א משנה המוכר את שדהו בשעת היובל כלומר, כשהיובל נוהג, אינו מותר לגאול את השדה מן הקונה בתוך פחות משתי שנים מזמן שמכרה, שנאמר: "במספר שני תבואת ימכר לך" (ויקרא כה, טו), ומיעוט שנים הוא שתים.

היתה אחת מהשנים האלו שנת שדפון או ירקון, ולקתה התבואה, או שנת שביעית, שאין הקונה נהנה מתבואת השדה — אינו עולה מן המנין, וצריך להמתין שנה אחרת כנגדה, שהרי נאמר "שני תבואות". ואולם אם נרה (חרש את השדה בלי לזרוע) או הובירה (עשאה שדה בור, שלא עבד בה כלל) — שנה כזו עולה לו מן המנין, משום שהיתה ראויה לתבואה. ר' אליעזר אומר: אם מכרה לו לפני ראש השנה והיא מליאה פירות, ובא המוכר לגואלה לאחר שנתיים — הרי קונה זה אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים, ואינו צריך להחזירה מלאה פירות.

ב גמרא שנינו במשנה: המוכר שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים. ומדייקים: "אינו גואל" לא קתני [אינו שונה], אלא: "אינו מותר לגאול", אלמא קסבר [מכאן שסבור] התנא של משנתנו כי איסורא נמי איכא [איסור גם כן יש] בדבר, דאפילו קרקושי זוזי [שאפילו לקשקש במטבעות] כדי לגרום לקונה שימכור לו את השדה, נמי [גם כן] אסור.

ולא מיבעיא [ולא נצרכה] הלכה זו להיאמר רק ביחס למוכר דקאי [שהוא עומד] ומצווה על כך במצות עשה, דכתיב [שנאמר]: "במספר שני תבואת ימכר לך" (ויקרא כה, טו), ולא פחות, אלא אפילו לוקח נמי [גם כן] קאי [עומד] במצות עשה, דבעינן [שצריכים אנו] לקיים "במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך" (שם), ומיעוט "שנים" הוא שתי שנים, וליכא [ואין כאן], אם מחזירה לפני כן.

ג איתמר [נאמר]: המוכר שדהו בשנת היובל עצמה, רב אמר: מכורה ויוצאה למוכר בחינם, ושמואל אמר: אינה מכורה כל עיקר. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעמו] של שמואל? קל וחומר הוא, ומה שדה שהיתה מכורה כבר, יוצאה מיד הקונה בשנת היובל, שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר?

ושואלים: וכי לשיטת רב לא אמרינן [אין אנו אומרים] קל וחומר כי האי גוונא [כמו זה]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יכול ימכור אדם את בתו לאמה כשהיא כבר נערה? אמרת (אומר אתה) קל וחומר שאין לומר כך: ומה בתו שהיתה מכורה כבר, שרשאי למוכרה בקטנותה — יוצאה עכשיו בהגיעה לימי נערותה, נערה שאינה מכורה עדיין, אינו דין שלא תימכר?

ומשיבים: אין להשוות, שכן התם לא הדרא מיזדבנא [שם, בהגיעה לימי נערות, אינה חוזרת ונמכרת עוד לעולם], ואילו הכא הדרא מיזדבנא [כאן, שדה אחוזה, חוזרת ונמכרת] לאחר היובל כרגיל, ולכן אין ללמוד מקל וחומר זה.

ועוד מיתיבי [מקשים] על רב ממה ששנינו בברייתא: נאמר בתורה "במספר שנים אחר היובל תקנה" (ויקרא כה, טו), ויש לדורשו כך: "אחר היובל שנים תקנה" — מלמד שמוכרין בסמוך לאחר היובל, מופלג (בריחוק זמן) מן היובל מנין שמוכרים? תלמוד לומר: "לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים תמעיט מקנתו" (שם טז), ומכאן שיש אפשרות מכירה גם מופלג מן היובל.

ועוד מוסיפה הברייתא: ובשנת היובל עצמה לא ימכור, ואם מכר — אינה מכורה. שלא כדברי רב! ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רב: כוונת הברייתא לומר שכשמוכרה ביובל אינה מכורה למספר שני תבואות, לעמוד שנתיים לפחות ביד הקונה, אבל על כל פנים, מכורה היא ויוצאה.

ושואלים: ואי איזדבוני מיזבנה [ואם היא נמכרת], תיקום ברשותיה [שתעמוד ברשותו] של הקונה עד בתר [אחר] היובל, ובתר [ואחר] היובל ניכליה [יאכל אותה] שני תבואות וניהדרה [ויחזיר אותה] אחר כך לבעליה! מי לא תניא [האם לא שנויה ברייתא] במקרה דומה: אם אכלה הקונה שנה אחת לפני היובל — משלימין לו שנה אחרת אחר היובל? ומשיבים: אינו דומה, התם נחית [שם ירד] מתחילה לשדה לאכילה של תבואה, ולכך מקיימים בו את הכתוב "שני תבואות", ואילו הכא [כאן] שקנה בשנת היובל עצמה, לא נחית [ירד] מתחילה לשדה לאכילה של תבואה, שהרי היא יוצאה מיד לבעליה.

ד בענין מחלוקת רב ושמואל אמר רב ענן: שמעית מיניה דמר שמואל תרתי [שמעתי ממנו מן החכם שמואל שתיים, שתי הלכות], חדא הך [אחת זו], שהמוכר שדהו בשנת היובל עצמה אינה מכורה כל עיקר, ואידך [ואחרת], שהמוכר עבדו הכנעני לגוים, וגורם לכך שהעבד מופקע מקיום מצוות, או שמכרו לישראל הדר בחוצה לארץ, ובכך גורם להפקיע את העבד ממצות ישיבת ארץ ישראל — יצא העבד לחירות.

ושמעתי ממנו כי בחדא [במקרה אחד] הדרי זביני [חוזרים דמי המיקח], וחדא לא הדרי זביני [ובמקרה אחד לא חוזרים דמי המיקח], ולא ידענא הי מיניה [ואין אני יודע באיזה מהם].

אמר רב יוסף: ניחזי אנן [נראה אנחנו], מדתניא [ממה ששנויה] בברייתא: המוכר עבדו למי שדר בחוצה לארץ — יצא העבד לחירות, ואולם צריך העבד לקבל גט (שטר) שיחרור מרבו שני, זה שקנה אותו, שמע מינה [למד מכאן], כי מדקרי ליה [ממה שקורא לו] לשני "רבו". והוא צריך לכתוב את גט השחרור — אלמא [מכאן] שהמכר חל, ולפיכך לא הדרי זביני [לא חוזרים דמי המיקח], וממילא כי קאמר [כאשר אומר] שמואל הכא [כאן], שהמוכר שדהו בשנת היובל עצמה אינה מכורה, כוונתו — ומעות חוזרין.