והכא [וכאן] באילן שנטעו סתם ולבסוף עבדו כעבודה זרה קמיפלגי [חלוקים הם], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: אילן שנטעו ולבסוף עבדו — מותר, שהרי הוא מחובר לקרקע, ור' יוסי הגלילי סבר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו — אסור.

ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו? מדקתני סיפא [ממה ששנה בסוף המשנה]: מפני מה אשירה אסורה? מפני שיש בה תפיסת ידי אדם, וכל שיש בו תפיסת ידי אדם — אסור. ודי היה בחלק הראשון של הדברים: מפני שיש בה תפיסת ידי אדם, התוספת "וכל שיש בו תפיסת אדם" לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה? לאו לאתויי [האם לא להביא, לרבות] אילן שנטעו ולבסוף עבדו?

ומעירים, ואף ר' יוסי בר' יהודה סבר [סבור]: אילן שנטעו ולבסוף עבדו — אסור. דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' יוסי בר' יהודה אומר, מתוך שנאמר: "אלהיהם על ההרים" (דברים יב, ב), והרי זה בא ללמד — ולא ההרים אלהיהם, וכן "אלהיהם על הגבעות" (דברים יב, ב) — ולא גבעות אלהיהם, שומע אני גם: "תחת כל עץ רענן אלהיהם" (דברים יב, ב) — ולא עץ רענן עצמו אלהיהם, ועץ שעבדוהו אינו נאסר?

לכן תלמוד לומר: "ואשריהם תשרפון באש" (דברים יב, ג), שאף אילן הנעבד לעבודה זרה ("אשרה") אסור בהנאה.

ושואלים: אלא לפי זה, "תחת כל עץ רענן אלהיהם" למה לי? ומשיבים: ההוא לדברי ר' עקיבא במשנה הוא דאתא [שבא], שאמר ר' עקיבא, אני אובין ואדון לפניך: כוונת הפסוק אינה אלא לתת סימן, לומר כי כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודה זרה.

ושואלים מצד אחר: ורבנן [וחכמים], הסבורים שאילן שנטעו ואחר כך עבדו אינו נאסר, האי [אותו פסוק] "ואשריהם תשרפון באש" מאי עבדי ליה [מה עושים הם לו]? ומשיבים: מיבעי ליה [צריכים הם אותו] לאילן שנטעו מתחילה לכך לשם עבודה זרה, שהוא נאסר בהנאה וחייב שריפה.

ושואלים: ור' יוסי בר' יהודה נמי מיבעי ליה להכי [גם כן צריך אותו את הכתוב הזה לכך]! ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן], גם הוא לומד מכתוב זה איסורו של אילן שניטע מתחילה לעבודה זרה. ושואלים: אלא לפי זה אילן שנטעו ולבסוף עבדו מנא ליה [מנין לו] שאסור? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו] דבר זה ממה שכתוב: "ואשריהם תגדעון" (דברים ז, ה), איזהו עץ שגידועו (מה שגודעים וקוצצים אותו) אסור ואולם עיקרו (שורשו, גזעו) מותר? הוי אומר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו, שמה שגדל בו קודם שנעבד — אינו נאסר.

ושואלים: והא [והרי] בברייתא אין ר' יוסי בר' יהודה לומד את דינו מכתוב זה, אלא מהכתוב: "ואשריהם תשרפון באש" קא נסיב לה תלמודא [הביא אותו כלימוד]!

ומשיבים: בסגנון של "אילו לא נאמר" קאמר [אמר], וכך יש להבין את דבריו: אילו לא נאמר "תשרפון באש", הייתי אומר: "אשריהם תגדעון" מדבר באילן שנטעו מתחילה לכך, השתא דכתיב [עכשיו שנאמר]: "ואשריהם תשרפון באש", אייתר ליה [נעשה מיותר לו] "ואשריהם תגדעון", ללמוד ממנו לאילן שנטעו ולבסוף עבדו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], הסבורים שאילן שנטעו ואחר כך עבדו אינו נאסר, האי [אותו פסוק] "ואשריהם תגדעון" מאי עבדי ליה [מה הם עושים בו]? ומשיבים: הם מפרשים אותו לכ דברי ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: גידועי כלומר, המצוה של גדיעת עבודה זרה קודמין לכיבוש ארץ ישראל כולה, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור מוחלט של העבודה זרה.

ומעירים: והוא כמו ברייתא דתני [ששנה] רב יוסף על הפסוק "ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מזבחותם ואשריהם תשרפון באש" (דברים יב, ג): "ונתצתם את מזבחתם" והנח כמות שהם, "ושברתם את מצבתם" והנח.

ותוהים: והנח סלקא דעתך [עולה על דעתך]? שיניחם ולא יבערם? הלוא שריפה בעי [צריכים] כמו שנאמר באשריהם שבפסוק זה! אמר רב הונא: אין הכוונה שיניחם כך לעולם, אלא: הנח, רדוף, ואחר כך שרוף. כלומר, קודם ינתצום וישברום, לאחר מכן יכבשו את הארץ, ואחר כך יבערום לגמרי. והוא הדין לאילן שנטעו ואחר עבדו, שנאמר בו "ואשריהם תגדעון".

ושואלים: ור' יוסי בר' יהודה, האי סברא [סברה זו] שמשבר ומניח ואחר כך מבער, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] מ"אבד תאבדון" (דברים יב, ב) שהוא דורש את כפל המלים בשני שלבים: אבד את העבודה הזרה, ואחר כך תאבדון לחלוטין את מה שנשאר.

ומן הצד השני, ורבנן [וחכמים], מה הם למדים מכאן? הא מיבעי ליה [כתוב זה נצרך לו] לעוקר עבודה זרה, שצריך לשרש אחריה ולאבד כל זכר ממנה.

ושואלים: ור' יוסי בר' יהודה, הציווי לשרש אחריה מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] מ"ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (דברים יב, ב).

ורבנן [וחכמים] מה הם למדים מכתוב זה? ההוא אותו פסוק נצרך לענין לכנות לה שם שצריך לשנות את שמה של העבודה זרה, ולהשתמש בשם של גנאי. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: מנין לעוקר עבודה זרה שצריך לשרש אחריה? תלמוד לומר: "ואבדתם את שמם".