אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: טריפה יולדת, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי גם היא בכלל "לחיות זרע"! ומשיבים: אמר קרא [המקרא] בעניינם של בעלי החיים שהובאו לתיבת נח מפני המבול: "תביא אל התיבה להחיות אתך" (בראשית ו, יט), והכוונה ב"אתך" להורות שמדובר בבעלי חיים דומין לך. ושואלים: ודלמא [ושמא] נח גופיה [עצמו] טריפה הוה [היה], ואם כן, אין מכאן ראיה כלל! ומשיבים: "תמים" כתיב ביה [נאמר בו] (בראשית ו, ט), משמע שהיה שלם בכל איבריו.

ומקשים: ודלמא [ושמא] תמים בדרכיו היה ולא מדובר בשלימות הגוף! ומשיבים: לעניין זה "צדיק" כתיב ביה [נאמר בו] (בראשית ו, ט), והוא השלם בדרכיו, ואם כן, "תמים" משמע שלם בגופו.

ומקשים: דלמא [שמא] "תמים" בדרכיו, במידותיו ובאופן התנהגותו, ו**"צדיק" במעשיו** הטובים הוה [היה], ועדיין אין אנו יודעים שלא היה טריפה! ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] שנח גופיה [עצמו] טריפה הואי [היה], דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] שנח טריפה הוה [היה], וכי אמר ליה רחמנא [לו הקב"ה]: כוותך עייל, שלמין לא תעייל [טריפות כמותך הכנס לתיבה, ושלמים אל תכניס]?

ושואלים: והשתא דנפקא ליה [ועכשיו שיוצא לו] הלימוד לגבי טריפה שפסולה מ"אתך", אם כן "לחיות זרע" (בראשית ז, ג) למה לי? ומשיבים: אי [אם] מ"אתך" בלבד, הוה אמינא לצוותא בעלמא [הייתי אומר לצורך חברה בלבד] מביא נח את בעלי החיים לתיבה, ואפילו זקן ואפילו סריס יכול להכניס איתו (כל עוד אינו טריפה), כתב רחמנא [כתבה התורה] "זרע", דווקא זה שיכול להוליד.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מה ששנינו במשנתנו, "לפני אידיהן שלשה ימים", האם הכוונה היא הן ואידיהן, כלומר יום חגם עצמו בכלל השלושה, ועוד שני ימים לפניו, או דלמא [שמא] הן שלושה ימים שלמים בלא אידיהן, שהם כשלעצמם ודאי אסורים?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנה להלן, ר' ישמעאל אומר: שלשה לפניהם ושלשה לאחריהן אסור. ומעתה, אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] שהן ואידיהן בכלל "שלושה ימים", אם כן יוצא שר' ישמעאל יום אידיהן חשיב להו מעיקרא וחשיב להו לבסוף [מחשיב גם מתחילה ומחשיב גם בסוף], ונמצא שהוא מונה אותו פעמיים! אלא מכאן שמדובר על שלושה ימים מלבד יום אידם.

ומשיבים: גם אם יום אידם בכלל "שלושה ימים", ניתן להסביר כי איידי דתנא [מתוך ששנה] בלשון "שלשה לפניהם", תנא נמי [שנה גם כן] "שלשה לאחריהם", שהרי מדובר באותו מספר של ימים לפני יום האיד ולאחריו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה שאמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל: נוצרים לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור לשאת ולתת עמהם, שהרי יום ראשון בכל שבוע הוא יום חגם, ואם שלושה ימים לפניו ושלושה לאחריו אסורים — נמצא שכל השבוע אסור. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לפרש ששלושה ימים במשנתנו הן ואידיהן בכללם, ורק יומיים לפניהם ולאחריהם אסורים, האיכא [הרי יש] ארבעה וחמשה, כלומר יום רביעי ויום חמישי, דשרי [שצריכים להיות מותרים] לדעת ר' ישמעאל!

ומשיבים: אליבא [לדעת] ר' ישמעאל לא קמבעיא [נסתפק] לי ששלושה ימים כוונתו הן בלא אידיהן, כי קא מבעיא [כאשר נסתפק] לי — הרי זה אליבא דרבנן [לשיטת חכמים], מאי [מה הדין]?

אמר רבינא: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בהמשך למשנתנו: ואלו הן אידיהן של גוים: קלנדא, סטרונייא, וקרטסים. ואמר רב חנין בר רבא: מתי חוגגים הגויים חגים אלה? קלנדא — במשך שמונה ימים אחר תקופה (תקופת טבת, היום הקצר בשנה), סטרונייא — שמונה ימים לפני תקופה, וסימנך, כדי שנזכור את סדר הדברים: "אחור וקדם צרתני" (תהלים קלט, ה), כלומר, המאוחר ("אחור") הוא המוזכר תחילה, ואחר כך המוקדם ("קדם").

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שהתנא מונה במשנתנו הן וגם אידיהן, קשה הדבר, שהרי בחגים שהוא הולך ומפרט עשרה ימים הוו [הם] שאסורים, שמונה ימי אידם ועוד יומיים לפני כן! ומשיבים: התנא, כוליה קלנדא חד יומא הוא חשיב ליה [את כל החג של קלנדא יום אחד הוא מונה אותו], ואין מכאן ראיה.

אמר רב אשי, תא שמע [בוא ושמע] ראיה מדיוק נוסח לשון המשנה, ששנינו: "לפני אידיהן של גוים שלשה ימים", ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שהכוונה היא להן ואידיהן, ליתני [שישנה] כך: אידיהן של גוים אסורים שלשה ימים!

וכי תימא [ואם תאמר], האי דקתני [זה ששנה] "לפני אידיהן" — למעוטי [למעט] לאחר אידיהן, שלא נבין כי החל מיום אידם נאסרים שלושה ימים, אם כן, ליתני [שישנה] כך: אידם של גוים אסורים שלשה ימים לפניהם! אלא שמע מינה [למד מכאן], שמה שאמרנו "לפני אידיהן שלושה ימים" כוונתו הן בלא אידיהן, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

ב איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם טעם האיסור לשאת ולתת עם הגוים לפני אידם הוא משום הרווחה, שהדבר גורם להם נחת רוח והם באים ומודים לעבודה זרה שלהם, או דלמא [שמא] משום שהוא עובר על האיסור "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד), שהוא מזמן להם בהמה להקריב אותה לעבודה זרה שאסורה להם?

ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מהו ההבדל להלכה בין שני הטעמים הללו? כגון במקרה דאית ליה [שיש לו] לגוי בהמה לדידיה [לעצמו], אי אמרת [אם אומר אתה] שטעם האיסור הוא משום הרווחה — הא [הרי] אף במקרה זה קא מרווח ליה [מרויח לו] היהודי לגוי. אבל אי אמרת [אם אומר אתה] משום "לפני עור לא תתן מכשל" — הא [הרי] במקרה זה אית ליה לדידיה [יש לו לגוי בהמה משלו], ואין היהודי מכשילו בכך.

ושואלים: וכי אית ליה [וכאשר יש לו משלו] לא עבר המסייע לו משום "לפני עור לא תתן מכשל"? והתניא [והרי שנויה ברייתא], אמר ר' נתן: