Steinsaltz on Avodah Zarah Daf 67b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אם היה זה רק טעמו ולא ממשו כגון שנימוח התבשיל — הרי הוא אסור, ואולם אין לוקין עליו, ואם ריבה טעם לפגם — מותר.
ושואלים, ולימא [ושיאמר] בפשטות: אם נתן טעם לפגם — מותר! ומשיבים: הא קמשמע לן [דבר זה משמיע לנו] בלשון זאת, דאף על גב דאיכא מילי אחרנייתא דפגמה בהדיה [שאף על פי שיש דברים אחרים שפוגמים יחד איתו], כגון חוסר מלח או עודף תבלין, אין מתחשבים בכך, אלא כיון שפגם האיסור בטעם ההיתר — מותר. והלכתא כלישנא בתרא [והלכה כלשון אחרונה] של ריש לקיש (בעמוד הקודם).
א אמר רב כהנא: מדברי האמוראים כולם שהובאו (רב יהודה בשם שמואל, ורבה בר בר חנה, ורב דימי בשם ר' יוחנן, וריש לקיש) נלמד שנותן טעם לפגם — מותר. אמר ליה [לו] אביי: בשלמא מכולהו לחיי [נניח שאתה אומר שמכולם אפשר ללמוד זאת בסדר]. אלא מדברי ריש לקיש כיצד נלמד? הרי "אמרו" קאמר [הוא אמר], ומשמע שהוא רק מביא מה שאמרו אחרים, וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו אינו סובר כן]!
וחוזרים לדון בעיקר דברי רב כהנא, ושואלים: האם מכלל דבריו משמע דאיכא למאן דאמר [שיש מי שאומר] שנותן טעם לפגם — אסור?
ומשיבים: אין [כן], והתניא [וכן שנויה ברייתא]: **אחד נותן טעם לפגם
ואחד נותן טעם לשבח** — אסור, אלו דברי ר' מאיר. ר' שמעון אומר: לשבח — אסור, ולפגם — מותר. הרי שר' מאיר סבור כן.
ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר? גמר [לומד הוא] מגיעולי גוים, מקדירות שהתבשל בהן מאכל גוים, שהתורה הצריכה הכשר לכלים ששללו ישראל ממדין (במדבר לא, כב —כג), גיעולי גוים לאו [האם אין זה] נותן טעם לפגם הוא? שהרי טעם האוכל שבהם נפגם במשך הזמן ואינו אלא פוגם בתבשיל, ובכל זאת אסר רחמנא [אסרה אותו התורה], הכי נמי [כך גם כן] בכל מקרה לא שנא [אינו שונה], ואף טעם לפגם אסור.
ואידך [והאחר, ר' שמעון] שמתיר טעם לפגם, מה הוא משיב לראיה זו? הוא מסביר כדברי רב הונא בריה [בנו] של רב חייא, שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב חייא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא [יום] כלומר, שנתבשל בה האיסור בו ביום, שהטעם שהיא נותנת שלא לפגם הוא. ואידך [והאחר, ר' מאיר], מה הוא אומר? קדירה בת יומא נמי [גם כן] אי אפשר שלא פגמה פורתא [תיפגם מעט] מאז שנתבשלה, ובכל זאת אסרה אותה התורה.
ושואלים: ור' שמעון, שסבור שנותן טעם לפגם מותר, מאי טעמא [מה הטעם] לשיטתו? דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר: "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" (דברים יד, כא), ומכאן הוא למד כך: כל הראויה לגר שאפשר לאכול אותה — הרי קרויה נבילה ואסורה,