סבור היה כי מימר אמר [אומר הגוי בליבו]: סלקא דעתיה דרבנן כי הני שיכרא קא שתו [וכי יעלה על דעתך שחכמים חשובים כאלה שיכר הם שותים]? אלא ודאי האי חמרא [זה יין] הוא ונסכיה [וניסך אותו]. מאן דשרי שפיר שרי [מי שהתיר יפה התיר], סבור היה כי מימר אמר [אומר הגוי בליבו]: סלקא דעתך דרבנן כי הני חמרא קא שתו [וכי יעלה על דעתך שחכמים כאלה יין הם שותים], ואמר ליה לדידי "תא אשקינן" [והם אומרים לי, שאני גוי, "בוא והשקה אותנו מן היין"]? אלא ודאי שיכרא הוא קא שתו [שיכר הוא שהם שותים] ולא נסכיה [ניסכו].

ומקשים: והא קא חזי [והרי הוא רואה] אם יין הוא או שיכר! ומשיבים: מעשה זה זה היה בליליא [בלילה]. ושואלים: והא קא מרח ליה [והרי הוא מריח אותו] ויודע שהוא יין! ומשיבים: מדובר היה בחדתא [ביין חדש] שאין ריחו נודף.

ושואלים: ולמרות זאת, מי שהתיר כיצד התיר? והא קא נגע ביה [והרי הוא נגע בו] כששאב אותו מן החבית בנטלא [בספל], והוה ליה [והריהו] מגע גוי שלא בכוונה ואסור! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא משום שמדובר היה במקרה דקא מוריק אורוקי [שהוא רק מריק מכלי לכלי], בלא לנגוע כלל ביין, והוה ליה [והרי זה] כחו של גוי ששופך את היין, ועושה זאת שלא בכוונה, וכל כחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים] כל איסור, אפילו בשתיה.

א בעא מיניה [שאל אותו] ר' אסי מר' יוחנן: יין שמסכו (שמזג בו מים) גוי, מהו? אמר ליה [לו] ר' יוחנן, ואימא [ואמור] את השאלה בלשון הרגילה: "מזגו", מדוע אומר אתה "מסכו"? אמר ליה [לו]: אנא כדכתיב קאמינא [אני כמו לשון הכתוב אני אומר], שנאמר: "טבחה טבחה מסכה יינה" (משלי ט, ב). אמר ליה [לו]: אכן, לשון מקרא כך היא, אבל לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו, ואין לערבב.

ולגופו של דבר שאל ר' אסי: מאי [מה] ההלכה? אמר ליה [לו]: אסור הדבר, משום הפתגם שאומרים: "לך לך אמרין נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב" [לך לך אומרים, לנזיר, סביב סביב, לכרם אל תקרב]. כלומר, אף שאינו אסור מצד עיקר הדין, ענין של הרחקה הוא.

וכן מסופר, ר' ירמיה איקלע לסבתא [הזדמן לבית מרזח], חזא חמרא דמזגי [וראה יין שמוזג] גוי ואישתי ישראל מיניה [ושותה יהודי ממנו], ואסר להו [להם] משום "לך לך אמרין נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב" [לך לך אומרים, לנזיר, סביב סביב, לכרם אל תקרב]. אתמר נמי [נאמר גם כן]: אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: יין שמזגו גוי — אסור, משום "לך לך אמרין נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב" [לך לך אומרים, לנזיר, סביב סביב, לכרם אל תקרב].

ב אגב המעשה בר' ירמיה שנקלע למקום ואסר עליהם דבר, מסופר: ריש לקיש איקלע [הזדמן] לעיר בצרה בעבר הירדן, חזא ישראל דקאכלי פירי דלא מעשרי [ראה יהודים שאוכלים פירות שאינם מעושרים] ואסר להו [להם], חזא מיא דסגדי להו גוים ושתו ישראל [ראה מים שמשתחווים להם הגוים ושותים יהודים] ואסר להו [להם].

אתא לקמיה [בא לפני] ר' יוחנן וסיפר לו את המעשה. אמר ליה [לו]: אדמקטורך עלך זיל הדר [עד שמעילך עליך לך החזר את הדין], והתר להם לאכול פירות בלא לעשרם, כי בצר המנויה במקרא (דברים ד, מג) בין ערי המקלט לאו היינו [אין היא] בצרה, ובצרה אינה ארץ ישראל ולכן אין חובה לעשר בה. והתר להם לשתות את המים, כי מים של רבים אין נאסרין.

ומעירים: ר' יוחנן לטעמיה [הולך לשיטתו] בענין זה,