מכה של חלל מכה שהיא בחלל הגוף — אין מתרפאין מהן. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין שתי הלשונות? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] לגבי מכה שהיתה על גב היד וגב הרגל, שאמר רב אדא בר מתנה אמר רב: גב היד וגב הרגל שנפצעו — הרי הן כמכה של חלל, ומחללין עליהן את השבת, ובענין זה חלוקות שתי הלשונות של רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן, האם גם לענין ריפוי מן הגוים דינן שווה.

א כיוון שהוזכרו עניני מחלה ופציעה גם לדיני שבת, מביאים עוד הלכה בנושא זה. אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: כל מכה שהיא קשה כל כך עד שצריכה אומד (הערכה) אם יחיה המוכה בה או ימות — מחללין עליה לרפואתה את השבת. אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: והאי אישתא צמירתא [קדחת של צמרמורת] כמכה של חלל דמי [נחשבת], ומחללין עליה את השבת.

ושואלים: מהיכן בגוף נחשבת היא מכה של חלל? פירש ר' אמי: מן השפה (השפתיים) ולפנים. בעי [שאל] ר' אליעזר: ככי ושיני, מאי [טוחנות ושיניים, מה דינם]? כיון דאקושי נינהו [שקשים הם] כמכה דבראי דמו [של חוץ הן נחשבות], או דלמא [שמא] כיון דגואי קיימי [שבפנים, מפנים לשפתיים הן עומדות], כמכה של חלל דמו [נחשבות]?

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לענין ממה ששנינו: החושש בשיניו הסובל מיחוש בשיניו, לא יגמע בהן לא יתן לתוך פיו את החומץ בשבת, כדי לרפא את שיניו, משום שרפואה אסורה בשבת במקום שאין בו סכנה. ונדייק: רק מי שחושש (כואב מעט) הוא שלא יעשה כן, הא כאיב ליה טובא [הרי אם כואב לו מאד] — שפיר דמי [ראוי, מותר הדבר], משום שיש בכך סכנה, ואם כן כבתוך חלל הגוף הן נחשבות. ודוחים: דלמא תנא היכא דכאיב ליה טובא "חושש" נמי קרי ליה [שמא התנא, מקום שכואב לו הרבה "חושש" גם כן הוא קורא לו], ואין לדייק דיוק זה מכאן.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שמסופר, ר' יוחנן חש (סבל, חלה) בצפדינא שהיא חולי המתגלה בשיניים, אזל לגבה דההיא מטרוניתא [הלך אצל גברת אחת] גויה ומומחית לרפואות, עבדה חמשא ומעלי שבתא [עשתה לו ריפוי ביום חמישי ובערב שבת], אמר לה: למחר מאי [מה] אעשה? שביום השבת לא יוכל להגיע אליה. אמרה ליה [לו]: לא צריכת [אינך צריך] עוד לתרופה. שאל: אי צריכנא מאי [אם אצטרך מה]? אמרה: אשתבע [הישבע] לי דלא מגלית [שאינך מגלה] מהי התרופה, אישתבע לה ננשבע לה]: "לאלהא ישראל לא מגלינא" ["לאלוהי ישראל איני מגלה"]. גלייה ליה [גילתה לו] מה התרופה, למחר נפק דרשה בפירקא [למחרת בשבת יצא ר' יוחנן ואמרה בפני כל בדרשתו הקבועה].

ותחילה תוהים: והא אישתבע [והרי נשבע] לה שלא יגלה! ומשיבים: נוסח השבועה שלו היה: "לאלהא דישראל לא מגלינא" [לאלוהי ישראל איני מגלה], והתכוון לומר: אבל לעמיה ישראל מגלינא [לעמו ישראל אני מגלה]. ומקשים: והאיכא [והרי עדיין יש בכך] חילול השם, שהיא הבינה שנשבע לה שלא יגלה והפר שבועתו! ומשיבים: דגלי [שגילה] לה מעיקרא [מתחילה] לאחר שנשבע, ששבועה זו לא היה בה ממש.

ולענייננו, ממה שנזקק ר' יוחנן ללמוד ממנה את התרופה כדי להשתמש בה בשבת אם יצטרך, אלמא [מכאן] שצפדינא כמכה של חלל דמיא [נחשבת], אף שהיא בשיניים בלבד! אמר רב נחמן בר יצחק: אין מכאן ראיה, שאני [שונה] צפדינא, הואיל וחולי זה מתחיל אמנם בפה שבו ניכרים הסימנים הראשונים, ואולם הוא גומר בבני מעיים, ולכן הריהו כמכה של חלל.

ושואלים: מאי סימניה [מה סימניו] של חולי זה? רמי מידי בי ככי, ומייתי דמא מבי דרי [כאשר שמים דבר בין השיניים הטוחנות, ויוצא דם משורות השיניים, מן החניכיים]. ושואלים: ממאי הוי [ממה נהיית מחלה זו]? מקרירי קרירי דחיטי [ממאכל קר מאד של חיטים], ומחמימי חמימי דשערי [וממאכל חם מאד של שעורים], ומשיורי כסא דהרסנא [מאכל של דגים מטוגנים בשמן ובקמח]. ושואלים: מאי עבדא ליה [מה התרופה שעשתה לו] לר' יוחנן אותה מטרונה? אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא: מי שאור (מים ששרו בהם שאור) ושמן זית, ומלח. ומר בר רב אשי אמר: משחא דאווזא בגדפא דאווזא [שומן אווז מרחה לו בנוצה של אווז].

אמר אביי: אנא עבדי כולהו ולא איתסאי [אני עשיתי את כולן, את כל התרופות הללו, ולא התרפאתי מהצפדינא], עד שאמר לי ההוא טייעא [ערבי אחד]: אייתי קשייתא דזיתא דלא מלו תילתא [הבא גרעיני זיתים שלא השלימו עדיין שליש הבשלתם], וקלנהו אמרא חדתא, ודביק ביה דדרי [וקלה אותם על מעדר חדש, והדבק על שורות השיניים, על החניכיים]. עבדי הכי ואיתסאי [עשיתי כך והתרפאתי].

ב ושואלים: מצד אחר, ור' יוחנן היכי עביד הכי [כיצד עשה כך] שהתרפא אצל גויה? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן עצמו: כל מכה שמחללין עליה את השבת — אין מתרפאין מהן! ומשיבים: אדם חשוב שאני [שונה], שחוששים הגוים שלא לגרום לו נזק.

ומקשים: והא [והרי] ר' אבהו שאדם חשוב הוה [היה], ורמא ליה יעקב מינאה סמא אשקיה [והניח לו יעקב המין על שוקו סם כדרך רפואה], ואי [ואם] לא היו ר' אמי ור' אסי דלחכוהו לשקיה [שליקקו את שוקו] והוציאו את הרעל הזה, פסקיה לשקיה [היו חותכים את רגלו] מפני הרעל!

ומשיבים: מטרונה זו של ר' יוחנן רופא מומחה הוה [היתה], ואפשר לסמוך על מומחה, משום שאינו רוצה לקלקל את שמו הטוב. ושואלים: רופאו של ר' אבהו נמי [גם כן] רופא מומחה הוה [היה], ובכל זאת ניסה להזיק לו! ומשיבים: שאני [שונה] ר' אבהו, דמוקמי ביה מיני בנפשייהו [שמעמידים בו המינים על עצמם] את הכתוב: "תמת נפשי עם פלשתים" (שופטים טז, ל), שמפני שהיה מתווכח עימם ומוכיח את טעותם היו מוכנים להזיק לו, גם אם הדבר יסכן אותם עצמם.

ג ושוב לעניני תרופות בשבת. אמר שמואל: האי פדעתא סכנתא [פצע של חרב סכנה] היא, ומחללין עליה את השבת. מאי אסותא [מה הרפואה לזה]? למיפסק דמא [כדי להפסיק את הדם] — תחלי בחלא [שחליים בחומץ], לאסוקי [כדי להעלות בשר לקרום על הפצע] — גרדא [גרידה] של צמח הנקרא יבלא, וגירדא דאסנא [וגרידה של שיח הסנה], או ניקרא מקילקלתא [תולעים מהאשפה].

אמר רב ספרא: האי עינבתא פרוונקא דמלאכא דמותא היא [אותן אבעבועות הדומות לענב הם שליחיו של מלאך המוות] כלומר, דבר מסוכן הוא, ועלול להביא למוות. ושואלים: מאי אסותא [מה התרופה לזה]? צמח הקרוי טיגנא שמערבים אותו בדובשא [בדבש] או כרפסא בטילייא [כרפס ביין]. אדהכי והכי [בינתיים] עד שימצא תרופות אלה, ליתי עינבתא בת מינא [שיביא ענבה מהגפן באותו גודל] וניגנדר עילוי [ושיגלגל עליה] על האבעבועה, חיורתי לחיורתי ואוכמתי לאוכמתי [ענבה לבנה, לאבעבועה לבנה ושחורה לשחורה].

אמר רבא: האי סימטא פרוונקא דאשתא היא [נפיחות שיש בה אדמימות היא שליח של קדחת], שאחריה באה קדחת עזה. מאי אסותא [מה הרפואה לזה]? למחייה שיתין איתקוטלי [שיכה עליה שישים פעמים באצבע], וליקרעיה [ושיקרענה] אחר כך שתי וערב, לאורך ולרוחב. והני מילי דלא חיור רישיה [ודברים אלה אמורים שראשה של נפיחות אינו לבן] שעדיין המוגלה בפנים ואינה עומדת לצאת, אבל אם כבר חיור רישיה לית לן בה [הלבין ראשה אין לנו בכך סכנה], אלא מעצמו יפתח הפצע.

מסופר, ר' יעקב חש (סבל)