א חמרא עתיקא בענבי [יין נסך ישן שנפל בתוך ענבים] דברי הכל שיעורו לאסור אותם הוא בנותן בהם טעם. חמרא חדתא בענבי [יין חדש של נסך, שזה עתה נסחט, שנפל בענבים], אביי אמר: אוסר במשהו, ורבא אמר: אוסר בנותן טעם.

ומסבירים את טעמיהם: אביי אמר במשהו, משום שהוא סבור כי בענייני תערובות בתר טעמא אזלינן [אחר הטעם אנו הולכים], אידי ואידי חד טעמא [זה וזה, היין והענבים, טעם אחד] הוא, דהוה ליה [שהרי הוא] מין במינו, וכלל בידינו כי מין במינו אוסר במשהו. ואילו

רבא אמר בנותן טעם, שהוא סבור: בתר שמא אזלינן [אחר השם אנו הולכים], והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד [וזה שם לחוד, שהוא נקרא יין, וזה שם לחוד, שנקרא ענבים], והוה ליה [והרי הוא] מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו אוסר רק בנותן טעם.

ומביאים ראיה לשיטת רבא, תנן [שנינו במשנתנו]: יין נסך שנפל על גבי ענבים אם היו מבוקעות — אסורות. ומקדימים: קא סלקא דעתין [עולה על דעתנו לומר] שמדובר בחמרא חדתא בענבי [יין חדש בענבים], מאי לאו [האם אין] הכוונה שאוסר בנותן טעם? ואם כן אחר השם אנו הולכים, שהרי הטעם במקרה זה אחד הוא! ודוחים: לא, במשהו.

על כך מקשים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסופה של המשנה] "זה הכלל: כל שבהנאתו בנותן טעם — אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם — מותר", מכלל הדברים אתה למד שבנותן טעם עסקינן [עוסקים אנו במשנה זו]!

ואביי, כיצד הוא מתרץ את הדברים? לדעתו מתניתין בחמרא עתיקא בענבי [משנתנו עוסקת ביין ישן שנפל בענבים], שאז ודאי אין טעמם אחד, ואינו אוסר אלא בנותן טעם.

ובהתאם לשיטותיהם נחלקו אביי ורבא גם בנושא הבא: חלא דחמרא וחלא דשיכרא [חומץ יין וחומץ שיכר] אחד של איסור ואחד של היתר, וכן חמירא דחיטי וחמירא דשערי [שאור של חיטים ושאור של שעורים] שנתערבו זה בזה, אביי אמר: הרי הוא אוסר בנותן טעם, משום שבתר טעמא אזלינן [אחר הטעם אנו הולכים], והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד [וזה טעם לחוד וזה טעם לחוד], והוה ליה [והרי הוא] מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם.

ורבא אמר: במשהו, לשיטתו שהוא סבור: בתר שמא אזלינן [אחר השם אנו הולכים], והאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי [וזה חומץ נקרא וזה חומץ נקרא], וכן האי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי [וזה שאור נקרא וזה שאור נקרא], והוה ליה [והרי הוא] מין במינו, וכל מין במינו במשהו.

ב אמר אביי: מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן [מנין אני אומר אותה את סברתי שאחר הטעם אנו הולכים]? דתניא [ששנויה ברייתא]: תבלין (תבלינים) אסורים, שהם שנים ושלשה שמות כלומר, שלכל אחד יש שם אחר, ואולם הן מין אחד, או מין שלשה (שלושה מינים) — הרי הם אסורין ומצטרפין זה לזה לאסור את התבשיל אם יש בהם יחד שיעור איסור. ואמר חזקיה מדוע שלושה מינים מצטרפים? הכא [כאן] במיני מתיקה עסקינן [עוסקים אנו], ומשום כך הם מצטרפים — הואיל וראוין למתק בהן את הקדירה, ולענין זה אין הבדל בטעמיהם. ומעתה, אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן [נניח אם אומר אתה אחר הטעם אנו הולכים] — כולי חד טעמא [הכל טעם אחד] הוא נחשב, אלא אי אמרת בתר שמא אזלינן [אם אתה אומר אחר השם אנו הולכים], מדוע יצטרפו, גם אם כולם באים למתק? והרי האי שמא [זה יש לו שם] לחוד והאי שמא [וזה יש לו שם] לחוד!

ורבא אמר לך [יכול היה לומר לך]: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' מאיר היא, שסבור שכל האיסורים מצטרפים, גם אם אין להם טעם אחד ולא שם אחד. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר משום (בשם) ר' מאיר: מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה לכדי שיעור אחד? שנאמר: "לא תאכל כל תועבה" (דברים יד, ג), ומכאן הוא למד: כל שתיעבתי לך כל דבר שיש בו איסור, שעליך לתעב אותו ולהתרחק ממנו — הרי הוא בבל תאכל, ואם כן, יש לגבי כל האיסורים כולם איסור כולל אחד.

ג ועוד נחלקו אביי ורבא בענין זה. ותחילה מקדימים: חלא לגו חמרא [חומץ אסור שנפל לתוך חבית יין] דברי הכל הריהו אוסר בנותן טעם. אבל חמרא לגו חלא [יין שנפל לתוך חבית חומץ] שמתוך ריבוי החומץ וחריפותו הוא משפיע על היין, שנעשה ריחו כריח חומץ עוד קודם שנתערב בחומץ, אביי אמר: אוסר במשהו, ורבא אמר: בנותן טעם.

ומסבירים את טעמיהם: אביי אמר שאוסר אפילו במשהו,