מהו דתימא [שתאמר]: למרות שהנודר עמד בדין וחייבוהו, מכל מקום כיון שלא אמדוהו את הנידר — לא אישתעבוד נכסי [לא השתעבדו הנכסים לנדר], ואין היורשים חייבים לשלם, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] כי כיון שעמד הנודר בדין אישתעבודי אישתעבוד נכסי [השתעבדו כבר הנכסים] בחייו, ואומדנא גלויי מילתא בעלמא הוא [והאומדן של הנידר גילוי דברים בלבד הוא], והוא יכול להיעשות אחר מותו.

א משנה האומר: "שור זה עולה", וכן האומר: "בית זה קרבן", ומת השור, או נפל הבית — פטור מלשלם. אבל האומר: "שור זה עלי עולה", וכן האומר "בית זה עלי קרבן", אם מת השור או נפל הבית — חייב לשלם את דמיו.

ב גמרא על הדין השני במשנה "שור זה עלי עולה" וכו' — חייב לשלם, אמר ר' חייא בר רב: לא שנו שחייב לשלם אלא כשאמר: "דמי שור זה עלי עולה", שנתחייב לשלם את מחירו, אבל אם אמר: "שור זה עלי עולה", כיון שאמר: "שור זה" ומת השור — אינו חייב באחריותו, שהרי לא התחייב אלא לשור זה. ומה שאמר "עלי" לא היתה כוונתו לקבל על עצמו אחריות, אלא עלי להביאו ולהקריבו קאמר [הוא אומר], ואם אינו יכול להקריבו פטור לגמרי.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: אמר "שור זה עולה" — השור שייך להקדש ומועלין בו, וכן אם מת או נגנב השור — אינו חייב באחריותו. אבל אמר: "שור זה עלי עולה" — אמנם השור הקדש ומועלין בו, ואולם הואיל ואמר "עלי", אם מת או נגנב — חייב באחריותו. ודין זה נאמר בברייתא למרות שלא אמר "דמי"!

ודוחים: מי אלימא ממתניתין [האם חזקה הברייתא יותר ממשנתנו] דאוקימנא דקאמר [שהעמדנו אותה שהוא אומר] "דמי"? הכא נמי דקאמר [כאן גם כן מדובר שאומר] "דמי שור זה עלי עולה".

ומקשים: והא מדסיפא דקאמר [והרי ממה שבסוף ברייתא זו מדובר שאומר] "דמי", משמע שברישא דלא קאמר [שבתחילה מדובר שלא אומר] "דמי"! דקתני סיפא [שכך הוא שונה בסופה] של הברייתא: אמר "דמי שור זה עלי עולה" — השור חולין ואין מועלין בו, מת או נגנב — אינו חייב באחריותו, אבל אם מכרו וקיבל דמים — חייב באחריות דמיו, מפני שעל דמיו התחייב!

ומשיבים: רישא וסיפא דקאמר [בתחילה ובסוף של הברייתא מדובר כשאומר] "דמי", ואולם מדובר באופנים שונים: רישא דאמר [בתחילת הברייתא מדובר כשאומר]: "יקדיש (יקדש) השור עלי לדמיו", וניסוח זה משמעו שגם השור עצמו קדוש, וגם יהיה אחראי על דמיו. וסיפא דקאמר [ובסוף הברייתא מדובר כשהוא אומר] "שור זה לכשיבאו דמיו (אחר המכירה) יקדשו לעולה".

ומקשים: כיצד להעמיד את סוף הברייתא באופן זה? והא [והרי] אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ואיך יקדשו מעות המכירה שטרם קיבל! אמר רב יהודה אמר רב: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

איכא דאמרי [יש שאומרים] דבר זה בלשון אחרת, אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רמי בר חמא לרב חסדא: כמאן [כדעת מי] ברייתא זו, כדעת ר' מאיר, שאמר: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם? אמר ליה [לו]: ואלא כמאן [כדעת מי]? ודאי שהיא כר' מאיר!

ואיכא דמתני לה אהא [ויש ששונים סוגיה זו על זו], ששנינו: המשכיר בית לחברו ונתנגע הבית בצרעת, אף על פי שחלטו כהן, שקבע שהוא טמא, וצריך לנתוץ את הבית — כל זמן שהבית קיים אומר לו בעל הבית: "הרי שלך לפניך", ואולם אם נתצו הכהן כפי הדין — חייב בעל הבית להעמיד לו (לשוכר) בית חדש,