הואיל וראוי לביאה שהרי כפי שאמרנו הטעם הוא כדי למנוע משכב זכר מטמא נמי [גם כן] בזיבה. אמר רבינא: הלכך, כיון שגזרו זיבה על תינוק בהיותו ראוי לביאה, הא [זו] תינוקת גויה בת שלש שנים ויום אחד, הואיל וראויה לביאה, שכן מגיל זה והלאה נחשבת ביאתה כמעשה ביאה, מטמאה נמי [גם כן] בזיבה.

ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, שהרי הטעם הוא אותו טעם! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שיש מקום לחלק: האי [זה] ילד בן תשע ואילך ידע לארגולי [יודע להרגיל אצלו] ילדים אחרים לעבירה, ולכן יש לחשוש בו, והא [וזו] הקטנה לא ידעה לארגולי [אינה יודעת להרגיל] עד שתגדל, ואין לחשוש בה, קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל זאת כך הוא דינה.

א מסופר, מיסתמיך ואזיל [נסמך היה והולך] ר' יהודה נשיאה [הנשיא] אכתפיה [על כתפו] של ר' שמלאי שמעיה [שמשו], אמר לו: שמלאי, לא היית אמש בבית המדרש כשהתרנו את השמן של גוים. אמר לו: דבר גדול הוא, ובימינו תתיר אף את הפת. אמר לו: אם אעשה כן, קרו לן "בית דינא שריא" [יקראו לנו "בית דין מתיר"], דתנן [ששנינו במשנה]: העיד ר' יוסי בן יועזר איש צרידה והורה על החגב הקרוי אייל קמצא שהוא דכן [טהור] ומותר באכילה, ועל משקה של בית מטבחיא [בית המטבחיים] שבמקדש (הדם והמים שבו) שהוא דכן [טהור], ועל דיקרב למיתא [מי שנוגע במת] שיהא מסאב [טמא], וקרו ליה [וקראו לו] משום כך "יוסף שריא" [המתיר].

אמר ליה [לו] ר' שמלאי: התם שרא תלת, ומר שרא חדא [שם ר' יוסי בן יועזר התיר שלוש, ואדוני התיר רק אחת], ואי שרי מר חדא אחריתי, אכתי תרתין הוא דהויין [ואם יתיר אדוני עוד אחת אחרת, עדיין שתים הן שיהיו]! אמר ליה [לו]: אנא שראי אחריתי [אני התרתי כבר אחרת]. מאי [מה] היא?

דתנן [ששנינו במשנה] האומר לאישה: "זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש", ומת בתוך שנים עשר חודש — אינו גט, שהרי הגט חל רק לאחר זמן, ובאותו זמן כבר מת ואין גט למתים. ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה]: ורבותינו התירוה לינשא, ואמרינן [ואמרנו]: מאן [מי הם אלה] המכונים "רבותינו"? אמר רב יהודה אמר שמואל: בית דינא דשרו משחא [אותו בית דין שהתירו את השמן],

סברי לה [סבורים הם] כר' יוסי, שאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו כלומר, שתחילת חלותו היא מן הזמן הכתוב בו, ולכן כשהתקיים התנאי ולא בא האיש — חל הגט למפרע, מחייו. ואמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא: ר' יהודה הנשיא הורה והתירה להינשא ולא הודו לו בענין זה כל שעתו כלומר, בני דורו, ואמרי לה [ויש אומרים]: כל סייעתו [סיעתו] כלומר, כל בית דינו.

אמר ליה [לו] ר' [אליעזר] לההוא סבא [לזקן אחד] שהיה שם באותו מנין: כי שריתוה [האם כשהתרתם אותה] — לאלתר שריתוה, דלא אתי [מיד התרתם אותה להינשא, כיון שוודאי לא יבוא בעלה], או דלמא [שמא] רק לאחר שנים עשר חודש, דהא איקיים ליה תנאיה [שהרי רק אז התקיים לו התנאי שלו]?

שאל אותו זקן את ר' אלעזר: ותיבעי [ותישאל] לך שאלה זו אמתניתין [על משנתנו], שיש בה גם כן ספק כזה, דתנן [ששנינו במשנה], האומר לאישה: "הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש", ומת בתוך שנים עשר חודש — הוי [הריהו] גט, דהא איקיים ליה [שהרי התקיים לו] התנאי,

ותיבעי [ותישאל] לך גם שם השאלה: האם לאלתר הוי גיטא, דהא לא אתא [מיד חל הגט, שהרי לא יבוא], או דלמא [שמא] לאחר שנים עשר חודש, דהא איקיים ליה תנאיה [שהרי רק אז התקיים לו תנאו]! השיב לו ר' אלעזר: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן], ובאמת היה אפשר לשאול גם על המשנה, אלא משום דהוית בההוא מניינא [שהיית באותו מנין] שנמנו בו והתירוה להינשא, שאלתיך, לדעת מה בדיוק החליטו.

ובענין היתר זה של ר' יהודה הנשיא, אמר אביי: הכל מודים כי כאשר אדם עושה תנאי שיחול הגט "לכשתצא חמה מנרתיקה" — לכי נפקא קאמר לה [כאשר היא יוצאת התכוון לומר], וכי מיית בליליא [ואם מת בלילה] לפני שיצאה החמה — גט לאחר מיתה הוא ואינו גט.

ואם אמר: "על מנת שתצא חמה מנרתיקה" — שיחול הגט מעכשיו קאמר לה [אמר לה], וכי מיית בליליא [ואם מת בלילה] — הא [הרי] ודאי תנאה הוי [תנאי הוא] שמתקיים כשיוצאת החמה, וגט עצמו מחיים הוא חל, כדברי רב הונא, שאמר רב הונא: כל האומר "על מנת" בתנאי — כאומר "מעכשיו" דמי [נחשב].

לא נחלקו אלא בלשון של "אם תצא חמה", ר' יהודה הנשיא סבר לה [סבור] כר' יוסי, שאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו, והוה ליה [והרי הוא] כאילו אמר "מהיום אם מתי", כ"מעכשיו אם מתי", שחלות הגט היא מחיים, אלא שיתברר הדבר למפרע לכשימות. ורבנן לית להו [וחכמים אין להם, אינם סבורים] כר' יוסי, והוה ליה [והרי הוא] כאילו היה אומר "זה גיטך אם מתי" גרידא [בלבד], שלא קבע שיחול הגט מיד, ולכשימות — אינו גט.

ב גופא [לגופו] של דבר שהזכרנו קודם: העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על החגב הקרוי אייל קמצא דכן [שהוא טהור], ועל משקה בי מטבחיא דכן [משקה בית המטבחיים שבמקדש שהוא טהור], ועל דיקרב למיתא מסאב [הנוגע במת שהוא טמא], וקרו ליה [וקראו לו] "יוסף שריא" [המתיר]. ושואלים: מאי [מהו] אייל קמצא? רב פפא אמר: חגב שנקרא שושיבא, ורב חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא אמר: חגב הנקרא סוסביל. ומסבירים את מחלוקתם.

רב פפא אמר שושיבא הוא, וקמיפלגי [והם חלוקים] יוסי בן יועזר והחכמים שחלקו עליו בחגב שראשו ארוך, מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: חגב שראשו ארוך — אסור, ומר סבר [וחכם זה, יוסי בן יועזר, סבור]: ראשו ארוך — מותר. רב חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא שאמר