Steinsaltz on Arakhin Daf 6a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
א בענין נדרי גוים לבדק הבית נמצאת לכאורה סתירה, שכן תנא חדא [שנה בברייתא אחת]: גוי שהתנדב נדבה על מנת שתינתן לבדק הבית — מקבלים הימנו, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אין מקבלין הימנו!
אמר ר' אילא אמר ר' יוחנן: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה, שאין מקבלים מהם] — בתחילה, כלומר, בתחילת בנין הבית, כדי שלא לסמוך עליהם. הא [זה, שמקבלים מהם] — בסוף, כלומר, לאחר שכבר נבנה.
שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: בתחילה, אפילו נדבו מים ומלח לצורך בדק הבית — אין מקבלין מהם. בסוף, אם נדב דבר המסויים, מוגדר, שניכר שהוא מן הגוי — אין מקבלין ממנו, נדב דבר שאינו מסויים — מקבלין ממנו. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] דבר המסויים? אמר רב יוסף: כגון אמה כליא עורב, מתקן שבנו על גג ההיכל כדי לגרש את העורבים.
מתיב [מקשה] רב יוסף על מה שנאמר שאין מקבלים מהם דבר בתחילה, ממה שביקש נחמיה ממלך פרס: "ואיגרת אל אסף שומר הפרדס אשר למלך אשר יתן לי עצים לקרות את שערי הבירה אשר לבית" (נחמיה ב, ח)! אמר ליה [לו] אביי: שאני מלכותא, דלא הדרא ביה [שונה המלכות, שאינה חוזרת בה], כפי שאמר שמואל: אי אמר מלכותא "עקרנא טורי", עקר טורי ולא הדר ביה [אם אומרת המלכות אעקור הרים, עוקרת הרים ולא חוזרת בה].
ב אמר רב יהודה אמר רב: גוי שהפריש תרומה מכריו (מערימת התבואה שלו), בודקין אותו למה בדיוק התכוון, אי בדעת ישראל הפרישה, שינהגו בה כתרומה של ישראל — תינתן לכהן, ואם לאו — טעונה גניזה, חיישינן [חוששים אנו] שמא בלבו לשמים ולא לתיתה לכהן, ומספק לא ניתן לעשות עמה דבר.
מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו ברייתא: גוי שהתנדב קורה, והביאה לבית הכנסת, ושם ה' כתוב עליה — בודקין אותו למה היתה כוונתו, אם אמר: בדעת ישראל הפרשתיה, כשם שישראל תורם — יגוד, יחתוך את השם הקדוש ויגנזנו, וישתמש במותר לבית הכנסת; ואם לאו, שלא עשה בדעת ישראל — טעונה הקורה כולה גניזה, חיישינן [חוששים אנו] שמא בלבו לשמים, להקדיש את הקורה למקדש,
ולא ניתן להשתמש בה.
ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] מפני ששם כתוב עליה הוא דבעיא [שצריכה] גניזה, הא [אבל] אם אין שם כתוב עליה — לא בעיא [צריכה] גניזה, ומדוע אמר רב יהודה שתרומה שהפריש הגוי טעונה גניזה?
ומשיבים: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שאין שם כתוב עליה נמי בעיא [גם כן צריכה] הקורה גניזה, מחשש שליבו לשמים, והא קא משמע לן [ודין זה הוא משמיע לנו], שבמקרה שכוונתו להקדישה לבית הכנסת, אף על גב [אף על פי] ששם כתוב עליה לא נאסרה כולה, אלא יגוד (יחתכנו) וישתמש במותר. וטעם הדבר, מפני ששם הכתוב על דבר מקדש רק את מקומו, אבל שלא במקומו של השם, לאו [אינו] קדוש.
והוא כפי דתנן [ששנינו]: היה כתוב שם השם על ידות הכלים ועל כרעי המטה — הרי זה יגוד את השם ויגנוז, וישתמש בשאר.
ג אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו: האומר על מטבע "סלע זו לצדקה" — מותר לשנותה, כלומר, להשתמש בה, ולאחר זמן יביא אחרת. ומעירים: סבור מינה [סברו מכאן] מתחילה: לצורך עצמו — אין [כן], מותר לשנותה, מפני שכך חשב מתחילה, אבל להלוותה לאיש אחר — לא. ואולם איתמר [נאמר] שכך אמר רב אמי אמר ר' יוחנן: בין לעצמו בין לאחר — מותר לשנותה.
אמר ר' זעירא: לא שנו שמותר לשנותה, אלא כשאמר: "הרי עלי סלע לצדקה", אבל אם אמר: "הרי סלע זו לצדקה" — בעינא בעי למיתבה [את המטבע בעינה צריך לתת], ואינו יכול לשנותה באחרת.
מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], איפכא מיסתברא [ההיפך הוא המסתבר]: דווקא אם אמר "סלע זו לצדקה", יש להתיר לו שיהיה משתמש בה, כי היכי דליחייב באחריותה [כדי שיתחייב מאותה שעה באחריותה], שאם תאבד ייתן אחרת, אבל אם אמר: "הרי עלי סלע לצדקה", שהוא ממילא חייב באחריותה — לא ישתמש בה! אלא מכיוון שיש סברה לכל צד, לא שנא [לא שונה הדין], ובכל אופן מותר להשתמש בה.
ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: נדר צדקה ואין הקדש צדקה. ויש לתמוה: מאי קאמר [מה הוא אומר]? והרי לא נדר ולא הקדש הינם צדקה לעניים!
אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך הוא אומר]: צדקה הרי היא באיסור "בל תאחר" ("לא תאחר לשלמו", דברים כג, כב) כנדר שאדם נודר להקדש, ואולם אינה כהקדש, שאילו הקדש אסור לאשתמושי ביה [להשתמש בו], ואילו צדקה שרי לאשתמושי ביה [מותר להשתמש בה], והברייתא אינה מחלקת בין האומר "הרי עלי" או "הרי זו", וכשיטת רבא.
אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא [אמרתי שמועה זו] של רב נחמן, בענין האומר "סלע זו לצדקה", והדיון שעליה, קמיה [לפני] רב זביד מנהרדעא, ואמר לי: אתון הכי מתניתו לה [אתם כך אתם שונים אותה], שרב נחמן אמר רק שמותר לשנותה, וחכמים דנו בדבר, והגיעו למסקנה שמדובר בכל האופנים, ואילו אנן הכי מתנינן לה [אנו כך אנו שונים אותה], כולה בשם רב נחמן, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: האומר "סלע זו לצדקה" — מותר לשנותה, בין לעצמו בין לאחר, בין אמר: "עלי" בין אמר: "הרי זו".
ד ועוד בענינים אלו, תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר "סלע זו לצדקה", עד שלא באתה (באה) ליד גבאי הצדקה — מותר לשנותה, להשתמש בה כדי לתת אחרת תמורתה, משבאתה ליד גבאי — אסור לשנותה.