בגידולי תשלומין לא גזור דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזור בה רבנן:

דתנינן גידולי תרומה תרומה. אם זרע כהן תרומה לא בטלה אגב קרקע והגידולין הוו תרומה ודייקינן הא גידולי תשלומי תרומה הוו חולין:

וחייבת בלקט ובשכחה ובפאה. דמדאורייתא חולין גמורים הוו וא"כ שלישי לית בהו כדין חולין שאין שני עושה שלישי. וכן פי' רבנו שמשון ז"ל בפ' הזורע:

אין משלמין מהן קרן וחומש. ישראל שירש מן אבי אמו כהן תשלומי תרומה ואכל תרומה אין משלם מהן קרן וחומש דהא הוו תרומה. וצריך לשלם חולין דלהוו תרומה:

ה"ג ומשלמין עליהן קרן וחומש. והכי תנן במתני' דבחומש עצמו משלם חומש וכ"ש קרן. ואי גרסינן ואין משלמין עליהן קרן וחומש מיירי דלא מטו ליד כהן אלא שהפריש התשלומין בלבד והא מני ר' היא. והך גירסא ליתא דהא קתני ואין חייבין בחלה ובהא כדין תרומה נינהו דתניא בסיפרי דתרומה פטורה מן החלה וא"כ משמע דבמטו ליד כהן עסקינן:

ואין הידים פוסלות. דרבנן גזור דידים להוו שניות ופוסלות את התרומה משום דידים עסקניות הן כדאיתא בפ"ק דשבת ואהאי לא גזור דמותרין הכהנים לאכלן בלא נטילת ידים אי הוו פירות וטעמא דידים דרבנן היא ואמילתא דלא שכיח' לא גזור:

ואינן נפסלין בטבול יום. כלומר שאם נגע טבול יום בהן לא פסלן דרבנן גזור דטבול יום פוסל את התרומה אבל פשיטא דהטבול יום אסור לאכול את התשלומין עד שיעריב שמשו דתשלומי תרומה מדאורייתא הוו תרומה אי מטו ליד כהן כדכתיב ונתן לכהן את הקדש:

כדרך שפוסלות בחולין. נ"ל בחולין שנעשו על טהרת הקדש דגזור רבנן בהו טומאה דאית בהו שלישי ורביעי כדאיתא בפ' השוחט וקאמר דלא גזור אתשלומי תרומה כי היכי דגזור אחולין שנעשו על טהרת הקדש ואי גרסינן כדרך שאין פוסלות בחולין א"ש. והרמב"ם ז"ל כתב בפי"א מותר לאכול הגידולין בידים טמאות ומותרין לטבול יום כחולין. ולא ידעתי אם גורס הרב כאן גידולי תרומה וזה הדין אמת שהרי אמרו גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים. אבל כ' הרב פ"י כל המשלם קרן וחומש הרי התשלומין כתרומה לכל דבר אלא שאם נזרעו גידוליהן חולין. והכא משמע דלית בהו דין ידים שניות ואינן נפסלין בטבול יום:

ואף ר' אלעזר בר שמעון ור' מודו בה. פלוגת' היא לקמן דאע"ג דקסבר ר' אלעזר ב"ש דאף הפרשה לחודה מקדשתו מלאכלו ולחייב עליו קרן וחומש כתרומה אפ"ה מודי דמאי דתקון רבנן בתרומה כגון ידים ופיסול טבול יום הכא לא גזור. וזה פירשתי משום ששנינו אלו פוסלין את התרומה ומני בהדייהו טבול יום ובמס' שבת ירושלמי מני לכלהי דההיא מתני' בי"ח דבר. אבל בגמ' דילן במס' שבת פריך אההיא דטבול יום טבול יום דאורייתא דכתיב ובא השמש וטהר ומסיק סמי מכאן טבול יום. פירש"י ז"ל ובא השמש וטהר ומקמי הכי לא ואוקימנא להאי קרא בתרומה ביבמות פ' הערל ואפילו לנגיעה אשכחן קרא התם כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר והאי נגיעה היא דבעינן ליה הערב שמש אלמא פסיל בנגיעתו דאי לא פסיל למאי קרי ליה וטהר השתא מכלל דמעיקרא לא הוי טהור גמור והאי כלי לאו בר אכילה הוא ומיהו טמויי לא מטמי דהא לאו טמא איקרי ע"כ. ולפ"ז תשלומי תרומה נפסלין בטבול יום דמדאורייתא הוא ושמא דההיא מיירי בשנטמא בטומאה דאורייתא והכא מיירי בנטמא בטומאה דרבנן וסבר הכא דטומאה דרבנן בעיא הערב שמש ובמס' ביצה לא אמרינן הכי ובמס' שבת נמי לא אמרינן הכי ובת"כ נמי לא אמרינן הכי:

כשלא הפריש. התשלומין מודו כו"ע דאין יכול למחול דתשלומין דקרן וחומש כפרה לנפשיה הוי וכדאמר רבא בפ' כל גדול במס' שבת חומש במקום קרבן הוי הילכך כפרה הוי ואינו ממונו של כהן, ובמוחל לאחר הפרשה לקמיה מפרש:

הפריש ואח"כ אכל. הפריש תשלומין ואכלן קודם שזכה בהן כהן אי מחיל להו כהן פלוגתא וכו':

יכול תהא הפרשתו מקדשתו וכו'. ברייתא היא בת"כ ופירשה הראב"ד ז"ל משום דקיי"ל דהתשלומין נעשין תרומה לחייב עליהן קרן וחומש כדאיתא במס' תרומות ונפקא להו טעמא מהאי קרא ונתן לכהן את הקדש כפשטיה דקרא מה שיתן יהא קדש וקא בעי השתא יכול משעת הפרשת התשלומין יהו קדושים שאם אכלן זר יהא משלם עליהן קרן וחומש ת"ל ונתן לכהן את הקדש משעת נתינה ולא משעת הפרש:

ואף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו וכו'. מ"ט את הקדש כתיב שהיה כבר קדש קודם נתינה. ומאן דמפ' להא מילתא על תרומה עצמה דעלה קאמר ר' שלא תהא הפרשתו מקדשתה לחייב עליה קרן וחומש עד שיתננה לכהן טועה הוא דהכא מוכח בהדיא דאתשלומין קאי ועוד האריך שם הרב ז"ל:

מחל ואח"כ אכל. מחל לו הכהן אחר הפרשת התשלומין:

גזל תרומה משל אבי אמו כהן ומת. אבי אמו והוא יורשו:

משלם לשבט. לכהנים ולא לעצמו:

וריש לקיש אמר ישלם לעצמו. דהא יורשו ואין צריך לשלם וה"נ אי מחלם לו הכהן אחר הפרשתם לר' אלעזר ב"ש הוי כירושה ולר' יוחנן מ"מ משלם ולריש לקיש לא משלם אלא מוכרה לכהנים בדמי תרומה והדמים לעצמו:

תרומת הקדש. כגון שהקדישה לבדק הבית ואכלה חייב שני חומשין חד משום הקדש וחד משום תרומה:

וישלם שלשה. חומשין וכגון דכפר לכהן ונשבע והודה דאפילו הוו חולין איכא חומש ומצי תנא לאשכוחי תלתא חומשין חד דשבועה וחד דתרומה וחד דהקדש ובשלמא אי משלם לעצמו משו"ה לא תני לה דלא פסיק ליה דהא אי מחל ואח"כ אכל משלם לעצמו וכדפרישנא א"נ אי גזל מן אבי אמו כהן ומת הדמים לעצמו הילכך אינו משלם ומש"ה לא תני אלא שני חומשין דהני פסיקן ליה דגבי הקדש ליכא מחילה אלא לדידך כיון דמהדר תנא לטפויי חומשין באכילה א' ניתני שלשה וניתני הכי גנב תרומת הקדש וכפר ונשבע והודה משלם קרן וג' חומשין:

התורה אמרה יצא בו ידי גזלה. לקמיה מפ' ליה ואזיל:

לית אתון אמרין להן. אין אתם מפרשין אותן:

ר' אסי תלמידו של ר' יוחנן הוה:

במקום שחיטתה שם תהא שריפתה וכו'. היו אומרים בשם ר' יוחנן שבמקום שחיטת הפרה צריכין לשרפה ואם לא שרפוה שם פסולה והיה מוכיח כן מן המקרא ולא היו יודעין היאך:

ונתן לכהן את הקדש מכיון שנתנו בו יצא ידי גזלו. דהוה ליה למכתב ונתן לכהן קדש מאי את הקדש משמע זה יתן מה שחייב מצד התרומה ולא יתן יותר משמע דבחומש של התרומה יצא בו ידי גזלה ובחומש הזה עולה לו לתרומה ולשבועה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"י הגוזל תרומה ואכלה משלם קרן וחומש א' שהחומש שחייב בו משום תרומה יצא בו ידי גזלה שנא' ונתן לכהן את הקדש אינו חייב אלא חומש של קדש בלבד ע"כ. ובודאי דמיירי שכפר ונשבע והודה דבהכי הוא דמיחייב חומש הגזלן כדאיתא פ' הגוזל קמא ובפ"ו דהיל' גזלה ואבידה פסק א' הגוזל או העושק או הגונב או שהלווהו או שהפקיד אצלו א' מצא אבדה וכחש בה או שהיתה ביניהן שותפות ונשאר לו אצלו ממון או שעשה לו מלאכה ולא נתן לו שכרו כללו של דבר כל שאילו הודה חייב לשלם בדין וכפר ונשבע משלם קרן וחומש ע"כ. ואם כ' כאן הגוזל לשון הגמ' נקט שאמרו בו יצא ידי גזילה ועוד דכולהו מתני' דתנינן בהו משלם חומש גבי גזלן הוא דתנינן כדתנן הגוזל את חברו ונשבע לו יוליכנו אחריו וכו' חמשה חומשין הן וכו' וכן אמרו גזל הגר. והראב"ד ז"ל השיג על הרמב"ם ז"ל וחשב שהיה מחלק בין גנב לגזלן ואין כן דעת הרב ז"ל:

על פרשה ישרוף. האי קרא הוא דקא דריש ר' יוחנן ביה במקום שחיטתה וכו' כדמפרש ליה ר' ירמיה במקום פרישתה מחיים שם וכו' דהאי על פרשה על מקום פרישתה מחיים קאמר דאי על פרש דכריסה בלחוד קאמר לכתוב רחמנא ואת פרשה כדכתיב ואת בשר הפר ואת עורו ואת פרשו וכו' אלא על מקום פרישתה מחיים ובמקום קפיד נמי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד שרפה חוץ ממקום מערכתה שנשחטה עליה פסולה:

ר' יוחנן כר'. דאינה תרומה עד שתבא ליד כהן הילכך משלם לשבט דאינו קדש עד שיזכו בו ובא ליד כהן והתורה אמרה ונתן לכהן את הקדש:

ריש לקיש כר' אלעזר ב"ש. דמיד הוא קדש ויצא ידי חובתו ומוכרה לכהנים בדמי תרומה:

בדבר שהוא זקוק ליתנו לכהן. כגון פדיון הבן לכו"ע ופדיון פטר חמור לר' אליעזר:

בדבר שאינו זקוק ליתנו לכהן. כגון שירש אבי אמו כהן אפילו ר' מודי דאינו משלם אלא לעצמו והיינו דמשלם לכהן בדמי תרומה והדמים לעצמו:

הפריש פדיון וכו'. משנה היא בסוף פ"ק דבכורות:

ומת. השה בבית ישראל קודם שזכה בו כהן:

כחמש סלעים של בן. דאינו נפטר עד שיתנם ליד כהן דתנן בפ' יש בכור המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו שנא' יהיה לך אך פדה תפדה ופירש"י ז"ל כשיהיה לך הפדיון אז יהיה פדוי:

מפדיון מ"ש. דאם אבדו מעות הפדיון בי גזא דרחמנא נינהו והכא נמי החמור מותר בהנאה דכבר נפדה ונתפסה קדושתו ונתחלל והתם מפ' טעמייהו:

מכיון שהפריש פדיונם קדשו. וטעמא דכמאן דאתו ליד כהן דמו דהא הוא יורשן:

מוסר טהרותיו לע"ה. תשלומין תרומה הוו ומוסר תרומה לע"ה הוא ואסור כדאיתא במס' דמאי:

ונוטל דמי א' מהן. שמוכרה לחבר בדמי תרומה ואותן הדמים נותן לע"ה:

הפרשתה מקדשתה. דמשו"ה איקרי מוסר טהרותיו דתרומה הן מיד קודם שיבאו לידו ולדידן דקיי"ל כר' אין כאן מוסר טהרות:

בלא כן אינו צריך זכייה. בתמיה והלא צריך זכייה שיזכה בה הכהן ע"ה כי היכי דליחול עלה שם תרומה:

ובמזכה לו ע"י אחר. מיירי האי דפרכינן ולא נמצא מוסר טהרות וכו' דהא חייל עלה שם תרומה. והתימא על הרמב"ם ז"ל למה פסק בפ"י אכל תרומת ע"ה משלם לחבר נוטל דמיה ממנו ונותן לע"ה שאכל תרומתו שאין מוסרין טהרות לע"ה דכיון דקיי"ל כר' מחברו ופסק כר' יוחנן דמשלם לשבט היה לו לומר כן משלם לע"ה דאין בה קדושת תרומה עד שתבא לידו בד"א שלא זיכה לו ע"י אחר אבל אם זיכה לו ע"י אחר נותנה לחבר ומוכרה לו בדמי תרומה והדמים נותן לע"ה שאין מוסרין טהרות לעם הארץ ויש בזה קיצור גדול:

לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה. בעיא היא ובתרומה שלא זכה בה כהן. מי אמרינן הא זכתה בה ולא פקע מינה ומוכרה לכהנים והדמים לעצמה:

שמא אינן שלה. דפשיטא דמהני לה תפיסה משל בעלה וה"נ אהני:

ודחי תמן מעשרות מסויימין. ומשו"ה אהני תפיסה:

הכא תרומה אינה מסויימת. דאינה בעולם כשנתגרשה וזכיית אכילה לאו זכייה היא דהא באיסור הוות ולא אהני' מידי:

מה דמי לה פטרי חמורים. נ"ל דהיינו האי דגרסינן בפ"ק דבכורות תניא ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאי שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מפריש עשרה שיים מעשרן והן שלו. וה"פ דכשנפלו לו לאבי אמו כהן מאבי אמו ישראל דחייבין בפדיון דברשות ישראל נולדו מפריש עליהן עשרה שיין לאפקועי איסורייהו. והן שלו דמאי דמיחייב כהן המורישו לעשות מהן עושה זה מהן דכהן המוריש היה צריך להפריש עליהם שיין להפקיע קדושה שחלה עליהן בבית ישראל ונוטל השיין לעצמו שהרי כהן הוא ואין צריך לחזור אחר כהן וה"נ עושה ישראל זה היורשו דדמי כמי שהורישו כהן השיין. והא הכא דלא הפריש הכהן השיין ולא פדאם דלא הספיק עד שמת ואפ"ה חזינן כאילו הפריש ופדאן וה"נ גבי הך איתתא אע"ג דלא הפרישה התרומה ולא נתנה לכהן ולא קדשה עדיין כיון דאילו היתה מפרשת זכתה בקרן וחומש לעצמה חשבינן לה כאילו הפרישה וזכתה לה. והרמב"ם ז"ל פ"י כתב לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה בין כך ובין כך אינה משלמת לעצמה והרי היא כמי שלא נשאת לכהן. וקשיא עליה ההיא דפטרי חמורים והוא ז"ל כתב ההיא דפטרי חמורים בהי' בכורים פי"ב:

ואת אורחיו. מדקתני והוא משלם להם משמע דאורחיו שחייב להם קתני והיינו שעשה להם אכסניא שנתחייב להן לתת להם סעודה:

וחכ"א הן משלמין קרן וחומש. בגמ' מפ' במאי קא מיפלגי:

משלם להם דמי סעודתן. בגמ' מפ' לה:

דמי תרומה. שאין דמיה יקרים כחולין לפי שאוכליה מועטין וגם יכול לשלם קרן וכפל במעות ואין צריך לשלם פירות הראוין להיות קדש:

קרן וחומש מן החולין. כלו' בדמי חולין פירות מתוקנין וקרן האחר כדמי תרומה דהכפל אינו תרומה דמחמת אכילה הוא דחייב רחמנא קרן וחומש ראוי להיות קדש וקרן השני שהוא בא מחמת הכפל של קנס הגנבה משלם דמי תרומה כלומר בזול כמו שמוכרין תרומה לכהנים. ומהך מתני' דייק בפ' הזהב דחומשא נמי נריך לשלם מן הפירות המתוקנים ומשום דתרומה נכסי כהן דיינינן בה כפל כהדיוט:

תרומת הקדש. פי' הרמב"ם ז"ל שהקדיש תרומתו לבדק הבית:

שני חומשין. חד משום דתרומה וחד משום נהנה מן ההקדש. וכ' הרב ז"ל בפ' י' ומפני מה חל איסור התרומה מפני שהתרומה אסורה לזר ומותרת לכהן הקדישה נאסרה על הכהן ומגו דחייל על הכהן איסורא נוסף בה איסורא אף על ישראל. משמע מתוך פירושו דבהקדישה אחר שהיתה תרומה דוק' מיירי ובפ"ק דמכילתין לא משמע הכי מדקאמר עלה דתורם אותה הגזבר משמע דההקדש קדם. ועוד אמרינן התם דתני ר' אושעיא עלה דמתני' א' המקדיש טבלו וא' המקדיש תרומתו כדאיתא התם והקדיש טבלו היינו דאחר שנתמרח הקדישו למנחת נדבה וחייב הגזבר לתורמו אע"ג דקדשי מזבח הוי כדאמרינן בפ' אלו עוברין אין מביאין נסכים מן הטבל ודרשינן לה מקרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל והכי נמי אית לן למדרש גבי מנחות דאין מביאין אותן טבלים אלא משום דקרא קאמר משקה דרשינן ליה בנסכים דהוו משקה יין ושמן וק"ו הדבר יין דכוליה לאישים ואין בו אכילת כהנים אסור מנחת הסלת דאיכא אכילת כהנים לא כ"ש ובנין אב הוא לכל מילי. וראיה לדבר מדאמרינן בפ"ק דדמאי בשיירי מנחות לא גזרו על הדמאי ומשמע טעמא משום דמאי הא ודאי אסירי וצריך להפריש דטבל הוא והא דאמרינן בפ' ר' ישמעאל במנחות מירוח הקדש פוטר וטעמא משום דאמרינן דגנך ולא של הקדש היינו דיגון הקדש שמירחו ההקדש אבל אי מירחו ההדיוט כבר נתחייב ותו לא פקע איסוריה דאי ס"ד דכי אקדשיה אחר שנתמרח ברשות הדיוט פקע מיניה איסור טבל מאי ממשקה ישראל והא פקע מיניה איסורא דטבל כיון דאקדשיה לנסכים אלא ודאי כדאמרן. והיינו טעמא דמתני' דחלה דתנן הקדישן משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין דלאו משום דפדאן הוא דחייבין דאפילו בלא פדאן נמי חייבין וכדאמרן דהקדש לא מפקיע איסור טבל. ונקט פדאן כי היכי דלישתרו דבלאו הכי איכא מעילה כנ"ל:

שני חומשין וקרן. בגמ' מפ' היכי משלם להו:

שאין הקדש פודה את ההקדש. דכתיב ונתן לכהן את הקדש ולא כתיב והקדש יתן לכהן מי שאחר נתינה יהיו קדש יצאו אלו שכבר היו קדש קודם נתינה. כיצד לקט ושכחה ופאה והבקר דעניים הן ומנתא דרחמנא נינהו ולא היה בהן זיקת תרומה ומעשרות ואינן ראויין ליעשות תרומה על פירות אחרים הילכך אין תשלומיהן נעשין תרומה:

ומעשר ראשון. שהקדימו בשבלים שניטלה ממנו תרומת מעשר ולא שייך ביה תרומה גדולה כדאיתא בפ"ק, א"כ לא תפיסא ביה השתא נמי תרומה:

ומעשר שני והקדש שנפדו. שנתן את הקרן ולא נתן את החומש ואפילו אח"כ מירחן זיקת קדש הויא ביה דאם תרמו מהן על אחרים אין תרומתן תרומה וא"כ אין תשלומין מהן תרומה:

מתירין באלו. בגמ' מפ' מאן נינהו אלו:

מה ביניהון. דהא מודי ר"מ לרבנן דהן משלמין את החומש ורבנן נמי סברי דהוא משלם דמי סעודתן והיינו דמי הקרן לר"מ ומאי בינייהו:

עיקר סעודה ביניהון. אפרש סוגיא זו על דרך שפירשה רבנו שמשון ז"ל. עיקר סעודה ביניהון על מי לטרוח ולהכין להם ולבשל סעודתן ר"מ סבר טורח סעודה על בעה"ב רמי הילכך דמים ושבח הסעודה משל בעה"ב אכלי והוא משלם את הקרן של תרומה עם שבח הסעודה ורבנן סברי בעה"ב נותן הדמים והפועלים יקנו להם צורכי סעודה הילכך שבח הסעודה ממון כהנים הוא דקא אכלי ומשלמין הן קרן וחומש ולר' יוחנן כ"ש דטפלה לפועלים לכו"ע:

טפלה ביניהון. מי מחייב ליטפל להביא סעודתן מן השוק שצריך ליתן פרוט' לשליח:

טפלה לבעה"ב. וקרן דקאמר ר"מ דמים ושבח הסעודה וטפלה קאמר ורבנן אמרי דמים ושבח סעודה עשויה דוקא הוא דמשלם ופרוטה דטפלת הבאה לפועלים רמיא:

למוכר חפץ לחברו. דהכא נמי הרי מכר להן התרומה ונמצאת שאינה שלו וטעמא יהיב למתני' אמאי משלם להן דמי סעודתן:

כריש לקיש אתאמר ניחא. דלריש לקיש לכו"ע שבח ודמי הקרן על בעה"ב הוא דרמי ולר"מ לבעה"ב חייב לתת להן סעודה מוכנת ומשו"ה האי טעמא ניחא לר"מ ולרבנן: אלא לר' יוחנן דאמר דבהכי פליגי דלר"מ בעה"ב חייב לטרוח ולהכין סעודה מצי אתיא האי טעמא כר"מ דהונה אותם הילכך חייב להעמיד להן סעודתן ולשלם להן טורח ודמי סעודה אלא לרבנן מי מצית לאוקומה הרי אין לו אלא לתת דמים ומה שייך לומר חייב להעמיד לו מקחו הכא דמשמע מקחו דלא די להחזיר דמים שלקחו: ומסיק דהך מימרא כר"מ איתאמרא דלרבנן לא מצית לאוקומה עד כאן פירשתי והוא על דרך רבנו שמשון ז"ל. וקשה לי לשון עיקר ולשון טפלה. לכן נ"ל לפ' השמועה בלשון אחר:

עיקר סעודה ביניהון. מיירי באתרא דאיכא דיהבי לפועלים סעודה ואיכא דלא יהבי והוא פסק סתם ונתן להן סעודה של תרומה כגון אורז של תרומה בנדבת לבו וכן לאורחיו דלא נתחייב כלל בהדיא אלא סתם ותניא בפ' הפועלים השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכ"א משמנין ביניהם. ופירש"י ז"ל וא"ל בעל הבית הרי עלי שכרך כאחד מפועלי העיר. משמנים ביניהם לא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה בינוני ע"כ. ר"מ סבר אדעתא דפועלים אזלינן ואינהו סעודה חשובה בעו ואיבעי ליה לבעה"ב לאתנויי ע"מ שאין עליכם עלי סעודה הילכך כיון דלא אתני עיקר סעודה לבעה"ב אית ליה למיהב ובעה"ב מיחייב לשלם קרן דפורע חובו הוא דהוי. ורבנן סברי עיקר סעודה משל פועלים הוא ולא מיחייב בעה"ב מידי הילכך הן משלמין קרן וחומש והוא משלם להן דמי סעודה קלה דהיינו לפתן קל כגון בצל וצנון וכיוצא בו ואזלי לטעמייהו דאמרי משמנין ביניהם:

וריש לקיש אמר טפלה ביניהון. כלומר בעיקר סעודה כו"ע לא פליגי דבעה"ב הוא דחייב אלא הכא בהא קא מיפלגי בלפתן שנתן להם שהיו פירות של תרומה. הלפתן קרוי טפלה כדתנן כל שהוא עיקר ועמו טפלה וכו' ואיכא דיהבי ואיכא דלא יהבי והוא נתן להם נמי טפלה דומיא דאורחין בנדבת לבו ר"מ סבר בעה"ב מיחייב נמי בטפילה הילכך הוא משלם את הקרן דהיינו עיקר וטפלה ורבנין אמרי לא מיחייב בעה"ב בטפלה הילכך הן משלמין דמי הטפלה הקרן והחומש והוא משלם דמי עיקר הסעודה וכי קתני והוא משלם וכו' אקרן הוא דקאי:

הא למה זה דומה למוכר חפץ לחברו ונמצא שאינו שלו. והכא מאי דיהיב להו ממון כהנים הוא דהוי:

הוא חייב להעמיד לו מקחו. משמע דדמי עיקר הסעודה למקחו ומדקאמר לה סתמא משמע דלכו"ע בעה"ב מיחייב לשלומי לכהנים קרן וחומש על עיקר הסעודה:

אילו כריש לקיש איתמר ניחא. אין ר' אבהו סבר כריש לקיש דאמר דבטפלה פליגי אבל לא בעיקר דעיקר כו"ע מודו דבעה"ב מיחייב אתי שפיר דכולהו מודו דמשלם בעה"ב עיקר סעודה אלא אי סבר ר' אבהו כר' יוחנן דבעיקר הסעודה פליגי דרבנן סברי עיקר סעודה דפועלים הויא היכא אשכחן הכא דחייב לו להעמיד לו מקחו והא אין משלם להן אלא סעודה קלה כגון צנון ולא מה שאכלו. ומסיק דכר"מ איתמר. שבח סעודה ביניהון. שבח שיש בין סעודת חולין לסעודת תרומה:

דובשני תרומה. מלשון הדובשנין והאסקריטין:

כמ"ד נפשו של אדם וכו'. פלוגתא דרבנן ור"ש בן אלעזר היא בס"פ כל פיסולי המוקדשין ור"מ כרשב"א דאמר התם טבלין אין נפשו של אדם קצה בהן:

ורבנן כטעמן דאמרי נפשו של אדם קצה בהן:

חותה. אישקארבאר בלע"ז בא להקיא כמו לחתות אש מיקוד:

טבלין. וה"ה תרומה אין נחשבת להן אכילה הילכך לר"מ לא מיחסרי מידי ונהום כריסייהו אית להו לא משלם להו בעה"ב כלל אלא לכהנים משלם קרן דתרומה דקרן גזיל מינייהו וחומש רחמנא חייבו למאן דאכיל אבל לרבנן דסברי דנפשו של אדם קצה וכו' א"כ חסר להו נהום כריסייהו הילכך משלם להן וכו' ודמי סעודתן דאמרי רבנן דמי סעודתן דחולין קאמרי דזה השבח הוא דתנינן לרבנן דמשלם להו:

יש בו כזית ואין בו שוה פרוטה משלם לשבט. לכהנים וכדאיתא בפ' כל שעה דלא אמרו שוה פרוטה אלא לענין מעילה בלבד אבל בתרומה אינו חייב עד שיהא בה כזית דכתיב כי יאכל ואין אכילה פחותה מכזית ובהקדש גרידא ואי אית ביה שוה פרוטה ולית ביה כזית משלם לקדש את הקרן ולא את החומש ומשו"ה היכא דקדשה כי אית ביה כזית אפילו לית ביה שוה פרוטה משלם קרן וחומש לכהנים ופטור מחומש דהקדש דבמעילה פרוטה בעינן:

יש בו שוה פרוטה ואין בו כזית משלם. להקדש קרן וחומש דבמעילה פרוטה בעינן ופטור מחומש דתרומה דבעינן כזית:

משלם לקדש. קרן וחומש ולא חומש אחר לתרומה:

משלם לשבט. קרן וחומש ולא חומש אחר להקדש:

גזרת הכתוב היא. טעמא יהיב לעיל דאמאי כי אית ביה כזית משלם קרן וחומש לכהנים ופטור מן ההקדש נימא דלא מיפטר אלא מן החומש אבל קרן חייב להקדש וכן בסיפא דכי יש בו שוה פרוטה ואין בו כזית אמאי פטור מקרן וחומש לתרומה נימא דחומש דוקא פטור: ומשני דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף הקיש תוספת על העיקר:

למקום שהקרן מהלך שם החומש מהלך. ואי פטרת ליה מחומש פטרת ליה מקרן:

כהנא אמר משלם שני חומשין. משמע לי דפליג אדר' יונתן ואדר' יוחנן וה"ק דהיכא דכזית ופרוטה דשני חומשין לתרוייהו הוא דתנן לקדש ולשבט. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"י כמ"ד משלם לקדש וז"ל ולמי משלם היה בה כזית ואין בה שוה פרוטה משלם לכהנים ואם יש בה שוה פרוטה בין אם יש בה כזית בין אין בה כזית משלם לקדש ע"כ:

ישלם שנים לרעהו. גבי תשלומי כפל כתיב ודרשינן רעהו ולא הקדש והכי איתא בפ' הזהב:

על תרתין אחרייתא. מעשר שני והקדש שנפדו שהם אחרונים במשנה:

ולמה וכו'. דמעשר שני הא נקרא עליו שם מעשר וזיקת מעשר שייך ביה, וכן הקדש שהקדישו בתלוש וקודם שהקדישו מעשר שייך ביה:

ולקט ושכחה אין בהן זיקת תרומה ומעשרות. בתמיה והא עד שלא יגיע לארץ לא הוי לקט ושכחה דתלוש נמי קודם שישכחנה שייך בה זיקת תרומה:

אלא בנשירתן. דקסבר ריש לקיש דמיד הוי לקט בנשירתו. ושכחה מוקי לה ריש לקיש כגון ששכחה במחובר ופאה בקמה דעודה מחוברת עשאה פאה אבל לא שקצרה כולה דאמרינן חזרה לעומרים דא"כ שייך בה זיקת תרומה ומעשרו':

שאלתי' דחילפאי. במס' פאה פ' כל זית ובמס' תמורה פ' כיצד מערימין:

והא תנינן לקט. ר' יוחנן ס"ל כסתמא דתלמודא דקסבר דלא הוי לקט עד שיגיע לארץ וא"כ כל זמן שלא הגיע שייך ביה זיקת תרומה:

ואית לך מימר פיאה כי לקט. מה לקט בתלוש אף פיאה ?(ב) (אף לא בתלוש פליג ר"מ) הילכך שייך ביה זיקת תרומה ומעשר:

פתר לה על כולהו. דעל כולם קתני דשרו רבנן דבכולהו שייך זיקת תרומה ומעשרות. ובת"כ קתני וחכמים מתירין בכולם ואתיא כר' יוחנן. ונקטינן דלקט אינו קדוש עד שעה שיגיע לארץ ושייך ביה זיקת תרומה. ובפאה נמי בתלוש ושייך בה זיקת תרומה ומעשר אבל פאה במחובר לא פליגי רבנן אדר"מ ושכחה נמי בתלוש מיירי דאיתא נמי בתלוש ושייך בה זיקת תרומה וכו' אבל שכחה דמחובר לא פליגי רבנן:

ובלבד שישלם מן היפה על הרע. כדמפ' בגמ' אכל גרוגרות ושלם תמרים תבא עליו ברכה דהוי מידי דקפיץ עליה זבינא:

אלא ממין על מינו. כדמפ' טעמא בסיפא:

ממקום שר' אליעזר מקל משם ר' עקיבא מחמיר שנא' ונתן וגו'. לפיכך אם אכל קישואין של ערב שביעית וכו'. כ' הראב"ד ז"ל בפירוש ת"כ מיתחזי לי דר' עקיבא ור' אליעזר לא פליגי אלא במין על שאינו מינו אבל באוכל קישואין של ערב שביעית ורוצה לשלם קישואין של שביעית דברי הכל אין תשלומיו תשלומין שהרי אף לר' אליעזר בעינן דבר שהוא ראוי ליעשות קדש וקישואין של שביעית אינן ראויין ליעשות תרומה על פירות אחרים ולא שייך בהו זיקת תרומה כלל דכי הוי בשעת לקיטה הוא דמחייבי דירק בשעת לקיטתו עישורו ואז הוי שביעית והאי דקאמר הכא על מילתיה דר' עקיבא לפיכך אכל קישואין וכו' לאו למימרא דר' אליעזר פליג עליה ולמימר שישלם לו פירות שביעית אלא כיון דאמר קרא ונתן לכהן את הקדש וסבר ר' עקיבא קדש שאכל אבל מין על שאינו מינו לא לפיכך אכל קישואין של ערב שביעית וכלו ימתין לקישואין של מוצאי שביעית ואילו לר' אליעזר אינו צריך להמתין עד מוצאי שביעית כלל אלא ישלם לו מיד בערב שביעית ממין אחר ע"כ ודבריו נכונים. ובגמ' מפ' דקישואין של שביעית לאו דוקא דלאו משום איסור ספיחין בלחוד דלר' עקיבא מדאורייתא אסורין פסיל להו אלא אפילו פירות היתר דשרו באכילה בשביעית כגון פירות האילן לא מצי נמי לשלומי מינייהו כדמפ' בגמ':

קדש שאכל. מין קדש שאכל אבל מן החדש על הישן מודי ר' עקיבא כדאיתא בתוספתא:

אכל בכורים מהו משלם. דבכורים אית בהו מיתה וחומש לזר כתרומה כדתנן בפ"ב דבכורים ותשלומיהן נמי בכורים ולר' עקיבא קא בעי כיון דבכורים ליתנהו במשקה כדאיתא בפ' העור והרוטב ותנן לה נמי לקמן א"כ יין על ענבים מינו קא חשיב או לא:

פירות שלא הביאו שליש חייבין בחלה. כדתנן בפ"ק דחלה וחלה נמי מיקריא תרומה ותשלומיה הויין חלה מי נימא דחשיב שאינו מינו אם אכל חלה שהביאה שליש ובא לשלם חלה שלא הביאה שליש או דילמא מינו חשיבא:

ניקנים במחובר לקרקע. כדתניא בספרי כורך עליה גמי לסימן ואומר ה"ז בכורים:

שאין משלמין מפירות ח"ל. ואע"ג דאית בהן זיקת תרומה כדתנן בפ"ק מדקאמר ימתין למוצאי שביעית והא איכא פירות ח"ל דאית בהו בשביעית זיקת תרומה ומעשר עני אלא דאין משלמין מהן:

ודחי תלמודא דאפילו תימא משלמין וכו' מפירות ח"ל. וכ"ת אמאי ימתין מתני' וכו':

להביא ירק מח"ל. משו' גושא ומשו"ה לא מצי תנא לאשכוחי שישלם לו עד מוצאי שביעית אבל השתא דפירות ח"ל מצויין משלמין דאית בהו זיקת תרומה ומעשר דמיחלפי בפירות הארץ:

אבל דבר שהוא פירות היתר. בעיא היא פירות האילן דאין בהן משום ספיחין מי שרי ר' עקיבא:

ומשני לא שאם אתה אומר כן נמצא לוקח קורדום מפירות שביעית. דפריעת חובו סחורה הויא וקורדום חשיב דלאו מידי דאכילה סחורה הויא והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה וכדאיתא במס' שביעית:

הדרן עלך פרק האוכל שוגג בס"ד