במקורבות נמי [גם כן], דאיכא למימר מיניה נפל [שיש לומר שממנו נפלו] — דברי הכל אסורות, כי פליגי [כאשר הם חלוקים] — במרוחקות.

ומקשים: והא [והרי] "בצד מרקוליס" קתני [שנה], משמע שמדובר פה במקורבות! ומשיבים: מאי [מה] פירוש "בצד"? בצד ארבע אמות דידיה [שלו].

ובכך נחלקו: ר' ישמעאל סבר [סבור]: עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, שפעמים עושים מלכתחילה גל קטן ליד הגל הגדול, ולכן שלש דדמיין [שהן דומות] למרקוליס גמור — אסורות, שתים — מותרות. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים]: אין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, ולכן לא שנא [שונה] שלש ולא שנא [שונה] שתים, אם היו נראות עמו — אסורות, מחשש שמא נפלו ממנו, שאין נראות עמו — מותרות.

א ודנים בהסבר זה של ר' יוחנן למשנה. אמר מר [החכם]: בידוע שנשרו ממנו — דברי הכל אסורות. ורמינהי [ומשליכים, מביאים סתירה לכך ממקור אחר], ששנינו בברייתא: אבנים שנשרו מן המרקוליס, אם היו נראות עמו — אסורות, שאין נראות עמו — מותרות. ור' ישמעאל אומר: שלש — אסורות, שתים — מותרות. הרי שגם כשידוע שנשרו מחלוקת! אמר רבא: לא תימא [אל תאמר, תגרוס בברייתא] "שנשרו מן המרקוליס", אלא אימא [אמור]: "שנמצאו ליד מרקוליס", ואין כאן ודאות בכך, אלא רק חשש, וכגון דברי ר' יוחנן.

ושואלים: וסבר [וסבור] ר' ישמעאל ששתים בצד מרקוליס מותרות? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' ישמעאל אומר: שתים בתפיסה לו שהיו מקורבות אליו — אסורות. שלש, אפילו מרוחקות — אסורות!

אמר רבא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאסור, מדובר בתפיסה אחת שאין הפסק ביניהן למרקוליס, כאן שמותר, מדובר בשתי תפיסות שיש הפסק מסויים בין זה לזה, והיכי דמי [ואיך בדיוק מדובר]? דאיכא גובהה ביני וביני [שיש גובה, מקום מוגבה בין זה לזה], ואין לומר שממנו נפלו.

ושואלים: ומרקוליס כהאי גוונא מי הוי [כגון זה האם ישנו], שתי אבנים או שלש אבנים בכל צורה? והא תניא [והרי שנויה ברייתא], אלו הן אבני בית קוליס: אם היתה אבן אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן, משמע שאפילו שלש אבנים סמוכות זו לזו אינו מרקוליס! אמר רבא: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] — הרי זה בעיקר מרקוליס, שכך עושים את הגל המקורי. אבל מה שמוסיפים לאחר מכן אינו בנוי דווקא בצורה זו.

ב מסופר, בי ינאי מלכא חרוב [ביתו של ינאי המלך נחרב], אתו [באו] גוים אוקימו ביה [והעמידו בו] מרקוליס, אתו גוים אחריני דלא פלחי [באו גוים אחרים שאינם עובדים] למרקוליס שקלינהו [לקחו אותן] את האבנים הללו, וחיפו בהן דרכים וסטרטאות (רחובות), איכא רבנן דפרשי ואיכא רבנן דלא פרשי [יש חכמים שפורשים ואינם הולכים בדרכים הללו, ויש חכמים שאינם פורשים].

אמר ר' יוחנן: בנן של קדושים מהלך עליהן, ואנן [ואנו] נפרוש מהן? אין צריכים לחשוש לכך. ושואלים: מאן ניהו [מי הוא] "בנן של קדושים"? ומשיבים: ר' מנחם בר' סימאי הוא, ואמאי קרו ליה [ומדוע קוראים לו] "בנן של קדושים"? שאפילו בצורתא דזוזא [בצורה שעל המטבע] לא היה מיסתכל, מחשש עבודה זרה.

ושואלים: מאי טעמא דמאן דפריש [מה הטעם של מי שפורש]? סבר לה כי הא דאמר [סבור הוא כמו זו שאמר] רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: מנין לתקרובת עבודה זרה שאין לה בטילה עולמית (ביטול לעולם)? שנאמר: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח), מה מת אין לו בטילה ואסור לעולם, אף תקרובת עבודה זרה אין לה בטילה לעולם.

ומאן דלא פריש [ומי שלא פורש מהם], אמר [אומר]: על מנת לאסור בעינא [צריכים] שתקרובת זו תהיה כעין פנים כעין התקרובת שמקריבים בפנים, במקדש שלנו, וליכא [ואין כאן], שהרי אין מקריבים אבנים במקדש.

אמר רב יוסף בר אבא: איקלע [נזדמן] רבה בר ירמיה לאתרין [למקומנו], ואתא ואייתי מתניתא בידיה [ובא והביא ברייתא בידו]: גוי שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות —