דנכיס יצריה [לפי שנשחט יצרו] שאין יצר זה תקיף כבר, אמר ליה אידך [לו האחר]: להיפך, ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין, ונקבל אגרא [נלך על פתח בית הזונות, ונכפה את יצרנו ונקבל שכר] על כך. כי מטו התם, חזינהו [כאשר הגיעו לשם, ראו אותם] [הזונות], איתכנעו מקמייהו [נכנעו מפניהם] ונכנסו פנימה למקומותיהן, מפני כבודם.

אמר ליה [לו] הראשון: מנא לך הא [מנין לך זה] שהזונות הן שתתביישנה מפנינו? אמר ליה [לו], כתוב: "מזמה תשמר עליך תבונה תנצרכה" (משלי ב, יא), כלומר, התורה היא תשמור עליך.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא: מאי [מהי] "מזמה" הכתובה שם? אילימא [אם תאמר] שהכוונה לתורה שתשמור עליך, דכתיב [שנאמר] בה "זמה" (ויקרא יח, יז), ומתרגמינן [ומתרגמים דבר זה]: עצת חטאין, הרי שזימה היא עצה, חכמה, וכתיב [ונאמר] גם כן לגבי התורה ביטוי זה: "גם זאת מעם ה' יצאה הפליא עצה הגדיל תושיה" (ישעיהו כח, כט), אי הכי [אם כך] "זימה תשמור עליך" מבעי ליה [צריך היה לו לומר], ולא "מזימה"! אלא הכי קאמר [כך אומר] הכתוב: מזימה כמו מזימה, מדבר זימה תשמור עליך, תורה תנצרכה.

א ושבים לעניין דינים שדנו את חכמי ישראל בזמן הרומאים. תנו רבנן [שנו חכמים]: כשנתפסו ר' אלעזר בן פרטא ור' חנינא בן תרדיון למלכות כאשר היו גזירות השמד על ישראל, אמר לו ר' אלעזר בן פרטא לר' חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד שהיתה עליו רק האשמה אחת, שהרביץ תורה ברבים, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים חמש האשמות שונות שמעלילים עלי.

אמר לו ר' חנינא: להיפך, אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאת (אתה) עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה [בלבד].

ומעירים: והוא כדברי רב הונא, שאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: "וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה" (דברי הימים ב טו, ג), מאי [מה] פירוש "ללא אלהי אמת"? שכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה באמת.

ושואלים: ובגמילות חסדים לא עסק? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: לא יתן אדם מעותיו לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליו תלמיד חכם כר' חנינא בן תרדיון! ומשיבים: הימנוה הוא דהוה מהימן [להאמין לו הוא שהיה נאמן] שלא נטל כלום לעצמו וחילק ביושר, אבל מיעבד לא עבד [לעשות בעצמו צדקה לא עשה].

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא], אמר לו ר' חנינא בן תרדיון: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, משמע שהוא בעצמו נתן צדקה! ומשיבים: אמנם מיעבד עבד [לעשות עשה], אבל כדבעי ליה לא עבד [כמו שהיה ראוי לו לפי עושרו לא עשה].

וממשיכים בתיאור המעשה, אתיוהו [הביאו] את ר' אלעזר בן פרטא לדין, ואמרו: מאי טעמא תנית, ומאי טעמא גנבת [מה טעם שנית, ומה טעם גנבת]? שאלה היו האשמות שהאשימוהו. אמר להו [להם]: אי סייפא לא ספרא [אם אדם הוא סייף, בעל חרב, גנב, אינו סופר העוסק בתורה], ואי ספרא לא סייפא [ואם הוא סופר אינו סייף], כלומר, אתם מאשימים אותי בשני דברים הסותרים זה את זה, שמי שמלאכתו בתורה אינו עוסק בגניבה, וכן להיפך, ומדהא ליתא הא נמי ליתא [ומכיון שזה אינו גם זה אינו]. ושאלו אותו: ואם כן מאי טעמא קרו לך [מה הטעם קוראים לך] "רבי"? אמר להם: רבן של תרסיים (אורגים) אני, גדול שבהם, ומלמדם, ומשום כך הם קוראים לי "רבי" בלשון כבוד.

רצו לבדוק אם אכן הוא מומחה בדבר, אייתו ליה תרי קיבורי [הביאו לו שתי פקעות של צמר], אמרו ליה [לו]: הי דשתיא והי דערבא [איזו של שתי ואיזו של ערב]? שיש הבדל בין חוטי שתי וערב בעוביים ובחוזקם, ודבר זה יכולים המומחים להבחין בו מיד. איתרחיש ליה ניסא [התרחש לו נס], אתיא זיבוריתא אותיבא על דשתיא ואתאי זיבורא ויתיב על דערבא [באה צירעה נקבה ישבה על פקעת השתי ובא צירעה זכר וישב על פקעת הערב], אמר להו [להם]: האי דשתיא והאי דערבא [זה של שתי וזה של ערב] שהבין שמראים לו משמים דבר זה, שחוט השתי הקבוע בנול הוא המקבל את הערב, כמו הנקבה שמקבלת זכר.

אמרו ליה [לו]: ומאי טעמא לא אתית לבי [ומה טעם לא באת לבית] אבידן? שזה היה המקום שבו היו דנים בענייני חכמה ואמונה! אמר להו [להם]: זקן הייתי ומתיירא אני שמא תרמסוני ברגליכם מרוב הקהל. [אמרו]: ועד האידנא [עכשיו] כמה סבי איתרמוס [זקנים נרמסו שם], שאתה חושש? אתרחיש ניסא, ההוא יומא אירמס חד סבא [התרחש נס, ואותו יום נרמס זקן אחד], ונמצא שבטלה טענתם.

שאלוהו: ומאי טעמא קא שבקת [ומה טעם שלחת] את עבדך לחירות? והם גזרו שלא יעשו כן. אמר להו [להם]: לא היו דברים מעולם, לא עשיתי זאת. קם חד [מינייהו] לאסהודי ביה [עמד אחד מהם להעיד בו], אתא [בא] אליהו אידמי ליה כחד מחשובי דמלכותא [נדמה להם כאחד מחשובי המלכות], אמר ליה [לו]: מדאתרחיש ליה ניסא בכולהו, בהא נמי אתרחיש ליה ניסא [מכיון שמתרחש לו נס בכולם, בזה גם כן יתרחש לו נס], וההוא גברא בישותיה הוא דקא אחוי [ואותו אדם, אתה, את רשעותו הוא מראה], שלא תצליח בכך, ואינך מראה אלא את רצונך להרע.

ולא אשגח ביה [השגיח בו] אותו אדם, קם למימר להו [עמד לומר להם] את עדותו. באותו זמן הוה כתיבא איגרתא [היתה נכתבת אגרת] דהוה כתיב מחשיבי דמלכות לשדורי לבי קיסר [שהיתה כתובה מחשובי המלכות לשלוח לבית הקיסר], ושדרוה על ידיה דההוא גברא [ושלחו על ידי אותו אדם שבא להעיד], אתא [בא] אליהו פתקיה ארבע מאה פרסי [וזרקו ארבע מאות פרסות] למרחק, אזל [הלך] ולא אתא [חזר] ונתבטלו איפוא ההאשמות כנגד ר' אלעזר בן פרטא.

אתיוהו [הביאו] את ר' חנינא בן תרדיון לדין, אמרו ליה [לו]: אמאי קא עסקת באורייתא [מדוע עסקת בתורה]? אמר להו [להם] כלשון הכתוב: "כאשר צוני ה' אלהי" (דברים ד, ה ). מיד גזרו עליו למות בשריפה, ועל אשתו גזרו להריגה בחרב, ועל בתו לישב בקובה של זונות. ומסבירים מדוע נגזרו עליו משמים העונשים הללו: עליו לשריפה — שהיה