משלם את הקרן. כדין מזיק ממון חברו:

ואינו משלם את החומש. דכי כתיב חומש בשוגג כתיב:

והתשלומין חולין. כמות שהיו ואין נעשין תרומה דכי כתיב ונתן לכהן את הקדש בשוגג הוא דכתיב:

מוחל. כדין שאר תביעת ממון דעלמא ובגמ' מפ' האי מזיד אי באתרו ביה או אפילו בלא אתרו ביה:

תמן תנינן אלו הן הלוקין. ראש פ' הוא במס' מכות:

אלו הן הלוקין. אם התרו בהן. ותנן בהדייהו הבא על אחותו ועל אחות אביו וכו' וקי"ל דאינו לוקה ומשלם דנפקא לן לקמן מכדי רשעתו על רשעה א' אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות:

ורמינהי. והתנינן. בפ' אלו נערות הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו הרי אלו יש להן קנס אע"פ שהן בכרת. ומייתי הכא הך סוגיא משום דפריך לקמן ממתני':

אם התרו בו לוקה. והיינו מתני' דמכות:

אם לא התרו בו משלם. ומתני' דכתובות בלא אתרו ביה:

במקום מכות ותשלומין לוקה ואינו משלם. וה"נ אית ליה בגמ' דילן דגרסינן בפ' אלו נערות אלמא קסבר ר' יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם:

וילקה וישלם. וילקה משום התראת כרת וישלם קנס משום אונס:

וישלם ולא ילקה. דכיון דרשעה א' מיחייב נימא דהויא תשלומין:

ומשני במחויב שתי רשעיות הכא מדבר. דכתיב כדי רשעתו וסמיך ליה קרא והפילו השופט והכהו ללמדך דהיכא דאיכא שתי רשעיות נעביד ביה הכאה:

אפילו לא אתרו ביה אינו משלם וכו'. ור"ש בן לקיש אזיל לטעמיה דאמר בפ' אלו נערות דחייבי מלקיות שוגגין פטורין דגמר רשע רשע כדלקמן:

משלם קרן וחומש. ואוכל תרומה במזיד לוקה דלאו שיש בו מעשה הוא דומיא דאוכל חלב ודם דתנן בהן דלוקה:

כר"מ. דס"ל דלוקה ומשלם וכ"ש חייבי מלקיות שוגגין דתנן בפ"ק דמכות מעידים אנו באיש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין דברי ר"מ וחכ"א כל המשלם אינו לוקה. דעדים זוממין קים להו לרבנן דמשלמין ובפ' אלו נערות יליף לה מקרא. ולקמן פריך דקרא כתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו' ומי מצית למימרא דקרא כר"מ ומשנו לה:

ואילו התרו בו אינו לוקה. בתמיה וכיון דלוקה אפילו כי לא התרו בו מיפטר לריש לקיש וקנס' היכי משכחת לה:

ומוקי לה כר"מ. והכי מוקי לה ריש לקיש בגמ' דילן. והתם מפ' דר"מ לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית לי' ומשו"ה תני סיפא דאלו נערות הבא על בתו וכו' פטור דגמר לה התם מלא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש. ולקמן מפ' הכי דכולהו מודו דחייבי מיתות שוגגין דפטור מהיקישא דמכה אדם ומכה בהמה:

למד לו ממוציא שם רע. הך דרשא איתא בגמ' דילן פ"ק דמכות:

לחדושו יצא מוציא שם רע. ואין למדין ממנו כדמפ' ואזיל דבדבור גרידא מיחייב ואע"ג דעדים זוממין בדבורייהו מיחייבי מ"מ לא הוי חידוש כולי האי דעל דבורם הוא נפסד אבל גבי מוציא שם רע לא אתעביד מעשה בדבורו אלא ע"י עדים כך כתבו התוס' פ' אלו נערות:

לוקה ומביא קרבן. אפילו לרבנן:

שני דברים המסורים לב"ד את תופס א' מהן. כלומר דכי כתיב כדי רשעתו דדרשינן ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות בדבר המסור לב"ד הוא דכתיב דהיינו מלקות ותשלומין אבל לגבי דבר המסור לשמים לא ומשו"ה לוקה משום זדון לאו ומביא קרבן על שגגת כרת:

הכל מודים. ר' יוחנן וריש לקיש דחייבי מיתות אפילו שוגגים פטורים:

מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. לא ישלם מלא יהיה אסון אלא דין יומת תדין בו הקיש פיטור ממון דמכ' אדם לחיוב ממון דמכה בהמה מה מכה בהמה אין לך בו חילוק לחיוב אף מכה אדם אין לך בו חילוק לפיטור:

מכה בהמה. לעולם חייב דדרשינן פ"ק דב"ק פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון. והך הקישא איתא בגמ' דילן בפ' אלו נערות:

יש ממון אצל מכות. דחייבי מלקיות שוגגין משלם וטעמא דחייבי מיתות איתקוש למכה בהמה חייבי מלקיות לא איתקוש:

נאמר רשע במחוייבי מיתות דכתיב אשר הוא רשע למות ונאמר רשע במחוייבי מכות. דכתיב והיה אם בן הכות הרשע:

אין ממון אצל מיתה. דכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא יהיה אסון לא יענש ושוגגין דמיתה נפקא לן מהיקישא דמה אדם וכו': והקשו בתוספות דהכא משמע דר' יוחנן לית ליה ג"ש דרשע רשע וסתמא דתלמודא דריש לה בפ"ק דמכות גבי עדים זוממין אין נהרגין עד שיגמר הדין על פיהם דאמרינן חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע וברייתא נמי איכא בריש פ' אחד דיני ממונות גבי דיני נפשות מחזירין לזכות אבל לא לחובה ואמרינן חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע. ותירצו הן ז"ל י"ל דר' יוחנן אית ליה בכל מקום ג"ש דרשע רשע בדבר שהוא בגוף המלקות אבל לענין פיטור ממון שהוא עם המלקות לא ילפי' רשע רשע וטעמא משום דקרא מוכח דרשע כתיב לענין מלקות והיה אם בן הכות הרשע:

כאן בנערה כאן בבוגרת. מתני' דכתובות באחותו נערה דאיכא קנס וס"ל איפכא מדר' יוחנן דאפילו באתרו ביה דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם ומילקא לא לקי כדלקמן. וההיא דמכות בבוגרת דאין לה קנס:

נערה יש לה קנס ואין לה מכר. דתניא בנדרים ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר:

ואין לה בושת ופגם. בתמיה דגבי קנס הוא דבעינן נערה אבל בושת ממונא הוא. ופגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק כמה פיחתה מדמיה להשיאה לעבד שיש לרבו קורת רוח הימנו כדאיתא פ' אלו נערות וקשיא לר' נתן בר אושעיא דסבר דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם ומילקא לא לקי מתני' דאלו הן הלוקין דמוקי לה בבוגרת אכתי ממון אית בה ולא לילקי:

כגון שפיתתו. דכיון דהיא פיתתה אין לה צער כדאיתא פ' אלו נערות פיקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער וכגון שהיא יתומה דקנסה ובושתה ופגמה שלה וכיון דהכל שלה אין כאן חיוב ממון דהא מדעתה עבדא ומצד חשקה ואהבתה אותו אין לה לחייבו:

א"נ דמיירי במחלה לו. בפירוש ואפילו באנוסה מיתרצא מתני' ואין כאן ממון כלל הילכך לוקה:

אתיא מן עדים זוממין. דגמר מן עדים זוממין בג"ש דתחת תחת דכתיב בעדים זוממין ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין ודמי כאילו כתיב עין תחת עין וכתיב התם תחת אשר עינה מה תחת דעדים זוממין משלמין ואינן לוקין דאמרינן פרק אלו נערות בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וכו' יד ביד דבר הניתן מידי ליד ומאי ניהו ממון אף הכא נמי גבי אחותו נערה אפילו אתרו ביה משלם ואינו לוקה דג"ש מופנה היא ולמדין ואין משיבין:

שמכותיו יוצאות בו ידי רשעו. דבמלקות סגי:

שאומר לו עמוד ושלם. דסתם בת שהיא אנוסה כשבא אביה לתבוע בב"ד ממון הוא תובע לתשלום קלון בתו:

משלם את הקרן ואינו משלם את החומש על דעתיה דר' נתן בר אושעיא. מוקי מתני' אפילו באתרו ביה הילכך משלם ואינו לוקה:

על דעתי' דר' יוחנן פתר לה מזיד ולא אתרו ביה. דליכא מלקות דאי איכא מלקות מיפטר:

אבל על דעתיה דריש לקיש. היכי מוקי לה והא לדעתו אפילו מזיד ולא אתרו ביה מיפטר כיון דאילו התרו בו לוקה ואפילו שוגג נמי מיפטר מג"ש דרשע רשע:

שהחומש קרבן. ואמרינן לעיל דכי פטר קרא שתי רשעיות היינו בדבר המסור לב"ד יצא דבר שהוא מסור לשמים: ואפילו יסבור ריש לקיש דחומש חשוב קרבן גבי קרן מי מצי למימר דהוי קרבן.

שהקרן קנס. דהא תנן דהתשלומין חולין להוו ומשלם יותר על מה שהזיק הוא דאכל תרומה דדמיה מועטין ומשלם חולין מתוקנין שאוכליו מרובין ודמיו יקרים ותנן בסוף פ' אלו נערות כל המשלם יותר על מה שהזיק אינו משלם על פי עצמו דקנס וקיי"ל אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו:

ולא דמי עצים הוא חייב לו. דתרומה טמאה לא חזיא לכהן אלא להסיקה:

ודכוותיה חומש קנס. כיון דשלם יותר על מה שהזיק א"כ לאו קרבן הוא כדתרצית לריש לקיש וא"כ קשיא דריש לקיש:

דאמר תמן. בפ"ק דמכות. וטעמא יהיב אמתני' דמעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחברו מאתים זוז ואמרי רבנן דמשלמין ואינן לוקין ואמאי לא נימא דלוקין משום לא תענה:

וקאמר הכל היו בכלל לא תענה. וכל העדיות במשמע:

יצא ועשיתם לו כאשר זמם לחייבן ממון. דהם לא רצו להלקותו:

הכל היו בכלל וכל זר לא יאכל קדש. וכל לאו לוקה עליו ואינו משלם ואפילו שוגג:

יצא ואיש כי יאכל קדש בשגגה לחייבו ממון. ושאני הכא דרבי קרא. ומהשתא לא תוקי מתני' בשוגג ומזיד כר"מ דככו"ע אתיא דגלי בה קרא דמשלם וכיון דגלי ל"ש קרן ול"ש חומש ול"ש שוגג ול"ש מזיד:

שהוא לוקה ומשלם. וקשיא לריש לקיש דאמאי לוקה ומשלם ובשלמא לר' יוחנן מוקי לה בהזיד בלאו ושגג בכרת דס"ל דהויא שגגה אלא לריש לקיש אמאי:

ומשני שכן האוכל חלבו לוקה. ואין התשלומין מטעם המלקות דמלקות משום חלב ואפילו דידיה ותשלומין משעת גניבה:

גונב תרומת חברו ואכלה במזיד. בשלמא לר' יוחנן כגון דהוי שוגג אמיתה וחומש ומזיד על הלאו אלא לריש לקיש אמאי ואגב דאקשי מאינך מקשי נמי מהך אע"ג דבתרומה הא קא מודי ריש לקיש דאיכא תשלומין דהא רבי רחמנא וכדלעיל. א"נ גבי מזיד לא רבי והוי כשאר לאוי:

שכן האוכל תרומתו לוקה. זר שהפריש תרומה מכריו ואכלה לוקה על לאו דוכל זר לא יאכל קדש ותשלומין מחייב משעת גניבה הילכך לא הוי מלקות ותשלומין כאחת:

ארבעת קבין לפרה ושלשת קבין לחמור. כן שיערו חכמים שיעור אכילתה ואקשי בפ' הפועלים והא אינו לוקה ומשלם ומוקי לה בשינוייא קמא כר"מ. והכא ליכא למימר ההוא שינוייא דהא תני בה מודים חכמים לר' מאיר וכו':

ומשני שכן החוסם פרתו לוקה. ומשעת חסימה הוא דמחייב. דמיד במזונותיה מיחייב. מכאן ואילך שייכי תשלומין כדמפ' לקמן. ובפ' הפועלים משני לה רב פפא כה"ג דמשעת משיכה איחייב במזונותיה ולא הוי מלקות ותשלומין כאחת:

שכן במחוייבי מיתות. איכא תשלומין אע"ג דמודי ר' יוחנן גבי חייבי מיתות לעיל לריש לקיש אפ"ה אשכחן גבייהו תשלומין אע"ג דאינם תשלומין מן הדין כגון הבא על אמו ונתן לה אתנן דודאי קרוי אתנן ופסול למזבח ואי לא נתן לה ותבעה ליה בדינא ודאי דלא מחייבינן ליה דהא מיתת ב"ד היא דבת סקילה היא ואפ"ה קרוי אתנן אלמא לצאת ידי שמים תשלומין שייכי בהו אע"ג דלא מיחייב ה"נ כי אמרינן משלם ד' קבין לפרה היינו דתשלומין רמו עליה אלא שאין כח בב"ד לענשו שתים מיהו אי תפס לא מפקינן מיניה. והכי משני לה רבא התם:

גנב תרומת הקדש ואכלה לוקה ומשלם. ומודו רבנן לר"מ וליכא למימר הכא משעת גניבה חייב להקדש דרעהו כתיב אלמא דלוקה ומשלם וקשיא לריש לקיש:

ומשני מ"מ הפסיד ממון. דאע"ג דלא מיחייב כפל להקדש משום גניבה מ"מ מפסיד ממון הוא וקרן חייב הילכך תשלומין רמו עליה משעה ראשונה של גניבה ומלקות משעת אכילה:

מעתה הבא על אחותו. כיון דאתה מחלק לריש לקיש גבי חסימה שכן החוסם פרתו שאין בה תשלומין לוקה א"כ הבא על אחותו בוגרת ילקה וישלם בושת ופגם ואמאי לא מוקי ריש לקיש מתני' דאלו הן הלוקין דלוקה ומשלם מודו רבנן ובאחותו בוגרת. ולר' נתן בר אושעיא נמי קשה דמוקי לה כשפיתתו או שמחלה לו:

על אחותו קטנה. אין לה בושת דאין לקטן בושת כדאיתא בפ' החובל ואין לה קנס לר"מ שהרי יש לה מכר דגבי קנס טובא סתמי אשכחן כר' מאיר בכתובות ובחולין:

ומשני דחל עליו מיתה ותשלומין כאחת. דהא לא בא עליה אלא כשהיא בוגרת ובשעת ביאה מיחייב אתרתי מיתה וממון: משעת חסימה מיד נתחייב מלקות אפילו חזר אח"כ ונטל חסימתם:

מכאן ואילך לתשלומין. דהא הבהמה מה היתה אוכלת מן הדישה כדי שביעה ואדעתא דהכי שכרה בעה"ב ותשלומין איכא:

משבולת הראשונה נתחייב מיתה. דמבעיר כל שהו חייב:

מכאן ואילך לתשלומין. אלמה תנן בב"ק פ' המניח והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור:

ולית את אמר הכין. ולא אמרינן דמיחייב בכה"ג אלא מ"ט לא מחייבין ליה דעל כל שבולת ושבולת שייכא בה התראת מיתה והתראת תשלומין וכו':

על כל חסימה וחסימה. על כל פעם שהיתה באה לאכול והיתה חסומה נחשוב שיש בה וכו':

בחוסם בתרומה ובמוקדשין. ולוקה ומשלם דקתני לצדדין הוא כי שייך מלקות לוקה וכי ליכא מלקות דמיחייב לחוסמה וכגון שהיה דש תרומה וכגון שהפרה לא היתה של כהן, א"נ דהקדיש תבואתו לבדק הבית דאפילו הויא פרה של כהן אית בה מעילה ומיחייב לחוסמה וחייב ליתן בטרסקל שבפיה ד' קבין חולין לפרה ומשלם על אכילתה אי לא יהיב לה מזונות ד' קבין לפרה וכו':

שליח לוקה והוא פטור. דקיי"ל בפ' האיש מקדש אין שליח לדבר עבירה ונפקא לן מהאי קרא דכתיב דם יחשב לאיש ההוא ולא שולחיו והתם אמרינן אשכחן גבי שחוטי חוץ כל התורה מנא לן. ומשני הדר כתב רחמנא ונכרת האיש ההוא אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל התורה הילכך השליח לוקה ובעה"ב מיחייב אתשלומין דהוא שכרה ונתחייב במזונותיה. והשתא דאתית להכי כל הנהו ברייתות דתני בהו מודים חכמים בגונב ע"י שליח מוקי להו נמי אלא דחסימה דאתינן עלהנקט:

שוגג בתרומה ומזיד בחמץ. כגון שאכל תרומת חמץ בפסח: והיה שוגג בתרומה ומזיד בחמץ משלם קרן וחומש אע"ג דלא שוי מידי מיהו שוגג בתרומה בעינן דכתיב ביה ויסף חמישיתו ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש שאינו יכול לשלם לו מעות אלא פירות והתשלומין נעשין תרומה כדתנינן לעיל דלאו בתר דמים אזלינן והכי מפ' לה רש"י ז"ל בפ' כל שעה:

אין תפתריניה בשני דברים. כלומר לעיל אשכחן דר' יוחנן סבר מזיד בחלב ושוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן דלאו וכרת חשיבי ליה לר' יוחנן שני דברים וריש לקיש לא חשיבי ליה. וקא בעי תלמודא היכא דהוו שני איסורי מי פליגי כגון שוגג בתרומה ומזיד בחמץ ואכלה בפסח ואי לריש לקיש חשיב שני דברים דחשיב שוגג לתרומה אע"ג דהוי מזיד אצל חמץ ולוקה אתיא שפיר דפ' כל שעה אליביה:

ואין תפתריניה דבר א' פלוגתא דר' יוחנן ודריש לקיש. דלר' יוחנן אפילו רבנן מודו ביה ולריש לקיש אתיא כר"מ דוקא:

שוגג בתרומה ומזיד בנזיר. כגון נזיר ששתה יין של תרומה והיה שוגג לגבי תרומה דכיון דהוי נזיר ומזיד לשתות יין איכא מלקות כדתנן בפ' הלוקין לר' יוחנן מיחייב קרן וחומש ולריש לקיש אי חשיב שני דברים כיון דהוו שני איסורין לוקה ומשלם. ואי חשיב דבר א' לא מיחייב אלא לר"מ:

תמן תנינן. פ"ק דמגילה:

הא בתשלומין זה וזה שוין. דכי היכי לגבי שבת פטור לכו"ע כשהתרו בו דמיתת ב"ד הוא דתנן ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש ה"נ גבי יוהכ"פ כשהתרו בו משום כרת פטור וטעמא יליף פ' אלו נערות מג"ש דאסון אסון דכתיב וקרהו אסון וכתיב ולא יהיה אסון אלמא דמיתה בידי שמים ומיתת ב"ד שוין הן וכ"ש כרת דעונש גדול הוא ממיתה בידי שמים דכרת עד בן חמשים ומיתה בידי שמים מבן נ' עד בן ס':

מה ביניהון. דהא בי"ה כרת נמי איכא:

נערה נדה. שאנס אותה ולא הויא מן העריות וכדמפ' לקמיה דמאן דילף מיוהכ"פ משלם קנס אע"ג דבן כרת הוא דאית ליה היתר אחר איסורה משא"כ ביוהכ"פ ור"ש בן מנסיא סבר כיון דאיכא כרת מ"מ פטור:

אחות אשתו. יש לה היתר אחר מיתת אשתו:

מכות וכריתות. כגון שוחט ביוהכ"פ והתרו בו משום מכות ולא משום כרת:

מה אמרין בהו הלין תנאי. ר"ש בן מנסיא ור' נחוניא בן הקנה דאמרי חייבי כריתות כמיתת ב"ד לתשלומין מי נימא גבי מלקיות כה"ג דכי היכי דגבי מיתת ב"ד ליכא מלקות דהא קי"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו כדאיתא בפ"ק דשבועות ובכמה דוכתין ה"נ גבי כרת דיוהכ"פ נימא דאין לוקין על לאו דכי היכי דאיתקוש לתשלומין איתקוש למלקות ונפ"מ כי התרו בו על הלאו ולא אכרת:

ה"ג מה כרת האמור בשבת אין מכות אצל מיתה אף כרת האמור ביהכ"פ אין מכות אצל כרת. והכי איתא פ"ק דמגילה בירושלמי. ומשמע דר' טרפון סבר כר' נחוניא בן הקנה:

השוחט אותו ואת בנו לשם ע"ז. מפ' בפ' אותו ואת בנו דלא מיבעיא כי שחט ראשון לע"ז והשני לשולחנו דצריך שחיטה דשחיטה בתרייתא אותו ואת בנו איכא ע"ז ליכא. אלא אפילו ששחט ראשון לשולחנו ושני לע"ז חייב וכגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום ע"ז וכיון דלר' יוחנן אליבא דרבנן דפטרי אמיתת ב"ד מחייבי אמלקו' של לאו ה"נ להנך רבנן אע"ג דפטרי אתשלומין דכרת מחייבי אמלקות של לאו: ומסיק דאף לר' יוחנן מיבעיא להו דתמן הוו שני איסורין אותו ואת בנו וע"ז ומבעיא לן הכא בדבר א' כגון שעשה מלאכה בי"ה והתרו בו משום מכות ולא אכרת:

על דעתיה דריש לקיש. דאמר לעיל דרבנן דר"מ דגמרי רשע רשע ואפילו חייבי מלקיות שוגגין פטורין מתשלומין א"כ אפילו רבנן מודו דאין תשלומין ביוהכ"פ משום דהא דסברי דאיכא מלקות גבי כרת דדוקא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דאין לוקין עליו:

ומשני ללאוין ולא לכריתות. היכא דאיכא לאו ולא כרת פליגי דלר' נחוניא חייב בתשלומין ולרבנן פטור כדמפ' ר' יודן:

בבא על הממזרת ביניהון. דהיא רישא במתני' דאלו נערות דלר' נחוניא לא תני יוהכ"פ משום דלשתמע דרבנן מחייבי ביה אלא הא קמ"ל דוקא ביוהכ"פ פטור דאית ביה כרת אבל לאוין גרידי חייב בתשלומין דקנס בממזרת ולרבנן פטור:

המצית גדישו של חברו ביו"ט. דאיכא לאו לר"ש בן מנסיא ולר' נחוניא בן הקנה חייב בתשלומין ולרבנן דר"מ פטור:

אלו נערות דלא כרבנן. אפילו רישא דהבא על הממזרת:

בממזר שבא על הממזרת. ודברי הכל דתשלומין איכא ומלקות ליכא דממזר מותר בממזרת ונתינה וכותית כדאי' בפ' עשרה יוחסין:

ולאו יבמתו היא. אבבא דבא על אחותו פריך דקתני והבא על אשת אחיו ולאו יבמתו וכו' ומאי קנס וכרת שייך בה דהא לאחר מיתת אחיו קיימא מתני' דאילו בחיי אחיו מיתת ב"ד איכא וקתני סיפא הא אם יהיה אסון לא יענש:

ומשני שהיה לו לאחיו בנים מאשה אחרת ואירס אשה זו ומת מן הארוסין ובא אחיו ואנסה עודה בתולה. ובריש פ' אלו נערות פירש"י ז"ל ועל אשת אחיו שנתקדשה לו לאחיו וגרשה ופלפלו התוס' שם אי מצינן לאוקומה בנתגרשה למאן דמוקי לה במפותה עיי"ש:

ואכלה תרומה בשוגג. דגבי זר איכא חיוב קרן וחומש דכתיב וכל זר לאפוקי בת כהן דאינה זרה מעיקרא:

משלמת את הקרן. דכיון דלא זכי ליה רחמנא בגווה דהא נשואה לזר היא גזולה היא אצלה:

ואינה משלמת את החומש. דלאו זרה היא הואיל וראויה לחזור אם ימות בעלה וזרע אין לה:

ומיתתה בשריפה. אם זינתה כדמפ' בגמ':

ניסת לא' מן הפסולין. שנפסלה בכך עד עולם ונתחללה כגון שניסת לממזר או לנתין דקיי"ל דכיון דנבעלה לפסול לה פסולה כדאיתא פ' ד' מיתות הרי היא כזרה גמורה ומשלמת קרן וחומש:

מיתתה בחנק. בגמ' יליף לה מקראי:

ומיתתן בשריפה. בגמ' יליף לה מקראי וכיון דבשריפה היא דבת כהן חשיבא אינה משלמת את החומש דלאו זרה לגמרי היא:

המאכיל את בניו קטנים. דלאו בני חיובא נינהו ומזונותיו עליו משלם קרן לכהן שפרע חובו בממון כהן וחומש פטור דהוא לא אכלה ואוכל הוא דחייב רחמנא ולא מאכיל. והן פטורין דאין להן דעת:

עבדיו. ואפילו גדולים שמזונותן עליו, והן פטורין דאין להן ממון. ובגמ' מפ' אם היה להן ממון או שנשתחרר קודם תשלומי האדון מה דינו:

תרומת ח"ל. מדרבנן היא באותן מקומות ששנינו בידים והן בבל ומצרים ועמון ומואב:

פחות מכזית. בפ' כל שעה מייתי לה ומפ' לה היכר דמי אי דלית ביה שוה פרוטה אפילו אית ביה כזית למי. ומסיק לעולם דאית בה שוה פרוטה ואפ"ה דוקא אית בה כזית חייב ואי לא פטור מן החומש דכי יאכל כתיב ואין אכילה פחותה מכזית ואבא שאול פליג עלה כדאיתא התם:

והתשלומין חולין. וקמ"ל דאע"ג דבן חומש הוא דהא בשוגג אכלה אלא דלית ליה ממון אפ"ה כיון דליכא חומש תשלומין חולין ויכול כהן למחול דלא חייביה רחמנא אלא משום מזיק ממון חבירו בעלמא וכיון דמחיל מחיל:

זה הכלל. סימנא יהיב למילתיה:

את שראויה לחזור לבית אביה. כדמפ' לקמן:

את שחילולה מחמת הזנות יצתה זו שאינה ראויה לחזור לבית אביה. דזו כבר נתחללה משעת נשואין שניסת לממזר ולנתין ונתחללה מן התרומה דאפילו ימות וזרע אין לה לא תשוב עוד אל בית אביה כנעוריה:

ניסת לכשר וזינתה הרי היא לחזור לבית אביה מאי כדון. בתמיה. והא כיון שנבעלה ברצון אחר שניסת מיתת ב"ד חייבת ואפילו נישאת לכשר ומאי קאמר:

ומשני ה"ק את שחילולה מחמת הזנות. שמחמת הזנות נתחללה מבית אביה שאלמלא כן ראויה לחזור לבית אביה וכפרישנא:

ובת איש כהן מ"מ. מדלא כתיב כהנת וכתיב ובת איש כהן מקמי כי תחל לזנות משמע אפילו דלא מציא אכלה בתרומה משעת נישואין:

ואפילו חללה מבנה. דבת ישראל בנה הבא עליה בסקילה והכא בשריפה כיון דדרשת מ"מ:

ולא שחילולה מחמת אביה. דכשאביה בא עליה אינה מתחייבת כדין בת כהן אלא כדין בא על בתו דבשריפה היא ונפקא מינה דלר' ישמעאל דאמר פ' ד' מיתות דדוקא בנערה והיא ארוסה הכתוב מדבר אבל לא נשואה ויליף לה בג"ש דאביה אביה כדאיתא התם ומודי לרבנן דאם נבעלה לאביה דלא בעינן נערה אלא כל דהיא ואפי' אינה נשואה דדבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש:

ואפילו חללה מבנה. דבת סקילה היא כדין בא על אמו אפ"ה שורפין אותה כדין בת כהן ובעינן נערה ונשואה דלא ממעטינן אלא חילולה מחמת אביה וס"ל כר"ש דאמר בפ' ד' מיתות דשריפה חמורה:

והתנינן ר' אליעזר מחייב קרן וחומש וכו'. דתנן לקמן פ' האשה אוכלת האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעלך וכו' ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר הה"נ בת כהן שאוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה אביך השיאך לזר דה"ה דפליגי בה ולר' יהושע פטורה בין מקרן בין מחומש דומיא דעבד מת רבך או מכרך וקיי"ל כר' יהושע ומתני' סתמא קתני דחייבת בקרן ומני לא ר' אליעזר ולא ר' יהושע. ומשני הוון בעיין למימר דר' יהושע לא פטר אלא בחומש ולא בקרן ומתני' בקרן מיירי:

ומסיק מה פליגין לשעבר. שחשב הוא או היא שאוכלין בהיתר אבל מתני' להבא שאחר שנשאת ויודעת שנשאת אכלה והתם אפילו ר' יהושע מודי דמיחייבא בקרן כי מתני' וטעמא דר' יהושע לקמן מפ' לה:

לא הספיק. האדון לשלם עד שנשתחרר העבד כיון דבשעת תשלומין הוא דהויא תרומה ואית ליה נותן קרן וחומש. ולא דמי לאשה שנתגרשה דחומש לעצמה, דהתם כיון דזכתה תו לא פקע זכותה מינה אבל הכא גברא בר חיובא הוי אי לאו דלא הוה ליה ממון וכדמפ' ואזיל:

היו לו נכסים שאין לרבו רשות בהן. כגון שנתנו לו ממון ע"מ שלא יזכה בו רבו נותן החומש והאדון משלם הקרן דהוא דמי סעודתו דהא מזונותיו עליו:

היך עבידא. כלומר היכי דמי דקתני בברייתא לא הספיק לשלם וכו' נותן קרן וחומש העבד כשנשתחרר ואמאי והא כי אכיל עבד ראובן התרומה ראובן קא גזיל לה מכהן דחייב במזונות העבד אלמא משמע דמשום דהאכילה ללוי דהיינו עבדו כשנשתחרר יצא וכו' כלומר ונכנס גם לוי תחתיו ולוי הוא דחייב והא פלוגתא דר' חייא רבא ור' ינאי הוי ותיקשי מהכא לר' חייא רבא דקתני הכא יצא ידי גזילו דהא חפץ שמעון ראובן מסרו ביד לוי הוא:

גזל מעפרתו. הוא סודר וקורין לו שיידי תרגום ויתחפש באפר על עיניו ואשתני במעפורתא:

ונתנו לזה או מכרו. כלומר ממי מוציאין:

מוציאין מן הראשון ולא מן השני. דכיון דהראשון גזלו קנייה לכל אונסיו והשני קבלו מגזלן ראשון שמכרו לו לית ליה לבעל טענה עם השני לאו בעל דברים דידיה הוא ואם בא לגבות הימנו יתן לו דמים כמה לקחו:

אף מוציאין מן השני. דחפצו הוא נוטל בכל מקום שהן ובחנם: ומשני דלר' חייא נמי אתי שפיר דאע"ג דכל חיובא דקרן דעלמא בהדי ראשון הוא מודי גבי תרומה דמכיון שנתנה ללוי לוי האוכלה משלם קרן וחומש דבתר האוכל הוא דאזיל רחמנא דכתיב ואיש כי יאכל קדש וגו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק עשירי ובפרק הגוזל זוטא איתא לפלוגתייהו:

לתוך תרומה. ושל חולין מותרת. ובגמ' פליגי אמוראי אי בעינן בקופה של חולין כפל מהתרומה. וקסבר ריש לקיש דבעינן בקופה של חולין רוב כנגד התרומה דהשתא אפילו תמצי לומר שנפלה סאה תרומה בחולין מדאורייתא בטל ברוב כדין יבש ביבש. ור' יוחנן אמר אע"פ שאין בשנייה רוב דסמכינן אשאני אומר דקסבר דתרומה בזמן הזה דרבנן והכי אמרינן בפ' הערל:

אין ידוע אי זו היא של תרומה. בשתי קופות א' של חולין וא' של תרומה מיירי ואין ידוע אי זו היא:

ואכל וכו' פטור. מקרן וחומש דאין כאן חזקת תרומה:

נוהג בה כתרומה. שלא יטמאנה:

וחייבת בחלה. דשמא חולין היא:

ור' יוסי פוטר. דהוי כמו מדומע ותנן פ"ק דחלה ומייתי לה הכא בגמ' דמדומע פטור מן החלה:

אכל אחר את השנייה פטור. דאמרינן חברו הראשון אכלה:

משלם קרן וחומש כקטנה שבשתיהן. לקולא דאם אינן שוות נאמר הקטנה היתה של התרומה וישלם לכהנים דמי הקטנה דמי תרומה:

אינה מדמעתן. דשמא היתה אותה של חולין. וכל בבא זו דומיא דקמייתא וצריכא דאי תנא רישא הוה אמינא אכל אחר השנייה פטור משום דהמוציא וכו' ואינה בעולם אבל סיפא דשני התערובות בעולם הוה אמינא לידמע כקטנה שבשתיהן קמ"ל. ואי תנא סיפא הוה אמינא סיפא בדין הוא דאינה מדמעת דהא מעורבת היא השתא ומעיקרא נמי אינה ידועה אבל רישא דהא בעינה היא ואינה מעורבת אימא אכל השני השנייה ליחייב קמ"ל:

זרע א' מהן פטור. דתנן לקמן פרק הזורע הזורע תרומה בשוגג יופך במזיד יקיים והכא פטור מספק ואפילו במזיד נמי יופך. ופטור מקנס דיקיים. והתם מפ' דיקיים (פ"ט הל' ב') טבל ומ"ש וכו' והמדומע והבכורים גידוליהן חולין ומשמע דכל דין חולין יש להן ונאכלין אפילו בטומאה דסתמא קתני גידוליהן חולין לק"מ דבגמ' איתמר עלה בהדיא והמדומע שרובו חולין דמדאורייתא בטל דביבש חד בתרי בטל כדמפ' התם רש"ס ז"ל משא"כ הכא דאיירי בב' קופות שאין ידוע אי זו היא תרומה ואי זו היא חולין דכל בכה"ג הו"ל ספקא בעלמא ואין בזה משום דין ביטול ברוב מדאורייתא הלכך מסתיין שלא להקל בהן אלא לענין אכילת זרים בלבד דקיל האי איסורא גבי מדומע ולא לענין איסור אכילה בטומאה דמחמרינן גביה אפילו במדומע מיהו לא יתכן זה למה שפי' רמב"ם ז"ל הזורע תרומה שוגג יופך ומזיד יקיים וכו' מותר לו לאדם להפך הארץ ויפסד הזרע שזרע ואם הוא מזיד יקיים עניינו שהוא חייב להניחם כדי שיצמחו ויהיה הדבר הצומח תרומה בלי ספק ?(ב) ולפירושו ע"כ לא אמרו במשנתנו כאן זרע א' מהן פטור אלא במזיד וקמ"ל שהוא פטור מלקיים ומותר לו להפך הארץ ולהפסיד הזרע אבל לא היפך הארץ ונתקיימו הגידולין הרי הן תרומה כדין שאר זורע תרומה שהגידולין הן אסורין לזרים ומדקתני סיפא זרע א' את שתיהן בדבר שזרעו כלה מותר וכו' משמע דכל שנזרעו ע"י ב' בני אדם הגידולין חולין ומותרין לזרים וקשיא רישא לסיפא וי"ל דמשו"ה קתני זרע א' מהן פטור ולא קתני מותר כי היכי דתידוק מינה דאפילו זרע האחד שתיהן בזה אחר זה ואפילו זרע השנייה לאחר שכבר נתבשלו גידוליה של ראשונה נמי חשיבי להו כמי שזרען א' את שתיהן בב"א וכדר' זעירא בש"ר חייא בר ווא דאמר בגמ' והוא שזרע את השנייה עד שלא קצר את הראשונה וכו' דמשמע דאפילו נתבשלו פירותיה של ראשונה כל צרכן וראויין לקצירה לא דיינינן לה כמי שאינה בעולם וכפנים חדשות באו לכאן וכשחוזר וזורע השנייה אין זו נעשית הוכיח לזו והו"ל כזרע שנייה לאחר שכבר נקצרה הראשונה ונאכלה לגמרי אלא אמרינן דכל שהגידולין עדיין הן מחוברין לקרקע יש להן תורת דין גידולי תרומה ורואין את הזרעים שנזרעו כמי שהן בעין שהרי אותן גרעינין שאין זרען כלה בארץ ונשארין שלמין בארץ ולא תפסד צורתן כמו שהוא נראה לעין תמיד וכמו שפי' רמב"ם ז"ל ?(ג) ולפיכך כשחוזר אותו שזרע הראשונה וזורע השנייה הרי אלו מצטרפות זו לזו והו"ל כב' חתיכות דאיקבע בהו איסורא ויש להחמיר בשתיהן כדין ב' קופות א' תרומה וא' חולין ואין ידוע אי זו היא קודם שנזרעו בארץ וכיון דלגבי הא מילתא חשיבא לה נמי ראשונה כספק תרומה הוה אמינא דבמזיד אסור להפכן בארץ ולהפסידן משו"ה הוצרך למיתני זרע א' מהן פטור כלומר מותר לו לאדם להפך הארץ ויפסד הזרע שזרע וטעמא דלא קנסו לזורע תרומה במזיד לקיימה בארץ אלא בתרומה ודאית אבל לא בזורע ספק תרומה ואפילו זרע שנייה לאחר שזרע ראשונה נמי חשבינן ליה כזורע ספק תרומה ואין בו משום חיוב קיום גידולין והיינו הא דקתני זרע את שתיהן בדבר שאין זרעו כלה אסור פי' אסור לזר לאכלן משום תרומה אבל אינו חייב לקיימן ולא קתני רישא זרע אחת מהן פטור אלא לאפוקי זרע שתיהן בב"א דאז חשיב זורע ודאי תרומה דמזיד דבכה"ג מודו כו"ע שהוא אסור להפכן בארץ בדבר שאין זרעו כלה וכן משמע מתוך פי' רמב"ם ז"ל ?(ד):

ר' חנניה תירטאה בש"ר ינאי בצל של תרומה שעקרו ושתלו מכיון שריבה עליו החדש מותר וכו'. בס"פ הנודר מן הירק (נדרים נט: ס.) פריך עליה למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור והתנן גידולי תרומה תרומה ומשני בגידולי גידולין קאמרינן ופריך הא נמי תנינא גידולי גידולין חולין ומשני הא קמ"ל אפילו בדבר שאין זרעו כלה ופריך והתנן הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין ומשני ריבויא דרבו גידולין על עיקרו מותר קמ"ל ופירש"י ז"ל כלומר הא אתא לאשמועינן גידולי גידולין של בצל של תרומה ורבו אותן גידולין על עיקרו מותר דזהו השלישי ?(ה) והכא בשמעתין דלא נחית לשנויי אהא דקא מותיב ר' זעירא והתנינן את שזרעו כלה מותר וכו' משמע דמוקי לה להא דר' ינאי אפילו בגידולין ראשונים וכל שריבה עליהן החדש מותר אליבא דידיה והיינו דמסיק עלה ר' זעירא כדעתיה דא"ר זעירא בש"ר יונתן בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו אפילו הוסיף כמה אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור והתם פשיטא דלא מחלקינן בין גידולין לגידולי גידולין וה"נ משמע לקמן פ' הזורע (פ"ט הל' ב') דס"ל להאי תלמודא דגידולי תרומה בדבר שאין זרעו כלה אי רבו גידולין על עיקר אפילו בגידולין ראשונים מותר דתנן התם הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידוליו אסורין וכו' ואיתמר עלה בגמ' עד היכן ר' יעקב בר אידי בש"ר יוחנן עד ג' גרנות אסורות והרביעית מותרת ר' שמואל בר אבדומא בעא קומי ר' מנא בתרומה עד כמה א"ל עשו גורן הרביעית כגורן הראשונה מה גורן הראשונה דבר שזרעו כלה בתרומה אסור ובטבל מותר אף גורן הרביעי להך מימרא ופירשו המפרשים ז"ל אע"ג דהוא דבר שאין זרעו כלה אם נטעו ורבו גידוליו על עיקרו עד שהבצל יכול לעלות בא' ומאה של הגידולין מותר. ופי' הר"ן ז"ל מותר היינו דלא הוי תרומה דאתו גידולין ומבטלין העיקר מיהו טבל הוי דהא בטלו גידוליו את העיקר ודקא אמרינן מותר היינו דפקע שם תרומה מיניה ושרי באכילת עראי:

דבר שזרעו כלה מותר בריבה עליו החדש וכו'. מסקנא דקושיא כלומר קתני להו בהדי הדדי ודמיין להדדי דכי היכי דדבר שזרעו כלה דמותר היינו בריבה עליו החדש דכוותה וכו':

בצל של כלאי הכרם. דנאסר בהנייה:

שאין גידולי איסור מעלין וכו'. גידולין שגדלו מעיקר אסור כיון דמעיקר איסור קא נפקי הרי הן כמוהו. ור' ינאי מצי לשנויי שאני כלאי הכרם דאסורין מן התורה בהנייה ומתני' תקנתא דרבנן היא דזורע תרומה מי"ח דבר הוא כדאיתא בפ"ק דשבת דכיון דאישרישא מדאורייתא בטלה היא דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכי אחמור רבנן בלא ריבה אבל בריבה לא גזור:

הדרן עלך פרק האוכל מזיד

אחת טמאה ואחת טהורה. אע"ג דמייתינן לה אמתני' לאו. בגוונא דמתני' מיירי אלא בשתיהן חולין קא מיירי כדמוכחא סיפא דקתני אחת מדומעת ואחת אינה מדומעת וכן אחת יש בה כדי להעלות וכו' הילכך כולה בחולין קא מיירי כדמוכחא סיפא דקתני אלא דקלקוליהם אינם דומים זה לזה ולריש לקיש צ"ל דרישא ומציעתא היינו דבכל א' יש ק' דסיפא דקתני וא' אין בה כדי לעלות מפ' לה דה"ק דאין בה בשניה ומשמע דתרי בבי קמאי סבר ר"ל דבשניהן יש בהן כדי לעלות והיינו ק' בכאו"א וקלקול דרישא היינו דהן אוכלין טמאין ואסורין לאכלן לדעת רש"י ז"ל אפילו לישראל ולדעת התוס' ז"ל כהנים דוקא דאסירי כדאיתא בפ"ב דחולין הילכך כשתרומה טהורה נפלה שם אם אוכלין גדולים הם שהן כביצה התרומה נאסרה לכהנים ואם הן חטים או שעורים אין הכהנים יכולין לאכלן אלא ניקודים וכו' כדתנן לעיל סאה תרומה טהורה שנפלה למאה חולין טמאים וכו':

וא' מדומעת. דמשמע דאין בה ק' לבטל התרומה היינו בערך התרומה הראשונה שנפל בה לא היה בה שיעור ולכך נדמעה אבל בערך התרומה שלפנינו פשיטא דיש בה כדי לעלות קמ"ל דאין בה כדי לעלות חשיבא כיון דנאסרה בתרומה הראשונה והדר תני אין בה כדי לעלות מה שלפניו ואמרינן לאותה שאין בה כדי לעלות וכו' ונפקא מינה דאם חזרה ונפלה אחרת במקום שיש ק' הוה אמינא ב' יש כאן ונאסרה כדתנן לעיל קמ"ל אנו אומר. ולר' יוחנן סיפא דאין בה בשנייה רוב כשיעור התרומה ובבי קמאי היינו דיש בה בשנייה ק' כשיעור התרומה וכענין שפירשנו לר"ל נפרש נמי לר' יוחנן וברייתא אשמועינן דלא תימא כי תלינן לקולא שאני אומר היינו שיש היתר לשנייה דזיל הכא ליכא הפסד לכהנים והכא ליכא הפסד לישראל. אבל רישא דאם נאמר לתוך טמאה נפלה הא נאסרה לכהנים לא קמ"ל דכיון דהחולין בחזקתן דיש במה לתלות הקלקלה תולין. והכי איתא לקמן דכל היכא דאיכא למיתלי תלינן היכא דחולין בחזקתן דהתירא: ומעתה מה שפי' רבנו שמשון ז"ל בתוספתא דטבל ומעשר ראשון אינו נכון. וז"ל ובתוספתא קתני היה טבל ומעשר ראשון ומעשר שני ה"ז אסור שלא התירו ספק מדומע אלא בדבר שיש לו מתירין כלומר בשתי קופות א' של חולין וא' של תרומה הוא דתלינן דנפלה תרומה לתוך התרומה שיש היתר לשניהן אבל כשהאחת חולין והשנייה טבל או מעשר ראשון או מ"ש לא תלינן תרומה שנפלה בשל טבל כדי להתיר החולין מאחר שהטבל נאסר בכך דנדמע עכ"ד. וקשיא עליה הך ברייתא וסוגיא דלקמן וכדפרישית. ובתוספתא ה"ג בסוף פ"ו היו לפניו שתי קופות א' של תרומה וא' של חולין ולפניהן שתי סאין א' של תרומה וא' של חולין ונפלו משתיהן לתוך שתיהן ואינו יודע אם מזו לתוך זו ואם מזו לתוך זו הריני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו. היה טבל או מעשר ראשון או מ"ש ה"ז אסור שלא התירו ספק מדומע אלא בדבר שיש לו מתירין ע"כ. והך רישא מייתי לה בפ' הערל ופליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש כי הכא דריש לקיש אמר והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא רבו חולין על התרומה ואשמעינן ברייתא רבותא טפי ממתני' דבברייתא הא חולין נמי אינן כדמעיקרא דהא נפל בהן נמי ואפ"ה אמרינן חולין הוא דנפלו בהן. ובמתני' חולין בחזקתן הן דאין כאן אלא סאה של תרומה שנפלה. וכן כ' התוספות פ' הערל וסיפא נמי בהכי מיפרשא היו שתי קופות א' של תרומה וא' של טבל או של מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו או של מ"ש דבעיא מחיצה ולפניהן שתי סאין כענין זה אחד של תרומה וא' של טבל וכו' ואינו יודע לאיזה מהן נפלה התרומה אין תולין לומר תרומה לתוך תרומה נפלה דדוקא כי איכא חזקת חולין מתוקנין הוא דהקילו אבל גבי טבל לא נאמר אין מפריש אלא מעשרות שבתוכו אלא חושש נמי לסאה שנפלה והוי מדומע וטבל ולא התירו אלא היכא דיש לו מתירין נגד התרומה דכי נמי נפלה בחולין יש חזקת היתר. ופשטא דהך ברייתא משמע כריש לקיש דאמר והוא דרבו חולין על התרומה כלומר טעמא דשרי היינו דמדינא דאי נמי הוי דנפלה סאה של תרומה בקופה של חולין דאין בה שיעור בטלה ברובה ור' יוחנן דפליג סבר אע"פ שלא רבו נמי ומ"מ מידי דחזקת היתר בעינן. דאי ליכא חזקת היתר לא סמכינן אשאני אומר. והשתא נוכל לומר דלהכי מייתי תלמודא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בהך ברייתא ולא הביא הפלוגתא במתני' דידן להודיעך כחו דר' יוחנן דאע"ג דברייתא לכאורה משמעא כריש לקיש אפ"ה פליג גביה:

ובשנייה. אותה שאין בה כדי לעלות ששנוייה שנייה בברייתא ובשאר בבי המקולקלת שנויה ראשונה:

בשנייה רוב. כשיעור אותה של תרומה בענין דרבו חולין על התרומה דאע"ג דקתני אין בה כדי לעלות היינו דאין בה ק' אבל כפל כשיעור תרומה יש בה:

מיחלפא שיטתיה דריש לקיש תמן הוא אומר וכו'. לעיל בפרק המפריש איתא לפלוגתייהו דגרסינן התם היו לפניו עשרים תאנים ונפלה א' לתוכן. כלומר של תרומה ואבדה א' מהן ריש לקיש אמר ספקן בטל ברוב דאיסורא הוא שנפלה ושאבדה. ואת"ל לא אבדה בטל ברוב כדין יבש ביבש. ור' יוחנן אמר כולן נעשו הוכיח כלומר כולן נאסרו כשנפלה התאנה של תרומה בהן ולהתיר א' צריך להוכיח ולהכיר האיסור וכיון דאין אדם מכיר נאסרו השתא לאו משום דאבדה א' נימא דהותרו כולן אלמא דלגבי ספק תרומה ר' יוחנן לחומרא וריש לקיש לקולא והכא איפכא שמעינן להו:

בשם גרמיה והכא בשם בר קפרא. כדאמרינן בעלמא הא דידיה והא דרביה:

שאני הכא שיש לו במה לתלות. ולא נאסר מעולם אבל התם כולם נעשו הוכיח ונאסרו שעה אחת:

ה"ג תניא שתי קופות א' של תרומה טמאה וא' של חולין טהורים ונפלה סאה של תרומה טמאה לתוך א' מהן ואין ידוע לאיזו מהן נפלה אומר אני לתוך של תרומה נפלה והחולין יאכלו נקודים. נפלה סאה תרומה טהורה אומר אני לתוך של תרומה טמאה והחולין יאכלו בטהרה. שתי קופות א' של תרומה טהורה וא' של חולין טמאין ונפלה סאה תרומה טהורה לתוך א' מהן ואין ידוע לאי זו מהן נפלה אני אומר לתוך תרומה נפלה והחולין יאכלו ניקודים. נפלה סאה תרומה טמאה שתיהן אסורות מה נפשך וכו'. וה"פ אין ידוע לאי זו מהן נפלה אבל ידוע מה היא קופת החולין וקופת התרומה אני אומר לתוך של תרומה שהיא טמאה נפלה כדתנן לעיל במתני':

והחולין יאכלו ניקודים. דשמא נפלה קופה של תרומה טמאה לתוך החולין ותנן לעיל פ' סאה תרומה מתני' שנית סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים וכו' החולין יאכלו ניקודים או קליות ומודו בה ר' אליעזר ורבנן בהא כדאיתא פ' הלוקח בהמה. וטעמא דאע"ג דבטלה במאה איכא למימר שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר וקב ועוד ממין זה וסבר איבטלינהו ברובא וטמאה שבטלה חזרה ונעורה כדפרישנה התם. וכ"ש הכא דליכא מאה חולין נגד התרומה דהא ר' יוחנן מוקי לה לעיל ואפילו לא רבו חולין על התרומה וקיי"ל כוותיה. והכא גרסינן יאכלו ניקודים כדתנן לעיל סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך חולין טהורים יאכלו ניקודים, ומפ' בפ' הלוקח בהמה דבין ר' אליעזר בין רבנן מודו בהכי והתם מפ' טעמא:

נפלה סאה תרומה טהורה. והיו לפניה שתי קופות דלעיל א' של תרומה טמאה וא' של חולין טהורים אני אומר לתוך של תרומה טמאה נפלה כדתנן במתני':

והחולין יאכלו בטהרה. דהיינו בטהרת תרומה דדילמא נפלה הקופה של תרומה טהורה תוך חולין טהורים שמא לא יזהרו בטומאת אוכלין אחרים שיגעו בה ומטמאין התרומה. ול"ג ניקודים. הכי כללא דמילתא כל היכא דאיכא חד צד בטומאה תני נקודים כל היכא דשניהם בטהרה תני תיאכל בטהרה:

היו הקופות א' של תרומה וא' של חולין טמאים ונפלה סאה תרומה טהורה לתוך א' מהן וכו' והחולין יאכלו ניקודים. דהיינו מתני' שלישית דפ' סאה תרומה דתנן התם תרומה טהורה שנפלה למאה חולין טמאים תיאכל ניקודים ומיירי שהתרומה לא הוכשרה וכפירש"י ז"ל בבכורות הילכך לא נטמאה בנפילתה. א"נ דהוכשרה אינה מקבלת טומאה דאין כאן אוכל כביצה כדפרישנא לעיל. וטעמא דתיאכל ניקודים שלא ימצא שם חלק כביצה מן התרומה טהורה שיאכל בטומאה מצד האוכל האחר כדפרישנא התם: נפלה סאה תרומה טמאה והחולין טמאים שתיהן אסורות כדמפ' ואזיל, דאי לתוך תרומה נפלה אסור דתרומה טמאה בעשה ואפילו לכהנים: ואי לתוך חולין טמאים נפלה אסורין לכהנים וירקבו וכ"ש לזרים דתרומה טמאה להו במיתה כדלעיל:

למה שספק טמא טמא וספק מדומע מותר. משום דקשיא ליה דרישא כי הויא א' תרומה טמאה וא' חולין והוו טהורין ונפלה סאה של תרומה טמאה נימא מה נפשך אי לתוך תרומה נפלה אסורה דטמאה היא ואי לחולין נפלה אסורין, לא מבעיא לר' יוחנן דאמר דאפילו לא רבו חולין על התרומה שרי דפשיטא דקשיא אלא אפילו לריש לקיש דפליג עליה נמי קשיא. ומתרץ דלעיל לא הוי אלא ספק מדומע דכי אמרת לתוך תרומה נפלה הא אסורה ועומדת היתה ולא הזיקה השתא כלל משא"כ הכא. וכיון דהתם הוו החולין טהורים דאית בהו חזקת היתר בחזקתייהו קיימי כיון דיש לתלות, ולספק מדומע לא חשו, אבל הכא דהחולין הוו טמאים ותרומה שנפלה היתה טמאה ספק טמא טמא ואסירי ולית בהו חזקת היתר דאמרינן בפ' בתרא דיומא אל תטמאו בהם ונטמתם בם מכאן לטומאת גוייה מן התורה. ואפילו למ"ד מדרבנן הויא איסורא מיהא איכא וכבר האריך רש"י ז"ל בזה בפ' השוחט במס' חולין בפ"ב בשמעתא דראשון ושני. וגם זה על הדרך שפירשתי למעלה התוספתא דחזקת היתר שאני. כנ"ל לפרושי הנך בבי: וראיתי להרמב"ם ז"ל בפי"ד שהחליף הדינין הללו והיה לו שבוש בגרסתו וז"ל שתי קופות א' של תרומה טהורה וא' של חולין טמאים ונפלה סאה תרומה טהורה לתוך א' מהן אומרים לתוך של תרומה נפלה והחולין יאכלו בטהרה כתרומה ע"כ. והיינו גירסתו בבבא ראשונה וקשיא דכיון דחולין טמאים הוו וניחוש לתרומה טהורה לתוכן אמאי לא תני בהו ניקודים דכל היכא דאיכא חד צד דטומאה תנינן ביה תיאכל ניקודים כדתנן במתני' דהא נצטווינו שלא לטמות התרומה. עוד כ' נפלה סאה תרומה טמאה לתוך א' מהן אומרים לתוך של תרומה נפלה והחולין יאכלו' קליות ע"כ. והיינו סיפא דבבא קמייתא בספרו ותימה על דבריו דכיון דהחולין הוו טמאין והתרומה נמי טמאה מאי מהני ניקודים או קליות הכא והא בהדיא תנן לעיל ירקבו. וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בזה. עוד כ' שתי קופות אחת של תרומה טמאה וא' של חולין טהורין ונפלה סאה של תרומה טהורה לתוך א' מהן אומרים לתוך של תרומה טמאה נפלה והחולין יאכלו קליות. ובזה אני מודה לו וכבר כתבתי הטעם בבבא קמייתא דכיון דהכל טהור מה שייך ניקודים. עוד כ' נפלה סאה של תרומה טמאה לתוך א' מהם שתיהן אסורות שספק תרומה טמאה אסור וספק מדומע מותר מפני שאיסור תרומה טמאה מן התורה ואיסור המדומע מדבריהם ע"כ. זהו פי' הרב ז"ל בגרסתו. ותימא גדול הוא דהא כיון דחיישינן דנפלה תרומה טמאה לתוך חולין טהורים אמאי אסירי. השתא היכא דחולין טמאים בטלה היא ושריאן היכא דחולין טהורים מיבעי, מאי אמרת שאני אומר הכא נמי נימא שאני אומר. ועוד דאין באיסור תרומה טמאה לזרים יותר חומר מאיסור תרומה טהורה דזה מיתה וזה מיתה כדתניא לעיל והכי איתא נמי בפ' שני דבכורים אלא ודאי גירסא הפוכה היתה לו וגירסת ספרינו היא האמת והנכון:

א"ר יוחנן ספק מדומע פעור מן החלה. ספק שאנו דנין אותו כמדומע כדתנן במתני' פטור כר' יוסי דמתני':

ספק דמוע הנאכל משום דמוע חייב בחלה. כגון שהחולין היו טהורים ונפלה סאה תרומה טמאה דחיישינן שמא נפלה לתוכן דאמרינן דמותרין לזרים דספק מדומע מותר וכדלעיל אלא שיאכלום ניקודים מטעם שיש בהן ספק דמע וקאמר דחייבין בחלה דאיכא למיתלי ולמימר תרומה לתוך תרומה נפלה כנ"ל. ור"י ז"ל פירש ספק מדומע פטור מן החלה פי' היכא דידע ליה פטור מן החלה לדברי הכל כדתנן החלה והמדומע פטורין וכו'. והנאכל משום דמע כגון זה חייב בחלה דברי ר"מ אבל ר' יוסי פוטר בחלה ע"כ. ואין נ"ל פירושו: דר' יהודה היא. הא דתנן אכל א' את שתיהן משלם כקטנה שבשתיהן דמשמע הא בא א' לשאול עליו ועל חברו פטורים ר' יהודה היא:

דתנינן. פ"ה דמס' טהרות ומייתי לה פ"ק דפסחים והכי תנן לה שני שבילין א' טמא וא' טהור והלך בא' מהם ועשה טהרות ובא חברו והלך בשני ועשה טהרות ר' יהודה אומר אם נשאלו בבת אחת טמאים, בזה אחר זה טהורים. ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים. ופי' רש"י ז"ל א' טמא. קבר מוטל בו לרחבו וממלא את כולו ואין יכול לעבור בו שלא יאהיל. הלך ועשה טהרות נגע בטהרות אח"כ. והלך בשני יודעין הן שבשביל שהלך זה לא הלך זה דהשתא ודאי א' מהן טמא. אם נשאלו כל א' לחכם ספקו בפ"ע טהורים ואין ב"ד יכול לטמאן כדקיי"ל ספק טומאה ברה"ר ספקו טהור ואם באין בבת אחת הואיל ובהוראה א' יש לנו לומר להם טמאים אתם שהרי הא' ודאי טמא ע"כ:

במה אנן קיימין. האי בין כך ובין כך דקאמר ר' יוסי מאי קאמר אם בנשאלו שניהם כאחת מאי בין כך ובין כך הוא כולם מודים דטמאים כדפרישית. ואם בא להוסיף בזה אחר זה, פשיטא דשניהם טהורים לכו"ע דספק טומאה היא ואוקי גברא אחזקתיה ועוד דרה"ר היא:

בבא לשאול עליו ועל חברו. מה תהא על שנינו. ובין ששאלו שניהם כא' ובין שאל א' עליו ועל חברו הוא דקאמר:

שאל דילך וזיל לך. דהואיל ואין כאן שואל אלא א' משיבין לו טהור אתה שהרי ספק ביאה היא ולא תשאל על חברך, אבל כששניהם באים תוך כדי דבור זקוק אתה להשיב לשניהם כאחד והטומאה מוחזקת לפניך:

כמי ששאלו שניהם כאחד. דמי דאע"פ שאין שניהם לפניך צריך אתה להורות לשניהם והרי אי אתה יכול לומר טהורים אתם. ולענין מתני' נמי לאו במי שנשאלו שניהם כאחד ממעט דההוא כו"ע לא פליגי דמשלמין כקטנה דמודו ר' יוסי ור' יהודה דאם באו לשאול כאחת חייבין בין שניהם לשלם כקטנה שבשתיהן. אלא בהכי מיירי ר' יוחנן בבא א' מהם לשאול עליו ועל חברו דקא ממעט תנא דמתני' לר' יוסי דאמר התם בין כך ובין כך טמאים ה"נ חייבין לשלם כקטנה שבשתיהן. ולר' יהודה דמטהר האם הכא נמי פטורים. ובהכי עסיק תנא דמתני' ור' יהודה היא והיינו דקאמר ר' יוחנן לעיל דר' יהודה היא. ובפ"ק דפסחים מפ' לה התם ר' יוחנן כדפרשינן לה הכא: