ומגיסה (בוחשת) עד שתבא האשה היהודיה מבית המרחץ או מבית הכנסת, ואינה חוששת.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: במקרה ההפוך, שהניח גוי את הבשר על גבי הגחלים והפך בו ישראל, מהו הדין? אמר רב נחמן בר יצחק: קל וחומר הוא שמותר, אם במקרה שגמרו של התבשיל ביד גוי מותר, אם גמרו ביד ישראל לא כל שכן?

איתמר נמי [נאמר גם כן]: שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב אחא בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בין שהניח גוי והפך ישראל, בין שהניח ישראל והפך גוי — מותר, ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד גוי.

אמר רבינא, הלכתא [הלכה היא]: הא ריפתא דשגר [לחם זה שהסיק] גוי את התנור ואפה אותו ישראל, אי נמי שגר [או גם כן שהסיק] ישראל ואפה גוי, אי נמי [או גם כן] אפילו שגר [הסיק] גוי ואפה גוי, ואתא [ובא] ישראל בין ההסקה והאפיה וחתה בה חתויי [חיתוי] באש מעט — שפיר דמי [מותר הדבר], ואין בו משום פת גוים.

א דג מליח שמלחו גוי, חזקיה שרי [התיר] לאכול, ור' יוחנן אסר. ביצה צלויה שצלאה גוי — בר קפרא שרי [התיר], ור' יוחנן אסר. כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר: אחד דג מליח ואחד ביצה צלויה — באלה חזקיה ובר קפרא שרו [התירו], ור' יוחנן אסר.

מסופר, ר' חייא פרוואה (מהמקום פרווא) איקלע לבי ריש גלותא [הזדמן לבית ראש הגולה], אמרו ליה [לו]: ביצה צלויה שצלאה גוי מאי [מה דינה]? אמר להו [להם]: חזקיה ובר קפרא שרו [התירו], ור' יוחנן אסר, ואין דבריו של אחד נחשבים במקום (כנגד) דברי שנים, ואם כן מותר. אמר להו [להם] רב זביד: לא תציתו ליה [אל תשמעו לו], הכי [כך] אמר אביי: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של ר' יוחנן. כעסו עליו עבדי ראש הגולה אשקיוהו נגוטא דחלא ונח נפשיה [השקו אותו כוס של חומץ חריף, ונחה נפשו, מת] מחמת זה.

בענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: הקפריסין, והקפלוטות (כרישין), והמטליא (שיבואר עניינה להלן), והחמין, והקליות (חיטים קלויות) שלהן (של גוים) — מותרין, ביצה צלויה — אסורה. שמן של גוים — ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו (הצביעו) עליו והתירוהו.

בפירושה של "מטליא" תניא [שנויה ברייתא]: היא המטליא היא פשליא היא שיעתא. כל המונחים האלה לא היו ידועים, ושאלו: מאי [מה היא] שיעתא? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הא ארבעין שנין דנפיק האי עובדא [זה ארבעים שנה שיצא מעשה זה] ממצרים, ורבה בר בר חנה דידיה [משלו] אמר: הא שתין שנין דנפיק האי עובדא [זה ששים שנה שיצא מעשה זה] ממצרים, ומעירים: ולא פליגי [ואינם חלוקים] בענין, אלא מר בשניה ומר בשניה [חכם זה בשנותיו וחכם זה בשנותיו], שרבה בר בר חנה אמר את הדברים עשרים שנה לאחר ר' יוחנן. ומה עניינו?

מייתו ביזרא דכרפסא וביזרא דכיתנא וביזרא דשבלילתא [מביאים זרע כרפס וזרע פשתן וזרע תלתן], ותרו להו בהדי הדדי בפשורי [ושורים אותם ביחד במים פושרים], ושבקו ליה עד דמקבל [ומניחים אותם עד שמתחילים לנבוט], ומייתי חצבי חדתי ומלו להו מיא [ומביאים כדים חדשים וממלאים אותם מים], ותרו בהו גרגישתא ומדבקין ביה [ושורים בהם אדמה ומדביקים בה] את הזרעים הללו, ועיילין לבי בני [והולכים לבית המרחץ לרחוץ], אדנפקו מלבלבי, ואכלי מינייהו [עד שהם יוצאים מהמרחץ, הצמחים הללו מלבלבים, והם אוכלים מהם], וקיירי מבינתא דרישייהו [והם מתקררים על ידי כך משערות ראשם] עד טופרא דכרעייהו [צפרני רגליהם]. אמר רב אשי, אמר לי ר' חנינא: מילין [דיבורים] הם אלה, גוזמה היא, שכן אין הצמחים צומחים כל כך מהר. ואמרי לה [ויש אומרים]: במילין [בדיבורים], אם עושים דבר כזה הרי זה נעשה בכשפים. ולענייננו, למדנו מכאן כי שריית אותם זרעים בפושרים — אין בה משום בישולי גוים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הכוספן (גפת של תמרים ושאר פירות) של גוים שפעמים היו שורים אותם במים חמים כדי לעשות מהם שיכר וכיוצא בזה, שהוחמו חמין לתקנם, ביורה גדולה — אסור, ביורה קטנה — מותר. ושואלים: ואיזו היא מיהי הנחשבת יורה קטנה לענין זה? אמר ר' ינאי: כל שאין צפור דרור יכול ליכנס בתוכה, ולכן אין לחשוש שבישלו קודם לכן ביורה זו דבר איסור.

ושואלים: ודלמא אדמויי אדמוה ועיילוה [ושמא חתכו אותו לחתיכות והכניסו אותו]! אלא צריך לומר שהיורה קטנה עד כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה — מותר! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא כמאן דאמר [זו, האוסרת יורה גדולה, כשיטת מי שאומר]: נותן טעם לפגם אסור, ויש לחשוש איפוא לטעמו של דבר איסור שהיה ביורה, הא כמאן דאמר [זו, שמתירה בכל יורה, כדעת מי שאומר]: נותן טעם לפגם מותר.

אמר רב ששת: האי מישחא שליקא דארמאי [שמן שלוק, מבושל של גוים] — אסור. אמר רב ספרא: למאי ניחוש לה [למה נחשוש בזה]? אי [אם] משום איערובי [תערובת] של דברים אחרים אסורים — הרי הוא מיסרא סרי [מסריח] משום כך, ובוודאי לא עשו כן, אי [אם] משום בישולי גוים — הרי שמן נאכל הוא כמו שהוא חי, אי [אם] משום גיעולי גוים שהסיר שנתבשל בו פלט (געל) לתוכו איסור שנתבשל בו קודם לכן — הרי נותן טעם לפגם הוא ומותר!

בעו מיניה [שאלו ממנו] מר' אסי: הני אהיני שליקי דארמאי מאי [תמרים שלוקים של גוים מה דינם]? ומפרטים: אם הם היו חוליי [תמרים מתוקים] מתחילתם — לא תיבעי [תישאל] לך, שבודאי שרו [הם מותרים], שהרי הם נאכלים כמו שהם חיים, מרירי [תמרים מרים] שצריכים לבישול זה כדי למתקם — לא תיבעי [תישאל] לך, שבודאי אסירי [הם אסורים]. כי תיבעי [כאשר יסתפק] לך הרי זה במציעאי [אמצעיים] שאינם מתוקים דיים ואינם מרים ביותר, מאי [מה דינם]? אמר להו [להם]: מאי תיבעי להו [מה תישאל לכם] בענין זה? שרבי (הרב שלי) אסר דבר זה, ומנו [ומי הוא] רבו של ר' אסי? לוי.

שתיתאה מאכל שעושים מקמח של קליות (זרעים קלויים באש) — רב שרי [התיר], אבוה [אביו] של שמואל ולוי אסרי [אוסרים]. ומעירים: בחיטי ושערי כולי עלמא לא פליגי דשרי [במאכל הנעשה מקליות של חיטים ושעורים הכל אינם חולקים שמותר], ומצד אחר, בטלפחי דחלא כולי עלמא לא פליגי דאסיר [בעדשים קלויות ששמים בהם חומץ הכל אינם חולקים שאסור] בגלל החומץ של גוים, כי פליגי [כאשר הם חולקים] — הרי זה בטלפחי דמיא [בעדשים של מים] שמכניסים רק מים בתוכם, מר סבר [חכם זה, אביו של שמואל ולוי, סבור]: גזרינן הא אטו הא [גוזרים אנו זה משום זה], ומר סבר [וחכם זה, רב, סבור]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים].

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: בטלפחי דמיא כולי עלמא לא פליגי דאסיר [בעדשים של מים הכל אינם חולקים שאסור], כי פליגי [כאשר הם חולקים] — הרי זה בחיטי ושערי [בחיטים ושעורים], מר סבר [חכם זה סבור]: גזרינן הא אטו הא [גוזרים אנו זה משום זה], ומר סבר [וחכם זה סבור]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים].

אגב זה מביאים מה שאמר רב: תרי מיני שתיתאה [שני מיני מאכלי קליות] שדר [שלח] ברזילי הגלעדי לדוד, דכתיב [שנאמר]: "משכב וספות וכלי יוצר חטים ושערים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי" (שמואל ב יז, כח), שנכפל פעמיים "קלי" בכתוב, פעם לאחר חיטים ושעורים, ופעם לאחר פול ועדשים, לומר ששני מיני קלי היו. ובמסקנת ההלכה בענין זה מעירים: והשתא הוא דקא מפקי צני צני [ועכשיו בימינו שמוציאים סלים סלים] של שתיתא של גוים, לשוקי נהרדעא ולית דחייש להא דאבוה [ואין חושש לזו של אביו] של שמואל ולוי שאסרוה.

ב שנינו במשנה: וכבשין שדרכן לתת בתוכן יין מותרים בהנאה ואסורים באכילה. אמר חזקיה: לא שנו אלא שדרכן לתת בתוכן ביין, אבל אינו יודע אם אכן הכניסו בהם יין, אבל בידוע שיש שם יין — אסור אפילו בהנאה משום היין. ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] הדבר ממורייס (מאכל העשוי מציר של דגים) שנותנים בו יין, דשרו רבנן [שהתירו חכמים] בהנאה? ומשיבים: התם [שם] נותנים את היין רק לעבורי זוהמא [להעביר את הזוהמה] ואין הוא בא לשבח את טעמו של המורייס, הכא [כאן], בכבשים, נותנים אותו למתוקי טעמא [למתק את הטעם] והוא נחשב כחלק ממשי של המאכל, ורוצים אנו אותו.

ור' יוחנן אמר: אפילו בידוע שהכניסו בו יין נמי [גם כן] מותר. ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] הדבר ממורייס לדעת ר' מאיר דאסיר [שאסור] בהנאה?