של ר' וולס: לא נצרכה הלכה זו אלא במקרה שיש לו בה שותפות עם גוי, וקא משמע לן [ומשמיע לנו] שדווקא ישראל הוא שלא מבטל של נכרי, אבל נכרי דנפשיה [את החלק של עצמו] מבטל.

איכא דמתני לה אברייתא [יש ששונה את הענין הזה על ברייתא], ר' שמעון בן מנסיא אומר: עבודה זרה של ישראל אין לה בטילה עולמית. ושואלים: מאי [מה פירוש] "עולמית"? והרי נאמר שאין לה בטילה! אמר ר' הילל בריה [בנו] של ר' וולס: לא נצרכה, אלא במקרה שיש לו לגוי בה שותפות, וקא משמע לן [משמיע לנו], שישראל אדעתא דנפשיה פלח [על דעת עצמו עובד], וגם אם ביטל הגוי את חלקו, חלקו של הישראל אינו בטל.

א משנה כיצד מבטלה הגוי לעבודה זרה שלו? קטע ראש אזנה, ראש חוטמה, ראש אצבעה. פחסה (מעך אותה), אף על פי שלא חיסרה — ביטלה; אבל אם רק (ירק) בפניה, השתין בפניה, גררה על הארץ, זרק בה את הצואה — הרי זו אינה בטילה, לפי שהוא רק דבר זמני, ולאחר מכן חוזר לעובדה. מכרה או משכנה — רבי אומר: ביטל אותה בכך, וחכמים אומרים: לא ביטל.

ב גמרא על האמור במשנה שאם פחסה אף על פי שלא חיסרה ביטלה, שואלים: כי [אם] לא חיסרה, במאי [במה] ביטלה? אמר ר' זירא: שפחסה בפניה כלומר, הכה בפניה בפטיש עד שקלקל צורתה, אף שלא החסיר דבר ממנה.

ג שנינו במשנה: רקק בפניה, והשתין בפניה וכו' הרי זו אינה בטילה. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שגוי הנוהג בזיון בעבודה זרה לא ביטלה על ידי כך?

אמר חזקיה, שאמר קרא [הכתוב] על עובדי אלילים: "והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה" (ישעיה ח, כא), וכתיב בתריה [וכתוב אחריו]: "ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה" וגו' (ישעיה ח, כב), והרי אנו למדים מכאן דאף על גב [שאף על פי] שקלל מלכו ואלהיו ופנה למעלה כלפי ה', בכל זאת — אל ארץ יביט והנה צרה וחשכה, ששוב הוא חוזר ועובד עבודה זרה.

ד שנינו במשנה: מכרה או משכנה — רבי אומר: ביטל, וחכמים אומרים: לא ביטל. בפירוש מחלוקת זו נחלקו אמוראים, זעירי שאמר בשם ר' יוחנן, ור' ירמיה בר אבא שאמר בשם רב, חד [אחד מהם] אמר: מחלוקת זו היא במקרה שמוכרה הגוי לצורף גוי, אבל במוכרה לצורף ישראל — דברי הכל ביטל, שהגוי יודע שהישראל עתיד להתיכה. וחד [ואחד מהם] אמר: בצורף ישראל מחלוקת.

על הדעה האחרונה איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: האם הכוונה היא כי בצורף ישראל מחלוקת, אבל המוכר לצורף גוי דברי הכל לא ביטל, או דלמא [שמא] בין בזה ובין בזה מחלוקת?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון מברייתא, שאמר רבי: נראין דבריי שביטל כשמכרה לחבלה, ונראים דברי חביריי שלא ביטל במקרה שמכרה לעובדה; ונברר:

מאי [מה משמעות] "לחבלה" ומאי [ומה משמעות] "לעובדה"? אילימא [אם תאמר] לחבלה — לחבלה ממש, שהמוכר יודע שהקונה עומד לשוברה, לעובדה — לעובדה ממש, שהקונה עתיד לעובדה, מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] ביטל כשמוכרה לעובדה, ומאי טעמא למאן דאמר [ומה הטעם של מי שאומר] לא ביטל אם יודע שהקונה שוברה?

אלא לאו [האם לא] צריך לפרש כך: לא שברור לו הדבר, אלא שמכרה לחבלה — למי שעתיד לחבלה, ומנו [ומי הוא] שמסתבר שיעשה כן? צורף ישראל, לעובדה — למי שעתיד לעובדה, ומנו [ומי הוא]? צורף גוי. וממה שאמר רבי שנראים דבריו במקרה אחד ודברי חבריו במקרה אחר שמע מינה [ולמד מכאן]: בין בזה ובין בזה מחלוקת, שלא כמי שסבור לעיל כי דווקא בצורף גוי נחלקו רבי וחכמים!

ודבר זה דוחים: לא, הכי קאמר [כך הוא אומר], כך יש להבין שאמר רבי: נראין דבריי לחביריי כשמכרה לחבלה, ומנו [ומי הוא] שעושה כן? צורף ישראל, שאף חביריי לא נחלקו עלי אלא כשמכרה לעובדה כלומר, לצורף גוי, אבל לחבלה כלומר, לצורף ישראל — מודו [מודים] לי.

מיתיבי [מקשים מברייתא אחרת]: הלוקח גרוטאות (שברי מתכת) מן הגוים ומצא בהן עבודה זרה, אם עד שלא נתן הקונה הישראל מעות משך את העבודה זרה — הרי זה יחזיר לגוי מה שמשך, אם משנתן מעות משך, ושוב אינו יכול להחזירה — יוליך את העבודה הזרה לים המלח;

אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר]: בצורף ישראל מחלוקת, הא מני [זו כשיטת מי היא] שיטת רבנן [חכמים] היא, שגוי המוכר לצורף ישראל לא ביטל בכך את מה שמכר, ודינו כעבודה זרה. אלא אי אמרת [אם אתה אומר]: בצורף גוי מחלוקת, אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל, הא מני [זו כשיטת מי היא]?

ומתרצים: שאני התם [שונה שם], דאדעתא דגרוטאות זבין [שעל דעת שהן גרוטאות מכרן], אדעתא [על דעת] שיש שם עבודה זרה לא זבין [מכר], אלא בטעות נפלה עבודה זרה, ולא התכוון לבטלה.

ה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: לוה עליה על עבודה זרה, שנתנה כמשכון להלואה, או שנפלה עליה מפולת, או שגנבוה ליסטין (שודדים), או שהניחוה הבעלים והלכו למדינת הים,