שאמר קרא [הכתוב]: "לא תחנם" (דברים ז, ב), וכוונתו: לא תתן להם חנייה בקרקע. ושואלים: האי [זה] הכתוב "לא תחנם" מיבעי ליה [צריך אותו] לענין אחר, דהכי קאמר רחמנא [שכך אמרה התורה]: לא תתן להם חן כלומר, שאסור לדבר בשבחם ולומר כמה הם יפים או טובים!

ומשיבים: אם כן, אם לדבר זה בלבד כוונת הכתוב, לימא קרא [שיאמר הכתוב]: "לא תחונם", שאז יהיה ברור שהוא מלשון חנינה וחן, מאי [מה] הדיוק בכתיבה "לא תחנם" בחסר? שמע מינה תרתי [למד מכאן שניים], לעניין חן ולעניין חניה.

וחוזרים ושואלים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נזקק לו] הפסוק לענין אחר, דהכי אמר רחמנא [שכך אמרה התורה]: לא תתן להם מתנת של חנם! ואומרים: אם כן, לימא קרא [שיאמר הכתוב] בצורה ברורה: "לא תחינם", מאי [מה] הדיוק: "לא תחנם"? שמע מינה כולהו [למד מכאן את כולם], כל הדרשות.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], כדרשות הללו: "לא תחנם" — לא תתן להם חנייה בקרקע, דבר אחר: "לא תחנם" — לא תתן להם חן, דבר אחר: "לא תחנם" — לא תתן להם מתנת חנם. ומעירים: ו

מתנת חנם גופה [עצמה] תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי" (דברים יד, כ), אין לי אלא לגר בנתינה ולגוי במכירה, לגר במכירה מנין? תלמוד לומר: "תתננה ואכלה או מכר",

לגוי בנתינה מנין? תלמוד לומר: "תתננה ואכלה או מכר לנכרי", נמצא אתה אומר: אחד גר ואחד גוי בין בנתינה בין במכירה, אלו **דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר: דברים ככתבן, לגר** — בנתינה, ולגוי — במכירה אבל לא בנתינה, שלדעתו אין נותנים להם מתנת חינם.

ומעירים: שפיר קאמר [יפה אמר] ר' מאיר, שהרי מן הכתוב משמע ששני הדברים הם ראויים! ור' יהודה אמר לך [היה אומר לך] בתשובה לכך: אי סלקא דעתך כדקאמר [אם עולה על דעתך כמו שאמר] ר' מאיר, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה]: "תתננה ואכלה ומכר" בו' החיבור, "או מכור" שנאמר שם למה לי? שמע מינה [למד מכאן] לדברים ככתבן הוא דאתא [שבא] לחלק ביניהם.

ומן הצד השני, ור' מאיר, מה הוא משיב לכך? ההוא [אותו] "או" בא להבהיר שבכל זאת יש חילוק בין הדברים, לומר שיש לאקדומי [להקדים] נתינה במתנה לגר לפני מכירה לגוי. ור' יהודה סבור: כיון שגר אתה מצווה להחיותו, שנאמר "וחי עמך" (ויקרא כה, לה), וגוי אי [אין] אתה מצווה להחיותו, אם כן להקדים גר לגוי לא צריך קרא [פסוק], שהדבר ידוע לנו ממקור אחר.

א שנינו בברייתא שהובאה קודם, דבר אחר: "לא תחנם" — לא תתן להם חן. ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לרב, שאמר רב: אסור לאדם שיאמר "כמה נאה גויה זו".

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה (מקום מוגבה) בהר הבית, וראה גויה אחת נאה ביותר, אמר: "מה רבו מעשיך ה'" (תהלים קד, כד)! ואף ר' עקיבא ראה את אשת טורנוסרופוס הרשע, רק (ירק) שחק ובכה, ומסבירים: רק — משום שהיתה באה (נוצרה) מטיפה סרוחה, שחק — משום שידע שעתידה היא דמגיירא ונסיב לה [להתגייר והוא ישא אותה] לאשה, בכה — דהאי שופרא בלי עפרא [שיופי זה סופו שיבלה בעפר]!

ורב, כיצד מסביר הוא את מעשהו של רבן שמעון בן גמליאל? ומשיבים: אודויי הוא דקא מודה [הודאה הוא שמודה] לה' על מעשיו, ואינו משבח את הגוי לעצמו, וכפי שאומר מר [החכם]: הרואה בריות טובות כלומר, יצורים יפים ונאים, אומר: "ברוך שככה ברא בעולמו".

ושואלים: ולאסתכולי מי שרי [ולהסתכל באישה האם מותר]? מיתיבי [מקשים] הרי פירשו את הכתוב "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י) — שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו היא פנויה, ולא יסתכל באשת איש ואפילו היא מכוערת,