האשה שהיתה אוכלת בתרומה. והיא בת ישראל שנישאת לכהן והיה בעלה כהן במדינה אחרת ולא היו לה בנים ממנו:

ואמרו לה מת בעליך. ביום פלוני והיא לא ידעה:

או גירשך. בגמ' מפ' היכי דמי גירושין דהיא לא ידעה:

וכן העבד. כנעני. דעברי אינו אוכל ואפילו נרצע:

מת רבך. וירשך בן בתו ישראל או בתו נשואה לישראל:

ונודע לו. בעדים:

ר' אליעזר מחייב קרן וחומש. דהא שוגגין נינהו ובן גרושה מכי הוי בן י"ג שנה ויום א' משלם קרן וחומש:

ור' יהושע פוטר. לעיל מפ' דבין מקרן ובין מחומש פטור. ובגמ' מפ' טעמא:

ונודע שהוא בן גרושה. בגמ' מפרש שנודע בב"ד:

פסולין. דהא חלל הוא וחלל שעבד פסל דכתיב ולא יחלל זרעו שמחלל זרעו מקדושת כהוגה:

ור' יהושע מכשיר. בגמ' מפ' טעמא:

בעל מום עבודתו פסולה. בפ' האומר דקידושין אמרינן בעל מום דעבודתו פסולה מנא לן יליף לה מדכתיב לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. ופירש"י ז"ל בעל מום דעבודתו פסולה מנא לן דאם עבד בשוגג חילל, דאילו במזיד אך אל הפרוכת לא יבא וגו' כי מום בו ולא יחלל את מקדשי, אלא עבד בלא ידיעה מנא לן דלא מכשרינן מהאי קרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו. הנני נותן לו לעיל מוהיתה לו כתיב אלמא בשלם הוא דאכשר ע"כ. פי' דרב יהודה דריש התם דבן גרושה עבודתו כשרה מקרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע פסול בין זרע כשר. ורבנו שמשון ז"ל כ' ובריש פ"ב דזבחים פי' בקונטרס דבעל מום אם עבד חילל מדכתיב מום בו ולא יחלל ושמא איצטריך קרא דמס' קידושין ללא ידע בשעת עבודתו שהוא בעל מום. א"נ כדאמרינן בההוא פירקא גבי מחוסר בגדים דצריכי קראי דלא תימא ה"מ עבודה דזר חייב עליה מיתה וה"מ עבודה דמעכבא כפרה ע"כ לשון הרב ז"ל. ולא ידענא מאי קשיא ליה לרב ז"ל דההוא קרא דכתב רש"י ז"ל בפ"ב דזבחים הוא קרא גופיה דאך אל הפרוכת דקידושין שכ' רש"י ז"ל עצמו ולמד לנו הרב ז"ל דבמזיד פשיטא לן דחילל ובלא ידע הוא דאיבעיא לן התם ומלשון רבנו שמשון ז"ל נראה דאיהו מדעתיה מתרץ דבקידושין איצטריך היכא דלא ידיע וכו'. ועוד נראה מדברי רבנו שמשון דאין מתישב אצלו האי תירוצא ולהכי כ' א"נ כדאמרינן בההוא פירקא וכו' ודברי רש"י ז"ל ברורין דהא א"נ אית לן האי קרא דהנני נותן לו את בריתי שלום לאשמעינן דבשלם בלא מום הוא דאכשר הוה אמינא אבל בעל מום לא אכשר והיינו דלא עלה לבעלים לשם חובה. אבל דעבודתו מחוללת ונפסלה מקדושה לגמרי ויצא לבית השריפה מנא לן. אבל השתא דקיי"ל שאם עבד חילל מקרא דאך אל הפרוכת כי שמעינן תו דבעל מום בשוגג לא אכשר רחמנא אית לן למימרא דאהדריה קרא לכלליה קמא ואפילו בשוגג חילל ויש לנו כיוצא בזה דתניא בפ"ב דבכורות קדשים שקדם הקדשן למומן או מום עובר להקדשן ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות ובין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהם סופג את הארבעים ע"כ. וקשיא דהא גבי פיסולי המוקדשין דרשינן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ובעלמא קיי"ל דלאו הבא מכלל עשה עשה ואינו לוקה והכא אמאי לקי אלא היינו טעמא דכיון דגלי לן קרא לאיסורא אהדריה לכללא קמא וה"נ בהדיא כתיב דבעל מום שעבד במזיד חילל וכיון דגלי לן דאפילו דיעבד לא מיתכשר אמרינן דאהדריה לכלל קמא וחילל אפילו שוגג:

וכולן שהיתה תרומה וכו'. בגמ' מפ' מאי וכולן:

יבלעו. בגמ' מפ' טעמא:

אמרו לו נטמאת. ותרומה נח לטמאה כגון דלא הוכשרה אסורה לך בלא תעשה כדאיתא בפ"ב דבכורים:

ונטמאת התרומה. או נטמאה התרומה ואסור אפילו לטהור בעשה ובטומאה שאירעה לאחר שהכניס התרומה לתוך פיו עסקינן למ"ד משום דאתחיל בהיתר:

טמא היית. קודם שתאכל התרומה:

וטמאה היתה התרומה. או טמאה היתה:

או נודע לו שהוא טבל. מה שהיה אוכל. או לוי שהיה אוכל מעשר ואמרו לו שלא נטלה תרומתו וטבל הוא:

או מעשר שני. חוץ לירושלם וחשב שהיה פדוי ואמרו לו שלא נפדה:

או הקדש. של בדק הבית היה אוכל וחשב שהיה פדוי ואמרו לו שלא נפדה:

טעם פשפש. בפ' הרואה כתם מפ' מנא ידע וקאמר דריחו כטעמו. ומפ' בגמ' דה"ה כל דבר שנפשו של אדם קצה ממנו. והיה תרומה לתוך פיו הרי זה יפלוט. ואע"ג דפליגי לעיל גבי נטמא או נטמאת התרומה דר' אליעזר אומר יבלע ור' יהושע אומר יפלוט הכא כולהו מודו הואיל ועד שלא ניתנה לתוך פיו אירע בה פיסול או שמעולם לא הותרה לא חיישינן להפסד תרומה ומשום דמאבד אוכלי תרומה נקט לה אבל כ"ש חולין דהא שרץ הוא:

ניחא מת בעלך, גירשך. כלומר גירשך היכי משכחת לה דהא אינה מתגרשת עד שיגיע גט לידה ואי דעבדא שליח לקבלה הא תנן בפ' התקבל דאי אמרה התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד:

כמשנה ראשונה. בפ' אע"פ תנן לה והכי תנן לה הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה וקתני סיפא זו משנה ראשונה. ב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. והבת כ"ז שהיא נערה אביה מקבל גיטה דתנן בפ' נערה האב זכאי בבתו כשהיא נערה בקידושיה בכסף ובשטר ובביאה ומקבל את גיטה וכו' ומתני' דגרשה בעודה ארוסה ואוכלת בתרומה בעודה ארוסה, וכגון דאביה היה שם באותה מדינה שהיה בה הבעל ומכי הגיע גט ליד אביה היא מגורשת והיא לא ידעה אבל משנשאת כיון דפקע כח האב דהא בעלה מפר נדריה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה אין לאביה בה כלום. והכי מוכח הכא דשוב אין אביה מקבל גיטה וכך הסכימו התוס' בפ"ק דקידושין מכח הך סוגיא:

אפילו תימא כמשנה אחרונה. ולא אכלה אלא משנשאת ומשכחת דלא ידעה ותפתר מתני' שאמרה לו הבא לי גיטי למקום פלוני. כלומר תהיה שליח הולכה לבעלי אם תרצה ואיני עושה לך שליח קבלה אלא במקום פלוני:

והיה. הדרך ממקום הבעל עד אותו המקום שסיימה לו:

להביאו לה לעשרה ימים ומצא סוס רץ והביאו. לאותו מקום:

לחמשה ימים. והיא סבורה שלא בא ונמצאת אוכלת בטעות ואית דגרסי זכי לי גיטי:

ופריך, ולאו ר' אליעזר כר' אלעזר. דתנן בפ' התקבל הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה. התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד. התקבל לי גיטי במקום פלוני אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום ור' אלעזר אוסר מיד. וטעמא מפ' התם דקסבר ר' אלעזר דמראה מקום היא לו לפיכך משעה שפירש מלפניה אסורה דשמא מצאו חוץ לעיר וקבלו הימנו ולר' אליעזר דמתני' הא מזידה היא והיכי מחייב קרן וחומש ולר' אלעזר בן פדת דבעי לאוקומי אוקמתא רויחא אכתי קשיא דלא מצי לאוקומה לר' אליעזר כר' אלעזר בן שמוע:

ומשני מי לא מודי ר' אלעזר לרבנן שאם אמרה הבא לי גיטי למקום פלוני שהיא אוכלת עד שיגיע גט לאותו מקום. כדפרישנא דהוא מקבלו מן הבעל למקום אחר כגון שהיה הבעל בבבל ואמרה לו תהא שליח הולכה לבעלי אם תרצה בבבל עד שתביא הגט למתא מחסיא וכשתביאנו למתא מחסיא שם תהא שליח קבלה ובהא מודי ר' אלעזר דלאו מראה מקום הוא לו דהא ודאי קפדא ואתי ר' אליעזר אפילו כר' אלעזר דבהא מודי:

א"ר חנניה מכיון וכו'. פליג אדר' אלעזר דהא כיון דאמרה לו לא תהא שלוחי לקבלה עד מקום פלוני היינו משום דאמדה בנפשה דבעי שליח שיעורא למיזל בעשרה ימים ורוצה היא לאכול בתרומה עד עשרה ימים דאין לה חולין כ"כ באותו הזמן וא"כ אפילו מצא השליח סוס רץ והגיע לאותו מקום בחמשה ימים בהיתר הוא דקא אכלה דנעשה כאילו אמרה לו לא יהא גט אלא לעשרה ימים ומה שאכלה בהיתר אכלה הילכך לא מצית לאוקומה אלא כמשנה ראשונה דהא מאי איכפת לה בין מקום למקום. ור"א מצי לתרוצה דמשום חומרא דתרומה לא אמרינן נעשה אלא כיון דהגיע לאותו מקום רוצה היא שיהא שלוחה בהגעתו שם. כך נראה לעניות דעתי פי' סוגיא זו. ורבנו מאיר ן' סהולה ז"ל פי' הא דא"ר אלעזר דאמרה לו הבא לי גיטי על כרחיך רצה לומר התקבל לי גיטי במקום פלוני והיה עד אותו מקום מהלך עשרה ימים. ומצא סוס רץ לאו דוקא אלא מצא לבעל בקרוב והיא היתה סבורה שלא ימצאנו השליח בקרוב עד עשרה ימים והיתה אוכלת בתרומה וכמ"ד מראה מקום היא לו. והא דפריך ולאו ר' אליעזר כר' אלעזר וכו' הכי פריך. תנן בפ' התקבל האומרת התקבל לי גיטי במקום פלוני ה"ז אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום ור' אלעזר אוסר לאכול בתרומה מיד. וטעמייהו דרבנן משום דסברו קפידא הוי ור' אלעזר סבר מראה מקום היא לו, דיכול לקבל הגט בכל מקום שיזדמן לו ומילתיה דר' אליעזר דהכא לא מצינן לאוקומה אלא אליבא דר' אלעזר דאמר מראה מקום היא לו. ולכך פריך דאליבא דר' אלעזר לא משכחת לה דמיד שעשתה שליח יודעת שאסורה לאכול בתרומה, ומתני' משמע שלא היתה יודעת שאסורה לאכול בתרומה.

ומשני ולא מודה וכו'. פי' אמת הוא שאמרה התקבל לי גיטי ותביאנו למקום פלוני ובזה מודי ר' אליעזר לרבנן דאינו גט עד שיגיע גט לאותו מקום והיא לא היתה סבורה שיביאנו לאותו מקום עד עשרה ימים ואכלה בתרומה. ומאי דאמר ר' חנניה מכיון וכו' נראה דאינו אליבא דר' אלעזר אלא אליבא דרבנן דפליגי נמי בהא דלרבנן קפידא ולא יהא גט עד שיהא שהות עשרה ימים כדי להביאו, ור' אליעזר סבר עד שיביאנו לאותו מקום באי זה ענין שיוכל להביאו. ולפ"ז ור' יהושע פוטר משום דס"ל כרבנן ומאי דנקט לישנא דפוטר דמשמע איסורא איכא היינו משום שארא דאילו לגרשיך בהיתר קא אכלה עכ"ד. ואין דבריו נכונים בלשון הגמ' דשליח קבלה לא קאמרה הבא לי גיטי אלא התקבל לי גיטי הוא דאמרה. ועוד מאי דאמר נמי סוס רץ לאו דוקא הוא דוחק גדול ומה שכ' כר' חנניה אין זו דרך הגמ':

מניין לאוכל ברשות וכו'. כלומר מ"ט דר' יהושע אי משום דקים לן דאוכל ברשות דפטור והיינו משום דכתיב בשגגה ודרשינן פרט לאנוס:

א"כ מה בין סבור שהוא חולין ונמצא תרומה. דחייב קרן וחומש הא בשגגה כתיב:

שהוא כהן ונמצא ישראל. כגון מתני' דקתני וכן כהן שהיה וכו' ונמצא בן גרושה והוי חלל ואסור בתרומה דזר הוא שהוא פטור לר' יהושע:

מהוראת ב"ד. דפסולי משפחה צריכי ב"ד לאכרוזינהו וכיון דלא הורו ב"ד לאיסורא מאי הוה ליה למיעבד וכתיב בשגגה פרט לאנוס. וכל הני דמתני' אנוסים הן דהא כי אכלי מעיקרא לאו משום זרע אהרן אלא משום קנין כספו ואין להן אלא של רבן ואנוסין הן דמאי הוה להו למעבד. ותנן נמי בפ"ק דהוריות התולה בב"ד פטור:

עוד צריכא לי. עוד מיבעיא לי:

סבור שהוא חול ונמצא שבת. ועשה מלאכה בשגגת שבת חייב חטאת על כל שבת ושבת כדתנן פ' כלל גדול:

מה בין סבור שהוא פסח ונמצא שלמים וכו'. שחל י"ד בניסן להיות בשבת וכסבור ששוחט פסח בשבת שניתנה לידחות אצל פסח ונמצא שלמים וקא פטר ביה ר' יהושע דתנן פ' אלו דברים כל הזבחים שראויין לשם פסח ששחטן בשבת לשם פסח ר' יהושע פוטר ופירש"י ז"ל שראוין לשם פסח כגון שהוא שה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח דמתוך שטרוד ובהול על פסחו טעה בזה ולא נזכר שהקדישו לשלמים:

אמרינן ליה משוחט ברשות. דהתם הותרה שבת אצל פסח וברשות ב"ד עשה והיה לו לטעות אבל כסבור שהוא חול ונמצא שבת במאי טעה. והתם בפ' אלו דברים בגמ' דילן אמרינן דטעמא דר' יהושע הוא משום דטועה בדבר מצוה דהא עושה מצוה כל דהיא שהקריב קרבן וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ואף הנשחטים לשם פסח ר' יהושע מכשר להו בפ' תמיד נשחט ומתני' דהכא מוקמינן לה נמי בתרומה בערב הפסח דזמנה בהול ופירש"י ז"ל תרומה בערב הפסח זמנה בהול שלא תשרף וטעה בדבר מצוה הוא ע"כ. ועוד מפ' לה התם בכל ימות השנה ואכילת תרומה איקרי עבודה ועבודה של חלל בשוגג רחמנא אכשרה כדתנן לקמן היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה וכו' כל הקרבנות כולן שהקריב ר' יהושע מכשיר ואמרינן לקמן מ"ט דר' יהושע ומפ' רב דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה וחילו היינו חללים שבו. ותרומה דאכילתה מיקרייא עבודה מנא לן דתני מעשה בר' טרפון שלא בא אמש לבהמ"ד לשחרית מצאו ר"ג א"ל מפני מה לא באת אמש לבית המדרש א"ל עבודה עבדתי א"ל כל דבריך אינן אלא תימה עבודה בזמן הזה מניין א"ל הרי הוא אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם עשה אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש ופירש"י ז"ל עבודת מתנה מתנות כהונה שנתתי לכם הרי הן כעבודה ע"כ:

סבור שהוא שומן ונמצא חלב שהוא חייב. קרבן כדתנן בכריתות:

שהוא אסור ונמצא מותר שהוא פטור. דהאי נמי חוטא הוא כדאמרינן בסוף קידושין נתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו טלה דצריך כפרה וסליחה ודריש לה מדכתיב אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה והיתה שותה יין מזידה אעפ"י שבהיתר שותה כיון שהיא לאיסור נתכוונה צריכה סליחה:

לא אגיבון. לא השיבו לו דבר:

אמר לון. ר' חגיי:

נמלכון מינן. כמו נחזי אנן נתייעץ אנחנו מדעתנו אם נוכל למצוא טעם.

איעצך תרגומו אימלכינך:

השב מידיעתו. חייב וכו' הפורש ונבדל מתחלה ואינו עובר אם היה יודע שהוא אסור. ובת"כ גרסינן היושב ודריש לה מדכתיב או הודע כמו הו הו שמקונן על עצמו כשהתודע אליו חטאתו שתוהה על מה שעשה וזה נכון יותר ממה שפירש"י ז"ל בפ"ק דחולין שאפילו יודע אינו פורש דהא היתר הוא:

הוא קשייתיה והוא קיימה. הוא הקשה הקושיא והוא בעצמו תירצה אז:

שלש מדרשות מחוורין. כולהו איתנהו במכילתין חד בפ"ק וחד בפ' אין תורמין וחד דהכא:

ואינו כהן לאחר זמן. דדייק קרא למימרא אשר יהיה בימים:

עבודתו כשרה. דהא קרא קאמר דכהן הוא אע"ג דבאין לסלקו אחר זמן:

ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה. בכהנים כתיב ישימו קטורה באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו אפילו חללים שבו:

כהן המקריב. שהיתה משמרתו באותו זמן:

על דעתיה דרב. דדריש מקרא דברך ה' חילו דדוקא כהן דאותה משמרה היכא דנמצא חלל הוא דמכשיר ר' יהושע דהא כתיב ופועל ידיו תרצה דמשמע דאותו פועל ראוי לידיו:

על דעתיה דר' יוחנן אפילו כל כהן. ואפילו דלאו משמרתו דבימים ההם כתיב כל כהן שיהיה:

בקדשי מקדש. דקאי גבי ישימו קטורה באפך וגו' אבל בכורים וגזל הגר וכיוצא בו לא:

ואפילו בקדשי הגבול. דגבי בכורים כתיב קרא דבימים ההם. וקשיא לי דהא קדשי מקדש חמירי מקדשי גבול. ונ"ל תירוץ דבר זה כדתניא פ' טבול יום דקדשי קדשים הותרו לזר כגון למשה בשבעת ימי המלואים ואיכא מ"ד דיש מנחה בבמה קטנה ומנחה קדשי קדשים היא ואוכלין שייריה זרים שהרי זה עובד בבמה קטנה וכיון דהותר מכללו הותר. משא"כ בקדשי הגבול דלא הותר מכללו:

ובלבד בשעת מקדש. דמזבחך כתיב:

ואפילו בזמן הזה. דאכילת תרומה נמי דנהגה עכשו שאכלה אין מוציאין מידו. ובכורים תרומה קרינהו רחמנא כדכתיב ותרומת ידך ודרשינן בפ' הערל אלו הבכורים ועלייהו כתיב בימים ההם:

לענין שאר דברים כדמפ' ואזיל מקבל וכו'. וטעמא דכיון דכהן קרית ליה וקאמר יהיה משמע דאפילו לכתחלה גומרין עבודתו ככהן כשר דעלמא:

מקבל ואחר זורק. קבלת הדם במזרק עבודת כהנים היא כדדרשינן מקבלה ואילך מצות כהונה ואם קבל ונודע לו שהיה בן גרושה יכול כהן אחר לזרוק ולסמוך על קבלתו של זה. וכן כולם:

קומץ ואחר מקטיר. קמיצת המנחה בכהנים היא כדאמרינן הכהן וקמץ אם קמץ חלל זה מקטיר כהן אחר את הקומץ:

שורף ואחר מזה. כן מצאתי בספרים וחילוף נוסחא הוא וגרסינן מזה ואחר שורף ובפרה אדומה קאי:

חטאת גזולה שלא נודעה לרבים. שלא נודעה לרבים שהיא גזולה:

היא מכפרת. משנה היא בפ' הניזקין. ומפ' התם כמה הם רבים ג' בני אדם ומדתני שהיא מכפרת ולא תני שיוצאין בה בדיעבד או ליתני שכיפרה משמע שנשחטה אפילו לעתיד שנודע בינתים שיכולין לקבל דמה ולזרוק ולהקטיר אימוריה שהיא מכפרת:

כמי שהוא מת ויחזור הרוצח למקומו וכו'. דתנן בפ' אלו הן הגולין משנגמר דינו מת כ"ג ה"ז אינו גולה. ומפ' טעמא בגמ' מק"ו ומה מי שגלה כבר יצא עכשו מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה דמיתת כהן הוא דמכפרת ותנן התם נגמר דינו בלא כ"ג אינו יוצא משם לעולם שנא' שם שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו ופירש"י ז"ל נגמר דינו בלא כ"ג שלא מינו אחר תחתיו עד שנגמר דינו של זה לגלות. ומיבעיא ליה השתא נגמר דינו של רוצח ואח"כ נודע לכ"ג שהיה בן גרושה כמת כ"ג חשיב ליה ואינו גולה, או בטלה כהונה חשיב וכנגמר דינו בלא כ"ג דאילגאי מילתא למפרע דלא היה כ"ג והוה ליה האי רוצח נגמר דינו בלא כ"ג ואינו ווצא משם לעולם ואע"ג דעבודתו כשרה היינו משום דרבי קרא, אבל לענין שאר דברים אינו כהן. ובפ' אלו הן הגולין אי' להך בעיא ופלימי בה אמוראי:

מעשה במגורה של דיסקוס. בפ' האומר בקידושין מייתי לה ופירש"י ז"ל מגורה מגורת מים כמין ברכת מים כדאיתא בב"ב לא מכר את המגורה של מים:

של דיסקוס. שם אדם או שם מקום:

בחזקת שלימה. שהיו בה מ' סאה ונמצא חסרה ולא ידיע אימת חסרה:

ר' טרפון מטהר. דאמרינן השתא הוא דחסר ובשעה שטבלו בה אדם וכלים שלימה היתה:

ור' עקיבא מטמא. דלא ידעינן מאימת חסר ונמצא שאינה טבלה:

שעבודתו כשרה. דקיי"ל כר' יהושע וילפינן לה לעיל מקראי:

בעל מום שעבד עבודתו פסולה. ואפילו הוא שוגג כדכתיבנא לעיל:

פיסולו מאחרים. מחמת אמו:

מקוה פיסולו ביחיד. בא אחד ואמר אני מדדתיו ונמצא חסר נאמן דקיי"ל עד א' נאמן באיסורין:

בעל מום פיסולו ביחיד. בא אחד ואמר בעל מום הוא נאמן. ומפ' רבא בפ' האומר וכגון דקא שתיק:

בן גרושה פיסולו בב"ד. כדלקמן דפיסול משפחה צריך ב"ד ומסור לב"ד:

היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע לו שהוא בן גרושה. לעז בעלמא ועבד אח"כ עבודתו כשרה עד שיפסל בב"ד אלמא דאפילו עבד אחר הלעז נמי כשר עד שיפסלוהו בב"ד דמסור לב"ד הוא. ולענין רוצח נמי ליכא למימר בטלה כהונה אלא אחר פיסול ב"ד הוא דמת ויוצא:

ספק טמא. כגון דהוי מילתא דתליא בסברא דפליגי בה תנאי:

וספק בע"מ. כגון מילתא דפליגי בה תנאי:

עבודתו כשרה. דמסור לב"ד הוא:

דאת מדמה לה לבן גרושה וכו'. טעמא דקא יהיב ר' עקיבא לבן גרושה היינו משום דבעי ב"ד אלמא כל היכא דבעי ב"ד הכי הוא:

ומקוה לאו ספק הוא. הא ספק הוא מתי חסר ופלוגתא הוא אי אמרינן השתא הוא דחסר או מעיקרא הוא דחסר:

זאת אומרת פיסול משפחה צריך ב"ד. דפיסול שלה צריך ב"ד מומחין ואע"ג דאיכא עדים לא מיפסיל אלא שיעידו בב"ד דהא קאמר ר' עקיבא ואל יוכיח בן גרושה שפיסולו בב"ד אבל פיסול דמקוה דהשתא כל חד וחד כשמדדו קא חזי דחסר אין מסור לב"ד משו"ה הודה ר' טרפון לר' עקיבא וטמאוהו:

בעבד ואשה. דרישא דמתני' משום דאתחילו בהיתר דהא הוו זרים והותרו וכיון דהותרו הותרו:

אבל. כהן שנודע שהוא בן גרושה מעולם לא הותר ולא התחיל בהיתר. וקאמר דודאי מתני' הכי סברא דקתני סיפא נודע שהוא טבל כו' ולא קתני התם פלוגתא אלמא דטעמא הואיל ועד שלא נתנה לתוך פיו אירע הפיסול כדפרישנא במתני':

מ"ט דר' אליעזר. סיומא דמילתא דר' יוחנן הוא:

לא שהיה ר' אליעזר וגו'. ר' נתן פליג אמתני' ולא מפליג בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור:

אף בשבת כן. כגון שהיה אוכל פירות ואמרו לו שנתלשו בשבת או שנתבשלו בשבת וכמ"ד מעשה שבת אסורין מדאורייתא:

אף בפסח כן. כסבור אוכל מצה ואמרו לו חמץ הוא:

ביוהכ"פ כן. שהתחיל ללעוס ביוהכ"פ עד שלא נזכר ונזכר אין צריך לפלוט:

אף בנזיר. שהיה יין לתוך פיו ונזכר אין צריך לפלוט. וכן כולן דלעוס כבלוע:

ומצא בהן שקץ. כמין תולעים אסורים כדמפ' טעמא ואזיל:

בהמה בבהמה תאכלו. דדרשינן בפ' בהמה המקשה גבי חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה ונפקא לן מדכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' מעלת גרה בבהמה שדי בהמה דרישיה אבהמה דסיפיה ודרוש הכי בהמה הנמצאת בבהמה אותה תאכלו:

זיזין שבעדשים. אחר שנתלשו דמותרין ונפקא לן בפ' אלו טרפות מדכתיב על הארץ:

כליסין. בכף גרסינן והוא מין קיטנית:

כגופיהן הן. כגוף העדשה חשיבי ושריין אבל דבהמה אסירי כדמפ' התם כי ניימא עיילי לה באוסייה:

הדין צירא דמורייסא. מין יתושין שנבראין תוך המורייס וקרויין צירא:

עד לא יצליל. קודם שיעשה צלול דהיינו קודם שסננן שרו דלא פרשי על גב דבר אחר שאינו ברייתן:

מדהוא צליל אסירי. וה"נ אמרינן באלו טרפות דיבחושין שסננן אסורין. ואי לא סננן שרו דאע"ג דאיכא למימר דפרשי לדופני דמנא ונפלי היינו רביתייהו:

גורדו ואוכלו. מפני מראית העין כיון דפירש:

ואם היה מבין שיניו. דאין כאן מראית העין מותר דדם מהלכי שתים טהור כדאיתא בפ' אע"פ ובת"כ:

ה"ג הזיזין ובזבוזין והגזין יכול בזמן שהן בפרי ת"ל שקץ הם בזמן שהן בפני עצמן ולא בזמן שהן בפרי יכול אפילו יצאו וחזרו ת"ל שקץ הוא ואפילו יצאו וחזרו. פי' תרי קראי כתיבי בפרשת שמיני בחד כתיב לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם ובחד כתיב וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. והשתא דריש להו אילו לא כתיב שקץ הם הוה אמינא דזיזין ובזבוזין והגזין כולן מיני יתושין הן דאפילו בזמן שהן בפרי כשהוא תלוש יהו אסורין מטעמא דוכל רבוייא הוא ועל הארץ הוה דרשינן ליה לומר דלסוף שורץ על הארץ ת"ל שקץ הם ומשמע מיעוטא כשהן בפני עצמן. ומהאי קרא דהם בלחוד הוה אמינא דאפילו פירשו וחזרו מותרין דהא ליתנהו בפני עצמן דהא חזרו ת"ל שקץ הוא בהוייתו הוא ואין לך בו היתר, והכי תניא בתוספתא האוכל את הזיזין שבעדשים ואת היתושין שבכליסין פטור פירשו וחזרו חייב:

יצאו על שפת האוכל אסורין. דגבי האוכל כשורץ על גבי דבר אחר דמי:

ומצא בה חזיר מותר באכילה דמות יונה אסור באכילה מ"ט בהמה בבהמה וגו'. בפ' בהמה המקשה איתא דפרסה בבהמה בעינן:

שנפשו של אדם חתה הימנו. ואפילו לא הוי מילתא דאיסורא מותר לפלוט התרומה ואע"פ שמאבדה דלמשחה כתיב בהו דרך גדולה:

חתה הימנו. אישקארבאר בלע"ז לשון היחתה איש לחתות אש שמביא להקיא:

היה אוכל באשכול. תני הכא הך פלוגתא משום דדמיא לדלעיל שהתחיל בהיתר ובס"פ המביא כדי יין מייתי לה ופירש"י ז"ל היה אוכל באשכול וסתם אשכול לאו גמר מלאכה הוא דסתם ענבים לדריכה קיימי הילכך מותרין דרך עראי:

ונכנס מן הגנה לחצר. שלקטו משם ובא לו לחצר וחצר קובעת למעשרות כדמפ' בפ"ב דמעשרות:

יגמור. אם רצה לגמור בחצר אכילתו יגמור וטעמא מפ' בגמ':

לא יגמור. דקסבר חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו ולית ליה טעמא דהתחיל בהיתר:

חשכה לילי שבת. דאמרי התם דשבת קובעת למעשר בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו:

ור' אליעזר. כי היכי דאמר בחצר אמר בשבת:

ור' יהושע. כדאית ליה:

תמן תנינן. פ"ג דמעשרות:

גפן שהיא נטועה בחצר. שהיא קובעת:

נוטל. כל האשכול ואוכלו ואין צריך לגרגר:

וכן ברמון. אין צריך לפרוט:

וכן באבטיח. אין צריך לספות:

מגרגר באשכול. נוטל פסיגין פסיגין דהוי דרך עראי:

פורט ברמון. נוטל פרצדין אחד אחד:

סופת באבטיח. חותך ושובר קצת ואוכלו דהוי עראי:

כר' אליעזר. ונוטל את כל האשכול דקתני גומר הוא דקאמר כלומר אם התחיל בשוגג וכו' נוטל את כולו ומשלימו:

עקיצת האוכל כתחלתו. תלישת האוכל מעוקצו כתחלת אכילה וכיון דהתחלה שרי מגמר נמי שרי כר' אליעזר:

שיש בה שתים ושלש אכילות כאכילה אחת. ונוטל כל האשכול היינו שמניחו לתוך פיו בבת אחת ואוכלו זהו דרך עראי שהתחיל בו בהיתר דר' אליעזר אזיל לטעמיה אליבא דר' יוחנן:

ימתין עד מוצאי שבת ויגמור. דשבת דקתני היינו למוצאי שבת. ודחצר היינו שיצא חוץ ור' יהושע אפילו בהא פליג דשבת קבעה אפילו למוצאי שבת:

ישפך. משום סכנה ואפילו לזילוף לא חזי דנכנס הארס ברגלים:

ג' משקין אסורין משום גילוי. ותו לא למעוטי דר"ש דקא מני חמשה בברייתא:

כמה ישהו ויהו המים אסורים. היכא דהוא עצמו הניחם מגולים ויצא:

הרחש. הנחש תרגום שרף ריחשא:

ממקום קרוב. מפ' לה בגמ', ובפ"ק דחולין כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה ויחזור לחורו שחוששין שמא היה שם שרץ ושתה וחזר תחת אזן כלי בקרקע. והכא מוקי לה במין קטן:

שיעור המים המרובין. כשהם מגולין כמה הוא שיעורן שלא יאסרו משום גילוי:

כדי שתאבד בהם המרה. הארס ולא מפ' במתני' כמה שיעורן שתאבד בהן ותתבטל. ופליגי תנאי בגמ' בהא מילתא. ומדקאמר ר' יוסי בקרקעות מ' סאה משמע דת"ק לא בעי כולי האי. ור' נחמיה אמר כדי שתהא חבית של שייטין מתמלאת מהן. ואפשר דת"ק דמתני' סבר כוותי' ולא מפליג בין כלים לקרקע. ור' יוסי פליג עליה וסבר דבעי תרתי שהמים יהו בקרקע ולא בכלי ומ' סאה דוקא ולא בפחות מכאן דס"ל דקרירות הקרקע וריבוי המים הוא דמבטלי אבל בכלי אפילו מרובין אין המים ככחן ולא מבטלי הארס:

כל שהן. כל מה שיהיו מרובין וכ"ש מועטין ולאיסור קתני לה:

ארבעים סאה. להיתירא קתני לה דהא כל מקוה מגולה הוא. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר דבין בכלים בין בקרקעות שרי במ' סאה:

ה"ג ואפילו הן ככד. כלומר גדולים כמו כד כדאמרינן נמי בפ"ק דר"ה היה כזית ונעשה ככד:

כל שיש בו ליחה. הארס מתערב עם הליחה ומתחלחל בכולו אבל ביבש חותך מקום הנקור ואוכל השאר. וכן כ' הרשב"א ז"ל דאפילו באבטיח אינו אסור עד שיגיע מקום ניקורו למעיה:

ה"ג ונשוכת הנחש אסורה מפני סכנת נפשות. וללח מדמי לה. והכי תנן נמי בפ' אלו טרפות. וטעמא דהארס מחלחל בכל גופה:

משמרת של יין. בין שכלי העליון מגולה והתחתון מכוסה בין שהתחתון מגולה והעליון מכוסה אסור ולית ליה דר' יהודה ודר' נחמיה:

ור' נחמיה מתיר. שמחמת שמנטף מתיירא ושומע קולו ובורח אבל התחתון בעי מכוסה דאית ליה שהארס צף ואינו מתערב כדלעיל. ויש טעות לעיל במקצת ספרים והגירסא כדאיתא בפ' הגוזל בתרא דגרסינן ר' נחמיה:

אפילו של תרומה ישפך. ולא אמרי' כר' נחמי' דלקמן דארס נחש כלה באור:

מתני' אמרה כן. דתנן יין של תרומה ישפך ולא תני ביה תקנתא דיעשוהו מקפה:

והחמיץ מאיליו אסור. אע"ג דחומץ אין בו גילוי כדלקמן ולא תימא אילו היה כאן ארס היה מסריח ולא יחמיץ:

וצמקו מאליהן מותרות. דאם איתא דנשכן נחש היו נרקבין. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב בהל' שמירת נפש:

בגין דלא ייכלון. שיחשבו שהן מאוכלין מנחש:

ולית אסור. משום אל תמנע טוב מבעליו:

לדעתיה הוות עבדא. לדעתו של אביה היתה עושה כן ולא היה אומר להן בהדיא שלא יחשבו אותו שהוא צר עין:

מקום הנקור אכלו. שמא במקום ניקור הנחש אכלו הצפורים ואסר משום סכנת נפשות. וה"נ נימא דבמקום נקורה נקר הנחש אח"כ:

מנטרא להן הוות. בשדה היתה מנקרת בהן ושומרתן טד שמביאה אותן להניחן בתיבה:

קונדיטון. מפ' בפסיקתא יש בו דבש ויין ופלפלין. ובלשון משנה יינומולין כדאיתא פ' אין מעמידין מחמת חריפותו אין נחש שותה הימנו:

פסתינון. ובפ' אין מעמידין גרסינן מראפסנתין ופי' בערוך לענה בלשון יון. ורש"י ז"ל פי' אלושנא בלע"ז:

חמרא מבשלא. שמבשלין אותו ומסירין ממנו הקצף ומשתבח:

שנתיחד ברשות הגוי. בלא חותם:

א"ל כן אמר ריש לקיש. בגמ' דילן משמע דצריך לפ' כן דא"ל ר' יהושע בן זירוד לר' ינאי דריש לקיש אמר הכי:

איבאש. חלה מחולי ונכנסו החכמים לבקרו:

הא מרי שמועתא. ר' ינאי הוא מריה דשמעתא דהוא אמר לן בשם ריש לקיש. ור' יהושע בר זידל הוא מריה דעובדא דלדידיה נמי נתיחד יין מבושל בבית הגוי ושמחו שהיו בפני ר' ינאי בר ישמעאל שהורה לו לעשות כן:

דילמא מאילין דריש לקיש דהכין והכין. שמא לא נסמוך על שמועה זו של ריש לקיש שיש הלכות שאומרים משמו שהם הלכה ויש שאינן הלכה:

אמר לון לא לעובדא. כלומר הלכה למעשה אני אומר:

וסמכון עלוי. ותסמכו עליו. והכי אי' בגמ' דילן נמי אמרי לי' נסמוך. מחוי להו ר' ינאי בר"י עלי ועל צוארי:

כד נחתון. כשירדו מעליית ר' ינאי בר ישמעאל:

מפני שהיה מתחלתו יין. טעמא דקודם היה יין הא לאו הכי השתא אין בו משום יין:

מתניתא אמרה כן. משנה היא בפ' אין מעמידין:

שהיה מתחלתו יון. ביד הגוי ולאפוקי היכא דזבן גוי חומץ דלא מיתסר דחומץ לא מנסך:

בר יודני. שם איש:

החד והמר. פרישנא לעיל דחד הוא קונדיטון:

שחיק חד לתלתא. תילתא פלפלין ותילתא דבשי ותילתא חמרא ודבר יודני לא הוה במשקל שוה:

קרינא צריכא לר' יוחנן. מפ' בפ' אין מעמידין מאי קרינא א"ר אבהו חמרא חליא דאתי מעסיא דפליג אדריב"ל דלעיל במבושל וזה לא היה מבושל כל כך:

אינהר ר' אבהו. נזכר ר' אבהו:

אם היה נכנס ויוצא. האדם מותר המשקה שאימתו עליו ואינו יוצא מן החור והיינו כדמוקי מתני' דמקום קרוב דלקמן בשפיפון אבל בשאר נחשים לא ובמקום שאין שפיפון מצוי מיירי:

בר נטוזא. שם איש:

גיגית. בארי"ל בלעז:

ישן מותר. דאימת אדם ישן על הנחש ולא מסר נפשיה:

ר' אלעזר סמיך לר' חנינא. וכיון דר' אלעזר שרי ר' חנינא נמי שרי:

ובעלה סני מצוותא. ולכך הוצרכה להטמין העני:

ארגשת בעלה איסלק. הרגישה בבעלה שהיה עולה בסולם:

יהבתיה גו עיליתא. נתנתו בתוך חדר מן העלייה:

והוה מסתכל ביה. העני:

שרי ההוא דעליתא מלולי ביה. התחיל ההוא שבעלייה לדבר אליו שלא יאכל שהנחש אכל מהן וסייעתא למ"ד אין אימת ישן עליהן:

ה"ג הדא אמרה ישן אסור. וקשיא למ"ד ישן מותר:

ומשני בררי הוה של חוץ הוה. ולא נחש בייתי וכי אמרינן דאימת ישן עליהן היינו למי שגדל בבית:

בררי. כמו הני חיוי ברייתא ירבו בבר תרגום חוץ ברא:

ואין אסור משום ייחוד. לשון בעיא הוא. והיינו למי שלבו נוקפו וירא שמים מאד אבל כפי הדין הא קיי"ל דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה. ומשני דודאי איתתא שריא. דאם איתא דעבד איסורא לא יקפיד שיאכל וימות דכתיב כי נאפו ודם בידיהם. דסתם נואפין הורגין הבעלים וניחא ליה דליכול ולימות. ודכוותה איתא בשלהי נדרים בגמ' דילן דגרסינן התם דעאל לגבה דההיא איתתא אתא גברא סליק נואף יתיב באכלבא הוו מחתי תחלי התם וטעמינהו חוייא בעי מרי דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאנתתא א"ל ההוא נואף לא תיכול דטעמינהו חוייא אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דלימות דכתיב כי נאפו ודם בידיהם. ומקרא הוא בספר יחזקאל גבי אהלה ואהליבה. ופי' הר"ן ז"ל והאי דאיצטריך להני טעמי לאו למימרא דבלא"ה איתתא אסירא דליתא דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה אלא נפקא מינה לבעל נפש לחוש לעצמו לצאת ידי שמים ע"כ. ופסק הרמב"ם ז"ל פי"א דשמירת נפש דאין אימת ישן עליהם לא ביום ולא בלילה והכי איתא פ' אין מעמידין:

מעשה בטבח וכו'. מייתי לה הכא משום סיפא:

מגלגל בגילוי. הילכות גילוי היו קלין בעיניו ולא היה נזהר מלשתותו:

לקה בדלקת. קדחת שורפת מחמת הארס:

וצלוחית של מים בידו. לשתות ולחלל יוהכ"פ דקיי"ל פ' אין מעמידין האי אשתא צמירתא כמכה של חלל דמיא ומחללין עליה את השבת:

ומרי דצומא ליקום. הקב"ה בעל הצום יעמוד ויעשה לו נס:

דאיתחלחל. שעבר הארס בכל גופו וננפח ומת:

מרי שמועתא מתנמנם. כדמפ' ואזיל ושאל לו מה שאירע לו נסיון על פחות מישן דהיינו נשתקע בשינה ומתנמנם היינו נים ולא נים ואפ"ה בא השפיפון משמע דאין אימת מתנמנם וכ"ש דישן עליהן:

הוה יתיב אכיל ברמשא. היה אוכל בלילה. לשון אחר היה מודד יין:

איטפי בוצינא. כבתה הנר תרגום לא תכבה לא תטפי:

והוה שרי דמיך. התחיל להתנמנם ר' זעירא:

יהיב ידיה על תומנתא. נתן ידו על מדה ששמה שמינית קרויה תומניאה ונתץ ידו שם שירגיש אם יעלה נחש לשתות:

אדלקון בוצינא. משום דלא נשתקע בשינה הרגיש כשכבתה הנר ואמר להם הדליקו הנר. הרי דבמתנמנם לחוד בא ואפילו שנתן ידו על פי השמינית:

פריטין גו פומא. פרוטות או שום מטבע תוך הפה דשמא הגיעו ליד אדם מצורע וזוהמתו דבקה בהן ואותה זוהמא קשה לאדם אם נותנה בפיו:

פיסתא תותי בי שיחייא. חתיכת פת בבית השחי שהוא מקום זוהמא. וכן אסור ליתן תבשיל תחת המטה מפני שרוח רעה שורה על האוכלין שתחת המטה:

מימצע סכינא גו אתרוגא או גו פוגלא אסיר שלא ישקע אדם סכין לתוך אתרוג או לתוך צנון לפי שאינו ניכר ופעמים שאדם בא לישב עליו ונכנס בו. והרמב"ם ז"ל פי' פ' עשירי דשמירת נפש בפיסתא תותי בי שיחייא כך וכן לא יתן אדם פס ידו תחת שחיו שמא נגע ידו במצורע או בסם רע והראב"ד ז"ל פי' בהשגות כאשר כתבתי:

ערבא דו נפשך אנא. וכי אהיה ערב על דבר שהוא נפשך כלומר דאפילו זיעת פנים נמי השמר:

אין זיטא זיטא שחור ואין אובד אובד מרגלי. זיטא בלשון יון חיים. כלומר כשאדם חי אין מחשיב עצמו אלא כמו שחור או כושי וכשמת מקוננין עליו בני ביתו שנאבדה מרגלית. כלומר כשהטוב והחיים בידן אינן שומרין אותן ומסכנין עצמן:

אילו זבנת גרמך ללודיין. הן אומה שאוכלין בני אדם כדאיתא ס"פ השולח. אילו מכרת עצמך ללודיים היית מקפיד בדמיך ועכשיו אינך מקפיד על חייך:

לא ירבץ בהן ביתו. להשכיב העפר והאבק שלא יעלה:

ולא ישפכם ברה"ר. שמא יעבור אדם יחף ויעמוד הארס בין קשרי אצבעותיו וכיון שנכנס מעט נוקב:

ולא ישקה מהן בהמת חברו אבל משקה מהן בהמתו. בפ' אין מעמידין מוקי לה בחתול דלא מזיק לה ארס דשונרא אכיל ליה לחוייא כדאמרינן בערבי פסחים ודחבריה לא משום דכחישי אבל דידיה אי כחיש הדר בריא:

סירטא. סדק שהארס מתעכב שם ואינו נופל מהר ונוקב הבשר והתם פריך אחרים היינו ת"ק דהא פנים יד ורגל יש שם סדקים ומשני איכא בינייהו גב היד וגב הרגל ורומני דאפי. ופירש"י ז"ל פומילא של פנים אשר אצל העין אין שם סדק ולאחרים שרי:

אפאה מותר. אם אפה העיסה מותר שארס נחש כלה באור:

כשאינה נופלת. כשאינה משתברת ונעשית פת ניפולין:

אבל אם היתה נופלת אסור. ודכוותה אמרינן גבי בהמה שנשכה נחש פ' אלו טרפות:

וכאן אין האור שולט. בתמיה אלא כדמפ' שדופני הכלים מפסיקים:

רשע זה. נחש:

צונן שנעשו חמין מותרין. דס"ל דכלה באור:

חמין שנעשו צוננין. אינן מתוקים כבתחלה:

כל שזמן שמעלין הבל הרי אלו מותרין. דכ"ז שההבל עולה מהן לא מסר נפשיה לשתות אבל פסק הבלן אסורין ולאפוקי ממ"ד חמין שנעשו צונן מותרין:

מים מגולין אע"פ שמחממן הרי אלו אסורין. דהדופן מפסיק ואין האור שורף הארס ולאפוקי ממ"ד צונן שנעשו חמין מותרין:

מי כבשים. מים של שומין כבושין או לפתות כבושין מותרין ואין בהן משום גילוי דמי פירות הוו ואין נחש שותה מהן:

המשמרת. היינו מסננת דהגוזל בתרא והוא כלי ע"ג כלי ונותנין השמרים בתוך העליון והוא ככברה והיין מסתנן מאליו:

אם היתה פקוקה מלמעלה. הכלי העליון אע"פ שהכלי התחתון מגולה אין בו משום גילוי דם דכיון שמנטף מתירא הנחש לבוא ונבעת:

אם היתה התחתונה מכוסה. דס"ל לר' נחמיה במשמרת דאע"ג דאמרינן פ' אין מעמידין דכי עבד טיף טיף דאין בו משום גילוי הכא שרואה היין שנשפך בבת אחא לכלי התחתון אין מתירא לומר שהוא קול בני אדם אלא סבור שכך הן מסננין היין הילכך אם התחתון מכוסה אע"פ שהעליון מגולה מותר שארס נחש דומה לספוג ועומד מלמעלה ואינו עובר הארס עם היין לתוך הכלי:

כסבכה. ואינו מתערב. ובפ' הגוזל בתרא גרסינן כספוג והיא היא:

כשלא טרף. כמו טרף אבבא שלא נענע אדם המשמרת שאם נענע מתערב ונופל עם היין:

ואינו פקוק. הלגין:

חוץ מותר. אם היה פקקו כ"כ תקוע ודחוק היטב בפיו. של לוגין מותר כדמפ' ואזיל:

חוץ. לשון דבוק ודחוק שחוצץ בפני הדבר ואינו נכנס כדתנן בסוף מקוואות תפלה של ראש בזמן שהיא חוצה:

כדי שינטל בפקקו. שהוא כ"כ תקוע שנוטלין הלגין בפקק ואינו נופל:

ראש הכרכר. ראש חודו של כוש שטווין בו הנשים:

ושכחו. היכן הניחו וחזר ומצאו שם אסור שאולי בא נחש ושתה הימנו:

בדק. אם היה שם נחש או נקב שיוכל ליכנס והניחו שם מותר:

לא מסתברא דלא בההיא עובדא וכו'. לא מסתברא דא אלא ההוא עובדא מיהא אסור דכיון דמגני ומכסי ליחוש שנכנס ושתה:

עומד על גביו. ואפילו ממקום רחוק כיון דרואהו:

ויעמיד. ויקפיא החלב והארס ישאר לחוץ:

ארס שוקע. מפ' בפ' אין מעמידין של בחור שוקע ושל בינוני מפעפע ושל זקן צף. ופירש"י ז"ל שוקע לפי שחזק הוא וכבד שוקע בתוך המשקה לקרקעיתו של כלי.

ומפעפע. בינתים. והכא גרסינן וארס עומד כסבכה מלמעלה. וצריך לפרש דהיינו דאינו שוקע אבל עומד באמצע:

גוגייתיה דסדורא רבא. גיגיותיו של חוזר ההלכה לתלמידים נקרא סודר דיפטידור בלע"ז:

איתגליא קולתא דמיא. תרגום וכדה על שכמה וקולתה על כתפה:

ואכלו ושתו ראשונים. ולא הזיק להם לא יסמכו האחרונים על זה:

אין בהן משום גילוי. דאין נחש שותה מהן:

ור"ש אוסר גרסינן ואכולהו בין בדבש בין בציר. ובפ' אלו טריפות מסיק בסיפא דהך ברייתא אמר ר"ש אני ראיתי נחש ששתה ציר בצידון אמרו לו שטיא הוא ואין מביאין ראיה מן השוטים. והתם נמי אמרינן עובדא דמנימין בנדוקא דאיגלייא ליה ביסתקא דדובשא וקאמר עלה ר"ש וסכנת נפשות וכו' הילכך לא גרסינן ור"ש אוסר בדבש. ופסק הרמב"ם ז"ל פי"א דהל' שמירת נפש כר"ש מכח ההיא דאלו טריפות. וכן פסק הרי"ף ז"ל פ' אין מעמידין:

דפעפעת בידיה. נתמסמסה בידו מחמת הארס:

ולא ניתנה רשות לכלי ליבקע מפניו. דאי נתנה ישפך מיד המשקה לארץ וכיון דלא נבקע הכלי לא בא. ומ"ט אסרו בשתייה בגילוי המשקין:

אולו מרמרין. כולו שיש. ולשון יון הוא:

מדושין דמיא. כלים מלאים מים:

ארימון מיניה. תסירו הכלים מרגלי הערס שאין האדם יכול להשמר מהן ה' הוא השומר:

כמה הוא שיעור נקב. כלומר אם בדק התיבה והשידה שלא בהן נחש ולא נקב לשיוכל להכנס כמה הוא שיעור נקב שצריך לישמר וליזהר ממנו:

ומסיק ראש אצבע קטנה של קטן בן יומו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר:

הדין סלתא. סל קטן שיש בו נקבים קטנים:

סלקותא. מין כלי:

דו משתלשל. מוריד עצמו בה. תרגום ותורידם בחבל ושלשלתינון:

ולא חמי ליה. בתמיה. דכיון דלא שהה שיעור שיכול לחזור לחורו אלא לבא לשתות ולא יותר ודאי לא אתא דאי אתא הא קא חזי ליה בחזרתו:

ומשני מין קטן הוא ושפיפון שמו והוא כחוט השערה ואינו ניכר. ובפ"ק דחולין משני כדי שישתה ויחזור לחורו. ופירש"י ז"ל חורו תחת אוזן כלי בקרקע ע"כ:

ארבעים סאה. היינו שיעור המים שתאבד בהן המרה ותתבטל:

חבית של שייטין. בלע"ז בארי"ל ד"י מארינירוש. ומכיון שמתמלאת בהן חבית זו מרובין הן אע"ג דלית בהו מ' סאה:

יין תוסס. יין חדש מגתו עד שהוא מחמיץ להיות יין קרי ליה תוסס:

עד שלשה ימים. דעד שם אינו ניכר אם הוא יין:

כ"ז שהוא מושך אין בו משום גילוי. דמעביר הארס:

לבית שערים. שם מקום:

גבי. מקום שנאספו שם מעט מים:

מטפטפין ויורדין. שמחמת הגשמים אינו יוצא כדי שלא יטנף בטיט:

עד היכן. כמה גשמים ירדו ונאמר שאינו יוצא הנחש מן החור:

כדי שתפוח הכרית. מין שק של עור כדתנן במס' כלים פ"ב וכשנפלו הגשמים הרבה הוא בולע מהמים וזוקפין כותליו ונתפח:

שיעשו כרגלי האווז. עד שהאווז כשהוא הולך נדבק הטיט ברגליו ועושה רושם והיינו בדבר מועט:

מכיון שהותר מה שבשדה. מחמת הגשמים:

הותר מה שבבית. דאינו יוצא דמתיירא שלא יתטנף דגם קרקע הבית יש בו טיט מן האנשים הנכנסין מן החוץ לבית:

בין בימות הגשמים. אפשר דפליג אכל הני דלעיל:

מאן תנא ניקורין. דאסירי:

ר"ג. ונפקא מינה דיחידאה היא דלרבנן שרו ניקורין:

דתנינן תמן. פ"ט דמס' פרה כל השרצים אינן פוסלין חוץ מן החולדה מפני שהיא מלקקת:

ר"ג אומר אף הנחש מפני שהוא מקיא. ונ"ל לפרש טעמיה כן משום דכתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי ודרשינן בפ' כל שעה שתהא חיותן בכלי פי' בעינן דהמים ימלא מהם בכלי במקום חבורן דהיינו מקום חיותן שיהו חיים אצל הכלי שהוא מתמלא ובעינן נמי דבשעה שהוא תולש המים באזוב שיהו המים בכלי דכיון דכתיב במים הידועים בשעת הזייה אלמא דגם בשעת הזייה בעינן ממים שיהא תלישתן משם בכלי ואילו נתלשו בדבר שאינו כלי פסולין דכלי כתיב וכיון דחולדה מלקקת הרי נתלשו המשקין משם ונופלין מפיה אל תוך הכלי הילכך משקין שבכלי זה פסולין לקידוש דיש שם תערובת הקיא דהרי יש כאן משקין שנתלשו שלא מן הכלי והיינו טעמא נמי דירד בה טל בלילה ומשו"ה תניא בתוספתא ממלא אדם חבית ממעין זה וחבית ממעין זה ונותן אותן בשוקת א' ומקדש דהא התם לעולם נתקבלו בכלי. וזה יותר נכון ממה שפירש"י ז"ל ושאר מפרשים וקאמרי רבנן דחולדה פוסלת ולא נחש דס"ל דנחש אינו מקיא וא"כ מתני' דקא אסרה ניקורין ר"ג שנאה. וטעמא משום דמקיא הארס בשעה שהוא נוקר לאכול. והא דלא דייק הכי גבי בבא דמים מגולין דמצינן למימרא דלעולם אין מקיא והא דאסורין המים בשתייתו טעמא משום דמכניס ראשו במים ונכנסין המים בפיו עד מקום הארס וארס נחש לעולם בין שיניו הוא עומד:

מה איפכיי מצוות לגבי ניקורין. מה עירוב והיפוך יש לשאר מצות לגבי משנת ניקורין דהיינו סכ"נ כלומר דאע"ג דלגבי מצות פליגי רבנן כגון גבי מי חטאת לגבי סכנת' חשו כולהו לדר"ג כדאמרן בעלמא חמירא סכנתא מאיסורא ואמאי אמרת דסבר תנא דידן כוותיה דר"ג דלרבנן שרו ניקורין:

ולא כן תניא וכו'. כדמפ' דפרכינן מר' בא לר' בא ואסיקנא חמירא סכנתא מאיסורא:

מקום הניקור אכלו. דהמקום שהיה מנוקר תחלה מן הנחש נקרו עכשו העכבר והצפור ואסורין נקורין וא"ר בא עלה ר"ג היא דהוא אמר נחש חוזר ומקיא:

ולענין טריפה כו'. כולה מילתא דר' בא מר' בא גופי' דהא תני' שחטה וחטפו זאבים בני מעיה כשרה. ומשמע ואפילו החזירן מנוקבין:

והוינן בה וחש לומר שמא. במקום נקב נקב:

וא"ר בא חזקת בני מעים כושר. כדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת ולא אמרינן שמא במקום נקב נקב:

ואקשינן עלה מברייתא דניקורין דאמרינן במקום נקב נקב. ומשנינן התם חומר הוא בסכנת נפשות וחשו לר"ג בניקורן כלומר דגבי סכנה חשו רבנן לסברתו ומודו ליה והיינו דמתמהי' על ר' יהודה בן פזי דקאמר מאן תנא ניקורין וכו' כלומר יחידאה היא ולא סמכינן עליה הכי הו"ל למימר חומר הוא בסכנת נפשות וכו':

דג נקור חי אסור. כמו בהמה שנשכה נחש אבל מת שאינו מלוח נוטל מקום הנקור בלבד דלא מיחלחל ולא דמי ליש בו ליחה דמתני':

עברת רירין עלוי. עברה הריר של המלפפון על האיש שהיה מוכרו ופסקה אותו לשנים:

קופר דאימר. בשר טלה:

ואיתכלעס. לחמו במעיו נהפך מחמת שקצה בו נפשו:

חמרייא. החמרים טלופחין. תרגום של עדשים:

יהבו לן תניין. תנו לנו פעם שנית:

זה הכלב. ודמפ' ואזיל כדי שלא יאכלו החלב המית את עצמו.

רעייא חלבון חלב. הרועים חלבו חלב מן העזים:

כד אתון ייכלון. כשבאו לאכול התחיל לצעוק ולנבוח בהן כדי שלא יאכלו:

חד בר נש עבד תום שחיק. מפ' טעמ' דריב"ל מתרתר עליהון עפר. היה משיר עפר על השום שחוק ועליהם כדי שלא יאכלו:

וקלק גרמיה גויה. השליך עצמו לתוכו:

זמין חד רבן קרא לסעודה וזימן לת"ח אחד:

ואייתיב כלבא גביה. והושיב הכלב אצלו:

טיבו אנא משלם. חסד שעשה עמי אני משלם לו:

דשביין עיילון לקרתא. השבאין באו לעיר:

ואכל ביציו. איברי הזרע אשכיו:

חבית של תרומה. של יין. ובגמ' מפ' לה שנולד לה ספק טומאה. פירש"י ז"ל פ"ק דפסחים כגון שנכנס אדם טמא לשם ספק נגע בה ספק לא נגע. והקשו התוס' היכי דמי אי ברה"י ספקו טמא ואי ברה"ר ספקו טהור. ונראה לר"י לפ' כגון שתי חביות ברה"י ונגע בא' מהן ואינו יודע באי זו מהן נגע דהשתא שתיהן תלויות דבר תורה דלא ילפינן מסוטה דברה"י ספקו טמא אלא דבר שיכול להיות אמת כגון סוטה אבל הכא דודאי א' מהן טהורה אין לטמות שניהן מספק ע"כ: יניחנה במקום המוצנע. דס"ל דאף זו מצוה עליה לשמרה וכ"ש דמזוהר שלא לטמאה בידים דבכל שאר תרומות דעלמא איכא עשה ול"ת ל"ת שלא לטמאה בידים כדתנן לקמן. ועשה לשמרה במקום המשתמר כדי שלא יפול בה טומאה. וס"ל דאף זו מצווה עליה בעשה דשמירה וטעמא מפרש בבכורות פ' כל פיסולי המוקדשין דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי ובדרשת לך קא מיפלגי ר' יהושע סבר תרומותי כתיב הילכך הראויה לך שמור ושאינה ראויה לך לא תשמור. ור' אליעזר סבר תרומותי תרתי משמע ודקאמרת הא כתיב לך הא נמי ראוייה היא שמא יבא אליהו ויטהרנה ובתרוייהו אזהר רחמנא דלעביד להו שימור. ור"ג כר"א ס"ל אלא דקסבר דלא אסר רחמנא אלא לגרום לה טומאה בידים:

התורפה. הפקר:

יניחנה במקום המוצנע. דעדיין מוזהר על שמירתה כדאמרן דכתיב תרומותי שתים במשמע א' טהורה וא' תלויה ואמר רחמנא עביד להו שימור:

יניחנה במקום התורפה. כלומר אם רצה אינו מצווה לשמרה שלא לגרום לה טומאה דקסבר יש אם למסורת ותרומותי כתיב וכתוב לך בראויה לך:

יגלנה. כי היכי דלהוי בה ספק יין מגולה ותנן לעיל יין שנתגלה ישפך ואפילו של תרומה:

חבית שנשברה. חבית של יין של תרומה:

בגת העליונה. במקום שסוחטין ודורכין הענבים:

והתחתונה טמאה. היינו בור שהיין יורד לתוכו והבור טמא וראויין החולין לו בימי טומאתו או למי שאינו אוכל חולין בטהרה ואם תפול תרומה זו לתוכה הוה ליה מדומע טמא ולא חזי לישראל משום תרומה ואפילו הויא טהורה ולא למכור לכהן דכיון דטמא הבור הויא התרומה הנופלת בו טמאה ואיכא עשה כדלעיל בפ' סאה תרומה. ובפ' הערל נמי אמרינן שהאוכל תרומה טמאה עובר בעשה דכתיב בשעריך תאכלנו לזה הטמא והטהור ולא לאחר. ובגמ' מפרש דמיירי מתני' דאין בבור כדי להעלות התרומה ואיכא נמי בפ"ק דפסחים:

מודים ר' אליעזר וכו'. אע"פ שנחלקו באין יכול להציל מודים ושוין הן בזה שאם יכול להציל ממנה רביעית הלוג דלא חשיבי משקין בציר מהכי בשום דוכתא:

יציל. יחזר אחר כלים טהורים ולקבל היין קודם שתרד כולה לתוך הבור הטמא ויקבל ממנה רביעית הלוג מציל ומה שיפוג יפול ואל יקבלנה בכלי' טמאי' המוכנים לו להדיא כדי להציל את החולין כדי שלא יתערב ממנה בהן ויאסרו ואע"פ שבתוך כך ירד ממנה לתוך הבור ותפסידם לא מטמאינן לה לתרומה משום הצלת חולין דמוזהרין אנו שלא לטמות את התרומה:

ואם לאו. שלא ימצא כלי טהור וסוף סוף לטומאה אזלא בזו נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע דר' אליעזר סבר אעפ"כ תרד ותיטמא מאליה ותפסיד החולין ואל יטמאנה ביד כדי להצילן. ור' יהושע פליג עליה בסיפא דתנן לא זו היא תרומה שאני מוזהר עליה מלטמאה אלא מלאכלה וטעמא דכיון דאזלא לאיבוד שרו לטמא בידים ואפילו היא טהורה. ולכאורה נראה דאשמעינן מתני' דפליג ר' יהושע בהך טפי מרישא, דרישא אע"ג דתלוייה לא שרי אלא שלא לשמרה דהיינו גרמא והכא אפילו בטהורה ודאי שרי לטמוייה בידים ובגמ' מפ' לה:

שנשפכה. בקרקע והולכת לאיבוד:

תרד ותבלע. תפסד ותיבלע בקרקע:

ואל יבלענה בידיו. ואל יבלענה בסמרטוט בידים שאינן טהורות ובגמ' מפרש דבנתגלגלה בבית הפרס ושם נשפכה מיירי. ואע"ג דגבי שמן כי מקבל לה בכלי טמא לא מפסיד כהן דיכול להדליקה אפ"ה פליג ר' אליעזר אר' יהושע:

ובל תטמאנה כיצד. ר' יהושע דרישא קאמר לה מה שאני מוזהר שלא לטמות התרומה אע"ג דאיכא דוחקא כגון זה דאני מוזהר:

כיצד היה עובר וכו'. ותני עלה ר' יהושע יניח לפניו א' על הסלע ולא יתננה לנכרי מידו דמטמאה בידים והאזהרה שלא לטמות התרומה היכן כתובה בתורה ראיתי שכ' רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים זה הלשון שורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסק עם זמן הביעור דהואיל והולכות לאיבוד אף הטהורה ואסורה מדאורייתא לא חיישינן לשמירתה ואע"פ שמוזהרין אנו לשומרה בטהרה דכתיב את משמרת תרומותי. ע"כ. וקיצר הרב ז"ל בלשונו ולא כ' אלא עשה דמשמרת דהיינו מתני' דלעיל אבל שלא לטמאה בידים לאו נמי איכא ופלוגתא דאמוראי היא בהדיא בפ' אלו הן הלוקין ולריש לקיש אזהרה לנגיעה בתרומה בטומאת הגוף נפקא לן מדכתיב איש צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנוגע ומשמע ליה דכיון דסמיך ללא יאכל לאו קאי אתרוייהו אאכילה ואנגיעה. ור' יוחנן פליג עליה דבהאי קרא לא כתיב לאו אלא על אכילה ולאו דנגיעה נפקא לן מדכתיב בכל קדש לא תגע כדאיתא התם ובפ' כל הפיסולין במס' זבחים. וריש לקיש סבר דהאי קרא אהני לנגיעה בקדשים אבל לא לתרומה. ומשמע דקיי"ל כריש לקיש דתניא כוותיה:

יטמא את כולן. כלומר ימסור נפשו עליהן וימות ויטמא הגוי את כולן כדתני סיפא:

ואל ימסרו להם נפש א'. בגמ' פליגי אמוראי היכא שייחדו להן אחת:

תלוייה אסור לשרפה. דבבא קמייתא דהויא תרומה תלוייה בין לר' אליעזר בין לר' יהושע בין לר"ג אכסור לשרפה. דכולהו מודו דממתינין שיפול בה טומאה ודלא כר"מ דלקמן דאמר רב הונא אומר היה ר"מ דשורפין תלויה אפילו בשאר ימות השנה וכ"ש בערב הפסח. וטעמא דר"מ משום תקלה שמא יאכלנה. ועוד דסוף סוף אזלא לאיבוד דאין יכול לאכלה:

חבית הראשונה כר' יוסי והשנייה כר"מ. פלוגתייהו בפ"ק דפסחים או שורפין תרומה טהורה עם תרומה טמאה בערב הפסח דר' מאיר סבר דכיון דאזלא לאיבוד משום איסור חמץ יכול לטמאה בידים ולשרפה. ור' יוסי לא מיבעיא דבטהורה פליג אלא אפי' בתלויה נמי פליג דקאמר התם ר' יוסי היאך נשרוף אפילו התלויה עם הטמאה שמא יבא אליהו ויטהרנה. והתם פליגי תנאי בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע דר"ש סבר דר' יהושע שרי תלויה וטמאה ששורפין כאחת ור' יוסי סבר אליבא דר' יהושע אין מטמאין התלויה בידים אלא שורפין אותה לעצמה ומשו"ה מוקמינן הכא פלוגתא דרישא דתנן אליבא דר' יהושע דאפילו בתלוייה לא שרי ר' יהושע אלא גרמא היינו אליבא דר' יוסי והכי נמי אמרינן התם דהך רישא ר' יוסי אליבא דר' יהושע:

וחבית שנייה כר"מ. מתני' דחבית שנשברה ר' יהושע אליבא דר"מ דשרי לטמות תרומה טהורה בידים היכא דאזלא לאיבוד:

חברייא אמרי חבית הראשונה כר' יוסי ולית ר"מ מודי בה כלומר התלמידים הבינו בדברי ר' אלעזר דה"ק דרישא ר' יוסי היא ודלא כר"מ דר"מ סבר שורפין תלויה ואין ממתינין שיפול בה טומאה ודאית משום תקלה. ועוד דר"מ סבר דמותר לטמא הטהורה בידים וכ"ש תלויה:

אמר לון ר' יוסי בר זבידא חמון מה אתון אמרין. ראו מה אתם אומרים:

וירבו ר"מ ור"ש על ר' יוסי וישרופו. והיאך לא נדון כן על כל תרומה תלויה:

כי אתא עובדא קומיהון. שבאין הכהנים נשאול לפניהם על תרומה תלויה ואומרים להם הדיינין זיל תלי והמתן עד שיפול בה טומאה ותשרפנה ואמאי והא קיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים:

דתנינן תמן. פ"ק דפסחים והכי איתא התם ומודים ר' אליעזר ור' יהושע ששורפין זו לעצמה וכו'. על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה שר' אליעזר אומר תשרף זו לעצמה וזו לעצמה ור' יהושע אומר שתיהן כאחת. וקאמר ר' יוחנן דהך מתני' ר"ש שנאה משום רומיא דרמינן עלה. ומי אמר ר' יהושע אליבא דר' יוסי תלויה וטמאה ששורפין שתיהן כאחת והתניא אמר ר' יוסי כשהעידו רבותינו על מה העידו וכו' אבל היאך נשרוף אפילו התלויה עם הטמאה שמא יבא אליהו ויטהרנה. ומשני הא ר"ש ואליבא דר' יהושע והא ר' יוסי ואליבא דר' יהושע דתניא אמר ר"ש לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על הטהורה ועל הטמאה שאין שורפין ועל התלויה ועל הטהורה ששורפין. על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה שר' אליעזר אומר תשרף זו בפ"ע וזו בפ"ע ור' יהושע אומר שתיהן כאחת. ופריך התם והא מתני' דפסחים ר' יוסי קתני לה והיכי מוקמת לה כר"ש אליבא דר' יהושע. ומשני הכי קאמר ליה ר' יוסי לר"מ אפילו ר"ש ואליבא דר' יהושע דמקל כי מקל בתלויה וטמאה אבל בטהורה וטמאה לא:

ואין תימרון לית. ואין תימרון לי מוכרח הוא לפרש בר"מ כרב הונא דלקמן דלית לר' מאיר תלייה. כלומר דלית ליה לר"מ גבי תלייה תולין שממתינין לה אלא מיד שורפין ומתני' תני דממתינין ומשו"ה אמריתו ר' יוסי היא ולאו ר"מ מודי בה:

ערב שבת עם תשכה. כשחל י"ד להיות בשבת:

וחכ"א בזמנה. דהיינו בשבת בשש שעות דהוי זמן איסור חמץ הרי כאן דעד חשיכה ממתין ר"מ מלשרפה ודלא כדידכו דסבריתו בדר"מ דשורפין ואין ממתינין משום תקלה:

תפתר בתלוייה וכו'. מהכא אין להוכיח דר"מ אית ליה המתנה בתלויה דדילמא מיירי בתרומה שדעתו להשאל עליה לחכם ולהנחם מדבורו שקרא עליה שם תרומה והוא דלא אתא ליד כהן כדאמרינן פ' הנודר מן הירק ומשום דבידו להחזירה חולין ושריא הוא דממתינין עד שישאל כדי שיאכל בימי טומאתו:

כל תלויה דאנן אמרין. דממתינין:

טהורה היא. כלומר דכו"ע דאין שורפין ואפי' עם חשיכה דטהורה חשיבא:

תלויה שאמרו. תלויה דפליג ר"מ ארבנן באין דעתו לישאל עליה עסקינן ואפ"ה משמע דס"ל לר"מ דממתינין:

מאי כדון. כלומר מה תשובה יש בזה למ"ד אין ממתינין בתלויה לר"מ:

ומשני שנולד לה ספק טומאה עם דמדומי חמה. ומשו"ה קתני שורף בחשכה ולאו משום המתנה דאם אירע הספק קודם אין ממתינין לחשיכה דאיכא תקלה:

ה"ג ועוד אתון אמרין חבית השנייה כר"מ ולית ר' יוסי מודי בה והתני בד"א בבור שאין בו כדי להעלות אבל בבור שיש בו כדי להעלות אפילו כל שהיא אסור לטמות. דהך ברייתא אמתני' דחבית שנשברה קיימא והכי מוקי לה ר' יוסי בר חנינא להך מתני' פ"ק דפסחים דגרסינן התם א"ר יוסי בר חנינא מחלוקת שנפלה לפחות ממאה סאה של חולין טמאים אבל נפלה למאה של חולין טמאים דברי הכל תרד ותיטמא ואל יטמאנה ביד ותניא כוותיה התם. ופירש"י ז"ל מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע שנפלה לפחות ממאה חולין טמאים שאין בגת התחתונה אלא פחות ממאה חולין טמאים דאין תרומה בטלה בהן ופסדי לגמרי דתרומה צריך א' ומאה לבטלה ומשו"ה שרי ר' יהושע לטמאה בידיו אבל היו בתחתונה ק' חולין מאה חביות כמו זאת של תרומה דברי הכל לא יטמאנה ביד ואפילו הם פחות מרביעית הואיל ולא פסדי חולין ותרומה עולה בהן וחזו בימי טומאתו כדמעיקרא לזר. עכ"ל. והשתא אתא לאקשויי להו אמאי דאמרי דחבית שנייה דמתני' דר"מ קתני לה דשרי טהורה ודאי לטמא בידים כר"מ ולא ר' יוסי. ומקשי להו דהא ברייתא מפ' למתני' דמיירי דוקא שנפלה לפחות ממאה דאין בבור היין כדי להעלות התרומה ופסדא לגמרי דלא חזיא לא לכהן ולא לישראל כדפרישנא במתני'. ולדידכו דר"מ היא ולא ר' יוסי כך שרי לטמות כשנפלה למאה כמו לפחות ממאה דר"מ תני התם מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח ומשמע להו להני אמוראי כריש לקיש דמפ' התם דמדבריהם היינו ממחלוקתו של ר' אליעזר ור' יהושע חבית שנייה דס"ל לר' יהושע כיון דסופה לאיבוד אזדא שרי לטמוייה ביד ובערב הפסח נמי לא שנא והתם אמרינן דדייקא מתני' כוותיה דריש לקיש דמדר' יהושע יליף ר"מ וכיון דלכהן אתי פסידא דביין הוא דעסקינן הא שרי לטמויי בידים ואפילו איכא מאה. ועוד מן הדא דתנינן א"ר יוסי אינה היא המדה. דפליג עליה דר"מ וקאמר אין הנדון דומה לראיה אין שריפת תרומת חמץ בפסח שאתה דן ולמד ממתני' דחבית דומה לדברים שאתה מביא ראיה מהם משמע דלא פליג עליה בדין דחבית:

מאי כדון. היכי מצינן לאוקמי הך מתני' כר' יוסי:

הכא התורה חסה על ממונן של ישראל. ולהכי שרי ר' יהושע לקבולה בכלים טמאים שלא תפסיד את החולין כיון שאין בבור כדי להעלות:

התורה חסה על ממונן של ישראל. בפ' אלו טרפות גרסינן הכי ופירש"י ז"ל בת"כ נפקא לן מוצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הבית ולא יטמא כל אשר בבית, א"ר מאיר וכי מה איכפת לן שאמרה תורה להמתין שלא יראה הכהן את הנגע ולא יאמר טמא עד שיהו הכלים נפנין אם תאמר כלי בגדיו ועציו ומתכות מטבילן והן טהורין על מה חסה תורה על כלי חרס ופכיו שאין להן טהרה במקוה אלא שבירה כל כך חסה תורה על ממונן של צרי עין ק"ו על ממונן של צדיקים ע"כ: ותמן. בערב הפסח גבי שריפת פת של תרומה מאי הצלה איכא כי היכי דשרינן לטמוייה:

זו לעצמה וזו לעצמה. שצריך להסיק שתי היסיקות ומאי אינה המדה דקאמר ליה, מדה ומדה היא:

ומשני' דס"ל לר' יוסי להפסד מרובה חששו ולא להפסד מועט וחבית שנייה דמתני' הפסד מרובה וחששו. ודפסחים חילוק דשתי היסיקות להיסק א' הוא הפסד מועט ולא חששו והכי מוקי לה בגמ' דילן. והשתא אע"ג דר' יוסי פליג אמתני' דפסחים אדר"מ בההיא דתרומה טמאה וטהורה מודי הכא דשרי לטמויי בידים כדפרישנא וכדקתני בברייתא דאין בבור כדי לעלות ומתני' דסיפא בין כר"מ בין כר' יוסי דהפסד מרובה הוא ורישא בין כר"מ בין כר' יוסי. דר"מ נמי ס"ל דתלויה אסור לשורפה וכי שרי לטמות הטהורה בידים היינו כי אזלא לאיבוד כגון איסור חמץ אבל לא אזל' לאיבוד לא דמוקמינן לה לרישא לקמן אליבא דר' יוסי דפליג אחברייא בחבית של שמן דראויה להדלקה ולא פסדא ולא שרי ר' יהושע אלא גרמא:

כמ"ד מדברי ר' עקיבא ומדברי ר' חנינא סגן הכהנים ולא שמעת מינה כלום. הראיה שהבאת דמתני' מודי בה ר' יוסי מדקתני אינה היא המדה אינה ראיה דדילמא חברייא לא מפרשי מתני' דפסחים דתנן מדבריהם למדנו וכו' כפירושא דריש לקיש וכדכתבינן דקאי אפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע אלא מפרשי למתני' כפירושא דר' יוחנן דפליג אריש לקיש ומפ' דמדבריהם קאי אר' עקיבא ור' חנינא סגן הכהנים והכי איתא התם ר' חנינא סגן הכהנים אומר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה ומוקמינן לה שנטמא בשני דהוי שלישי עם הבשר שנטמא באב הטומאה דהוי ראשון ואע"ג דכי שרפינן להו בהדי הדדי חוזר השלישי כשנגע בראשון ליעשות שני אין חוששין ור' עקיבא הוסיף ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום דהוי שמן של תרומה שלישי דפסול בתרומה וקתני דמדליקין אותו בנר של מתכת שנטמא בטמא מת דהוי הנר אב הטומאה מן התורה מטעמא דבחלל חרב ואע"ג דעושה השמן ראשון לא חייש ועלה תני אמר ר"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח. ואמר ר' יוסי אינה היא המדה. ומפ' לה ר' יוחנן דה"ק מתני' דאב הטומאה דקתני היינו מדאורייתא כגון שנטמא הבשר בשרץ וולד הטומאה היינו משקין שנטמאו בכלי שנטמא מחמת שרץ דהכלי הוי ראשון ומשקין הוו שניים מן התורה ובשר שלישי ושרי להוסיף בה טומאה לאגועיה בבשר ראשון ובתרומה וקדשים אוכל מטמא אוכל כדאיתא התם ור"מ לטעמיה ור' יוסי לטעמיה ר"מ לטעמיה דר"מ סבר דמשקין אין מטמאין אחרים ואפילו אוכלין אלא מדרבנן והוה ליה מדאורייתא האי בשר שלישי טהור מעליא ושרפינן ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה מדאורייתא. וגבי תרומה טהורה נמי איכ' איסור' דרבנן בשלישי שרי נמי לטמויי בידים. ובדר' עקיבא מוקי לה בירושלמי כגון דהוי טבול יום דבית הפרס שהוא מדרבנן ור' יוסי דפליג עליה וקאמר אינה היא המדה סבר כר' חנינא סגן הכהנים דמיירי דמשקין טמאוהו לבשר זה מדאורייתא הילכך אינה היא המדה דטמא וטמא הוא וטבול יום דעדותו דר' עקיבא סבר דמיירי בטבול יום טמא מדאורייתא הילכך אינה היא המדה. והשתא להאי פירושא לא תיקשי כלום לחברייא דלא מיירי ר' יוסי בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע והתם פריך להאי פירושא היכי קתני ומודי ר' אליעזר ור' יהושע במתני' דפסחים הא ר"מ מדר' חנינא ור' עקיבא הוא דיליף והתם משני לה:

חבית הראשונה כר' יוסי. ודלא כר"מ דר"מ לית ליה המתנה בתלויה כדאיתא בסמוך:

בין כר"מ בין כר' יוסי. דאפילו ר' יוסי מודי בהפסד מרובה כדלעיל:

ולית הדא פליגא על ר"מ. דהא מדברי שלשתן משמע דממתינין ואין שורפין:

נאמר דלא כר"מ וכו'. כלומר מאי דעתיך דפרכת ולית הדא פליגא וכו' דמשמע מדבריך דכיון דלא כר"מ נימא נמי דלא כר' יוסי. בשלמא כר"מ לא מצינן לאוקומה דאשכחן לר"מ דלית ליה המתנה גבי תלויה אבל גבי ר' יוסי מי אשכחן ליה דקאמר הכי:

לפי שמצינו שורף תלויה בכל מקום. כדאמר רב הונא ומשו"ה דלא כר"מ וטעמא משום תקלה.

ואפילו וכו'. דמאי מ"מ דאמרת לאו אפילו כגון שהיה טהורה דבר תורה כגון מדור של גוים דמן התורה טהור הוא ורבנן מחזקי ליה טומאה מכי שהה שם מ' יום וקתני בברייתא דמדור העמים תולין וקאמר דר"מ אמר נמי שורפין:

מה בידך. מה יש לך גבי מדור מי פשוט לך דאיכא למ"ד שורפין:

תני מדור של גוים תולין. ור' יוסי בר יהודה פליג ור"מ ס"ל כר' יוסי בר יהודה דשורפין ולאו מטעמיה אלא משום תקלה ובכל תלייה דעלמא נמי הכי אית ליה:

ערב שבת עם חשיכה. בי"ד שחל להיות בשבת מיירי:

וישרוף בשחרית. לר"מ אי לית ליה המתנה אלא ודאי טעמא משום דתרומה אוכליה מועטין ולא דמו לחולין ומשו"ה שריף ליה משחשכה:

דתני טמאה בהדה. ואמאי ממתין אלא שנתעצל ולא שרף: ודחי כגון שנולד לה טומאה באותה שעה ולא חילוף דמיירי בשנתעצל:

ר' יהושע ור"ש שניהם אמרו דבר א'. ר"ש דמתני' דפ' כל פיסולי המוקדשין ומייתינן לה לקמן דתנן התם גבי בכור שאחזו דם וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו ר"ש אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום ופרש"י ז"ל יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום שלא יחתוך ונא יפגום את אזנו ואת ניב שפתיו שאין עתיד לחזור ולהתרפאות דסברי רבנן כ"ש אי לא שרית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למעבד במקום שעושה בו מום. לא ישחט עליו בזמן הזה הואיל והטיל בו מום עד שיפול בו מום אחר. ור"ש דמתני' לא קאמר ישחט עליו אלא דשרי לכתחלה להקיזו במקום שעושה בו מום אבל מודי דלא ישחט עליו ובברייתא אחריתי מיתנייא סברא אחריתי דשרי לישחט עליו לקמן מפ' דתרי תנאי ואליבא דר"ש. ונקטינן כר"ש דמתני' ורבנן דברייתא הכל אחד. וקאמר השתא דר' יהושע דמתני' דתרומות דחבית ראשונה ור"ש דמתני' דבכורות אמרו דבר אחד. דהא ר"ש שרי שיטיל בו מום קודם שימות כדי שיראה לאכילה במום אחר דר' יהושע דאמר בחבית ראשונה יגרום לה טומאה כדי שיתראה לזילוף דהא מעכשיו אינה ראויה לאכילה שמא טמאה היא ולא לזילוף שמא טהורה היא ואסור לאבדה הילכך יגלנה ותתטמא ותהא ראויה לזילוף. כן פירש"י ז"ל דביין מוקי לה השתא:

לא הדין מודי לדין ולא הדין מודי לדין. כדמפ' התם דעד כאן לא קאמר ר"ש התם דאי שביק ליה מיית אבל הכא לא גבי חבית שמא יבא אליהו ויטהרנה. ועד כאן לא קאמר ר' יהושע הכא אלא בגרמא שמגיחה במקום התורפה וגורם לה טומאה אבל התם דבידים כרבנן ס"ל:

מסתברא ר"ש מודי לר' יהושע. פי' הא דא"ר יוחנן שניהם אמרו דבר א' היינו דר"ש מודי לר' יהושע דהא קאמר ר"ש יקיז במקום מום דבידים הוא וקא שרי וכ"ש גרמא. ולית ליה לר' זעירא דחייה שמא יבא אליהו ויאמר שלא נגעה בה טומאה אבל ר' יהושע דשרי גרמא לא מודי לר"ש דשרי אפילו בידים וכדפרישנא:

והתנינן מודים ר' אליעזר ור' יהושע. בפ"ק דפסחים גבי תרומה טהורה וטמאה וא"ר יוחנן לעיל דר"ש שנאה ופליג אדר"מ דאמר דר' יהושע ור' אליעזר סברי דשורפין טהורה וטמאה כאחת לר' זעירא:

וישרוף שתיהן כאחת. כיון דשייכא פלוגתא דתרומה גבי פלוגתא דיקיז הא אית ליה לר"ש דיקיז במקום שעושה בו מום כיון דמיית והתם כי מיית נמי חשיב משום איסור חמץ ולישרי לטמאה בידים:

שגזרת לשרפה. דשורפין בתחלת שש תקנתא דרבנן היא אבל מדאורייתא לאו מיית הוא אבל גבי שבע דמדאורייתא נמי מיית הוא לכו"ע שורפין הכל כאחת והכי מפ' ר' יוחנן גופיה פ"ק דפסחים:

ולא נפסלה בהיסח הדעת. דשם בדעתו לשרפה כבר דב"ד גזרו לשרפה והיסח דעתו מלשמרה כבר:

היסח הדעת דבר תורה. פלוגתא היא בפ' כל שעה דאיכא מ"ד היסח הדעת פיסול טומאה הוי ואם יבא אליהו ויטהרנה שומעין לו. ואיכא מ"ד פיסול הגוף הוי ואפי' יבא אליהו ויטהרנה, אין שומעין לו. ופירש"י ז"ל הסיח דעתו מהן מלשמור נפסלין דכתיב את משמרת תרומותי עביד לה שימור ולא תסיח דעתך. ובגמ' דילן איתא דריש לקיש סבר דהוי שם פיסול לעצמו ולא משום חשש טומאה והכא גרסינן דר' יוחנן הוא דסבר הכי ואפשר דבשקלים אמר ר"א היסח הדעת טעון עיבור צורה והיינו כמ"ד פיסול טומאה הוי ואפשר דר' יוחנן מכי שמעא מר' אושעיא קבלה והדר ביה ר' יוחנן ממאי דאמר הכא:

ומשני בשלמא חבית שנייה כר"מ תורה. דמשו"ה שרי לטמות דכיון דנשברה ואזלא לאיבוד איכא היסח הדעת ושרי ר' יהושע דקיי"ל כוותיה לטמוייה ור' יוחנן אמר דחבית שנייה כר"מ מצי אתיא וכמיית דמיא ודמיא לאחוזת הדם דלר"ש תורה. דכיון דבעל מום הוי בכור שאחזו דם ומיית דאין לך מום גדול מזה שרי להטיל בו מום. ור"מ דשרי בתרומת חמץ דפסחים אינה כן אלא טהורה דלית בה היסח הדעת שהוא משמרה שלא תגע בטהרות אחרות של מצה ואכתי דעתיה עילויה וליכא היסח הדעת ומשו"ה פליג ר"ש עליה דר"מ כי שריף לה בשש מיירי:

שהיא נתונה ע"ג גחלים. לשרפה דהשתא ליכא למימר דדעתיה עילויה שלא תגע בטהרות דבודאי אסח דעתיה מינה תשתרי לשרוף שתיהן כאחת:

ומשני לכשיתננה. דבהכי שרי ולא תני ר"ש במתני' דשורף זו לעצמה וזו לעצמה אלא עד שיתננה ע"ג גחלים. והקשו התוס' בפ' כל שעה למ"ד פיסולי הגוף הוי דהוי דבר תורה חבית ראשונה דתנן אם היתה במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה גרמא אין בידים לא אמאי אין מותר לשרפה כשמסיח דעתו ממנה. וי"ל דהאי היסח הדעת בכוונה הוא ואינו היסח הדעת ולא אמרו אלא היסח הדעת שבא מעצמו:

ואפילו ר' יהושע לית הוא ר' יהושע. דמתני' דתרומות דר' יהושע סבר בתלויה גרמא אין בידים לא. ואילו בפ"ק דפסחים תנן גבי תלויה דאפילו בידים שרי לטמויה:

הכא ר' יוסי בשם ר' יהושע. דר' יוחנן אמר לעיל דחבית ראשונה דמתני' כר' יוסי היא דגבי תלויה בפסחים נמי הכי אמר בר' יהושע היאך נשרוף אפילו תלויה עם הטמאה:

תמן ר"ש בשם ר' יהושע. דר"ש סבר דר' יהושע שרי תלויה וטמאה לשורפן כאחת כדכתיבנא לעיל וא"ר יוחנן עלה דר"ש שנאה:

תמן תנינן. במס' בכורות פ' כל פיסולי המוקדשין:

אפילו מת אין מקיזין לו את הדם. פירש"י ז"ל אפילו מת אם לא יקיזוהו אין מקיזין לו את הדם ואפי' במקום שאין עושה בו מום דיכול לחזור ולהתרפאות המכה והכי מפ' בפסחים מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למיעבד במקום שעושה בו מום בדבר שאין מתכוין אסור דהוי מטיל מום בבכור. והכא מפ' דמדאורייתא הוא דאסר ר' יהודה ואפילו אין עושה בו וכדלקמן:

רבנן ור' שמעון. פרישנא לעיל:

דר' יהודה כר"ג. ר' יהודה דאומר אע"ג דמית ואזיל לאיבוד לא יקלקלנו ולא יתקננו כר"ג דאמר לא יחדש בה דבר:

ודרבנין כר' אליעזר. רבנן אוסרין לקלקלו ומתירין לתקנו אם יכול לעשות בלא מום יקיז שלא ימות, כר' אליעזר דאסור לגרום לה טומאה אלא מצניעה שלא תטמא:

ר"ש כר' יהושע. דשרי להטיל מום קודם שימות כדי שיראה לאכילה ובמום אחר כר' יהושע דאמר יגרום לה טומאה כדי שתיראה לזילוף:

והא תני בשם ר"ש יקיז ואע"פ שמתכוין לעשות לו מום. ולהתירו דס"ל דנשחט באותו מום כיון דלא היה דעתו להטיל בו מום כדי להתירו אלא עכשיו כדי שלא ימות לא קנסינן ליה והכי איתא התם בבכורות:

אתיא כר' יהושע אחרייא. ר' יהושע אחריתי דהיינו ר"ש ואליבא דר' יהושע דס"ל דתלויה שרי לטמויה בידים וכדלעיל:

תפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש. האי דקאמר ר"ש דיקיז ונשחט על אותו מום לא קאי אבכור אלא אקדשים שחייב באחריותן כגון שאמר הרי עלי שלמים והפריש א' ואחזו דם בהאי מותר להטיל מום ולאכלו בפדיון על מום זה דס"ל במרובה דקדשים שחייב באחריותן דהדיוט מיקרו ולית בהו אזהרה דכל מום לא יהיה בו ולא פליגא ר"ש דברייתא על ר"ש דמתני':

טעמא דר' יהודה. דאפילו מת ואפילו אינו עושה בו מום אין מקיזין לו את הדם:

על הארץ תשפכנו כמים. גבי בכור בעל מום כתיב ומשמע מיעוטא דכתיב רק דמו לא תעשה בו דבר כדי שתאכלנו אלא לשופכו אבל לא לרפאות הבכור:

בפיסולי המוקדשין כתיב וכו'. דכתיב רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וכו' ובפסולי המוקדשין מוקמינן לה דדרשינן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב וסמיך ליה רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים ומי איכא למ"ד בפיסולי המוקדשין אסור להקיזן אם אחזן דם והא אפילו להטיל בו מום שרי כדאיתא בפ' כל פיסולי המוקדשין ובפ' כל המנחות באות מצה:

מה מום מכשירין אף דם מכשיר. האי קרא קא אתי למידרש דדם פיסולי המוקדשין מכשיר ולמעוטי דם קדשים דגרסינן בפ' השוחט א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנא' על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים מכשיר וכו' וליכא למימר דמיבעי ליה למדרש דדם מכשיר כמים דהא מדם חללים ושתה נפקא כדאיתא בתוספתא ובהשוחט:

ושניהם. ר"ש ורבנן:

כל מים לא יהיה בו. דקרי ביה לא יהיה בו שלא יטיל בו מום:

בשעה שאינו לרצון. דהוי בעל מום דאין לך מום גדול מזה שהרי ימות:

אתה רשאי וכו'. ואינו נשחט עליו משום גזרה דרבנן:

אפילו כולו מום אי אתה רשאי להטיל בו מום. מדהוה ליה למיכתב מום לא יהיה בו וכתב כל מום לא יהיה בו וכתב כל מום לרבות אפילו כולו מום כגון זה לא נטיל בו מום אחר דרבנן דמתני' ס"ל כר"מ דהתם בפ' כל פיסולי המוקדשין. והתם מפ' דרבנן דברייתא דהיינו כר"ש דמתני' כל מום מאי דרשי ביה כדאיתא התם:

כלי שתוכו טהור ואחוריו טמאים. כגון כלי שטף שיש לו מושב בית קיבול תחתון שיושב עליו ונגעה טומאה בבית קיבול התחתון שקרוי אחוריים בלשון משנה וכגון דנטמא במשקין טמאים דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור משום משקה זב וזבה הילכך שווייה רבנן כטומאה דכלי חרס ולא שוויוה כטומאה דאורייתא דנפשיה דעבדו ביה רבנן היכירא כי היכי דלא נשרוף עליה תרומה וקדשים כדאיתא פ' על אלו מומין ותנן פ' כ"ה דכלים כלי שנטמאו אחוריו במשקין אחוריו טמאים ותוכו טהור וקאמר הכא דאין מצילין התרומה בכלי זה אע"ג דטומאתו דרבנן ואפילו דכשמקבל התרומה בתוך הוא דמקבל שהוא טהור אפ"ה אסור דהא מטמא בו בדבר מועט מה שנוגע באחוריו:

ופריך והא תנן שלא יטמאנה בידיו. משמע שמטמא לכל התרומה דכלי שמציל בו הוא טמא אבל כלי שתוכו טהור וכו' מותר להציל בו:

תפתר בשני כלים וכו'. כלומר ה"ק ר' יוסי בר חנינא כששני כלים לפניו אחד תוכו טהור ואחוריו טמאים וא' תוכו טמא ואחוריו טהורים כגון רובע וחצי רובע דהמושב של מטה מחזיק חצי רובע ושל מעלה מחזיק רובע דתנן במס' כלים פכ"ה דכי נטמא הרובע בתוכו לא נטמא חצי רובע נטמא חצי רובע לא נטמא הרובע נמצא שיש כלי שתוכו טמא ואחוריו טהורים וקאמר ר' יוסי בר חנינא לא מטמאין בו דבר מועט לומר אי שרינן להציל בכלי שתוכו טהור שהצלתו מרובה ואחוריו טמאים ובשעת ההצלה מיטמאין בו דבר מועט דהיינו הנוגע באחוריו ה"נ אתי להציל בזה שתוכו טמא ואחוריו טהורים דמיחלפי אחוריים באחוריים ובההוא גדולה הטומאה שמטמאין מן ההצלה דרובה ככולה:

מה דמתניתא בכלי א' טמא. ומאי דמשמע לן ממתני' דשרי כשאין לו אלא א' שאחוריו טמאים ותוכו טהור דהצלתו מרובה מטומאתו דליכא לחלופי:

בבור טהור. ר' יוסי בר חנינא בבור טהור מיירי דכי נפלה תרומה לבור אין כאן הפסד דתמכר לכהן ובאין בה כדי לעלות וכיון דבור טהור לא שרינן להציל בו אע"ג דאין מטמאין בו אלא דבר מועט:

ומתני' בבור טמא. עסקינן והכי איתא בפ"ק דפסחים דמתני' שרי ר' אליעזר להציל בכלי שתוכו טהור ואחוריו טמאים:

ואל יבלענה בידיו. והא לא בבור מיירי הכא:

שנתגלגלה לבית הפרס. דטמאה מדרבנן ומשו"ה קתני ואל יבלענה דמשחיתה כולה אבל אם אינו משחיתה כולה כגון בכלי שתוכו טהור ואחוריו טמאים שרי:

על דעתהון דחברייא. דס"ל דחבית ראשונה ר' יוסי ולא ר"מ וחבית שנייה ר"מ ולא ר' יוסי:

חבית ראשונה וחבית שנייה. כלומר אין להן חילוק אחר אלא זו ראשונה וזו שנייה דכולהו חביות כענין א' מיירי או כולהו בשמן או כולהו ביין:

ועל דעתיה דר' יוסי. דפליג עלייהו:

חבית של שמן וחבית של יין. הכי מיפרשא דראשונה בחבית של שמן דהוי להדליק לכהן וליכא פסידא הילכך לא שרי אלא גרמא. וחבית שנייה בחבית של יין דאינה ראויה לא להדלקה ולא לזילוף ומשו"ה שרי ר' יהושע לטמאה אבל בשמן לא ומוכחינן בסוף פ"ק דפסחים מכח ברייתא דשמן שאני ומודי ביה ר' יהושע וסיפא דמתני' שאני דאזלא לאיבוד ותלמודא קאמר לה הכא משום דלישנא דמתני' אתי שפיר לחברייא דלא קתני חבית של שמן אלא הכא ולר' יוסי ברישא איבעי ליה למיתני של שמן ובמציעתא של יין. ואית דגרסי על דעתיה דר' יוסי חבית של יין וחבית של שמן. וה"פ על דעתיה דר' יוסי קשיא דממתני' משמע דחבית דנקט עד השתא של יין הוא דהשתא הוא דנקט שמן:

אם היתה ככר טמאה. וה"ה רבות דכיון דטימאה הגוי מה יוסיף הילכך נותנין אותה לו וכן בסיפא אם היתה שפחה א' דימסרו וקמ"ל דאם היתה א' ולא היתה שפחה לא ימסור והיינו כריש לקיש. א"נ קמ"ל דאע"ג דטבלה לשם עבדות דמוזהרין אנו להחיותה וההורגה חייב מיתה והוה אמינא דלא ימסרו קמ"ל:

חייב מיתה כשבע בן בכרי. דמורד במלכות הוה ומשו"ה מסרוהו ומעיקרא קודם שידעו דמורד במלכות הוה בהדיא כתיב ותבא העיר במצור ששמו נפשם בסכנה:

אע"פ שאינו חייב מיתה וכו'. וכי קתני בברייתא כגון שבע בן בכרי לענין ייחוד קתני ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ה דהל' יסודי התורה כריש לקיש וז"ל גוים שאמרו תנו לנו א' מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולן ולא ימסרו להן נפש א' מישראל ואם ייחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין להם לכתחלה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש א' מישראל ע"כ. ותימה הוא דקי"ל ר' יוחנן וריש לקיש הילכתא כר' יוחנן כדאיתא בריש החולץ. ונראה דלמד הרב ז"ל זה מפ' בתרא דיומא ופ' כל שעה דגרסינן התם ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל אמר לי מרי דוראי דליקטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך א' ליקטלך ולא תקטול מאי חזית דדמא דידך סומך טפי דילמא דחברך סומך טפי, והא הכא דייחדוהו ועל מעשה בא לשאול וקאמר לפלניא ואפ"ה קאמר ליה רבא ליקטלך ולא תקטול וליכא למימר דשאני בין יחיד לרבים דהא קא יהיב טעמא משום דילמא דחברך סומך טפי אלא שמעשה שהיה כך היה וא"כ דברי הרב ז"ל קיימין וגמ' דילן אזלא כריש לקיש והכי נקטינן והר"ן ז"ל במס' יומא פסק כר' יוחנן ואין דבריו מחוורין וזו משנת חסידים היא. חסידים כמותך. וכן פסק הרמב"ם ז"ל דאין מורין להם כן לכתחלה ועולא בר קושר מחוייב מיתה למלכה היה. וראיתי מי שכ' תבעתיה מלכתא לתשמיש וטעות גדול הוא מי שכ' כן דאטו משום שעשה כדין עולא בר קושר שלא לבעול ערוה מסרו ריב"ל ואינו אלא שיטפא בעלמא:

בספסופא. שם מקום:

יכרך המת בסדינו. כלומר אין מי שיחמול עליו מי שבא לו צרה יסבלנה:

אמר לון ואתון גבי סבן. בואו אצל זקננו דהיינו ר' יוחנן ויברך אתכם שעשיתם טובה:

לא מטון. אפיוסרוס מלה מורכבת אפי סרוס פנים הפוך לשון קראה סירוסין והוא שוק שיוצאים אליה שווקים אחרים קרוזלייאדא בלע"ז:

עד דאזלין כולהון. לאבדון בחולי שנפל בהם:

זנבייא מלכתא. שם המלכה:

מעשיקין ליה. מייקרין פדיונו כמו עשיק לגביך דהזהב:

סירקאין. ערבי מוכר חטים:

ספסר. חרב:

בר ניצור לאחוי. אחיו של ר' זעירא בר חיננא והיה מעיד כדי שירחמו עליו לומר דיה לצרה בשעתה:

איקפח בעלי קנייה. היה אומר היום אקפח כל בעלי מקח וממכר על מי שמצא כיסו ולא יחזירהו. איקפח לשון קיצור וקצוף מלשון וקפחתי את פרנסתי, רשות היה לקפח את שוקיו:

ולא מגיב. ולא היה משיב מפני טרדת לבו על כיסו:

ומה את כאן. ומה אתה כאן בבית הוועד על ענין זה:

א"ל. ר' יוחנן:

איקפחת בעלי קנייה. כבר קללתי כל בעלי מקח וממכר שלא ירויחו ויתקצרו פרנסתן ומתוך שתחול קללתי בהם יחזירוהו:

אמר להו. ריש לקיש לרבנן:

חמו לי זוייתא. הראו לי הזוית שנדמה בעיניכם לומר כאן נפל לו הכיס:

חמיתון מן רחיק. ראה אותם ועם אותו שמצא הכיס נושאין ונותנין:

ושרי. ר' יוחנן:

מצלצל. בכעס:

אמרין. המוצאין:

אין ר' יוחנן הוא. האיש שאבד הכיס יקח החצי של המעות:

יסב פלגא. שנתיראו מקללתו כדלעיל ומשו"ה מייתי לה הכא:

בערובתא עם מטמעי שמשא. בערובתא בערב שבת כבא השמש תרגום ירושלמי ויבא השמש וטמעת שמשא:

לא תתן להון כתבין וכו'. כדי שלא יהו מספיקין לבא והיא עילה ואהרוג אותן:

בדיומסין דטבריה. מרחץ חמי טבריה קרוי כן. וכבר פירשתי הטעם שהוא שני לרפואתו של מקום כמו שקראו לפרצוף אדם דיוקני:

אתא ארגינטין. פי' בערוך שד של מרחץ:

לניסין הוא מתחמי. לפעמים לנס הוא מתראה שיעשה לו ה' נס:

אמר לון. השד מה רבנן עבדין:

תנון ליה עובדא. הגידו לו הענין תרגום ירושלמי ויגד לשני אחיו ותני לתרין אחוי:

טען יתהון ואעיל יתהון. למקום אשר היה יושב המלך:

אמרין ליה הא רבנן לבר. אמרו לו עבדיו הנה החכמים בחוץ:

בי בני. מרחץ:

אזייה שבעה יומין. לשון למזא לאתונא:

ומזגא קדמיהון. בב"ר עאל חד ארגינטין ומזגא קדמיהון ועאלון וסחון ואתון לגביה:

לא תבסרון. לא תבזו, תרגום דבר ה' בזה, פתגמא דה' בסר:

לא ברומי זעיר ולא בחבר זעיר. בפרסי קטן מלשון אתו חברי לבבל ולא תחת חבר דפ"ק דשבת. וטעמא דמלכותן עומדת וקשורה עמהן:

הדרן עלך האשה